הרצאה לפני עובדי המדינה, 26.5.1954

אנו חיים במשטר דימוקראטי – והדבר מחייב. ייתכן שבמשטר אחר, אם המשק מתקשה לשלם שכר גבוה, מקבל הפועל את הדין ועובד בשכר נמוך יותר. אך אנו בחרנו במשטר דימוקראטי וציוני ופתחנו שערינו לקליטת עליה. אנו מונים מיליון ו־700 אלף נפש בארץ, ובעוד חמש שנים נגיע על־ידי הגידול הטבעי בלבד לשני מיליון. כיצד נקיים אוכלוסיה זו בשטח כזה? יש סבורים, שאם 15% מהתושבים יעסקו בחקלאות – הם יפרנסו אותנו. אני סבור, שעלינו להגיע ל־25% מן האוכלוסיה בחקלאות ול־35% בתעשיה. אמנם החקלאות שלנו, בדומה לשאר אוצרותינו ומחצבינו, אינה זולה, ויש ארצות שהחקלאות זולה יותר, אף־על־פי־כן לא יעלה על הדעת להביא מזון מהחוץ אם אפשר לייצרו בארץ. אבל יש לדעת את היוקר הכרוך בתפוקה שלנו. הסוכר שנגדל יהיה יקר מן הסוכר של חוץ־לארץ. הוא הדין בבטנים ובתפוחי־אדמה, העולים לנו למעלה ממחירם בחוץ־לארץ. חובתנו לדעת כל זאת ולחפש דרכים לפתרון הבעיה.

לא אחת סיפרתי על האוצרות הטבעיים לתעשיה, על תכניות להקמת תעשיה כימית על בסיס חמרי ים־המלח והפוספאטים ועוד. אבל שוב תעמוד לפנינוּ השאלה המלווה אותנו בשטחים רבים: האם נוּכל למכור את תוצרתנוּ בחוּץ־לארץ? בענף הטכסטיל, למשל, העבודה שלנוּ עולה ב־75־100 אחוז על השכר במערב אירופה, ובענפים אחרים – דחוקים אנוּ מלהשתוות בשכר־העבודה עם ארצות מתקדמות. כשאני אומר פועלים הריני מתכוון לכל השותפים לייצור – תעשיינים, מהנדסים, בנקאים, מתווכים, פקידים ורופאים. מצויים אצלנוּ גם מובטלים שאינם יוצרים ערכים המצטרפים למאזן. סביב היצרן האחד, הפועל או החקלאי, מסתובבים עוד כמה יהוּדים, שכל אחד מהם מקשה על שיווּק תוצרתו בחוץ־לארץ. אמנם הכפלנו השנה את היצוא, אולם חלק ניכר מגידולו יש לזקוף לחשבון היצוא הבריא של הפרדסנות.

אנוּ חיים בתקופת בנין ומצויים מקורות כספיים המסייעים לנו בכך, אבל המדינה בתורת כלל אינה חוסכת ואינה משקיעה בבנינה ובפיתוחה. שנה שנה אוכלים אנו כספי זרים המגיעים בצורת מלוות ומענק. אין זה רע שיש מדינה ולה משק והכנסות וכספי מסים ותרומות לפיתוּח התעשיה ומוציאים בה 75 מיליון ל"י לסובסידיות – אבל הן מדובר בכספי נדבות העשויים להיפסק והם מיועדים לבנין המדינה ולקליטת העליה, ואילו אנוּ ‘אוכלים’ אותם על־ידי רמת חיינו הגבוהה.

על אוצרות הטבע שלנו אפשר להוסיף את השמן והסוכר, אולם גם כאן תעלה שאלת המחירים. כושר ההתחרות, רמת התפוקה והמחירים הם הקובעים בגורל היצוּא. אכן, יש לנוּ חקלאוּת ויש תעשיות ואוצרות־טבע, אבל כל אלה מלוּוים ב’אבל' ארור, שמן הראוּי, כי יהיה חרוּת על לוּח לבנוּ, שאם לא כן לא נתקדם.

אני מודה שאנו חייבים לפתח את ענף התיירות המסייע גם למשק התובלה שלנוּ. שמעתי, כי בשווייץ עוסק כל אדם שלישי בתיירות. בעזרת כספי השילומים נבנה צי ישראלי, אולם עלינו לדעת, כי בכל העולם נתמך הצי על־ידי הממשלות, ואין שאלת השכר והרווח בענף זה פשוטה.

אכן, כדי שכל 2 מיליוני היהודים יעבדו ויהיו יצרנים, דרושות השקעות של מאות מיליונים לירות, ונקווה שהמקורות שלנו לא יכזיבו, אם לא נאכלם. כ־170 מיליון לירות אנו מוציאים לצרכים חיוניים אחרים – בטחון, משטרה וסעד הכרוך בקליטת העליה – ואין לקצץ בסכומים אלה.

נדמה לי, שמדברי משתמע הפתרון לבעיית עצמאותנו הכלכלית. ודאי, צריך לעבד את האדמה ולינוק ממנה ולהקים תעשיות, וכן לפתח תיירות מכניסה ועוד. אולם המפתח לכל אלה הוא, לדעתי, בסיסמת: להוציא פחות כסף לצריכה שוטפת, להפיק יותר ולמכור את תוצרתנו במחירים שיעמדו בשוּקי חוץ. רבות דובר בשנים האחרונות על הגברת התפוּקה ופריון העבודה, אבל ספק אם החדרנו רעיון זה במידה מספקת. אם ידע כל אזרח את המצב לאמיתו יווכח, כי בחיק הטבע הישראלי גנוזה אפשרות זו ובדורנוּ אנוּ עלינוּ להגיע לכך. בימי הויכוח עם ביירוד¹ בשאלת העליה הציעוּ גורמים ואישים שונים שנוותר על המענק ונהיה ‘ברוגז’, היינו – שנוותר על 50 מיליון דולר. אין כל אפשרות לכך, כי גם בעזרת סכוּם זה אנוּ עומדים בקושי. עלינוּ להחדיר את ידיעת המצב בעם ולבנות מפעלים שיתנוּ פירות. אין ספק, שבכוחנו להפיק למעלה ממה שאנו מפיקים. הנה התפעלנו השנה, שבפרדסנות הגענו בקטיף ל־12 תיבות לקוטף, אבל זה רחוק מהתפוקה אליה הגיעוּ פעם פועלים בישראל. השבוּע בא אלי מנהל בית־חרושת לעפרונות ודרש פרמיה נוספת על לירה ושמונים הדולר, בטענה, שבמחיר הקיים לא כדאי לו לייצא. תוספת כזו יכולה לבוא רק מדולרים של תרומות או על־ידי הטלת מסים… מקור אחר אין.

כשאני מדבר על שכר־העבודה כוונתי גם לאינטליגנציה, רופאים, מורים, אקדמאים ועוד. אין המדינה יכולה לעמוד בדרישותיהם, כי אין לה מקורות לספקן. היוּ ימים שרופא בקופת־חולים טיפל ב־40 חולים ליום, והכל הבינו שאין ברירה. והיו ימים שהכל הבינו, כי צריך לארוז כך וכך תיבות ביום ולעדור כך וכך בורות ליום, וכיוצא באלה. כיום יש לנוּ יותר רופאים מאשר בארצות תרבות אחרות, והם טוענים, כי קשה לרופא לטפל בארבעים חולים ליום והם מטפלים בעשרים חולים בלבד, ותובעים משכורת גבוהה יותר. אצלנו סבורים, ששכר־היסוד צריך לעלות בין שהארץ מייצרת ובין שאינה מייצרת, ואין שואלים מנין יוקחו האמצעים הנדרשים, קופת־חולים אין לה מקור אחר, אלא הגדלת המס האחיד או תביעת הקצבות מהממשלה, כלומר – עזרה על חשבון יהדוּת התפוּצות.

תקציב החינוֹּך מגיע לעשרות מיליונים לירות, ובשנה שעברה עמדנוּ לפני סגירת גני־ילדים. ניסינו לדבר על לב המורים שיוסיפו שלוש שעות־הוראה לשבוּע – וסירבו. שעות־העבודה של המורים הן נוחות למדי, והם עובדים תשעה חדשים בלבד – מדוּע לא יסכימוּ? אנו חסרים התנדבוּת והליכה לעם, שנודעו לפני 20 שנה. כיום אין הולכים לכפרים ולמעברות לעבוד בהתנדבוּת בשבתות. מדוּע לא תהא האינטליגנציה חוליה מקשרת בין העליה הותיקה לחדשה?

הממשלה חולשת על מנגנון של 40 אלף איש. הכנסת על כל מפלגותיה מבקשת את צמצוּם המנגנון. הגעתי למסקנה, שאין הדבר אפשרי. רצוננוּ לקיים את החינוּך ושאר השירותים. אבל במסגרת 40 אלף איש אלה אפשר ליעל את העבודה ב־20%. הגענו לתנאי־עבודה של עמים ותיקים ועשירים יותר, להשגים סוציאליים מפוארים, אבל אני היודע שאין במה לשלם…

תקציב של 571 מיליון לירות יחד עם תקציבי העיריות וההסתדרות – פירוּשוֹ אינפלאציה. לא לעולם המענק. המפתח הוּא בידי הישוּב. הכל מדברים על בזבוּז ועל כוננות לקראת העתיד. באוצר מדברים על כך, שיש להפסיק את הסוּבסידיות, אף כי הפסקתן עלוּלה להעלות את מחירי המצרכים, את מדד יוקר־המחיה, והדבר יגרור אחריו את התיקרות מוצרינוּ התעשיתיים. לכן אמרנו: הואיל ואין הישוּב ככלל חוסך, נעשה חסכון־חובה. אמנם נאשר תוספת־יוקר אבל אוּלי לא תוצא כולה לתצרוכת, ולירות אחדות לחודש ישמשו חסכון ליצירת ערכים משותפים. אני יודע שהציבור יקבל דבר זה במרירוּת ובאנחה ורבים יגידו: מה אנו מביאים הביתה… אך אין דרך אחרת.

אין ראייתי את המצב בארץ סותרת את אמונתי שנוכל לקיים בה מיליוני יהוּדים, אבל יש לפעול אחרת ולייצר יותר. כל אדם טוען: מדוע יש להתחיל בי ולא בשכני, אולם כל אדם חייב להתחיל בעצמו ואז נתקרב ליציבות ועצמאות כלכלית.