עצמאותנו הכלכלית, שכולנו מדברים בה השכם והערב, תלויה בראש־וראשונה ברמת־החיים שהאוכלוסיה קובעת לעצמה, חוק זה חל אמנם על כל הארצות, אך יש ארצות רבות הברוכות באוצרות־טבע עצוּמים המבטיחים להן עצמאות כלכלית ללא מאמץ־יתר, ואילו אנו עומדים במבחן יום־יום, מצפים ונמשכים כפרפר ללהבה, לאור זה שישחררנו מן התלות והעזרה. אמנם סומכים אנו, ובצדק על עזרת אחינו היהוּדים וגם על עזרת גויים החייבים לנו בעד דורות של עוול ודיכוי, אך לא סגי בזה. השאלה היא, עד מתי ירגישו בחובתם זו, שהרי בעולמנו לכל גבול וסייג.

מדינה עשירה באוצרות־טבע רשאית לומר: אין אנו זקוקים לאחרים; אשר נוציא מן האדמה ואוצרותיה – לנו הוא. במדינה מעין זו רמת־החיים גבוהה גם כשתושביה אינם מתאמצים יתר־על־המידה. וייצמן אמר פעם, שליהודים אוצר רב: מוח יהוּדי. אילו ניתן לצרף את המוח שלנו לאוצרות־טבע עשירים, היינו מגיעים לרמת־חיים גבוהה ואי תלות כלכלית ללא מאמצים יתירים. אך לנו לעת־עתה מוח יהוּדי בלבד. ואין די בו… מימי ארצנו עניים בדגה, מחצבינו דלים, וגם בחומר האנושי דלונו לעומת החומר שהיה מגיע ארצה לפני 15–20 שנה. אוצרות אדם מארצות אירופה, כמהי יצירה ומעשה, אינם עוד עמנו.

אם רצוננו ברמת־חיים גבוהה עלינו ליצור אותה במו ידינו. אם לא ניצור אותה – בכדי כל הדיבור. אנו תלוּיים, כשלהבת בגחלת, ביצוּא תוצרתה של הארץ. לעת־עתה אנו מייצרים כדי רמת החיים של שכנינו ואם אנו רוצים ברמה אחרת, יש לייצר יותר טוב בממדים נרחבים יותר.

יש סיכוי שתוך ארבע־חמש שנים – אם נייצר טוב ובשפע – נגיע ליצוא, העשוי להכניס פי־שלושה מהכנסתו עד עתה. כיום אנו מייצאים לשוקי העולם בעיקר מוצרים בשירותים, כמו שירותי צי הסוחר, צי האויר, ומוצרים אחרים בסכוּם של 140 מיליון דולר, ומזה נשארים בידינו 40 מיליון, משום שהחומר, המכונות והבלאי של משק זה עולים כסף רב. אולי נגיע תוך ארבע שנים ליצוא של 500 מיליון, וגם אז עוד לא נסתום את הפער שבין הצריכה לייצור אך נקרב את הקצוות.

בתוך 140 מיליון דולר יש כ־60 מיליון דולר שירותים והשאר מתחלק מחצה על מחצה בין התעשיה והחקלאות, חלק הארי לפרדסנות ואין עדיין ערובה שיעלה בידנו להכפיל את שטח הפרדסנות, כי לא כל השטח שברשוּתנוּ מתאים למטעי הדר ועדין אין אוצרות המים מספיקים לנוּ. זכינו מן ההפקר כמה שנים מפני שתפוזי ספרד קפאו, אך אין לדעת אם תעמוד לו לתפוז הישראלי זכוּת מיוחדת. או למשל המלט שאנו מייצרים בממדים רציניים: אין לנו צורך בכל המלט. כי במלט בלבד אי אפשר לבנות, ויש לייצא חלק ניכר של המוצר. למזלנוּ הרע השווקים תפוסים על ידי אחרים, המוכרים את המלט במחירים זולים בהרבה. כיבוּש השווקים – מלאכה עצוּמה, שלא הממשלה יכולה לעשותה, על כן היא תובעת תשומת־לבם של כל חלקי העם. הרי כאן לפנינו אחד ממעגלי הקסמים שלנו. עלי לטוות את החוט הלאה: מחיר המוצר – אם נרצה ואם נמאן – תלוי ברווחים, בשכר, בתפוקה, בטיב, בטעם ובצורה. לא אגלה לפניכם סוד באמרי שאנו רחוקים עוד מייצור מוצרים שארצות כתורכיה או אחרות תהיינה להוטות אחריהם. אמנם תורכיה רצתה ואולי היא רוצה גם עתה לסחור עמנו, אך אם ישנם ספקים טובים יותר וזולים יותר, היא מוכנה לוותר עלינו, בלי סבל רב.

נאמר לנו: האם אין להוסיף על שכרם של פועלי־הדחק? ודאי שיש להוסיף על שכרם ועל שכר שאר הפועלים והאינטליגנציה, אך מיד מתיצבת השאלה: ממה? ממי? וכיצד? ובכן, לפועלי־דחק הוסיפו מכספי המדינה כמובן, או בלשון אחר: דולרים שנשלחו, במפורש, לשם קליטת העליה הגוברת, נפרטו ללירות ישראליות. גם לפועלי הקטיף הוסיפו על שכרם, כאילו לא מכספי המדינה, כי אם מכספי המעבידים; אך הנה קפץ עליהם רוגזם של המעבידים ובפיהם: יפה, השנה היתה בת מזל, נפרצו השווקים, אך בשנה הבאה על הממשלה ליתן לנו סובסידיה של 2 מיליון דולר, ולא… כך הוא המצב בפרדסנות. נביא לדוגמה את ענף הבניה. אין לומר שהוא ענף יצרני. היא ענף חיוני אך מבניה אי־אפשר לחיות, אי־אפשר לחלוב בנין, כשם שחולבים פרה או עז.

הרי לכם ענף יצרני – ייצור צמיגים. שמחנו להקמת מפעל זה, המשחרר אותנו מהוצאות יבוא. עבודה יפה נעשית בו זהו בית חרושת חדיש, מאורגן, בעל תוצרת נאה, ושכר־העבודה בו אינו מן הירודים; אך דיבדנדות טרם שילם המפעל, והכסף הריהו מאותו ‘הון זר’ שאסתר וילנסקה וחבריה הקומוניסטים מסתערים עליו בשצף־קצף. מסופקני אם ‘הון זר’ זה מכניס 5% מהשקעותיו. ישלחו־נא רואי־חשבונות מהימנים ויבדקו אם ‘הון זר’ זה מתעשר.

והרי דוגמה נוספת. יש לנו בית חרושת המייצר לבנים אדומות שרופות, כלי בית וכלי מטבח, גם במפעל זה הושקע קצת הון פרטי בשותפות ‘פיפטי־פיפטי’ עם פועלים. המפעל הוקם אי־שם בין חיפה ועכו, ובעליו הוּא – הקיבוּץ הארצי ‘השומר הצעיר’. יגידו נא הם אם המפעל צובר רווחים.

יש בתי־חרושת למלט – ותיק, בינוני וחדש, והבעלות עליהם בידי הועד הפועל של הסתדרות העובדים, יש לנו ‘כּור’, יש לנוּ עוד מפעלי תעשיה, בהם במשק החקלאי. שכר־העבודה במפעלים אלה אינו מן הירודים כלל וכלל, התנאים סוציאליים אינם מגיעים אמנם ל־100 אחוזים, אבל ל־50% מן השכר ומעלה הם מגיעים. אם אנו מחליטים על תוספת כללית, יש להוסיף גם בהם. אנה אנו באים?

יש חברים הגורסים לצורך ויכוח, שלא התוספת חשובה, כי אם עצם ‘הפשרת הכפור’: עקרון התוספת הוא החשוב. בויכוח מעין זה מוכרחים אנו להסתבך. כי ממה נפשך: או רמת־חיים או תוספת ניירות.

הצטרפות חברים נוספים לממשלה חשיבותה רבה לתנועת־הפועלים, אך ההצטרפות כשלעצמה עדיין אינה מאורע מהפכני. יהא בכך מן המאורע המהפכני, אם נוכל לחלץ במשותף את העם ומדינת ישראל מן הקשיים והתקלות.

לבי בטוּח שתוספת־שכר כללית לא תעלה באופן ריאלי את רמת־החיים. תוספת לרמת־החיים יש למצוא בחיק האדמה ואוצרותיה ובייצור נוסף. לצערי, איני רואה אפשרוּת אחרת. לפי השערתי – אינני נביא ולא בן נביא – תוכל מדינת ישראל להתקיים בכבוד מעבודתה וייצורה אולי כעבור 5–8 שנים.

הרביתי בדוגמאות, אך ברשותכם אוסיף אחת. בחיפה הוקם בית־חרושת ובו הושקעו 20 מיליון ל"י. נשאל־נא את עצמנו, או את אנשי חיפה הנוגעים בדבר, מה יהיה אם נעלה בו את השכר? כלומר, בכמה יעלה הדשן לקבוצת כנרת? בזה לא נשלם הענין. מחיר הזבל ישפיע על מחיר העגבניה, על מחיר החציר והחלב, ובשכרה של התוספת נצא כולנו בהפסד. האם לא יהא זה אל צרור נקוב?

תעשיינים פרטיים והסתדרותיים טוענים: תתן לנו הממשלה אשראי זול והכל – העלאות השכר הגדולות והורדת המחירים הכללית – יבוא על מקומו בשלום. אשראי זול במונחים שלנוּ פירוּשו הדפסת שטרי־כסף נוספים. אם על המדינה ליתן אשראי זול, עליה לתתו לקליטת עליה חדשה זו, הנמשכת בלי הרף, או למפעל הפיתוּח, שאף לו דרושה השקעה זולה.

הממשלה היא עתה הבנאי הגדול בארץ. פעם אמרתי לאנשי ‘סולל־בונה’ שאם הממשלה (אז הסוכנות) תשקיע בבניה 60–80 מיליון ל"י, יידרש ‘סולל־בונה’ ליתן לה אשראי, ועליו תהיה החובה למצאו בשוק. לבי עם פועלי הבנין, אבל אם נוסיף על שכרם עלול הדבר להשתקף במחיר המלט, כי בבניה מוצאים 20% בלבד לחומר מחוץ לארץ, ואילו השאר – בארץ. ככל שיעלה השכר, יפחת השיכון בשביל דרי־המעברות ובדונים.

אשר למס ההכנסה אעיר:

משהו נשתנה במשך השנים. זכור לכולנו שאחוז מס ההכנסה של השכירים מהווה בשנה היוצאת דומני, פחות מ־38%. ובקשר לכך יצוין, שבתוך ההכנסה הלאומית של מיליארד ו־800 מיליון ל“י קרוב למיליארד ל”י הוא חלקו של שכר־העבודה, מלבד סעד ועזרה סוציאלית.

ודאי שיש לא־מעטים מבין בעלי היכולת ואף לא־רבים ממעוטי היכולת, המערימים על החוק, מתחמקים ומעלימים את הכנסותיהם, אך ‘פטור בלא־כלום’ אי־אפשר, ביחוד אי־אפשר לגבי יהוּדים שדורות על דורות היו רגילים לרמות את הרשות; גם בארצות נאורות כצרפת ואנגליה היוּ וישנן העלמות והערמות.

לסיכוּם דברי, הערות אחדות:

בחקלאוּת ובתעשיה מגיע חלקו של המשק הציבוּרי־הלאוּמי־ההסתדרוּתי לחמשים אחוז. החשמל – מולאם. ‘מקורות’ – במעמד ציבורי מובהק, גם האשלג – מפעל לאומי. ועוד מפעלים עצומים הם ברשות כלל האומה; אמצעי התחבוּרה, מסילת הברזל וצי הסוחר הם בידי הציבור והמדינה. אלה הם מרכיביו של ה’הון הזר', שעליו מסתערת תמיד אסתר וילנסקה. עם זאת יש גם קארטלים ועלינו לאסור עליהם מלחמה ללא רתיעה. אנו עומדים להנהיג שינויים רבםי בכללי המסחר.

ומעניין לעניין ובאותו עניין. ודאי אשאל לשם מה כלל הנתונים האלה כשהמדובר בתוספת שכר לפועלים: אין תוספת היוקר מדביקה את ההתייקרות אם היא ניתנת אחת לשלושה חדשים, וכי לא מוטב על־כן לקרב את מועדי תוספת היוקר? הוא הענין: הקפצת השכר גוררת אחריה – ויהא השלטון והפיקוח חלק כאשר יהא – קפיצת מחירים ושוּב אותו מעגל־קסמים…

טוענים שתוספת 5–7 ל"י זו היא תוספת ניירות אלי צרור נקוב; אם כך הדבר, במה תועיל העלאה ב־10%, וכי יעלה ערכם הריאלי? ומה יהא על החקלאות? הלא גם בה עובדים עצמאים ושכירים, ואף הם יבקשו תוספת, עלי איפוא, כשר־האוצר, להתקין כבר את ‘עגלת’ הסובסידיות לחלב ולביצים. ושוב חוזר המעגל: מנין נקח את הסוּבסידיות – מן הדולרים האמריקניים או מהמיסים שיוטלו על האזרחים? העלאה גוררת העלאה ואין סוף לדבר.

באחד הנאומים אמרתי: עברנו מחצית הדרך לעצמאות הכלכלית, ורבים וטובים נתלים באימרה זו; אך המחצית הראשונה ארכה שנים רבות, דור ומעלה, ואילו את המחצית השניה עלינו לעבור בשנים אחדות, כי הזמן דוחק. בידנו הדבר, וככל שנתבע יותר מעצמנו ומן הציבור כולו נמהר להתקרב אל מבוקשנו.

1956