א    🔗

הח' בן־אהרון טרח לפרסם מאמר בעתון ‘למרחב’ גליון 496, המצטיין במנה גדושה של הקלת־ראש בדרכי ‘מומחים’, ‘כלכלנים’ ו’יועצים' לשר־האוצר ולנגיד הבנק, ואינו חוסך דברי זלזול ונזיפה ב’אבירי הכלכלה המדופלמת' ר"ל, הרואים חזות הכל, כביכול, בהורדת השכר והורדת רמת־החיים של שכבת העובדים היצרנים דווקא, בעוד שלעובדי שירותים ובעלי ‘דיפלומה’ ו’מעמד' דורשים כאילו היועצים הכלכלנים האלה תוספת שכר – ומכאן רק צעד אחד לסילוף עמדתם של ה’מדופלמים' לגבי שיעורי הרווחים המותרים לתעשיינים, לסוחרים ולאחרים.

כאילו המבטלים דעתם של ‘מדופלמים’ אינם נשענים כל אחד על ‘מדופלם’ שלו, וכאילו גם המאמר הנידון אינו רצוף פרחי כלכלנות ופירורים משולחן ‘מומחים’ ו’יועצים'. ומה יתרון לאחד ‘כלכלן’ על חברו?

הח' בן־אהרון רוטן במאמרו על ההדלפה החרוצה של הודעות מבוהלות על מצבנו המשקי מצד אנשי האוצר, המסחר והבנק. והנה ידוע לכותב הטורים שהרוטן הנכבד, הוּא ולא אחר, תבע בשבועות האחרונים דיוּנים דחופים ותקיפים על המדיניוּת הכלכלית ועל המצב הכלכלי החמור, המצריך עמידה על המשמר ובדיקה קפדנית מחודשת. וכן ידוּע, שתוכן הדיונים הודלף לאו דווקא על־ידי ‘היועצים המדופלמים’, כי אם על־ידי ‘יריביהם־ידידיהם’.

אוּלם לא בכך העיקר ולא מכאן הסכנה. החשוב הוא: מהו המצב לאמתו? וראה זה פלא! הח' ב. א. אינו חולק על הדיאגנוזה של המצב. הבה נבחן, איפוא, ראייתו של בן־אהרון את המצב הכלכלי והמשקי. והרי אלה דבריו במאמרו:

‘…שלילת הפתרונות המוצעים אין לפרשה כראייה אופטימית של מצבנוּ הכלכלי או כהתעלמוּת מהמשבר הסטרוּקטוּרלי של משקנו’. ‘חלקנו לא היה גם עם בעלי הפרסומת, שהבטיחו השגת עצמאות כלכלית תוך שנים מספר – כנוסח הצהרות של ראשי האוצר בימי הבחירות’. ‘אדרבא, יותר מזורעי הבהלה נוטים אנו להעריך לחומרה את מצבנו הכלכלי והמשקי.’

והוא ממשיך ואומר:

‘…אך המדאיג ביותר הוא לא הגרעון כשלעצמו, שאי־אפשר היה להימנע ממנו בעבר, בשל הכפלת אוכלוסייתנו תוך חמש שנים, ואף לא נוכל להימנע ממנו מחר ומחרתיים. רעה חולה היא היציבוּת העקשנית של הגרעון שאיננו מגלה כל סימני הפחתה. לפי מצב הענינים אין לצפות כי נגיע אי־פעם לכלל אפשרות לברך את ברכת מוציא לחם מן הארץ בעמל כפינו.’

ושוב קובע בן־אהרון ואומר:

‘גם אם לא נוכל עדיין לקיים עצמנו, אין חולקים על כך שרמת־החיים, כלומר רמת־הצריכה והשירותים ‘שאנחנו’ נהנים ממנה איננה עומדת בשום יחס לפרי עבודתנו הקולקטיבית.’

והלאה הוא טוען ואומר:

‘…הכל מצביעים, אם כי לא באותה מידת הדגשה וגילוי־הלב, על המבנה הסוציולוגי הנחשל של החברה הישראלית.’ ‘אומרים כי 37% עד מכסימוּם 40% מכלל המפרנסים בישראל מצויים בתהליכי ייצור פרודוקטיבי.’ ‘זוהי נקודת־התורפה המכרעת במצבנו המשקי, וכו’.'

ועוד הוא אומר:

‘הכל מסכימים שהוצאות־הייצור שלנו גבוהות מדי, אפילו אם לא נחמיר בדין משקנו המתחיל והצעיר’… 'חובה להודות, שהוצאות־הייצור הקיימות אינן מוצדקות כל עיקר, ויש להעמידן על רמה מציאותית יותר ובת־תחרות עם רמות בינלאומיות וכו''…

אלוהי הכלכלה האדירים!

השמעתם לשון ותיאור של אנשי־דעת נבונים, לא ‘מדופלמים’ חלילה, אבירי השקט הנפשי, החסונים מפחד ומבהלה, שבכלל אינם מאמינים כי אפשר ומן ההכרח הוא להגיע לידי יציבות ועצמאות כלכלית תוך שנים מספר, – שמונה שנים לאחר קום המדינה!

הח' בן־אהרון אינו חולק, איפוא, כפי שראינו, על תיאורי המצב הקשה המבהילים והריהו מוכן להוסיף כהנה וכהנה.

ובמאי פליגי? בסיבות המשבר ובפתרונות. הבה נבחנם ונדעם:

את סיבת הסיבות של המשבר רואה בן־אהרון במיעוט היצרנים במדינה. רק 37%–40% מכל האוכלוסיה עסוקים בייצור.

נקבל זאת בלי סייג. אך נסתייג מהנחתו של בן־אהרון כי מפלגת פוע“צ–אחה”ע היא לבדה רוצה לתקן מעוות זה. איך מה ובמה – לא ידוּע לנו, ולא טרח בעל המאמר לגלות.

האם בחוּגי מפלגה זו אחוּז השירותים במשקים קטן יותר? האם חוּג זה מעסיק פחות אנשים בשליחוּיות, בהדרכה ובארגוּן? האם הוא מעסיק בשירותיו השונים, המדיניים. המפלגתיים, התרבוּתיים, התעמולתיים, פחות אנשים צעירים בעלי כושר גופני ורוּחני, שבכוחם לעבור לעבודה משקית יוצרת? אתמהה!

ולעצם הענין: הגדלת אחוּז היצרנים כיצד ובאיזה שטחי פעולה? אני מעז לחשוב, שאנו עומדים קרוב למצב של רוויה בייצוּר החקלאי, ככל שהוא מכוון לצריכתם של אוכלוסי הארץ. יש אמנם ימים ספוּרים בעונה, שמורגש עדיין קצת מחסור בירקות בכירים או אפילים, אשר בארצות אחרות הם כעין מעדן, ולעומתם יש מדי שנה בשנה תקופות ארוכות של עודף תוצרת, שאין לה קונה. תופעה זו מחייבת תשלוּם סוּבסידיות בסכוּמים גדולים ליצרנים לבל יתיאשוּ מעבודתם, לא יזניחוּ את משקם ולא יימנעוּ מלספק תוצרת לשוּק בשנה הבאה.

לא התרשלנו בהגדלת שטחי ההשקייה בארץ. לא התעצלנוּ בהכפלת שטחי הפרדסים במשך השנים המועטות. הגדלנוּ פי כמה את שטחי מטעי־הבעל, הרפת הוגדלה עד כדי רווייה גדולה בחלב ומוצריו, לגבי יכולת הקניה. הגדלנו את הלוּל לביצים ולבשר־עוף למאות מיליונים ולרבבות טונות. זינקנוּ לתוך כוּתנה, בטנים וסלק־סוכר על כל מכלול הבעיות האגרוטכניות, טכניות ומסחריות הכרוך בזה.

וזאת לזכור: שלוש רבבות המתישבים החדשים רחוקים משיא של פריון בעבודה. תוספת תפוּקה, יבוּל ותנובה, בין על־ידי הגדלת פריונם של המתישבים ובין על־ידי תוספת מתישבים מביאה אתה בעיות שיווּק ומחירים. רק תוספת פריון ותפוּקה של העובד בכל שלבי הייצוּר והשיווּק החקלאי עשויה לכפר על ירידת המחירים שתבוא בעקב גידול האספקה וההיצע. כל תוספת רצינית בייצוּר החקלאי, על־ידי כל הגורמים שנמנוּ תיתכן רק אם נמצא אפשרות להגיע לשוקי־חוּץ או להחליף יבוּא־חוּץ בתוצרת שלנו. וכאן אנו נתקלים במחירי התוצרת שלנו. שוקי־חוּץ אינם יודעים סנטימנטים. טיב ומחיר יענוּ את הכל. הוא הדבר לגבי התוצרת הבאה להחליף תוצרת־יבוּא. מחירי תוצרתנוּ החקלאית שתחליף יבוּא זול, משפיעים בהכרח על המחירים של כל שאר המוּצרים הנוצרים בארץ לצריכה וליצוּא.

בן־אהרון מייעץ להעביר מיד אנשים לחקלאוּת. ברמת־המחירים של היום, מה יהיה על התוצרת?

ריבוּי התוצרת יוריד את המחירים. הורדת מחירים אומרת הורדת רמת־החיים. המסכים לכך בן־אהרון, והאם כוונתו לחקלאים בלבד? כאן, אין אלמונים מתעשרים. כל שלבי הייצוּר, ההובלה והשיווּק הם בידי היצרנים עצמם. גם המים להשקייה וגם החשמל, וכיום גם הזבלים הכימיים, אינם אלמנט מנצל את החקלאים. מחירי החמרים והשירותים הללוּ נמוכים מן המחיר העצמי של המפעל. אין מנצל ואין מתעשר על חשבוננו: הכל בידי עובדים ומנהלים מקבלי־שכר.

והן נודה, כי בשדה זה הושקעו במשך השנים מאות מיליונים ל“י, הון לאוּמי קולוניזטורי, בתנאים נוחים ולשנים ארוכות־ארוכות, גם אם הצטברוּ בחלק מהמשקים חובות, המאלצים אותם להיזקק לזמן מה ובחלק ממחזורם לתשלוּמי ריבית קצוּצה, בן־אהרון יודע, שכבר השנה יקבלוּ משקים אלה 8 מיליון ל”י כהתחלה לקונסולידציה של חובות מסוג זה. גם הוּא חייב לדעת, שבשוּם אופן אין לתלות את קולר החובות והריבית בצוואר הממשלה והמוסדות המיישבים בלבד. יש והקומץ אינו משביע את האריות הרבים שעלינו לכלכלם, ויש שמשקים נכנסים לחובות ללא הצדקה מלאה.

בוודאי יש להילחם בריבית הגבוהה בכל הדרכים האפשריות והיעילות, וגם בדרך של אי־עשיית חובות ואי־הזדקקוּת לנושכי נשך. בכל אופן אין הריבית הגבוהה על חלק מהמחזור קובעת את מחירי התוצרת. יש הרבה יצרנים חשובים וישובים חקלאיים שאינם נזקקים כלל או כמעט ואינם נזקקים לריבית גבוהה. אין לראות פתרון המחירים בהעברת 15 אלף עובדים למשק החקלאי הקיים, באשר ‘אמצעי ייצור הקיימים במשק החקלאי מסוגלים לקלוט ולהעסיק ללא כל השקעות נוספות באמצעי ייצוּר’. ה’אנשים המוסמכים' אשר אמרו זאת לח' בן־אהרון, טעוּ והטעוּ אותו.

הרי לפני הכנסת 15 האלף אנו נתבעים להשקיע בתנאים התישבותיים עשרות מיליונים ל"י כדי לשחרר את המשקים מעול ריבית קצוּצה, שלפי דברי בן־אהרון היא מגיעה עד כדי בליעת ייצוּר של שתי שעות בכל יום עבודה של המתיישב. אי לזאת אין בכך כל תרופה להוזלת מחירים, אשר בלעדיה אין להגיע לשוקי־חוּץ, ואין להשתמש בתוצרתנו כתחליף ליבוּא. בלי אפשרוּת של הוזלת הייצוּר מצטמצמת יכולתנוּ להרחבת ההתישבוּת עד לסיכוּן מעמדנוּ. מעגל קסמים הוא ואין לו פורץ

נדמה, ש’נקודת ארכימדס' של בן־אהרון היא במרכזו של העיגול הזה ואין להישען עליה. רווח והצלה מוכרחים לבוא ממקום אחר.

 

ב    🔗

נתבונן נא במרכיביו של מחיר התוצרת החקלאית החל בעגבניה, מלכת הירקות, וכלה בצנון ובתפוּח־האדמה המגושם; החל בתוצרת הרפת דרך תוצרתו של הלוּל ועד לתנוּבת גן־הפירות; מן הזרעים, שרובם אנו מגדלים כבר בארץ, דרך המים, החשמל, ההובלות והחלוּקה.

הריבית של 80% מן האשראי הקולוניזאטורי והבנקאי תלוּיה, בין השאר, בשכר הפקידים, המנהלים והוצאותיהם.

גם אם תרבה התנוּבה החקלאית עקב ריבוי מתיישבים ושטחי עיבוּד, קשה יהיה להוריד מחירים אם מחירי השירותים והמוּצרים התעשייתיים, הדרוּשים לחקלאוּת ולחקלאים, ימשיכו לעלות במחיריהם.

חרב הצמצוּם וההזנחה במשק החקלאי עדיין תלוּייה על צווארנוּ. קשה לגדל ולטפח רבבות חקלאים מבין מקובצי גולה יהודית בכלל, על אחת כמה וכמה אם לא תובטח להם רמת־הכנסה מתאימה.

כל העלאת שכר ורווחים במקצועות הייצוּר ובענפי השירותים והחיים השונים אשר מחוץ לחקלאוּת מעלה את מחירי התוצרת החקלאית.

מאידך, העלאת מחירי החקלאות המהווים חלק ניכר בתקציב הוצאותיו של העובד, תגרום דרך תוספות היוקר להעלאת שכר־העבודה ורווחי התעשיינים והמתווכים, וחוזר חלילה.

המזון עולה לעובד, שמשכורתו הממוּצעת 250 ל"י לחודש, במחצית שכרו. התוצרת החקלאית מהווה כ־70% בסל המזונות ומשקלה רציני בתקציב הוצאותיו של העובד; הוזלת מחיריה יכולה להשפיע על שכר־העבודה הריאלי ורמת־הרווחים בסקטור התעשייתי, הארגוני וכו'.

והרי אנו מתקרבים למצב של רוויה בחקלאות. התנובה תלך ותגדל ועמה יגדל הבטחון, כי חוּץ למקרים יוצאים מן הכלל של אסונות־טבע או כוח עליון אחר, אין הצדקה ואין חשש לעליית מחירים, אלא אם כן תבוא דחיפה מן החוּץ על־ידי הרמת מחירים בתעשייה ובשירותים.

נאמר בסיכוּם, כי התוצרת החקלאית שוויה ומחירה מהווים פוּנקציה של עבודה ושכרה בכל שלבי השירות, הייצוֹּר והטיפוּל, מחוץ, כמובן, לחלק קטן של חמרי־יסוד כגון: דלק, מכונות וחלקיהן, בכל שאינם נוצרים בארץ, וכן כימיקלים ככל שאף הם אינם נוצרים עדיין בארץ.

כמעט שאין מקום בחקלאוּת להתעשרוּת־ביניים של מתווכים. כאן הכל בידינו, ובכלל זה המאמצים למניעת הניצוּל העונתי של המתווכים. ולכן נראה לי, כי כל תוספת שכר ורווחים בתעשייה ובשירותים המשמשים את החקלאוּת ישפיעוּ בכל כבדם על מחיר התוצרת החקלאית, התופסת מקום נכבד בתקציב הוצאותיו של הצרכן.

לשווא ינסו לנחמנוּ, כי העבודה במוצר תעשייתי מסוים מהווה רק 20%–25% ולכן תתוספת השכר של 10%, לדוגמה, מייקרת את המוצר המסוים רק ב־25%. ובמה נחשבו הם? כשם שקרני השמש מרוכזות בעגבניה כן מרוכזות במחירה כל העלאות השכר והמחירים בכל מוצרי התעשייה והשירותים. לא יארכו הימים ונמצא שם את מלוא עשרת האחוזים של העלאת השכר והרווחים, אם לא למעלה מזה. הם יבואו דרך צינורות ההשפעה של המים, החשמל, המסים, השירותים, התיקוּנים, הריבית, ההובלה וכו' וכו', אף־על־פי שכל אחד מהם יוסיף אחוז קטן בלבד.

ומה המצב במוצרים תעשייתיים?

תעשיית ישראל ומלאכתה תושתת על שני עמודים. האחד – תעשייה מבוססת על חומר גלם מקומי: אשלג, פוספאטים, זרעי שמנים, צמחי סוכר, ברזל, מלט וחמרי בנין אחרים, ותעשיית טכסטיל המיוסדת על הכותנה וגידולי סיבים אחרים, והשני – חרושת ומלאכה בינונית וזעירה, וייצוּר מוּצרים בלתי־מוגמרים.

למעשה, אין אף מוצר אחד של תעשיית־יסוד, כגון מלט, זכוּכית, פוספאטים, אשר נוכל לייצאם ללא מתן סוּבסידיה ליצרן. הוא הדבר ביחס למוּצרי תעשיית עיבוּד. הסוּבסידיה ליצואם מגיעה עד 30%–40% לכל דולר של ערך מוּסף, ואין זה סוד, כי בכל מוצרי התעשייה הנמכרים בשוק הפנימי לתצרוכת עצמית מחוּשב חומר הגלם שבהם המובא מהחוץ לפי שער גבוה יותר מהשער הרשמי.

היצרנים טוענים ומוכיחים, ולעתים תכופות בעזרת הפועלים וארגוניהם, כי אחרת לא יוכלו לייצר וייאלצו לקצץ במפעליהם עד לסגירתם וגרימת אבטלה. גם בתעשייה ובמלאכה אין ציבור־העובדים, מוסדותיו וארגוניו גורם מבוטל. ציבור זה ידוֹ רב לו בייצוּר התעשייתי.

מי המה המפעלים התעשייתיים הקואופרטיביים, ההסתדרוּתיים, הממלכתיים אשר נאשמו בימינו אלה בעשיית רוווחים גדולים? אחת מהשתים: אם הרווחים גדולים, הרי בידנו להקטינם ולהוזיל את המוּצר. ואם, לעומת זה, לוחצים לחץ רב, יחד עם יצרנים פרטיים ותובעים הרמת מחירים והוספת סובסידיות, בכל צוּרה שהיא, כתנאי לקיוּם המפעלים, הרי חובה להודות, כי תנאי הייצוּר שלנו אינם הולמים את התנאי שבשוּקי עולם ולכן נוכרע לכליון במאבק זה.

ככל שתעשייתנוּ תתפתח, תזדקק יותר ויותר לשוקי עולם, למחיריהם ותנאיהם. עלינו גם לשאוף, כמובן, להחליף יבוא סחורות בייצוּרן המקומי, וגם פה תחריף שאלת המחירים. ברמת־חיים אשר עליה אנו נאבקים, אין כל סיכוּי למשק אוטארקי בארץ קטנה ודלת־חמרי־גלם זו.

אנו זקוּקים ונזדקק תמיד לחמרים ושירותים מהחוץ, שתשלוּמם במטבע זר או בתוצרת. על כן נקל שימוש נוסף במוצרים שלנו במקום יבוּא אף הוּא במחירי התחרות של מוצרי יבוא דומים. לדוגמה: השמן, הסוּכר וחוטי־הכותנה המיוצרים בארץ, עולים בהרבה על המובאים מהחוץ. ככל שיגדל אחוז ההספקה העצמית, הוא יתבע בעד אותה כמות המצרכים, חלק גדול יותר מתקציבו של הצרכן.

בסדר הקיים אצלנו יתאמץ הצרכן להרוויח או להשתכר סכום עודף. סכום עודף זה ייקר שוב את הייצוּר בכלל ואת הייצוּר המיועד ליצוּא בפרט ויחסום בעד זרם סחורתנו לשוקי העולם. חסימת הדרך לשוקי עולם גורמת אבטלה מתגברת בפרוגרסיה. באין מכירה יאזל החומר גם לתעשיית הצריכה השוטפת. יידוּמוּ בתי־החרושת ויבוּטלו העובדים.

אין הקהל מרגיש בדבר כיום, ולאסוננוּ אין ההסברה הזאת נקלטת במוחו של האזרח, באשר המטבע הזר, שהממשלה משיגה אותו במאמץ ובכשרון רב, סותם לפי שעה כל פער בין הייצוּר הקטן שלנו ובין הצריכה הגדולה. אך לא לעולם חוסן.

חייבים אנו להתריע וכל אדם חייב להקשיב ולהעמיק לחשוב, כי בנפשו ובנפש עתידנוּ הדבר. בעזרה המושטת לנו, שהיא מטבעה מוגבלת וחולפת, חייבים אנו ליצור תנאים, כלים, נכסים ומכשירים שיביאונו בקרב הימים לעצמאוּת כלכלית יציבה ברמת־חיים הוגנת. המצב מצווה לכלכל מעשינו בטוב טעם ודעת, במשקיוּת נבונה, ובצמצוּם מרצון היום למען הרחבה למחרתו.

לא ביום אחד יקוּם מפעלנו הכלכלי. דורות עמלוּ לכינוּן משקו של כל עם וכל לאום. דור לדור ינחיל ערכים ונכסים, יחסוך מפתו להרחבת היריעה ולהעמקת השרשים. בקרבנות ובוויתוּרים ייעשה הדבר והכל למען העתיד. מתוך כוונות טובות מבקשים חברים לחשוף את גורמי הייקוּר, אלא שהם שוגים באשליות. חובה היא לפזר אשליות כוזבות. על אשליות כוזבות נבנים מגדלים פורחים שאין להם עמידה. והנה אומר הח' בן־אהרון: המנגנון התעשייתי מנוצל רק ב־40%–60%. הרי לפנינו מחלה ממאירה, שאותותיה מתגלים בכל ניתוח של הוצאות הייצור. אכן, יש מפעלים שאינם עובדים בכל יכולתם, אך אל נא נתחמק מלראות את המציאוּת ואל נא נסתתר מעבר לענני עשן. נבחר לנו לבדיקה ובחינה כמה מפעלים חשוּבים וגדולים, אשר מהם תקווה ליצוא אך בהם תלוּי מחיר המוצאים לצריכתנו השוטפת בארץ.

שלושה בתי־חרושת לנו למלט. שלושתם עובדים בכל כוח תפוּקתם. השוק המקומי קולט חלק גדול. אך האם ניתן לחלק המוצא לשוקי־חוץ להסתפק במחיר העולמי? בתי־חרושת מצויידים במיטב הציוד המודרני, החומר הגלמי טוב ומותאם. אף־על־פי־כן אין אנו מייצאים אותו בלי סובסידיות. כל העלאת שכר וכל תוספת יוקר גוררים אחריהם תביעה להגדלת הסוּבסידיה, וזו מנין תימצא? אילו הם המפעלים האחרים אשר יכסוּה? נשאר רק מקור אחד והוא מקור המסים וכמובן ‘המסים המכבידים’.

ניקח לדוגמא בית־חרושת ‘אתא’ שאליבא דכולי עלמא ייחשב למפעל מסודר, מאורגן, מודרני בציודו ועובד בוודאי בכל תפוּקתו. מדוע הוא זקוּק לסוּבסידיה גדולה לחלק הקטן מתוצרתו שהוא מסוגל לייצא? גם הוא נשען ב־75% על השוק המקומי, את הרבע האחד והאחרון לא יוכל לייצא בלי סוּבססידיה שמנה. ואיך נחלום על הקמת עוד בית־חרושת כזה, שיעסיק 1000–1500 עובדים נוספים, כאשר ייקרא לעבוד בעיקר לשוקי־חוץ ולהתחרות במחירי עולם?

ואם נראה את מפעלי החרושת בקיבוּצים, אשר אפילו צל של חשש להתעשרות ספסרית של פרטים אינו חל עליהם, מה נגלה? אם אלה לבידים אשר באפיקים ואם אלה מפעלי ‘ספן’ בעמק הירדן, או בית־חרושת ללבנים ‘נעמן’ או ‘גלעם’ בכרכוּר של קיבוצי ‘השומר הצעיר’; מפעלים אלה ודומיהם אולי גם אינם קרבן תמיד לשוק הריבית השחורה. מהם גם יחידים בשוּק, כמעט מונופוליסטיים ר"ל; מנהגי תוצרת הארץ מגינים עליהם ועד עתה טרם שמענו על התעשרותם, ואם גם מי מהם אינו עובד במלוא התפוקה? מה הסבר לכך? האם הרצון להתעשר דווקא? האם התאווה לתשלוּם דיווידנדה גדולה על ההון המושקע או ריבית והפחתה מוּפרזים? או אולי חסר להם, בעיקר, שוק חיצוני במחירי הייצוֹּר שלנו?

נעיף עין על מפעלים כגון חברת־החשמל, חברת־מקורות, מפעל־הדשנים בחיפה. שלושתם מעסיקים כרבבה של פועלים ופקידים ועובדים בכל כוח התפוקה. מפעלים אלה בעלוּתם כמעט כולה ציבורית־ממלכתית. הם לא נועדו להעשיר לא קאפיטאליסטים ולא ספסרים ולא נושכי־נשך. גורם העבודה וההנהלה מחוּץ להשקעות־היסוד אשר נעשו, אגב, בתנאים פיננסיים קולוניזאטוריים הוגנים מאד, ומחוץ לדלק המוּבא מן החוּץ, הוא הגורם המכריע, במחיר מוצריהם של מפעלים אלה, ומקום נכבד לו בהוצאות־הייצוּר של המשק התעשייתי והחקלאי!

לא הריבית הספסרית ולא חוסר ניצול מלא של המנגנון התעשייתי משפיעים כאן. הגורמים אשר נוכל לשלוט בהם הם: העבודה, ההנהלה, ההובלה – שכרן ותפוּקתן, ההיטלים הסוציאליים השונים, הוצאות העבודה, שעות־העבודה בכל שירותי המדינה והתאמת העובדים למלאכתם.

אסתפק הפעם בכך, לא אפרט ולא אוסיף.

לשאלתו־קריאתו של הח' ב.א. בדבר העמדת השקעות לא כלכליות על הפועלים?

אם כי לא עמדתי בסוד כל בעלי־התעשייה ואף לא בסוד כל מנהלי המפעלים הציבוריים והממלכתיים, נראה לי, כי לא יימצא גורם שיתבע מן הפועלים לשאת בעול השקעות־נפל ומשגים טכניים וכו'.

יוסכם, כי בדורנוּ נתבע מהמפעל לשאת את עצמו ולכסות רק את ההשקעות הבריאות; יוסכם, כי לצורך חשבון הרנטביליוּת תימחק כל השקעה בלתי־רציונלית. תישא המדינה או המשקיע הפרטי בהפסד חד־פעמי זה ובלבד שנעמיד מפעלינו על בסיס בריא. הוי אומר, שהמפעל תלוי אך ורק בכוחות עובדיו ומנהליו לייצר, להסתגל ולהתחרות בתנאי השוק המקומי, ללא זכוּיות מונופול וקארטל, ובתנאי השוק החיצוני.

אין ספק, כי נחוקק חוּקים למניעת נזקים הנובעים מהתעשרוּת קארטליסטית, וּודאי נאחז באמצעים אפשריים למניעת ריבית קצוּצה, אוּלם לא אלה הן ציציות הראש בהן יוציאוּנוּ מן השבות.

בדברנו על התעשרות ספסרית וניצול פושע של נושכי הנשך ומרוויחי רווחים קלים, נזכור, כי פורענוּת זו היא פרי משק בלתי־יציב על מחיריו המתנועעים ועל ערך הכסף המתנודד ועל הצפיה הקדחתנית לתנודות. בחוסר־יציבוּת ניחא לכל אלה.

החקלאוּת, התעשיה והמלאכה, העומדות והנושאות יחד עם הממשלה בעול דאגת משק המדינה, זקוּקות ליציבוּת כאויר לנשימה.

הגיעה השעה להושיט יד איש לאחיו; כתף לכתף במאמץ משותף; בוויתוּרים הדדיים מקיפים נקבל על עצמנוּ עול היציבוּת המשקית והפינאנסית.

הגיעה השעה להודות, כי כל תוספת רווח וכל תוספת שכר שאין עמן תמוּרה ביצירה כפוּלה ומכוּפלת של ערכים ונכסים, אין בה ממש והיא מוליכה למדרון.

רמת חיינוּ אינה תלוּייה בכמוּת שטרי הכסף אשר בכיס אזרחי המדינה. הרמה תלוּיה בתפוקת הערכים, הסחורות והשירוּתים שאנו מייצרים כנגד שטרי הכסף שבכיס.

תוספת מחיר למיצרכים גוררת תוספת־יוקר של השכר וזו שוב מביאה לתוספת מחיר הגורמת לתוספת־יוקר, וכך עד בלי קץ; ביום בהיר אחד תבוא דרישה לתוספת שכר־יסוד בטענה, שתוספות היוקר אינן מפצות כראוי, והפזמון חוזר חלילה.

אך שיגרת־שווא היא במחשב ובדיבור, כי כל הממליץ ונאבק על תוספת־יוקר, טובת כלל־הפועלים והמדינה הוא דורש, וכל המחפש דרך להגיע להגדלת שכר תוך הגדלת התפוקה והייצוּר פוגע באינטרסים של העם העובד. ההיפך הוא הנכון. שכר־העבודה הוּא – התפוּקה. בה ובמחירה טמוּנים רמת־חיינוּ ועתידנוּ הכלכלי.

1956