בעוד זמן־מה ייפתח הדיוּן הציבורי על תקציב המדינה לשנת 1955/56, ובכללו על תקציב הפיתוח לשנה זו. דומה שאין עתה צורך להרבות הסברים על חשיבותו של הפיתוּח במשקנו הלאוּמי. תוצאותיו נראות בעליל בכל פינה בארץ. השקעות־הפיתוּח מהווה חלק חשוב מההכנסה הלאומית השוטפת, אך הן מהוות גם יסוד להגדלת ההכנסה הלאומית לעתיד לבוא. תקציב־הפיתוח הוא המכשיר העיקרי לשידוד־המערכות הכלכלי של הארץ בכיווּן להגדלת משקלן של החקלאות, תעשיות־היסוד ותעשיות־היצוא וליצירת התנאים המוקדמים להגדלת כושר־הייצור של הארץ בדרך של פיתוח מקורות המים, הגברת תפוקת החשמל ושיפור התחבורה. מדיניות הפיתוח תורמת גם תרומה חשובה לאיזון התעסוקה. בטווח ארוך היא משמשת כתריס נגד מגמות של אינפלציה. אך מעל לכל מהווה הפיתוח כלי חשוב ביותר לצימצום הגרעון במאזן המסחרי ולסתימת הפער שבין הייצור לצריכה, הווה אומר המכשיר החשוב ביותר להשגת עצמאותנו הכלכלית.

בזמן האחרון קמו עוררים על תקציב־הפיתוח הממלכתי ועל היקפו. רבים משליכים יהבם על ההון הפרטי וסוברים שהוא לבדו יפתח את הארץ. ואכן, כולנו רוצים בהון פרטי בונה ויוצר ומקדם את התעצמותה הכלכלית של הארץ. אולם לצערנו הרב זורם אלינו ההון הפרטי טיפין־טיפין. הטלת האשמה בתופעה זו על הממשלה אינה מוצדקת, כי יש סיבות אחרות רבות, שונות ומורכבות, המונעות את הההון היהודי הפרטי מלזרום אלינו במידה ובקצב הרצויים. אולם תהיינה הסיבות אשר תהיינה, אסור לנו לשבת בחיבוק־ידים לנוכח תופעה זו. ארצנו אינה גדולה ביותר וגם אינה עשירה בנכסים ובאוצרות טבעיים; וקיפוח זה שקיפח אותנו הטבע עלינו לתקן במקורות כספיים ממלכתיים, בעמל־כפיים ובניצול כושר־המעשה של העם היהודי כולו. תפקידנו לעשות את הארץ מושכת ומבטיחה רווחים גם להון הפרטי, וככל שיגדל ההון הציבורי הממלכתי המושקע בפיתוח הארץ, כן יגדלו הסיכויים לזרימת הון פרטי בונה ויוצר.

 

ההון הציבוּרי – אינטרס האוּמה והפרט    🔗

אלה החוששים שמא תקציב־הפיתוּח מעביר חלק גדול מדי של אמצעים לידי העובדים – תנוח דעתם. האין בכך תופעה חיובית? רובו המכריע של עמנו מצוּוה להיות עם עובד, והרי האינטרס של המוני העובדים מזדהה כליל עם האינטרס העליון של האומה. כל הרוצה בריכוז ישוב יהוּדי גדול בארץ, חייב לשרת באמצעים ממלכתיים ישוב זה ליצור למענו את הכלים והתנאים לחיים פרודוקטיביים.

קיבוץ הגלויות הוא, כידוע, תהליך של העלאת נידחים ועקורים – שהם, כרגיל, חסרי־כל, ואין לקלטם שלא באמצעים ממלכתיים. אמנם גם ההון הפרטי היהודי המועט, שהושקע עד עתה בארץ, היה בו לא מעט מההתנדבות שנתעוררה בכוח האידיאל הציוני. אך עד כה ההון הציבורי, הלאומי והממלכתי הוא היה הגורם העיקרי בסלילת הדרך לאומה ועליו היתה תקוותה.

זאת ועוד, מהפעלת ההון הציבורי והכרוך בה נהנה גם הפרט: הוא התבסס ואגר הון ונכסים. הארץ כמעט אינה יודעת עשירים שבאו עם צרור כספם לכאן והתרוששו חלילה. לעומת זאת ראינו מעוטי־אמצעים שנתעשרו בארץ ונעשו בעלי־הון. לאמיתו של דבר, יוצרים תקציבי־הפיתוח מקורות־הון לא לעובדים ומשק־העובדים בלבד: שכבות ומעמדות שונים שאינם נמנים עם מחנה העובדים נתעשרו אגב כיבוש הארץ, יישובה ובנינה על־ידי ההון הלאומי והממלכתי, והם נהנים הנאה חמרית מרובה מתקציבי־הפיתוח הממלכתיים.

במשך השנה שעברה התקדמנו בדרך לעצמאות כלכלית. אולם עדיין דרך ארוכה וקשה לפנינו, וגורם הזמן כאן הוּא חשוב לאין ערוך. כל הפסקה והאטה בקצב־הפיתוח יביאו בהכרח לבזבוז אמצעים ולהארכת תקופת המעבר. אילו עצרנו כוח להכפיל את קצב הפיתוח בעבר, אפשר כי היינו נמנעים מקשיים מדיניים מסוימים. אילו היינו מתקדמים יותר בפיתוח הארץ עד שהיה ברור לכל – לעמי מערב ולעמי ערב כאחת – כשם שברור לנו כי ישראל הגע תגיע לעצמאות כלכלית על אף מזימת החרם הכלכלי, היה מצבנו הפוליטי שונה גם הוא. על הסכנות הפוליטיות האורבות לנו ועל הרמזים ההולכים ונשנים בדבר תכניות־זדון שונות – עלינו להשיב בפיתוח מזורז של הארץ בכל השטחים והענפים; המירוץ עם הזמן הוא גורם מכריע בפיתוחה של הארץ.

 

יעילות התכנון    🔗

המירוץ עם הזמן אינו נוגד ליעילות התכנון. עבודת התכנון החקלאי שלנו, למשל, שנותיה כשנות ההתישבות בארץ. מומחים רבים, יהוּדים ולא־יהוּדים, ישראליים ולא־ישראליים, תרמו תרומתם לתכנון החקלאות. לאחר הקמת מדינת ישראל הוקם מרכז מיוחד לתכנון חקלאי־התישבותי. צורות משק ודפוסים חברתיים בכפר נבדקים ונבחנים בקפדנות. אין אנו נושאים נפשנו לעבודת שכירי־יום ביישובה החקלאי של הארץ. המדינה משוועת למתישבים־יוצרים שייאחזו בקרקע, יתקשרו אליה בכל נימי־נפשם ויכו בה שרשים עמוקים לדורות. כי לא רק משק חקלאי אנו יוצרים, אלא גם אורח־חיים כפרי. הכפר העברי ישמש בסיס לכלכלת הארץ ולתרבות־ישראל המתחדשת.

פיתוּח החקלאות קשוּר קשר אורגאני עם פיתוּח מקורות־המים בארץ. אין בארץ שטח שבו הושקעו מאמצי־תכנוּן של מומחים ואנשי־מעשה ישראליים ולא־ישראליים, ומהם בעלי שם עולמי, כמו שהושקעו בשטח ההשקייה והמים. כך תוכנו מפעל המים הארצי על שלביו השונים והתכניות לפיתוּח מקורות הירדן והליטאני.

אך לא על החקלאוּת לבדה יכון משקנו הלאוּמי. עם כל חשיבותה לא תוכל החקלאוּת להעסיק את העם כוּלו. בשיטות העיבוד, הזיבוּל, ההשקייה והטכניקה המודרניות, תעסיק החקלאות לא למעלה מ־20–25 אחוז של האוכלוסיה, ואילו רבע האוכלוסיה יתפרנס מן התעשיה.

עם כל תשומת־הלב הרבה שהוקדשה במשך שנים לתעשיה ע“י גורמים לאומיים־ציבוריים ומוסדות מיישבים שונים, מעטה היתה השפעת התכנון עליה. המוסדות הלאומיים לא היה בכוחם לכוון ולהדריך; הם יכלו לסייע בלבד ע”י השקעת סכומים ניכרים גם לחלוצים בין היוזמים הפרטיים כגון, חברת־החשמל וחברת־האשלג ־ אשר פיתחו מפעלים בסיסיים גדולים ־ לא עמד כוחם לימים רבים והמדינה נאלצה להשקיע מכספי האומה בפיתוחם והרחבתם. ביסודה נשארה התעשיה אינדיבידוּאליסטית, הולכת בשרירות לבה.

מתוך הבנת ערכה המכריע של התעשיה בפיתוּח הארץ כוננה הממשלה, עם קום המדינה, ‘מרכז להשקעות’ שמתפקידו לעזור למשקיע הפרטי, ולכוון את השקעותיו לאפיקים רצויים. עד סוף 1953 אישר ‘מרכז ההשקעות’ 712 מפעלים, מהם 590 מפעלים שהושקעו בהם הון־חוּץ ו־122 מפעלים שהונם מקומי. במפעלים אלה הושקעו בפועל 90 מיליון דולר הון־חוּץ ו־76 מיליון לירות הון עצמי.

אך בשטחים בהם תחסר היזמה הפרטית, היכולת והעזה לפתוח במפעלי־תעשיה חלוציים, יהיה על המדינה לפעול לבדה, או בשותפות עם גורמים ישראליים אחרים, כמו ‘החברה המרכזית להשקעות’, ‘המשביר המרכזי’, ‘ניר’, ‘מקורות’, ובעיקר עם ‘סולל בונה’, ששירת את המדינה שירות עצום על־ידי השקעותיו במפעלי־תעשיה בסיסיים.

 

מרכז לתכנוּן התעשיה    🔗

נראה לי שכבר הגיעה השעה להקים מרכז לתיכנוּן התעשיה, שיהיה משותף למשרדי התעשיה, הפיתוּח האוצר והחקלאות, וכן ישוּתפוּ בו כל הכוחות והגורמים המאורגנים מכל החטיבות. מרכז זה ירכז ויעבד תכנית משוּתפת למפעלי־התעשיה, אשר המדינה מעונינת בהם, ויחפש דרכים לביצוּעה גם אם לא ימצאוּ באותו זמן משקיעים פרטיים. מקרים אלה מצדיקים הקמת מפעלים באמצעי המדינה ע"י שיתוף הון־חסכונות של תושבי הארץ, עובדי המפעלים והון פרטי מחוּץ־לארץ. אם הממשלה תקבל על עצמה את ביצוּעה של משימה זו באמצעיה היא, יגיע לכאן בהמשך הזמן גם ההון הפרטי. מפעלים שכבר הושקע בהם “שכר־הלימוד” הראשון ועיקר הסיכוּן חלף, עשויים להוות כוח־משיכה גדול יותר לגבי ההון הפרטי. אם נצליח למשוך הון פרטי להשקעה במפעלים אלה נוכל להשתמש בתמוּרה הכספית לשם הקמת מפעלים בסיסיים חדשים אשר ההון הפרטי עדיין לא בא להיאחז בהם.

על הפרק עומדים עתה פיתוּח המחצבים וניצוּלם התעשייתי וכן ניצוּל חמרי הגלם החקלאיים. עלינו לחפש דרכים לשילוּב גובר והולך של ניצוּל אוצרות הטבע שלנו מן המחצב ומן השדה. בשילוּב זה טמוּנות אפשרויות רבות לפיתוּח עשרות מפעלים גדולים וקטנים שיביאוּ לחסכון של מיליוני דולרים. כדוגמה נביא כאן את הכוּתנה. לניסוּי לגדל כוּתנה בארץ נודעו תוצאות חיוּביות. 50–60 אלף דוּנם כותנה מביאים לידי חסכון של מיליוני דולרים, נוסף על האפשרות לפתח מפעלי־תעשיה לניצוּלו של חומר זה ועיבוּדו. וזוהי רק אחת הדוגמאות.

## תכנית כוללת לפיתוּח הארץ

מאז הוקמה המדינה פעלו בארץ מומחים ומתכננים רבים בשטחי־כלכלה שונים, וכל אחד מהם תרם מנסיונו ומידיעותיו לפיתוּחה הכלכלי של הארץ. אין כמעט ענף כלכלי אחד שלא נבדק ולא נחקר על־ידי המוּמחים. וגם אם לא כל הצעותיהם ותכניותיהם של המומחים מתקבלות, הרי נודעת להן השפעה רבה על תכניותינו המעשיות.

אשר לתכנית כולל לפיתוח הארץ, כידוע, הקימה לשם כך הממשלה לשכה מיוחדת לייעוץ ולתכנון כלכלי. לשכה זו שוקדת עתה על הכנת תכנית כזאת. אני מקווה שתוך זמן מסויים תוכל הלשכה להכין “בּלוּ פּרינט” של תכנית כוללת לפיתוּח הארץ. ודאי, בתנאים שלנו קשה לערוך תכנית בחינת “כזה ראה וקדש”. מן הסתם יחולו בה שינויים. אך אני מאמין שהפעם ייעשה מאמץ לעריכת תכנית כוללת, מתוך תיאוּם הצרכים והאפשרויות של ענפי־המשק השונים: החקלאוּת, התעשיה, הבניה, התחבוּרה, המסחר ושאר הענפים שיש להם תפקיד במשק הלאוּמי.

לפי התכניות שבידינו יש צורך וגם יכולת להשקיע בפיתוּח הממלכתי כ־350–400 מיליון לירות לשנה (בכלל זה השקעות הסוכנוּת היהודית), לפי המחירים של היום, במטבע שלנו ובמטבע־חוץ. ראוי אולי לפרש את הביטוי ‘יש צורך וגם יכולת’. אין הכוונה ליכולת כספית, אלא ליכולת נפשית וטכנית. לרשותנו עומד הפוטנציאל הטכני, המהנדסים, המומחים והפועלים שבכוחם לבצע פיתוּח בהיקף עצום זה. יכולת זו לא באה לנו בהיסח־הדעת, היא פרי התפתחוּת ממושכת. ואם יש עתה בידנו להוסיף מדי שנה 150 אלף דונם שלחין, עלינו לזכור שלפני חמש שנים לא היינו מאמינים שהדבר אפשרי. לא ביום אחד למדנוּ להניח צינורות גדולים. שלחנו פועלים ומהנדסים לכרכי הים, והם ראו ולמדו, ואולי אף הוסיפו משהו משלהם.

 

מקורות־חוּץ וצריכה שוטפת    🔗

חקירות שנעשו על־ידינו הראו, שכלל ההשקעות בארץ מקורו בהון־חוּץ. הישוּב היהוּדי בארץ בכללו – ואין כאן הכוונה לפרט זה או אחר – לא השקיע מחסכונותיו בפיתוּח הארץ. אדרבא, נאלצנוּ להשתמש בחלק מסוים מאמצעי־החוץ לצריכה שוטפת הקשורה בקליטת העליה ובמימוּן צרכי הבטחון. צריכה זו נעשתה בעיקר בצינור הסובסידיות הסמויות, כלומר על־ידי העברת מטבע־חוּץ לרשות הציבור בארץ לפי ערך שהוא למטה מערכו האמיתי. בדרך זה הגיע החסכון השלילי, לאמור, עודף הצריכה על ההכנסה, בשנת 1953, ל־100 מיליון דולר ואף למעלה מזה.

המדיניות הכלכלית החדשה, שהוכרזה על־ידי הממשלה ב־13 בפברואר 1952, מכוונת בין השאר, להקטנת הסוּבסידיה הניתנת למטרות צריכה ולהגדלת הסכוּמים להשקעה. הקטנה כדי מחצה של סכוּם הסובסידיות לדלק, ללחם וכו' בתקציב הפיתוח לשנת 1954/55, בלי לגרום לעליה גדולה של מדד יוקר המחיה, היתה איפוא צעד רציני לקראת הגדלת הסכוּמים המיועדים לפיתוּח.

אין אנו יודעים כמה זמן יעמדו לרשותנו כל המקורות הכספיים החיצוניים. השנה, למשל, פחתו אמצעי המענק ואין יודע מה צפוּי לנו בעתיד. על כן עלינו להשקיע את אמצעי־החוּץ במפעלי־פיתוּח יסודיים שיש בהם כדי להבטיח לנו התבססוּת מסוימת ואפשרות של קיום בזמן שיינטלו מאתנו אמצעי־החוּץ במפעלי־פיתוּח יסודיים שיש בהם כדי להבטיח לנו התבססוּת מסוימת ואפשרות של קיום בזמן שיינטלו מאתנו אמצעי־החוּץ או יופחתוּ במידה רבה.

לישוב בארץ מותר לצרוך רק מה שהוא מכניס בעמל כפיו. אמצעי־החוץ חייבים כולם להיות מוקדשים להגדלת אמצעי־הייצור ולפיתוח מקורות־הכנסה נוספים. באופק נראית עתה אפשרות של חידוש זרם־עליה מוגבר מארצות שונות (אגב, אם נזכה לעליה מוגברת זו, יוכיח הדבר הוכחה חותכת עד מה בטלים וזדוניים הם הדברים שמטיחים כלפי הממשלה ומייסרים אותה על שגרמה כביכול להפסקת העליה). כאשר יבוא גל־עליה – נקבל אותו! אך עם זאת יהיה עלינו להחיש את הקליטה האורגאנית של האוכלוסיה היושבת כבר בארץ ולהתחיל בהכנת שיכון, מקומות־עבודה ומקורות־פרנסה לרבבות העולים שיבואו.

 

גידוּל הייצור וייצוּב המחירים    🔗

בשעת הדיון בכנסת על התקציב הרגיל הודעתי שאם נמשיך לתת סוּבסידיות בשיעור של 75 מיליון לירות לשנה, יש לצפות שבמשך שנת 1954/55 – יעלה המדד ב־20–22 נקוּדה. ראינו בכך התקדמוּת ניכרת לעוּמת השנים הקודמות, שהרי בשנת 1952 עלה המדד ב־60% ובשנת 1953 – ב־20%. מאז בוטלה, כאמור, כמחצית מן הסובסידיות (לדלק, ללחם, לסוכר ולתה), ובמידה שניתן לראות את הנולד יש יסוד לומר שהמדד לא יעלה השנה על 12 נקוּדות. כלומר, עליה של 5% בקירוּב. זה למעלה משנה אנו מדברים על השאיפה ליציבות ומייחלים לה. עתה כבר ניתן לחוּש בהרגעה מסוימת שבאה כתוצאה מפעוּלתם המשולבת של כמה גורמים. הראשון בהם הוא עליית הייצור בארץ. אנו נהנים מן הפירות הראשונים של פיתוּח הארץ. הפיתוח החקלאי, וביחוד ייצור הירקות והפירות, הגיע לממדים גדולים ויכול לספק לא רק את תצרוכת הארץ בלבד, אלא גם להביא לירידת המחירים אשר השפעתה רבה ומורגשת במדד המחירים. אם נשווה את רמת־המחירים של הירקות והפירות בקיץ 1954 לרמת־מחיריהם בשנתיים האחרונות, נראה שבממוצע היו המחירים השנה נמוכים אפילו ממחירי שנת 1952; וזאת למרות שמדד יוקר־המחיה עלה בינתים ב־60–70 נקוּדה.

נוסף לגידול הייצור החקלאי – אשר קלט ללא־ספק פועלים רבים– יש לציין גם גידול בייצור התעשייתי, הן בייצור ליצוא והן בייצור לצריכה מקומית. היצוא התעשייתי במחצית הראשונה של שנת 1954 היה גדול ב־70% משיעורו באותה תקוּפה אשתקד. גם אספקת התעשיה לשוק המקומי עלתה לעומת האספקה בשנים קודמות. ואם עדיין לא חשנוּ בירידת מחירים של מצרכי־תעשיה רבים, הרי את הסיבה לכך יש לראות בהתארגנותם של ענפי־תעשיה רבים בקארטלים ובלחץ שלוחצים יצרנים וסוחרים שלא להוריד את המחירים. ההתארגנוּת בקארטלים והלחץ הם, כמובן, לרעת הצרכן. ועדת השרים הכלכליים מינתה ועדה מיוחדת לעניני קארטלים העומדת להגיש בקרוב את הדו"ח שלה לממשלה. יש לקוות שבקרוב יתקבל חוק שיאפשר פעוּלה נגד קארטלים וכי יותקנו גם המכשירים למניעת פעולות המזיקות לצרכן ולהגברת יציבות המחירים בארץ.

מדיניות הקפאת האשראי הבנקאי תרמה אף היא תרומה רצינית ליציבוּת המחירים. אמנם חלה עליה בכלל אמצעי־התשלום, אך אנו מקווים שיהיה בכוחם של הגדלת הייצוּר וההיצע בכללו לאזן עליה זו בלי שיווצר לחץ על מערכת המחירים.

 

המצב במטבע־חוּץ    🔗

גם להתפתחוּת המעודדת בשטח מטבע־חוץ השפעה מייצבת חשובה על משק הארץ. הטבת מצבנו במטבע־חוּץ נובעת בעיקר משיפוּר המאזן המסחרי שלנו בשנת 1954. יש להניח שהגרעון המסחרי לשנת 1954 כולה לא יעלה על 185–195 מיליון דולר, כלומר ב־20–30 מיליון דולר פחות מאשר אשתקד.

המפעל המפואר של יהדות ארצות־הברית – מפעל מילווה הקונסולידאציה – תרם אף הוא לשיפור המצב. הקהילות היהודיות בארצות־הברית, קיבלו על עצמן בהנהגתם של אנשי המגבית המאוחדת, להשיג הלוואות מן הבנקים המקומיים לתקוּפה של חמש שנים ולהעמיד סכום זה לרשות התנועה הציונית והממשלה לשם סילוּק חובות קצרי־מועד. יש יסוד להניח שפעוּלה זו תכניס 60 מיליון דולר ומעלה. מפעל זה סילק את הסיוּט של החובות קצרי־המועד, שהיו מעיקים עלינו כד מאד. יחד עם זאת שוּפר במידה רבה ‘כושר האשראי’ של מדינת ישראל ואיפשר לחסוך, על־ידי קניה במזוּמנים, מיליוני דולרים.

 

סיכוּם    🔗

יצבות מחירים ומטבע היא כוח מסייע רציני למלאכת הפיתוּח. בתקוּפה של יציבוּת גובר החסכון הפרטי של כל אזרח, ויחד עם זאת מצטבר חסכון כללי במשק. חסכון זה – במידה שהממשלה תוכל לעודדו ולכוונו – עשוי לשמש אף הוא מכשיר חשוב לפיתוח הארץ, והריהו משמש יסוד ראשון לנורמאליזאציה של חיינו הכלכליים. כל ארץ וכל עם מסוגלים להשקיע אך ורק במידת חסכונם. עד עכשיו נהנים אנו מהשקעות־חוץ, המאפשרות לנו לפתח את הארץ בשביל מאות אלפי העולים הבאים אלינו מחוסרי פרנסה ואמצעים, אך יחד עם זאת חייבים אנו ליצור תנאים כלכליים מתאימים שבהם ירצה הציבור לחסוך ואף יוכל לעשות זאת. בעזרת משטר של יציבוּת נצעד צעד ראשון בכיווּן זה.

עלינו לשנן לעצמנו ושנן: יש לעשות לפיתוח הארץ בקצב ובמידה אשר לא הורגלנו בהם עד כה. עלינו לשכלל ולהרבות ידיעות ותכנון בכל השטחים. עלינו לנהל מדיניות כלכלית אשר ענין הפיתוּח ישמש בה קנה־מידה עליון.

1955