רקע
חיים נחמן ביאליק
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וּבְנוֹ רַ' אֶלְעָזָר
עריכה/ההדרה: אביגדור שנאן

ריז אָמַר רַ' בָּא: בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְמַנֶּה אֶת תַּלְמִידָיו; כְּגוֹן רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מִנָּה אֶת רַ' אֱלִיעֶזֶר וְאֶת רַ' יְהוֹשֻׁעַ, וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ אֶת רַ' עֲקִיבָא, וְרַ' עֲקִיבָא אֶת רַבִּי מֵאִיר וְרַ' שִׁמְעוֹן. אָמַר: יֵשֵׁב רַ' מֵאִיר תְּחִלָּה. נִתְכַּרְכְּמוּ פְנֵי רַ' שִׁמְעוֹן. אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: דַּיְךָ שֶׁאֲנִי וּבוֹרַאֲךָ מַכִּירִין כּוֹחֶךָ (ירושלמי סנהדרין א, ב).


רַ' בָּא – קרוי גם ר' אבא.

תְּחִלָּה – בראש החכמים.

נִתְכַּרְכְּמוּ – הוריקו מעלבון, כיוון שחשש שר' עקיבא אינו מכיר בגדולתו.

בּוֹרַאֲךָ – הקב"ה.

מַכִּירִין כּוֹחֲךָ – יודעים את גדולתך (אלא שר' מאיר מבוגר מר' שמעון היה).

*


ריח אָמְרוּ מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְהֵם מוּעָטִים: אִם אֶלֶף הֵם – אֲנִי וּבְנִי מֵהֶם; אִם מֵאָה הֵם – אֲנִי וּבְנִי מֵהֶם; אִם שְׁנַיִם הֵם – אֲנִי וּבְנִי הֵם.

וְאָמְרוּ מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: יָכוֹל אֲנִי לִפְטֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִן הַדִּין מִיּוֹם שֶׁנִּבְרֵאתִי וְעַד עַכְשָׁו, וְאִלְמָלֵי אֶלְעָזָר בְּנִי עִמִּי – מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁו. וְאִלְמָלֵי יוֹתָם בֶּן עֻזִּיָּהוּ עִמָּנוּ – מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ. (סוכה מה ע"ב).


מִשּׁוּם – בשם.

בְּנֵי עֲלִיָּה – אנשים מעולים, שיזכו לשבת במחיצת השכינה בעולם העליון.

לִפְטֹר וגו' – לשחרר את העולם כולו מעונשים המובאים משמים (וזאת בזכות מעשיו והייסורים והמחסור שסבל מהם).

אִלְמָלֵא – לוּ.

יוֹתָם בֶּן עֻזִיָּהוּ – מן הצדיקים שבמלכי יהודה (ששפט את העם בכל התקופה שהיה אביו חולה בצרעת ולא תפס את המלוכה).

*


ריט אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אִלּוּ הָיִיתִי עוֹמֵד עַל הַר סִינַי בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְּנָה תוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּבְרָא לְאָדָם שְׁנֵי פִּיּוֹת, אֶחָד שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְאֶחָד שֶׁעוֹשֶׂה לוֹ כָּל צְרָכָיו. חָזַר וְאָמַר: וּמָה כְּשֶׁהוּא אֶחָד אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד מִפְּנֵי דֵּילָטוֹרְיָא שֶׁלּוֹ, אִלּוּ הָיוּ שְׁנַיִם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (ירושלמי ברכות א, ב).


צְרָכָיו – אכילה, שתייה ודיבורים של חולין.

כְּשֶׁהוּא אֶחָד – כשלאדם פה אחד בלבד.

לַעֲמֹד – להתקיים (אלא רק בקושי).

דֵּילָטוֹרְיָא – דברי מלשינות ולשון הרע.

*


רכ אִיסִי בֶּן יְהוּדָה הָיָה אוֹמֵר: רַ' שִׁמְעוֹן טוֹחֵן הַרְבֵּה וּמוֹצִיא קִמְעָא. תְּנָא: מְשַׁכֵּחַ קִמְעָא, וּמַה שֶּׁמּוֹצִיא אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא סֻבִּין.

מְצָאוֹ רַ' שִׁמְעוֹן לְאִיסִי בֶּן יְהוּדָה אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְפַטְפֵּט דְּבָרִים בִּפְנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים? אָמַר לוֹ: וְכִי אָמַרְתִּי עָלֶיךָ, אֶלָּא אַתָּה שׁוֹנֶה הַרְבֵּה וּמְשַׁכֵּחַ קִמְעָא, וּמָה שֶׁאַתָּה מְשַׁכֵּחַ – סֻבִּין שֶׁל מִשְׁנָתְךָ.

וְכֵן אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן לְתַלְמִידָיו: שְׁנוּ מִדּוֹתַי, שֶׁמִּדּוֹתַי תְּרוּמוֹת מִתְּרוּמוֹת מִדּוֹתָיו שֶׁל רַ' עֲקִיבָא (גיטין סז ע“א; אדר”נ, נו"א, יח).


טוֹחֵן הַרְבֵּה – לומד הרבה.

מוֹצִיא קִמְעָא וגו' – מאבד מעט, היינו שוכח רק מעט, ואף מעט זה הוא דברים של מה בכך, כסובין בהשוואה לסולת ולקמח.

מְשַׁכֵּחַ – שוכח.

מְצָאוֹ – פגש בו.

מְפַטְפֵּט דְּבָרִים – אומר דברי הבל ולעז (ונראה שר' שמעון סבר בטעות שאיסי אומר עליו שהוא לומד הרבה אך מפיק מכך רק מעט).

שְׁנוּ מִדּוֹתַי – למדו את כללי התורה שלי (הם המידות).

תְּרוּמוֹת – מובחרות.

*


רכא יָשְׁבוּ רַ' יְהוּדָה וְרַ' יוֹסֵי וְרַ' שִׁמְעוֹן וְיָשַׁב אֶצְלָם יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים. פָּתַח רַ' יְהוּדָה וְאָמַר: כַּמָּה נָאִים מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל אֻמָּה זוֹ! תִּקְּנוּ שְׁוָקִים, תִּקְּנוּ גְשָׁרִים, תִּקְּנוּ מֶרְחֲצָאוֹת. רַ' יוֹסֵי שָׁתַק. נַעֲנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְאָמַר: כָּל מָה שֶׁתִּקְּנוּ לֹא תִקְּנוּ אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָם: תִּקְּנוּ שְׁוָקִים – לְהוֹשִׁיב בָּהֶם זוֹנוֹת, מֶרְחֲצָאוֹת – לְעַדֵּן בָּהֶם עַצְמָם, גְּשָׁרִים – לִטֹּל מֵהֶם מֶכֶס. הָלַךְ יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים וְסִפֵּר דִּבְרֵיהֶם וְנִשְׁמְעוּ לַמַּלְכוּת. אָמְרוּ: יְהוּדָה שֶׁעִלָּה – יִתְעַלֶּה, יוֹסֵי שֶׁשָּׁתַק – יִגְלֶה לְצִפּוֹרִי, שִׁמְעוֹן שֶׁגִּנָּה – יֵהָרֵג.

הָלַךְ רַ' שִׁמְעוֹן וּבְנוֹ וְנִתְחַבְּאוּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. כָּל יוֹם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְבִיאָה לָהֶם פַּת וְכַד שֶׁל מַיִם וְסָעֲדוּ. כְּשֶׁגָּבְרָה הַגְּזֵרָה אָמַר לִבְנוֹ: נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה עֲלֵיהֶן, שֶׁמָּא יְצַעֲרוּהָ וּתְגַלֶּה.

הָלְכוּ וְנִתְחַבְּאוּ בִּמְעָרָה. נַעֲשָׂה נֵס וְנִבְרָא לָהֶם חָרוּב וּמַעְיָן, וְהָיוּ פּוֹשְׁטִים בִּגְדֵיהֶם וְיוֹשְׁבִים עַד צַוָּארָם בַּחוֹל. כָּל הַיּוֹם עָסְקוּ בַּתּוֹרָה; בִּזְמַן תְּפִלָּה הָיוּ מִתְלַבְּשִׁים וּמִתְעַטְּפִים וּמִתְפַּלְּלִים, וְאַחַר כָּךְ הָיוּ חוֹזְרִים וּפוֹשְׁטִים בִּגְדֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבְלוּ.

יָשְׁבוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּמְּעָרָה. בָּא אֵלִיָּהוּ וְעָמַד עַל פֶּתַח הַמְּעָרָה, אָמַר: מִי יוֹדִיעַ לְבֶן יוֹחַאי שֶׁמֵּת הַקֵּיסָר וּבָטְלָה גְּזֵרָתוֹ? יָצְאוּ וְרָאוּ בְּנֵי אָדָם כְּשֶׁהֵם חוֹרְשִׁים וְזוֹרְעִים. אָמַר: מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה! כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִים עֵינֵיהֶם מִיָּד נִשְׂרָף, יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: לְהַחֲרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם? חִזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם!


אֻמָּה זוֹ – רומי.

נַעֲנָה – פתח (ואמר).

מֶכֶס – מס מעבר.

עִלָּה – שיבח (את המלכות).

דַּעְתָּן קַלָּה וגו' – אינן יכולות לעמוד בלחץ ובעינויים.

תְּגַלֶּה – את מקום המסתור.

יִבְלוּ – ישתחקו.

חַיֵּי עוֹלָם – עיסוק בתורה (המבטיח חיי נצח).

בַּת קוֹל – קול שיצא משמים.

*


חָזְרוּ וְהָלְכוּ וְיָשְׁבוּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אָמְרוּ: מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהִנּוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: צְאוּ מִמְּעָרַתְכֶם! יָצְאוּ וְיָשְׁבוּ עַל פֶּתַח הַמְּעָרָה. רָאוּ צַיָּד עוֹמֵד וְצָד צִפּוֹרִים וּפוֹרֵס מְצוּדָתוֹ. וּכְשֶׁשָּׁמַע רַ' שִׁמְעוֹן בַּת קוֹל אוֹמֶרֶת: "דִּימוּס, דִּימוּס” – הַצִּפּוֹר נִצּוֹלֶת; וּכְשֶׁשָּׁמַע בַּת קוֹל אוֹמֶרֶת: “סְפֵקוּלָא” – הָיְתָה נִצּוֹדֶת וְנִלְכָּדֶת. אָמַר: צִפּוֹר מִבַּלְעֲדֵי שָׁמַיִם אֵינָהּ נִצּוֹדֶת, נֶפֶשׁ אָדָם לֹא כָּל שֶׁכֵּן. יָצְאוּ מִן הַמְּעָרָה. כָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה רַ' אֶלְעָזָר מַכֶּה הָיָה רַ' שִׁמְעוֹן מְרַפֵּא. אָמַר לוֹ: בְּנִי, דַּי לָעוֹלָם אֲנִי וְאַתָּה.

עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה רָאוּ זָקֵן אֶחָד כְּשֶׁהוּא אוֹחֵז בְּיָדוֹ שְׁתֵּי חֲבִילוֹת שֶׁל הֲדַסִּים וְרָץ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. אָמְרוּ לוֹ: אֵלּוּ לָמָּה לְךָ? אָמַר לָהֶם: לִכְבוֹד שַׁבָּת.

– וִיהֵא דַי לְךָ בְּאֶחָד.

– אֶחָד כְּנֶגֶד “זָכוֹר” (שמות כ, ח) וְאֶחָד כְּנֶגֶד “שָׁמוֹר” (דברים ה, יא). אָמַר לוֹ רַ' שִׁמְעוֹן לִבְנוֹ: רְאֵה, כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. נִתְיַשְּׁבָה דַעְתָּם.


מִשְׁפַּט – עונש.

מְצוּדָתוֹ ־ רשת לציד ציפורים.

דִּימוּס – הצלה, שחרור.

סְפֵקוּלָא – עונש מוות.

מִבַּלְעֲדֵי שָׁמַיִם – בלי גזירה ממרום.

דַּי לָעוֹלָם וגו' – די אם שנינו בלבד נעסוק בתורה (וראו קטע ריח).

בֵּין הַשָּׁמָשׁוֹת – סמוך לכניסת השבת.

“שָׁמוֹר”, “זָכוֹר” – שנאמרו על השבת בעשרת הדיברות.

נִתְיַשְּׁבָה דַעְתָּם – נרגעו.

*


שָׁמַע רַ' פִּינְחָס בֶּן יָאִיר חֲתָנוֹ וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. הִכְנִיסָהוּ לְבֵית הַמֶּרְחָץ בִּטְבֶרְיָא וְהִתְחִיל מְתַקֵּן אֶת בְּשָׂרוֹ. רָאָה רַבִּי פִּינְחָס סְדָקִים בְּגוּפוֹ, הִתְחִיל בּוֹכֶה, וְנָשְׁרוּ דִמְעוֹתָיו עַל בְּשָׂרוֹ שֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן, וְצָעַק מִתּוֹךְ כְּאֵב. אָמַר לוֹ רַ' פִּינְחָס: אוֹי לִי שֶׁרְאִיתִיךָ בְכָךְ! אָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ שֶׁרְאִיתַנִי בְכָךְ, שֶׁאִלְמָלֵא רְאִיתַנִי בְכָךְ לֹא מָצָאתָ בִּי כָּךְ.

אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן: הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה לִי נֵס אֵלֵךְ וַאֲתַקֵּן תַּקָּנָה. אָמַר לוֹ: יֵשׁ דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ תִּקּוּן? אָמַר לוֹ: יֶשׁ כָּאן מָקוֹם שֶׁל סְפֵק טֻמְאָה וְהַכּוֹהֲנִים מִצְטַעֲרִים לְהַקִּיפוֹ. אָמַר לוֹ: יֶשׁ כָּאן אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהֻחְזְקָה כָּאן טָהֳרָה? אָמַר לוֹ זָקֵן אֶחָד: כָּאן קִצֵּץ בֶּן זַכַּאי תֻּרְמוּסֵי תְרוּמָה. עָשָׂה אַף הוּא כָּךְ. כָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה קָשֶׁה – טִהֲרוֹ, וְכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה רָפֶה – צִיְּנוֹ. אָמַר אוֹתוֹ זָקֵן: טִהֵר בֶּן יוֹחַאי בֵּית הַקְּבָרוֹת. אָמַר לוֹ: אִלְמָלֵא הָיִיתָ עִמָּנוּ, וַאֲפִלּוּ הָיִיתָ עִמָּנוּ וְלֹא נִמְנֵיתָ עִמָּנוּ – יָפֶה אַתָּה אוֹמֵר; עַכְשָׁו שֶׁהָיִיתָ עִמָּנוּ וְנִמְנֵיתָ עִמָּנוּ – יֹאמְרוּ: זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֹא כָּל שֶׁכֵּן? נָתַן בּוֹ עֵינָיו וּמֵת.

רָאָהוּ כּוּתִי אֶחָד עַם הָאָרֶץ, אָמַר: כְּלוּם לֹא אֵלֵךְ וַאֲשַׂחֵק בְּאוֹתוֹ זָקֵן שֶׁל הַיְּהוּדִים? נָטַל מֵת וּטְמָנוֹ בַּשּׁוּק שֶׁטִּהֲרוֹ בַּבֹּקֶר. הָלַךְ אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ: וְכִי לֹא טִהַרְתָּ שׁוּק פְּלוֹנִי? אָמַר לוֹ: הֵן. – וְאִם אוֹצִיא לְךָ מֵתִים אֲחֵרִים? אָמַר לוֹ: הוֹצֵא. הֶרְאָה לוֹ. צָפָה רַ' שִׁמְעוֹן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהוּא נְתָנוֹ שָׁם. אָמַר: גּוֹזֵרְנִי עַל הָעֶלְיוֹן שֶׁיֵּרֵד וְעַל הַתַּחְתּוֹן שֶׁיַּעֲלֶה. וְכָךְ הָיָה.

יָצָא רַ' שִׁמְעוֹן לַשּׁוּק וְרָאָה אֶת יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים. אָמַר: עֲדַיִן יֵשׁ לָזֶה בָּעוֹלָם? נָתַן בּוֹ עֵינָיו וַעֲשָׂאוֹ גַל שֶׁל עֲצָמוֹת (שבת לג ע“ב־לד ע”א; ירושלמי שביעית ט, א; בר"ר עט, ו).


מְתֵקֵּן – מנקה ומעדן.

סְדָקִים – שנבקע הבשר בגלל החול שבו ישבו.

מִתּוֹךְ כְּאֵב – בשל מליחות הדמעות.

לֹא מָצָאתָ בִּי כָּךְ – לא היית מוצא בי תורה כה רבה.

אֲתַקֵן תַּקָנָה – אתקן מצב הזקוק לתיקון.

סָפֵק טֻמְאָה וגו' – בגלל חשש שמא נקברו בו אנשים (והכוהנים האסורים במגע עם מת מתקשים ללכת סביבו).

הֻחְזְקָה כָּאן טָהֳרָה – קיימת מסורת שלפיה היה מקום זה טהור אי פעם.

בֶּן זַכַּאי – הוא רבן יוחנן בן זכאי שהיה כוהן.

תֻּרְמוּסֵי תְּרוּמָה – צמחים ממשפחת הקטניות, שניתנו לכוהן כמתנת כהונה ושהיה צריך לעסוק בהם רק בטהרה.

קָשֶׁה – אדמה מוצקה.

רָפֶה – אדמה תחוחה, עדות שמשהו נקבר שם.

צִיְּנוֹ – העמיד עליו מצבה.

אָמַר אוֹתוֹ זָקֵן ־ בלעג.

אִלְמָלֵא הָיִיתָ וגו' – לו לא היית עמנו, כשהחלטנו (ברוב קולות) לטהר את המקום, או לוּ התנגדת להחלטה זו – היה צדק בדבריך.

יֹאמְרוּ – בני האדם.

זונות וגו' – אם זונות צובעות ומקשטות זו את זו, תלמידי חכמים בוודאי צריכים לסייע ולתמוך זה בזה.

כּוּתִי – שומרוני (ואויב לישראל).

אֲשַׂחֵק – אלגלג.

צָפָה – ראה.

גּוֹזֵרְנִי וגו' – מצווה אני על הכותי שימות ועל המת שיקום לתחייה.

עֲדַיִן יֵשׁ לָזֶה בָּעוֹלָם? – האם הוא עדיין חי?

*


רכב פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִשְׁמְרוּ אֶת הַשַּׁבָּת וְשֶׁלֹּא יָמוּלוּ אֶת בְּנֵיהֶם. הָלַךְ רַ' רְאוּבֵן בֶּן אִסְטְרוֹבְלִי וְסִפֵּר קוֹמִי וְהָלַךְ וְיָשַׁב עִמָּהֶם. אָמַר לָהֶם: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹיֵב יַעֲנִי אוֹ יַעֲשִׁיר? אָמְרוּ לוֹ: יַעֲנִי. אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, לֹא יַעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁיַּעֲנוּ. אָמְרוּ: יָפֶה אָמַרְתָּ. חָזַר וְאָמַר לָהֶם: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹיֵב יַכְחִישׁ אוֹ יַבְרִיא? אָמְרוּ לוֹ: יַכְחִישׁ. אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן יָמוּלוּ בְּנֵיהֶם לִשְׁמוֹנָה יָמִים כְּדֵי שֶׁיַּכְחִישׁוּ. אָמְרוּ: יָפֶה אָמַרְתָּ, וּבִטְּלוּ אֶת הַגְּזֵרָה. הִכִּירוּ בּוֹ שֶׁהוּא יְהוּדִי – וְהֶחֱזִירוּהָ.

אָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ וִיבַטֵּל הַגְּזֵרָה? יֵלֵךְ רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁהוּא מְלֻמָּד בְּנִסִּים. וְאַחֲרָיו מִי יֵלֵךְ? רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' יוֹסֵי. אָמַר לָהֶם רַ' יוֹסֵי: אִלּוּ הָיָה אַבָּא חֲלַפְתָּא קַיָּם – יְכוֹלִים אַתֶּם לוֹמַר לוֹ: תֵּן בִּנְךָ לַהֲרִיגָה? אָמַר לָהֶם רַ' שִׁמְעוֹן: אִלּוּ הָיָה יוֹחַאי אַבָּא קַיָּם יְכוֹלִים אַתֶּם לוֹמַר לוֹ: תֵּן בִּנְךָ לַהֲרִיגָה? אָמַר לָהֶם רַ' יוֹסֵי: אֲנִי אֵלֵךְ, שֶׁאֲנִי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יַעַנְשֶׁנּוּ רַ' שִׁמְעוֹן. קִבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יַעַנְשֶׁנּוּ. אַף עַל פִּי כֵן עֲנָשׁוֹ: כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ לִפְנֵיהֶם: מִנַּיִן לְדַם שְׁרָצִים שֶׁהוּא טָמֵא? עִקֵּם פִּיו רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' יוֹסֵי וְאָמַר: “וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ” (ויקרא יא, כט). אָמַר לוֹ רַ' שִׁמְעוֹן: מֵעֲקִימַת שְׂפָתֶיךָ אַתָּה נִכָּר שֶׁתַּלְמִיד חָכָם אַתָּה – אַל יַחֲזֹר הַבֵּן אֵצֶל אָבִיו. יָצָא לִקְרָאתוֹ בֶּן תְּמַלְיוֹן, אָמַר: רְצוֹנְכֶם, אָבוֹא עִמָּכֶם. בָּכָה רַ' שִׁמְעוֹן וְאָמָר: שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית אַבָּא נִזְדַּמֵּן לָהּ מַלְאָךְ שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים; אֲנִי אֲפִלּוּ לֹא פַּעַם אַחַת – יָבוֹא הַנֵּס מִכָּל מָקוֹם. קָדַם הוּא, נִכְנַס בְּבִתּוֹ שֶׁל הַקֵּיסָר. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם אָמַר: בֶּן תְּמַלְיוֹן צֵא, בֶּן תְּמַלְיוֹן צֵא! כֵּיוָן שֶׁקָּרְאוּ לוֹ יָצָא וְהָלַךְ. אָמַר לָהֶם הַקֵּיסָר: שַׁאֲלוּ כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לָכֶם לִשְׁאֹל וְהִכָּנְסוּ לָאוֹצָר וּטְלוּ כָּל מָה שֶּׁאַתֶּם רוֹצִים. נִכְנְסוּ וּמָצְאוּ אוֹתָהּ הָאִגֶּרֶת, נְטָלוּהָ וּקְרָעוּהָ (מעילה יז ע“א־ע”ב).


גָּזְרָה מַלְכוּת – ציוותה רומי.

סִפֵּר קוֹמִי – גזז את שער ראשו בסגנון הנהוג ברומי.

יַעֲנִי – ייעשה עני (על ידי ביטול מלאכה).

יַכְחִישׁ – ייעשה רזה וכחוש (על ידי הנזק שגורמת המילה לגוף).

הֶחֱזִירוּהָ – את הגזירה.

מְלֻמָּד בְּנִסִּים – רגיל שמתרחשים לו נסים.

אַחֲרָיו – יחד עמו.

אַבָּא חֲלַפְתָּא – אביו של ר' יוסי (שכבר לא היה בין החיים).

יְכוֹלִים אַתֶּם וגו' – האם הייתם מבקשים מאבי להוציא אותי להורג? (ופחד לשלוח את בנו עם ר' שמעון בשל חששו מאופיו הזועם של ר' שמעון).

שֶׁמָּא יַעַנְשֶׁנּוּ – שמא יפגע ר' שמעון בר' אלעזר.

קִבֵּל עָלָיו – הבטיח שלא יפגע בר' אלעזר (ולמרות זאת פגע בו, כמתואר בהמשך).

שְׁרָצִים – כגון עכבר, לטאה וצב.

עִקֵּם פִּיו – אמר בחצי פה, כאילו לעצמו (ופגע בכבוד רבו, ר' שמעון, אשר הוא היה צריך להשיב על השאלה).

בֶּן תְּמַלְיוֹן – אחד מן השדים.

שִׁפְחָה – היא הגר, שפחת אברהם (בראשית פרק כא).

מִכָּל מָקוֹם – ואפילו על ידי שד.

קָדַם וגו' – מיהר השד ונכנס בבת הקיסר והשתגעה.

שַׁאֲלוּ – בקשו.

טְלוּ – קחו.

אִגֶּרֶת – שבה נרשמה הגזירה.

*


רכג מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁיָּצָא לְחוּץ לָאָרֶץ וּבָא עָשִׁיר – וְהָיוּ הַתַּלְמִידִים רוֹאִים אוֹתוֹ וּמְקַנְּאִים בּוֹ וְהָיוּ מְבַקְּשִׁים לָצֵאת לְחוּץ לָאָרֶץ, וְיָדַע רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְהוֹצִיאָם לְבִקְעָה אַחַת שֶׁלִּפְנֵי מֵרוֹן

וְהִתְפַּלֵּל וְאָמַר: בִּקְעָה, בִּקְעָה, הִתְמַלְּאִי דֵּינְרֵי זָהָב, הִתְחִילָה מוֹשֶׁכֶת דֵּינְרֵי זָהָב לִפְנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: אִם זָהָב אַתֶּם מְבַקְּשִׁים הֲרֵי זָהָב, טְלוּ לָכֶם, אֶלָּא הֱווּ יוֹדְעִים: כָּל מִי שֶׁהוּא נוֹטֵל עַכְשָׁו – חֶלְקוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא הוּא נוֹטֵל, שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ שֶׁל תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא לָעוֹלָם הַבָּא (שמו“ר נב, ג; ילק”ש למשלי, תתקסד).


מֵרוֹן – יישוב באזור צפת של היום.

מוֹשֶׁכֶת – נובעת.

טְלוּ – קחו.

*


רכד מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת בְּצַיְדָּן, שֶׁשָּׁהֲתָה עֶשֶׂר שָׁנִים עִם בַּעְלָהּ וְלֹא יָלְדָה. בָּאוּ אֵצֶל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְהָיוּ רוֹצִים לְהִתְפָּרֵשׁ זֶה מִזֶּה. אָמַר לָהֶם: חַיֵּיכֶם, כְּשֵׁם שֶׁנִּזְדַּוַּגְתֶּם זֶה לָזֶה בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, כָּךְ אֵין אַתֶּם מִתְפָּרְשִׁים אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. הָלְכוּ בִּדְרָכָיו וְעָשׂוּ לְעַצְמָם יוֹם טוֹב, וְעָשׂוּ סְעוּדָה גְדוֹלָה, וְשִׁכְּרַתּוּ יוֹתֵר מִדַּי. כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ עָלָיו אָמַר לָהּ: בִּתִּי, כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבַּיִת טְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ. מָה עָשְׂתָה הִיא? לְאַחַר שֶׁיָּשַׁן רָמְזָה לַעֲבָדֶיהָ וּלְשִׁפְחוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לָהֶם: שָׂאוּהוּ בַּמִּטָּה וּקְחוּ אוֹתוֹ וְהוֹלִיכוּהוּ לְבֵית אַבָּא. בַּחֲצִי הַלַּיְלָה נִנְעַר מִשְּׁנָתוֹ; כֵּיוָן שֶׁפָּג יֵינוֹ אָמַר לָהּ: בִּתִּי, הֵיכָן אֲנִי נָתוּן? אָמְרָה לוֹ: בְּבֵית אַבָּא. אָמַר לָהּ: מָה לִי לְבֵית אָבִיךְ? אָמְרָה לוֹ: וְלֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִּי בָּעֶרֶב: כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּבֵיתִי טְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ? אֵין חֵפֶץ טוֹב לִי בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִמְּךָ. הָלָכוּ לָהֶם אֵצֶל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְנִפְקְדוּ (שהש"ר א, ד).


צַיְדָּן – צידון (בלבנון) או בית צידא (בסביבות הכינרת).

לְהִתְפָּרֵשׁ – להתגרש (על פי ההלכה שצריך אדם לגרש את אשתו [או לשאת אישה נוספת] אם לא ילדה לו בעשר שנות נישואיהם).

חַיֵּיכֶם – לשון שבועה.

נִזְדַּוּגְתֶּם זֶה לָזֶה – נעשיתם לזוג, התחתנתם.

בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה – בסעודה חגיגית.

הָלְכוּ בִּדְרָכָיו – שמעו לעצתו.

נִתְיַשְׁבָה דַעְתּוֹ – מחשבתו היתה צלולה.

טְלִי – קחי.

נִנְעַר – התעורר.

פָּג יֵינוֹ – התפכח משכרותו.

נִפְקְדוּ – זכו (בזכות התפילה) לצאצא.

*


רכה רַ' יוֹנָתָן בֶּן עַכְמַי וְרַ' יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים שָׁנוּ פָּרָשַׁת נְדָרִים בְּבֵית רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. נִפְטְרוּ מִמֶּנּוּ בָּעֶרֶב. בַּבֹּקֶר בָּאוּ וְנִפְטְרוּ מִמֶּנּוּ שׁוּב. אָמַר לָהֶם: וְלֹא נִפְטַרְתָּם מִמֶּנִּי בָּעֶרֶב? אָמְרוּ לוֹ: לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, תַּלְמִיד שֶׁנִּפְטַר מֵרַבּוֹ וְלָן בְּאוֹתָהּ הָעִיר – צָרִיךְ לִפָּטֵר הֵימֶנּוּ פַּעַם אַחֶרֶת. אָמַר לִבְנוֹ: בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ – אֲנָשִׁים שֶׁל צוּרָה הֵם, לֵךְ אֶצְלָם וִיבָרְכוּךָ. הָלַךְ אֶצְלָם. אָמְרוּ לוֹ: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ כָּאן? אָמַר לָהֶם: אַבָּא אָמַר לִי “לֵךְ אֶצְלָם וִיבָרְכוּךָ”. אָמְרוּ לוֹ: יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּזְרַע וְלֹא תִקְצֹר, תַּכְנִיס וְלֹא תוֹצִיא, תּוֹצִיא וְלֹא תַכְנִיס, יֶחֱרַב בֵּיתְךָ וְיִתְקַיֵּם מְלוֹנֶךָ, יִתְבַּלְבֵּל שֻׁלְחָנְךָ וְלֹא תִּרְאֶה שָׁנָה חֲדָשָׁה. כְּשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו אָמַר: לֹא דַי שֶׁלֹּא בֵּרְכוּנִי אֶלָּא אַף צִעֲרוּנִי. אָמַר לוֹ: מָה אָמְרוּ לְךָ? אָמַר לוֹ: כָּךְ וְכָךְ. אָמַר לוֹ: כָּל אֵלּוּ בְּרָכוֹת הֵן: “תִּזְרַע וְלֹא תִקְצֹר” – תּוֹלִיד בָּנִים וְלֹא יָמוּתוּ; “תַּכְנִיס וְלֹא תּוֹצִיא” – תַּכְנִיס כַּלּוֹת לְבֵיתְךָ וְלֹא יָמוּתוּ בַּעֲלֵיהֶן וְיַחְזְרוּ לְבֵית אֲבוֹתֵיהֶן; “תּוֹצִיא וְלֹא תַּכְנִיס” – תַּשִּׂיא בְּנוֹתֶיךָ וְלֹא יָמוּתוּ בַּעֲלֵיהֶן וְיַחְזְרוּ אֵלֶיךָ; “יֶחֱרַב בֵּיתְךָ וְיִתְקַיֵּם מְלוֹנְךָ” – הָעוֹלָם הַזֶּה מָלוֹן וְהַקֶּבֶר בַּיִת; “יִתְבַּלְבֵּל שֻׁלְחָנְךָ” – בְּבָּנִים וּבְבָנוֹת; “וְלֹא תִּרְאֶה שָׁנָה חֲדָשָׁה” – שֶׁלֹּא תָּמוּת אִשְׁתְּךָ וְתִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת (מועד קטן ט ע“א־ע”ב).


שָׁנוּ – למדו.

נִפְטְרוּ מִמֶּנּוּ – נפרדו ממנו לשלום.

אֲנָשִׁים שֶׁל צוּרָה – נכבדים ונשואי פנים והתנהגותם נאה.

צִעֲרוּנִי – פגעו בי (וקיללוני).

“יֶחֱרַב בֵּיתְךָ” וגו' – תזכה לחיים ארוכים (ולא תגיע במהרה לקברך).

יִתְבַּלְבֵּל שֻׁלְחָנְךָ – תקום סביבו מהומה.

שָׁנָה חֲדָשָׁה – היא השנה הראשונה לאחר הנישואין, שבה צריך אדם לשמח את אשתו (דברים כד, ה).

*


רכו מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ: קוֹנָם, שֶׁאִי אַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד שֶׁתַּטְעִימִי תַבְשִׁילֵךְ לְרַ' יְהוּדָה וּלְרַ' שִׁמְעוֹן. רַ' יְהוּדָה טָעַם, אָמַר: קַל וָחֹמֶר, וּמָה לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ אָמְרָה תּוֹרָה: שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם הַמְּאָרְרִים בְּסָפֵק, וַאֲנִי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַ' שִׁמְעוֹן לֹא טָעַם, אָמַר: יָמוּתוּ כָּל בְּנֵי אַלְמָנָה וְאַל יָזוּז שִׁמְעוֹן מִמְּקוֹמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְגִילִים בִּנְדָרִים (נדרים סו ע"ב).


קוֹנָם וגו' – לשון נדר, וכוונתו: לא תיהני מרכושי עד שלא יאכלו ר' יהודה ור' שמעון מתבשילייך.

שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב וגו' – ראו לעיל, קטע קצח.

בְּסָפֵק – כאשר יש ספק באשמת האישה.

יָמוּתוּ וגו' – עדיף שימות הבעל ותתאלמן האישה ואף ימותו כל בניה, ולא ישנה ר' שמעון את דעתו.

רְגִילִים בִּנְדָרִים – נוהגים לנדור כלאחר יד ובכל עניין.

*


רכז רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה אֶת אִמּוֹ מַרְבָּה שִׂיחָה בְּשַׁבָּת אָמַר לָהּ: אִמָּא, שַׁבָּת הִיא! (ירושלמי שבת טו, ג).


שִׂיחָה – בדברים בטלים.

*


רכח רַ' שִׁמְעוֹן הָיָה טוֹעֵן סַל עַל כְּתֵפוֹ; אָמַר: גְּדוֹלָה מְלָאכָה, שֶׁמְּכַבֶּדֶת אֶת בְּעָלֶיהָ (נדרים מט ע"ב).


גְּדוֹלָה – חשובה ורבת ערך.

*


רכט רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן בָּאוּ חַמָּרִים אֵצֶל אָבִיו לִקַּח תְּבוּאָה, רָאוּהוּ יוֹשֵׁב אֵצֶל הַתַּנּוּר וְהָיְתָה אִמּוֹ רוֹדָה וְהוּא אוֹכֵל, אִמּוֹ רוֹדָה וְהוּא אוֹכֵל, עַד שֶׁאָכַל כָּל הַמִּשְׁאָרוֹת. אָמְרוּ: הוֹי, נָחָשׁ רַע שׁוֹרֶה בְּמֵעָיו שֶׁל זֶה; דּוֹמֶה שֶׁזֶּה מֵבִיא רְעָבוֹן לָעוֹלָם. שָׁמַע קוֹלָם. כְּשֶׁיָּצְאוּ לִקַּח טְעֻנָּתָם נָטַל רַ' אֶלְעָזָר אֶת חֲמוֹרֵיהֶם וְהֶעֱלָם לַעֲלִיַּת הַגַּג. בָּאוּ וּבִקְשׁוּ אֶת חֲמוֹרֵיהֶם וְלֹא מְצָאוּם. תָּלוּ אֶת עֵינֵיהֶם וְרָאוּם נְתוּנִים בַּעֲלִיַּת הַגַּג, הָלְכוּ אֵצֶל אָבִיו וְסָחוּ לוֹ אֶת הַמַּעֲשֶׂה. אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא דָבָר רַע הִשְׁמַעְתֶּם אוֹתוֹ. אָמְרוּ לוֹ: לֹא, אֲדוֹנִי; אֶלָּא כָּךְ וְכָךְ הָיָה הַמַּעֲשֶׂה. אָמַר לָהֶם: וְלָמָּה הִכְנַסְתֶּם בּוֹ עַיִן רָעָה וְצָרָה? אֶפְשָׁר מִשֶּׁלָּכֶם הוּא אוֹכֵל, אוֹ עֲלֵיכֶם מְזוֹנוֹתָיו? לֹא זֶה שֶׁבְּרָאוֹ בָּרָא לוֹ מְזוֹנוֹת? אַף עַל פִּי כֵן לְכוּ וְאִמְרוּ לוֹ בִּשְׁמִי וְהוּא מוֹרִיד לָכֶם.

הַנֵּס הָאַחֲרוֹן הָיָה קָשֶׁה מִן הָרִאשׁוֹן: כְּשֶׁהֶעֱלָם הֶעֱלָם אֶחָד אֶחָד, וּכְשֶׁהוֹרִידָם הוֹרִידָם שְׁנַיִם שְׁנַיִם.

וְכֵיוָן שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה אֲפִלּוּ טַלִּיתוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לִסְבֹּל (שהש“ר ה, יד; פדר”כ יא, יח).


חַמָּרִים – נהגי חמורים.

לִקַּח – לקנות.

רוֹדָה – מוציאה (לחם) מן התנור.

כָּל הַמִּשְׁאָרוֹת – הלחם שנאפה מן הכלים שבהם מחזיקים את הבצק.

שׁוֹרֶה – מצוי.

טְעֻנָּתָם – המטען שרכשו.

נָטַל – לקח.

בִּקְּשׁוּ – חיפשו.

תָּלוּ – הרימו.

עֲלֵיכֶם מְזוֹנוֹתָיו – אתם חייבים לפרנסו.

נֵס – מעשה ראוי לציון.

קָשֶׁה – מרשים.

הֶעֱלָם – את החמורים.

טַלִּיתוֹ – מעילו.

לִסְבֹּל – לשאת (כי לימוד התורה התיש את כוחו).

*


רל רַ' אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, רָאָה אוֹתוֹ רַ' יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא, אָמַר לוֹ: אַתָּה מִשֹּׁרֶשׁ צַדִּיקִים וְאֵין אַתָּה בֶּן תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: וּמָה אֶעֱשֶׂה? אָמַר לוֹ: מְבַקֵּשׁ אַתָּה לִשְׁנוֹת? אָמַר לוֹ: הֵן. הִתְחִיל מְלַמֵּד אוֹתוֹ פֶּרֶק אֶחָד וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי. הִכְנִיסוֹ לְבֵית הַוַּעַד. רָאָה אוֹתוֹ רַבִּי, אָמַר לוֹ: לָזֶה הִכְנַסְתָּ עִמְּךָ? אָמַר לוֹ: מִכּוֹרָתוֹ שֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הוּא בָּא. הֶעֱלָה אוֹתוֹ רַ' יוֹסֵי לְצִפּוֹרִי וְהָיָה מַשְׁנֶה אוֹתוֹ. בְּשָׁנָה אַחֶרֶת הוֹרִידוֹ עִמּוֹ וְנִכְנַס לְבֵית הַוַּעַד, הִתְחִיל מֵשִׁיב דְּבָרִים שָׁם, וְקָרָא עָלָיו רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ: “פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים” (משלי יא, ל) – מִי גָרַם לוֹ שֶׁיִּהְיֶה בֶּן תּוֹרָה, לֹא עַל יְדֵי רַ' יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא? (תנחומא בובר וירא, לח).


שרש – מוצא, משפחה.

בֶּן תּוֹרָה – תלמיד חכם.

לִשְׁנוֹת – ללמוד (משנה).

בֵּית הַוַּעַד – מקום מפגש תלמידי החכמים (כנראה בטבריה).

מִכּוֹרָתוֹ – כמו: מקורתו, היינו מגזעו.

מֵשִׁיב דְּבָרִים – משתתף בלימוד ועונה לעניין.

רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ – הוא ר' יהודה (הנשיא).

קָרָא עָלָיו – ציטט (פסוק) בקשר אליו.

“פְּרִי צַדִּיק” וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי פריו, צאצאו, של צדיק ראוי לזכות בתורה, המכונה “עץ חיים” (משלי ג, יח).

*


רלא רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שִׁמְעוֹן נַעֲשָׂה כַּתָּף. פַּעַם אַחַת בָּא אֶצְלוֹ אֵלִיָּהוּ בִּדְמוּת זָקֵן. אָמַר לוֹ: הַתְקֵן לִי בְּהֵמָה. אָמַר לוֹ: מָה יֵשׁ אֶצְלְךָ לִטְעֹן? אָמַר לוֹ: הֲרֵי תְּפִיסָתִי וַהֲרֵי טַלִּיתִי וְנֵלֵךְ. אָמַר לוֹ: רוֹאִים אַתֶּם זָקֵן זֶה? אֲנִי טוֹעֵן וּמוֹלִיךְ אוֹתוֹ לְסוֹף הָעוֹלָם, וְהוּא אוֹמֵר לִי: הַתְקֵן לִי בְּהֵמָה! אָמַר לוֹ: רְצוֹנְךָ לִרְכֹּב? אָמַר לוֹ: הֵן. הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מַעֲלֵהוּ הָרִים וּמוֹרִידוֹ בְקָעוֹת וּמַעֲבִירוֹ בְּשָׂדוֹת שֶׁל קוֹצִים. לְסוֹף הִתְחִיל מַכְבִּיד עָלָיו. אָמַר לוֹ: זָקֵן, זָקֵן, הָקֵל עַצְמְךָ, וְאִם לֹא – אֲנִי מַשְׁלִיכְךָ. אָמַר לוֹ: רְצוֹנְךָ לָפוּשׁ קְצָת. אָמַר לוֹ: הֵן. מָה עָשָׂה? הֶעֱלָהוּ לְשָׂדֶה אַחַת וְהוֹשִׁיבוֹ תַחַת אִילָן, וְנָתַן לוֹ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. כֵּיוָן שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, אָמַר לוֹ: כָּל הַיְגִיעָה הַזּוֹ לָמָּה? וְלֹא יָפֶה לְךָ שֶׁתִּתְפּוֹס אֻמָּנוּת אֲבוֹתֶיךָ? אָמַר לוֹ: וְאַתָּה תְּהֵא מַשְׁנֶה לִי? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמְרוּ: שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לִמְּדוֹ אֵלִיָּהוּ תּוֹרָה עַד שֶׁאָמַר סִפְרָא. וְכֵיוָן שֶׁאָמַר סִפְרָא, – אֲפִלּוּ טַלִּיתוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לִטְעֹן (פדר"כ י, יא).


כַּתָּף – סבל, נושא משאות.

הַתְקֵן לִי בְּהֵמָה – הכן עבורי בהמת משא.

לִטְעֹן – לשאת.

תְּפִיסָתִי – החפצים שאני אוחז כרגע בידי.

אֲנִי טוֹעֵן וגו' – על כתפי, בלא צורך בבהמה.

לָפוּשׁ – לנוח.

תִּתְפֹּס אֻמָּנוּת אֲבוֹתֶיךָ – תלך בדרך אבותיך ותלמד תורה.

מַשְׁנֶה לִי – מלמד אותי.

סִפְרָא – ספר ויקרא (שבו החלו ילדים ללמוד את מלאכת הקריאה).

אֲפִלּוּ טַלִּיתוֹ וגו' – כיוון שתש כוחו (וראו קטע רכט).

*


רלב כְּשֶׁהָיוּ רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה יוֹשְׁבִים עַל הַסַּפְסָלִים – יָשְׁבוּ לִפְנֵיהֶם רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן וְרַבִּי עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים וּמְשִׁיבִים. אָמְרוּ: מֵימֵיהֶם אָנוּ שׁוֹתִים וְהֵם יוֹשְׁבִים עַל גַּבֵּי קַרְקָע? עָשׂוּ לָהֶם סַפְסָלִים וְהֶעֱלוּם. אָמַר לָהֶם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: פְּרִידָה אַחַת יֵשׁ לִי בֵּינֵיכֶם – וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לְאַבְּדָהּ מִמֶּנִּי? הוֹרִידוּ אֶת רַבִּי. אָמַר לָהֶם רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב יִחְיֶה, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אָב יָמוּת? הוֹרִידוּ אַף אֶת רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן. חָלְשָׁה דַעְתּוֹ שֶׁל רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן וְאָמַר: חָשׁוּב הוּא בְּעֵינֵיכֶם כְּמוֹתִי? עַד אוֹתוֹ יוֹם כְּשֶׁהָיָה אוֹמֵר רַבִּי דָּבָר – הָיָה רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן מְסַיֵּעַ לוֹ, מִכָּאן וְאֵילַךְ כְּשֶׁהָיָה רַבִּי אוֹמֵר יֵשׁ לִי לְהָשִׁיב – אָמַר לוֹ רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: כָּךְ וְכָךְ יֵשׁ לְךָ לְהָשִׁיב, זוֹ הִיא תְשׁוּבָתֶךָ; עַכְשָׁו הִקַּפְתָּנוּ תְשׁוּבוֹת חֲבִילוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ. חָלְשָׁה דַעְתּוֹ שֶׁל רַבִּי וּבָא וְאָמַר לְאָבִיו. אָמַר לוֹ: בְּנִי, אַל יֵרַע לְךָ, שֶׁהוּא אֲרִי בֶּן אֲרִי, וְאַתָּה אֲרִי בֶּן שׁוּעָל (בבא מציעא פד ע"ב).


הַסֵּפְסָלִים – מקום מושב המורים (לעומת התלמידים שישבו על הקרקע).

מֵימֵיהֶם – תורתם (של ר' אלעזר ורבי יהודה [הנשיא], בנו של רבן שמעון בן גמליאל).

פְּרִידָה – גוזל, כינוי לבן חביב.

מְבַקְּשִׁים לְאַבְּדָהּ – על ידי העלאתו לדרגת מורה בגיל צעיר יקנאו בו אחרים ותפגע בו עין רעה.

הוֹרִידוּ – וחזר וישב על הקרקע.

מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב – ר' אלעזר, שאביו כבר לא היה בין החיים.

חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ – נעלב.

מְסַיֵעַ לוֹ – מביא ראיה לדבריו.

כְּשֶׁהָיָה רַבִּי אוֹמֵר וגו' – כשביקש רבי לענות על שאלה, קפץ ר' אלעזר, אמר את השאלה, השיב עליה וגם סתר את התשובה.

הִקַּפְתָּנוּ תְּשׁוּבוֹת חֲבִילוֹת – תשובותיך הן כמו קש, חומר בעירה חסר ערך.

יֵרַע לְךָ – תקבל בעין רעה.

אֲרִי בֶּן אֲרִי – חכם בן חכם גדול.

*


רלג רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן מְצָאוֹ לְבַלָּשׁ אֶחָד שֶהוּא תוֹפֵס גַּנָּבִים. אָמַר לוֹ: הֵיאָךְ אַתָּה מַכִּיר בָּהֶם? וְכִי לֹא לְחַיּוֹת הֵם דּוֹמִים שֶׁיּוֹצְאִים בַּלַּיְלָה וּמִתְחַבְּאִים בַּיּוֹם? וְשֶׁמָּא אַתָּה נוֹטֵל צַדִּיקִים וּמַנִּיחַ רְשָׁעִים? אָמַר לוֹ: וּמָה אֶעֱשֶׂה? מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא. אָמַר לוֹ: בּוֹא וַאֲלַמֶּדְךָ הֵיאָךְ תַּעֲשֶׂה: הִכָּנֵס בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת לַחֲנוּת, וּכְשֶׁתִּרְאֶה אָדָם שׁוֹתֶה יַיִן, יוֹשֵׁב וּמַחֲזִיק כּוֹס בְּיָדוֹ וּמְנַמְנֵם – שְׁאַל עָלָיו: אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא – הִשְׁכִּים לְתַלְמוּדוֹ; אִם פּוֹעֵל הוּא – הִשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ; לֹא זֶה וְלֹא זֶה – תָּפְסֵהוּ, גַּנָּב הוּא. נִשְׁמְעוּ הַדְּבָרִים לַמֶּלֶךְ. אָמְרוּ: "קוֹרֵא הָאִגֶּרֶת הוּא יְהֵא הַשָּׁלִיחַ”. הֵבִיאוּ אֶת רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן – וְהָיָה תוֹפֵס גַּנָּבִים. שָׁלַח לוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: חֹמֶץ בֶּן יַיִן! עַד מָתַי אַתָּה מוֹסֵר עַמּוֹ שֶׁל אֱלוֹהֵינוּ לַהֲרִיגָה? שָׁלַח לוֹ: קוֹצִים אֲנִי מְכַלֶּה מִן הַכֶּרֶם. שָׁלַח לוֹ: יָבוֹא בַּעַל הַכֶּרֶם וִיכַלֶּה אֶת קוֹצָיו.

פַּעַם אַחַת פָּגַע בּוֹ כּוֹבֵס אֶחָד וּקְרָאוֹ: חֹמֶץ בֶּן יַיִן. אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מִשֶּׁהוּא חָצוּף כָּל כָּךְ – רָשָׁע הוּא. אָמַר לַעֲבָדָיו: תִּפְסוּהוּ – וּתְפָסוּהוּ. לְאַחַר שֶׁנִּתְיַשְּׁבָה עָלָיו דַּעְתּוֹ – חָזַר אַחֲרָיו לִפְדּוֹתוֹ וְלֹא יָכֹל. קָרָא עַל עַצְמוֹ: “שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ – שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ” (משלי כא, כג). תָּלוּהוּ. עָמַד רַבִּי אֶלְעָזָר תַּחַת הָעֵץ וְהָיָה בּוֹכֶה. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהוּא וּבְנוֹ בָּאוּ אֶל נַעֲרָה מְאֹרָשָׂה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. הִנִּיחַ יָדוֹ עַל בְּנֵי מֵעָיו וְאָמַר: שִׂישׂוּ, בְּנֵי מֵעַי, שִׂישׂוּ, וּמָה סְפֵקוֹת שֶׁלָּכֶם כָּךְ – וַדָּאוֹת שֶׁלָּכֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! מֻבְטָח אֲנִי בָּכֶם שֶׁאֵין רִמָּה וְתוֹלֵעָה שׁוֹלֶטֶת בָּכֶם.

וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נִתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ. הִשְׁקוּהוּ סַם שֶׁל שֵׁנָה וְהִכְנִיסוּהוּ לְבַיִת שֶׁל שַׁיִשׁ וְקָרְעוּ כְּרֵסוֹ וְהוֹצִיאוּ מִתּוֹכוֹ סַלֵּי סַלִּים שֶׁל חֵלֶב וְהִנִּיחוּם בְּחַמָּה בְּתַמּוּז וּבְאָב וְלֹא הִסְרִיחוּ. קָרָא עַל עַצְמוֹ: “אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח” (תהלים טז, ט).


בַּלָּשׁ – אדם הממונה מטעם המלכות לחפש ולתפוס פושעים.

מַכִּיר בָּהֶם – מזהה אותם.

נוֹטֵל – לוקח (למאסר).

אַרְבַּע שָׁעוֹת – לאחר הזריחה.

חֲנוּת – מקום למכירת יין ושתייתו.

הִשְׁכִּים וגו' – קם מוקדם (ועל כן הוא עייף).

קוֹרֵא הָאִגֶּרֶת וגו' – פתגם שמשמעו: מי שיודע לייעץ לאחרים, יהיה הראשון לקיים את העצה.

חֹמֶץ בֶּן יַיִן – צאצא רע לאב מעולה.

קוֹצִים – הפושעים שבבני ישראל.

בַּעַל הַכֶּרֶם – הקב"ה.

מִשֶׁהוּא – כיוון שהוא.

נִתְיַשְּׁבָה עָלָיו דַּעְתּוֹ – נרגע.

הָיָה בּוֹכֶה – שמא היה אותו כובס זכאי.

בָּאוּ אֶל – קיימו יחסי מין (עם נערה המאורשה לאיש אחר, ועוד ביום כיפורים האסור בתשמיש המיטה).

בְּנֵי מֵעַי – משכן המחשבה והמוסר.

סְפֵקוֹת וגו' – דברים שהיו מסופקים (כגון שאלת רשעותו של הכובס) נתגלו כוודאיים.

וַדָּאוּת – דברים ודאיים שאין בהם ספק.

קָרְעוּ – פתחו.

חֵלֶב – שומן.

*


וְאַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן לֹא סָמַךְ רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן עַל דַּעְתּוֹ – וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ יִסּוּרִים. בָּעֶרֶב הָיוּ מַצִּיעִים תַּחְתָּיו שִׁשִּׁים מַצָּעוֹת וּבַבֹּקֶר הָיוּ מוֹשְׁכִים מִתַּחְתָּיו שִׁשִּׁים סְפָלִים שֶׁל דָּם וּמֻגְלָה. לְמָחָר עָשְׂתָה לוֹ אִשְׁתּוֹ מִינֵי לֶפֶד וַאֲכָלָם וְהִבְרִיא. וְלֹא הִנִּיחַתּוּ אִשְׁתּוֹ לָצֵאת לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְצַעֲרוּהוּ חֲכָמִים. בָּעֶרֶב אָמַר לָהֶם לְיִסּוּרָיו: אַחַי וְרֵעַי, בּוֹאוּ! בַּבֹּקֶר אָמַר לָהֶם: לְכוּ, מִפְּנֵי בִּטּוּל תּוֹרָה.

פַּעַם אַחַת שָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ וְאָמְרָה לוֹ: “בְּרָצוֹן אַתָּה מְבִיאָם עָלֶיךָ – כִּלִּיתָ מָמוֹן שֶׁל בֵּית אַבָּא!” – מָרְדָה עָלָיו וְהָלְכָה לְבֵית אָבִיהָ. הָיוּ מְהַלְּכִים בַּיָּם שִׁשִּׁים סַפָּנִים. עָמַד עֲלֵיהֶם נַחְשׁוֹל לְטַבְּעָם. עָמְדוּ בִּתְפִלָּה וְאָמְרוּ: “אֱלוֹהֵי אֶלְעָזָר, עֲנֵנוּ!” – וְנָח הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. וּכְשֶׁעָלוּ לַיַּבָּשָׁה הִכְנִיסוּ לוֹ דּוֹרוֹן שִׁשִּׁים עֲבָדִים וְשִׁשִּׁים אַרְנְקָאוֹת בִּידֵיהֶם. עָשׂוּ לוֹ שִׁשִּׁים מִינֵי לֶפֶד וַאֲכָלָם.

פַּעַם אַחַת אָמְרָה אִשְׁתּוֹ לְבִתָּהּ: לְכִי וּרְאִי בִּשְׁלוֹמוֹ שֶׁל אָבִיךְ, מָה הוּא עַכְשָׁו? בָּאָה אֶצְלוֹ וְאָמַר לָהּ: לְכִי וְאִמְרִי לְאִמֵּךְ: “שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל מִשֶּׁלָּהֶם”. קָרָא עַל עַצְמוֹ: “הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר, מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ” (משלי לא, יד).

אָכַל וְשָׁתָה וְהִבְרִיא וְיָצָא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. הֵבִיאוּ לְפָנָיו שִׁשִּׁים מִינֵי דָּם וְטִהֲרָם. הָיוּ הַחֲכָמִים מְרַנְּנִים וְאָמְרוּ: אֶפְשָׁר אֵין בָּהֶם סָפֵק אֶחָד? אָמַר לָהֶם רַ' אֶלְעָזָר: אִם כְּמוֹתִי הוּא יִהְיוּ כֻּלָּם זְכָרִים, וְאִם לָאו – תְּהֵא נְקֵבָה אַחַת בֵּינֵיהֶם. הָיוּ כֻּלָּם זְכָרִים, וּקְרָאוּם “אֶלְעָזָר” עַל שְׁמוֹ.


מוֹשְׁכִים – מסלקים.

לֶפֶד – לפתן, קינוח סעודה.

הִנִּיחַתּוּ – הרשתה לו.

מִפְּנֵי בְּטוּל תּוֹרָה – כדי שיוכל ללמוד תורה.

דּוֹרוֹן – מתנה.

שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל מִשֶׁלָהֶם – עושרנו (של ר' אלעזר עצמו) גדול מעושרם (של חותנו).

כִּלִיתָ – ביזבזת (בקניית מזונות לרפואה).

נָח… מִזַּעְפּוֹ – נרגע.

אַרְנְקָאוֹת – ארנקים.

מִינֵי דָּם – של נשים, לקבוע אם נידות הן או לא.

טִהֲרָם – פסק שהנשים טהורות.

מְרַנְּנִים – רוטנים ומפקפקים בפסיקתו.

סָפֵק אֶחָד – מקרה אחד (לפחות) של דם נידה.

אִם כְּמוֹתִי וגו' – אם צדקתי, ייוולדו לנשים אלה רק בנים זכרים.

*


פַּעַם אַחַת נִגְלְתָה זְרוֹעוֹ שֶׁל רַ' אֶלְעָזָר. רָאֲתָה אִשְׁתּוֹ, שָׂחֲקָה וּבָכְתָה. שָׂחֲקָה, שֶׁאָמְרָה: אַשְׁרַי וְאַשְׁרֵי חֶלְקִי, שֶׁדָּבַקְתִּי בְּגוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק; וּבָכְתָה, שֶׁאָמְרָה: אוֹי שֶׁגּוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק לָאֲדָמָה.

בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ אָמַר לְאִשְׁתּוֹ: יוֹדֵעַ אֲנִי בַּחֲכָמִים שֶׁכּוֹעֲסִים עָלַי וְלֹא יַעַסְקוּ יָפֶה בִּקְבוּרָתִי, הַשְׁכִּיבִינִי בַּעֲלִיָּתִי וְלֹא תִּתְיָרְאִי מִפָּנַי.

אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: סִפְּרָה לִי אִמּוֹ שֶׁל רַ' יוֹנָתָן, שֶׁסִּפְּרָה לָהּ אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: לֹא פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְלֹא יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנִים הָיָה שׁוֹכֵב בַּעֲלִיָּתוֹ. וּכְשֶׁהָיִיתִי עוֹלָה הָיִיתִי בּוֹדֶקֶת לוֹ בְּשַׂעֲרוֹתָיו. וּכְשֶׁנִּשְׁמְטָה שַׂעֲרָה הָיָה דָּם מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא. פַּעַם אַחַת רָאִיתִי רַחַשׁ יוֹצֵא מִתּוֹךְ אָזְנוֹ – חָלְשָׁה דַּעְתִּי. נִרְאָה לִי בַּחֲלוֹם וְאָמַר לִי: אֵין בְּכָךְ כְּלוּם; פַּעַם אַחַת שָׁמַעְתִּי בְּזִלְזוּל תַּלְמִיד חָכָם וְלֹא מָחִיתִי כָּרָאוּי.

כְּשֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם לְדִין הָיוּ עוֹמְדִים עַל הַפֶּתַח, זֶה אוֹמֵר דְּבָרָיו וְזֶה אוֹמֵר דְּבָרָיו – וְיָצָא קוֹל מִן הָעֲלִיָּה וְאָמַר: אִישׁ פְּלוֹנִי – אַתָּה חַיָּב, אִישׁ פְּלוֹנִי – אַתָּה זַכַּאי!

פַּעַם אַחַת נָפְלָה קְטָטָה בֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַ' אֶלְעָזָר וּבֵין שְׁכֶנְתָּהּ. אָמְרָה לָהּ: תְּהֵא כְּבַעְלָהּ, שֶׁלֹּא נִתַּן לִקְבוּרָה. אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל כָּךְ וַדַּאי אֵין זֶה דֶרֶךְ אֶרֶץ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי נִרְאָה לָהֶם בַּחֲלוֹם וְאָמַר לָהֶם: פְּרִידָה אַחַת יֵשׁ לִי בֵּינֵיכֶם וְאִי אַתֶּם רוֹצִים לַהֲבִיאָהּ אֶצְלִי? הָלְכוּ חֲכָמִים לַעֲסֹק בִּקְבוּרָתוֹ – וְלֹא הִנִּיחוּם בְּנֵי עַכְבְּרָא, שֶׁכָּל הַשָּׁנִים שֶׁהָיָה רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן יָשֵׁן בַּעֲלִיָּתוֹ – לֹא עָלְתָה חַיָּה רָעָה עַל עִירָם. פַּעַם אַחַת הָיוּ בְּנֵי הָעִיר טְרוּדִים בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים – וְשָׁלְחוּ חֲכָמִים אֶת בְּנֵי בִּירִים וְהוֹרִידוּ מִטָּתוֹ וֶהֱבִיאוּהוּ לִמְעָרַת אָבִיו. מָצְאוּ עָכָן כָּרוּךְ עַל פִּי הַמְּעָרָה. אָמְרוּ לוֹ: עָכָן, עָכָן, פְּתַח פִּיךָ וְיִכָּנֵס בֵּן אֵצֶל אָבִיו! פָּתַח לָהֶם. (בבא מציעא פג ע“ב־פד ע”א; קה"ר יא, ב).


נִגְלְתָה – נחשפה (ונראתה ביופייה).

עֲלִיָּתִי – עליית הגג בביתם.

הָיָה שׁוֹכֵב – לאחר מותו (וגופו לא נרקב, אות לצדיקותו המופלגת).

נִשְׁמְטָה – נעקרה.

רַחַשׁ – תולעת.

חָלְשָׁה דַּעְתִּי – הצטערתי (שמא אין הוא צדיק כפי שחשבה).

וְלֹא מָחִיתִי – ועל כן נענש בתולעת זו.

תְּהֵא כְּבַעֲלָהּ – קללה: שלא תזכי להיקבר, כפי שלא נקבר בעלך.

כָּל כָּךְ וגו' – אין זה ראוי שתשכב גופת ר' אלעזר בלא קבורה שנים כה רבות.

פְּרִידָה – גוזל, היינו: בן חביב.

עַכְבְּרָא – יישוב בגליל דרומית לצפת.

בִּירִים – היא בירייה, יישוב ליד צפת.

מְעָרַת אָבִיו – מקום קבורתו של ר' שמעון.

עָכָן – נחש.

*


כְּשֶׁמֵּת רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן הָיָה דּוֹרוֹ קוֹרֵא עָלָיו: “מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל” (שיר השירים ג, ו) – מַהוּ “מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל”? אֶלָּא שֶׁהָיָה בַּעַל מִקְרָא וּבַעַל מִשְׁנָה וּפַיְטָן וְדַרְשָׁן (ויק“ר ל, א; שהש”ר ג, ו).


קוֹרֵא עָלָיו – מצטט (בקשר אליו) את הפסוק.

רוֹכֵל – שיש בסחורה שהוא מוכר מינים שונים.

פַּיְטָן – מחבר מזמורים דתיים.

*


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 55665 יצירות מאת 3458 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22233 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!