נאום בכנסת, 22 בפברואר 1954

על דרך המשפחה המחלקת את הכנסתה בין הצריכה לסוגיה לבין החסכון מתכנן שר־האוצר את תקציב־המדינה לשנה הבאה ומחלקו בין הוצאות לשירותים לבין השקעות במפעלים.

ה’מחסור' הוא הבסיס לעיצוּב התקציב. הואיל והאמצעים העומדים לרשות המדינה פחוּתים תמיד מן הצרכים, הרי שיש לחלקם בשיקוּל־דעת. ביסוד, אין כאן חלוּקה בין צריכה לשאינה־צריכה, אלא בין צריכה מיידית לבין צריכה לעתיד לבוא. לשון אחר: הידוק החגורה למען שפע בעתיד – חסכון לשם השקעה.

במושג ‘צריכה’ יש לכלול גם את השירותים המופיעים בתקציב בשם חינוך, בריאות, בטחון, סעד ושירותים אדמיניסטרטיביים אחרים.

בעיה שניה לאחר החלוּקה בין תצרוכת להשקעה היא: חלוּקה פנימית של החלק המוקדש להשקעות, כלומר, בחירת ההשקעה שתישא פרי מרוּבה ביותר, וכן חלוּקת האמצעים בין השירותים השונים.

פירוש הדבר הוא: הקטנת כוח־הקניה של הציבור ונתינתו בידי הממשלה. יש לזכור, כי שונה השפעת הלירה הנלקחת מקבוצות שונות של חייבי־מס. בקבוּצה אחת מקטינה היא את ההוצאה למותרות, בשניה – את הביקוש למצרכים ובשלישית – את ההשקעה. השפעה זו משמשת קו מנחה בתכנוּן מדיניות־המסים ובקביעת חלקם היחסי של סוגי המסים – הישירים והעקיפים.

על־ידי יצירת עודף בתקציב המדינה סופגת הממשלה מהציבור כוח־קניה, שאינו מוּצא חזרה לשוק ועל־ידי כך היא משחררת את רמת־המחירים מלחצוֹ של כוח־קניה זה. היפוכה של מדיניות זו היא מדיניות של גרעון תקציבי: הממשלה מדפיסה שטרי־כסף המועברים אל הציבור על־ידי פעוּלות תקציביות והמגבירים את כוח קנייתו. הממשלה נוהגת להשתמש חליפות בשתי צורות אפשריות אלו בתקופות של אינפלציה ודפלציה.

חלק התקציב בהכנסה הלאוּמית מראה על חלקה של הממשלה בפעילוּת המשקית, בדרך של מדיניות השקעות ופיתוּח והעברת כספים על־ידי שירותים מחלק אחד של האוכלוסיה לחלקים אחרים בה.

ומכאן לתקציב 1955/6

זו הפעם הראשונה הוגש לכנסת תקציב מלא, כולל תקציב רגיל ותקציב פיתוּח בהכנסה ובהוצאה, המסתכם ב־631.1 מיליון ל"י, לעומת 573 מיליון אשתקד. תקציב השנה גדול איפוא מתקציב אשתקד ב־9.5%; ברם, אם נקח בחשבון את ההתיקרוּת הרי שלא חל בו שינוי.

תקציב הפיתוּח מסתכם השנה ב־192.5 מיליון ל"י. מקורו בחלק מההכנסה הלאומית של מדינות אחרות המוענק לנו, ואילו ההכנסה בתקציב הרגיל המיועדת להשקעה הוא ויתוּרנוּ על תצרוכת מידית למען התצרוכת בעתיד.

מחמישה מקורות באות הכנסות התקציב:

תוספת המסים בסך 50 מיליון לעומת השנה הקודמת באה מייעול במערכת גביית מס הכנסה (30 מיליון) וזאת לאחר ההקלות שניתנו, ומייעול מסי־עקיפין (20 מיליון).

ואלה הם קווי־היסוד בתקציב השנה:

א) יתר פרודוקטיביזאציה של תקציב הפיתוּח, על־ידי העברת ההוצאות לעבודת־דחק ו־10 מיליון ל"י סוּבסידיות מתקציב הפיתוּח לתקציב הרגיל.

ב) איזוּן מלא של התקציב מתוך מקורות־הכנסה רגילים וקבוּעים.

איזון התקציב הוא חוליה במערכת לקיום היציבוּת שהשגנו בארץ בתקוּפה האחרונה, בשיתוף פעוּלה בין משרד־האוצר והסתדרות העובדים.

ג) חתירה ליציבוּת מחירים, שתאפשר עידוד חיסכון והשקעה, הגברת הייצור והיצוא והרגלת העם לרמת־החיים המתאימה להכנסתו.

ד) הקלות במס ההכנסה לכל הציבור בסך כולל של כ־25 מיליון ל"י לעומת שיעור־הגביה בשנה הקודמת.

ה) החזקת מסי העקיפין בהיקפם הקיים. מתוך ידיעה ברוּרה כי מסי־העקיפין עלוּלים להיעשות מסים בלתי־צודקים לפי שהם מוטלים על מצרכים עממיים שונים, לא הגדלנו אותם השנה על אף גידוּלו של התקציב.

בתקציב השנה יוצאו מתוך 1000 פרוטה של מס:

518 פרוטה לבטחון, משפט ומשטרה.

214 פרוּטה לשירותים סוציאליים, כולל בריאות, חינוך, תרבוּת, סעד, תגמוּלים וכו'.

98 פרוטה לשירותים כלכליים כולל חקלאוּת, מסחר ותעשיה, עבודה ופיתוּח.

35 פרוטה לסוּבסידיות.

135 פרוטה בלבד לאדמיניסטרציה.

הסעיף האחרון מצביע על אי־הגדלת האדמיניסטרציה ויעוּלה, ואילו הרכב התקציב בכללו – על הבטחת קצב מתאים לפיתוּח הארץ וכוננוּת לקליטת העליה הקיימת והמתחדשת.

לחץ אינפלאציוני נוצר בדרך־כלל על־ידי גידול בביקושו של הציבור למצרכים ושירותים, הנובע מתוך עליה בכוח־הקניה. גם כיום קיימות מספר פרצות־בכוח לאינפלאציה האורבת.

הקטנו השנה את שיעור המסים, ואם הציבוּר במקום לחסוך כסף זה יוציאוֹ לקניות, הרי שילחץ בכך על רמת־המחירים.

גם ההוצאות לתקציב־הפיתוּח מהוות בחלקן הזרמת כוח־קניה לציבור, ואם כי השקעות תקציב הפיתוּח יוצרות, בסופו של דבר, נכסים ריאליים, הרי בתקוּפת הוצאתן הן מגבירות את כוח־הקניה בלבד.

על אף מדיניות הקפאת השכר של ההסתדרוּת, שתרמה רבות לייצוּב המחירים, נתגלו פרצות בדרך להעלאת שכרו הריאלי של הפועל: העלאות בדרגה, פרמיות, נורמות לא־מוצדקות ושיפוּרים בתנאים הסוציאליים.

סכוּמי כסף ניכרים (15.3 מיליון דולר ב־8 חדשי אפריל–דצמבר 1954) הועברו כפיצויים אישיים מגרמניה, הוחלפוּ כאן בחלקם הגדול בלירות ישראליות, והוסיפוּ גם הם לחץ על רמת־המחירים.

הדרישה המתמדת של חוּגי הימין להזרים אשראי נוסף לשוק הכספים, שכמוהוּ כהתרתם של כבלי האינפלאציה, לפחות בתנאינו כיום, גרמה להשתוללות מחוּדשת של האינפלאציה במשקנוּ.

ולמרות כל אלה ועל אף החשיבוּת שביצירת ערכים ריאליים, נוהגים אנו כנאורות במדינות העולם ומקדישים סכוּמים ניכרים לחינוך, בריאוּת, סעד, תגמוּלים וכו', המסתכמים השנה ב־61.8 מיליון ל"י.

עם זאת יש לזכור, כי הוצאה זו היא בבחינת השקעה בעדם – השקעה חשוּבה ביותר בארץ קולטת עליה.

בכל תקוּפה של מחסור במיצרכים על הממשלה לדאוג לחלוּקתם הצודקת בין המוני העם.

ברוּר שחלוּקה צודקת לא תיעשה על־ידי כוח־הקניה בלבד, מאחר שגם הוּא אינו מחוּלק ‘בצדק’ בציבוּר. לכן, מתפקידה של הממשלה לדאוג לחלוּקה פיסית של מיצרכים אלה. חלוּקה פיסית זו, המלוּוה פיקוּח על המחירים, תיפסק רק אם יהיה בכוחנו לספק את הדרישה במיצרכים ושירותים. ביטוּל הפיקוּח עמו נאבקנוּ עד כה, שלא כהטלתו, הוּא תהליך ולא אקט חד־פעמי, וכשם שכבר הקלנוּ בפיקוּח, כן נשוּב ונקל.

פיקוּח מסוג שני הוא פיקוּח על טיב המצרכים. הוא לא יוּסר כל עוד לא תונהג בארץ מסורת של ייצוּר טוב. הן במשקל והן באיכוּת. כדי שלא ירומה הצרכן ולא תונמך רמת־חייו.

בארץ של קליטה ופיתוּח, שסכנת אינפלאציה אורבת לפתחה, יש צורך לפקח על ‘מחזור הדם’ של חיי הכלכלה – על שוק האשראי. דבר זה נעשה בכמה דרכים:

1) פיקוּח ממשלתי קפדני על כמוּת אמצעי־התשלוּם העומדים לרשות תושבי הארץ, וּויסוּתם לפי גידול הייצוּר בארץ.

2) הכוונת האשראי המוגבל לענפי־המשק החיוניים ביותר, לחקלאוּת ולתעשיה.

3) איזוּן מלא של תקציבי הממשלה וחתירה ליצירת רזרבה בהם.

לא לעולם יעמוד לנו סיוע מבחוֹּץ, וכל עוד הוא ניתן מצוּוים אנו להקדיש חלקים גדולים ככל האפשר מאמצעינוּ במטבע־חוּץ להשקעות.

לחץ כוח־הקניה החפשי שברשות הציבור על הגדלת התצרוכת, קורא להגדלת היבוּא על חשבון ההשקעה, אלא שאין רצונו זה של הציבור בעל אמצעי־הקניה עולה בקנה אחד עם צרכיה של המדינה. אנו זקוּקים להשקעות ולא לתצרוכת, לכן מוקדם עדיין לדבר על ביטול הפיקוּח.

פיקוּח זה, ככל פיקוּח אחר, אינו אלא אמצעי. ברגע שיסתיים הפער הקיים אצלנו בין התצרוכת לבין הייצוּר, וכמוהו הפער במאזן התשלוּמים, נוכל לעיין בהקלות בפיקוּח גם בשטח זה, או אף בביטוּלו. לא דיבוריהם של הציונים הכלליים על ביטול הפיקוּח כאמצעי־הצלה למשקנו הם שיעמדו לנו. הגברת הייצור, הגברת קצב ההשקעה, יתר פיתוּח ויתר ייעוּל, אלה יעמדו לנו גם כאן.

השנה עשינו צעדים ראשוניים לביטול סובסידיות מסוימות, כלומר, להשוואת מחירי המיצרכים בארץ למחירי המיצרכים העולמיים. מחירים נמוכים למיצרכים זולים על־ידי שערי חליפין נמוכים, נעשו על חשבון תשלוּם נמוך לגופים שונים המכניסים מטבע־חוּץ, ובמיוחד, הסוכנות היהוּדית. הקלנו על כושר התחרוּתנו על־ידי כך שתמכנוּ בסובסידיות בשכר־עבודתו של הפועל. אולם לא נוכל להתמיד בדרך זו.

בסובסידיות כרוכות סכנות מרוּבות; הן מעוותות את מערכת ההוצאות ומגדילות את רצון־הצריכה במוצרים מסוימים (לדוגמה: שער נמוך לדלק מעודד נסיעות). עמידה ברשות עצמנוּ וכושר תחרותנו בשוקי העולם, מותנה בביטולן ההדרגתי של הסוּבסידיות הללו.

עתה נתבעים אנו לסובסידיות ליצוּא. גם סובסידיות אלו חייבות להיות זמניות וסלקטיביות. הן מוצדקות למוצרים חדשים או לשווקים חדשים, אבל אין לראות בהן שיטת־קבע.

הדרך הנכונה היא דרך הגברת הפריון, היינו, כל מפעל ומפעל נתבע לבדוק את הוצאותיו ולקמץ בכל סעיף שניתן לקמץ בלי לפגוע בייצוּר.

סיסמת השעה היא: ייעוּל, ייעוּל, ושוב ייעוּל.

שני מאבקים לנו על תקציב הפיתוח: האחד על גדלו והשני על הרכבו.

חלקו היחסי של תקציב־הפיתוּח בכלל התקציב הממלכתי מכתיב את קצב ההשקעות, ובכך גם את קצב התקדמוּתנוּ לקראת העצמאוּת הכלכלית. השנה מסתכם תקציב־הפיתוח ב־192.5 מיליון מתוך 591.4 מיליון ל“י (כלל התקציב בניכוי הוצאות מפעלי־התחבוּרה המכסים את עצמם), או 45%. אם נתבונן בצד ההכנסות של התקציב נמצא, כי תקציב־הפיתוּח גדול רק במשהוּ מההכנסות ממקורות־חוּץ (המענק, השילוּמים ומלווה העצמאוּת) התורמים כ־190 מיליון ל”י לתקציבנו; הווה אומר – מקורות הפנים של תושבי הארץ, המסים והמלוות, תורמים אך ורק לקיום השירותים השוטפים וכמעט אינם מותירים שום סכוּם להשקעה הממלכתית.

המאבק להגדלת תקציב־הפיתוּח הוא, בצד מאמצינו להגדלת השקעות יהדוּת העולם ותמיכת מדינות זרות, מאבק על הפניית חלקים גדלים והולכים מכוח־הקניה של הציבור לאפיקי ההשקעה.

יחד עם הגדלת תקציב־הפיתוּח מצוּוים אנו על הגדלת גרעינו היצרני. אם נראה כגרעין היצרני ביותר את פיתוּח החקלאוּת, התעשיה, המחצבים והחשמל נמצא, כי חלק זה בתקציב הפיתוּח עלה מ־52.4% בתקציב 1954/55 ל־ 59.3% בתקציב 1955/56. אולם בכך לא סגי.

השנה הוצאנו מחלק התקציב הממומן ממקורות־חוּץ לגביית חובות ומכירת רכוּש את הסוּבסידיות. אנוּ רואים אותן כשירות רגיל, שבמידת הצורך חייבים תושבי הארץ לשאת בהן, מתוך ההכנסות השוטפות. אמרנו להעביר גם חלקים אחרים לתקציב הרגיל. והנה נתגלעה מחלוקת עם הציונים הכלליים על העברת פרק ‘הבנינים הממשלתיים’ לתקציב הרגיל. הענין נדחה לפי שעה ופרק זה, הבלתי־יצרני באופן יחסי, נשאר בתקציב־הפיתוּח עם פרקים נוספים אחרים שכדאי להעבירם, כדי להגדיל את חלק הענפים היצרניים יותר.

בארבע השנים האחרונות, משנת הכספים 1951/52 עד שנת הכספים 1954/55, הושקעו מתקציבי־ הפיתוּח קרוב ל־550 מיליון ל"י, וביחד עם ההוצאות להתישבות הסוכנות היהודית, השקענו למעלה מ־700 מיליון. פריין של ההשקעות הללוּ מבשיל והולך והוא מתבטא בהגדלת ייצוּרנוּ.

על התקדמוּתנו לקראת העצמאוּת הכלכלית אפשר לעמוד על־ידי ניתוּח מאזן התשלומים:

ב־1954 כסינו איפוא 30% מיבואנו על־ידי יצוּא. אולם חלק היבוא כָלַל נכסי־השקעה, וכן ייצאנו שירותים מסוימים, בעיקר תיירוּת וספנוּת.

 

ההכנסה הלאומית    🔗

אספקלריה טובה לפעילותנו המשקית וכלכלית בארץ תשמש ההכנסה הלאומית והשינויים שחלו בה משנת 1950 עד 1954

השוואת ההכנסה הלאומית לנפש – בארץ ובארצות אחרות

הארץ	הכנסה לאוּמית לנפש ב־$ (ב־1952)	השנה
ארצות הברית ניו־זילנד אנגליה דניה ישראל איטליה תוּרכּיה בּוּרמה	1850 900 750 725 440 270 170 35	1952 1952 1952 1952 1954 1952 1952 1952