בועידה השמינית של מפא"י, אוגוסט 1956

השנים מאז הוועידה האחרונה היו שנים קובעות בביצוּע המהפכה בחיי העם והארץ. למעלה מ־70 ריבוא יהודים בני 70 גלוּיות מקצות העולם עלו ארצה, ואנו מונים כיום, יחד עם לא־יהוּדים, 1.8 מיליון נפש, וכבר אנו גולשים למאת האלף ה־19. גלויות רבות חוסלוּ. חלק גדול מן העליה החדשה הגיע מארצות מפגרות מבחינת התרבות והציביליזאציה. רובם של העולים באו מחוסרי כל רכוּש. מתוך רגשי פאטריוטיות כלל־יהוּדית וישראלית, ליווה העם בתפוּצותיו את חלוּציו לציון ואת המוני שבי־ציון באמצעים כספיים עצומים. חזיון היסטורי זה הוא אחד מפלאי מהפכת התחיה ונסיה. המונים ויחידים הרחוקים מרחק אלפי מילין ממקום המעשה ומנותקים לכאורה מנשמת הענין, מטילים על עצמם מרצון תרומת־כסף גדולה, ממושכת ומתמדת, לביצוּע חלומם ותפילתם של דורות.

הממשלה הצליחה לגייס ממקורות לאומיים ובין־לאומיים סכומים אדירים. במספרים עגולים הושקע עד עכשיו בארץ ביצירת נכסים ומשק מאז הקמת המדינה סך 3000 מיליון ל"י (במחירי 1955) (אין הסכום כולל את הוצאות הצבא והוצאות הקליטה הראשונה של העולים); 2000 מיליון מהם גויסו ממקורות ציבוריים ולאומיים.

תנועת־העבודה החלוצית וההון הלאוּמי הניחוּ יסודות נרחבים למשק ולכלכלה לאוּמית, בהם שייכים אמצעי־הייצוּר לעובד, ובעזרתם הוא מנצל לטובתו את אוצרות־הטבע.

תחילה בעזרת הקרן־הקיימת ואחר־כך על־ידי צה"ל, שהקמתו ופעולתו מומנו באמצעים ציבוריים ולאוּמיים, הועמדו 92% מכל שטחי אדמת ישראל לקנין־עולם של העם. האדמה תהנה מעתה את עובדיה ולא תשמש אובייקט לניצול ספסרי ולהתעשרות ספקולאטיבית. דין האדמה המולאמת חל גם על המים. המים אשר במעמקי האדמה, והמים הנגלים במעינות ונהרות וימים, יעמדו לרשות העובד. באמצעים לאומיים ממלכתיים הוקמו מאות כפרים חקלאיים לצורותיהם השונות. בכפרים האלה רבבות עובדים המנהלים משקם על יסודות שיתוף מלא או חלקי והבנויים בעיקר על עבודת המתישב ומשפחתו. מאות אלפי נפש מתפרנסים מיגיע־כפיהם ללא ניצוּל זוּלתם.ומשתמשים באמצעי־ייצור שנרכשו למענם על־ידי האוּמה, תוך תכנוּן מקיף.

גם החלק החקלאי היושב על אדמתו הפרטית במושבות הוותיקות ובאיזור הפרדסנוּת משתייך בעיקרו למשק הזעיר, ומענינת בנדון זה טבלה המראה את הבעלוּת על שטחי הפרדס; 80,000 דונם פרדס נושא פרי שבידים פרטיות מתחלקים לפי גדלם כך:

כלומר: 74% של פרדסים נמצאים בידי בעלים זעירים.

המדינה והעם נתנו בידי המוני־העולים והעובדים מחוסרי־האמצעים, כמעט את כל האמצעים: קרקע, מים, בתים ומבנים אחרים, מכונות, כלי־מלאכה וכו'. לדיור ולשיכון בלבד הושקע סכום של 500 מיליון ל"י, בקירוב, נוסף על הדירות הרבות שנשארו ריקות לאחר מלחמת השחרור.

הוקמו בארץ למעלה מ־440 ישובים חקלאיים חדשים בגליל ובנגב, בשפלה ובהר, וקרוב ל־35 אלף יחידות־משק חדשות הוקמו בארץ מאז הקמת המדינה. הרי זה פי שנים ומעלה ממה שהוקם בכל תקופת ההתישבוּת בארץ, מאז חיבת־ציון ועד הקמת המדינה. כן בוצרו ופותחו שאר המשקים, שקדמו להם. שטח האדמה המעובד גדל מ־1.5 מיליון דונם בשנת 1949 ל־3.6 מיליון דונם בשנת 1955, והשטח המושקה גדל פי 4: מרבע מיליון דונם בשנת 1949 למיליון דונם שלחין השנה.

נעשתה מלאכה אדירה של גילוי מים תת־קרקעיים על־ידי קידוחים, שוּנוּ סדרי בראשית על־ידי הפניית נהרות ונעשו נסיונות רציניים באגירת מי־גשם בבריכות ואגמי ענק. מאות אלפי טון פלדה ומלט הותכוּ בצינורות, עשרות אלפי ק"מ צינורות מים הונחו באדמה, להוליך מים מהמקורות אל השדות.

החקלאות, זו הוותיקה, המפותחת וזו החדשה, שהוקמה זה עתה, החלה להניב פריה המבורך. החקלאות מספקת את כל החלב, הביצים, הירקות והפירות, הדגים והעופות וכשליש בשר הבקר הנדרשים לישוב, ו־80% מהגרעינים למספוא, כ־15–20% מגרעיני החיטים, 40% מחומר הגלם לייצוּר שמן, 80–90% מהכותנה, וביכורי סלק־סוכר. החקלאות שלנו מספקת כיום כ־70% מהמזון שאנו צורכים בארץ, נוסף על 40 מיליון דולר יצוּא.

כ־60% מההכנסה הלאומית בשנת 1955 באה מהסקטור הציבורי והשיתופי, לפי החלוּקה הבאה:

‘תנובה’, היא בלבד, בבעלוּתה של ההסתדרוּת ושל היצרנים בעצמם, המשווקת את תוצרת החקלאות העובדת, הגיעה בשנת תשט"ו –

שאר החברות משווקות תוצרתם של חקלאים זעירים. כל המשווקים הציבוּריים הללו אין חשש של ניצול, התעשרוּת וספסרות נופל עליהם.

מפעלי הכוח והמים, מקורות הכוח בארץ, נמצאים בידי המדינה או בבעלוּת ציבורית והסתדרותית.

כמעט כל מחצבי ישראל, ממחצבי חמרי הבנין ועד לחיפוש הנפט הם כיום או ברשות הממשלה או ברשות ציבוריות ובבעלות חברתית, המבטיחים מניעת התעשרות ספסרית על חשבון הכלל. הוא הדין לגבי מפעלי־החרושת הגדולים, הנשענים על גלם המחצבים הללו.

התפתחה התעשיה. הוקמו בתי־חרושת למאות המעבדים חמרי־גלם ארציים וחמרים המובאים מן החוּץ במקצועות רבים ושונים וחשוּבים, מתוצרת גומי עד לפלדה וברזל, מכימיקאליים ועד לקראמיקה, מטקסטיל עד לעיבוד עץ, נייר ופלאסטיקה. כשליש התעשיה בארץ נמצאת בידים ציבוריות, של ההסתדרות, של הקואופרטיבים ושל המדינה.

תחבוּרה להסעת אדם ולהובלת משא ביבשה, באוויר ובים על נמליהם, תחנותיהם ומתיקניהם, הם בעיקר בבעלוּת הממשלה או בבעלוּת קואופרטיבית של עובדי השירותים החשוּבים האלה.

בפעם הראשונה בדברי ימי העולם נגלה בישראל נפט ובידינו כיום ביכורי הנפט של אדמת ישראל.

כמחצית הפועלים העוסקים בבניה ובעבודות ציבוריות מועסקים על־ידי הממשלה, העיריות והמוסדות הקבלניים של ההסתדרות.

שירותי החינוך, החל בגן־הילדים וגמור באוניברסיטה ובטכניון, שירותי הבריאות והאשפוז, בתי־חולים ומרפאות, שירותי סעד ועזרה, ביטוח מפני מחלה ולימי זקנה – כל אלה מרוכזים בידים ממלכתיות וציבורייות לשירות המוני התושבים.

כ־60% מההכנסה הלאומית בשנת 1955 באה מהסקטור הציבורי והשיתוּפי לפי החלוקה הבאה:

540 אלף מועסקים יהוּדים מתחלקים כדלקמן:

כמחצית מתוך זה עוסקים בחקלאוּת, דיג, בניה, חשמל, מים ועבודות ציבוּריות. כ־40 אלף בלבד עוסקים במסחר ותיווּך. כולל סוחרים זעירים וחנוונים קטנים, רוכלים וקיוסקאים וכו'.

כדאי לדעת, כי מתוך ההכנסה הלאוּמית באותה שנה בסך 1700 – מיליון ל“י נחשבים 1000 מיליונים ל”י הכנסות השכירים, והרי זו תוצאה מן הסטרוקטורה של הכלכלה והמשק.

מתוך 700 מיליון ל"י הכנסות העצמאיים 70%–80 הם של בעלי הכנסות קטנות, כגון הקיבוצים, המושבים הקואופרטיבים, בעלי־מלאכה זעירים ואחרים, ורק כ־20–30% הם בידי עצמאיים בעלי הכנסות גדולות יותר. ובכן, 80–85% מכל ההכנסה הלאומית היא בידי שכירים ועצמאיים, בעלי הכנסות קטנות.

הודות לפיתוּח התעשיה והמלאכה, החקלאות והמחצבים הגענו לידי כך, שלמעלה מ־³/₄ התצרוכת שלנו נוצרת בארץ ממקורותיה, גלמיה ומגלם מוּבא, ופחות מ־25% באה ממקורות־יבוּא.

ההכנסה הלאומית הריאלית למפרנס עלתה ב־6 שנים אלו ב־17%. הרי זו עליה ברמת־חייהם של כל התושבים בארץ. עלתה פי כמה רמת־החיים של העולים החדשים שבאו מארצות המזרח, עלתה רמת חייהם של השכירים בארץ וכן עלתה רמת־חייהם של כל החוּגים העצמאיים בקיבוץ ובמושב, בקואופרציה וכן של העוסקים במסחר ובשירותים.

לפי עדות א. בקר, מנהל המחלקה לאיגוד מקצועי של ההסתדרות, הרי ‘פועל תעשיה היה מקבל בראשית 1948 שכר חדשי ממוּצע של 39 לירות, ואילו כיום מגיע שכר זה ל־205 לירות. משמע, עליה פי חמישה ומעלה. באותו פרק זמן עלה אינדכס יוקר המחיה מ־275 נקוּדות ל־866 (לפי הבסיס הקודם ושילוב עם החדש), משמע שהעליה במדד ההתיקרוּת היתה רק פי שלושה. כיצד להסביר עליית השכר מעל למדד ההתיקרוּת, אם לא בהעלאות־שכר־היסוד שניתנו בשנים 1948–1952… זאת ועוד, אין גם להתעלם מן העוּבדה, שרבבות פועלים העלו שכרם ב־24% בממוּצע מעל התעריף ע"י שיטת השכר הצמוד לתפוּקה’.

ואם נוסיף לכך את עליות השכר בשנים 1955/56, אין ספק כי שוּפר מצבו ומעמדו של הפועל השכיר במדינה. אוסיף ואומר: שוּפר מעל יכולתם של המשק והכלכלה הארצית.

התקדמוּת רבה חלה גם בשיפוּר הזכויות הסוציאליות של הפועל. לפי עדוּתו של א. בקר, הרי:

‘בשנת 1948 הסתכמו התשלוּמים הסוציאליים של פועל תעשיה ב־16% משכרו, ואילו בראשית 1955 הגענו לממוּצע של 30%, גידול של 90%. קרן הביטוּח של פועלי הבנין היתה גובה 11% מן השכר, ואילו כיום היא גובה 20¹/₂%. עובדים זמניים בתעשיה, בחקלאות, בפקידוּת, היו חסרים זכויות סוציאליות בכלל, ואילו במשך הזמן הקימו את קרנות הביטוח שלהם ומגיעים ל־12%–13% מן השכר. רק למותר יהיה להדגיש את חשיבותו של השכר העקיף הזה בהגדלת שכרו הממשי של הפועל’.

ואני מוסיף ואומר: בינתיים חלה התקדמוּת נוספת בשטח הזכוּיות הסוציאליות ולא אטעה הרבה אם אגיד שהן הגיעוּ כיום ל־35%–40% מהשכר, ויש שכירים במקומות עבודה רבים המקבלים אף 50 אחוז ויותר של זכוּיות ותשלומים סוציאליים.

הונח איפוא יסוד למשק וכלכלה של עם עובד, החולש, יחד עם ממשלתו ומוסדותיו הציבוריים, על אוצרות־הטבע ועל חלק גדול של אמצעי־הייצור. חלק מכריע מן העובדים עובד במפעליו העצמיים או במפעלים ציבוריים, ממלכתיים וקואופרטיביים. אין הם נתונים לניצולו של הזולת. שכר־העבודה והכנסתם של העצמאיים מאפשרים לרוב האוכלוסיה – ויודגש: לרוב מכריע – קניית מיצרכים רבים המצויים בשפע: מזון, לבוש, כלי־בית, ריהוט ושעשוּעים. הממשלה מספקת לציבור שירותי חינוך, בריאוּת, בטחון, תרבוּת ושירותים סוציאליים אחרים.

על אף טרוניות ותלונות, יודעים המוני התושבים בארץ שמבחינה כלכלית הגיעוּ רבים לרווחה ולרמת־חיים גבוהה מן הרמה שידעו בעבר.

במאבק ובמאמץ עלינו על רמה נישאה. שרשרת הישגים פינאנסיים משקיים, אירגוניים, חינוכיים, בטחוניים ותרבותיים מאחרינו. חברינו לחמו וקלטו, בנו וחרשו, זרעוּ ונטעוּ, פיתחו חרושת ומלאכה, חפרו וחצבו מים ומינראלים, הכינוּ מזון לאכול, בגד ללבוש ובית לדור להמונים גדולים. נאבקנוּ שׂרינו ויכולנו. הגענוּ ממחסור לשפע. מפיקוּח וקיצוּב, לשובע ובחירה חפשית; קול ה’תור' חלף ועבר מן הארץ. השגנוּ יציבוּת יחסית במטבע, במחירים ובכלכלה.

לכאורה הכל אתי שפיר. ומדוע תלווה אותנו דאגה רבה בעבודתנוּ ולמה תכרסם החרדה בלב? הן יכולנוּ לשקוט על השמרים, לשקוד על המלאכה ולשמוח על התוצאות. כבדה הדאגה לימים הבאים, חברי וידידי.

הבה ואסביר: בסקרי את העבר, הקרוב והישגיו קבעתי כי רוב האוכלוסיה הגיעה לחיי רווחה. הדגשתי ואמרתי רוב, ואם תרצוּ – רוב מכריע. אולם, יש מיעוּט ניכר החי בתוכנוּ חיי מחסור ודחק. אין הוּא נקלט במעגלי העבודה היוצרת, אין הוא שותף לשמחת היצירה ואין לו סיפוּק חמרי או רוּחני מתעסוּקת־הדחק שלו, כך וכך ימים בשבוּע. חוּג זה המונה 12–15 אלף מחפשי־עבודה רחב למעשה יותר ומקיף בוודאי 20–30 אלף בתי־אב.

נוסף לרבבות מקופחים אלה הרי אנוּ לוחמים ונאבקים על עליה וקליטת רבבות עולים חדשים. מדי שנה נוספים כשתי רבבות בנים ובנות צעירים המחפשים סדן לפעוּלה, עבודה ויצירה. 80–100 אלף נפש בממוּצע, אם לא למעלה מזה, יתוספו מדי שנה מתוך העליה והריבוּי הטבעי שלנוּ.

כיצד נשריש את אלה, מה תהי מנת־חלקם בייצוּר ובסיפוּק מעבודתם, ומה תהי רמת־שכרם־וחייהם? מה צפוּי להם? בניה ויצירה או עבודת־דחק שתשולם מקופת־הממשלה כל עוד מצוּיה בה הפרוטה?

מאידך, מגיע אחוז העסוקים בעבודה יצרנית בחקלאות ובתעשיה ל־38% בלבד. בהשוואה לארצות אחרות הוא נמוך מאוד. וכן קטן עדיין אחוּז המפרנסים בכלל בהשוואה למפרנסים הפוטנציאליים. רוצה לומר, שלעומת הצרכנים הרבים קטן מספרם של יוצרי נכסים ושירותים חיוניים וחשובים. אחוז ניכר של מפרנסים ועסוקים מתבזבז ואובד לנו כיוצרים, לפי שהם עוסקים בשירותים ומשלחי־יד לא־חיוניים ולעתים גם מזיקים. וכל זה בזמן שבתי־החרושת אינם מנוצלים במלואם. בתנאים כלכליים מתאימים אפשר היה להפעילם במלוא תפוקתם ולהעסיק אלפים רבים נוספים של עובדים ובייצור מועיל.

ולמה באמת, חברים, איננו מרחיבים את הייצור התעשייתי? למה איננו מנצלים את הפוטנציאל התעשייתי שלנוּ ולמה לא נריחיבנו? התשוּבה היא: אין לנוּ כיום שוּק לממכר תוצרתנוּ התעשייתית.

תעשייתנו עבדה עד עכשיו בעיקר לשוּק המקומי. בעצם, הבאנו, עם קיבוּץ הגלויות, את השוּק החיצוני למוצרנו לפנים בארץ, ושיחררנוּ עד עכשיו את התעשייה והחקלאות מדאגת החיפוּש אחרי שוּקי־חוץ. בחלק מן המטבע הזר אשר גייסנוּ לצרכי פיתוּח וקליטה, היינו רוכשים עד עכשיו חומר גלם הדרוּש לתעשייה לשם סיפוּק צריכתנוּ השוטפת, נוסף על החמרים שהשקענוּ בנכסי צאן ברזל של פיתוּח. סברה היא, כי תמוּרת חלק הדולרים שהשתמשנוּ בהם לרכישת חמרים לתעשיית הצריכה השוטפת, לא החזרנוּ ולא יצרנוּ כל נכסי פיתוּח. לאמור: אכלנוּ, פשוּטו כמשמעו, עשרות מיליונים דולרים כדי לשמור על רמת־החיים הקיימת וראוּי שהדבר ידאיגנו עד מאוד. בה במידה מדאיגנו חוסר הבטחון בהתמדת הזרימה של אותם מאות מיליונים דולרים לרכישת חמרי־הגלם בכלל.

ובאין חומר־גלם מהחוּץ תמוּרת מטבע־זר העלוּל לחסור – אין תעשיה, ובאין תעשיה ובאין חקלאוּת – אין תעסוקה יוצרת, ובהעדרם – אין שכר ואין רמת־שכר ואין רמת־חיים ויש מחסור ועוני מנוון, ויש רעב או רעב למחצה של מבוגרים וילדים. והרי לא פסקו חלילה בעולם חמרי־גלם, מכונות ושירוּתים שאנוּ זקוּקים להם. הם קיימים, ואפשר להשיגם גם באין דולרים זורמים מן החוּץ כתרוּמה או כהלוואה. אפשר להשיגם תמוּרת עמל, כשרון, שכל וחריצוּת, כפי שהם מתגלמים במוצרים ושירותים מסוּימים. במלים אחרות, אפשר להשיג ולייבא חמרים נחוּצים תמורת יצוּא – פרי עבודתנו. היצוּא הכרח הוּא לנוּ: מן הגורן ומן היקב, מן החרושת ומן הסדנה, ומשירוּתי תיירות והובלה באוויר ובים.

וכאן חברים, הגענו לנקודה הכאובה.

לאחר שבתקופה האחרונה למדנו, והרחבנו את הייצור, ולאחר שסיפקנוּ עד עכשיו בעיקר את תצרוכתנו, אנוּ נכנסים לשלב שני של פיתוּח הארץ, לתקוּפה שסימנה וצווּיה הוא היצוא. יצוא לשם יבוּא החסר לנוּ.

זו אף זו. לנו לא ניתן להסתתר מאחורי גבם של ‘מתעשרים’ מדומים ולטעון שבעצם, התעשיה מעשירה את בעליה ומסוגלת ללחום את מלחמתה בשוּקי חוּץ ופנים. איננו רק פועלים המוכרים שריריהם לאחרים. הננוּ בעצמנוּ בעלי משק בחקלאוּת, בתעשייה, במלאכה בבנין ובתחבוּרה. בכל אלה חלקנוּ רב, ואנוּ יודעים נפתוּלי מפעלינו ומאבקם על קיוּמם.

נראה לי כי בצד מדיניוּת השכר והעבודה שתנוּעתנוּ נאבקת עליה אנו חייבים גם במדיניוּת הייצור, היצוּא והשיווּק, השתדלתי להסביר ולהוכיח שתנועתנו, ברצון הגורל, איננה רק תנוּעת עובדים המוכרים שריריהם וכוחם לאחרים, ברשוּתנו וברשות המדינה, חלקים עצומים ומכריעים מנכסי צאן־הברזל הכלכליים של הארץ ומאמצעי הייצור, הדיוּר והתחבוּרה שלה. בידי המדינה, ההסדתרוּת, ובידי הגוּשים הקיבוציים הארציים מפעלי החקלאות ומפעלי חרושת ומלאכה רבים. אנוּ בנינוּ אותם, אנו עובדים בהם ומנהלים אותם, ולעתים אנוּ משווקים את תוצרתם בעצמנוּ או בעזרת מוסדותינוּ. במפעלים אלה כל האחריות עלינו. אין כל אפשרוּת להטיל אשמות על מנצלים ומתעשרים, ובוודאי לא יעלה על הדעת להאשים מפעלי חרושת של איחוּד הקיבוּצים או של ‘השומר־הצעיר’ בניצוּל קארטליסטי או מונופוליסטי ובהתעשרות על־ידיהם. כאן אנוּ נמצאים פנים אל פנים עם המציאוּת האפורה. עצמנוּ ובשרנו הם המפעלים הללו. נדובב את האחראים למפעלים אלה ונשמע מה בפיהם. מה הם תנאי העבודה והייצור? איך אפשר להרחיב את התעשיה, איך לייצא, איך לכבוש שווקים? אילו תנאים ואיזה אקלים דרושים לפיתוח רחב של תעשיה שתקלוט עוד רבבות רבות של עובדים?

בוויכוח על שכר ועל תוספת־יוקר נוהגים חברים פועלים לטעון נגד בזבוּז במפעלים ונגד חוסר יעילוּת בהנהלה וכו'. בטענות אלו יוצאים ידי חובה ומוצאים הכשר להעלאות נוספות של שכר, מייקרים את הייצור ומתעלמים מן העובדה שאנו מוסיפים ומהדקים את עניבת החנק על צוואר המשק.

אין פועלי התעשיה בכלל ותעשיה הסתדרותית או קיבוצית בפרט רשאים להיות אדישים לבעיותיה כגון פיתוּח ייצור וכיבוש שווקים. אם הם רואים בזבוּז וחוסר יעילות, יכניסו מטובי חבריהם להנהלה. עליהם לדאוג לענף קיומם כשם שדואג המתישב בקיבוצו ובמושבו. פועלי החשמל חייבים לדעת, שמוצרם חודר לנבכי כל המשק ועורקיו. מחיר החשמל משפיע על מחיר כל מוצר. חברינו הטובים במפעל זה מיטיבים לדעת מן האחרים, שהעבודה טעונה ייעול רב, שאפשר לקמץ, שצריך להקטין את מספר העובדים והמהנדסים. איכה ישבו בנידון זה בחיבוק ידים? מה עזרתם לכך? אגיד יותר: מה יזמתם בשטח זה? ואם לשם כך רצוּי להשתתף בהנהלה – ברוכים הבאים בכוח ובהשפעה רבה. למה יחשך עולמנו ותחלש דעתנו עלינו בהתיקר החשמל ללא הכרח?

ואתם,חברי וידידי, ב’מקורות', בני משפחת המים היקרים–יקרים, תרתי משמע – מה דאגתכם ופעולתכם למניעת העלאת מחיר המים? במים תלוּי גודל כיבוּש השממה ויישוב הספר.

יכולנו להעביר לפניכם שורה של מפעלי־תעשיה גדולים ויסודיים שאנוּ אחראים להם בשלמוּת; מפעלים אשר אם יצליחו ואם יעמדו על רגליהם יהווּ בסיס לפיתוח, לייצור ולתעסוקה. ואילוּ בתנאים הקיימים הם נאבקים קשות על קיוּם ורנטאביליוּת, על כיסוּי הפרצות ועל השגת סובסידיות.

אי אחריותנוּ למצב? אי אחריוּת העובדים? למה נתעלם מהקשר שבין הוצאות העבודה וייעולה ובין קיוּמו של המפעל.

כיסוּי הפסדים ומתן סובסידיות תובעים הטלת מסים נוספים. המסים מייקרים את החיים וחוזר חלילה. אגלה סוד: אינני נבהל מסובסידיות הכרחיות לכיבוּש שווקים. אוּלם, השאלה היא, מה היקפן ומה מקורן. מערכת המסים לבדה לא תוכל לעמוד בשום אופן בחזית זאת. גם למסים נשמה והגיון. יש גבוּל אשר מעבר לו ממיטים המסים חורבן. והרי אנוּ רוצים בבואם של בעלי־הון שישקיעוּ במפעלי תעשיה מתוך תקווה לרווחים הוגנים ומקובלים בעולם.

אינני בא לומר שמערכת המים שלנוּ היא כליל השלמוּת. אפשריים ונחוצים בוודאי שינויים, תיקונים ושיפוּרים מתקוּפה לתקוּפה. אולם, המסים לבדם לא יוכלו לשאת את ההוצאות לסובסידיות.

התעלמתי כביכול ממצבנוּ הבטחוני, מן ההכרח העליון להוציא סכוּמים אדירים נוספים לביצוּר בטחוננוּ. התעלמתי כביכול גם מן החובות החדשות שמטילה עלינו קליטת העולים החדשים. הנחתי לרגע שיימצא נדיב ידוּע או נעלם, יחידי או קולקטיבי, שישא בדאגה זו. ראיתי כחובתי הפעם לרכז את שימת־לבכם למצבה של המדינה ואוכלוסייתה כיום. המדינה ואוכלוסייתה, על גידולה הטבעי כמובן, איך יתקיימו? מה דרכם לכלכלה בריאה ונושאת עצמה? נביט בעינים פקוּחות למציאוּת ואל נפן לייצר ההתחמקות. מעשה בת־היענה אינו הולם אותנו והוא לא יינתן לנו. אנוּ חייבים במדיניות ייצוּר ויצוּא בצד מדיניוּת השכר. עלינוּ להיות בחזית יוצרי המדיניות הזאת

בבואי לקבוע קווים אחדים לעבודתנו בימים הבאים, הרשוני לקרוא מדבריו של חבר אחד בוועידה השביעית של המפלגה.

'בעוד ארבע שנים – ואם יעלה הרצון או ההכרח מלפני מזכיר מפלגת פועלי ארץ־ישראל, הרי בעוד 5–6 שינם – תתכנס הוועידה השמינית. מה ומי נהיה אנחנו אז, בימי הוועידה הבאה? בדמיוני מצטיירת תמונה זו: כולנו, נקווה, נשתתף בוועידה ההיא, אם באולם ואם מחוצה לו. אלינוּ יצטרפוּ מאות צירים שנבחרו על־ידי המוני חברי המפלגה מכל מרכזי הארץ וירכתיה. הארץ תמנה אוכלוסיה של שני מיליון נפש, בקירוב, עקב ממדי קיבוץ הגלוּיות. גולה על גולה תתרוקן מיהוּדיה עד אשר כמעט כל הגלויות המרודות והשחורות תכלינה. הכל יזרום ויעלה לארץ והיא תיבנה מחורבנן.

כוחה של הסתדרות הפועלים עשוי להגיע למחצית המיליון חברים, ובידיהם יהיו גלגלי המשק המוקם, מנופיו, מחרשותיו, צינורותיו ומשכי־הזרע שלו – עם־עובד רב המקיים את קהיליית העבודה והחירות הסוציאליסטית שלו. דברים רבים יתרחשו בנוף הארץ ושטחיה.

לארכה ולרחבה של הארץ ייבנו בוודאי כרבע מיליון בתים ביישובים מצוּרות שונות.

ארבע עד חמש מאות כפרים נוספים מעבדי האדמה ומוציאי לחמה יקוּמו על פני הארץ לאורך רשת מסועפת של כבישים בהר ובמישור, בצפון בדרום ובנגב. לצדי הכבישים – שדרות עצים מצלים ומוסיפים גוון תרבוּתי לנוף הארץ.

באר־שבע תהיה עיר בעלת אוכלוסיה רבה. בעקבותיה ולצדה מגדל־גד, כורנוב ואילת, ובוודאי יקוּמו עוד ריכוזים עירוניים וסביב כל אחד עשרות כפרים. כאלף כפרים יהיו אז בארץ ובהם עשרות אלפי עובדים ומשפחותיהם.

ילדים ונוער לאלפים ולרבבות ישוקוּ בכפרים הללו.

מקיץ השנים הללו לא ישא הירקון את מימיו לים־התיכון, הוא יסוב במסלולו ויוכל להשקות את הדרום ואת הנגב הצפוני.

החולה תיובש ויוקמו שם ישובים; מעינות בית־שאן ירוכזו ויוסדרו. מי־הביצות ייהפכו למי־ברכה עשרות ומאות מיליונים מטרים מעוקבים מים יועלו מנבכי האדמה, לפי מיטב נסיונם של המהנדסים, הקודחים, הפועלים והמתישבים בארץ־ישראל.

לא התישבות האלף, עליה הורגנו בשנים שעברו, כי אם אלף כפרים, יהיו אז בארץ, ובהם בית־יוצר אדיר לבריאת עם ממכיתותיו. מתוכו יקום דור מושרש בקרקעו, שזוף בשמשו, רווי גשמיו ספוג רוחותיו וריחותיו, בשל בחוּמה של הארץ.

ניב חדש של עברית עסיסית על לשון כל באי הגלוּת. לא עוד בבל של לשונות. שיר עברי חדש, זמר וניגון עבריים יושרו על כל הר ובכל גיא.

סדן לחידוּש ולרענון תרבוֹּת עם, על מוסרו, כשרונו וגאונו.

תוך השנים הללוּ בוודאי נצעד צעדים מאוששים לקראת ניצוּל אוצרות ים־המלח, נעבור כברת־דרך רצינית לקראת ניצוּל הכוח הטמון בטבע הארץ; נתקרב לניצול הכוח הרדוּם אשר בהפרשי הגובה בין הים התיכון וים־המלח'.

היוּ אלה דברי עבדכם לוי שקולניק…

הוּא אשר חזינו והבטחנו לציירו ירוק על גבי שחור. ואם גם לא הכל הושלם במלואו, הרי נודה: ביצענו את המשימה בכבוד ובאחריוּת. ואשר לבאות, קשה להינבא. אחת נוכל לומר: ייעשו כל המאמצים להמשך אותה הדרך בקוויה היסודיים!

בשנים הבאות עלינו להשלים את ציוּדם וביסוסם של מאות המושבים והקיבוצים שעלו על הקרקע מאז קום המדינה. משקים רבים שהוקמו לפני המדינה, פיתחוּ את המשק והרחיבו את הייצור על חשבון הלוואות־המדינה, פיתחוּ את המשק והרחיבו את הייצור על חשבון הלוואות־מסחריות; עלינו לעזור להם להיחלץ ממועקת החובות והרבית הקצוּצה.

מי־הירקון יובלו במלואם בצינור שני אל הדרום. בד בבד נשקוד על גילוּי מים תת־קרקעיים בארץ, בכל מרחביה ואזוריה. נשקוד על המשך ביצוּע מפעל הירדן, בהתאם לתכנית־המים הארצית.

ניישב אלפי משפחות נוספות, חלקם בישובים חדשים בנגב ובספר וחלקם בישובים הקייימים. נפנה עצמנו להכשרת ההר על שטחיו הנרחבים ליישוּב אלפי משפחות חקלאיות בקרב הימים.

מרכז־הכובד בפעולתנו בשנים הקרובות, נוסף למרכז ההתישבותי החקלאי, ינוע אל שדה התעשיה, החרושת והמלאכה. בעוד החקלאות מוגבלת על־ידי השטח ועל־ידי המים הרי התעשיות, הקלה, הבינונית והבסיסית, בין שהן מעבדות חומר־גלם מובא מהחוץ ובין שתעבדנה חומר מן הארץ, תלויות רק במרצנו, בידיעותינו וביכלתנו לעמוד בהתחרות בשוקי עולם. הארץ לא חוננה באוצרות טבעיים רבים ומעולים. אולם היא הנותנת. מה שנפגם בטבע הדומם עלינו לתקן על־ידי אימוץ מעולה של כוח האדם שלנו וכשרונו. פיתוח תעשיה ענפה הקולטת ומעניקה מאות אלפי פועלים ומהנדסים, מתכננים ומנהלים, – גזירת גורלנו היא. באם נקדש לעצמנו מדיניוּת ייצור ויצוא ונשקוד על אקלים ותנאים מתאימים לביצוּעה, נעלה על דרך רבה.

נמשיך במלוא מידת יכולתנו בבנין רבבות בתים ודירות לשיכונם של שארית בני המעברות ולרבבות עולים חדשים. נשקוד על הרחבת הדיוּר בישובים החקלאיים, ובאזורי הפיתוח. נדאג לביטוּל שכוּנות העוני והחלפתן בדיוּר תרבוּתי להמוני העובדים והעולים אשר בפרברים, מתוך תשומת־לב מיוחדת לשטח הגדול ביפו ודומיו. נעודד תנועת־חיסכון עממית בבנין ובמשק, בכל צורה. נפעל להעברת אוכלוסיה מן הערים הגדולות לאזורי הפיתוח ועריהם החדשות, בצמוד למפעלי עבודה וחרושת שיוקמו מחדש או יועברו ממקום למקום. הצי המסחרי שלנו גדל בשנים האחרונות ונעשה מכשיר כלכלי ומדיני חשוּב. הוא גדל פי שנים ושלושה. נשקוד על הגדלתו המתמדת ונאפשר לו לנטות זרועו על ימים רבים ועל מרחבי־מחיה נוספים.

מלאכת־פיתוּח רחבה לפנינוּ בחקלאוּת ובתעשיה, בתיירות בספנות ובמחצבים. הנסיון שצברנוּ בשנים האחרונות יעמוד לנו לדאוג לכך שהשקעותינוּ יהיוּ שקולות יותר, מחושבות יותר, מתוכננות יותר.

אנוּ נתבעים לבנות משק הנושא את עצמו, משק המסוגל למכור את סחורתו בשוקי־חוּץ, משק המסוגל להרוויח את מטבע־החוץ הנחוץ לשם רכישת חמרי־הגלם שאינם מיוצרים בארץ.

ציבור־הפועלים, שנשא בעול הבנין והפיתוח של הארץ ושל המדינה מאז ימי העליה השניה, יקום בו הכוח לעשות את המהפכה הגדולה בעבודה ובתפוקה, בהנהלה ובשכר, שתאפשר את הרחבת מעגלי התעסוּקה היוצרת, תשחרר אותנו מסיוטי אבטלה ותצעידנו לקראת אפשרות קליטה של מאות אלפי עולים ולקראת קוממיוּת כלכלית ומדינית.