מאזן־המעשים וראשי־פרקים לתכנית־פעולה בשנים הקרובות

עם צאתנו למערכה ראוּי כי נסקור את ההישגים בעבר ובהווה ונציג בפני עצמנו את התביעות לגבי העתיד.

שבע שנים עשינו את מלאכת המדינה. הפעם אקדיש דברי לתקופת ארבע השנים הקרובות בלבד, שכן אנו עומדים בבחירות לכנסת, הנערכות אחת לארבע שנים.

עשינו את מלאכת המדינה כמעט לבדנו – וייסלח לי אם לא יישרו דברי בעיני מישהו – ככוח עיקרי, שהעם נתן בו די אימוּן לעשותו כוח מרכזי, אך לא נתן לו די כוח לעשות את המלאכה לבדו.

במשך שבע השנים שימשו כמה ממשלות שהרכבן שונה. היו חוגים ומפלגות אשר הרשו לעצמם לקחת ‘חופש’ – מי לימים ארוכים, מי לזמן קצר ומי לסירוגין. היו שותפים, אשר בהיותם אתנו לא תמיד הקלו, ולעתים גם הפריעו על־ידי משיכה הצידה ונסיגה. הכוח שהיה חייב לעשות את המלאכה ולרתום אחרים בעולה, הוא מפלגת פועלי ארץ־ישראל. ישנן שתי מפלגות פועלים שנתאחדו פעם ונתפלגו שוב, הטוענות: מדוּע אין ‘חזית’ פועלים?' אך שתי המפלגות האלה היו כלא־היוּ בעבודת המדינה.

מהי איפוא רשימת המעשים של מפא"י כשליחת העם? בשנים הללוּ הוקם צבא־הגנה לישראל, אשר אומרים עליו, שהוּא המפואר בצבאות המזרח התיכון. וכשאני אומר ‘הוקם צבא’ כוונתי להיקפו, לביצורו, לציוּדו ולחימוּשו, נדרשו להשקיע בזה דם ואמצעים עצומים (בסעיף זה ודאי שלא אזכיר מספרים).

בשנים הללו גדלנו בארץ הזאת מ־650 אלף ל־1,600,000 יהוּדים ולאוכלוסיה כללית של מיליון ו־750 אלף, זו היתה מעמסה נעימה, אך כבדה מנשוא. עמים וארצות גדולים יותר וחזקים יותר מאתנו לא היוּ מרשים לעצמם קליטה מעין זו.

הטלנו על עצמנו לא רק כינוס מאות אלפי יהוּדים, כי אם גם את קליטתם, יישובם ומיזוגם, תוך פיזורם על פני הארץ. הרבה כוחות, מאמצים ואמצעים השקענו במפעל־אדירים זה. חברינו נחלצו לעזרת העולים בגופם ובנפשם – עזבו את בתיהם ומשקיהם בנהלל, בדגניה ובכפר־ויתקין ויצאו בעשרות ובמאות לישובי־העולים כדי לתת יד לקיבוץ הגלויות והשרשתן בארץ.

גם בזה היינו הראשונים, וכמעט היחידים (אגב, כל אימת שאני אומר ‘כמעט יחידים’ – הנני מתכוון לכך, שהיה לנו שותף אחד, או שנים־שלושה שותפים קטנים לגבי כל ענין). גם בין השותפים היו כאלה, שנקטוּ לגבי העליה ההמונית עמדה של הסתייגות, ואפילו – התנכרות. גדלנו בארץ מעליות אחרות ומגילים אחרים¹. מלחמת היטלר בעם היהוּדי, וכל מה שעבר על העולם בכלל ועל היהוּדים בפרט, הביא להשמדת מיליונים מבני ארצות מוצאנו, אשר קיווינוּ כי מהן יבוא העם. מפא"י היתה היחידה שגילתה אומץ־לב וגייסה בתוכה את המסירות ואת כוח ההיחלצות לקבל את פני העם כמו שהוא, ובלבד שיבוא לבנות את הארץ והמדינה.

אל נכון זכורים לרבים הדיוּנים והוויכוחים שהתנהלו, בכתב ובעל־פה, במועצות ובוועידות חקלאיות כאשר אמרנו: הקץ למחנות! עלינו להוציא את רבבות האנשים לרחבי הארץ כדי להקים ולפתח מושבים ומושבות, קיבוּצים וקבוּצות, ולשם כך נתחלק במה שיש לנוּ ונטיל על כוּלנוּ את המשימה. כיצד קיבלוּ האחרים את דברינוּ? היינו לשימצה בעיניהם.

היום אנוּ עומדים לפני העם בישראל בהישג מבורך של הקמת ארבע מאות וחמישים ישוּבים חדשים מפוזרים מדן בואכה אילת. המלאכה לא היתה קלה, אך עשינו אותה.

לפני כמה שנים הבאנו לעם את תכנית השיכון. כיצד קיבלוּ האחרים את התכנית? – בלעג.

והנה הקימונוּ כ־150 שכוּנות ועיירות חדשות, ובהן נבנוּ קרוב ל־150 אלף בתים לעם העובד, העני, מחוסר־האמצעים. כך שיפצנוּ רבבות בתים הרוּסים ומוזנחים כדי לתת מחסה וגג לעולים החדשים.

בדור זה, דור הקמת המדינה וקיבוּץ הגלוּיות, אמרנו: נעשה את המלאכה על יסוד איתן של יזמה ציבוּרית והון ציבוּרי, לא שנאנוּ הון פרטי, אך לא רצינוּ להשלות את עצמנוּ ולשבת בחיבוּק־ידים ולצפות להון הפרטי עד אשר יבוא ויבנה את המדינה. כאשר לא בא אמרנוּ: היזמה הפרטית, כשיבוא ההון הפרטי נקל עליו ככל האפשר. אבל הערכתנוּ היסודית היתה והנה, כי את מלאכת הבנין של הדור הזה, מלאכת־הבנין היסודית, קליטת העליה, הקמת מאות כפרים ויישוב עשרות אלפי מתישבים, סלילת דרכים, בנין רכבות ונמלים, קביעת דרכי־אוויר וכן פיתוּח התעשיה והמלאכה – ייעשוּ על־ידי ההון הלאוּמי. עברוּ שבע שנים – וההנחה התאמתה והוסיפה. אנוּ עומדים היום לפני העם כאשר ארבעה מיליון דונם אדמה נפלחים במחרשתו של העובד העברי. הכיבוּש הזה נעשה לא רק על־ידי העובד הוותיק, אלא גם על־ידי היהוּדי החדש אשר בא בשנים האחרונות מגלויות שונות, קרובות ורחוקות.

בשנים האלו המשכנו לגלות ולחשוף את המקור החשוּב ביותר שבארצנוּ – את המים. ואמנם ניתן לומר, כי הבאנו למהפכה אגרארית בבנין הארץ על־ידי כך שאנו משתמשים כבר במיליארד מ"מ מים בקירוב, מגמתנו היא להכפיל את היקפי הענפים החקלאיים, אשר את פריים ניתן למכור בארצות־חוץ. כבר כיום מצוּיים 250 אלף דוּנם פרדס במקום 120 אלף דונם בקום המדינה. בהם כמה עשרות אלפי דונמים ששיקמנוּ.

הרחבנוּ את רשת הדרכים והכבישים. ביססנוּ וביצרנוּ כמה ממפעלי התחבוּרה בים, באוויר וביבשה. נאחזנו בצפרנים במחצבי הארץ ככל שניתנוּ לנו על־ידי הטבע. חתרנו, חדרנו, חיפשנוּ, ואף השקענו בהם אמצעים וכן ממיטב הרוח וממיטב המסירות. כיום אני יכול להגיד בביטחה, כי השנה נשלח 40–50 אלף טון אשלג מים־המלח, בשוֹוי של מיליוני דולרים, בפעם הראשונה לאחר חידוּש פעולתו – וההרחבה לעתיד מובטחת.

אנוּ עוסקים בחיפושי נפט. דווקא בשבוּעות האחרונים נתגלוּ סימנים מעודדים. אוּלי יאיר הנפט גם לנו.

הטינו את הירקון. בפעם הראשונה בדברי ימי ישראל העזנוּ לתקן מעשי בראשית. בעוד שבועים־שלושה נחנוך את המשאבות הגדולות על־יד הירקון אשר יזרימו את מחצית מי הירקון לדרום ולנגב. בעוד שנה־שנתיים יוזרם הירקון כולו לנגב, בלי לפגוע באפשרויות השיט של אנשי תל־אביב.

אנו מתכננים בנין סכרים על הירדן שיאגרו מאות מיליוני מ"מ מים. הביצוּע כרוך באמצעים אדירים.

במשך השנים הללו הזרמנוּ מאות מיליונים לעם העובד כדי לתת לו אמצעי־קיום וכלי־עבודה בחקלאות, בשיכוּן, בנמל ובחרושת, במלאכה וכד'. ודאי, לא תמיד יצרנוּ גן־עדן ולא הכל הלך כשורה. אבל שימו לב לדבר המרכזי: הממשלה הזאת, המדינה הזאת, מפלגת פועלי ארץ־ישראל זאת, העניקו לעם העובד ערכים ונכסים שהיקפם מיליארד דולר, לפחות.

בוויכוח בכנסת ומעל דפי העתונות אמרו לנו חברים מימין: כמובן, כל זה ניתן לאנשי מפא“י. אם אנשי מפא”י הם 50–60, או 70 אחוז מהישוּב – הרי הדבר נכון ואין מנוס ממנו. המדינה והממשלה הקדישו את כל האמצעים למען בנין עם מחוסר־אמצעים אשר נושל מכל הגלוּיות והגיע לכאן לבנות את המדינה ולהיבנות.

אכן, השקענו בארץ למעלה ממיליארד דולר, שריצפו את הדרך לכל הקיים כיום בישראל. הפועל, בעל־המלאכה, הסוחר, החנווני, בעל־העגלה, בעל־הקיוסק ואחרים לא היו קיימים ומתפרנסים בלי מיליארד הדולרים, שבהם הרחבנו את ההתישבוּת הקימונוּ את הצבא, פיתחנו את התעשיה, בנינו את השיכוּן וביצענו מפעלים רבים אחרים. את הכסף הזה השקענו בכל – והוא שבנה את המדינה. השגנוּ את הכספים האלה כיוון שמצאנוּ מפתח ללב העם היהוּדי בגולה וללב העולם.

הדבר לא היה קל. אתחיל מהדבר הקלאסי והמקוּבל – המגביות. קראוּ בעתון ‘הבוקר’ מהימים האחרונים מה שנאמר שם על ה’שנוררות‘. הם שכחו כי אנשי פתח־תקווה התחילו את התישבוּתם בכספי הבארון. אתה עשוּי לטעות ולחשוב שיש בכוחם לגייס הון בדרך אחרת. אבל ראוּ זה פלא: דווקא ה’שנוררות’ הקדושה והבונה הזאת ש’הציונים הכלליים' לועגים לה – פיתחה לנו את המדינה.

דבר שני: בעיצוּמם של ימי קיבוּץ גלוּיות וקליטת העליה נוכחנוּ לדעת, שכספי המגביות אין בהם כדי לספק את כל הצרכים. אז יזם ד. בן־גוּריוֹן ועידה של ראשי יהדוּת ארצות־הברית במלון ‘המלך דוד’ בירוּשלים, בה נאמר לעם היהוּדי, כי בנין המדינה, קליטות העליה, הרחבת החקלאות והתעשיה, – יצירת בסיס כלכלי לקיוּם המדינה – כל אלה מחייבים השקעה של מאות מיליוני דולרים; על כן מבקשת המדינה מאת העם היהוּדי מלווה לתקופה של 10–15 שנים. כיצד קיבלוּ ה’כלליים' את המפעל הזה? בלעג ובקיטרוג.

והנה המפעל הצעיר הזה, בן 4 השנים, הביא לנוּ עד היום – 200 מיליון דולר. גם את העגלה הזאת נאלצנוּ לגרור לבדנוּ. עתה יימצאוּ וַדאי שותפים. בכלל, כאשר העגלה כבר נוסעת בכוח עצמה נמצאים ‘טרמפּיסטים’ המוכנים לעלות.

דבר שלישי: אמרנוּ באזני העולם כי מאחר שעם ישראל נחלץ, בגופו ובממונו לבנין הארץ, חייבים גם הגויים לעזור במלווה ובתרומה. כיצד זעמו עלינו בשל כך החברים היושבים עמנו בהסתדרות – ובעבר ישבוּ עמנוּ במפלגה אחת – והסיתו נגדנוּ עד בלי די.

והנה קיבלנו בשנים הללוּ ממקור זה – במלוות ובמענקים – כ־400 מיליון דולר. הווה אומר: כ־40% ממיליארד הדולרים שהושקעו בשנים הללו במדינה להקמת הצבא, לרכישת טנקים ואווירונים, אהלים, בדונים, צריפונים, להקמת שיכונים, להרחבת החקלאוּת והתעשיה וכו'.

דבר רביעי: השילוּמים. מי אינו זוכר את ההסתה הפרוּעה מימין ומשמאל נגד השילומים? באותם הימים עדיין לא ידעוּ השמאלנים, כי אדנאואר יוזמן למוסקבה ו’אכלו' אותנו בכל פה. הדבר לא היה פשוּט וקל. סוף־סוף לא קשה ליצור פסיכוזה. אך אנחנו אמרנו: לא יקום דין ‘רצחת וגם ירשת’, והנה בשנים הללו הזרימו אלינו השילומים פלדה, ברזל ומכונות – ולא צעצוּעים, כפי שקנטרו אותנו.

במשך השנים הללו היוּ ויכוּחים רבים על פיתוּח הארץ. יש מי שטען: למה תרחיק הממשלה לדרום הרחוק ולנגב? הן קל יותר וזול יותר ורנטאבילי יותר לעבוד ולהשקיע כספים במרכזה של הארץ. על עבודת־פיתוח זאת נלחמנו גם נגד שותפינוּ בממשלה. ואמנם הפירות מבשילים. שימו לב: לאחר תנוּדות קשות במחירים והורדת ערך הלירה זכינוּ עתה ליציבוּת במחירים בישראל. יש לנוּ שפע מזון, בשוּק ובמחסנים. הבשילו פירות ההשקעות במפעלי־פיתוּח שונים, ושברנוּ את גב המצוּקה.

הבאנוּ את הלירה הישראלית לחוף־מבטחים. השבוּע אמר לי יהוּדי, שבא אלינו כתייר: מה זה? ברחוב ליליינבלום משיגים דולר בשתי לירות ושמונה גרוש? והרי היוּ ימים שבעד דולר שילמו שלוש ורבע שלוש וחצי לירות? היתה בריחה מהלירה וכל אחד מוכן היה לקנות מכל הבא ליד. והנה זכינוּ והלירה שלנו מבוקשת. ואם זכינוּ לעליית קרננו בשוק הכספים, ויש לכך גם תוצאות מדיניות חשוּבות, אדרבא, יבואוּ ויעידוּ, כיצד מעריכים כיום התחייבוּת של ישראל.

את המלאכה הזאת יכלוּ לעשות אנשים המאמינים בכוחות העם ועומדים במגע עם המוני העם היהוּדי: עשירים בינוניים ועניים.

עתה, משסקרנו את פעולותינו בעבר, חובתנו לשאול: מה למחר? השאלה הזאת חרותה באותיות־אש לעיני מפלגת פועלי ארץ־ישראל, גם בשעה שהיא חורזת את הישגיה למחרוזת. בעצם אפשר היה להגיד: משהוּ עשינוּ, יש הרגשת סיפוק – ועל העתיד נחשוב מחר־מחרתיים. אך הדאגה לעתיד מלווה אותנו יום־יום – לפני הבחירות, בבחירות ולאחר הבחירות. ואמנם אנו חייבים להגיד לעצמנו ולעם כולו, מה עומד לפנינוּ.

ובכן, במשך ארבע השנים הבאות נגיע להשלמת המיליון השני של אוכלוסיית הארץ, ואוּלי נוכל להציץ אל מעבר לפרגוד – אל המיליון השלישי.

בשנים האחרונות, כאשר ידינו היוּ מלאות עבודה, לא ניתן לנו לשקול את גורלן של שאר הגלויות, אשר הן מחוץ לגלויות שבארצות־ערב משם נדחקוּ היהוּדים ונרדפוּ על צווארם. בשנים הקרובות נצטרך להשחיז את הכלים מחדש: איך להביא משפחות יהוּדים מכל הארצות, גם ארצות דוברות אנגלית וספאניולית ועוד.

שמונה מיליון יהוּדים, אם לא למעלה מזה, חיים מחוּץ לישראל. לגביהם אנוּ צריכים להציג מטרה: תרומת־מעשר קטנה של 50,000 משפחות במשך מספר שנים. לפי חשבוני, יהיוּ באלה 100 אלף יהוּדים קטנים – משה’לעך, ושלמה’לעך והארי’ס. אינני יודע מי הם יהוּדים אלה מבחינה חברתית וסוציאלית; ישראל משוועת להם, ואיננו יכולים להתעלם מזה. התקדמותנוּ תהיה פגומה אם לא נצליח לפרוץ את הדרך.

בזמן האחרון היתה לי הזדמנוּת להיפגש עם שתים־שלוש גלויות כאלה. הסחתי דעתי שם מסוגיית הכספים. פגשתי שם אנשים רעננים, שבכוחם להוסיף לאיכותה של העליה. עלינו לחשוב לאן מועדות פני ישראל, איך תתפתח, וכיצד יבוצע מיזוג הגלויות.

עמדתי קודם על פעולותינו בהתישבוּת. מטרתנוּ בארבע השנים הקרובות צריכה להיות: לפחות רבבה של בתי־אב חדשים בהתישבוּת.

אני רואה לפנינוּ משימה שיש בה כדי תכנית לעשר השנים הקרובות. אכן, הכרח להכשיר מיליון דונם מאדמת הרי ישראל. איני מחפש כאן מקורות־עבודה בלבד לימינוּ אלה, אלא מבקש להבטיח פירות לדורות הבאים. יהיוּ אשר יטענו: זוהי בטלנוּת, איזה תיכנון הוא זה? זו אינה פתח־תקוה, זו אינה רחובות! אנוּ נדחה דעות אלה, שכן אנו מבקשים דרך חדשה בבנין הארץ.

בימים הקרובים תושלם הזרוע האחת של הירקון, ואילוּ במשך ארבע השנים הבאות יוקדשו מי הירקון כולו – ואנחנו מקווים, כי גם מי הירדן כמעט כוּלם – לדרום ולנגב.

כן עלינוּ לנעוץ שינים באגוז הקשה והיבש שהוּא ‘נגב’ ממש – הנגב הדרומי. כאן מחכה לנו מלאכה עצוּמה. זוהי ארץ קשה, אבל חשובה מאד. והיא צופנת לנוּ עתידות.

כבר ציינתי לעיל, כי קרננוּ עלתה והגענו לרמה מסוימת: יציבות במחירים, ומזה חדשים אחדים – גם באינדכס. הוא הדין במטבע, וברזרבה של דולרים. אך עם זאת עלינוּ לזכור, שבקצות הרמה הזאת חבוּיות תהומות. אנחנו מתהלכים לתומנו, אלא שמפעם לפעם ראוּי לתקוע שלט: ‘היזהרו, תהום!’.

הגענוּ להישגים גדולים. אנוּ מייצרים כיום יותר מאשר יצרנוּ לפני שנים. ההפרש בין הייצור העצמי שלנוּ ובין הצריכה קטן בהרבה ממה שהיה לפני שנים, אך עדיין איננו יכולים לקשור את הקצוות אם איננו מקבלים בכל שנה 200–250 מיליון דולר מן החוץ. אמנם חלק ניכר מסכוּמים אלה מיוּעד לפיתוּח, וניתן להשיב: כלוּם חושב אתה, כי אנחנו – עולי תימן, בבל, קפריסין, יוגוסלביה, בולגריה, שמקרוב באוּ לארץ, כבר מסוּגלים לפתח את הארץ בשביל עולים חדשים? אך זוהי מציאוּתנוּ. ואכן, כדי ליצור את המזון שלנוּ נדרשים לנוּ דולרים: לדלק, לכלים, לחיטים, למיכוּן וכדומה.

בשנה שעברה כבר הגענוּ ליצוא ניכר. הגענוּ להכנסה של מאה מיליון דולר מן היצוא, כולל תיירות, אלא כדי שלא נהיה תלויים לגמרי באחרים עלינו למכור בארבע מאות מיליון דולר לפחות. במלים אחרות: יש להקטין את הפער במאזן המסחרי שלנו ב־50 מיליון דולר בכל שנה, וכך במשך שבע־שמונה שנים. ואכן, אני רואה אפשרוּת להשתחרר במשך שבע־שמונה שנים מתלוּת בגורמי־חוּץ ולעמוד על רגלינוּ.

אני מתאר לעצמי, כי ככל שנקרב אל המטרה תכבד המלאכה. אך הנני משוכנע, כי בשבע־שמונה השנים הקרובות בכוחנוּ להגיע אל המטרה. עלינו לזכור, כי כבוני מדינה הננוּ נתוּנים בסד של ענינים כלכליים ובסד של תנאים עולמיים. כדי למכור בכל שנה סחורה ב־50 מיליון דולר נוספים עלינוּ למצוא קונים שיואילוּ לקנות את תוצרתנוּ במחירים שאנו מבקשים.

אנוּ נקראים להגדלת הייצור ולהוזלתו. אני מאמין כי בכוחם של הפועל, המנהל והחוקר היהוּדי נמצא את הדרך לכך. הוצאות־הייצור טעונות בדיקה. אין מפלגתנו מתגעגעת להורדת רמת־החיים. אבל כדי שנוכל למשימה נדרשים כמה דברים, כגון: רצון ליצור יותר מצד בעלי־המפעלים והעובדים וצמצום מתח־הרווחים מצד בעלי־העסקים. אני קובע עובדה, כי בשנה האחרונה מצאתי בוועדי־הפועלים יותר הבנה לדברים הפרוזאיים האלה מאשר בחוגים אחרים.

כאן המקום לציין כי החלוקה הקיימת בין השותפים בממשלה, כשבידי האחד משרד־האוצר ובידי השני משרד־המסחר־והתעשיה, מעלה על הדעת את השניים שיש להם פרה משותפת: האחד – תפקידו להאכיל אותה, והשני – תפקידו לחלוב אותה, ואין האחד יודע על מעשי השני. לא קשה לתאר את מצב הפרה. שמעתי תלונות רבות על האוצר: הוא מתערב, הוא מחווה דעתו וכדומה. אני מודה ומתוודה, כי האוצר התערב פחות מדי. חיי כלכלה של מדינה אי־אפשר לחלק כך, שהאחד ידאג לתשלום המסים, ואילו השני יבטיח הבטחות ויחלק רשיונות־יבוא על סמך זכויות־עבר או יחוס־עבר. יש להטיל אורו של זרקור חזק על שדה זה.

בשנים הקרובות ניתן דחיפה עצומה לתיעוש הארץ. אני רואה צורך ויכולת להזרים מאות מיליונים לתעשיה ולחשמל. אנו מחייבים גם את בואו של ההון הפרטי, ולשם כך ניתן לו הקלות אבל הוּא הולך באשר הוא הולך – ומדינת ישראל לא תעגן בציפיה. בשנים הקרובות נשקיע מאות מיליונים בתעשיה ציבורית וממלכתית. לא אכנס עכשיו לפרטים על דרך הפעולה.

בשנים הקרובות נשתדל לפזר לא רק יהודים, ולא רק כפרים חקלאיים, אלא גם את התעשיה. בכל מה שעשינו עד עכשיו, נקטנו כלל זה. בנינוּ בית־חרושת ביובל־גד, שהוא הגדול בחרושת־הצינורות. ואמנם יובל־גד הוליד את מגדל גד. אלמלא בית־החרושת יובל־גד לא היתה קמה אפרידר. בזכותו צמחה מגדל גד עם 17 אלף נפש. כן משכנו בית־חרושת לסוכר לעפולה ומפעל־תעשיה חשוב לרמלה. בדרך זו נמשיך בקרית־גת ובלכיש.

סכומים גדולים נשקיע במלאכה. בעם היהוּדי ובישראל – המלאכה היא חטיבה רצינית. יש להשקיע בה מאמצים ואמצעים רציניים, שכן היא מפרנסת רבבות משפחות. ברצוני לציין, כי מה שהבטחנו לבעלי־המלאכה קיימנו – אם זה הבנק־למלאכה ואם זו החברה לקניות. אני חושב, כי אלו הן רק התחלות. עלינו להדק את הקשרים ולמצוא דרכים ואמצעים להרים את שכבת בעלי־המלאכה לדרגת יוצרים ומייצאים.

אני רואה הכרח בהגדלת כוחנו בים; הרי אנוּ מדינה ימית. בשטח זה עשינו משהוּ. וייאמר הדבר במפורש: מה שעשינוּ –באמצעי השילומים עשינוּ, חידשנוּ את הצי המסחרי, ואין לזלזל בכוחנו בים. אני סבור, כי בשנים הבאות כוחנו זה ישרת לא רק אותנו, אלא גם אחרים.

הבאתי כאן כמה ראשי־פרקים לתכנית־פעולה לתקוּפת ארבע השנים הקרובות. הקדמתי לכך מעין דו"ח על חלק מפעוּלותינוּ בעבר, למען ידע העם וישפוט.

בקצרה, אני רואה דרך של התקדמוּת חשוּבה תוך שמונה־עשר השנים הבאות. ובה נגיע – יחד עם גידול העליה – למעמד של עם עצמאי מבחינה כלכלית ומדינית.

1955