¹

פרק א: תוכו של חלל מקורה

באחת הרמות, אחת הגבעות, אחד התלים (לא עליהם; רק שמותיהם רמים ונישאים הם), באחד הנווים של אותו אביב ישראלי מוצהר, רעיון של אביב, שלט של אביב, מעוּנה־השיגרה החביב, כולם ספחים רעננים, אם במעט ואם במאוד, לתל הגדול, אַב האביב השֵמנִי ורמותיו וגבעותיו ותליו ונוויו בכל הסביבה, חָיִינו, נעלמים כקרֶב נהר מֵחלְקת מימיו וכעורף מִפּנִים, יש מפציעים שברירים־שברירים החוצה, יש נרתעים ונאספים צבּית פנימה, ואולי כך, בעצם, שואפים ונושמים אוויר ימים ולילות, אולי כך, בעצם, משחקים מישחק של הבהוב ודעיכה לסירוגין, חָיִינו – משפחה של יחיד כפול ומכופל.

חָיִינו – כבר חמש־עשרה שנה? –

בּבַית –

שונה מביתנו ראשון עלי אדמות, הבית הכחול, בערפל ההוא, על הגבעה האמיתית, החגוּרה מזה חציגורן של יער רחב־ידים וארך־מרחקים, ומזה חציגורן של רמת־שדות, ולרגליה חצר האחוזה, בתיה מגורים ובניניה משק, והנהר לרגליה, הנהר הזורם בין אפרים ושדות, מתרחב פה ומצר שם, ושתי טחנות ניזונות ממנו, בגדה האחת ובגדה האחרת, לרגלי הגבעה, ודרך אחת עולה משיפוליה של זו ועוברת על פני בית־הגבעה מזה, ודרך שניה מושכת עצמה מן הבקעה אל היער ועוברת על פניו מזה, בית שתול על שדות ודרכים ונהר־בינים.

בּבַ־ית? –

בית־הראשית, שטביעת חותמו בחיינו הקודמים, כטביעת צבע, תווי־פנים, מבע־פנים, טביעה של בעלוּת היתה, נתגלגל בגלגולי מסווה וסתירה, כדרך ימיהם־שנותיהם של מקדימי יוצאיו, עיוורים מלבר, שכוּרי־עינים מלגוֹ, בלב־פליטים נסתר, מתגנב. כיוון שלבו חָלוּק היה לגבי יציאתם – חשש שמא איבדם לעולמים, אף כי חלם כלאחר יאוש שאולי יעתיקוהו, כפויי־הטובה, ברבוֹת השנים למרחקיהם שלהם – שלח באין ברירה את דמותו האוורירית להילָווֹת אליהם לווית זכר ושכחה נרדפים, ונמצא שרוי בשני עולמות בבת אחת, בתחומו שלו ובמרחקיו־מרחקיהם. במרחקים הסתגל ליוצאיו ולתנאי חייהם בעראי דרכיהם ומושביהם. נקט מידת קטנוּת ונתפרד לחדרים מפוזרים. יוצאי בית־הראשית בשלהי נעוריהם נעשו בעלים מדומים, מרוּמים – של חדרי דיירים. קבַע הארעי פשה בהם, ואף בה בדמותו, כטשטוש־חלום מגובש. החדרים נתחלפו מעוֹנה לעונה, מִדחָק לדחָק, כלשם הדגשה מרירה של העראי. ברוּץ גלגלי החילופים נתאבד בן־הלוויה מפעם לפעם, פה ושם. בכוח מידת הנאמנות הטבועה בו מדורי דורות־בתים בישראל היה חוזר פתאום לאה, מפעם לפעם, פה ושם. כפליט־נשיה חוזר ונעלם, חוזר ומתגלה.

עד שלאחר מלחמת־העמים השניה חזר לחלוטין, מעורטל מגופו, חסֵר בעליו ומחוּק חותם בעלותו. כמעט כרוח.

כדי לפצותו, מן הסתם, או מתוך התנערות למילוי חובת חלום ישן נדחה והולך לאוֹת, נעשו יוצאיו בלב ולב מצרפי־צירופים. צירפו החדרים האובדים בטלטולי פזוּרת שנותיהם ועשאום, בעזרת המדינה המַלווה, דירה בבית־דירות. נכנסו כניסה מאוחרת לרשות־יחיד נרכשת בתשלומים לשיעורין, נכנסו במורך רווקים מְאַחרֵי־נישואין. נעשו בעלים טירונים, משתאים, ללא רגש בעלוּת. והדירה – ללא חותם בעלוּת, מלבר ומלגוֹ, מלאה מיצר עֶריה.

עם הנכנסים המאחרים נכנס גם הפליט הנאמן, כצל, בקשי־רוח של נושה צנוע, לבש צורה של ענן משוּנן ותלה עצמו בתקרה החיוורת.

ברמות, בנווים, בתלים סביב, ובתל הגדול בתווך, פורחת בעלוּת תחליף־הבית. כי פסו, כנראה, בעלי־בתים בדברי־הימים החדשים, בני המעמד היהודי האיתן, בערפל ההוא. במקומם בא מעמד חדש – של בעלי־דירות. כדי שיהיה איתן אף הוא, נעשה שואף תחליפי־גדולה. רודף תחליפי־נצורות. כרוֹז פאר־עידית־עילית־יוקרה. מוֹתר הדירה מן הבית האבוד.

דירת היחיד הכפול ומכופל, שעדיין אינו מוּכּר לנו, שעודנו בשורות אלה עוּבּר של כינוי ספרותי שרירותי, נועדה למלא קרן אחת של בנין דוקומתי ארוך, ובו שלוש כניסות, מה שמכונה בלשונם של בעלי־הדירות בשם דירה פינתית. שנַים חדריה, זה סמוך לזה, בשוּרה אחת, וחצי־חדר מקדים להם, זה שדלת־הכניסה נפתחת אליו, וכידוע כינויו ‘הוֹל’. בין חצי־החדר ושני החדרים שבשורה אחת נמתח המסדרון; באמצעו, ממול לחדר השני, כניסה למטבח, ובסופו, עד הקיר ה’פּינתי', חדר־השירותים. הדירה על טהרת המרובע והמלבן. אין שום עיקום, שום פיתול בה. שום גומחה. שום שׁבר־צורה. קיצורו של תיאור מפורט זה, נוסח ישן: דירה קטנה, צנועה מטבע ברייתה ובלתי־מצטיינת בשום קו של אופי מלכתחילה. ובשעת כניסתו של בעליה עוּל־הבעלוּת, בעליה המותנה, בתשלומים לשיעורין מותנה, גם ריקה מאד, ומיטת־הברזל שבחדר האחד, והשולחן הקטן עם שני הכיסאות השאולים שבחדר השני, מבליטים הָריק, מרחיבים אותו. לאחר שנתים־שלוש, משנטעו עצמם בו, פה ושם, כעצים בגומות, רהיטים גָלמֵי־כּוֹרח, נוצרו רווחים בָריק, נתפרט הריק, נחתך לאורך ולרוחב, ולגובה, נעשה דק יותר, עדין בעל כרחו, דחוק ברווחים, נחבא אל הרהיטים. ומשנפרש וילון בחדר האחד, ובחדר השני וילון נפרש, לאחר עוד שתים־שלוש שנים, כאילו לחפות על הריק המבותר, נמצא הוא סגור ומסוגר וקיומו קיום־בינים ועיניו מצומצמות מציצות מבין חרכי הרווחים.

כאילו שוב אין הדירה דירת־קירות, דירת־חלל.

אך, כמובן, לא הרהיטים בלבד מתי־המספר עושים בריק הדירה כבתוך שלהם עשייה דוממת, אילמת. גם בני משפחת היחיד הכפול ומכופל – כדרכם, בתנועתם. הרווחים רשות־רבים, ובו הללו נעים כאוות נפשם. חותכים, מבתרים, מְדִיקים, מצֵרים את הרווחים בכל תנועה משלהם. אבל כל תנועה בת חלוֹף קיצוני היא, כדקה, כשניה, ובחָלפה הרווחים שבים ונסגרים, שבים ומתרחבים, ושוב חוזרים ונחתכים חלילה, ואין מנוח להם אלא בלילה, בשעה שישן היחיד הכפול ומכופל, מקופל, מצורר בצרור ליליותו, או בימים, בהיותו בתל הגדול.

דירה קטנה וצנועה, אך צפיפות רבה בה. הרהיטים תופסים בה מקום. רווחי־הריק הנכפלים ומתכפלים מקום תופסים בה. ונוספים על תופסי־המקום בני משפחת היחיד הכפול ומכופל מטבע ברייתו, ועל אלה אורחים המניחים עצמם בה בלכתם, מרצונם או בעל כרחם, וצללי רחוקים בזמן ובמקום, על פני הארץ ולמטה מפניה, שהתגנבו לתוך הדירה והשתקעו בה, וכל יצירי אהבה וגעגועים, וכל אלה – את הצפיפות קובעים בה. כל אלה שׁפים כתף זה בזה. כל אלה פוגשים זה בזה בפינה זו, בסדק־ריווח זה, מחלקים כיסא זה עם זה, עומדים זה ליד זה, בצפיפות. דירה קטנה וצפופה, והתנועה רבה בה, ותנוחת הנעים רבה. מרוב השתים שלוות נפשו של היחיד הכפול ומכופל מושבתת לעתים קרובות, ויש אשר לבדידות ישתוקק, לשלוות־יחיד, לפחות בין בני משפחתו בלבד.

ואכן יש אשר תבוא השלווה הזאת, לזמן־מה, כשחרור נשימה שנכלאה, ואז ימצא את עצמו פתאום אובד בריק־שממה, כּוֹפֵר השלווה.

אז יחזרו אליו כל יוצרי הצפיפות, וברי לו שלא עקרו ונעלמו, אלא אך מתחבאים הם לעתים בפינות ובסדקי הרווחים. הלנוח גם הם? הלהחליף כוח בשלוות־מה גם הם? עתים מאליהם ישובו, כופים קרבתם עליו, עתים בעצמו ישיבם, בידם החזקה של הכיסופים וצער האהבה.

יש בדירה שקט פנימי, ורעש פנימי יש בה; ונכנס אל הדירה שקט חיצוני, ורעש חיצוני, כמובן, נכנס אליה. נמצא השקט בה כפול, והרעש בה נמצא כפול. השקט והרעש הנכנסים מן החוץ דרך כניסתם שונה. הרעש פולש אל תוך השקט הפנימי ומתפרץ אל תוך הרעש הפנימי. את הראשון הוא משסע; את השני הוא בולל ומבלבל. השקט הנכנס מן החוץ כבצעדי־לבד הוא נכנס, נכנס ומשתפך אל תוך השקט הפנימי וקשב רחב־נשימה אוספם שניהם אל תוכו כזרועות פתוחות לרווחה. אז שוכך גם הרעש הפנימי, קשוב אף הוא, כביכול.

השקט הפנימי והרעש הפנימי בדירה, כשלעצמם, מובדלים הם מכל שמחוץ לה, אפילו מן הדירות האחרות שבבנין, ואין לשום חוץ חלק בהם. כל עצמם מִשל הכתלים והרהיטים ומִשל ריק־הבינים, ועיקרם משל תוֹכנוּ, ומשל קורות חיינו, אלו שנדַמו וקפאו, ואלו שעשנוֹת ונוֹפצוֹת כזרדים יבשים באש מנושבת־רוח, ומִשל המרחקים, אלו שעל מצעם משתרעים הם ברחבי הזכרונות ואלו שקפיצת־דרך עושים להם כקרני־אור אלינו. עומד השקט בדירה כאגם. המית מים דקה באזנינו. נושמות אזנינו. כולֵנו נשימת־קשה רחבה. פתאום שלוות האגם ההומיה מתערערת. רגלים קופצות לתוכו. ידים משכשכות בו. בּלוּעה נפערת בו. מערבולת על קצות בהונות מרקדים מזדקפת בו. נשימת־הקשב הרחבה נקטעת חטפים־חטפים. חרדה באגם. שוכן הדירה, באותה שעה, החלונות הצופים אליו מפלט הם לו. הוא ניגש אל חלון אחד ומרכין ראשו אל תוכו; ניגש אל חלון אחר ומשיט עיניו בעומקו. כמן החוץ עֶזרוֹ יבקש.

מעבר למחיצת־הכתלים העבה – החוץ הסמוי, הרב. מעבר למחיצת־החלונות הדקה – החוץ המעט, כשיעור קיבולה של העין. פה רחוק הוא יותר; פה קרוב הוא יותר. החוץ הקרוב ביותר – החצר; החוץ הרחוק יותר – הרחוב השוטף; החוץ הרחוק ביותר – התל הגדול, והים, שקול דממתו הדקה הומה מרחוק בלי הרף. פעמים כיער ברוח הומה היא, זו דממתו. ילדים צורחים בחצר, במשחקיהם. הבולדוג מן המרפסת בקומה ב' של הבית שממול קורע בנבחותיו קריעה אכזרית את דממת החצר. דשדוש רגלים יודעות־אך־מטרה, בולעות־בולעות־בולעות אורך מדרכה מתחת לחלון. אשה מפריחה כעפיפון שיחת מלמטה אל חלון עליון בקצה הבנין. פועל־נקיון גורר פחים כגוויה על המדרכה. הרעש החיצוני בא שברים־שברים אל הדירה. שברי־הרעש רובם מוכרים, ולכן אין הדעת בפנים נתונה אליהם. חוץ מנביחת הבולדוג. אך הנה דממה שטפה את החצר. מִטעם צהרים בה. השקט החיצוני הזה לעולם כחידוש הוא. או כתחיה. מרחב נפתח בחוץ. נועם מרחב שלוו נסוך סביב. כמעט נועם רַחַב הקיץ על פני השדות ההם, בערפל ההוא.

השקט הפנימי והחיצוני מקיפים אותנו; הרעש הפנימי והחיצוני פורצים אל תוכנו. אנו, דבר אין אנו מקיפים מחוץ לנו. מוקפים אנו ונפרצים אנו. כמו השקט והרעש, הפנימיים והחיצוניים, כך גם הקורות הכלליות, המאורעות הכלליים החיצוניים מקיפים אותנו. הזמן מקיף אותנו. בתוך ההיקף הגדול הזה בכוחנו המעט להקיף רק את שבתוכנו ממש. ברשות־היחיד הפנימית העמוקה את הקורות הפרטיות, את המאורעות הפרטיים, אנו מקיפים. הם בתוך גופנו ממש. ובסך הכל – את עצמנו אנו מקיפים. וכך אנו יושבים, כפולים ומכופלים, בדירה הקטנה, הצנועה – היקף קטן, פרטי, בתוך היקף גדול, כולל, בולע כול.

רב הוא היכול להימצא, להידחס בדירה קטנה וצנועה. אנו עצמנו יכולים להימצא בה הרבה, או להימצא בה מעט. להיות רבים בה, או מעטים בה. ברבוֹת שעות שהייתנו בה נִרבּה גם אנו בדרך חזרה עצמית משעה לשעה. במעוֹט שעות השהיה בה נִמְעט גם אנו בהיגרעות עצמית כנר הנגרע. כמעט לשעות ניהפך. לשעות יתרות ולשעות חסרות.

אין הבדל רב בינינו ובין השעות.

אנו יודעים, שהיינו משתוקקים, אילו היה בנו כוח תשוקה שלמה, הרבה לשהות בדירה הקטנה הצנועה הזאת, כאילו בשביל לפצות עצמנו על העדרה רב־השנים. או כאילו בשביל לדמות אותה לבית, להחליפה בכוח האשליה טורפת־הקלפים הזריזה באותו בית־ראשית כחוֹל שעל הגבעה האמיתית, בערפל ההוא. אבל דברים שונים, צרכים וחובות, אמיתיים ומדומים, מוציאים אותנו יום־יום ממנה, מכסת עבודת־הקיום, הכיסופים־לחוּץ עתיקי־מִנוֹער, צורך הפגישה באנשים זרים, ההתבוננות אל אנשים זרים, החובות האמיתיות והמדומות, לגבי אנשים שונים, ידידינו בעיקר. כשאין אנו ממלאים כהלכה, במידה מספקת, את הצרכים הללו, את החובות הללו, נכפלים ומתכפלים הצרכים והחובות בריבית־דריבית, ואל הדירה הקטנה חוזרים הם עמנו, וכאן מַרבים הם את הצפיפות, ואת הרעש הפנימי מַרבים. בהיגדש הסאה רוצים אנו לברוח מהם ועוקרים החוצה, אל רחובות התל הגדול, וכמו בורחים מעצמנו.

אנו עושים לנו חובות בלי הרף, והם מקפחים צרכינו האמיתיים. ועוד נשוב ונספר מעשה ייצור־החובות שלנו. פרשה תמוהה מאד.

דברים יפים אחדים מן החוץ מבקשים להנעים ריק הדירה הקטנה עלינו. מבקשים להיכנס אליה ולמלא בה העדר תמונות־ציירים על הקירות, העדר עציצים בפינות, העדר חפצי־קישוט שונים. אבל אין הם יכולים לעקור מן החוץ: אין כוח־תנועה להם. למשל, שני העצים הגבוהים, התמירים ורחבי־הצמרת ההם, שמעבר לחורשה, הדומים לאותם עצי־ליבנה רחוקים מרחק־זמן ומרחק־מקום שבערפל בית־הגבעה הכחול, הקיים ואינו קיים. נעות, נעות כה וכה הצמרות ברוח הקלה והומות המיה גנסינית צובטת את הלב. כראשי נשים גבוהות ששערן שפוך על כתפיהן הדקות. עומדים הגבוהים והתמירים הללו ואינם זזים ממקומם, ורק אל עינינו יוכלו להתקרב בהיאחז עינינו בהם מרחוק ובמשכן אותם אלינו. קרבתם במבטינו תלויה. יעיפו העינים מבטים בהם, ויקרבו הגבוהים והתמירים קרבת מרחקים צובטת את הלב. יאספו העינים מבטיהן מהם וישובו המבטים אל תוכן ותמונת העצים טבועה בהם, נעה־נעה לדקה, לשניה. דועכת, מדמימה פנימה.

דברים יפים אחדים מן החוץ הקרוב. הכי נוסיף להסמיך את הקרוב לרחוק, במקום ובזמן? כדי להוכיח משהו? משהו מופרך מעיקרו? משהו מופרד לעולמים? אבל מעבר לחלון החדר האחד, הגדול יותר, ומעבר לחלון חדר־השינה, חורשה רחבת־ידים, ובסופה של החורשה שני העצים הגבוהים התמירים. ורק מעֵבר להם בתים אחרים. הדירה פניה אל החורשה. הדירה מרגישה את עצמה כבית בשולי חורשה. מי העמידה פה? איש־הזכרונות, נכבד בבני משפחת היחיד הכפול ומכופל, תוהה על פלא החורשה. בית־הגבעה, בערפל ההוא, בשולי יער עמד. מי בחר לו פה מעוֹן בשולי חורשה? מי הקפיד והושיבוֹ בשולי העתק זעיר של היער ההוא? מי מחזירהו שמה?

יער בזעיר־אנפין. חורשה־לא־חורשה. שלושה־ארבעה שבילים נוהרים דרכה בלי הרף אל הבתים שמעבר לה. אנשים עוברים בהם שלוש פעמים ביום, בעיקר. בבוקר קצת אמהות עגלות־ילדים מוליכות אל גן־הילדים שמעבר לחורשה; קצת אנשים נחפזים לעבודתם. בצהרים שבות עגלות־הילדים. לפנות ערב שבים העובדים. אך שלושת־ארבעת השבילים נוהרים בלי הרף, גם בהיותם ריקים, במרחק מוגבל נוהרים, למטרה קבועה קרובה. חוזרים על המרחק בלי הרף. והחלונות צופים אל החורשה בלי הרף.

הדברים היפים האחדים מן החוץ הסמוך שיעורם מופרז במקצת. איש־הזכרונות ורעהו הפרשן הפיוטי, צֶמד חסר־מנוח במשפחת היחיד הכפול ומכופל, הם המפריזים בו, והדברים היפים הרבים מן המרחקים במקום ובזמן מסייעים להם, ממריצים אותם במישרין ובעקיפין. וכיצד לא יפריזו אלה ואלה? שני הראשונים, החסרים אותם יערות, ואותם נהרות, ואותם גנים רחבי־ידים, ואותם שדות ואפרים שמסביב לבית־הגבעה הכחול, בערפל ההוא, וכל אלה, החסרים אותם, נאלצים להפריז בשיעור המעט והיפה שמסביב לדירה: חצר, מדשאה, חורשה, שנים עצים גבוהים, תמירים. ורבת־נועם היא ההפרזה המודעת־לא־מודעת הזאת. והנועם הזה שמץ גאווה בו, ניצוץ מהבהב ברפיון מן הגאווה הגדולה ההיא על הדברים היפים הרבים, הגדולים ההם שמסביב לבית־הגבעה, בערפל ההוא, גאוות־הילדות התמה, הנאמנה בשעתה לאין שיעור.

חללים ריקים אחדים בתוך הדירה ביקשו רוּבוֹ של עשור ראשון להתמלא ונידונו לעינוי־דין ארוך. שנים־שלושה קירות ערומים ביקשו לבוּש ועמדו רובו של עשור בקפאון בקשתם. בני משפחת היחיד הכפול ומכופל, איש־איש מהם נתון היה לדאגותיו שלו המפורדות, והדאגות השונות נתונות היו להתנגשויותיהן, להסגת גבולותיהן, והחללים המבקשים להתמלא, והערומים התובעים לבוּש, נחלתם אדישות היתה, התעלמות, כמו עקיפת בורות, כמו דילוג על מכשולים. ובסופו של דבר היתה זו התעלמותם מבּשׂרם הם. בחדר־השינה, שרק מיטה וארון בו, וכיסא ליד המיטה, נתמַצה עינוי־הדין בעזיבותם של הספרים. בני־בלי־ביתם היו הספרים רובו של עשור ראשון בדירה הקטנה. איש־הספרים מִנוֹער, אשר על הספרים נפשו מִנוֹער תחיה, אך רוב עתותיו בחרושת הספרים הוא שרוי, מוקף ספרים ועוּבָרֵי־ספרים כרוכל־שוק ותיבת סחורותיו ודוגמות גָלמֵי סחורותיו סביב לו, וזר נכרי הוא כאן בין הספרים, כי על הספרים נפשו באהבה עדינה, ובאהבה טהורה, ובאהבת־נעורים נלהבה תחיה, בערפל הנעורים ההם, ועדיין רדום בו אותו רטט־שכרון שהיה חולפו בכניסתו לחנות־ספרים ואותו זכר שכרון גואה שהיה שוטפו בהפוֹך עיניו בספרים הרבים ושונים, בבקשו בהם קרובי־נפשו כבקרב בני־האדם ובחזוֹתוֹ לו מהם לבסוף בחירי־לבו כבקרב בני־האדם, כאן כמתעלל היה בספרים. בתחילה על ארון־הבגדים את ספריו ערך, מאֵין ארון־ספרים להם, וברבוֹתם אלה על גבי אלה ערָמם, והיה ארון־הבגדים כעין עליית־גג שגרוטאות מגובבות בה, והיו זיזי הספרים המשתרבבים בזוויות שונות מתוך הערימה דוקרים בכתפיו בכניסתו לחדר, בעברו על פניהם, ולבו להם בזכר אשם ממושך. אחר כך, כרוב המַדקרָה, יום אחד על כיסא עמד, חפן חבילת־ספרים משוּננת ככל שיעור קיבולן של הזרועות וירד והניחה על הרצפה, חזר ועלה וחפן עוד חבילה, וירד, וחוזר חלילה. לאורך הקירות סדרָם, קטנים על גבי קטנים, גדולים על גבי גדולים. סדרָם. בשממון נפש רגילה לאֶפס תוחלת. שכובים אלה על גבי אלה. כמוכנים לאריזה ולסילוק מן הדירה. לאחר שנפרשו הווילונות על החלונות, שתים שלוש שנים לאחר שניטעו רהיטים מעטים בריק החדרים כעצים בגומות, הועמדו מדפי־סולם לארכו ולגבהו של אחד קירות החדר הגדול יותר, ונמצא הערום האפור התובע לבוש בא על סיפוקו, בזכות הספרים, והספרים קמו מן הרצפה ועלו אל המדפים, קמו ממשכבם ועמדו עליהם בקומה זקופה. משנכנסו הספרים קוממיוּת לחדר הגדול נכנסה עמהם חמימות והשתפכה על פני החלל המקוֹרֶה והמווּלן, נכנסו דיירים חדשים, אילמים דברנים, סַפּרנים, אילמִים מלאים תמיד נכונות רבה לדבר ולספר סיפוריהם באזני העינים. ושוכני הדירה פחות בדידות חשו. כי אין כספרים נבחרים סדורים על גבי מדפים מפיגי בדידות.

לאחר שהועמדו המדפים, וזה שנה־שנתים כבר עומדים היו בלי הרף צופים פני הקיר הנגדי, נתלתה בחלל מעל לשולחן־הכתיבה בחדר הגדול מנורה בצורת גביע רחב הפוך, והיה הגביע ההפוך התלוי משתפך ומשתפך מאליו.

בכבדות, כמתנהלים בדרך יגעה, כבעל כרחם, הלבישו שוכני הדירה במקצת את מערומיה, מילאו במקצת את חלליה הריקים, בסירוגי־שיעורין, כפורעי חובות־קרן־וריבית לשיעורין. הוּמַך קולו של הריק, כקול־דברים לאחר ריב גדול.

שכוח, מוסח מן הדעת לחלוטין מלכתחילה, גבה של הדירה. נצא איפוא לשעה קלה החוצה, להקיף הדירה, לא החוץ הסובב אותה, להקיף הדירה עצמה ולראות מה ממנה בחוץ הסובבה.

גם מה שממנה בחוץ שייך, לפי הרגשתנו, שייכות כלשהי לתוכו של החלל המקורה. מה שממנה בחוץ משתרבב החוצה משום שאינו נכנס אל תוכו של החלל המקורה. ואפילו הוא רק גב. רק גבה של הדירה.

דירה דומה לאדם. כשם שכל האדם נמצא בתוכו הוא, כך כל הדירה בתוכה פנימה נמצאת. וכשם שהעינים הן פתח־הראוּת היחיד של האדם מתוכו ואולי גם אל תוכו, כך החלונות של דירה הם פתח־הראוּת היחיד של הדירה מתוכה ובוודאי גם אל תוכה. כמעט ניתן לומר, שדירה היא לאמיתו של דבר האדם הדר בה, מכל מקום כפילוֹ של הדר בה. ההבדל היחיד שבינה ובין האדם, שאין לה תנועה של ארשת־פנים. פניו של אדם אדווֹת־אדווֹת נעות עליהם. אדוות של שמחה, של שכרון; אדוות של עצב, של חימה. אדוותיו רגשותיו של האדם הפנימי. על פניה החיצוניים של דירה רק אדווֹת שלא ממנה ושלא מתוכה ינועו. למשל, צללי עננים חולפים. למשל, גשם הנפרש עליהם סרטים־סרטים רוטטים. למשל, אור השמש השט על פניה לאטו. האדוות מן החוץ יטביעו חותמן על פניה החיצוניים של הדירה. קירות כל הבתים בשכונתנו אפורים היו, קודרים. העננים החולפים הניחו בהם טביעת אפרוריתם. זרמי הגשמים הניחו אפיקיהם על פניהם. פה ושם התחילו בתים לאחר עשר, שתים־עשרה שנה, קירותיהם לטייח, להרסיסם, לחספסם בטיח צבעוני. אורו מעט הפנים החיצוניים של הבתים. מעתה טיפות הגשם נושרות מעל קירותיהם. העננים, בחלפם, נעשים נקבים־נקבים מחמת החיספוס הגבישי של הקירות. רק קרני השמש יכולות לפזז בין הפיטומות הזעירות.

מן הדירה רק המישטח החיצון נמצא בחוץ. מעט מאד ממנה. כמוה כאדם.

גילוי מופלא שני שאנו מגלים בחוץ, שבחוץ אין הדירה עומדת ברשות עצמה ואינה נושאת את עצמה. היא חלק בלתי־נפרד מן הבית כולו. היא אובדת בכללוֹ של הבית. היא איננה קיימת לעצמה. אפילו פרט מובדל חדלה היא להיות. בהיותנו יושבים בתוך הדירה אין אנו חשים חלקיוּתה. אנו חשים אותה כבנין שלם בפני עצמו. בפרט שדירה ‘פינתית’ היא. קיר אחד משותף לנו ולדירה הסמוכה, אך אין אנו חשים השיתוף הַקירי. רק קול מעֵבר לקיר לפעמים יזכיר השיתוף הדק הנעלם הזה. אנו אפילו איננו חשים שיש משהו מעֵבר לקיר. איננו חשים כלל מה שישנו או איננו מעֵבר לו.

יותר מכן אין בפינו דבר על חוּצה של הדירה. נשוב פנימה. ואנו ממהרים במקצת לשוב, כי מפני משהו נרגיש במעומעם, בכניסתנו לחדר־המדרגות, תרעומת כמוסה עלינו. לכן במהירות פנימית נפנה אל הדלת. גינה קטנה של שיחי־פרחים ושיחי־סרק מקיפה את הדירה לרגליה. לא אנו נטענוה, ולא אנו מטפחים אותה. דרי הקומה העליונה במקצת מטפלים בה בערב שבת, או ביום־חג. חרדה קלה זעה בתוכנו: עדיין ארעיים אנו במקצת פה? דבר אין לנו עם סביבת הדירה? לא נטועים אנו במסיביה, כפי הנראה? בחדר־המדרגות חולפים אנו בצער קל, זָכוּר, על פני כפתור הפעמון החסר. נשר הכפתור, והבא נאלץ באצבעותיו להקיש על הדלת. האין אנו מסוגלים להשיב כפתור שנשר? לתקן דבר? תיקון קל?

הולכים ומצטברים החובות הקטנים הללו, התיקונים הקלים בני־בלי־תקנה הללו, פירורים־פירורים של התקנה הגדולה, הכללית, התלויה ועומדת. אנו עוברים עליהם מורגלים בדחייתם, לֵאֵי זכירתם ושכיחתם. פעמים תשומת־ידים משכבר ננערת בנו, והנה אנו צוֹפֶה־הליכות־בית חוֹבב, מתקן־ומתקן־ומתקן נחלָץ, ‘עושים זאת בעצמנו’, כתביעת ז’רגון יצרני־הצריכה. וקורת־רוח מסתפקת במועט לנו. ואנו סוטים ועוברים.

הפרשן הפיוטי הוא שקוֹלוֹ נשמע פה, כמדומה, מפינו. גוֹן של תלונה קלה לדבריו תמיד. מיתר דק של חמלה עצמית רוטט בהם. הוא נכנס לתוך מחשבותינו, בזה נסיון סיפורנו, ולוחש בהמית לבו:

“ספר, ספר נא! ספר על עייפותנו. עייפות מלהשחיל חוט במחט ולתקן קרע קל בבגד, ולתפור כפתור שנשר. ולצאת ולחפש את הזגג. וללכת אל חנות כלי־הבית. ואל סניף הדואר. וכו'. ואלה רק לדוגמה. וכל הקרעים השונים, העמוקים? וכל הקלקולים הגלויים והנסתרים? ספר, ספר נא על תולדות עייפותנו…”

בת־קול רחוקה, רפה, של הצעירה בבנות סבא, הרווקה המזקינה, שבפיה נתרכזו כל תלונות־הצער הכבושות של בני הבית הגדול המחריש מלהתלונן. בת־צליל מלמול ענוותה של אם הבנים. מנוד ראשה האטי: יקירַי…

“ספר, ספר נא, אתה המנהל את חיינו… אתה המאחדנו כולנו… אתה האוחז בצרור קצות העבותות…”

מנהל־החיים הנעלם, האוחז בצרור קצות העבותות, – מי הוא? מה טיבו? – מפטיר בשפה רפה מכוּונת, כמין פרשן ממתיק משפט:

“אולי, אולי גם קצת עצלות… גם קצת רפיון־ידים… וביחוד שאנו עסוקים תמיד. כל אחד מאתנו בשלו עסוק…”

זעים בני משפחת היחיד הכפול ומכופל. זה בכה וזה בכה. זה מרכין ראש. זה מפשיל עינים כלפי פינה בתקרה. זה חוזר ממרחקוֹ הנבחר. זה עולה ממאורתו. זה מלקט חלקיו מתוך פזורתו. כולם, כולם בעבותותיהם.

והנה הם־אנו כאן בצוותא, בצפיפות הדירה הקטנה הצנועה. כל אחד מאתנו לא תואר לו מובהק, לא מראה ברור, אולם שמות מפורשים לנו ומשמעם כלשונם. אחד בנו, הפרשן הנ"ל, הוא־הוא שנתנם לנו ושמו שלו אנו שנתנוהו לו. אנו – איש־הזכרונות / המפוזר / השבוי המוּחָב / הערום / האסופי / כפול־הידים / איש־הריעים להתרועע / איש־האבדוֹת / הירא־מפחד־לילה / שנפשוֹ־יוצאת / השש־להצטיין / הסגן / עושה־הטובות / איש האחרית??? /ועוד? / ועוד? מה שמותיהם מִשֵמות? פה ייזכרו, פה יימחו. המה ושמותיהם. פה ייוודעוּ, פה ייעלֵמוּ.

אלה רק לדוגמה, אומר הפרשן־השֵמן. רק לדוגמה, ולשנותם, להחליפם אפשר. אין אנו רוצים להחליפם, נענה. חיי־שמוֹת לנו. בחילופיהם קיצֵנוּ.

שמרנים אלה לעולם מכונסים הם יחד. ומפוֹרָדים יחד. איש־איש בפינתו. איש־איש בסדקו. מעֵבר למחיצתו. מעבר לעצמו. יַרבּוּ שתוֹק, כדי לפרוץ פתאום בקול־דברים. יתמידו סתֶר, כדי להיגלות לפתע ללא נקרָאו. זה אל זה מרחוק יגשֵשוּ. זה מזה מקרוב יתרחקו. זה עם זה יתנצחו, יתפיֵסו. אחים כולם. אחים חורגים קצתם. אחים מפורדים כולם. אחים מאוחים כוּלהַם.

ומנהל־החיים מחזיק בכולם, כרוכים בעבותותיו.

כולם גלויים, גם בחביונם גלויים כלשהו. רק הוא, ‘מנהל החיים’ שלהם, כורך העבותות, מרַפם, מהדקם, נעלם הוא. מי הוא? מה טיבו?

כולם גלויים, ורק השכנים לא יראום. ידוע לשכנים: אחד דר, לבד, בדירה הפינתית. ילדי החצר תוהים עליו, שלבדו דר הוא. ‘איפה האשה שלך? יש לך ילדים?’ אחד יוצא מן הדירה יום־יום ונכנס בה. אולי זה האחד, המוּכּר להם, הוא הנעלם? משפחה של יחיד כפול ומכופל הוא בדירתו, ואחד ככל השכנים, בצאתו.

בצאתו הוא מתאחד, מתהדק, חגוּר ומכופתר, ובשובו מתפרד בדירה לכפלָיו.

הרגל הוא לו, ושוב אינו מתקשה בקיומו. כלומר, קודם שהתרגל לכך צפוי היה לפעמים – לא להתפרדותו בחוץ, אלא לפריצת גדרוֹ של זה, לניתוק עבותותיו של זה. שנים שנפשו־יוצאת היה ראש העקודים מנתקי עבותותיהם. שנים בהן השבוי… שנים רבות. מתערב פה הפרשן ושואל:

“ואין אתם סבורים, שלא כל השנים? שלא כולן מֶשך־שבי ארוך אחד?”

השבי מהו? השבי היכן? נגיע אליו.

לפי שעה אנו בחצי־החדר, כי עתה זה שבנו מהקפת קירות הדירה. שניִם הם שגבּם בחוץ. השלישי, צדו האחד בתוך הדירה, וצדו השני, כאמור, נעלם מעינינו, כי בתוך דירת השכן הוא. הקיר הרביעי אינו קיר כלל. מדלת־זכוכית ומחלון הוא מורכב, ולפני שני אלה המרפסת. המרפסת איננה שייכת לחלל המקוֹרה, כי לא מקוֹרָה היא, “לא סגורה”, כלשון המשתכנים. כמובן, אנחנו, להבדיל משאר השכנים, טרם ‘סגרנו’ אותה. פתוחה היא כל היום וכל הלילה. ביום פתוחה היא גם אל הדירה. בלילה נדאג לה. בלילה פתוחה היא אך החוצה, מן הדירה והלאה, אל החורשה הלילית, אל הלילה כולו, אל כל אשר יתרחש בלילה ולא נדעהו. עזובה היא, כחורבה, כסככה ריקה. כל שירצה יוכל ללון בה, בשכנותנו, ולא נדע דבר לוּנוֹ. כמעט אין היא שייכת לדירה. שייכות המעט שלה לדירה תלויה בפתיחה החלון והדלת אליה. בלילה סגורים אלה, והווילון האפור פרוש על פניהם, והיא, המרפסת, אינה קיימת כלל. אבל הן ביום והן בלילה בבחינת מבוא היא. בעדה, דרך החלון וזגוגית־הדלת, יבוא ביום האור לחדר הגדול. כדרך שיבוא בעד חלון חדר־השינה. בעדה, בלילה, יבוא החושך עד החלון ודלת־הזכוכית ויעמוד וייפרש עליהם כווילון־מישנה, וילון־חוץ עבה, כבד. שייכות־מבוֹא שייכת היא איפוא לתוכו של החלל המקורה שלנו.

שייכות בהירה ושייכות אפלה.

ממֶנה הבהיר וממנה האפל בתוך דירתנו. דופרצופית היא, ואין דירתנו נותנת אמון בה. פרצופה האחד, הלילי, הוא מוקד תורפת דירתנו. החלל המקורה, הבצוּר, בצדו האחד פרוּז הוא, כמעט פרוץ. פרצה זו קראה לילה אחד לגנבים, ואלה הרימו את תריסה של דלת־המרפסת ונכנסו לדירה, וכלי־מלאכתו של הפרשן נטלו עמהם, את מכונת־פרשנותו. מאז החילונו לנעול דלת חדר־השינה בלילה, לבל יוכלו פורצים להיכנס אליו מן המרפסת ולהשיגנו. בלילה ברשותנו חדר־השינה בלבד. כל שאר הדירה מופקר. אין אנו יודעים מה מתרחש שם. ואנו יכולים לחשוש שכל דבר עלול להתרחש. בלילה חדר־השינה בלבד הוא דירתנו.

בלילה גם אנו, כדירתנו, מצטמצמים ביותר. באחד מבני משפחתנו מצטמצמים. בלילה אנו – הירא־מפחד־לילה. כמעט אך ורק הירא־מפחד־לילה.

בהתקרב שעת השינה יודעים אנו, כי הנה אנו הולכים ונעשים כולנו ירא־מפחד־לילה. יראתו של זה מיוחדת במינה היא. לא יראה מפני המירֵא אותו, אלא יראת היראה עצמה, הממשמשת ובאה. כי לא הלילה מפיל פחדו, אלא פחד־הלילה העלול לבוא מעורר יראה.

הירא־מפחד־לילה קם מעם שולחנו של איש־הספרים לפרוש אל חדר־השינה. הוא בודק תריס החלון ותריסה של דלת־המרפסת, אם מבורגים הם היטב בברגיהם. מכבה החשמל בחדר בהושטת יד מן המסדרון, והחדר בבת אחת נסגר מפניו. ושוב אין לו שליטה עליו. הוא נכנס אל חדר־השינה ומעלה בו אור. חוזר אל המסדרון ומכבה בו החשמל לאחר שבדק את דלת־הכניסה אם נעולה היא כראוי. בלכתו אל חדר־השינה גבּוֹ, בתוכו, בורח רדוף־לילה מן המסדרון, אבל האור היוצא מחדר־השינה מחזקוֹ, מאיטוֹ. בינתים, מאחריו, כבר כבש הלילה רובה של הדירה. הוא נכנס כמו־מהר אל חדר־השינה ונועל כמו־מהר את הדלת, לבל יקדים מי וידחפנה מאפלת המסדרון אל נוכח פניו. נועל פעמיים ובודק פעמיים את המנעול. נוכח לדעת שאין איש לוחץ על כף־המנעול מבחוץ. עתה יגש אל הכיסא שליד מיטתו וידליק את מנורת־הלילה, ורק אחר כך יחזור אל הדלת ויכבה את המאור הגדול. כי בָאוֹר עליו לחזור אל המיטה.

חצי־שעה, או קצת יותר מכן, מנורת־הלילה בעיקר מנורת־מקרא היא. הירא־מפחד־לילה נוהג לקרוא בספר לפני הירדמו. נוֹהַג שאמנם ראשיתו בימי נערותו. אבל בימי נערותו שעות רצופות קורא היה בספרים לפני הירדמו. ‘בולע’ ספרים, כרבים ילדים בולעי־מרחקים, קופצי־דרך, ילדים מעופפים, הרפתקני־חלומות עליזים. הבליעה פסקה מאז כנערוּת עצמה שנבלעה אל קרב הימים. השעות ההן נתקצצו, ושאריתן, חצי־שעה ומשהו, שוב לא על טהרת הקריאה היא עומדת. שארית זו תכלית סיוע לה: מילוי העיניים והוֹגעתן. העינים קולטות מלים, אוספות אל קרבן משפטים, מתמלאות לבלי הכיל ועפעפיהן יכרעו כבדים תחתם. מחשבות־הקריאה יורדות מן המצח שוקק־המלים אל העינים הנעצמות, והעינים הנעצמות ממשיכות במחשבות אלה בנוסח־שינה בָלוּל. הירא־מפחד־לילה, אם אינו מקדים קריאה בספר לעצימת עינים, עיניו ריקות ממחשבות ומיד נקהלים ובאים אל תוכן כל האובדים בארץ־הזכרונות והנידחים בארץ־הנשיה, כמחכים לשעה קצרה זו של ריקותן בטרם תירדמנה, כדי למלאן מלוא חייהם שלהם הזנוחים כל הימים, כל הלילות, חיים זנוחים שישאבו עתה כוח־המשך פעיל מנדודי־השינה, מכפיית הערוּת, לשם תשומת־הלב אליהם, מתוך תביעת תשומת־הלב, כתביעת חולנים מאת קרוביהם, לשם הרחבת שעה קצרה זו שבין עצימת העינים ובין התרדמה לכדי אותו תחום־שממה רחב לאין שיעור של זניחוּתם. שעה קצרה זו היא שעת היאסף כל הנִדחה והמסולק וכל הצרוּר בצרור הנשיה, שעת ריכוז קיצוני של הזכרון, בה כגוש כבד, כחומה אטומה יגהר על הריווח הריק, המבקש להתמלא עוד ועוד ריק, ריק, ריק, שבין העינים והשינה.

הספר הוא הסכר. העינים מלאות בליל מחשבות־הספר ולא יבואן דבר על פניהן. הניצול מהסתערות האורב מחזיר ביד לאָה את הספר אל הכיסא, מסב את הנורה מן המיטה אל חלל החדר ומבקש להתהפך אל הקיר. הרהור שגור של חרדה לגבו המקומר אל חלל החדר, בלתי־מוגן, מהפכוֹ פנים אל חלל החדר המואר. פנים אל חלל החדר המואר יישן. יירדם יודע כי אינו לבדו בחדר. מנורת־המקרא נהפכה עתה למנורת־מאור. מנורת־המאור ערה בשנתו, צופה כל, ממלאת מקום עיניו, משגיחה על הכל עד הבוקר יֵאוֹר. לפנות בוקר יקיץ לחילוף משמרות האור. בשנתו מזכיר הוא לעצמו שכבר מפציע בוודאי אור השחר מבעד לחלון פנימה, ויש לכבות את המנורה. הוא מכבה אותה ביד נמה נשלחת בלווית העינים העצומות המוארות, ומתהפך אל הקיר המלבין והולך.

‘לישון עוד מעט… עוד חצי־שעה…’ השינה האמיתית, המטוהרת. שנת־העונג. שנת־השחרור. באור הבוקר הטהור. אור הנערוּת. בגל החמים השוטף חוזר חלילה את הפנים. מועט השינה המחזיק את המרובה. מרוּבֵה הנועם. מרובֵה העֶרגה הטהורה. הירא־מפחד־לילה נמוג בהרהור־זכרון חייכני. בעֵדן גאולה לאין שיעור.

אף כי עוד מרחפת־חולפת איזו מחשבת־ספר כבועת־עשן דקה קלה. חלפה ואיננה. וגבו של הישן־עוד־מעט־עוד־מעט באור הבוקר הרב והולך נשען בבטחה שלמה ובאוֹמֶן תמים אל רַחַב הדירה שמאחריו, המרוקנת מלילה, המתרחבת והולכת במידות גיאות בוקר ללא מעצור.

היחיד הכפול ומכופל מקיץ יחיד מאד. יחיד לשעה קצרה. קרבות ובאות במהירות מהדהדת של צעדים זעירים רוהטים דַקוֹת המַעבר אל תכונת היציאה מן הדירה. תחילה מתרכז תוכו של חדר־הרחצה בדאגה לדיוק שעת היציאה. אחר כך, לשולחן ארוחת־הבוקר, מתמלא תוכו של חצי־החדר השותה ואוכל בחטף, מתמלא לשעה חטופה בליל כותרות העתון, בליל מפעפע, מרקד בועות־בועות לכאן ולכאן. מעבר לחלון חולפים הפקידים מדייקי־היציאה, מדייקי הריצה אל האוטובוס, מדייקי ההליכה העצמאית אל המכונית הפרטית, שתרוץ, תרוץ אחר כך אל מועד הכניסה המדויק לראשית יום־המשרד המדויקת.

איש־הספרים יוצא כבד־תנועה במקצת, עמוס איחור צפוי, איחורים זכוּרים, מתנער מדאגת־איחור זכוּרה, מתעקש בכוונת־איחור, באזהרת מראית־עין של עצמאות.

כך נקל יותר ללכת ולהיחצות למשך חצי־יום, לחצי האדם עובד־הקיום.

הכל, הכל נשאר בחלל המקוֹרֶה, וכשישוב אליו לא ידע מה ימצא בו.

חצי־האדם, בשובו אחר חצות היום, כתוֹם יום עבודת־הקיום, הזורח ושוקע כשמש שהיא מעשה ידי אדם ומונהגת בידי אדם, לאחר מסע חצי־השעה באוטובוס נקרֶה לו, אחד מצי־האוטובוסים של שׁבֵי־עבודת־הקיום היומיומיים המהלך כה וכה בתנועת־זכרון ובתודעת־מטרה של מחוגי שעון, לאחר מסע הישיבה הזוגית הנקרית, או הישיבה הזוגית הנבחרת מטעם זה או אחר, גלוי ונסתר, מסע התנוחה הכפויה, הבּטלה אובדת־העצות, מסע העינים הנכפות להביט אל גבּוֹת יושבים, אל גבּוֹת עומדים, להצטדד אל חלון זה או חלון זה, להשתפל אל רצפת האוטובוס המזוהמת, אל רגלי יושבים מכונסות מתחת למושב או משורבבות אל המעבר, מסע העינים הנקראות, המומרצות להביט אל עינים אחרות, אל פרצופי־פנים, אל גבּוֹת מוּסבּים של עומדים פוני־עורף או הופכי־פנים, הנתבעות כל הזמן אך להביט, ונלאות להביט בלי הרף, ונמשכות בלי הרף להביט, חצי־האדם, לאחר מסע ההבטה הרצופה, לאחר חמימות הישיבה המוסעת בציבור, להט קירבת הזרוּת כתף אל כתף, שקיקתה הכבושה של קרבת רגלים ורגלים במרחק עצום מופרד כחוט השערה, יורד מלא תשבץ נע של אנשים ואברים ומבטים ואוויר שתיקה נעה, אצה, וכרכורי קולות דברים וקריאות, והולך ומתרוקן ברדתו מן התשבץ הנע ומן האוויר הנע־אץ ומן כרכורי הקולות התרוקנות של מעין אכזבה מעורפלת, ודרכו האִטית של השביל שבין בתי החצר המוגבהת מכביש הרחוב ממלאת אותו, ככל שהיא הולכת ומתקצצת, הולכת וכלה, ממלאת אותו רחש של תהיה ושאלה שלא מעֵין השיבה. תוהה, שואל חצי־האדם, ההולך וגדל, ההולך וחוזר אל מלוא שיעור קומתו הטבעית, האמיתית, תוהה ושואל, בשמינית שבשמינית של מבוכה שאין בה ממשות, של סקרנות שאין בה ממשות, של כעין בת־חיוך צדדית, אם ימצא את הדירה במקומה, אם בכלל ימצאנה, אם ימצאנה שלמה, לא חורבת דליקה, לא מפולשת־פריצה. ולא חששן הוא מטבע ברייתו, ולא פחדן, ולא חַרדן מטבע עיקום־בריה ממשי או מדומה ואין כל טעם ממשי, וכל גורם ממשי לזָרוּת חוזרת זו. אבל התהיה והשאלה מרחפות, ללא חרדה וחשש של ממש, על פני תנועת ההליכה, על פני השביל הנכרָת והולך. ובפתחו את הדלת ישאל בו הרהור אלמוני בא־לא־נקרא מן אֵי לא־נודע, ישאל שמא שוב אין הוא בעל הדירה, שמא נלקחה ממנו בהיעדרו, שמא זרים ימצא בה, ושמא את שאינם ימצא בה, את שמִן הערפל ההוא, מישהו מהם שתביעות־חיים מיוחדות לו, או תביעות־תגמול מיוחדות, ועינו יעיף אל החדר, ועינו תשאל את עצמה, בהיותה מועפת אל החדר השני, אם אין ההיא שוכבת שם, ובפתחו את חדר־הרחצה יבקש ההרהור להיווכח לדעת אם אין ההוא עומד שם לפני הכיור. בד בבד עם כל התנועות הרגילות הדרושות, עם פשיטת המעיל המשחררת כרגיל, עם המבטים הרגילים, בד בבד עם הלאוּת הנשנית, בד בבד עם תשומת־הלב המוכנית הרגילה אל צרכי שעת הצהרים הרגילים, אל כל השקט והמידה של ההרגל ושל הנוהג החוזרים חלילה. כמיני קרומים של הבל, של אד, הנקרמים והולכים ונמוגים והולכים מסביב לאוֹרַח השעות הנשנות, כגלגול כדוּר, של החיים המוכניים, על פני התנועה המוכנית של מכונת הגוף והתכנון המוכני של שׂכל הגוף ורוח הגוף המאומנים, המיומנים, המובדלים לעצמם, ובלתי־מורגשים לא כקיימים ולא כבלתי־קיימים.

הקרומים הולכים ונמוגים כליל בכניסה למטבח, להכין ארוחת־הצהרים כלאחר־יד, בקורטוב חוסר־סבלנות, בלאוּת תחילה, כאילו כדי להיפטר, למהר ולהיפטר מכעין מיטרד זה הנשנה יום־יום, כהישנוֹת לילה־לילה כעין־מיטרד אחר, גדול יותר, השינה.

תוכו של החלל המקורה מלא חייהם הרגעיים של קורי־הרהורים אלה, של נימי־דמיון אלה, של פעימה רפה זו של ורידי־רגש אלה, מלא אותם שעה קצרה, כרגיל, וחוזר ומתרוקן מהם, ומרכזי־תודעה חדשים, ישנים מתחדשים, נזרעים בו פקעוֹת־פקעוֹת. בתנועה חוזרת, כתנועת מי־מעין נובעים מתוך חול שוֹקט דוֹמם.

עוד נחבאות קרחות־החול הזעירות, פיסות־פיסות חיוורות מסורגות בין השיחים הירוקים הלחים, עודן נחבאות מזה ומזה למַעין, זרוע שלוחה של הנהר, מאחורי בית סבא, בקצה המשעול המשתטח אפיים ארצה על פני הגינה, לנַשק מסיבּי שכונת פועלי־האחוזה, פיסות־קרחה של חול כתום־חיוור שמבּוּעים קטנים מפזזים בהן מן החול ולמעלה ממנו במלמול בּעבּוּעים־בעבוּעים כפיוֹת דגים קופצים מחלקת הנהר ולמעלה ממנה, קופצים בלי הרף ומתנשמים־מתנשמים באוויר הקיץ החם הרך.

ועוד קודח מַקדח צינת המים החדה המקפיאה את שיני הנער השותה מהם בתוֹם מלוֹא תשוקה עד הַכאֵב אותן. ביום הקיץ החם הרך. בים־האור הגדול והרחב של הקיץ ההוא. בגאון רַחַב השלוה השלמה סביב־סביב כמלוא העין.

ואף ההתנערות מפעם לפעם למילוי אותה חובה של חלום ישן נדחה והולך לֵאוֹת. אף ההתנערות, יש בכעין התפרצות קצרת־רוּח, יש בגישוש ערוך ומתוּכּן קצר־ימים, קצב של מוכניות כמו טבעית היה בה, מחזורי, מקוטע, כקצב גלגלי מכונה נעים ופוסקים, ונזכרים לחזור ולנוע, ונאנחים שוב אנחת גסיסה. ורק הפעם האחת – בצמיחה טבעית ברורה, ברוֹך ובעוֹז נובעים מתוך שרשים שלמים, שלמים ושעמדו בעינם ובתוּמתם, בהתעצוּת זוקפת, בהתענפוּת מתפרשת, בפריחה מלאה, מתרחבת, מתעגלת כצמרת, בכל חליפות מזג החיבור החטוף וכורח הפירוד הוֹרֵה כלוֹת־הנפש התופחת בלי הרף, בכפור ובחוֹרב של הבדידות הנכספת עד כלות נשימתה ובדריכות הציפיה המיתרית עד כדוֹק הַפּקיעה ובלהט השלם של הפגישה־מחדש והקירבה־מחדש, השלֵמה, הצמודה, הגדורה מכל־וכול, ללא כחוט־שערה, ללא כפשע, בין עוֹר לעוֹר, בין אבר לאבר, בין עין לעין. בנשימה האחת. בקול האחד. המורכבים משנַיִם, ואין נחלקים, אין נחצים לשנים. בטרם הכניסה אל רשות־היחיד המקוֹרה. בשנים־שלושת החדרים הפזורים האחרונים. בשנים הפזורות האחדות, האחרונות.

כך גם אהבתם חַדרית היתה, מנודדת, מטולטלת בנדודיו של שנפשו־יוצאת מחדר־זרים אל חדר־זרים, פה צר פה רווּח יותר, רוב קיומה ברווחי־בינים רחבי־הידים שבזמן ובמקום, במרחקי־ההפרד, משתרע על פני שטח המרחק השומם, על פני דרך־הרבים שוקקת־התנועה שבין עיר לעיר, בין התל הגדול ובין עיר־ההרים, קיום מֶרחַקי, דַרכּי, וחוּדה, יהלוֹם מוֹקדהּ, בפגישות־הבינים הקצרות שבין רווחי־הבינים הארוכים, יש בתל הגדול, יש בעיר־ההרים. בשנים הפזורות האחדות, האחרונות של שנפשו־יוצאת, ושל שנפשה יצאה בטרם עת.

שנפשו־יוצאת, יום אחד והוא מהלך באחד רחובות התל הגדול ופניו המועדות אל מקום פלוני, אל בית פלוני, באוויר הרחוב חותכות־חותרות אל מקום פלוני, אל בית פלוני, ובתוכן, בתוך תוכן הגדור מכול־וכול, זקופות, מופנות פנייה ישרה, ללא כל זווית־נטיה, אלא הישר־הישר נִכחן, נעות בתנועה מרוכזת בתכלית, אל מול פנֶיה הקרובים, בכוח קפיצת־מרחק קרובים, של בת עיר־ההרים, ובשעה ההיא, בהליכה החיצונית, הגופנית הזאת, ובהליכה הפנימית, הנפשית הזאת, זקוף־פנים וזקוף־קומה, זקוף קומה פנימית כבתכלית הצער הצרוף, שנפשו־יוצאת מתמלא הרגשת־גאון־וגובה, הרגשת־גאון גואה והולכת, ועמוד־גאון הולך לפניו, וגאה מהלך הוא ברחוב, גאה לפני נפשו היוצאת, גאה שהכר הכיר את בת עיר־ההרים, גאה שידעָהּ ושידעתו, זו תפארת נשים נעלה, גאה, שמיוּדעת נפשו היא, גאה על נפשה ועל שייכות נפשה אליו, ומהלך הלאה־הלאה ביום־גאון סביב־סביב בתוכו.

בת עיר־ההרים מחליפה לבושה, שמלה נאה, או חליפה נאה לובשת, מסתרקת למשעי לפני הראי, מתקשטת בעגילים ובשרשרת־צוואר ובסיכה לפני הראי, מתפרכסת לפני הראי, לפני שבתה לכתוב מכתב אל ידידה בן התל הגדול, או לפני הרימה השפופרת לדבר אליו ממרחק ביתה. איש־הזכרונות מספר לו אחרי שנים על סבתא אסתר, שלא הכיר אותה היחיד הכפול ומכופל, שבת חמישים נפטרה ויפת־תואר היתה, וכל שנותיה היתה הצנועה והחסודה, בת ר' בנימין הצדיק, בסרקה שערה הארוך, היורד עד ברכיה (כדברי אמנו, בתה), כל התריסים מגיפה היתה (כדברי אמנו, בתה), לוחש לו איש־הזכרונות סיפורו זה על סבתא ששמע מפי אמנו, בתה, ושנפשו־יוצאת מסמיך מעשה זה למעשה התקשטותה של בת עיר־ההרים לפני כתיבת מכתב ורואה בהם את המקור האחד, את יפי־הטוהר האחד, פה בגילוי, פה בכיסוי, פה בגילוי הכָסוּי, פה בכיסוי הגלוי, ברשות־היחיד היחידית ביותר.

חלום זה חדש בתכלית ויחיד בתכלית היה, ובבוּאתו נחלת תוכם של חדרי־הזרים היתה. לדירה הקטנה, הצנועה, רק שבר־החלום נכנס. רק השבר. למלואו, למתוֹמוֹ, מקיף כאוויר זך, חובק כלבוש צח את הגוף הנפשי ההוא, נשאפה, נתמַטרה, נבעלה הדירה הקטנה, הצנועה. לתוכה נכנס שבר־החלום.

תוכו של החלל המקורה מלא הֶעדר שלם אחד, למלוא שיעור היקפה של נפשנו, נסתר בשלמותו כעוֹר לפנים מעוֹר, ובזעיר־אנפין ממשי צרור בגליונות־גליונות שבמגירה, ובתמונות שתים שבמגירה, ובשלושה ספרים שעל מדף־הספרים, ובמתנות אחדות, כל אלה מוסגרים למסגרת־בדידות צוננת נפרדה ולחביון־בדידות מוצל נפרד, יחידיים בתכלית. יחידיים בתכלית בתוכו הכפול ומכופל של החלל המקורה. נמצאים בו ולא נמצאים בו. ואולי מה להם פה עתה, ומי להם פה עתה? ומי ינחש אמת סברם החדש?

בתוכו של החלל המקורה דר ברנש דק חיוור־פנים, תם עגום גם עליז, נער משומר במתוֹם נערות, שׂשׂ אלֵי אוֹרחים, ידיד־שׁרֵת לשעבר, פורש־פורש זרועות מכבדות לשעבר, וברבות השנים מרוסן־שׂישׂוֹ־שַרתנוּתוֹ, מאולף־דעת־עצמו במקצת, על ידי אחד מאֶחיו, הרואה חשבון, שעיקר מגמתו חיסור וחילוק, מחיקת חיבורים ומכפלות תפוחי תום והתלהבות, וצמצום הסכומים לתכלית דיוקם ואמיתם. השלמת תיאור תוכו של החלל המקורה, שנקטע על ידי פסקאות מעט של סיפור מוקדם, ששוב אינו הולך ומיספַּר כמקוֹרוֹ, כבחדרים האחרונים ההם, מחייבת גם שילוב רישום־חטף מרופרף של איש־הרעים־להתרועע, זה הברנש הדק החיוור האמור. תוכו של החלל המקורה מלא לעתים שעות־שעות ספורות של קיומו של זה. לשעבר היה הוא רעהו הצמוד־בהסתר של אחיו שנפשו־יוצאת, וממלא־מקומו בגלוי, בעיקר בחוץ, בחוץ הגלוי, ברווחי־הבינים של תקופות־הריעות, הריעות הרחבה, הפתוחה לרווחה, שבין פרקי־הזמן המופרדים, המסוגרים, של חיי־האהבה של שנפשו־יוצאת, החיים הזוגיים הטהורים, שאין לשלישי או לרביעי או לחמישי כל חלק בהם.

כשם שנפשו־יוצאת לעתים השַליט בחיי המשפחה, כך גם איש־הרעים־להתרועע לעתים השׂוֹרר בבית הפנימי שלה. שאר האחים באותן עתים אך צללים הם, מצודדים, קצוויים, זוויתיים, קפליים־קמטיים. אף האב העצמי –

האומנם מצאנוהו? ‘מנהל־החיים’ הוא האב העצמי? עוד אין אנו יודעים דבר לאשורו. אין אב, ואֵם אֵין. הוא אבד, הומת בערפל ההוא. היא שבקה חיים, לכל ההולכים למות, לפני עב־הערפל.

איש־הרעים־להתרועע, להתעורר־להתרועע, מסיבה עורך בין הקוּרים, בין הנימים, בין האחים השונים, הצלליים, הזיזיים, בין שלפוחיות הזכרונות־הדמיונות התופחות ומתפחסות לסירוגין, תחת הענן המשונן התלוי בתקרה החיוורת, לצד שבר־החלום המבודד בצפיפות הזאת, מסיבה באמתלה מחזורית של ריעוּת עורך לרעים זרועים פה ושם. אותה שעה, בפלח הבשורה החשמלית את תוכו של החלל המקורה, בשלל גוני קדרותו, כל הצללים האַחיִים בורחים מבין כל הגוֹנים השונים כעכברים לתוך חורי־חורים. אולי נאמר כתינוקות נוגים־עליזים ביישניים הנבהלים בבוא זרים לבית ונפוצים אל כל הפינות להציץ מהן בעינים בוהות, חרדות, סקרניות. אולי נאמר, למשל, כאותם שנַיִם דוֹדים שלא־מן־הישוב, חוזרי־מאמריקה לאחר מלחמת־העולם הראשונה, במשפחה הגדולה של בית־האחוזה, שהיו מצטדדים, מסתלקים למראה פנים חדשות, מבקרים חדשים־לימים באחוזה, כמפחדים שמא בא מי משם וצפונות ישיבתם שם יגלה פה. אולי נאמר כרגשות נדחים מפני רגשות. אולי נאמר כחלקינו אלה שלנו מפני חלקינו הללו שלנו. איש־הרעים־להתרועע, חלק שלם בפני עצמו, מבריח כל אֶחיו חלק כחלק, מסיבה עורך לרעים ותיקים, או לרעים חדשים, מסיבה מוּמצאת, הברקה עליזה, מניפת־זיקוק נפתחת של רוח־מסיבתיות שקפצה עליו פתאום, בכיבוד, כיבוד, כיבוד מותקן ומוגש במו ידי איש־הרעים־להתרועע לבדן.

יום־מסיבה תחילה בדירה הקטנה. הדירה הקטנה מלאה כל היום פרוטרוט אקדמת־מסיבה מתפזר במרוכז על פניה בשקט שמחת שקידה. יום־מבוא־מסיבה תחילה בדירה הקטנה. ריקה הדירה, ורק איש־הרעים־להתרועע בה, ושַל – וָה בה והכיבוד ההולך ומותקן במהירות קצובה, ותחייתן של מסיבות קודמות ספורות בה, וזכרן של מסיבות רבות בבתי הרעים, שבהן ערוֹם־ריעוּת מופיע היה, שבהן ביישן־ריעוּת יושב היה בין דמויות־ריעוּת, ריעות מסוּבה, מתהלכת בחדרים, ריעות רוקדת, משוחחת, ריעות שמה לב, מסיחה דעת, שבהן נבוך־ריעוּת מתהלך היה מקבוצה אל קבוצה, שבהן מתפרץ־ריעות, מתרעם־ריעות, כושל־ריעות, נפגע־ריעות, נכשל־נכזב־ריעות היה; מסיבות בדירות רעים משפחתיות יותר, משפחתיות־מן־הישוב יותר, בדירות עשירות יותר, רהיטיות יותר, מרחביות יותר, רב־אורחיות יותר, מסיבתיות־מטבע־בניינן יותר, מטבע ברייתן יותר. מסיבה הוא עורך לרעיון משום שלב הולך שבי אחר מסיבות־רעים לבו מנוֹער, ומשום שעל פי הרוב אורח הוא במסיבות רעיו, ואף הוא מארח את נפשו להיות, חוב המסיבות הרבות הזרות במסיבה עצמית נדירה לפרוע. ומשום כך מצוינת, ומשום כך מבריקה, ומשום כך עשירה המסיבה הנדירה הזאת מוכרחה להיות.

איש הרעים־להתרועע מסיבה לְיתֵר־על־רעים עורך, מסיבה לריעות עצמה עורך. הריעות באה לדירה הקטנה מפורדת לדמויות שונות, לקומות שונות. עמודי־גופים ניצבים בזיגזג קו־קומות עולה־ויורד־ועולה־ויורד. כדיאגרמה של ריעות משורטטת על פני אוויר הדירה. עיגולים־עיגולים של קבוצות כראשי מערבולות קופאות בפינות. תנועות ידים ורגלים שונות, כנענועי שׂוֹחים במעומד, משכשכות באגם אוויר הדירה. הרווחים בדירה דקים־דקים. הדיבורים, בלא עצמוֹת, בקלוּת משתחלים בעד הרווחים. צחוקים חוטיים, מוֹכיים כלפי פנים; צחוקים זגוגיים, רַעמיים, כלפי חוץ, בדרך אגב, כמשפטי־קריאה מוסגרים, מתפקעים. השתייה רגעית, חוזרת ונשנית רבת־רגעיוּת. אצבעות מושטות בהיסח־הדעת אל כיבוד קטן. צלחות־נייר של כיבוד קטן לאי־תשומת־לב כללית, למלאוּת עומדת, לגריעת־כזית באקראי, צפויות. כיבוד גדול, המובא בכבוד גדול מן המטבח, ובעטיפה של אפתעה, לבליטוּת צפוי, ליחידוּת מודגשת, ומיד הבולמוס עט עליו. שעת חצות המסיבה – שעת הבולמוס הנודעת היא, וחותמה אחידות הפעילות הַפִּיִית הכללית.

חוק הוא למסיבות, וכבר ראינו כולנו ידו המכוונת בכל מסיבה בתלים וברמות ובנווים סביב, ובתווך בתל הגדול, לא כן? אחר שעת־הבולמוס שעת־הפוגה, נבוכה קצת בבלי־משים, שעה תוהה־שואלת: מה לעשות עכשיו, מעכשיו? כאילו נתרוקנה המסיבה מתכנה המסיבתי. תוכה נאכל וקליפתה נשארה – לזרקה? כחלוף שעת־ההפוגה הקצרה הנבוכה, להתעוררות המסיבה שואפת. זה מתעורר – להתעוררות. זה אל רגליו מתעורר: קולות־נגינה ורחפי־צעד בתוכן שומעות הן, ושמְעָן את גופו חולף. זה עיניו ניעוֹרוּ, ומגמת קרניהן אל זו שבפינה ההיא, או זו שבקבוצה ההיא בציפייתה להתעוררות. איש־הרעים מן הפנים החדשות לא יגרע עצמו. משלוש היעלות שמעיר־הנמל־וההר, שעם בעליהן במכוניותיהם באו. איש־הרעים בוחר בזו, ובזו, ובזו. בחירה אחרת בכל אחרת בוחר. שלוש דרכים אל השלוש. אחת ישרה, פשוטה, קלה. אחת סיבובית, עקיפית. אחת דרך של בהונות אצבעות. היעלה הראשונה נפשית, געגועית, דיבורה דק, אוספת, אוספת אל קרבה, וכלי־סתר לה: לשון שנונה, וצפרנים שמורים. השניה צוענית, צחקנית, מסבירה פנים ואחור, עגבנית שחרחורת, דיבורה דשן, תנועותיה חמקמקות, מחבואיות, במתיות. השלישית זקופה ניצבת, גם בשבתה – כניצבת, מרוּת־כבוד של קומה נשיית שופעת. קסם איתנות נשיית טבעית ללא כחל ושרק. הנפשית חשה בראשה, מבוסמת כלשהו, והמארח אל החדר השני מכניסה ומשכיבה, סוגר הדלת עליה ואל השתים הנותרות יוצא. בכל מסיבה אחד או שנים ראשי המסיבים הם. המרבים בשתיה. ראשי המדברים. ראשי המסובבים כה וכה. ראשי המחבקים, הנושקים, הרוקדים. המשתוללים. אלה מַנְחי המסיבה הם. המסיבה לקהל־צופים, במידת־מה נהפכת. אל אלה שחקניה צופים. באין מנחים כאלה שמה ושאיה במסיבה. מנחה כזה התעורר עתה לחיבוק כול, להרקדת כול התעורר. בין פרפורי ההתעוררות של זה ושל זה חוזר המארח אל החדר השני לראות שלום המבוסמת שבראשה חשה.

בדירה הקטנה עדיין אין מקלט־רדיו, פטפון אַיִן. אל בית־הקפה שבתל, שבערב־שבת תזמורת בו וריקודים בו, מציע המארח ששב מן החדר השני. איש־הרעים־להתרועע בבית־הקפה ממשיך באירוחו. איש־הרעים אינו רוקד. גופו בוש, חושש לרקוד. גופו קופא אל תוכו, חוכך נרתע מלרקוד. הצוענית מושכת אותו להרקידו, מרפה ממנו. רוקדים הרקדנים שבחבורה. המַנחה על בית־הקפה מסתער. בגילופיו מסיבה גדולה חדשה, רחבת־ידים, רבת־עם נגלתה לו. המנחה מחבק, מושך, כופף, מקמט, מקפל, דוחף את הזרים יושבי־הקפה, מַשקם, צורח אליהם ידידות שיכורית בחיוך מסתלח, אוהב, אוהב את כולם ותובע אהבתם אליו במזג פולני, במזג רוסי שאוּל. איש־הרעים שותה במעומד ליד המזנון עם אחד הבעלים סרי־הרוח שאינו רוקד אף הוא. שותה ומתבונן אל הרוקדים. שותה ומתבונן, וגופו רוקד בתוכו כדרכו. שעה־שעתים, בהפסקות אוספות התעוררות, רוקדים הרקדנים הבלתי־נלאים שבחבורה. “לים!” קורא־שואל אחד הניעורים להתעוררות חדשה. חוזרים אל הדירה הקטנה, העומדת בשממון מסיבתה, למכוניותיהם של בני עיר־הנמל־וההר להיכנס. שבראשה־חשה מבקשת להיכנס אל הדירה ליטול צעיפה ששכחתו. איש־הרעים אומר: “רגע!” לאורחים, והשנַים אל הדירה נכנסים. בדירה שוכחים שהחברים ממתינים במכוניות. נזכרים שהחברים ממתינים במכוניות. לא שוכחים ולא נזכרים. על שפת הים החוגר לתל הגדול בעיגול־מה אפלה חוורוורת של אשמורה אחרונה. הים, האפרורי־מעורפל, איבד מרחקיו ומרחביו וכחומה אפקית ברזילית סמוך לחוף הוא שרוע. ללא בגדי־ים, בשמחת־אפתעת־אין־בגד, איש־הרעים ושבראשה־חשה מלבינים זה כנגד זה בפרצה שבאפרורית המעורפלת. קריאה: “לא לשחות רחוק!” השחיה נפסקת כשם שהמסיבה נפסקה, בהרגשת בטרם־עת נפסקת. “ארוחת־בוקר!” איש־הרעים־להתרועע מעתה אורחם של האורחים הוא. ראשית הבוקר המהבילה, בבית־קפה מִנִפתחי־שחרית, בקינוח חוץ חוֹתם מסיבת־לילה מתכבדת. המכוניות, בשלב־התעוררות חדש, יוצאות אל המשכה היומי של המסיבה – בעיר־הנמל־וההר. איש־הרעים חוזר לדירתו הקטנה למחרת היום מן ההמשך הנכרי הקוסם. מה שם לא התרחש! איש־הרעים מסכם לנפשו, שבמסיבה, בעיקר – מסיבה מתרחשת. השיריים המוחשיים והמופשטים של המסיבה בדירה הקטנה את איש־הרעים־להתרועע, המלא תהיה מפוזרת על פני כללוּתה של המסיבה ועל פני פרטי רגעים שונים כגחליליות עוממות זרועים בה, ועל פני סיומה בטרם־עת, ככלות הכל בטרם־עת, אוספים, אף אותו, כשייר־של־מסיבה הולך וּמֵצֵן אל תוכם.

מסיבה זו או אחרת. בין הפריצות האלה, הבימתיוֹת כלשהו, הנמחות מהר ככל הצגה, תוכו של החלל המקוֹרה בעינו, ללא פירצה, עומד. אנחנו תוכו. הוא בתוכנו. אנחנו שטפּוֹ והוא תנוחתו בנו. דירה בשלושה דרכים נקנית: בכסף, בשטר ובביאה. אחרון אחרון עיקרה של המיקנה. הַבּיאה עמוקה. תוך כך אנו עצמנו נקנים לה. כרגיל. אחר כך באוֹת היציאות הקטנות. וביאוֹת־השיבה הקטנות. אל תוך חלל הַבּיאה הראשונה, העמוקה.

עוד פרקים יבואו בחוברות הבאות.