בכינוס פעילי המכון לפריון העבודה והייצור, נובמבר 1955

דאגה בלב איש – ישיחנה. ואכן, רבות הדאגות בלב שר־האוצר בימים אלה. ראש לכל – החזית הבטחונית־צבאית, המאפילה על כל שטחי חיינוּ בארץ. אוּלם חובה היא לקבוע, שסכנות רבות מאיימות גם בחזית כלכלת הארץ, והן עלולות לרופף את כוחנו הפנימי דווקא בשעה שאנו מצווים על עמידה איתנה.

בהזדמנוּיות רבות חזרנוּ והדגשנוּ את דבר השגת עצמאוּתנו הכלכלית כמטרה ראשונה וחשוּבה ביותר במדיניוּתנו הכלכלית. הנחנוּ, שתוך מספר מתקבל על הדעת של שנים יהיה בידינוּ להגביר את העושר הלאוּמי ואת כוח־הייצור של המשק. מה עשינוּ להשגת המטרה?

המאזן המסחרי והפער בין היבוּא לבין היצוּא משמשים מדד להתקדמוּתנו לקראת עצמאוּת כלכלית.

פעוּלתנוּ הכלכלית במשך שנים אחדות הצעידה אותנוּ צעד חשוּב קדימה בצמצוּם הפער במאזן המסחרי של המדינה. ב־1954 צומצם הפער במאזן המסחרי ב־22.5 מיליון דולר. לעומת היבוא שגדל ב־7.5 מיליון דולר עלה היצוּא ב־30 מיליון דולר, היינו, ב־50% בקירוב. הגרעון במאזן המסחרי ירד אותה שנה ל־120 מיליון דולר, לעומת 223 מיליון ב־1953, 277 ב־1952 וקרוב ל־300 מיליון דולר ב־1951.

אם ב־1949 הרווחנו מיצוא במטבע־חוץ לא יותר מאשר 11% משווי היבוּא, הגיע אחוז זה ב־1954 ל־30%. לכאורה, עובדה משמחת ומרנינה. אוּלם יש לתת את הדעת לעוּבדה, כי כבר בשבעת החדשים הראשונים של שנת 1955 הבאנוּ לארץ סחורות ב־13 מיליון דולר יותר מאשר בתקופה המקבילה אשתקד, ואילוּ היצוּא עלה בפרק זמן זה ב־750 אלף דולר בלבד. אם נמשיך בקצב זה יעלה היבוּא ב־1955 ב־22.5 מיליון דולר על היבוא בשנה הקודמת, והיצוֹּא לא יעלה אלא במיליון ורבע. הווי אומר, שהשנה נכסה ביצוא חלק קטן יותר מהיבוּא מאשר כיסינוּ אשתקד.

אמנם חלה עליה ניכרת במלאי הדלק והכותנה. בסה"כ עלה המלאי בתקוּפה זו ב־10 מיליון דולר, עובדה המסבירה כמעט את כל העליה ביבוּא ב־7 החדשים הראשונים של השנה. ואם יבקשוּ להתנחם, שלא חלה הרעה נוספת בשדה היבוּא, הרי התקדמוּת ודאי שאין בה.

שכן בשניים ישוּפר מאזן מסחרי של מדינה. ראשית – בהקטנת היבוּא ולא בהגדלתו, ושנית – בהגדלה מהירה של היצוּא.

והנה היצוּא ב־7 החדשים הראשונים של השנה, עלה בפחות מאשר במיליון דולר. נכזבו תקוותינו והשערותינוּ – כפי שהתבטאוּ בתקציב מטבע־חוּץ של המדינה – להגיע השנה ליצוּא הגדול ב־25 מיליון דולר מן היצוּא ב־1954. מכאן, שהפער במאזן המסחרי שלנוּ לא יקטן השנה כפי שהיה בשנתים־שלוש האחרונות. לפיכך אין לומר, שהתקדמנוּ לקראת עצמאוּת כלכלית. לכל המרובה ‘דרכנוּ על המקום’, ואוּלי אף נסוגונו.

מטרה שניה במדיניוּתנוּ הכלכלית שעליה חזרנוּ והזכרנוּ היתה – יציבוּת במשק, בדרך של ייצוּב המטבע והמחירים. ואמנם הצלחנוּ להשיג תוך זמן קצר, באופן יחסי, יציבות במשק לאחר שנתונים היינו במשך ארבע שנים ללחץ בלתי־פוסק של אינפאלציה דוהרת.

יציבוּת זאת השגנוּ בעזרתה של המדיניות הכלכלית החדשה שהתחלנוּ בה בפברואר 1952. רוּסנה קודם כל, העליה האינפלאציונית במחירים, ובאספקלריה ישמש מדד יוקר־המחיה. ב־1952 עלה המדד ב־71 נקודות (שהן 66 אחוז), ב־1953 – ב־34 נקודות (19 אחוז), ב־1954 ב־16 נקודות (7.5 אחוזים) ועד סוף ספטמבר 1955 העליה היא ב־11 נקודות (4.8 אחוזים בלבד).

בד בבד עם המלחמה באינפלאציה הגענו על־ידי קביעת שער ריאלי ללירה הישראלית, גם לייצוב מסוים של שער המטבע. השער החדש תרם גם להקטנת היבוא וגם להגדלת היצוא, וכן עזר לתוצרתנו בהתחרותה בשוקי־חוּץ.

היציבוּת היחסית של המחירים, השער הריאלי והאחיד למטבע, הגדילוּ את אמוּן הציבוּר בלירה הישראלית, והיינו עדים לגילוּיים ראשונים וחשוּבים של תנועת־חסכון בהיקף רחב: מפעל החסכון לבנין, מפעל ‘הפרדס בחסכון’, האֶמיסיה של חברת־החשמל ומפעל־החסכון של בנק הדואר. באמתחתנוּ תכניות־חסכון נוספות, הנתוּנות עתה בשלבי בדיקה ועיבוד הפרטים.

גורם חשוּב נוסף להצלחת המדיניוּת הכלכלית החדשה נעוץ בעובדה, שמאז 1952 לא עלה שכר־היסוד בארץ. יש אמנם לדחות את הטענה, שסך־הכל השכר בארץ הוקפא. הנכון הוּא כי השכר הריאלי הכולל של הפועל עלה בשנים אלו, הן בדרך של העברה מדרגה לדרגה ופרמיות שניתנו בעד תוספת פיריון מעל לנורמה, והן בגלל תוספת היוקר המפצה את הפועל על עליית המחירים פיצוּי גדול.

בזמן האחרון היינו עדים ללחץ גובר והולך מצד העובדים המקצועיים – רופאים, מהנדסים ופקידים בכירים בממשלה – להעלאת שכרם ולהגדלת הפער בינם לבין העובדים האחרים, הלא־מקצועיים, בד בבד עם תביעות לרווחים מופרזים.

אכן, הפרש מסוּים בשכר בין העובדים האקדמאים לבין שאר העובדים, המקובל ומוצדק בדרך־כלל, עשוּי אף לשמש גורם מעודד ללימוּד נוסף ולאחריות־יתר בעבודה. ואכן, הפרשים כאלה, במידה יפה אם גם לא גדוּשה, קיימים אצלנוּ במשך כל הזמן. אילוּ היה מצבנו הכלכלי שונה והמציאוּת בארץ – אחרת, היה אוּלי מקום להגדלת הפער ולשינוּי במבנה השכר בכללו. אוּלם לא זוהי המציאות!

הגדלת השכר לחלק מהעובדים והרחבת הפער מעלה, במצבנוּ דרישה להעלאת שכר־יסוד לכל העובדים במשק. הגדלת שכר־היסוד במשק פירושה, הגדלת הוצאות־הייצור למצרכים המיוצרים בארץ והגדלת כוח־הביקוּש למצרכים ללא גידוּל מתאים בייצור. מכאן החשש, שמא העלאת שכר־היסוד תביא עמה העלאת מחירים ועמה הגדלת רווחים מופרזת; והרי עליית מחירי מצרכים הכלולים במדד, גוררת אחריה מיד תוספת־שכר הלוחצת שוב על מחירי המצרכים ועלוּלה משום כך להניע גלי־אינפלאציה חדשים וגוברים ולערער את יציבות המחירים והמטבע; כן עלולה היא לדחוף אותנו ל’מוצא' של חוסר־מוצא, לתוהו־לא־דרך של פיחוּת ערך המטבע, שכינוּיה בלע"ז –דאֶואַלוּאַציה.

אמרתי: תוהו־לא־דרך, כי במשטר הקיים של הצמדת השכר לתוספת־היוקר, יביא פיחות ערך המטבע להגדלת מחירים (רווחים ספסריים), להגדלת השכר ושוּב לפיחות המטבע וחוזר חלילה – ואולי גם לפיקוּח ולקיצוּב. אמור, מדחי אל דחי.

עוגן־ההצלה האחד במצבנו הכלכלי החמוּר הוּא לא בהגדלת ה’פערים', ולא בהעלאת־שכר כללית, אלא בהגדלת התוצרת, בפרודוּקטיביזאציה של המשק ובהקטנת הפער בין פריון העבודה של העובד העברי לפריונו של הפועל בארצות חוּץ.

אנוּ מוכרחים להגיע להגדלת פריון העבודה, לשם הפחתת הוצאות הייצור, הורדת המחירים, ושיפוּר איכוּתם של מוצרי הייצור שלנוּ, הן לשוּק המקומי והן לשוקי־יצוא. רק בדרך זו יהיה בידנו לקדם את היצוא – מהרמה הנמוכה של 88 מיליון דולר ב־1954 לרמה הדרוּשה של 500 מיליון דולר בעוד 8 שנים, או ב־40 –50 מיליון דולר לשנה. ורק בדרך זו יהיה בידנו להצדיק את רמת־החיים הגבוהה הקיימת. שהרי לא סוד הוּא שרמת־השכר־והרווחים שלנו, אינה תוצאה של אוצרות הטבע של ארצנוּ ועמל אנשיה, אלא מתנת גורמי־חוּץ.

כיום אין בידנו לשווק את רוב מוצרינו בשוקי־חוץ מפאת הוצאות־היצור הגבוהות מדי לעומת ארצות אחרות. כשאין ההוצאות הללו גבוהות יתר על המידה, או אף נמוכות בהשוואה לארצות אחרות, סובלים אנו בעטיין של הוצאות־תובלה גבוהות או חמרי־גלם יקרים.

פתרון בעיות אלה יקבע את קיומנו. הפתרון לבעיה זאת בטווח ארוך אינו בהעלאת השכר והרווחים ואף לא במתן סובסידיות ותמיכות שונות שאינן פרי רווחינו וייצורנו, אלא בהגברת יעילות הייצור ובהורדת הוצאותיו.

לא אחת מובע החשש שהגדלת פריון העבודה עלוּלה להביא בעקבותיה פיטוּרי פועלים וחוסר־עבודה. אין זה אלא קוצר־ראיה! לא יהיה בטחון אמיתי במקום־העבודה לפועל, למנהל, ולבעל המפעל, כל עוד יתנהל בית־החרושת בצוּרה בלתי־יעילה. מוקדם או מאוּחר יינעל השוּק החיצוני וגם השוק הפנימי בפני היצרן הבלתי־יעיל, ויביא עמו גם סגירת מפעלים בלתי־יעילים. רק אם נשכיל לייצר בצוּרה יעילה ולהתחרות בשוקי־החוץ ופנים, נבטיח תעסוקה במפעלים הקיימים, ואף נגדילה במפעלים נוספים בעקבי כיבוש שווקים נוספים לתוצרת הזולה יותר ובעלת האיכות המעולה יותר. ואגב: מאמצים לכפות על הנהלת מפעל להעסיק עובדים למעלה מהדרוּש. – כפי שאירע ב’ווּלקן', ‘נשר’, ברכבת או במשרדי ציבור – הם בניגוּד גמוּר לאינטרסים האמיתיים של המשק והעובדים עצמם.

אינני מומחה לפריון עבודה, ואיני מהנדס־ייצור, ולא תמחירן, ואיני יודע על קיוּם נוסחת־פלאים שתביא מאליה להגדלת פריון העבודה. הפתרונות לבעיה זו הם בצירוף ובאגירה של נסיון שנרכש בארצות שונות וגם בארצנו. נסיון זה יש למזג בתכנית רחבה ומפורטת ולהקנותה למפעלים, למנהליהם, לעובדיהם ולבעליהם.

שמחתי, שהמכון לפריון העבודה והייצור מכין תכניות להגדלת פריון העבודה למפעל אחר מפעל, בתעשיה ובחקלאות, ובהן מטרות ברוּרות וציוּן דרכים מעשיות להשגתן; שכן הגדלת הפריון לא תצלח, לעתים, במפעל בודד, אלא אם כן היא משמשת חוליה בשלשלת שלמה של מפעלים. בענף הטכסטיל, למשל, רוב המפעלים מייצרים מינים רבים ושונים של סחורות הקשוּרות זו בזו. צמצוּם סוגי הסחורות המיוּצרות במפעל אחד תסייע להתמחות־יתר בייצור כולו.

אין פריון עבודה גבוה תלוּי רק בציוּד חדיש ובעבודה מקצועית. הנהלה מקצועית – היא אחד התנאים המוקדמים החשוּבים ביותר לעליה בפריון. בכל ענפי המשק, בחקלאוּת, ובתעשיה, בתובלה ובניה, זקוּקים אנו למנהלים מעולים מכל הדרגות, החל במנהלים כלליים וראשי מחלקות וכלה בבודקי הוצאות־ייצור, מהנדסים ומנהלי־עבודה. טוב שקיימות התחלות בהכשרת מנהלים, שנעשוּ על־ידי האוניברסיטה, הטכניון והמכון לפריון עבודה.

אוּלם בפעוּלה זו עלינו להקיף יותר אנשים ומפעלים. במקום מנהלים ומאות מנהלי־עבודה, לעבד תכנית רחבה שתקיף מאות מנהלים ואלפי מנהלי עבודה. בצבא מתיחסים לאימון ולהכשרה ברצינות גדולה יותר, כי שם מכירים, שבעיית האימון שאלת חיים או מוות היא. לפני שחייל או קצין עולה מדרגה לדרגה, עליו להתנסות בקורסים ובבחינות. והלא גם בחיי משק קובעים האימון וההכשרה לא במעט את קיוּמו והתפתחוּתו של המשק.

על כל עובדי ההנהלה במפעלים להבין וללמוד את מושגי־היסוד הקשוּרים בהוצאות ייצור (costing) ואת השיטות הדרוּשות להקטנתן. והנה הוכשרו, בעזרת המכון, תמחירנים רבים לבדיקת הוצאות־הייצור, אך מה מצער הדבר, שמנהלים רבים אינם יודעים עדיין כיצד להשתמש בהם. נודע, שמצוּיים מהנדסים ומנהלי־עבודה המסיימים את לימוּדיהם, בלי שיהיה להם מושג יסודי בבעיית הוצאות־הייצור ושיטות־הפיקוּח עליהן. – והרי זה מעוּות הטעון תיקון.

וגם זאת נזכור: הכשרת המנהלים חייבת להיעשות בד בבד עם הקמת מפעלים חדשים.

בשנים הבאות נשקיע מאות מיליונים ל"י בפיתוח התעשיה. פירוּש הדבר: הקמת מאות מפעלי־חרושת קטנים וגדולים שידרשו אלפים של מנהלי עבודה. תמחירנים, מהנדסי־ייצור, ועובדים מקצועיים. מניין יבואוּ אלה אם לא נדאג בהקדם להכשרתם?

אין הגדלת פריון הייצור מתבטאת רק בהגדלת הכמות המיוצרת לפועל ומכונה לשעה, אלא גם בשיפוּר איכות התוצרת. היצרנים במדינות־חוץ שהקדימונו, מציפים את השווקים בתוצרת משוּבחת העשוּיה וארוזה בטוב־טעם. שמענו על מקרים מצערים בהם הוחזרה תוצרת ישראלית מחוּץ־לארץ מחמת איכותה הירוּדה ואריזתה הגרוּעה, והרי אנוּ עומדים רק בהתחלת הדרך.

אנוּ מצפים ליום, בו הסיסמא ‘תוצרת ישראל’ תשמש לכל קונה בחוּץ־לארץ ערבות מלאה לרמה גבוהה של איכוּת.

העולם עומד לפני מהפכה טכנולוגית גדולה. אלפי שיטות ואמצעים חדשים מתפתחים שנה שנה, בעיקר בשדה האלקטרוניקה, הכימיה והאנרגיה האטומית. הידיעה והשימוּש בהם ערכם רב לתעשייה ולחקלאוּת הישראלית. ושומה על המכון לפריון עבודה להעמיד לרשוּת המשק הישראלי את הישגי המדע, הנסיון והטכניקה החיוניים האלה ולעודד את השימוּש בהם בתהליך־הייצור. ואכן, המכון לפריון עבודה עשה התחלות בשטח זה, אך הן מחייבות הרחבה ניכרת.

אנוּ זקוּקים לדרכי־עידוּד מתאימות לגיבוּש הרצון להעלאת הפריוֹן במדינה. עלינו לדאוג לפעולה תחיקתית, אשר תעמיד מחוץ לחוק את ההתאגדוּת בצוּרת קארטלים, המזיקה למשק ע"י צמצוּם הייצור וקביעת מחירים מופקעים. ‘קנאת סופרים תרבה חכמה’ – גם בשדה המשק.

כן יהיה עלינו לחסל אחת ולתמיד את שיטת ה’קוסט־פלוס', ולעבד שיטה של יחסי־מסחר בארץ, מושתתת על ההנחה, שהוצאות־ייצור גדולות ומחירים גבוהים פירוּשם רווחים קטנים יותר ליצרנים; ואילו הוצאות קטנות ומחירים נמוכים – יבטיחוּ ליצרנים רווחים גדולים יותר.

ועתה לשאלת שכר־העידוּד.

שכר־עידוד מטרתו לעורר אצל הפועלים ענין אישי בהורדת הוצאות־הייצור, על־ידי כך שחלק מהחסכון הבא עם הגדלת הפריון ניתן לפועלים בצורת שכר־עידוּד. במפעלים רבים נעשתה פעוּלה מוצלחת בכיווּן זה, אך אין להעלים עין גם מכשלונות.

הגיעוּ שמוּעות, שהנורמות שהוצבו לפועלים היו במקרים רבים נמוכות מדי, והפרסים שקיבלו בעד ייצור שמעל־לנורמה הושגו בקלות רבה מדי. כל החסכונות עקב העליה בפריון חולקו לפועלים ולמנהלים בלבד, ודבר לא ניתן למשק כולו בצורה של הורדת־מחירים. עלינו לדאוג לכך, לבל נעשה פלסתר את מוּשג שכר־העידוּד.

בעיית שכר־עידוּד כרוכה בבעיית השכר בכלל.

ראוּי שנזכור בפרשה זו, כי אינפלאציה דוהרת בישראל וערעור יסודות המשק – עשוּיים כיום לסייע גם בידי אויבינו.

האם פירוּש הדבר שאין הפועל הישראלי רשאי לקוות להעלאה בשכרו? כלל וכלל לא! העלאה בשכר מוצדקת רק בשני תנאים:

ראשית, אם פועל הרוכש לעצמו ידיעות נוספות והכשרה מתאימה יוכל לעלות מדרגה לדרגה. לשם כך יש להגדיר בדיוּק את שלבי הדירוג ולתת לעובדים הזדמנוּיות להכשרה מקצועית. התנאי השני הוּא, שהנורמה שתוצב לפני הפועל לא תהא קטנה מהנורמה הבינלאומית, ואף תעלה עליה. אין לנו מנוס מדרך זו של ייצור יעיל וזול יותר מאשר בארצות חוץ. כי ארצנו ענייה בחמרי־גלם, ועלינו לבנות תעשיה שתוכל לכבוש בתוצרתה שוקי־חוץ, שאינם פנוּיים.

הוּא הדין ביחס למתח הרוחים והשכר של כל השותפים בייצור – מהמתכנן, בעל המפעל, המפיץ, ועד למוכר. הגדלת הרווחים – רק בתמורה להגדלת מאמצים.

הממשלה מהווה גורם מכריע במשק הארץ, הן כקונה והן כמוכר. הלוואות הממשלה מספקות את ההון הדרוּש לפעוּלתם של מפעלים רבים. והנה, שעה שהתמיכה הכספית בחברות בודדות מביאה תועלת רבה במקרם מסוימים, הרי במקרים אחרים משמרת היא בזבוּז וחוסר יעילות. אנו מתכוונים בעתיד הקרוב לבחון מחדש את כל הצוּרות של תמיכה כספית למשק, ולפתח שיטות של שימוּש בתמיכות כאלה כדי לעודד יעילות והגדלה בפריון. כל מפעל שיקבל הלוואה, או תמיכה, חייב יהיה להוכיח את תכניותיו להעלאת הפריון לשיפור איכות תוצרתו ולהוזלתה.

ב־1954 הגיעה התפוקה ברוּטו של המשק ל־1.6 מיליון לירות ומספר העובדים – ל־522 אלף. התפוקה הממוצעת למפרנס היתה, איפוא, 3,100 ל“י לשנה. לשם השוואה יצוּיין, כי התפוקה הממוצעת למפרנס בארה”ב באותה שנה היתה – כ־5500 דולר, שהם 10,000 ל"י.

בארה"ב גדלה התפוקה למפרנס ב־3% לשנה, לערך, ב־10 השנים האחרונות. בבריטניה – בין 5 ל־5¹/₂ אחוזים לשנה, בברית־המועצות – ב־6% והממשלה הסוביטית מקוה להגיע לשיעור ממוצע של 8¹/₂%.

פורטו־ריקו, שהיא ארץ פיתוח מהיר של תעשיה וחקלאות, עשוּייה לשמש דוגמה לישראל. בתכנית 10 השנים, 60־1950, הניחה הממשלה, כי התפוקה הממוצעת למפרנס תעלה ב־6% לשנה. המציאוּת הראתה, שהערכותיה היוּ מתונות מדי. במשך שלוש השנים הראשונות של התכנית גדלה התפוקה הממוצעת למפרנס כל שנה לא בה6%, אלא ב־8¹/₂%_. עלינו להציב לעצמנו מטרה של העלאת הייצור למפרנס ב־50% עד שנת 1960, כלומר עליה ב־9% לשנה.

אם האוכלוסיה בישראל תגיע ב־1960 ל־2.2 מיליון, – (הנחה זאת מושתתת על הערכה של 45,000 עולים לשנה) ואחוז המפרנסים יעלה מ־31% ב־1954 ל־33% ב־1960 ויגיע ל־722,000 – הרי שכל מפרנס ייצר בממוצע בערך של 4,600 ל“י לשנה, והתפוקה הלאומית ברוּטו תגיע ל־3.2 ביליון ל”י, או כפליים כאשר ב־1954.

מטרה זו של הגדלת הפריון ב־50% אינה כלל וכלל למעלה מיכולת־השגתנו; וביכורי פירות מאמצינו בשנים הקודמות, אותם אנוּ אוספים כיום – יוכיחו.

פועלים, עולים ממרוקו, עובדים בייצור צמיגים, עברו את שיאי פריון־העבודה האמריקאי. במפעל “אליאנס” בחדרה עובדים בציוּד המקובל בבית־החרושת לצמיגים בדיטון אוהיו. בדיטון, הנורמה לצמיגים למכוניות־משא 7.5 צמיגים ליום. המכסימום, אליו הגיע עד כה פועל מצטיין באמריקה הוּא 9.7 צמיגים ליום. הפועל העברי ב’אליאנס' עולה על הממוצע האמריקאי ומגיע ל־6.7 צמיגים ליום.

והנה בחדרה עובד יהוּדי, ממרוקו, שמואל אזולאי שמו, והוא הגיע לשיא של 13 צמיגים ליום, כלומר עלה ב־60.7% על התפוקה של הפועל האמריקני המצטיין ביותר. והוא, אזולאי, מתמיד בייצור זה זמן רב! אזולאי לא עבד מעולם בייצור צמיגים, והוריו אף לא טעמו טעם של עבודת כפיים, ואין הוא יחיד ובודד במפעל־הצמיגים הזה.

אחיו – יהוּדה אזולאי, הגיע לתפוקה של 12¹/₂% צמיגים ליום. וגם פועל אחר ממרוקו, שלמה לוי, מגיע לתפוּקה של 11¹/₂ צמיגים ליום. אנשים אלה עברוּ על השיאים האמריקאיים, לא משום שהם ואבות אבותיהם היוּ מייצרי צמיגים. פריון עבודתם אינו ענין של שרירים וזעה בלבד. פריונם הוּא פרי מאמץ שכלי־רוחני. ועם הכבוד הרב אשר אני רוחש להם חובה לציין, שאין הישגיהם הישגים אישיים בלבד. הם עובדים בשיטת סרט־נע שתוכנן עוד בטרם קם בית־החרושת. הם קיבלו ודאי הדרכה מצוינת, עובדים בהדרכת מנהלי־עבודה טובים, החומר הגלמי מוגש להם על־ידי חבריהם לעבודה בזמן ובמקום ובצורה הנכונים. הם עובדים לפי תכנית לשכר־עידוּד, שעוּבדה באופן מדעי ואושרה על־ידי המכון לפריוֹן עבודה.

לא אמרתי דברים אלה אלא כדי להוכיח, שאם נבטיח לפועל היהוּדי הדרכה טובה, מכשירים מתאימים, מנהל טוב, יחסי־עבודה הוגנים ותנאי עבודה מתאימים – הוּא יצליח לא רק במידת ‘כל הגויים’, אלא אף יעלה עליהם. ההצעה להכפיל את הייצור בארץ ולהעלות את פריון־הייצור הממוצע ב־50% אינה על כן, בידי שמים, אלא משימה הניתנת להגשמה.

ובל ידמו בנפשם המתיצבים בשער ‘הפער’ והלוחצים לתוספת שכר ולהגדלת המשכורת והרווחים, בלי העלאה מתאימה בייצור ופריונו – כי בזה מטיבים הם לאורך־ימים את רמת־חייהם. אין העלאת־שכר נותנת יותר לחם לפועל, כי אם שמה אבן כבדה להכביד על צווארנו.

כולנו מלאי התפעלות מרוח ההתנדבות הספונטאנית של העם בימים אלה, אך עלינוּ לזכור, כי הגדלת השכר והרווחים שאינם מלוּוים בהגדלת הייצור, עשוּייה להביאנו לאינפלציה מדלדלת. איכה נישא עינינו אל מתנדבינו ומגינינו?

חישבנו ומצאנו, שהעלאת שכר ורווח כוללת, אפילו באחוז אחד, תנפח את כיסי הצרכנים בסך של 16 מיליון ל“י אם לא למעלה מזה, כלומר שעליית שכר כוללת בשיעור 10%, עלולה לנפח את כיסיהם של הצרכנים בארץ בסך של 150 מיליון ל”י מדומים ושדופים. הזרמת סכומים אלה בלי שיוצרה כמות מקבילה של מיצרכים, סכנת־תמוטה משקית בה. מי יעץ לנו בימים חמוּרים אלה עצת אחיתופל זו של העמקת תהומות ה’פער', מי הטיל לתוכנו ‘תפוח מריבה’ זה המאיים למוטט את המשק?

אחד האמצעים לעמידה נגד סכנה זו ולהבאת הרווחה אמיתית למדינה ולפרט הוא – העלאת הפריון והיצוּא. אנוּ מצווים על אינטנסיביות־יתר בעבודת הפועל בסדנא, בעבודת המורה, האחות בבית־חולים, העובד בפרדס והמנהל במשרד. מצווה זו חלה, כמובן, גם על כל יתר בני העם, על כל משלחי־היד המגוונים שלהם, למען נצא למרחב העצמאות הכלכלית. לא בסובסידיות לשם הגדלת מתח הרווחים, לא בהעלאת שכר ובהעמקת תהומות הפער בין עובד לעובד ובין עובדי רוח ובין עובדי כפיים – לא בהם ישועת משקנו. לא מרוץ אחרי רווחים קלים ולא ניפוח מלאכותי של רמת־החיים בשימוּש מקורות־חוץ; אלה לא יפתרו בעיות כלכלתנו; לא אלה יגדילו כוח ייצורנו; לא הם ישפרו טיב מוצרינוּ, ואף לא יביאו הטבה למצבו ורווחתו של הפרט ושל הכלל לאורך ימים. כיבוש שווקים ותוצרתנו התעשייתית והחקלאית מעבר לים ומעבר לגבול בהם סוד הצלחתנו ויסוד לתקוותנו. לכן – הגדלת התפוקה בדרכי הגברתפריון העבודה והייצור. פריון מוגבר יוזיל מחירם של מוצרינו ויאפשר לנוּ להתחרות בשוקי העולם שכבר נתפסוּ על־ידי אחרים. פריון מוגבר רק הוּא יגדיל כמות המוצרים המיועדים לתצרוכתנו ויעלה רמת־החיים עלייה של ממש. בפריון ובחסכון סוד עוצמתנו ועצמאותנו.

הרבו פריון – וירבה הפרי!