בשלוש השנים שלאחר הכרזת הממשלה על המדיניות הכלכלית החדשה, צעדה התעשיה הישראלית צעד חשוּב קדימה. ערך הייצוּר התעשייתי גדל מ־450 מיליון לירות בשנת 1952 ל־650 מיליון לירות בשנת 1953 והגיע למעלה מ־1000 מיליון לירות בשנת 1954, במחירים שוטפים. במחירים קבוּעים של שנת 1952 עלה הייצור התעשייתי מ־450 מיליון לירות בשנת 1952 ל־650 מיליון לירות בשנת 1954, כלומר, עליה ב־45% בקירוּב. סיכוּמיה הראשונים של הלשכה לסטאטיסטיקה על מדד הייצוּר התעשייתי בחדשים הראשונים של שנת 1955, מראים על המשך העליה בגידול הייצוּר התעשייתי.
למעלה מרבע מכלל המפרנסים היהודים שהם כ־125,000 משפחות, התפרנסוּ בשנת 1954 מתעשיה, מחצבים ומלאכה; 20% מההכנסה הלאוֹּמית של ישראל בשנת 1954 באו מהתעשיה. בשנת 1954 היווה היצוּא התעשייתי כולל יהלומים למעלה מ־50% מכלל היצוּא.
צרור מספרים ועובדות אלה בא לציין את חשיבותה הגדלה והולכת של התעשיה במשק הארץ. גידול ופריחה זו של התעשיה נתאפשרו מכוחם של כמה וכמה גורמים.
ממשלת ישראל השיגה בחוץ־לארץ אמצעים כספיים גדולים, שאיפשרו לה לממן רכישת ציוד לחידוש התעשיה הקיימת ולהקמת מפעלי־תעשיה חדשים. המקורות הן: כספי המלווה של הבנק לאכספוּרט ואימפוֹרט, מלווה העצמאות והפיתוּח, המענק האמריקני וכספי השילוּמים. אין לתאר גידוּל מתמיד והולך של התעשיה בארץ, בלעדי הצלחתה של ממשלת ישראל בהשגת אמצעים ממלכתיים במטבע־חוּץ. כ־100 מיליון דולר במטבע־חוּץ הועמדו ממקורות אלה למטרה זו.
מדיניות הממשלה לעידוּד השקעות־חוּץ, אשר מצאה את ביטוּיה בחוק לעידוד ההשקעות 1951 ובהקמת מרכז ההשקעות, הביאה זרם משקיעי־הון יהוּדים מחו“ל. בסוף שנת 1954 הגיע המספר הכללי של המפעלים באישור מרכז ההשקעות ובטיפולו ל־700, עם הון השקעה של 125 מיליון דולר ו־80 מיליון ל”י.
בשנתים האחרונות הגענו לאספקה סדירה של חמרי־גלם לתעשיה. דבר זה נתאפשר תודות להצלחתנו בפתיחת אפיקי הכנסות במטבע־חוּץ ובהשגת מלווה ביסוס מיהודי אמריקה, אשר שיחרר את האוצר ממארת החובות במטבע־חוּץ לזמנים קצרים וכן יאפשר אספקת חמרי־גלם, מזון ונכסי־השקעה ללא הפרעה. אספקת חמרי־הגלם לתעשיה בשנת 1954 הגיעה ל־75 מיליון דולר בקירוּב, שהם כ־150% מאומדן התקציב לאותה שנה, מזה כ־35 מיליון דולר לייצוּר תעשייתי לצריכה מקומית וכ־50 מיליון דולר ליצוּא תעשייתי.
מכספי תקציב־הפיתוח המתקבלים מקרנות־התמוּרה של המלוות וממקורות־הכנסה אחרים במטבע־חוּץ, הועמדו סכוּמים ניכרים כהלוואות לזמן ארוך להקמת מפעלי תעשיה, וכהלוואות לזמן קצר בתור הון־חוזר לתעשיה בכלל ולתעשיה העובדת לשם ייצוּר בפרט.
מדיניות העליה של ממשלת ישראל הגדילה את ציבור הצרכנים, כלומר, סיפקה קונים לייצוּר התעשייתי, איפשרה יצוא בממדים גדולים יותר, וסיפקה עובדים ומנהלים לתעשיה.
על רשימת הגורמים שהביאו לגידולה של התעשיה, יש להוסיף את מאמצי־הפיתוּח הכלליים של הממשלה:
הגדלת תפוקת החשמל מ־80,000 קילווט ל־230,000 ק"ט.
פיתוּח חמרי־גלם חקלאיים ופיתוּח מחצבי הארץ.
פיתוּח מקורות־המים, ביחוד לאזורי תעשיה.
פיתוּח רשת תחבוּרה מודרנית, ימית ויבשתית.
מפעל שיכון רב־ממדים שבלעדיו קשה היה ליצור נושא קבוּע לתעשיה, מפעל החינוך המקצועי של הממשלה, בשיתוּף פעוּלה עם הסתדרות העובדים והגדלת רשת בתי־הספר המקצועיים לנוער,
הקמת המכון לפריון הייצור, המלווה את התעשיה ומסייע לייעוּלה, הגברת פריון הייצור ושיפור טיב התוצרת,
ואחרון־אחרון חביב: המדיניות הכלכלית החדשה של הממשלה אשר שיחררה אותנו ממכת האינפלאציה הדוהרת, והביאה לידי יציבוּת המטבע והמחירים בארץ – יציבות שעלינו לשמור עליה כעל בבת עיננו.
ישראל הופכת להיות אחד ממרכזי־התעשיה הרציניים בחלק עולם זה. קמה לנו תעשיה מגוּונת בארץ, המספקת בכמה ענפים את כל צרכי הארץ והמסוגלת לייצא חלק גדול מתוצרתה לשוקי־חוץ.
עם זאת אין יכולת־הייצוּר בארץ מנוּצלת במלואה. לפי חישובי מומחים, עובדת התעשיה שלנו רק ב־70%–75% מיכולת התפוּקה שלה, ואם נוריד ענפים המייצרים תוצרת שמטבע ברייתה אינה ניתנת ליצוּא, הרי שניתן, בציוּד ובאירגון הקיימים, להגדיל את הייצוּר לפחות ב 1/5 או ב־1/4 – אילו רק נמצא השוק לתוצרת.
כדי להקים תעשיה המסוגלת לספק את צרכי הארץ במוצרים אשר עד כה הבאנוּם מחוץ־לארץ, ויחד עם זאת לייצר מוצרי־יצוא שערכם הוא כ־300–400 מיליון דולר בשנה, יהיה עלינו להשקיע בשנים הבאות בפיתוּח תעשיה חדשה ובהרחבת התעשיה הקיימת כ־500 מיליון דולר, או קרוב למיליארד לירות. סכוּמים אלה יבואו משלושה מקורות:
השקעות הון פרטי של יהודי חוץ־לארץ וגוּפים ציבוריים.
כספים מתקציבי־הפיתוח של הממשלה,
חסכונות תושבי הארץ.
ב־20 ביוני אישרה הכנסת (החוק פורסם ב־30 ביוני) את התיקונים לחוק לעידוּד השקעות, אשר נתנו הקלות נוספות למשקיעי הון מחוץ־לארץ. ההקלות הן במס הכנסה, מסי רכוש ואחרים, מתן זכות אוטומאטית של ראֶפאַטריאציה במטבע־חוּץ עד 10% מההון המושקע מתוך רווחי המפעלים, ומתן אפשרות של רפאטריאציה העולה אף על 10% מתוך הערך המוסף של המפעלים העובדים למען היצוא. ואני פונה בקריאה אל יהודי חוץ־לארץ שישקיעו מהונם במשק הארץ. הגברת היציבוּת בכלכלה, הבראת המשק, ביטוּל מרבית ההגבלות והפיקוּחים יוצרים את התנאים הכלליים הכלכליים הנחוצים לפיתוח התעשיה בארץ.
המקור השני של אמצעים להשקעה בפיתוח התעשיה הוא תקציב הפיתוּח. במסגרת זו רבו בתקוּפה האחרונה הזמנות לציוּד מכספי השילוּמים, אם כי אין לראות עדיין בארץ התעוררות רצינית של יזמה פרטית יצרנית להקמת מפעלי־תעשיה חדשים.
הממשלה תדאג להקמת מרכז לתכנוּן התעשיה אשר יקבע תכנית כללית לפיתוּח התעשיה המחצבית בארץ. נקרא למשקיעי־חוץ ומשקיעי־פנים להשתתף בהקמת מפעלי־תעשיה חדשים. אם לא יספיקו האמצעים ממקורות אלה, יהיה על הממשלה להיכנס בעול המשימה.
כבר עתה מסתמנים הקווים הראשונים לפיתוּח התעשיה בעתיד.
אין אנו עשירים בחמרי־גלם בארץ, ועל כן יהיה עלינו לחזק ולפתח את ענפי־התעשיה הקיימת, שהיא בעיקר תעשיה מעבדת, הווה אומר: לפתח תעשיה המבוססת על חמרי־גלם מן החקלאוּת, כמו מפעלים לחוּטי כותנה מכל הסוגים, תעשיית סוכר, שימוּרי־דגים ועוד; תעשיה המבוססת על מחצבי הארץ, שתנצל את אוצרות ים־המלח, האשלג והברום, ותעשיה כימית רחבת־ממַדים שתנצל את מחצבי הנגב האחרים. נוסף לכך יש לבחון את האפשרויות להקמת תעשיה כבדה המעבדת מוצרי ברזל ופלדה, תעשיית מנועים ומכונות.
נוסף לבעיית מימון, שתים הן הבעיות המכריעות בפיתוּח התעשיה בארץ והמשק בכלל:
1) יעוּל, פריון־עבודה, וכוחות מינהליים.
2) יצוּא.
כשאנו קובעים לעצמנו מטרות לעתיד, כמו הבראת מאזן־התשלוּמים, הגדלת היצוא וכו', עלינוּ לקבוע לעצמנוּ גם מטרה בתפוּקת העובד.
ערך הייצור ברוּטו בשנת 1954 הגיע ל־1,600 מיליון ל“י. אם נחלק אותו למספר המפרנסים (252,000), נמצא, שהתפוּקה השנתית הממוּצעת למפרנס היתה למעלה מ־3000 ל”י.
אעֵז ואומר, שתוך מספר שנים עלינו להגדיל את התפוּקה הממוּצעת לעובד ב־40%–50%. על המכון לפריון הייצור והיעול יוטל לקבוע, בכמה ניתן להגדיל את התפוּקה הממוּצעת לעובד, ועלינו – לפעול להשגת מטרה זו. לשם כך יהיה עלינו להגדיל את החלק היצרני של האוכלוסיה, הן על־ידי הגדלת מספר המפרנסים והן על־ידי הגדלת מספר העסוקים בענפי החקלאות והתעשיה. כן עלינוּ לייעל את העבודה ולהגדיל את פריון הייצוּר של העובדים והמנהלים בכל השטחים.
היתרון בהשגת מטרה זו של הגדלת התפוּקה איננו טעון הסברים מיוחדים, שכן פירושו הקטנת הוצאות הייצוּר, אפשרויות להגדלת הייצוּר ומתן אפשרות למשק לחסוך ולהשקיע מכוחות עצמו.
אין הגדלת התפוּקה לעובד בעשרות אחוזים בלתי־אפשרית. אמנם בארצות המפוּתחות גדלה התפוּקה שנה שנה באחוזים מועטים, אולם בארץ צעירה, אשר תפוּקתה לפועל נמוכה בהרבה מאשר בארצות המפותחות, אין אפילו המטרה של 40%–50% במשך 4–5 שנים נראית מוגזמת.
הגדלת פריון העבודה ומודרניזאציה של התעשיה שלנו הם תנאי־יסוד להצלחתנו בפיתוּח התעשיה.
כן יהיה עלינו לפתח את מוסדות המחקר המדעי בארץ, לחנך קאדרים של אנשי־מדע וחוקרים, ולהקנות ידיעת מקצוע לפועלים המעונינים והמוכשרים, למען לא נפגר אחר המהפכות הטכנולוגיות בעולם. ייתכן והדבר יחייב שינויים רציניים בחינוך שלנו, כגון הגדלת מספר התלמידים בבתי־הספר התיכוניים והמקצועיים ובבתי־הספר הגבוהים ללימודים טכניים.
עלינו לדאוג לחינוך מנהלים בארץ ובחוץ־לארץ, אשר יהיו מסוגלים לנהל תעשיה מתרחבת וגדלה. למכון לפריון־העבודה נועד תפקיד חשוב בענין זה, אך עיקר המעשה ייעשה על־ידי המנהלים והעובדים.
נוסף על הייעול והגברת הפריון, יהיה עלינו לעסוק באירגון היצוא וכיבוש שווקים לתוצרת ישראלית.
עיקר הייצור התעשייתי הנוסף בארץ חייב למצוא את שווקיו בחוץ־לארץ. לגבי מפעלים רבים האפשרות לייצא היא תנאי להמשך קיוּמם. דוגמה אחת: בימים אלה בוּטל הפיקוּח על מכירת מלט. ביטוּל הפיקוּח הזה, כמו ביטול פיקוּחים אחרים בעבר, נתאפשר לרגל הייצוּר הגדל והולך במפעלי המלט בחיפה, ברמלה ובהר־טוב, המסוגלים לספק את כל כמויות המלט הנדרשות ללא הגבלה. המשך פיתוחו של הענף הזה המייצר תוצרת משוּבחת, אשר חמרי הגלם שלו מצויים בארץ, יהיה תלוּי ביכלתו להתחרות בשוקי־חוץ. הוא הדין בצמיגים, בטכסטיל, במַזוניט וכו'.
צעדינו הראשונים ביצוא תעשייתי הוכתרו בהצלחה. הממשלה ליוותה את היצוא מיומו הראשון בעידוד, בטיפוח ובעזרה. אמנה כמה וכמה דברים שעשתה הממשלה לעידוד היצוא וקידומו:
1) זכות קבלת מטבע־חוץ כתמורה ליצוא (פמ"ז), מאי 1953. בשעתו היתה חובה על היצואנים למסור לאוצר את תמורת היצוּא, ולבקש הקצבות ליבוא הדרוש ליצוא וייצור שוטף – פרוצדורה שהיתה גורמת עיכוב וקשיים בעבודת היצואנים. ההסדר החדש (פמ"ז) נתן ליצואנים עדיפות ביבוא לשוּק המקומי, הקל על תכנון וביצוע הייצור ושיחרורם מהקצבות ורשיונות לפעולות השוטפות של הייצור.
2) אפשרות ההמרה של תמורת היצוא לכל סוּגי המטבע – מאי 1953. הקלה זו שיחררה את היצואן מההכרח לקנות חמרי־גלם בארץ היצוא.
3) זכוּת ההמרה של פמ“זים ללירות ישראליות הלוך ושוב (במשך 6 חדשים) – סוף 1954. זכוּת זו איפשרה ליצואנים להחליף את הפמ”ז ללירות ישראליות לשם מימון שוטף של ייצורם, ובבוא הצורך – להחליף את הלירות לפמ"ז תוך ערבות האוצר לשער ההמרה.
4) חישוב מוקטן של הדיסאג’יו – מאי 1953. דיסאג’יו מוקטן של מטבע־קלירינג בהשוואה לערך הריאלי של מטבע־חוּץ ביחס לדולר, יש בו משוּם עידוד ופרמיה ליצוא לארצות־הקלירינג.
5) ביטול הדיסאג’יו בארצות הסקאנדינאביות, ראשית 1955.
6) הקמת קרן־השוואה לאיזון המסחר עם תורכיה, 1955. קרן זו הוזילה את היבוא מתורכיה, דבר שהוּא תנאי לאפשרות היצוא לארץ זו.
7) הגדלת האשראי לקלירינג עם תורכיה לשם המשך היצוא לארץ זו מ־1.5 מיליון דולר ל־4.6 מיליון דולר בשנת 1955.
8) הקצבות ואשראי במטבע־חוּץ בערבות האוצר, ראשית 1955. הסדר זה איפשר ליצואנים השגת אשראי זול ונוח במטבע־חוץ בערבות האוצר, למימון היבוא לשם יצוא. לפני הסדר זה נתקלו היצואנים בקשיים מרובים במימון היבוא, דבר שייקר את יצואם.
9) קרן בשיתוּף בנקים למימון פעולות היצוא, סוף 1954.
10) קרן לעידוּד היצוא החדש לארצות המטבע – 1955.
11) תמיכה והשתתפוּת הממשלה בדמי־ההובלה למזרח הרחוק בסך 40 אלף דולר – 1955.
12) השתתפוּת הממשלה בהון חסכון והוצאות מחקר שווקים של חברות־היצוא לאפריקה ואסיה – 1955.
13) הקלות ליצואנים בשירותי הנמל – 1955.
רשימה זו מוכיחה על המאמצים המתמידים של הממשלה להקל על היצוא הישראלי למען יתפוס את מקומו הראשי בכלכלת ישראל.
אחת הסיסמאות המוצאות לה פרסום רב בעתונות היא ביטול הדיסאג’יו. כידוּע, משמשת תורכיה שוק חשוב לתוצאתנו התעשייתית. הממשלה עשתה רבות לקיום השוק הזה וטיפוחו. מחירי הסחורות הנקנות בתורכיה בכספי־הקלירינג גבוהים מן המחירים הבינלאומיים. בו בזמן מקבלים היצואנים בעד סחורתם הנמכרות בתורכיה מחירים העולים על המחירים הבינלאומיים. כדי לא לייקר יתר על המידה את מחירי הסחורות בשוּק המקומי, קיים דיסאג’יו של 15%–20% הנגבה מהכנסות היצוא לשם הוזלתן של סחורות־היבוא.
ביטול הדיסאג’יו פירושו או ייקור המצרכים הנקנים בתורכיה ובעקבותיו עליית המחירים, עליית האינדכס ושכר העבודה, שהיתה עלולה לפגוע במאמצי היציבות שלנו, או מתן סובסידיה ישירה ליצוא לתורכיה שהוא יצוא לארץ־ישראל. מכאן לבעיה השניה – שאלת מתן סוּבסידיות ישירות ליצוּא. לדעתי, לפנינוּ שתי דרכים בפיתוּח היצוּא.
הדרך הקלה, הטוענת שהיות והוצאות־היצוּא בארץ הן גבוהות ואף־על־פי־כן ברצוננוּ לייצא, על הממשלה לשלם סובסידיות קבועות לתעשיית היצוא בצורה זו או אחרת. אין להכחיש, שיש הגיון מסוים בטענה זו, אולם היא מתעלמת משתי עוּבדות־יסוד: ראשית, מי יפרע את דמי הסוּבסדיה? ושנית, תעשיית־יצוּא המתקיימת על סוּבסידיות לעולם לא תהיה תעשיה בריאה המסוגלת להתרחבות בשוקי־חוץ. ייתכן, שבמקרים בודדים נהיה נאלצים לתמוך בסוגי־יצוא מסוימים, אך אסור שהדרך הקלה הזאת תהיה הדרך המרכזית בפיתוח היצוא.
קיימת דרך שניה, קשה ומייגעת, המבוססת על אמון במוחו של הפועל והמנהל הישראלי, והיא הדרך של ייעול ופריון היצוא, על־ידי השוואת הוצאות־היצוא בארץ להוצאות־היצוא של ארצות מפותחות.
הממשלה תפעל ותעודד הקמת חברות־יצוא מסחריות אשר תשחררנה את היצרן מהדאגה והטיפוּל הבלתי־אמצעי בעניני יצוא. הממשלה תסייע לחברות אלו בפעוּלתן לכיבוּש שווקים, על־ידי השתתפוּת בהן, עזרה במימון ובביטוּח בפני סיכוּנים פוליטיים והפסדים הנובעים מתוך מכירה בדרכי קוֹנסיגנאַציה וכדומה.
יש להקים גוּף מרכזי לטיפוּל ביצוא, אשר נוסף על הרשויות המוסכמות יסייע ליצוּא וכיבוּש שווקים, בהקלות אדמיניסטראטיביות ואחרות הנחוצות לתכנון היצוא ואירגונו.
והערה בענין האשראי ושער הריבית. לשם שמירה על יציבוּת המחירים והמטבע משתמשת הממשלה, בין השאר, גם באמצעי של יציבוּת נפח האשראי והכוונתו למטרות יצרניות, ובעיקר לתעשיה וחקלאות.
על כן נאמר לכל הדורשים ותובעים בקולי־קולות את הגדלת האשראי: האמנם שׂמוּ אל לבם את גודל הסכנה האינפלאציונית הכרוכה בהגדלת האשראי? כל אדם שיציבות המשק, המחירים והשכר יקרה לו, ישקול הרבה לפני שיעלה הצעות העשויות לעורר את חיית־האינפלאציה מתרדמתה ולהחזיר את גלגל ההתפתחוּת אחורה, אלי תהום פעורה של איבוּד־היציבות.
לאור האמור לעיל מתעוררת השאלה: האם מותר למדינה ולממשלה לחכות להתעוררות היזמה הפרטית ולהשליך את יהבה רק עליה? האם רשאית הממשלה לקשור את עתיד התעשיה והכלכלה ואת שאיפתנו לעצמאות כלכלית בתקווה, שהיזמה הפרטית לבדה תבנה לנו תעשיה?
אף בעתיד נגביר מאמצים לעידוּד השקעות פרטיות בארץ ובחוץ־לארץ ונהיה מוכנים להושיט את מלוא העזרה הנדרשת, אך משתקצר יכלתו, העזתו ונשימתו של הפרט להתקשר במפעלי־בראשית חלוּציים בתעשיה, יהיה על הממשלה לבדה, או בשותפות עם גורמים ציבוריים ופרטיים – להיכנס בעול הקמת תעשיה בארץ.
לפני שנה בערך, ב־3.8.54, מסרתי בנאום תקציב־הפיתוח, כי הוסכם על הקמת מרכז לתכנון התעשיה, משותף למשרדי התעשיה, הפיתוח, האוצר והחקלאות, שישותפו בו כל הכוחות והגורמים המעונינים, כדי לרכז ולעבד תכנית כללית של מפעלי תעשיה שהמדינה וכלכלתה מעונינים בה. אך מרכז כזה לתכנון פיתוּח תעשייתי לא הוקם עד היום. תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה, הגורמים האחראיים למממשלה ולעתיד הארץ לא יוכלו עוד לעמוד מן הצד ולחכות ליזמה של פרטים משקיעים, או ליזמתו של משרד המסחר והתעשיה.
מתגבשת והולכת בתוכנו ההכרה, שהגיע הזמן להקים חברה ממלכתית לפיתוח התעשיה, אשר תיזום הקמת מפעלים ואף תיקח על עצמה את עול הביצוּע. חברה זו תשתף גם הון ציבורי־הסתדרוּתי, את מפעלי ‘סולל בונה’, ‘המשביר’, ‘תנובה’ ואחרים. וכן גורמים אחראיים של יזמה פרטית המוכנים לתת יד לפיתוּח התעשיה בארץ.
בענין זה, כמו במקרים דומים רבים בתולדות בנין הארץ, אנו מגיעים לצורך בהתערבות הממשלה – לא מתוך אידיאולוגיה ואמונה בלבד, אלא מתוך רצון לשתף את כל הכוחות הבונים והיוצרים בבנינה של הארץ. מוכנים היינו להניח סקטור חשוב אחד לפעולתה של היזמה הפרטית ולהתרכז יותר בפיתוּח החקלאוּת, המים והתחבורה, אך האחריוּת לגורל האוּמה ועתידה מחייבים אותנוּ להיכנס גם בעול אחריוּת זו.
ולבסוף – בשאלת ה“סקטורים”: אין העם והישוב היהוּדי בארץ יכולים לוותר על ניצולו של כל קורטוב כוח ויזמה המתגלים בתוכו. על כן רואה אני חובה להזהיר את כולנו מפיתוח רגשי קנאה צרת־אפקים ושנאה עיוורת ועקרה. רבה חשיבותו של כל אדם שבכוחו ליצור ולבנות: אנשי־החרושת המאוגדים, בוני החרושת ההסתדרותית, בעלי־המלאכה המקימים מפעלי־ייצור לתפארת, – הכל מרימים תרומתם לבנין הגדול של כלכלה ומשק בריאים.
נשאף לכך שקנאת־יוצרים תרבה יצוא ותרבה תעשיה, ותצעידנו לקראת עצמאות כלכלית.
1955
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.