בוועדה הקואליציונית לבדיקת המצב הכלכלי, 1956

לדברי הקטרוג של בן־אהרן בוועדה הקואליציונית לבדיקת ביצוּעם של קווי־היסוד, אשיב: אני מאמין, שאנו מבצעים יום יום את קווי־היסוד בתחום הכלכלה ב־90%, לפחות.

אנו מביאים עליה, עושים התישבוּת, השקייה, שיכון להמוני פועלים, למחוסרי־עבודה ולרווקים, ומפתחים את אוצרותינו הדלים. נתחוּ את תקציב־הפיתוּח ותראו: 80 מיליון לירות לחקלאות; 30 מיליןו לירות לתעשיה (והלא כולנו מחווים קידות לתעשיה הפרטית, וכולנו רוצים בה); 15–20 מיליון לירות לפיתוּח האשלג, הדשנים והנחושת; 45 מיליון לירות לשיכון. – האם זה ביצוּע קווי־היסוד או לא?!

בקווי־היסוד שקבענו יש סעיף על גביית מסים ודרגת־אמת של מסים. התקרבנוּ בהרבה לגביה בדרגת־האמת. אנו גובים 180 מיליון לירות מס־הכנסה, ועתה עוד 60 מיליון לירות ל’יהב מגן'.

כאשר הבאתי את חוק ‘יהב מגן’ לכנסת אמרתי בהיסוּס, כי אינני קשוּר בכל פרט קטן בחוק ואני מסכים שוועדת־הכספים תשב על מדוּכה זו; אז תבע בן־אהרון להעלות את הסכום שייגבה ל־100 מיליון לירות וחזן לא הסתפק ותבע 120 מיליון לירות; האין שניהם נאמנים על הבטחון כמו הממשלה כוּלה? מסרנו את הענין לידיכם, בראשותו של חבר־הכנסת רובין, שהוֹּא ודאי נציגכם הנאמן, והוא הגיע ל־55 מיליון לירות בלבד במקום 75 מיליון לירות, כפי שהציעה הממשלה. קל כנראה לתבוע וקשה לבצע.

אינני יודע מה הן הטענות נגד אי־ביצוּע קווי־היסוד, פרט לענין אחד או שנים. אם נשב ונבדוק את קווי־היסוד ניווכח לדעת, שאנו מבצעים אותם יום יום. אני מאמין שאני פועל לטובת הפועלים לא פחות, ואולי יותר, מרובין ומאחרים, גם אם אני טוען שצריך להוריד את השכר, למען אפשר ייצור גדול יותר בשביל שוקי חוץ־לארץ, הדבר האחד הטומן בחובו עבודה למחוסריה ומבטיח התקדמוּת לקראת עצמאות כלכלית. והנה טוענים פה למחוסרי־העבודה ואין מראים דרך לפעולה. האם כך ידברו אנשים שהם שוּתפים בממשלה?

נאמר פה שהבטחון השפיע על האינפלאציה ולא רמת ההוצאות הפרטיות הגבוהות מיכולתנו. נניח, שרוטשילד אחד מממן את הבטחון ועוד אחד מממן את האבטלה שנגרמה על־ידי העליה הגדולה של רבבות יהוּדים; אבל הישוּב הקיים – מעין־חרוד ועד רביבים, ומדגניה דרך נהלל עד גבעת־חיים, עם כל המפעלים החרשתיים, התחבוּרה ועוד – מה דינם? האם הם חי הנושא אתעצמו או לאו? השאלה בעינה עומדת: היכולים מפעלי־החרושת של הקיבוצים הארציים למכור תוצרתם בשוקי־חוץ, אילוּ היו נאלצים לייצא? והלא אלה מפעלים שאינם מנצלים ואין להם רווחים גדולים ואין בהם בזבוּז ומכוניות פרטיות; – ההגינות בעצמה. האם הקימותם מפעלים שבכוחם לשאת את עצמם? כמובן, בלבנים שרוּפות, לצרכי השוק המקומי, שאתה יכול לקבוע את מחירן כרצונך, או במוצרי־קראמיקה העולים ב־6 לירות הדולר, הדבר אפשרי. אולם אנו מדברים כאן בינינו, את עיני מי רוצים אנו לאחז? ישראל כמו שהיא, פטוּרה מהוצאות בטחון, לחוסר־עבודה ולקליטת עליה – האם בכוחה לקיים את עצמה? במשך השנים עשינו משהו, אבל עד היכן הגענוּ? עדיין רחוקים אנו מן המטרה.

הייתי רוצה לראות את שר־הפיתוּח מוכר נחושת מתמנע או אשלג, לאחר ש’נחתוך' ונקטין 25 אחוז מהון־ההשקעה, על חשבון השקעות נפל, טעויות, יוקר וכו'. ניבחן במחיר וברנטביליות. אני מוכן לכרוע על ברכי לפני יהוּדים שיקימו מפעלים כמו ‘אתא’, המעסיק 1500 איש, בעל־המפעל ניהל אתנו משא־ומתן על הקמת מפעל נוסף. הן לא נבנה את הכל לבדנו. תשמעו מה התנאים שהוא מבקש ואת דעתו השלילית על סיכוּיי היצוּא בתנאי העבודה שלנוּ.

ועתה נבדוק את התעשיה הממלכתית וכן את התעשיה ההסתדרוּתית של ‘סולל בונה’ בכבודו ובעצמו. כיצד מתקיימים מפעלים אלה ועל מה הם מתקיימים? יש לנו שני מפעלים לצמיגים, אחד של ‘סולל בונה’ בשיתוּף עם הון פרטי מפעל לדוגמה. נזדמן לי להיפגש עם 250 יהודים בעלי המפעל באמריקה, ועתה נפגשתי בארץ עם אחד משותפי המפעל והוא אמר לי: ‘תודה רבה לכם שאיפשרתם לנו לשלם 4 אחוזים דיווידנדה’. אין הם חיים על הדיווידנדה הזאת, אבל לדבריהם הביא תשלום זה עוד 250 ‘אמבסדורים’ לישראל. האם זה אחוז גבוה של דיווידנדה? כלום יימצא איש שיסכים להקים מפעל המכניס פחות מ־4 אחוזים? דברי תרעומת וטענות כאלה שנשמעו כאן על חשבון הממשלה והתעשיינים אפשר להשמיע באיזה ישוב קטן, אבל לא כאשר יושבים ליד השולחן הזה… בנוכחותנו.

ניטול דוגמה אחרת – הרכבת שלנו.ללא תוספת של 2–3 מיליון לירות בכל שנה אין הרכבת יכולה לפעול. והספנוּת? מה חלקה במחירי הסחורות, היצוּא והיבוּא? שנה שנה אנו משקיעים מיליונים בכיסוי הגרעונות ובסובסידיות ליצוא, באשר הוצאותיו גבוהות (אין לי טענות למנהלי המפעלים האלה), –ואף־על־פי־כן דורשים הספנים תוספת של 10–15 אחוז, ואין זה מענינם אם יש או אין מקור לתוספת זו. והרי ‘אל־על’: 1000 פועלים ולמעלה מזה חיים על המפעל, ולו גרעונות, ולפועלים לא איכפת; הם דורשים הוספות. והרי אלה מפעלים ציבוריים ואין חשש ואינה יכולה להיות כאן טענה של התעשרות יחידים ע"י ניצול הפועלים.

היצוּא שלנוּ מגיע ל־140 מיליון דולר. מזה כ־100 מיליון דולר הם יצוּא סחורות – של התעשיה והחקלאות, ו־40 מיליון דולר יצוּא סמוּי של שירוּתים שונים.

מאה שנה, מימי משה מונטיפיורי, עמל העם היהוּדי על הפרדסנות, וכשפוקד הכפור את הפרדסים בספרד, עסקי הפרדס טובים – רווח של 150 לירות לדוּנם, ובשכר־העבודה הנמוך של הפועל החקלאי (והרי הפרדסים הם פירות המונופולין של ישראל שלהם שווקים שנכבשוּ מדורי דורות, ויצאוּ להם מוניטין). ואלמלא הכפור, היתה מועצת פרי־ההדר, וחברינו בתוכה, באה אף היא לבקש סובסידיה. מכאן אפשר ללמוד על מצבנו. והלא בין תנאי־העבודה בפרדס ותנאי־העבודה במפעלי התעשיה והפיתוּח קיים הבדל עצוּם. ומנין יוקח הדרוּש לסתימת פער זה? ואיך נצליח לייצא סחורות התעשיה?

כחברי הממשלה הרינוּ כאן בחזקת אבות הישוב, ועלינוּ האחריוּת. לא אגע בפרשת המענקים והשילוּמים, שאתם כולכם התנגדתם להם. אשאל: מה היינוּ עושים עתה בלעדי המענקים והשילומים? הרי היינוּ צריכים להלך בעביה, יחפים… זו היתה רמת־החיים של הערבים, עד קום המדינה. וכלוּם יצרנוּ בשנות קיוֹּם המדינה כדי רמת־חיים גבוהה יותר לאחר שהשקענוּ מיליונים? אילוּ תמוּרות נתרחשוּ במשק הזה? האשלג עדיין אינו מכניס ולא כלוּם, בתים אין חולבים, כבישים אינם מניבים, מנין לנו רמת־חיים גבוהה?

והנה אמרנו כולנו: התיירוּת בדין שתהיה ענף המכניס דולרים לארץ; התיירים יאכלו תרנגולות ותות־שדה, ואנו נשרתם ותמורת אלה נקבל דולרים. לפני כמה עשרות שנים הייתי בטוח ש־80 אחוז מאוכלוסי הארץ יחיו איש תחת גפנו ותאנתו; עתה מקובל כי בחקלאוּת עובדים 20 אחוז מהמפרנסים, אבל למעשה אין עוסקים בכך אלא 14–15 אחוז. ואין צורך ביותר, כי אם יש עודף קטן בעגבניות, מיד יורד מחירן. ואת התרנגולות אנו מגדלים על גרעינים מן המענק האמריקני.

חברים מטיחים דברים כנגד הבורגנוּת. גם בן־אהרון וגם אנוּ יודעים את הקושי להעמיס מרבית העול על מקבלי־שכר. אבל ראו־נא לאיזה פאראדוכסים הגענו: מי בא לדרוש כסף בשביל הקבלנים לבניית בניני־פאר? – מזכיר פועלי הבנין בתמיכתו של ברל רפטור. אם רווחיהם גדולים כל כך, למה ניתן להם אשראי? יוציאו את רווחיהם ויבנוּ בתים. כאשר בא ב. רפטור ומבקש אשראי לתעשיה, אני שואל אותו: לאיזו תעשיה אתה רוצה אשראי, לתעשיית־יצוּא או לתעשיית מותרות וצריכה שוטפת? והוא נאלץ לתבוע לכל תעשיה, ובלבד ליצור תעסוקה; התעשיה, לפי דבריכם, מתעשרת ומנצלת. אי האמת? כאשר הוועד־הפועל יושב על מדוכת חוסר־העבודה הוא משגר משלחת לאוצר לדרוש ממנו אשראי לתעשיה אף־על־פי שהם יודעים שאין זו ליצוא!

אכן, יכול אני להיות שר־אוצר פופולארי, להדפיס כסף, להעביר חלק גדול יותר מתקציב־הפיתוּח לעבודה, ואתם לא תאמרו לאו. אני יכול להיות גם לא דיסקרטי ולהכריז באסיפות, בהצביעי עליכם, חברי מפ"ם ואחדות העבודה: “אלה ואלה מציעים לאכול כספי עליה, שיכון, פיתוּח ובטחון”. אמרתי זאת לח' יערי בוועידת ההסתדרות: אל תתרעם שאין פיתוּח, הוּא ילך ויפחת, כי גם מפלגתי לא תרצה לראות מחוסרי־עבודה כה מרוּבים.

אז נשתמש בהכרח בכספי הפיתוּח להעלאת השכר ולעבודות דחק. כאשר אמרתי שתוספת־שכר לפועלי הבנין אוכלת דלתות וחלונות של בתי העולים החדשים היה זה ביטוּי חזוּתי אך אמיתי. אני סבוּר, שתקציב־הפיתוּח לעבודה הצטמק ב־10–15 אחוז לרגל העלאת השכר למהנדסים, לרופאים ולכל שאר השכירים.

אכן, אין חרש מן המסרב לשמוע.

אמר בן־אהרון שמצויים כמה דברים שבהם אנו בבחינת ‘עומדים על הראש’. שפר מזלנו שגם בן־אהרון וגם לוי בן דבורה אשכול, שימשו, כל אחד בשעתו, מזכיר מועצת פועלי תל־אביב. האומנם סבור אתה, שהיום אפשר להשיג את המטרה שאתם מדברים עליה בחוּגי המפלגה ‘אחדות־העבודה’,– להפוך את הפירמידה? היכן מרוכזת התעשיה, היכן מרוכזים הפועלים, באילת? בנגב הדרומי? כלוֹם יש בכוחכם להוציא את הפועלים מסביבות תל־אביב ולהעבירם לאילת? את תנאי העבודה אני קבעתי? – הפועלים קבעוּ. זה פרי התפתחותן של 50–60 שנה. בשנותי הראשונות בארץ עבדתי בטוּריה, והייתי פועל טוב, יחד עם מאיר רוטברג וקבוצת ‘עבודה’; עבדנו תחת עצי אתרוג המלאים קוצי־רעל, ושכרנו היה 10 גרושים ליום. ואילו שוליא־דנגרא (עושה תיבות לאריזה) ביש־גדא שהיה תוקע מסמרים בפרי ולא בדפנות הארגז, קיבל מחצית הלירה ליום האם אני קבעתי זאת? והאם סבוּר אתה שתוכל לשנות את המצב ולתת עידוּד לעובד בענף חיוּני יותר? אפילוּ לצבא אינך נותן את כל העידוּד. והוּא ודאי נמצא בגבוּלות, בספר ובסכנות..

כבר נאמר, כי משני ביליון לירות הכנסה שאנו מקווים לה השנה, ביליון וחצי הם בידי אזרחים בעלי הכנסה מוגבלת: בידי הפועל, בעל־המלאכה, הרופא והפקיד, שכוּלנוּ רוצים ביקרם. איפה אבקש הצלה? אינכם מעיזים לדרוש מעצמנו ובשרנו. ואתם תמיד מסתתרים תחת דחליל של קומץ מתעשרים ומנצלים. אולי ננסה ונלך בדרך אחרת: נבקש מהעם היהוּדי עוד 100 מיליון דולר, נקנה את כל הרכוש הפרטי בארצנו וניתן לכם, חברים, לנהל אותו. האם ודאי הדבר שניהיה יעילים יותר ולא־בזבזנים? וכלפי מי נטען אז? נעמוד פנים אל פנים עם המהנדסים והפועלים והרופאים ונצטרך להשיב על השאלה: איך נחיה ואיך נתקיים? ובחקלאות: האם כבר מכרנו הרבה ביצים לחוץ־לארץ מהלוּלים שלנו, שהושקע בהם הון עצוּם? אני מקווה שלא תחשדו בי בחוסר יחס לחקלאוּת, אבל הנה עושים כל מיני נסיונות ואין הענין מתקדם. גם נסיון הבטנים אינו מעודד.

והכוּתנה – צמח חדש בא למדינה. קרה נס – התנאים טובים, האקלים טוב והאדמה טובה, ויש גם יבולים של 400 קילו לדונם. כלום לענף זה אין מבקשים סובסידיה? אך מנין אקח סובסידיה? האם מהכנסות־היתר של משקנוּ שהן אין ואפס?

בנטוב בנה בנין שלם, היכל העתיד. אמרתי לו: תן לי את המפתח כדי שאדע במה להתחיל. כמוהו כאחרים. כל אחד העלה דברי ביקורת על דברים של מה־בכך, ולא טרחו להציע אף הצעה מעשית אחת. אני אומר במפורש: לא קל לנו לתבוע מבעלי ההכנסות הקטנות, אולם אין אפשרות לקבל את הרצפט של ‘השומר הצעיר’ לגבי קבוצת הקאפיטאליסטים בארץ, אם כי היה כדאי לאשר לו לנסות פעם שיטתו – אלמלא לא היתה כל כך מסוכנת. שכבת בעלי־האמצעים קטנה בארץ. רוב ההכנסה מן ההכרח שתבוא מהמוני העם. התחלנוּ פעם בגביית 80 אחוּז וירדנוּ, כי רצינו בעלייתם של יהוּדים. בבתי־החרושת המשותפים של ‘השומר הצעיר’ עם בעלי־הון פרטיים נתתם להם חיי ‘עולם־הבא’; מצויים יהוּדים בודדים בעולם, קומוניסטים למחצה, לשליש ולרביע, המוכנים ‘לבטח’ את עצמם ולעשות שותפות עם ‘השומר הצעיר’. ואילו השאר מוכנים לבוא לארץ ולהשקיע כספם בתנאי שיינתנו להם קודם כל חיי העולם־הזה. הם רוצים רווחים. אחרת לא יבואוּ.

לפני שנתים אמרתי בהתאחדות בעלי התעשיה, והאמנתי בדברי, כי במשך שמונה שנים נוכל לסתום את הפער בין היבוא ליצוא. עתה אנו נסוגים, ועלינו לבדוק את הדבר. אולי העבודה אינה טובה. אולי המנהל אינו טוב, אולי הפועלים אינם טובים. אם אתה נאלץ לפטר מקצת עובדים מיותרים לשם יעילות – אין מניחים לך. והרי אינו קיים אצלנו משטר־פיטורין בעבודה המאפשר פיתוּח משק? דיברתם על שירותים מנוּפחים. הזמנתי היום את איש המנגנון במשרדי האוצר. אמרתי לו: נניח שאתה מקבל הוראה לפטר עוד 250 איש, התוּכל לעשות זאת? תשובתו היתה: קריעת ים־סוף קלה מביצוע הוראה כזאת בתנאינו.

וההוצאות הסוציאליות? – החשבתם פעם על חלק ההוצאות הסוציאליות במפעלי ‘סולל־בונה’, המפעל המייצר מלט, שכדי לייצאו צריכים אנו להוסיף לירה לדולר כסוּבסידיה? בחברת־החשמל מקבלים אלפי אנשים משכורת בעד החודש ה־13. והפקידות? – לא כוּלה יעילה בעבודה. ויש לא מעטים שכושר־העבודה שלהם הוא קטן. עובדי קוּפת יהב הקבצנית של עובדי המדינה דורשים תשלום בעד החודש ה־13, כמנהג הבנקים. מרכז הסתדרוּת הפקידים פסק אמנם שהשנה לא יינתן להם הדבר, אבל בדרך כלל יש להשוות את תנאיהם לתנאים בבנק הלאומי. הרשיתי לעצמי, בזכות נזיפה ב’על המשמר' לפנות לבנקים ולשאול כיצד הם יכולים לשלם ‘חודש 13’? מנהלי הבנקים הראוּ את מכתבי לעובדים, והיו חברים שנזפוּ בי על שאני מתערב בזה.

אינני מדבר על פועלים דווקא. אלא על מקבלי־שכר בכלל. יש להשלים עם העוּבדה ששופט עליון ופרופיסור ורופא ומהנדס בעל־נסיון ובעל־מקצוע אחר יקבלו שכר גבוה יותר. ואתה, בן־אהרון הוצא את הבחורים הצעירים ממערכת ‘למרחב’ ושלחם לעבודה, בטרם תבקש זאת ממשרדים אחרים. לצערי קיימים סדרי חברה ומשק שלא תמיד בכוחנו לשנותם אם אתה אומר שרק על־ידי חוק אפשר לבצע את הדבר, הצע חוק, שיאסור על בחורים עד גיל 30 לעבוד בכל המוסדות, בהסתדרוּת, בממשלה, ב’על המשמר' וב’למרחב'. אינני מתנגד לכך, אבל גם אתה תבצע זאת. אני אראה בכך דבר רע, יותר מאשר חוקי־הפיקוּח בזמנו, אבל כל הסבוּר שאפשר לעשות זאת – בבקשה, יעשה זאת!

ציבוּר מקבלי־השכר כולל עתה גם עובדים בעלי הכנסה של 10 אלפים לירות לשנה. אינני מתבייש ואינני חושש לומר – ולוואי ולא אצדק – כי ניאלץ לנתק את השכר מתוספת־היוקר, פה יש צבת עשויה בצבת, ואתה מוכרח להתחיל במשהו. עוד לפני עליית האינדכס ב־5 אחוּזים אי־אפשר היה לפתח את המשק בשכר זה ובתפוּקה זו. אשם גם נותן־העבודה? ייתכן שנצטרך לקיים אחת לשנה דיוּן על השכר ועל תוספת־היוקר, ובקביעתה נצטרך להביא בחשבון את מצב הענף או המפעל; האיגוד המקצועי והפועלים יודעים את מצב הענף. אם אתה רוצה תוספת יוקר במפעל מסויים, בדוק את הקאלקולציה שלו ותדע אם הוא יכול לתת או לא. אדרבא, תגידוּ מהי הדרך האחרת.

צריך להבין את ההבדל בין הורדת רמת־השכר והורדת רמת־החיים; אין זה הכרח, בכל אופן – לא תמיד, שתהיינה זהות. אם תורד רמת־השכר של הכל תיפגע רמת־החיים של העובדים אך במעט מאד, אך זה יבריא את הכלכלה שלנוּ ויטע תקווה בעתיד. ואפשר לא לפגוע בשכר כלל, ואולי לעתים גם להגדילו, אבל רק בתמורה של תפוּקה גדולה יותר שהיא כמעט בכל המקרים עדיין אפשרית אצלנו.

אין אסון גדול מאטימת אזנים. אנו יושבים ליד שולחן אחד, עליו להשיט יחד את הסירה. בשיחות הראשונות בינינוּ לפני מספר חדשים התמיהוּ אותי כמה חברים, אבל הסברתי לעצמי: אין אדם כטבנקין חי בסוגיות כלכליות, מעטים מאתנו התעסקו בהן לפני קום המדינה. היתה כתובת אחרת, חיצונית, ממנה אפשר היה לתבוע. לא כן עתה. אני מוּכן להסכים שהמצב אליו הגענו אינו תוצאה של תוספת־יוקר בלבד, אלא תוצאה של הצטברות דברים רבים. אמרתי שיש סכנה של אינפלאציה, וטבנקין פסק שלא תהיה אינפלאציה. ומה לעשות שחוקי הכלכלה אינם נשמעים לפסקוֹ? לעתים אתם טוענים, שההסתדרות והאיגוּד המקצועי הם שגרמו להעלאת השכר, ובזאת תבקשו להם ‘אליבי’. אין זה נכון. השולחן הזה היה הגורם לכך; המפלגות הן שגרמו לכך. שר הפיתוּח בנטוב נתקל עתה בצרתה של חברת־החשמל. ראו־נא, כמה כרכורים הוא מכרכר להשיח עמי ועם בן־גוּריון, שאנו נתערב ונפעל; כי אין הוא מעז לומר ברורות וגלויות לעובדי חברת־החשמל מה מצבנו ולמה אנו נתבעים. השולחן הזה ערב למצב!

אין זו משימה לגבורת־יחיד. עלינו להסביר במשותף שאין לישראל תקוּמה, וגם לפועל לא יהיה קיום, אם לא נמצא דרך במשך 8–10 שנים לסתום את הפער הקיים; אם לא נמצא את הדרך, נחזור לרמת־החיים של הערבים. עלינו להגיד לעצמנו ולפועלים את האמת הזאת. חלקם של המוני השכירים מהווה 80 אחוז בהכנסה הלאוּמית שלנו, ואנו מצוּוים לחפש דרכים לעבוד וליצור כך, שהמוּצר שלנו יוכל להתחרות בשוקי־חוץ. אין לי כל ספק כי ניתן להגדיל את התפוקה, לפני שנתים ביקרתי בכמה מפעלים, ישבתי עם נותני־העבודה והפועלים ושאלתי את אלה ואת אלה אם אפשר להעלות את התפוקה. ענו לי, שאפשר להעלותה ב־15–25 אחוז. אינני להוּט אחר הורדת השכר, אלא אחר העלאת התפוקה והוזלת המוצר. אם לדוגמה, במקום 10 צלחות ייצרו 12 צלחות ויותר, ישתנו פני הדברים.

אני מוכן לבוא ל’אתא' ולהגיד: מה שהיה היה. ממחר, אם רצונכם בתוספת, הוכיחו שהמפעל יכול לתת, ואם אין הוא יכול – לא תקבלוּה. הוא הדין בחברת־החשמל, ב’מקורות' ובכותנה. אני מאמין שאמצא בחברת־החשמל, חמישה פועלים שיראו לי היכן מקור הבזבוּז בעבודה ובחמרים. הצעתי לעובדים להכניס 2–3 חברים להנהלה. במפעל אחד ילכוּ בדרך זו, ובמפעל שני – בדרך אחרת. לפי דו"ח מסוים מצויים במפעל זה 600 עובדים מיותרים. כבר פיטרנו מישהו? יש רשימה של 170 איש מיוּתרים ברכבת, האם פיטרנו מישהו? הדרכים להבראה הן אינדיבידוּאליות; כל מפעל ודרכו – יש לנו מכון לפריון העבודה בפקידות. ביקשתי להכניס את המכון הזה למשרד־האוצר, כדי שימנה כל שוּרה וכל תקתוּק של העובד במכונות־הכתיבה וכו', כדי לקבוע מספר העובדים הנחוצים בעבודה יעילה. אני מבקש אישור לפטר את האנשים המיותרים. אין זה, כמובן, כל כך פשוט, אבל צריך שיהיה רצון ותהיה נכונות לבקש דרכים וסידורים מתאימים. ולכן אמרתי: נניח שבשנה אחת נצליח לפטר 10 אלפים איש במגמת ייעוּל, בכל המשקים בארץ. ונניח, כי בשלושת החדשים הראשונים יקבלו 75 אחוז ממשכורתם כסיוע, וב־6 חדשים שלאחריהם – 50 אחוז מהמשכורת, עד שנצליח לסדרם בעבודה אחרת. אבדוק את תקציב הפיתוּח ואבקש אפשרות להקים עוד מפעלים, בהם יועסקו אנשים אלה. אז אדע, שעשיתי דבר להבראת המשק. וראוי להשקיע כל סכום, ובלבד להעמיד את המשק על רגליו. והנה באה אלי משלחת של בעלי־התעשיה לדון בשאלת השכר ותוספת־היוקר. אמרתי להם: כשאין –אין נותנים; אם נותנים – סימן שיש מה לתת. אני אינני רוצה לעמדו ביניכם לבין פועליכם. אך, רבותי, לתעשיינים זה כמעט לא איכפת. הם נענים ונותנים תוספות כמעט בתביעה ראשונה של העובדים והם התרגלו לדרוש מיד תמורתו או מן הצרכן, או מן הממשלה בצורת סובסידיה. ויותר ממה שהם מוסיפים לפועל. אין מפלט, וניאלץ להיכנס גם לבדיקתם של הענינים האלה. ויש לנו ממי ללמוד. יש לנו תעשיה הסתדרותית. נבדוק אצלה, נלמד את האמת, ובאמת־מידה זו נמדוד בתעשיה הפרטית.

יודע אני, שדברי אלה דיים להציגנו באור מסוים, היינו, שאין לי כל מטרה אחרת אלא הורדת שכר־הפועלים, ולא יהיה סילוף ועוול גדול יותר מהצגה כזאת את דאגתי למדינה, לפועל ולמשק. הענין רציני וחמור ואין להתחמק לאורך־ימים ממתן תשובות. בקיום קואליציה פועלית בממשלה, הכרח הוא שהתשובה תהיה מתוך אחריות משותפת. גם לקואליציה מוסר משלה, ואין לזלזל ואין להקל בו. יש לשמור על ערבות קואליציונית ועל המשתמע ממנה; בלעדי זה תוציא נשמתה.