לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ולא על החקלאות לבדה יכון משקנו. עם כל חיוניותה, לא תוכל החקלאות להעסיק בעבודה יצרנית את העם כולו. בשיטות העיבוד, הזיבול, ההשקייה והטכניקה המודרניות עתידה החקלאות להעסיק לא למעלה מ־20%–25% של האוכלוסיה. החלק הגדל והולך של המפרנסים ייקלט בענפי המלאכה והחרושת.

אכן, המלאכה והחרושת היו בני־לוויה מתמידים ונאמנים לחקלאות כל ימי היאחזותנו בארץ.

זכורים הצעדים הראשונים של בתי־החרושת לשמן ולסבון בבן־שמן ובחיפה. זכורים חלוצי התעשיה ביציקת ברזל ביפו, וכמובן – היקבים בראשון־לציון ובזכרון־יעקב; הנסיונות להקים בית־חרושת לזכוּכית בטנטורה, טחנות־הקמח ומפעלי־מלאכה אחרים.

עם קום המדינה ועם גלי העליה הגדולים, שהיוּ מלווים בעליה מתמדת בהוצאות לצריכה ובצורך לחשל כוח־מגן להבטחת הגבולות, היה הכרח להגביר את קצב פיתוחה של התעשיה הישראלית.

מצויים מספר גורמים המצדיקים מגמה זו. לא ניתן ליישב את כל העולים החדשים על הקרקע; עם גידול הביקוש במדינה למוצרי־צריכה תעשייתיים, מן ההגיון הוא לייצר חלק גדול מהם בארץ. אף־על־פי־כן נתרבו מוצרי היבוא בשיעוּר הגדול משיעור ייצורם המקומי של מוצרים אלו.

כל ההישגים הצפויים מהרחבת הייצור החקלאי או השירותים יכסו, לכל היותר, חלק קטן בלבד מהגרעון במאזן־התשלומים, המגיע כיום ל־300 מיליון דולר בקירוב.

הפתרון נמצא איפוא בפיתוח תעשייתי מהיר, העשוּי להקטין את צרכי היבוא של הארץ, להגדיל את היצוא לכיסוּי היבוא הבלתי־נמנע, ולקלוט חלק גדול והולך מן העולים החדשים שלא נקלטו בחקלאות.

 

הישגי התעשיה    🔗

רשאים אנו להיות גאים על הישגינו בפיתוח התעשיה בשנים האחרונות. בתקופת ארבע השנים בין 1952–1955 עלה הייצור התעשייתי כמעט ב־60% והיצוא – ב־225%.

מרבית המפעלים התעשייתיים הגדולים הוקמו והחלו בייצור בתקופה זו. הרשימה היא רבת־רושם: מפעלי המלט רמלה ושמשון, מפעלי אליאנס וג’נרל לייצור צמיגים, מפעל ההרכבה של קייזר־פרייזר, המפעל הגדול של דשנים וחמרים כימיים במפרץ חיפה, המפעלים לאלקטרו־כימיה וחמרי־הדברה שהושלמו זה עתה; מפעלי צינורות פלדה ובטון, מפעל ערגול פלדה, מפעל פניציה למוצרי זכוכית, מפעל הנייר בחדרה, מפעלי עץ־לבוד, מפעל לייצור מזוֹניט, בית חרושת למקררים אַמקוֹר, מכרות הפוֹספאטים בנגב ועוד.

כן הוקמו שני מכונים לעיבוד הכותנה המקומית, העשוייה לספק כבר בשנת 1957 את כל צרכי הארץ במוצר זה, והושלמה הקמתו של בית־חרושת לסוכר. מספר המפעלים הקטנים יותר גדול מכדי שנפרטם כאן. נוסף על כל המפעלים החדשים הורחבו ושופרו גם רבים מן הקיימים.

מגמת ההתפתחוּת בתעשיה נמשכת. זה עתה הוחל בהקמת בית־חרושת לטוויית כותנה בחבל לכיש, וכן מתכננים הקמת מפעל לעירגוּל אלומיניום ופליז. עתה דנים בהפקתם של מוצרי־לוואי למוצרי הדר, כגון פּקטין והספרידין וכן ננקטו צעדים ראשוניים לפיתוח תעשיה כימית יסודית באיזור סוכרייר.

מחקר מרבצי־הנחושת בנגב כבר הגיע לשלב מתקדם, ונמשכים ניסויים בקנה־מידה מסחרי בעפרות הנחושת; ניסויים אלה מצביעים על סיכויים טובים להפקת תרכיזי־נחושת, שתבוצע בעתיד הקרוב. מפעלי ים־המלח נבנוּ ברובם מחדש, ויש לצפות לגידול בתפוקת האשלג.

התפתחויות דומות צפויות גם בסקטורים תעשייתיים אחרים וביניהם ראוּי לציוּן מיוחד גילוי אוצרות הנפט.

קרוב לרבע מכלל המפרנסים היהודים, שהם כ־125 אלף משפחות, מתפרנסים מתעשיה, מחצבים ומלאכה. כ־20% מההכנסה הלאומית של ישראל בשנת 1955 באה מתעשיה, מלאכה ומכרות.

אולם בשנה האחרונה נתגלו גם כמה סימנים מדאיגים בקצב ההתפתחות התעשייתית.

דוגמה לכך תשמש הירידה בשיעור הגידול של הייצור התעשייתי כפי שמראים המספרים הבאים:

ערך הייצור התעשיתי (בלי יהלומים) ברוּטו (במספּרים מעוּגלים)

מדאיגה יותר העובדה, שהיצוא התעשייתי בשנת 1955 לא זו בלבד שלא עלה כלל, אלא אף ירד מתחת לרמת היצוא המקבילה בשנת 1954.

היצוא התעשייתי (בלי יהלומים)

היצוא התעשייתי מהווה איפוא חלק קטן בלבד מהייצור התעשייתי בכלל (10%–12%), לאחר שהובא בחשבון השוני בין מחירי היצוא למחירי השוק המקומי.

הערכות של ההשקעה במפעלי התעשיה מראות אף הן נטיה לירידה, אם כי בשנת 1955 חלה עליה קטנה, בהשוואה לשנת 1954.

השקעות ברוּטו בתעשיה ובמכרות (מחוּץ לחשמל, במיליוני ל"י, מספּרים מעוּגלים)

 

מטרותינוּ    🔗

כדי להגיע לעצמאות כלכלית עלינו להכפיל בתקופה של 10 שנים, בקירוב, את נפחו של הייצור התעשייתי, ואף למעלה מזה. אנוּ חייבים להגדיל את הייצור בשיעור של 20 עד 30 אחוז לשנה, ולהגיע לכך, שמחצית ייצורנו התעשייתי, לפחות, תופנה ליצוא.

על ההשקעות בתעשיה לעמוד על רמה שנתית ממוצעת שתהיה גבוהה בהרבה (כפולה, לפחות) מן הרמה הנוכחית. על הממשלה ועל הגורמים היצרניים השונים להתאחד במאמץ משותף לפיתוח התעשיה, – אחת המשימות החשובות ביותר של מדיניותנו הכלכלית.

תנאי היסוד לפיתוח התעשיה    🔗

ארצות בלתי־מפותחות, הנוקטות שיטה כלכלית חפשית, חייבות להישען בפיתוח תעשייתן כמעט בלי יוצא מן הכלל, על הון ויזמה מן החוץ.

כדי למשוך משקיעי־חוץ חייבות ארצות אלה לספק תנאים מסוימים שיעשו את ההשקעות בהן כדאיות יותר מן ההשקעות בארצו של המשקיע. הגורמים המושכים הם, בדרך־כלל, שילוב אוצרות־טבע עשירים, כוח־עבודה זול, קרבת שווקים והקלות כספיות בצורת הקלות ממסים שונים ומתן אפשרות לריפאטריאציה של רווחים והון.

כלום יכולה ישראל ללכת בדרך זו? התשובה היא כן, אך בהגבלות מסוימות.

מנקודת־ראות אובייקטיבית קיימים בעולם אזורים המציעים למשקיעי־חוץ יותר מאשר יש בידי ישראל להציע כיום.

הנחה מוטעית היא כי ישראל מסוגלת להתחרות על הון זר בתנאים אלה בלבד. יתר על כן: איום החרם הערבי הצליח במקרים רבים למנוע פירמות זרות מהקמת ענפי־חרושת בישראל. עלינו להישען איפוא בפיתוח התעשיה במידה רבה על מקורותינו, יזמתנו וכוח־המצאתנו.

ואכן, קיימים גם גורמים רבים הפועלים לטובתנו. משקיעים יהודים מכל קצות תבל, וגם קבוצות של לא־יהוּדים האוהדים את ישראל, מוכנים להשקיע מהונם כאן ואף להשתתף בדרכים אחרות בפיתוּחה התעשייתי של הארץ.

יש לחזור ולהדגיש, כי כיום חסרה ישראל יֶדע וכשרונות מנהליים במידה שאינה פחותה מחסרון ההשקעות הכספיות.

לשם השגת הידע ושימוש יעיל בנסיון ובמומחי המינהל מן החוץ, עלינו לאתר תחילה את ענפי התעשיה שבהם תחול ההתרחבות וההתפתחות. פירושו המעשי של דבר זה, כי ייחקרו האפשרויות השונות להתרחבות התעשייתית וכן יעובדו תכניות זמניות לניצול המפעלים הקיימים ולהקמתם של מפעלים חדשים.

משרדי המסחר והתעשיה והפיתוח, בשיתוּף עם משרד־האוצר ומוסדות ממשלה וציבור אחרים, עוסקים היום בכך. עם זאת אנו מעודדים ככל האפשר את המשקיעים־בכוח המביאים תכניות משלהם ועוזרים להם.

לכל ההצעות המועלות על־ידי משקיעים פרטיים ניתנת עדיפות, הואיל ותכניות אלו קרובות לביצוע לפי שיש להן נושא, המוכן לפעול להגשמתן. רק אם תקצר יכלתו, העזתו ונשימתו של הפרט להתקשר במפעלי־בראשית חלוציים בתעשייה, יהיה על הממשלה, בשיתוּף עם גורמים יצרניים אחרים, להיכנס גם בעול הייצור והביצוע.

בשדה העזרה הכספית מוכנה ממשלת ישראל להרחיק־לכת מארצות רבות אחרות, ע"י מתן הלוואות לזמן ארוך, המהוות חלק ניכר בסכוּם הון־ההשקעה. בצורה זו מוכנה הממשלה להשתתף בסיכוּן הכרוך בפעולות והון, הרי התנאים במדינתנו הם, בדרך כלל, נוחים כמו ברוב הארצות.

שיעורי שכר־העבודה הממוצעים בישראל אינם גבוהים משיעורם בארצות רבות באירופה, אך לא נוכל לעמוד בהתחרות עם ארצות אלו אלא אם כן נשכיל להעלות את רמת הפריון והתפוקה במפעלינו ולהשוותה לרמה הקיימת בארצות אלו.

פירוש הדבר שנדרש מאמץ בלתי־פוסק להעלאת הפריון על־ידי הכנסת שיטות־ייצור מודרניות, ניצול מלא יותר של מיתקנים קיימים, הקטנת הבזבוּז ומלחמה בו.

אף בתעשיה הקיימת מצויות אפשרויות שעדיין לא נוצלו. מוצרים שערכם מיליוני לירות אפשר לייצר על־ידי ניצול מלא יותר של מוצרי־הלוואי בתעשיות המזון. עם עליית הייצור החקלאי ניתן גם להרחיב את תעשיית המזון. יש לחפש דרכים לשילוב גובר והולך בין אוצרות הטבע שלנו מן המחצב והשדה. בשילוב זה טמונות אפשרויות להגברת כוחנו הכלכלי. גידול מתרחב והולך של כותנה באזורים שונים, פותח אפשרויות לעיבוד תעשייתי של כותנה, וכבר עומדת לרשותנו המומחיות הנדרשת. בשדה הכימיה מיוצרים כבר עתה מוצרים רבים, והמשך הפיתוח תלוּי במידה רבה בכשרונות וביוזמים. אכן, מצויים ענפי־תעשיה מועטים בלבד שאין בהם אפשרויות־פיתוח נוספות, אם ליצוא או כתחליף ליבוא.

אין השוּק הישראלי גדול, אף־על־פי־כן מובאים לארץ שנה שנה מוצרי־תעשיה בשווי של עשרות מיליוני דולרים. מצב זה שבו עולה היבוא על היצוא פי כמה וכמה, נותן בידי ישראל עמדת מיקוח למכירת מוצריה בחוץ לארץ, כל עוד הם מתקרבים באיכותם ובמחיריהם לסטנדרטים המקובלים בשוקי־חוץ. חשיבות ניכרת נודעת לכך, שעל־ידי קשריהם של היצרנים הישראליים עם סוכני־הפצה יהודים בכל העולם, הוקלה חדירת מוצרינו לשוקי־חוץ, חדירה שעלולה היתה להיתקל בקשיים רבים אלמלא קשרים אלה.

אך מאידך, המקורות המוגבלים, מחירי־הדלק הגבוהים, יוקר הכוח והוצאות־המשלוח, הם גורמים המכבידים על הוצאות־הייצור של מוצרינו ומחייבים הגבלות מסוימות בבחירת המוצרים שאפשר לייצרם כאן על בסיס התחרות בארצות אחרות. מספר עקרונות כלליים חייבים לעמוד לנגד עינינו עם קביעת המוצרים שאת ייצורם יש לעודד, ואלה הם:

1) מוצרים שבהם מהווה ההוצאה על יבוא חמרי־גלם לייצורם חלק קטן ביחס מערכם כשהם גמורים.

2) מוצרים שבהם מהוות ההוצאות על כוח־האדם, ביחוד על כוח־אדם מקצועי, חלק גבוה בסך־הכל ההוצאות.

3) מוצרים בהם מהווים הדלק והוצאות ההובלה חלק קטן ביחס בסכום ההוצאות.

4) מוצרים בעלי מחיר גבוה שייחודם באיכוּת, אפנה ודיוּק.

5) מוצרים שאינם מיוצרים ייצור המוני בארצות אחרות.

6) מפעלים שבהם ההשקעה לעובד נמוכה, אלא אם כן מכריעים גורמים אחרים לטובת השקעות גבוהות.

7) מוצרים שקל באופן יחסי לשווקם.

8) מוצרים שבהם שלבי־העיבוד (ההפרש בין הוצאות על חמרי הגלם – כולל דלק – לבין מחיר המוצר המוגמר) רחבים, באופן יחסי.

9) מוצרים שאין שיווּקם תלוּי, במידה רבה, בשמו ובפרסומו של היצרן.

10) מוצרי־תעשיה שיחליפו מוצרי־יבוא, בתנאי שהוצאות־הייצור לא יהיוּ גבוהות יותר על המידה.

 

הפעוּלות לעידוּד התעשיה ופיתוחה    🔗

עם קום המדינה הקימה הממשלה מרכז להשקעות, וכן חוקקה חוק לעידוד ההשקעות – כדי להקל על המשקיע הפרטי, לעודדו ולמשוך אותו, וכן לכוון את ההשקעות לאפיקים רצויים. אנוּ תקווה שהקלות אלו יגבירו את זרם ההשקעות מחוץ־לארץ, אשר יחד עם כספי תקציב הפיתוּח המקיף והולך שכבות־אוכלוסיה גדולות יותר ויותר – ועם כספי החסכון במדינה יספקו את המימון הנדרש ליסוד תעשיות ופיתוחן. שתים הן – נוסף על בעיית המימון – הבעיות המכריעות בפיתוח התעשיה: יעילות ויצוּא.

יעילות – הוי אומר: הגדלת התפוקה לעובד, הגדלת מספר המפרנסים והעסוקים בענפי החקלאות והתעשיה, ייעול העבודה והגדלת פריון העובדים והמנהלים.

יצוא – הוי אומר: אירגון היצוא וכיבוש שווקים, עידוד על־ידי הקצבות ואשראי במטבע־חוץ ומטבע מקומי למימון ולהבטחת חמרי־גלם, השתתפוּת בדמי־הובלה לארצות־יצוא שונות, הוזלה דמי־שירות בנמלים, העמדת איכותם של מוצרי־היצוא שלנו על רמה גבוהה. יש להקדיש תשומת לב רבה להרחבת היצוא והסחר עם ארצות נחשלות מבחינה תעשייתית. ארצות אלו, יש לשער, יציעו בתמורה למוצרים שלנו חמרי־גלם שאנו זקוקים להם.

כבר נתקבלו החלטות ממשיות בדבר עזרה כספית ישירה ליצוא תעשייתי, – אך יש להודות שאין בעזרה זו כשלעצמה משום תרופה יסודית. אף־על־פי־כן עשוּיה פעולה זו לשמש אמצעי חשוב לעידוד היצוא ומטרתה כפולה: ראשית כל הגידול ביצוא עשוי להביא לידי ירידה בהוצאות הייצור ליחידה. שנית, עשויה פעולה זו להגדיל את היצוא בדרך אחרת. יש יצרנים שאינם מייצאים אלא כדי להשיג את מטבע־החוץ הנדרש להם לסיפוק צרכיהם בחמרי־גלם המיובאים מחוץ־לארץ, שכן הרווחים בשוק המקומי גדולים יותר. אין הם מעונינים ביצוא כשלעצמו. ככל שתעלה כדאיותו של היצוא – יגבירו את יצואם.

 

תכנוּן התעשיה    🔗

בשיקולים לזמן ארוך הבעיה העיקרית היא – העלאת הפוטנציאל התעשייתי של הארץ. פירוש הדבר – הרחבת מפעלי־התעשיה הקיימים והקמת מפעלים חדשים, הבטחת כדאיות מבחינת המשקיע וכלכלת הארץ כאחד, על־ידי הורדת הוצאות־הייצור, כדי לתת למוצרים כוח־עמידה בתחרותם בארץ ובחוץ־לארץ.

למטרה זו הקימה הממשלה את ‘ועדת התכנון התעשייתי’ שבראשה שלושה מנהלים כלליים (האוצר, מסחר ותעשיה, הפיתוח), הקימה 12 יחידות־תכנון, ועל כל אחת מהן הוטלה האחריות לענף תעשייתי מסוים. על כל יחידה להכין, תוך תיאום עם הענף התעשייתי שלה, תכנית פיתוח. בעזרת היחידה לייעוץ תעשייתי במשרד האוצר, תיבדקנה התכניות מבחינת הכדאיות למממנים ולכלכלת הארץ כולה.

בתכנון הכולל תינתן תשומת־לב מיוחדת למגמה של פיזור מפעלי־התעשיה בכל הארץ, כדי להביא את אזרחי הארץ לאזורי הפיתוח והספר, אם אין סיבות כלכליות וטכניות מיוחדות המתנגדות לכך.

אין הדרך לתיעוש קלה. אפילו מתרחשים נסים אין לסמוך עליהם שיתרחשו ברציפות, או בזמן שאנו זקוקים להם. לפנינו דרך מייגעת וקשה. על מדינתנו להמשיך בתכנית התיעוש במהירות האפשרית. עוד רבה הדרך לקראת עצמאותנו הכלכלית – אך השעה מחייבת לעשות כמיטב יכלתנו לשם התקדמות מהירה לקראתה.

1956