באסיפה הכללית הארצית של התאחדוּת בעלי־התעשיה, 30 ביוּני 1955

אצרף את הערותי לדבריו של מר אריה שנקר על גידולה ופיתוּחה של התעשיה בשנים האחרונות.

מר א.שנקר לא חסך דברי־ביקורת מן הממשלה, אולם דומה עלי שטוב אעשה, אם אנסה בוועידה זו לסכם או לציין את מעשיה של הממשלה בשדה זה. מנקודת־המצפה שלי, נקודת־מצפה של שר האור, נראה לי, שהממשלה עשתה בשנים הללוּ רבות, וייתכן שהיתה עם הגורמים שהביאוּ לשׂגשׂוּגה של התעשיה. שהרי ריכזה ממשלת ישראל בשנים הללוּ אמצעים גדולים, מותר לומר – גדולים מאד, לבנינן של הערים, ובדרך זו פתחה אפשרויות עצוּמות לפיתוּחה של התעשיה. היא סייעה לשגשוגה של התעשיה גם ברכישת ציוּד להקמת מפעלי־תעשיה חדשים, בהפרישה כספים לכך מהמלווה של הבנק לאכספורט ואימפורט, ממלווה העצמאוּת, ממלווה הפיתוּח, מכספי המענק האמריקני והשילומים. כ־100 מיליון דולר מכספי המדינה הושקעו בשנים הללו בהלוואות לפיתוּחה של התעשיה. מדיניות הממשלה שחייבה השקעות־חוּץ מצאה את ביטויה בחוק לעידוד ההשקעות משנת 1951 ובהקמת ‘מרכז ההשקעות’. בסוף שנת 1954 טיפל מרכז ההשקעות בהקמתם של 700 מפעלים, אשר למעלה מ־500 מהם כבר נשתלבו במסכת הייצוּר. כ־120 מיליון דולר ו־90 מיליון ל"י הושקעו בהקמת המפעלים האלה.

כל המרבים לטעון נגד הממשלה מן הראוּי שיתנוּ דעתם לכך כי בשנים האחרונות הגענו לאספקה סדירה של חמרי־גלם לתעשיה, תודות להצלחתנו בגיוּס אמצעים וביחוד בזכות המלווה המיוחד שהשיגה הממשלה בעזרת יהודי אמריקה לפרעון חובותיה הדוחקים.

אכן, כאשר השתדלה הממשלה להשיג הלוואה זו, לא נתכוונה להקל על האוצר בלבד בסידור עניניו הכספיים; היא ביקשה מקורות כספיים לניהול ופיתוח המשק התעשייתי והחקלאי, כדי לאפשר להם עבודה סדירה, בתנאי כבוד ושקט. עצם מדיניות העליה של הממשלה, כביטוי לצרכי העם היהוּדי ומדינת ישראל, הגדילה את מנין הצרכנים ב־900,000 נפש, ובהשקעת כספים מרובים ומאמצי־אנוש הביאה את השוּק אל פתח בית־החרושת. הממשלה עזרה לפיתוּח התעשיה גם בעקיפין, על־ידי השקעת סכוּמים עצומים בפיתוּח משק המים; התעשיה גם לא הרגישה בהשקעותיה אלה של הממשלה; נראה היה לה שהממשלה פותחת את הברז והכסף זורם אליה, ולא טרחה לראות את קשייה של הממשלה בהשגת כספים אלה.

בשנים הללו השקיעה הממשלה כוחות־נפש מרובים בפיתוּח מקורות חמרי־הגלם שלא מן החקלאוּת, ואנו בקיאים היום יותר בדרכי ניצוּלם של כל חמרי־הגלם שלנו, מן החקלאוּת, מן המחצבים ומן הים. פיתחנוּ את רשת התחבוּרה, הקימונוּ שיכונים לפועלים, חושבני, כי שיכון הקרוב לבית־החרושת עוזר בעקיפין לתעשיין ומשפיע על־שכר־העבודה. הממשלה טיפלה בחינוּך המקצועי בשיתוּף עם כל הגורמים, ופעלה להגדלת פריון העבודה וייכוּלת הייצוּר. שלושה שותפים לבריאותו של האדם, – אמרו חז“ל, ואיני יודע כמה שותפים למוצר תעשייתי עד שהוא מגיע לצרכן בחו”ל, אולם בשותפים אלה תלוּי הדבר, אם נהיה מדינה תעשייתית ואם נוּכל להתקיים על הייצור. הממשלה פעלה רבות בכיווּן זה ובהצלחה. הנה עלה בידנו להבטיח יציבוּת מסוימת במחירים ובמטבע, ועוד זכוּרים הימים והשנים כאשר יצרנים חששוּ לקבל הזמנות כיוון שלא ידעו מה ילד יום. ‘היום המצב כך, אולם מי יודע מה יהיה על שכר־העבודה, ערך המטבע ומחיר חמרי־הגלם בעוד כמה זמן?’ – טענו. וצר, שנשיא התאחדוּת בעלי־התעשיה פסח על הדברים האלה בנאוּמו.

ישראל נעשתה מרכז ממרכזי התעשיה בחלק־עולם זה. קמה בה תעשיה מגוּונת מאד, אם כי עדיין אינה מקיפה את כל השטחים.

בוועידה הקודמת אמר מר שנקר, שהתעשיה פועלת רק ב־50% בלבד מכושר־הייצוּר שלה. אולם היום יש יסוד להניח, שהתעשיה פועלת ב־70%–75% מכושר־הייצוּר שלה. זוהי עליה גדולה לעומת השנים הקודמות. מסכים אני עם מר שנקר, כי אם נגיע למלוא כושר הייצוּר שלנו, נשיג את אחד הגורמים החשוּבים להעלאת הפריון ולהוזלת המוּצר.

קיים עדיין מרחק בין מחירי הייצוּר שלנו ובין המחירים שניתן לנו להציעם בשווקים. לא נעלם ממני, שעם גידוּל התעשיה לא גדל במידה מספקת היצוא. אינני מאושר מ’סתם' ייצוּר. אנו צורכים חלק גדול מדי מן המוצרים שאנו מייצרים, שהצלחנו להגדיל את היקפם, גם בחקלאות וגם בתעשיה, שעה שמן הראוי שיהיו מכוּונים לשוקי־חוץ. מחיר המוצרים שאנו מייצרים לצריכתנו נקבע לרצונו של היצרן, משום שאין ההתחרוּת כאן גדולה, אולם שונה המצב כאשר עלינו להתחרות בשוקי חו"ל. לא אגע בזה בשאלה, אם עלינוּ להקים מפעלי־יסוד, או לא; כאן חשוב לציין, שעם הגידול בייצוּר שלנו גדלה גם התצרוכת. הרי, לדוגמה, מפעל־יסוד – מפעל המלט. תחילה דאגנו וחששנו, שבית־חרושת אחד למלט אף הוא עודף על הצורך. והנה יש לנו כיום שלושה בתי־חרושת למלט, ושלשתם שואפים לגידול ולהתפתחוּת. עם הגידוּל בייצוּר המלט נתעוררה השאלה כיצד למכור בשווקים מוצרים זולים יותר ובעלי איכוּת טובה יותר? הוא הדין בענפים אחרים, כצמיגים וכו'. עד עתה היה הייצוּר התעשייתי והחקלאי שלנוּ מכוּון בעיקר לצריכתנו, מעתה ואילך נהיה זקוּקים לשוקי־חוּץ.

עם שאר דברים שעשתה הממשלה לטובת היצרן נמנית הסדרת עניני הפמ“ז [פקדון מטבע זר – הערת פב”י], שהקלה אל אפשרוּת יצוּא הסחורות לחוּץ־לארץ. הממשלה ביטלה את הדיסאג’יות [הפחתות – הערכת פב"י] לרוב ארצות־היצוּא, ועל־ידי תוספת הקצבות במטבע־קלירינג נתנה עידוד ופרמיה לעליית הייצור בארץ. הוקמה קרן־השוואה לאיזוּן המסחר עם מדינות מייצאות, שהוזילה את מחירי הסחורות המיוצאות והגדילה את הקלירינג למדינה מסוימת ממיליון ומחצית המיליון ל־4.5 מיליון – וכל זה כדי לאפשר לתעשיה לפעול בשוקי־חוּץ על אף ההפסדים הכספיים הנגרמים לממשלה. כן התחייבה הממשלה על הקלירינג שהגדילה, משום שכל עוד אין הכסף נתוּן בקוּפה אין וַדאוּת שיוחזר. הממשלה הקימה קרן לעידוד היצוא בארצות המטבע הקשה, הקציבה מטבע־חוּץ להוצאות הובלה, כדי להקל על התעשיין הישראלי למכור את סחורותיו בחוּץ־לארץ, והקציבה כספים רבים למחקר שווקים באסיה, במזרח הרחוק ובאפריקה.

כשעלתה על הפרק שאלת הדיסאג’יו נתעוררו ויכוּחים רבים אולם עלינו לזכור, שהסחורה הנקנות בארצות מסוימות עולות לנו יותר ביוקר, ואנוּ משלמים ליצרן את ההפרש. אקווה, כי לאחר הסברי זה יובן ענין הדיסאג’יו ויתקבל ביתר הבנה. לדבריו של מר שנקר על הביורוקראטיה בממשלה אעיר, שאין להימנע מתופעה זו. כל מקום שאתה מוצא בו פקידים אתה מוצא גם ביורוקראטיה. אין מפלט ממנה גם במשרדי התאחדוּת בעלי־התעשיה…

אני מבין את יתרונן של הסובסידיות, וביחוד כשהמדובר בתעשיה צעירה ומתפתחת שקשיים רבים לפניה. אבל נדמה לי, שאנו להוטים לעלות מהר מדי על הדרך הקלה והמסוכנת של מתן הסובסידיות – אולי דווקא משום שלנו תעשיה צעירה; התעשיין, המהנדס, הפועל ומנהל־החשבונות, צעירים הם, ואנו מצוּוים לצאת למערכה בעולם גדול ומנוסה שתפס את השווקים לפנינו. האומנם אין חשש שהדרך הזאת תגרום לרפיון־ידים? אביא דוגמה מן החקלאוּת. חקלאי אשר במקום לגדל עץ בהשקייה, זיבוּל אורגאני ולעתים גם בדישוּן כימי,יגדלו בדישון כימי בלבד, סופו שיגרום לכליית העץ. והוא הדין בתעשיה. אנו נצליח, אם נאמץ את מלוא היכולת האירגונית שלנו בתעשיה. שאם כן, כיצד נוכל להתחרות בארצות אחרות ולהגיע לרמה תעשייתית? אם לא תקוּם תעשיה בעלת כושר התחרות, מניין ניקח את המיליארדים שנהיה זקוּקים להם? נראה לי, שעלינו ללכת בדרך הקשה התובעת מאמצים, שותפוּת בהשגת חמרי־גלם ושקידה על הוזלתם ושיפורם של מוצרינו. לא על הסוּבסידיות יש לשים את הדגש, אלא על המאמץ הנפשי והשכלי, על הכוח הרוּחני המצוּי בתוכנוּ, ואילו ריבוי סוּבסידיות ירפה את הידים.

עומדת לפנינוּ כיום הבעיה של הגדלת התפוּקה. אנו מונים כיום 525 אלף מפרנסים, אולם עלינו להגדיל את מספרם, ובעיקר את מספר המפרנסים היצרניים. כי מה בצע במספרות, בתי קולנוע, בתי־קפה ועוד שירותים שהם לכאורה מפרנסים, אולם למעשה אין לנו הכנסה מהם? אנו זקוּקים ליצרנים בחקלאוּת ובתעשיה. אני מאמין, שאנו עומדים בראשית הדרך ואין אנו רחוקים מתמורה בהרכב החברתי והמשקי של הישוּב. הממשלה תוסיף לסייע לקידוּמה של התעשיה על־ידי חיפוּש שוּקי־יצוּא ובשאר דרכים.

לבעיית האשראי: האומנם רצוי להזרים עוד עשרות מיליוני לירות באשראי? סבורני, שלא טוב הדבר. רבים מתלוננים על חוסר האשראי, אוּלם המצב הכלכלי לפני שנתים היה חמוֹּר יותר על אף העובדה שנקטנו מדיניות זו. ויש הרוצים דבר והיפוּכו, היינוּ גם יציבוּת כלכלית וגם גידוּל האשראי, המחבל ביציבוּת. יעילוּתו של האשראי המוגדל מפוקפקת, וספק אם יהיה בכוחו לחסל את האשראי השחור. והרי תביעתם להגדלת האשראי נהפכת במרוצת הזמן להאשמה גלוּיה של הממשלה. קצת פחות וַדאוּת וקצת יותר ספקנוּת – יועילו לענין.

אשר לעתיד היבוא והיצוּא שלנו, הריני נמנה עם אלה שאין דעתם נוחה מן היש והם שואפים להשיג יותר בעתיד. ואכן, מבחינת העתיד יש מקום לדאגה. עלינו להגיע ליצוא העולה, ובהרבה, על 100 מיליון דולר, לגידול הייצוּר והיצוא בחקלאות ובתעשיה, ולהקטנת היבוא.

זוהי הסיסמה: להגדיל את היצוּא ולהקטין את היבוּא. ראש דאגתנו היא!

מתנהל ויכוּח האם כדאי לפתח תעשיות־יסוד? יצר הווכחנוּת רב בקרבנוּ, ועוד עתידות לקוּם שתי מפלגות: מפלגת התעשיה הקלה והבינונית ומפלגת התעשיה הכבדה. לדעתי, אנו זקוּקים לכל תעשיה המייצרת מוצרי יצוּא. להגדלת המפעלים הקיימים תושט כל עזרה, ועם זאת עלינו להגדיל גם את תעשיות־היסוד.

כאן משתרע לפנינו שדה־פעוּלה נרחב: עלינו להפיק יותר חמרי־גלם מהארץ. אשמח מאד אם נייצר שמן במידה שתספיק גם ליצוּא, אבל גם לגרבי־ניילון יש חשיבות אם הם מיועדים ליצוּא.

בארצנוּ מתרכזים מפעלים של דרגה שניה ושלישית, ואין כוונתי לדרגת ההתפתחוּת אלא למידת ריחוקו של המפעל מאמא־אדמה. יש לנו תוצרת ים־המלח, פוספאטים ועוד העשויים לשמש בסיס להקמת מפעלי־יסוד, אולם צריך להשקיע עשרות מיליוני לירות בהקמתם, ועדיין לא נמצאה קבוצת בעלי־הון (מתוך נימוקים שהייתי יכול להבינם אילו נמניתי עם יושבי הבמה הזאת, אולם בתור שר־האוצר אינני יכול לקבלם) שתסכים להשקיע את הכספים הדרושים בהקמתם של המפעלים האלה.

בשנה השביעית לקיוּמה אין המדינה יכולה לשבת בחיבוק־ידים ולחכות; עליה לפעול לביסוּס מצבה הכלכלי. עד כה הבאנו כותנה מחוץ־לארץ, ורק בשנתיים האחרונות התחלנוּ לגדל כותנה בארץ, כן התחלנו לגדל את הסיזל (צמח לייצור חבלים שאפשר לייצר ממנו גם מוצרים אחרים). אני רואה תעשיה זו כתעשיית יסוד. רבים המפעלים שהם בגדר חלום המחכה להגשמתו. מובטח לי, שהממשלה תהיה מוכנה להשקיע ב־4–5 השנים הקרובות 500 מיליון לירות בהקמת מפעלי־יסוד. אני מאמין כי בה במידה שנשקיע הון בתעשיות יימשך אליהן הון פרטי.

לפני ימים אחדים נתקיים כנס של אנשי התעשייה ההסתדרותית בו ביטא כל איש את השקפתו, ואין ספק שגם כאן מצויים אנשים בעלי השקפה שונה על התעשיה. אין העם היהוֹּדי עשיר בחומר, ולאחר מלחמת־העולם ירד גם עשרו ברוח. ישראל צריכה לגדל כל ניצן וכל רעיון וכל גילוּי של התלהבוּת בשדה היצירה, בלי הבדל סקטורים ומפלגות. בשבילי קיים בית־יוצר אחד ובו בעלי גישות שונות, בעלי יכולת נפשית שונה; אלא שהכל חייבים להתאחד למטרת גידול התעשיה. אל ניתפס לצרוּת־עין ונהיה מוכנים לפעול יחדיו. הממשלה רואה את חרושת־העובדים ואת התעשיה הפרטית, שניהם כאחד, כבית־יוצר גדול אחד המורכב חלקים שונים המשלימים זה את זה, ומגמתו – עצמאוּת כלכלית.