י“ט באלול תש”ח – 23.9.1948
בישיבה התשע־עשרה של מועצת־המדינה הזמנית, תל־אביב
א 🔗
אני מצטער צער עמוק, שעלי לפתוח היום במעשה טראגי, מחריד ומביש, שעוללה בתוכנו כנופית אנשי בליעל, מוגי־לב ושפלי־מזימה – רציחת שליח עצרת האומות המאוחדות הרוזן ברנאדוט ועוזרו הקולונל סארו. הפשע המתועב שבוצע ביום ששי שעבר בחוצות ירושלים על־ידי חבר רוצחים טירוריסטים, שרצחו אנשים בלתי מזוינים, שבאו אלינו בשליחות האומות המאוחדות, זעזע את כולנו עד עומק הנפש. כל רצח מאיזה סוג שהוא ונגד מישהו פוגע בנפש־נפשנו – בקדושת חיי האדם, בשרשי הקיום האנושי. רצח זה מתועב ומחריד שבעתיים באשר הוא מכוּון נגד המוסד האנושי העליון של זמננו – ארגון האומות המאוחדות; באשר הוא מתלבש באיצטלה של פטריוטיזם כביכול, שאינו אלא מזויף, מטמא ומוקצה מחמת מיאוס; באשר הוא מתנקש למעשה בכבודה ובעצמאותה של מדינת ישראל הצעירה הנאבקת עדיין על קיומה; באשר הוא מחלל כבוד ישראל ברבים ומכתּים בדם־נקיים את ירושלים עיר־קדשנו.
אנו מתאבלים יחד עם כל עמי התרבות על מותם הטראגי של שליחי־השלום, שנפלו בתוכנו, לפני שביצעו את השליחות הגדולה והקשה, שהוטלה עליהם מטעם האומות המאוחדות.
חילוקי־הדעות שבינינו ובין הרוזן ברנאדוט, חילוקי־דעות לא קלים ולא בשל מה־בכך, שהיו קיימים גם בחייו של הרוזן – ונשארו לצערי גם לאחר מותו – אין בהם כדי להפחית במשהו את הכבוד העמוק שרחשנו לאישיותו ולשליחותו, ואת הכאב והצער שאנו מרגישים במוות הטראגי שלו ושל חברו הקולונל סארו – מוות טראגי והירואי של אנשים, שנפלו על משמרתם.
הרוזן ברנאדוט היה בבואה חיה ונאמנה של העם הקטן במספרו וגדול בתרבותו ואצילותו, שמתוכו בא אצלנו.
העם השבידי, כיתר העמים הסקנדינביים, הוא מאותם העמים הקטנים והמועטים בעולם שהגיע לשיא התרבות האנושית בימינו, בתוקף סגולות רוחו, כוחותיו הנפשיים, כושר־עבודתו ושאיפות חייו. עם שוחר חירות ושוויון, שלום וצדק, המשמש דוּגמה לעולם בגובה תרבותו הגופנית והרוחנית, ברמת־חייו והשכלתו, בנועם סדרי חייו ובהגינות יחסיו הפנימיים והחיצוניים.
העם היהודי לא ישכח לעולם את העזרה הנאמנה והשלמה, שהושיטו לנו העם השבידי וממשלתו בימים השחורים והאיומים ביותר בתולדותינו. בימי מלחמת־העולם האחרונה ולאחריה, כשהוּתּר דמה של יהדות אירופה, ולעיני כל העולם נשחטו ונשרפו מיליוני יהודים, גברים ונשים, זקן וטף – פתחה שבידיה לרווחה את שערי ארצה ליהודי דנמַרק, שעמדו בפני הכליון הנאצי, ועם גמר המלחמה הושיטה הממשלה השבידית עזרה נאמנה לשרידי־המחנות, ואלפים רבים של חולי־שחפת יהודים משארית הפליטה, בעיקר נשים, מצאו מקלט נאמן וטיפול רפואי בארצו של ברנאדוט. ביקרתי לפני שנים אחדות בשטוקהולם ונפגשתי עם מחנות הפליטות היהודיות בשבידיה, ולא אשכח כל ימַי את דברי ההערצה וההוקרה ששמעתי מפיהן על העזרה השלמה והנאמנה והיחס האנושי העמוק שעמדו להן לא רק מאת הממשלה השבידית, אלא מכל חוגי העם השבידי, פועלים, בעלי בתי חרושת, מנהלי משרדים ובעלי־בתים. אצל כולם מצאו יחס של רצון טוב ואהדה אנושית עמוקה.
מבית־המלכות של עם נאצל זה קורַץ הרוזן ברנאדוט, וכל המידות היפות, שנתברך בו בית־מלכות דימוקראטי זה, נודעו בחייו של מתווך־השלום, ששלחה אלינו עצרת האומות המאוחדות. הוא לא הסתפק בחיים הרגילים של האצילות הגבוהה והעשירה – אלא הקדיש חלק גדול מחייו למפעלים הומניטאריים ונעשה נשיא של הצלב האדום. בימי מלחמת העולם האחרונה טיפל בשבויי־מלחמה נָכים, והיה הולך ממחנה שבויים אחד למשנהו במדינות־הברית ובמדינות־הציר – כדי להקל על נפגעי־המלחמה, ונתגלגלה זכות גדולה על ידו – שהוא הביא ראשון את בשׂורת־הכניעה של גרמניה ההיטלריסטית, אם כי לא זכה כפי שרצה, להביא בתיווּכו שלו את המלחמה לידי גמר. אנו היהודים נזכור באופן מיוחד את חלקו של ברנאדוט בהצלת אלפי שרידי־המחנות, שמצאו מקלט בשבידיה.
וכשישבו האומות המאוחדות על מדוכת הבעיה הארצישראלית בפעם השלישית – בחרו ברוזן ברנאדוט להיות המתווך בין ישראל הנתקפת ובין מדינות־ערב התוקפניות, ומאז היה נודד במזרח התיכון מארץ לארץ, מחזית לחזית, מבירה לבירה, על פי רוב בבגדים אזרחיים, ובלי שמירה על עצמו, גם לאחר שכמה מעוזריו נפלו בידי ערבים, עד שלמגינת־לבנו ולבשתנו פגע כדור רוצחים בלבו – בתוך ירושלים.
ממשלת ישראל כבר שלחה את הבעת צערה לאשת הרוזן ולמלך השבידי, מובטחני, שמועצת־המדינה הזמנית בשם האומה כולה תצטרף בלב דוָי להבעת־צער זו, ותביע לעם השבידי ולממשלתו את רגשי אהדתה ויגונה העמוקים למות הרוזן ברנאדוט.
יחד עם ברנאדוט נפל בידי המרצחים הקולונל הצרפתי סארו – הקרבן הצרפתי השלישי במלאכות־התיווך של האומות המאוחדות.
קולונל סארו היה לא רק חייל אמיץ, נאמן ולוחם לבלי־חת על חירות עמו, שסבל אף הוא במלחמת־העולם האחרונה מתגרת ידי הנאצים, אלא היה גם מאותם אצילי־הרוח בעם הצרפתי, שהושיטו עזרתם, תוך סכנת נפשות, ליהודים בשטח צרפת הכבושה והצילו הרבה יהודים מצפרני הרוצחים הנאצים, ומועצת המדינה הזמנית תביע לצבא הצרפתי ולממשלה הצרפתית את השתתפותה הנאמנה בצערם על מותו הטראגי של קולונל סארו, שנפל על משמרתו הבינלאומית בירושלים.
נעמוד־נא דום לזכרם של שני החללים.
*
ביום ו' שעבר בשעה שש אחרי הצהרים נתקבלו במשרד־הבטחון מברקים מהמושל הצבאי ומהמפקד הירושלמי על האסון. מיד ניתנו הוראות לסגור את הגבולות ביבשה ובאוויר ולחפש את החשודים. מבירורים דחופים שנעשו במקומות המתאימים אפשר היה להניח, שלאצ“ל לא היתה יד בפשע זה, ושאנשי לח”י ביצעו כנראה את הרצח. בשעה ארבע, כשעה לפני הרצח, הודיעו מנהיגי לח"י לחבריהם בירושלים, שהארגון מתפרק.
הזמנתי מפקדי־הצבא, שבתוכם משרתים חיילים יוצאי לח“י – ולפי הבירורים שנעשו מיד, אפשר היה להסיק מַסקנה, שהמפקדים והחיילים יוצאי לח”י לא ידעו כלום על הפשע הזה, ולאחר שנודע להם הדבר, הסתייגו ממנו בכנות ולחלוטין, ויש להניח שהם יוסיפו להתנהג בלויאליות כלפי המדינה ויקיימו את שבועת־האמונים אשר נשבעו כחיילי צבא־הגנה לישראל ועל יסוד זה ניתנה הוראה שבתוך המאסרים שעומדים לעשות לא לנגוע בחיילים שיצאו מלח“י, – אולם ניתנה הוראה, לסגור את המועדונים והקלובּים, שלח”י פתח בכמה מקומות בשביל חיילים.
מתוך התיעצות עם ראשי הצבא, המשטרה והמושל הצבאי מירושלים, שהגיע באופן מיוחד לשם כך לתל־אביב – ניתנו הוראות למשטרה הצבאית, למשטרה האזרחית ולצבא בירושלים, לאסור את כל אנשי לח“י, להקיף ולתפוס כל הבסיסים שלהם, לחסום את הדרך לירושלים ומירושלים, למנוע בריחת האשמים והחשודים, ולא לפגוע באנשי אצ”ל – אם אלה לא יזדהו עם הרצח ולא יעזרו בכוח ללח"י; האחריות על פעולות אלו הוטלה על המפקד הצבאי בירושלים, מתוך קשר אמיץ עם המושל הצבאי, ונשלחו תגבורות בצבא ובמשטרה לירושלים למטרה זו.
לצורך הפעולה נגד לח“י הוכרז בירושלים עוצר, והצבא והמשטרה הקיפו ותפסו את כל בסיסי לח”י – בלי התנגדות. נפלה בידי הצבא כמות נשק לא קטנה – רובים, מקלעים, מכונות יריה וחומר נפץ, ונאסרו בירושלים 184 אנשי לח"י.
לפי הוראות נעשו חיפושים גם בתל־אביב ובשאר מרכזי לח"י בארץ ונאסרו 62 איש במחוז תל־אביב (נתניה, השרון, רחובות, ראשון־לציון).
כל המאסרים נעשו בלא התנגדותם הפיסית של אנשי לח"י ותומכיהם.
לאחר התיעצות עם חברים אחדים של הממשלה – אותם החברים שיכולתי להשיג בליל שבת ובשבת בבוקר – פניתי למשרד המשפטים, שיכין מיד תקנות־שעת־חירום נגד ארגונים טירוריסטיים, שעל פיהם אפשר יהיה להעניש לא רק את מבצעי הטירור – לכך מספיקים החוקים הקיימים – אלא גם את חברי הארגון הטירוריסטי, אם גם הם גופם אינם משתתפים במעשי־הטירור, ואת עוזריהם ומעודדיהם בכסף או בתעמולה או באיזה סיוע אחר.
במוצאי־שבת נתכנסה הממשלה במשרד־הבטחון, שמעה ממני דו"ח מפורט על הפעולות שנעשו עד כה. הממשלה אישרה את הפעולות האלה והחליטה להמשיך בהן בכל המרץ, עד שיתגלו הפושעים ויבואו על ענשם והארגונים הטירוריסטיים יעקרו משרשם. הממשלה דנה באותו ערב על הצעת תקנות־לשעת־חירום נגד ארגונים טירוריסטיים, שהוכנה על־ידי משרד המשפטים, אישרה אותה ביסודה, והטילה על ועדה של שלושה שרים, לנַסחה ניסוח סופי לשם פרסום בעתון הרשמי כתקנה לשעת־חירום. הממשלה שקלה, אם לדחות את פרסום התקנות עד ישיבת מועצת־המדינה והגיעה לידי מסקנה שהדחיה אסורה ויש לפעול מיד, ועל הממשלה לפרסם את התקנות, בתוקף הסמכות שיש לה, כתקנות לשעת־חירום. אולם עם כינוס מועצת־המדינה מגישה הממשלה את התקנות לאישור המועצה כדי שהתקנות יהפכו לפקודה מטעם מועצת־המדינה.
הממשלה בטוחה, שבפעולתה הנמרצת נגד הרוצחים ושותפיהם ובמלחמה נגד ארגוני־הטירור תמצא לא רק תמיכה מלאה במועצת־המדינה – אלא תקבל את העזרה הנאמנה של כל אזרח ותושב במדינת ישראל ובעם ישראל כולו, וכל איש שיש לו ידיעות כל־שהן, העלולות להקל על גילוי הפושעים – ימסור אותן בכל המהירות והדיוק למשטרה ולשלטונות המטפלים בגילוי האשמים. עזרה זו לממשלה היא חובתו האזרחית של כל אדם ישר ושוחר חוק.
כן החליטה הממשלה לתת פרס של 5000 לירה ישראלית לכל מי שיעזור בעדותו לגילוי הרוצחים ולהענשתם בדין.
לא יהיה הדבר לטובת החקירה, אם אמסור בשעה זו פרטים על מהלך החקירה, לכן אסתפק לפי שעה בפרשת רצח ברנאדוט בדברים שמסרתי בזה.
אולם עלי להוסיף עוד פרק אחד – חיסול הפרישה הצבאית של אצ"ל.
כשמועצת־המדינה דנה על ההתנקשות הראשונה בריבונותה ובסמכותה של מדינת־ישראל שנעשתה על ידי אצ"ל זמן קצר אחר הקמת המדינה – הוחלט על הקמת ועדה של שבעה, כדי לחסל את הפרישה הצבאית ולהבטיח צבא אחיד, מרות אחידה וחוק אחד במדינה, ואם זה יובטח – יועבר קו על פשעי העבר של הארגונים הטירוריסטיים, וחבריהם שיכנסו לצבא כל הזכויות והחובות של שאר אזרחי המדינה יחולו עליהם.
הפרישה והטירוריזם היו גם בימי שלטון־המנדט כצרעת ממארת בגוף הישוב העברי, והקונגרס והוועד־הפועל הציוני מצד אחד ואספת הנבחרים והוועד הלאומי מצד שני קיבלו מזמן לזמן החלטות חריפות וחמורות נגדם והחליטו על ביעור הרע הזה מתוכנו גם בכוח פיסי. אולם קיום השלטון הזר – שלטון זר עוין, המדכא את חירות־ישראל וגוזל זכויותיו – מנע בעצם קיומו ומדיניותו את יעילות מלחמתנו בטירור. כל כוח המשטרה, הצבא, הבולשת והמשפט היו בידי השלטון המַנדטורי, והישוב היה בעצם חסר־אונים להילחם בטירור, אם כי הטירור פגע בנו, בישוב ובציונות, הרבה יותר מאשר פגע בשלטון הזר.
הפריעה למלחמה בטירור גם העמידה המוטעית והנפסדת של חוגים מעטים בישוב, אשר מרוב כעסם הצודק על השלטון המדכא, ומתוך נימוקים אחרים – נתנו סיוע ציבורי ומוסרי לארגונים הטירוריסטיים והכבידו על מלחמת הישוב והתנועה הציונית בנגע מַמאיר זה.
כדי לזכות באהדה ציבורית, הכריזו הארגונים הטירוריסטיים בימים ההם, שאם תוקם עצמאות יהודית יתפרקו ויחסלו את המחתרת הטירוריסטית ויצטרפו לכוח־ההגנה של הכלל.
לצערנו לא נתקיימו הבטחות אלו גם אחרי שקמה המדינה העברית, וממשלת ישראל נאלצה להשתמש בכוח כדי לעשות לאַל את הנסיון של אצ“ל להתנקש בריבּונות המדינה על ידי הבאת אניית־הנשק. לא הועילה גם ההתחייבות המפורשת, שקיבל על עצמו אצ”ל כלפי שליחי הוועד הפועל הציוני, להתחסל ולהתפרק אחרי הקמת המדינה. ואחרי שצבא־ההגנה לישראל דיכא את הנסיון למרד מזוין בכפר־ויתקין ותל־אביב – ואנשי אצ“ל נאלצו לפרק נשקם ולהיכנס לצבא־הגנה לישראל – מצאה לה הפרישה הצבאית מקלט בירושלים. גם אצ”ל וגם לח"י הקימו מאז כוחות צבאיים נפרדים בירושלים.
בתוך ועדת־השבעה שמונתה על ידי מועצת־המדינה, נמצאו חברים שהאמינו, שיעלה בידם בכוח ההסברה והשכנוּע להביא לידי חיסול הנסיונות האחרונים של פרישה צבאית, ואם כי שאר חברי הוועדה פיקפקו בנסיון זה, לא הפריעו ל“מאמינים” – כי כולם כאחד רצו להימנע עד כמה שאפשר מסכסוך־דמים פנימי, בעוד אנו עומדים במערכת חיים ומוות עם אויבים חיצוניים.
אולם כל הסבלנות ונסיונות־ההסברה עלו בתוהו.
שני הארגונים הפורשים כאילו היו מוכנים לקבל את מרוּתוֹ של המושל הצבאי בירושלים – אולם בשלושה תנאים (על התנאים אלה עמד ביחוד אצ"ל): א) שהם ישרתו רק בירושלים והמפקדה של צבא־הגנה לישראל לא תהא מוסמכת לשלוח אותם לשום חזית אחרת, כמו שהיא מוסמכת לעשות בכל יחידה אחרת של צבא־הגנה ישראל. ב) שהם נשארים בתור חטיבות מיוחדות של אצ"ל. ג) שיובטח להם חופש־פעולה בירושלים במקרה שיחול שינוי בסטאטוס הממלכתי של ירושלים.
מובן, שהממשלה לא יכלה לקבל תנאים אלה – שפירושם אישור רשמי לפרישה צבאית בתנאים מסוימים וסידור קנוניה פוליטית מסותרת או מוּסוית עם צבא־פורשים – ז. א. חיבול במעמדה הבינלאומי והריבוני של המדינה.
עלי להעיר בהדגשה מיוחדת, שההחלטה שנתקבלה בממשלה בענין אצ"ל ביום א' האחרון, אין לה שום קשר עם רצח ברנאדוט. רק במקרה נדחתה ההחלטה הסופית ליום ראשון זה, והחברים שהיתה להם דעת־מיעוט, לא שינו דעתם גם ביום א', והרוב שהחליט מה שהחליט, דעתו היתה קבועה בענין זה כל הזמן, בלי שום קשר עם רצח ברנאדוט; ואילו היתה החלטה סופית מתקבלת לפני שבועיים – לא היה חל כל הבדל בהחלטה.
כפי שכבר נתפרסם בעתונים, החליטה הממשלה לתבוע מאצ"ל להתפרק בלי שום תנאים, למסור את כל נשקו לצבא, וכל חייבי־הגיוס שבתוכו נדרשו להתיצב ולהצטרף לצבא־הגנה לישראל, ככל אזרחים אחרים במדינה, בלי כל הבדל.
לפי החלטת הממשלה מסר בא־כוח המַטה הכללי של הצבא, ביום ב' בבוקר, לבא־כוח אצ"ל אולטימאטום האומר:
על אצ"ל בירושלים לקבל על עצמם הלכה למעשה חוק המדינה הנוגע לצבא, גיוס ונשק.
כל חייבי הגיוס באצ"ל חייבים להיכנס לצבא־הגנה לישראל.
כל הנשק צריך להימסר לצבא־הגנה לישראל.
כל מי שמצטרף לצבא, חייב בשבועת־אמונים, החָלה על כל חייל.
דין חברי אצ"ל כדין כל יהודי אחר.
אם במשך עשרים וארבע שעות החל מהיום, יום ב' 20.9.48 שעה 12.00 הנכם מקבלים את הדין: מפרקים את האצ"ל וגדודיו המיוחדים מוסרים את הנשק ומצטרפים לצבא־הגנה לישראל – לא יסבול איש מכם על פגיעות שפגעתם עד עכשיו בחוק ישראל, והיחס אליכם יהיה כיחס לכל יהודי אחר.
אם במשך הזמן הנקוב לא תמלאו את דרישות הממשלה הלכה למעשה – יפעל הצבא בכל האמצעים שלרשותו".
אצ“ל החליט, כידוע, לקבל במשך 24 השעות את דרישות הממשלה, מסר נשקו לצבא וחבריו מתיצבים לצבא כיחידים, ודינם בצבא הוא כדין כל שאר החיילים, ועד כמה שידוע בשעה זו – מעטים המשתמטים מלהתיצב. ברור, שננהג כלפי משתמטים אלה בחומר הדין, אבל רק על חטא השתמטותם, ולא על חטא עברם הטירוריסטי, אם לא ינסו להקים מחתרת או פרישה צבאית מוסווית, כמו שעשו בלח”י אלה הקוראים לעצמם “חזית המולדת”.
נקווה, שפרשת הפרישה נסתיימה בזה סיום מוחלט; בכל אופן אני יכול להבטיח את מועצת־המדינה הזמנית ואת האומה, שמנוּי וגמוּר עם הממשלה הזמנית, לא לסבול מכאן ולהבא בשום צורה ואופן שום פרישה, או ארגון בלתי חוקי, ולדכא בחוזק יד כל נסיון לטירור ולעקור מן השורש את שרידי הארגונים הטירוריסטיים – אם ינסו להמשיך בקיומם, בגלוי או בסתר – בכל התוקף והכוח שיש בידי הממשלה, ואני מקווה, שכל אזרחי המדינה בלי הבדל מפלגה והשקפה פוליטית, יתנו את עזרתם לממשלה במאמציה אלה.
ב 🔗
דברי תשובה
בעצם, נימוקי המתנגדים לסעיף זה הם אותם הנימוקים להתנגדות לסעיפים אחרים; הוויכוח הוא אם המדינה צריכה להילחם בטירור ולתת בידה מכשירים חוקיים לעשות זאת, או ליצור משטר כזה שרק לחברי ארגונים טירוריסטיים תהיה היזמה לרצוח אנשים ולהטיל אימים – בלא עונש ובלא רפואה למכה. המתנגדים למלחמה יעילה בטירור משתמשים בפּרינציפים משפטיים, המכונים במלים לועזיות קשות ומבעיתות. אבל השאלה היא זו: האם אנו נוצרנו בשביל הפרינציפ המשפטי – או הפרינציפ המשפטי נוצר בשבילנו? כל יוריסט יודע שאפשר בנקל לארוג קוּרי־עכביש יורידיים להוכיח הכל ולסתור הכל. ואם נניח פתח פתוח בחוק, יווצר משטר בארץ שיאַפשר לחברי חבורת רוצחים, הדוגלים כאילו בשם אידיאות נשגבות, לסנוור עיני ההמונים, לצרף אליהם אנשים שאינם יודעים להבדיל בין סיסמה כוזבת ודין אמת, והללו יעזרו להם בפעולתם, יסתירו אותם לאחר מעשי הפשע, ויד החוק והמשפט לא תשיגם.
אל יגן ד"ר אלטמן על חופש הפרט! אין בכך חופש לפרט אם נקל על טירוריסטים להתחבר כדי לרצוח אנשים חפים מפשע! הוא טוען שרק למשפט של מומחים יש פרסטיז’ה משפטית. אין זה מדויק. דוקא במדינות הנאורות יש בתי־דין של אזרחים פשוטים שאינם יודעים משפט. בכל עם מתוקן יושבים למשפט, לא שופטים פרופסיונליים, אלא אנשים מהרחוב. לכל משפט מוזמנים שנים עשר אנשים מהרחוב, אשר הם מחליטים אם האיש אשם או אינו אשם. לאלה קוראים ז’וּרי, והשופטים יודעי הדין הם רק טכניקים, שלאחר פסק הדין של הז’וּרי, הם צריכים לומר באיזה סעיף יש להשתמש כדי להטיל עונש. השופטים של הז’וּרי צריכים להיות אנשים שאין להם שום פרסטיז’ה של מומחים, הם אינם אלא אנשים מהרחוב בעלי שכל ישר, ולא שופטים פרופסיונליים.
הכוונה של החוקה נגד הטירור היא לעקור מתוכנו החרפה של מציאות חבורת רוצחים הנושאים בפיהם אידיאות פטריוטיות נשגבות, כביכול, ורוכשים להם חברים בסיסמאות שווא ואומרים לחבריהם: אם תיתפשו לא יאונה לכם כל רע, אנחנו נאַיים על השופטים.
לא אגלה סוד אם אומר שחלק גדול של השופטים והשוטרים בארץ עכשיו נפל עליהם פחד הטירור. אצלנו, לצערנו, אין עוד ז’וּרי – אנשים שמתחלפים ממשפט למשפט. אני מקווה שיכניסו את זאת פעם לחוקה המשפטית שלנו, כי גם פה, כמו באנגליה ואמריקה, רצוי שישפטו אותנו אנשי הרחוב בעלי השכל הישר.
כתלמיד למשפטים אני יודע שיש יוריסטים המסוגלים לעקם כל כתוב, ולהמציא סברות מפולפלות ופירושים מבלבלים; וטובה גישה פשוטה וישרה של איש־הרחוב, שאינו בקי בכרכים העבים והמרובים של הפילפוליסטיקה המשפטית – אי־ידיעה זו היא לשבחם; דרושה הכרת המציאות וידיעת העובדה, והללו צריכים לקבוע ולא הפילפול היורידי.
אנחנו רוצים כרגע לעקור מתוכנו נגע מחפיר זה של טירור, ולכך דרוש בית משפט שלא יפול עליו פחד הטירוריסטים. החיילים שלנו לא יפחדו אם יאיימו עליהם, ואם גם יאיימו על משפחותיהם, כאשר נהגו הטירוריסטים עד עכשיו. חוקה זו היא רק לשעת־חירום, אם פעם אחת יווכחו הטירוריסטים שאנחנו לא רק מדברים יפה, אלא עושים ולוחמים בלי רתיעה נגד הטירור – יש תקווה שלא נזדקק לחוקה הזאת.
אני יכול לצטט לכם מתוך כרוז אשר הופיע זה מחדש, ופורסם על ידי לח"י שקורא לעצמו “חזית המולדת” ובו כתוב: “הנוגע בנו לא ינָקה. נגָדע היד אשר תורם עלינו” ויתכן שתיגדע היד אשר הרימותי עכשיו. נמַנה שופטים אשר לא יפחדו מאיומים אלה. בתנאי המציאות שלנו זה יתכן רק במשפט צבאי, אם גם רובו אינו יודע משפט, ודי שיהיה בתוכם יוריסט אחד – שיאיר או יאפיל מוחם של שאר השופטים. בית המשפט צריך רק לדעת אם המעשה שהובא בפניו הוא באמת מעשה טירור, ובית המשפט הצבאי ידע זאת ולא יפחד להטיל עונש; מוטב שהחשוד בטירוריזם ישב במאסר לשוא, ואל ירָצח אדם נקי. כל עוד נעשים מעשי טירור – מן ההכרח להעניש כל מי שמסייע לו. לשם כך דרוש חוק בהיר, ושופט מהיר שאינו יודע פחד. לאחר שנעקור נגע הטירור נבטל כל החוק הזה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.