לא נגזים אם נאמר, כי בשום תחום כלכלי לא נבלטה המגמה לירידת כוחו של היחיד כמו בתולדות הבנקאות. תהום גדולה מפרידה בין החלפן היוני הגדול ורב ההשפעה, דיוקנו של המעמד הבנקאי בערי ים התיכון בזמן העתיק, או של חברו האיטלקי בימי הבינים, ובין הטרוסט הבנקאי האדיר של ימינו, אשר לו צינורות וזרועות אין־מספר והוא שליט במערכת הכלכלה המודרנית בכוחו של הון אנונימי, היינו – הון של בעלים רבים המצטרפים יחד ומוסרים את הפיקוח והשליטה בהונם בידי מנהלים ממונים.

בפרק זה תינתן תמונה כוללת ומרוכזת מהתפתחות הבנקאות, שהיא במידה רבה גם התפתחותה של הכלכלה המודרנית.

 

צורות הבנקאות בזמן העתיק    🔗

כבר בתקופה העתיקה היו קיימים עסקי בנקאות מסוגים שונים, הכל לפי צורות המשק בימים ההם. חוקרי הכלכלה העתיקה מציינים כמה טיפוסים עיקריים של עסקים אלה, והם:

השמירה על פקדונות. במשטר התיאוקרטי של המזרח הקרוב היה בית־האוצר של ארמון המלך או של המקדש – מוסדות מקודשים בעיני העם וחומה עליהם סביב להגנה מפני אויב ושודד –משמש גם מרכז לאגירת סחורות ­(בעיקר סחורות חקלאיות) ולשמירתן, וממנו היו יוצאות ומתחלקות לבעליהן. האריס ומשלם המסים היו מביאים לאוסם המרכזי, המתנהל ע“י בית־המלוכה או ע”י הכוהנים, לא בלבד את תשלומיהם ואת מסיהם (בעיקר בתבואות) אלא אף את רכושם הפרטי למשמרת. בין הנכסים המופקדים אתה רואה במרוצת הזמן גם חמורים, כבשים, כלי־בית, מתכת; אף היו נותנים למפקיד שטר־קבלה המחייב את בית־האוצר להשיב את הנכסים הרשומים. שמירה זו על רכושו של הפרט שיווה לבית האוצר אופי של מוסד בנקאי.

מתן הלואות. בתפקיד זה בולטים בעיקר בתי־המקדש בבבל, שהיו מלוים זרעים על מנת להחזיר אחרי האסיף עם תרבית; הלווה היה מאשר את חובו בשטר־חוב, ולימים התחילו מוסרים את השטר לאיש שלישי שהיה רשאי לתבוע ביום הפרעון את החוב הנקוב בו.

והיו עוד עסקי בנק אחרים בארצות המזרח העתיק, והם החלפנות של מטבעות־חוץ והעברת כסף ממקום למקום, הן כהוראות־תשלום והן כאגרות־אשראי.

בזמן מאוחר יותר, במאות השביעית, הששית והחמישית לפני הספירה הנוצרית, מתפתחת בבבל יזמה בנקאית פרטית. על יד המקדש ובית־המלך מופיעים סוחרים ובנקאים יחידים והעסקים בענף זה מתרחבים ומשתכללים. הארכיונים של פירמות מתקופה זו מעידים על היקף רחב של עסקים שהתנהלו לפי תקנות מסודרות ומפותחות. בחוקי המחוקק הגדול חמורבי כלולות כבר התקנות בדבר הלואות. נמצאו שוברות על פקדונות שהופקדו ועל פקדונות שעברו מיד ליד ותעודות על העברת תשלומים לזכות בעל הפקדון. בעלי הבנקים של תקופת חמורבי הם לעיתים גם קבלנים מסחריים בעלי היקף נרחב: – מלבד עסקי־מלוה הם חוכרים שטחי־קרקע רחבים מאדמת המלך ומחכירים אותם לאריסים, אף נותנים מפרעות על מסים שנמסרו להם לגביה.

לא כן היה המצב בארצות פחות־מפותחות, כמו ארץ־ישראל, שהיתה רחוקה במבנה הכלכלי והסוציאלי שלה מארצות בבל ומצרים תכלית ריחוק, מחמת התנאים הטבעיים השונים. החקלאות בבבל ובמצאים הגיעה כבר אז לדרגת אינטנסיביות גדולה והשפיעה גם על ענפי כלכלה אחרים; ואילו הכלכלה הארצישראלית הדלה עמדה עדיין בשלבים הראשונים של התפתחותה. השפיעה גם האתיקה הכלכלית בארץ־ישראל, שמגמתה היתה למנוע משטר כלכלי המניח מקום רק לנשך ולתרבית. ואף כי נראה ממקורות תנ"כיים שגם בארץ־ישראל היו מלוים־ברבית עירוניים מעיקים על אנשי־הכפר, הרי לפי האיסורים החמורים שהוטלו אפילו על לקיחת רבית קטנה, אפשר להסיק שלא היה בארץ כר נרחב לעסקים אלה, שהתפתחו בארץ בבל בקנה־מידה גדול.

ביון העתיקה אנו מוצאים דרגות גבוהות יותר של הבנקאות. אמנם, כאן השפיע פיצול המדינה ליחידות גיאוגרפית רבות וקטנות והאופי המדיני הבלתי־יציב של יחידות אלה, שגרם לחוסר־אמון וממילא לצמצום העסקים. גם היונים נהגו להשתמש במקדשים לצרכי עסקים בנקאיים. בכתבות עתיקות אנו מוצאים תודתו של עבד לאֵל בית מקדשו, שם נשמרו חסכונותיו שבהם ניתן לו לפדות את עצמו מידי מעבידו.

לגבי התפתחות הבנקים בכלל נודעת חשיבות מיוחדת להמצאת המטבע, שלידתה היתה, לדעת חכמים, בלידיה (יון) במאה ה־7 לפני הספירה הנוצרית. קם מעמד חדש של מומחים בידיעת מטבעות – נחושת, כסף וזהב – והחלפנות הפכה למקצוע נכבד. תפקידו הראשון של החלפן היה לבדוק את המטבע, את משקלו ואת טיבו, וכך נעשה לאיש־אמונים בחיי המסחר. במרוצת הזמן התחיל מקבל פקדונות ומלוה כסף ללקוחותיו, ונעשה כעין בנקאי. כאן – ניצני הבנקאות המקצועית. אולם היקף עסקיו של החלפן הקדום היה עוד ימים רבים קטן מאוד. שולחני קראו לו, על שם השולחן שעל ידו ישב ועשה את החליפין; ושם זה עבר אחר כך לרומא ולמצרים ההלניסטית. המטבע חדר לחיי הכלכלה בכל מדינה ומדינה. טביעתו היתה מיד, בטבע הדברים, מונופולין של המדינה, שהעדיפה לעיתים למסור אותה בזכיון; במרוצת הימים הוטל המונופולין גם על שאר עסקי בנק. מגמה זו של “הלאמת” הבנקים בלטה בעיקר, במצרים. גורמיה היו פיסקליים – כלומר הכוונה להגדיל על ידיה את הכנסות המדינה.

צורות אלו של בנקאות מפותחת (מטבע כאמצעי־תשלום, שיטות חדישות של חליפין, תשלום והלואות) לא הצליחו בארצות בעלות משק נטורלי, וכך זה היה זמן רב במצרים ובמידה ידועה גם בארץ־ישראל ובאזורי אירופה שמחוץ לאימפריה הרומאית.

ברומא התנהלו תחילה העסקים הכספיים על ידי המדינה גופא. אחרי כן ניתן חופש־פעולה לאניש מקצוע תחת פיקוח ידוע מצד המדינה. חופש־פעולה זה נתן בלי ספק לבנקאות הרומאית דחיפה גדולה להתפתחות רומא היתה אימפריה גדולה וקיבלה תשלומי מס עצומים מכל ארצותיה. היה גם צורך לספק כספים לחלקי האימפריה השונים בשעת מלחמה. כך התפתחה העברת התשלומים והיתה לאחד הענפים הבנקאיים החשובים ברומא. עמדת הבנקאים משתקפת יפה ביצירות הספרותיות של אותה תקופה, שבהן מתוארים החיים החברתיים ברומא העתיקה. הבנקאים תפשו מקום נכבד בעיר, אף שימשו מטר לחיצי האירוניה החברתית. גם ברומא בלטה הנטיה של הבנקאי הגדול להשקיע את רווחיו בקרקעות, ולעיתים קרובות היה לבעל־אחוזה גדול שהעסיק מאות עבדים.

 

הבנקאות בימי הבינים    🔗

לאחר שקיעת האימפריה הרומאית חלה בהתפתחות הבנקאות ירידה עצומה עד כדי שיתוק. קשרי המסחר בין הארצות, אשר מהן היתה מורכבת האימפריה הרומאית, נחלשו או נפסקו כליל, ובמקום המשק הכספי הפורה, המיוסד על חליפין בכסף, התחילה שוב מתפשטת הכלכלה המיוסדת על חליפי מצרכים (Barter). ירידה זו בקשרי המסחר הבינלאומיים התמידה כמעט עד ראשית האלף השני לסה"נ. מכל המעמד הפיננסי רב־היכולת, ששלט במשק הרומאי לא נשארה אלא שכבה קטנה של אנשים שעסקו בחלפנות. מציאותן של יחידות גיאוגרפיות חדשות רבות עם מטבעות חדשים הקנתה למעמד זה גם להבא ערך מסוים בתנועת הכסף בתוך המדינה ובהעברתו ממדינה למדינה.

באותו זמן התחילו היהודים לפעול במידה רחבה כחלפנים וכמַלוים. במאות־השנים שלאחר חורבן הבית השני, בהיותם מפוזרים בארצות אירופה, קנו ידיעות רבות על העמים ועל תנאי חייהם, שימשו סוחרים מתווכים ויועצים ממדרגה ראשונה, ואף נתכבדו באותות־יקר על תפקיד זה. ידוע שעם המשלחת הערבית שביקרה אצל קרלוס הגדול נמנו גם יהודים, ואף בחצרו היו יהודים. לא היה כמעט שליט גדול בימים ההם שלא שירתו אצלו יהודים כמנהלים ויועצים בעסקי כספים. מצבם באירופה הורע עם מסעי־הצלב, כשעמים אשר בתוכם ישבו התחילו לעסוק בעצמם במסחר הבינלאומי. אז התחילו להגביל את זכויות היהודים בענפי־מסחר שונים והוקצו להם שטחי פעולה שנחשבו בלתי־הגונים, ובעיקר – מתן כסף ברבית.

עסק זה של הלואה ברבית היה אסור על הנוצרים מטעם הכנסיה. אולם מאחר שבלי אשראי לא היה המסחר יכול לפעול, מילאו היהודים בחברה תפקיד זה שלא נתמלא ע“י הסוחרים הנוצרים. היהודים נתנו גם אשראי לעסקים שהיה כרוך בהם דרר (ריזיקו) מיוחד ואי אפשר היה לתיתו אלא ברבית גבוהה. פעולת היהודים בענף זה עוררה בתוך ההמון שנאה רבה, שנתלבתה ע”י הסתת הכמרים ושליחי השליטים, שהשתמשו באיבה זו שם סחיטת כספים מן היהודים. עיתים לא עזרה גם הגנת המושלים, והיהודים גורשו ממקומותיהם או הושמדו.

שלא כעמדת היהודים בארצות אירופה בימי הבינים עמדתם במדינות הערביות בימים ההם, היתה טובה ולעיתים גם מזהירה. הם מילאו תפקיד של בנקאים אצל המליך וּוזיריו. מלבד מסחרם הרגיל היו עוסקים בשמירה על פקדונות, בהעברת כספים ובמתן הלואות. כי כן היה מנהגם של הויזירים בימים ההם לייחד לעצמם בנקאי אחד נאמן אשר ישמור את פקדונותיהם בסוד. אפיים של עסקי כספים אלה, שמקורם היה לעיתים קרובות הון מוחרם, גרם לכך שהויזירים רחשו אמון לבנקאים יהודים וקירבו אותם לעסקי המדינה. סוג שני של עסקים היה העברת כספים באגרות אשראי (שפתג’ה), והמקורות היהודיים מהתקופה ההיא מדברים על שימוש במכשיר זה להעברת כסף מקירואן לישיבות הבבליות בסורא ובפומפדיתא. חשיבות יתירה נודעה לבנקאים היהודיים במימון התקציבים של המדינה, ומעניין להביא כאן את דבריו של הויזיר הבגדדי עלי בן עיזא מתוך מכתבו אל הבנקאים יוסף בן פנחס ואהרון בן עמרם (לפי פישל):

“האם אתם מעונינים למנוע מעצמכם עונש, שיפגע בכם וביורשיכם לעד? אימנע מזה רק מתוך התחשבות בדבר אחד, שלא יגרום לכם כל נזק שהוא. בתחילת כל חודש אני זקוק לסכום של 30.000 דירהם, שעלי לפרוע לצבא הרגלי בששת הימים הראשונים, אך בדרך כלל אין ברשותי סכום כזה לא ביום הראשון ולא ביום השני של החודש. לכן רצוני הוא, שתקדימו לי בראשון לכל חודש הלואה בסך 150.000 דירהם, סכום, שכידוע לכם תקבלו חזרה במשך החודש מכספי ההכנסה של מדינת אחואס, כי הנהלת ההכנסות במדינה זו שייכת לכם וכספים אלה הם דמי־קדימה תמידיים לכם. לזה אוסיף לבטחון, את הסכום של 20.000 דיהרם, שעל חאמד בן עבבאס לשלם בכל חודש; זו תהיה התמורה של השיעור הראשון, ואני אשתחרר ממעמסה כבדה”.

בראשונה לא נטו שני הבנקאים למלא את דרישת הויזיר, ורק לאחר שעמד על תביעתו בתוקף קיבלו את הדין.

בקשר עם סוג זה של עסקי־בנק, המביא את הבנקאי במגע אמיץ עם הנהלת כספי המדינה, יש גם להזכיר את העסק של גביית המסים, שנמסרה בימי הבינים בדרך כלל לבנקאים. לגובים בתקופה העתיקה (וכן בתקופה האיסלמית) באסיה ובארצות אירופה הכניס עסק זה רווחים עצומים. לבנקאים הגדולים של ימי הבינים היו סוכנים בכל המרכזים המסחריים שפעלו כגובי־מסים, בעיקר בשביל הכנסיה. באירופה היו החלפנים האיטלקים זמן רב המתחרים היחידים של היהודים. מצבה הגיאוגרפי של איטליה ביחס לשאר ארצות העולם והעובדה שמושבה המרכזי של הכנסיה הנוצרית היה ברומא גרמו לכך שהמסחר האיטלקי התפתח מאוד לאחר ירידת האימפריה. בתחילה בלטו תושבי הערים הלומברדיות, ולעיתים גם אזרחי העיר קאהור בדרום־צרפת. מכאן השם שניתן לבנקאי ארצות ים התיכון: לומברדיים וקאהורסינים, אף שבשנים הבאות ירשו את מקומם גם בני ערים אחרות באיטליה. בימינו מזכיר לנו השם של הרחוב הלונדוני “לומברד סטריט”, שבו נמצא המרכז הפיננסי של אירופה, את הבנקאים הלומברדיים, והלואת כסף בעבוט של סחורה נקראת עד היום לומברדיזציה.

מה היתה התרומה העיקרית של האיטלקים להתפתחות הבנקאות? החלפנים נהגו לקבל פקדונות מסוחרי גינוא וליתן להם הלואות, בעיקר למען עסקים מעבר־לים. פעמים רבות השתתפו החלפנים בעצמם בעסקים אלה ופיתחו צורה משפטית מפורסמת של שיתוף בסחר מעבר־לים, הנקרא: Commenda. הם גם חידשו בשטח העברת כספים למרחקים וביטלו את המנהג של משלוח כסף במטבעות זהב והנהיגו במקומו העברות תשלומים בצורת היסב (Giro). האמון אליהם, שגדל והלך, הביא לידי כך, שהקהל הפקיד בידיהם סכומים גדולים, נתן להם אפשרות להרחיב שוב את מתן האשראי. על ידי הקמת רשת של סניפים ושכלול הטכניקה של העברת כסף עלה בידי החלפנים לשלוט בענף זה מאות שנים כמעט במונופולין. כוחם הכספי עלה במידה כזאת שבמאה ה־14 יכלו להלוות סכומים גדולים מאוד למלכי צרפת ואנגליה ולהשפיע על ארצות אלה השפעה כלכלית מכרעת. ובו בזמן שהיהודים ירדו בסוף ימי הבינים לדרגה של מתווכים שנואים ושל מלוים עלובים בעבוט סחורות, הגיעו הבנקאים האיטלקים בפלורנץ הפורחת במאה ה־16 לשיא עצמתם. משפחת מדיצ’י המפורסמת בעיר זו הגיעה לגדולתה ולתפארתה בכוח הרווחים העצומים שהכניסו לה עסקיה הבנקאיים שהיו מסועפים מאוד.

 

הזמן החדש    🔗

גילויי ארצות חדשות בכדור הארץ, אשר שינו את מבנהו הכלכלי של העולם, הביאו תמורה גדולה גם בענף הבנקאות: התרחבו תחומי הממלכות ונסתעפו הקשרים הכספיים והמסחריים. יתר על כן, כמה מן הארצות החדשות היו עשירות במתכות זהב וכסף, ומשלוח המתכות האלה לאירופה השפיע לא מעט על עניני הכספים בעולם הישן. מחירי המצרכים ומחזור המטבעות עלו במידה עצמה. החידושים בציוד הצבא (הנהגת נשק חם וכדומה) הצריכו את המדינות לכסף רב, שניתן בראשונה על ידי הבנקאים הגדולים באיטליה ובגרמניה, אשר היקף עסקיהם גדל להפליא. באותה תקופה חלו לראשונה גם המשברים הבנקאיים. אילי הכסף של הזמן ההוא הקציבו לשרים ולמלכים הלואות לזמן ארוך, אם כי הכספים שהופקדו בידיהם היו בדרך כלל לזמנים קצרים וכשהפסיקו מלכי צרפת, ספרד ופורטוגל בשנת 1557 את תשלומיהם לבנקים, גרם הדבר להפרעות קשות מאוד בעולם הכספים. היו גם פשיטות־רגל מצד מדינות אחדות. כל זה, יחד עם מלחמות הדת באירופה המערבית פעל לא מעט להרס מעמדם של הסוחרים ובעלי־ההון בארצות אלה. אף הבורסות המפורסמות של הזמן ההוא באנטוורפן ובליאון לא יכלו להחזיק מעמד בפני לחץ המשברים האלה וכרעו תחת המשא.

טוב מזה קצת היה המצב באירופה הדרומית. גינוא שבאיטליה ידעה לרכז בתוכה דווקא בתקופת המשבר ואחריה את עסקי התיווך של תשלומים ואשראי כמעט בצורה מונופולית. כאן יש להזכיר את חלקה בפיתוח שיטת הסילוקים (“קלירינג”) הבינלאומיים ע“י פגישות קבועות, שנקראו בשם “יריד השטרות של גינוא”. ארבע פעמים בשנה נתכנסו במקום מסוים, בסאבויה או באיטליה העליונה, חמישים־ששים בנקאים מגינוא, כל אחד מצויד בפנקס־נייר קטן. כמעט בלי מזומנים איזנו כאן את חשבונות הכסף והאשראי של רוב ארצות אירופה. את הצלחתם הרבה של “ירידים” אלה מייחסים (לא בלי יסוד) להתפוררותו של משטר הכספים האירופי, אשר הכריחה את אנשי גינוא לשכלל את הטכניקה והמכניזם של ה”ירידם" הללו במידה מכסימלית.

בין השכלולים הנ“ל תיזכר גם קביעת מטבע העשוי זהב טהור. אך אותה שעה הנהיגו במקום תשלומים־במזומנים שיטה של תחליפי־כסף. לשם הקלה בהעברת הכספים פיתחו הבנקים את העסק של מקח־וממכר בשטרות, שהביא להם מלבד רבית גם הכנסה הגונה מניצול ההפרשים בשער המטבעות השונים. חידוש חשוב אחר של אנשי גינוא היתה הנהגת הג’ירו על שטרות. לא בלבד שפטרו עצמם ע”י כך מכתיבת שטרות חדשים, אלא גם הוסיפו בטחון לשטר ע"י תוספת אחראים חדשים – ג’ירנטים, כלומר ערבים. הג’ירו הוא הוא שעשה מאז את השטר לנייר־הערך החשוב ביותר של הבנק.

המשבר ופשיטת־הרגל של הבנקים הפרטיים באירופה המרכזית והמערבית חיזקו את המגמה לייסוד בנקים ציבוריים בוונציה (1587), במילנו (1593), באמשטרדם (1609), בהמבורג (1619), ובנירנברג (1621). חלק מהבנקים הציבוריים האלה התקיימו עד המאה ה־19 בלי שינויים רבים, ושירותם לקהל הסוחרים היה חשוב מאוד. תפקידם העיקרי היה התיווך בתשלומים. לא כאן המקום לדבר בפרטות על הבנקים האלה, שהיו הראשונים במוסדות הבנקאיים של המדינה בזמן החדש, אבל מן הראוי לומר מלים ספורות להתפתחותו של הבנק הממלכתי באנגליה (Bank of England). בתולדות הבנק הזה נודע מקום חשוב לצורפי־הזהב האנגלים. כצורפים היה להם ענין בסחר הזהב, וכבעלי מקצוע ידעו היטב לבדוק את טיב המטבעות ומשקלם. אגב התעסקות בסחר מטבעות ובחלפנות התחילו לקבל פקדונות ולתת תמורתם תעודות, שלא נשארו אצל לקוחותיהם בלבד אלא נפוצו מיד בקהל הרחב. ואולם בשנת 1672, כשהכריז אוצר המדינה על הפסקת תשלומיו, בעוד שבעלי הפקדונות היו רשאים לדרוש מהצורפים את החזרת פקדונותיהם בכל עת, אף עשו כך, פשטו הרבה צורפים את הרגל. משום כך חזקה גם באנגליה התביעה להקים בנק ציבורי, שיגן בפני כשלונות והפסדים. הממשלה תמכה ברעיון זה משום שחשבה ליהנות מן הרווחים של הבנק החדש. הסוחרים תלו בו תקוה, שהרבית שלו לא תהיה גדולה, שהרי בנק ממלכתי יש בו יתר בטחון והוא עלול למשוך הון רב. וכך הוקם בלונדון בשנת 1694 המוסד “בנק אוֹף אינגלנד”. בראשונה היה הבנק מכשיר מדיני פיננסי למימון מלחמת וילהלם מאורניה במלך הצרפתי לודוויג ה־14. אולם אחר כך התחיל מפתח עסקים בנקאיים רגילים. בחוקת היסוד של הבנק נקבע, כי המייסדים, אשר נתנו למדינה הלואה בסכום של 1.200.000 לירות בערבות מסים ידועים, בעיקר מס המלח, רשאים להקים בנק לצרכי מסחר במתכת ובשטרות, למתן הלואות על סחורה, וגם להוצאת שטרי־מטבע (נוֹטים). המדינה לא יכלה לקבל הלואות מן הבנק אלא בהסכמת הפרלמנט. ההון אשר ניתן ע"י המייסדים נעלם מיד בכיסי המדינה. ראשונה במעלת הזכויות שניתנו לבנק היתה הרשות להוציא שטרי־מטבע ולסחור בשטרות. בצירוף זה של שני העסקים החשובים – בנק אוף אינגלנד הוא אבי הבנק הלאומי המודרני.

 

ההתפתחות במאה הי"ט    🔗

התפתחות הבנקאות בארצות אחרות של אירופה מבוססת במידה רבה על נסיונה של אנגליה, אבל רבים היו הכשלונות כשרצו לחקות את השיטה של הוצאת שטרי־מטבע. רק במקרים מעטים עמדו מייסדי בנקים בפני הנסיון שלא להשתמש לרעה בהוצאה זו. רוב הבנקים שהוקמו כבעלי זכות להוצאת שטרי־מטבע הפכו לבתי־חרושת של מטבע־נייר. תקופה זו היתה רבת הפסדים ומשברים וארכה כמאתים שנה עד ראשית המאה ה־19. אחרי מלחמות נפוליאון הצליחו המדינות המחודשות להקים בנקים לפי השיטות המשוכללות שהתפתחו בינתים באנגליה.

על־יד הבנקים הללו, שנוסדו ע“י המדינה, או ע”י העיריות, או ע“י גופים ציבוריים אחרים, פעלו במשך כל התקופה החדשה גם פיננסיסטים פרטיים, אשר נוסף על המסחר בשטרות טיפלו גם בעסקים אחרים, כמו מקח־וממכר בסחורה, העברתה ועוד. ממעמד זה של בנקאים וסוחרים גם יחד יצא במאה ה־19 סוג חדש של בנקאים פרטיים, אשר צמצמו את היקף פעולתם בעסקי כסף ואשראי בלבד. הם פיתחו קודם כל שתי צורות של בנקים מודרניים: א) הבנק הפרטי המבצע את עסקיו ומפתח יזמה ספקולטיבית במסגרתו של מפעל אישי; ב) בנק מניות, המשיג את הונו ממשקיעים רבים המשתתפים בצורה אנונימית בעסקי הבנק ע”י רכישת מניות בלי קחת חלק בהנהלתם. גם רבים מהבנקים הפרטיים היו בדרך התפתחותם לחברות מניות, אף ההון נשאר לרוב רכושם של יחידים או של משפחות המייסדים.

בהרכבם של עסקי הבנקים משני הסוגים חלו במאה ה־19 תמורות חשובות. נוסף על מתן אשראי כהון־חוזר למפעלי תעשיה ומסחר התחילו כמעט כל הבנקים משתתפים בעצם ייסודם של המפעלים, או בהוצאת מלוות מטעם המדינות או מטעם ערים שונות ובהפצת שטרי מלוה. אותה שעה התפתח מאד המסחר בניירות־ערך בבורסות שהיו למכשירי־תיווך מרכזיים לעסקי־כסף. מחזוריהן של הבורסות במניות, באובליגציות ובמטבע זר גדלו משנה לשנה.

 

טרוסטים בנקאיים    🔗

החזיון הבולט ביותר בכל תחום הבנקאות הוא הגידול המפליא של האיגודים הבנקאיים הגדולים בתקופתנו. הגידול הזה, העומד בהשפעת־גומלין אמיצה עם התפתחות המשק הקפיטליסטי, משותף הוא לכל הארצות שנכנסו לתחום הקפיטליזם המודרני. הוא מתחיל בראשית המאה ה־19 בארצות מערב־אירופה ומתגלה בתקפו בסוף המאה גם באירופה המרכזית והמזרחית. לגידול זה היו שתי סיבות: א) ההצטרפות המתמידה של בנקים פרובינציאליים ופרטיים לאיגודים בנקאיים גדולים; ב) ההתפשטות העצומה של ענפי הכלכלה, שגרמה בהכרח להרחבה מקבילה של עסקי הבנק.

כדי להעריך את ההשפעה הזאת יש להקדיש כמה מלים לתפקיד הבנקים והאשראי בתהליך הייצור המודרני. אין בזה הפרזה אם אומרים שהייצור המודרני לא היה אפשרי אלמלא האשראי, והאשראי בצורתו המודרנית אינו אלא יצירת הבנקים.

מהו טיב הקשר בין האינדוסטריאליזם ובין הבנקים? התעשיה זקוקה למגע מתמיד עם הבנקים בשני כיוונים: לשם סיפוק הצרכים הכספיים הרגילים של כל מפעל ולשם הקמת מפעלים חדשים. הנהלת המפעל השוטפת צריכה בעונות מסוימות לכסף לצרכי תשלום (שכר־עבודה, מסים, חומר גלמי וכו'), כסף אשר דרכו לחזור לבנק מפדיון הסחורות הנמכרות. בכל התשלומים הללו רצוי למשוך על בנק, ז.א. להתבסס על אשראי שרק בנק יכול לתיתו. הסכומים הדרושים לתשלומים העונתיים האלה עולים בדרך כלל על הסכומים הנמצאים ברשות יחידים, בעיקר אם ניקח בחשבון את ריבוי המפעלים והיקפם.

הצורך במקורות אשראי גדול עוד יותר כשבאים להקים מפעלים חדשים או להרחיב מפעלים קיימים. במקרה זה משמש הבנק מתווך למפעל להשגת כסף מצד מעונינים מבחוץ, ואם הבנק הוא בעל הון רב – הריהו גופו משתתף בהון המפעל. התפתחות המפעלים התעשייתיים גורמת בהכרח להשפעה גדלה והולכת מצד הבנקים עליהם, ובדרך של השפעות־גומלין מגיעים הדברים עד כדי יצירת גופים כלכליים גדולים מאלה שקדמו להם. מצד אחד מעונינים הבנקים בהצלחת המפעלים, הקשורים עמם קשרים אמיצים והם משתדלים, ע“י יצירת קרטלים או ע”י דחיפת המפעלים לטרוסטים, למנוע התחרות. מצד שני, לאחר שגדלו הטרוסטים וגדל הצורך באשראי בקנה־מידה עצום, משפיע הדבר הזה שוב על התלכדות הבנקים, אשר רק בכוחות מאוחדים יש בידם למלא את דרישת האשראי הרחב, וכך נוצר הטרוסט המלוכד והאדיר.

ערך לא קטן יש לייחס בתהליך זה לתמורות הטכניות כגון אלה שחלו בענפי המכרות, בניית המכונות, התעשיה החימית והחשמלית, התחבורה (הרכבת, האוטומובילים והקרונות החשמליים). השינויים והחידושים בטכניקה הגדילו את היקף ההשקעות במידה שלא שיערו בראשית המהפכה התעשייתית. כעת דרושים לביצוע תכניות חדשות סכומים גדולים פי כמה וכמה משנדרשו בתקופות הקודמות, עד כי רק ההון הצבור של הכלכלה הלאומית כולה או בחלקה הגדול יכול היה לספק את הצורך.

מכאן יובן, מדוע הצטמצם בזממנו מקומו של הבנקאי הפרטי הלוך והצטמצם. לרשות הבנקאי הפרטי עומד בדרך כלל ההון של איזור פעולתו בלבד, ומן ההכרח שבזמנים ידועים עם גידול הביקוש לאשראי באיזור זה (מועד “אוּלטימוֹ”) לתשלומי שכר־עבודה וכו', לא יכול היה למלא על נקלה את הדרישה או שהיה נאלץ לפחות לדרוש רבית גבוהה, דבר שהחליש את כוח התחרותו עם הבנקים הגדולים. אם חלו הדברים בשעה שבאזורים אחרים – ביחוד בחקלאיים – קיים עודף של הון בלתי משומש, היה הבנק הגדול, על רשת סניפיו, במצב מצוין. הוא היה יכול להעביר את הכספים המופקדים מאזורי העודף לאזורי הביקוש. יתרונות אלה בלטו עוד יותר כשהתפתחו תעשיות־העיבוד המודרניות הכרוכות בעונה מסוימת, כגון כל התעשיות המעבדות פירות או תוצרת חקלאית (סוכר, שיכר וכד'). בארצות הצפוניות קשור במידה גדולה גם מקצוע הבנין בעונות מסוימות, וצרכיו הכספיים תובעים אז את סיפוקם מתוך לחץ של ריבוי נצרכים בשעה אחת, אשר בעונה המתה אינו מורגש כלל.

מלבד זה עזרו לנצחונו של הבנק הגדול גורמים אלה: חתימתו של בנקאי פרטי היא ידועה, בדרך כלל, לקורספונדנטים שלו בלבד, שמספרם מועט, לא כן הרשת המסונפת מאוד של הבנקים הגדולים המיוצגים כמעט בכל עיר חשובה. נייר בנקאי (שטר, שיק) שיש עליו חתימת בנק גדול, ערכו חשוב בכל מקום, אפילו בחוץ־לארץ, בלי שיהא צורך לבדוק בו במקום את אמיתות החתימה.

דרגת הבטחון לפקדונות היא בלי ספק גדולה יותר בבנקים הגדולים מאשר בבנקים קטנים. היקף האינטרסים השונים המרוכזים כיום בבנקים הגדולים הוא כה רחב ובעל ערך כה חיוני למשק הלאומי בכללו, שהנהלת המדינה נאלצת להתערב ולתמוך בבנקים הגדולים בשעה שהם עומדים להיכשל בגלל משברים, ואפילו אם הכשלון נגרם בשגיאת ההנהלה. זאת נמצאנו למדים מן השלב האחרון בהתפתחות הבנקים הגדולים לאחר המלחמה העולמית הראשונה.

 

ניצול ארצות מפגרות    🔗

בקשר עם התפשטות הבנקים בעולם יש להזכיר גם את מקומם של הבנקים בפיתוח ארצות מפגרות מעבר־לים, ודוגמא מאלפת תשמש לנו פעולתם בשטח האימפריה העותומנית. מחצית המאה ה־19 עמדה בחלק זה של העולם בסימן של חדירת הון מערבי באמצעות בנקים זרים, אשר ניגשו לפעולתם במגמה ברורה להשתלט על הארץ הזאת שלטון כלכלי ומדיני על ידי מתן הלואות בעיקר. פרק זה של פעולת הבנקים נחשב לאחד העגומים ביותר בתולדות הבנקאות החדישה. השקעת כספים זרים בהלואות אלו, שחלק מהן הוטל על הממשלה העותומנית בעל כרחה, היא לפי עדות בני התקופה ההיא, אות קלון על המשקיעים לא פחות מאשר על פקידי הרשות התורכיים. הבנקים מילאו אמנם תפקיד חשוב כלפי ארץ זו שהיתה רעבה להון חדש וחיכתה להפראה ע"י בעלי־הון מחוץ־לארץ. אולם הם השתמשו לרעה בידיעתם ובסמכויות שניתנו להם. קונים רבים של ניירות־ערך מסוג זה לא ידעו את השיטות, שלפיהן הוצאו בדרך כלל הלואות תורכיות; הנשכרים למעשה, ובצורה בלתי הוגנת, היו לעיתים קרובות אך המתווכים, ברובם בנקאים.

השקעות זרות בהלואות המדינה התורכית לא נעשו כמעט אלא בתנאי רכישת זכויות מסוימות בשטח אחר. המחשבה שהדריכה את המדינות המלוות היתה קודם־כל לנצל את הארץ ורק דרך־אגב לפתח את מקורותיה. לא פעם היתה מטרת הלואות אלו יישוב סכסוכים מדיניים בין הלווים ובין המלוים, או סחיטת זכיונות, ואף כפיה לקניית חמרי־מלחמה.

בין הדוגמאות המפרסמות של צירוף נימוקים מדיניים וכלכליים יש להזכיר את הזכיונות שנמסרו ע“י הממשלה העותומנית ב־1888 ל”דויטשע בנק“. בנק זה קיבל ב־1888 זכיון ל־99 שנה לקיים את מסילת־הברזל בין סקוטרי ובין איזמיר בערבות הכנסה של 10,300 פרנקים ברוטו לקילומטר. על הבנק הוטל להמשיך את הקו עד אנקרה, ז. א. לבנות 486 קילומטר נוספים; גם על חלק נוסף זה ניתנה ערבות של 15,000 פרנקים לקילומטר. בשני המקרים שימשו הכנסות המעשר של מדינות תורכיה לבטחון, והמעשר נגבה ע”י הנהלת החוב הציבורי העותומני. כעבור שנים אחדות, ב־1893 וב־1902, רכש לו ה“דויטשע בנק” זכיונות נוספים למשך 99 שנה להארכת קוי מסילות־הברזל עד לקיסריה, לקוניה ולבגדד תמורת תשלומי רבית וסילוק ההון. בנין מסילות־הברזל האלה ע"י הבנק והחברות המסונפות לו היה כרוך בזכיונות לתפוקת חמרי־גלם באזור שלאורך המסילה – 20 קילומטר משני הצדדים – ובקבלת כל מיני זכויות אחרות, כמו ספנות בנהרות, הקמת נמל, ניצול כוחות המים וכו'. מתן הזכיון הזה לקבוצה גרמנית פעל לא מעט להחרפת הניגודים בין גרמניה ובין אנגליה לפני פרוץ המלחמה העולמית הראשונה.

פעולת ה“דויטשע בנק” איננה היחידה בשטח זה ובצורה הנזכרת. גם בנקים צרפתיים, בלגיים ובריטיים השתתפו בהתחרות זו לניצול המדינה העותומנית.

אותו חזיון נשנה במצרים. גם לארץ זו ניתנו הלאות בשפע, כדי להקנות ע"י כך למדינות המלוות זכויות חשובות. סכום הלואות המדינה בשנים 1862–1873 הגיע לששים ושמונה וחצי מיליון לירות. מהסכום הזה נתקבלו במצרים למעשה רק ארבעים וחמישה מיליון, ז.א. למעלה מעשרים ושלושה מיליון נעלמו “בדרך”, היינו נכנסו לכיסי המתווכים הבנקאיים בכל מיני צורות (חלק מן האמצעים הועמד לרשות האוצר המצרי בניירות־ערך ירודים). האינטרסים הכספיים של הנושים האירופיים הביאו במישרים להתערבות אירופה בעניני מצרים והכריעו גם את גורל המדינה, כדרך שראינו בתורכיה ובארצות אחרות שנתנו את צוארן בעול הכספי של המעצמות הגדולות.

הבנקים שימשו סוללי־דרך לאימפריאליזם החדש, שנוצר בעזרתם הפעילה של אישים בעלי־שם בבנקאות האירופית. בלעדי עזרתם לא יכול היה האימפריאליזם להגיע לאשר הגיע. בתקופות קודמות היו בעלי־הון פרטיים בעיקר משתתפים באופן מכריע בביצוע תכניות יישוב וניצול מעבר־לים. בתקופה שקדמה למלחמה העולמית הגדולה קיבלה שותפות זו צורה ממלכתית מאורגנת ושיטתית. במקום יזמת היחידים באה פעולת הבנקים הגדולים, שקיבלו סמכות ועידוד מצד המדינה המודרנית, ובצלה גדלו ופעלו.

 

מספרים מחכימים    🔗

נסיים בסקירה מספרית של התפתחות הבנקאות בזמן האחרון. שלוש מגמות ראשיות בשלב זה:

א) ספציאליזציה של עסקי הבנקים וצמצומם בסוגים ידועים;

ב) הרחבה מתמדת של עסקי הבנקים מבחינת גודל המחזורים, ההתפשטות על פני הארצות וגידול המנגנון;

ג) דחיקת רגל הבנקאי הפרטי ע"י הבנק הגדול (בנק־המניות).

בשלושת הבנקים הגדולים של צרפת (קרדיט ליאונה, סוסייטה ג’ינירל, קומטוא נאסיונאל ד’קונט) היו ב־1870 הון עצמי 200 מיליון פרנק ופקדונות 427 מיליון. ב־1890 – הון עצמי 265 מיליון ופקדונות – 1245 מיליון. ב־1909 – הון עצמי 887 מיליון ופקדונות 4363 מיליון פרנק.

באנגליה נמצא שההון העצום של כל הבנקים שפעלו בלונדון (20) ובערי־השדה (18) עלה בכ“א בממוצע מ־23,8 מיליון לי”ש בשנת 1893 ל־43,9 מיליון לי"ש בשנת 1912. הכספים הזרים עלו באותו הזמן מ־133,5 מיליון ל־411,6 מיליון. בגרמניה הגיעו ההון וקרן־המלואים של 8 הבנקים הברלינאים הגדולים בשנת 1888 ל־304 מיליון מרק, ב־1900 ל־957, ב־1914 ל־1678 מיליון מרק. השיטה שלפיה נסללה הדרך להרחבה עצומה זו היתה במקרים רבים בדרך של התמזגות הבנקים. מעניין הוא לראות כמה התמזגויות כאלו חלו באנגליה (לפי יפה)¹.

התקופה מספר ההתמזגויות

בגרמניה חל תהליך דומה לזה. בצרפת היו שיטות הריכוז שונות במקצת, אולם גם שם גדל כוחם הכספי של הבנקים הגדולים במידה עצומה. ב־1920 הופקדו ב־5 הבנקים הגדולים שבאנגליה 87% מן הפקדונות אשר בכל הבנקים. בארבעת הבנקים הגדולים לפקדונות בצרפת הופקדו יותר מ־90% מסך כל הכסף הזר של כל הבנקים הצרפתיים לפקדונות. בבנקים הברלינאים הגדולים הנ"ל היו בסוף 1914 84% של כל ההון המופקד בבנקים.

ברור שגם מספר האנשים העובדים בענף כלכלי זה הלך וגדל בתקופה הזאת. בברלין, למשל, היו ב־1860 לערך 244 איש, שעסקו במתן כסף באשראי; ב־1895 7448 וב־1907 – 16,943.

גם בארץ כארצנו, שעדיין לא נראו בה השלבים האחרונים של ההתפתחות הקפיטליסטית המודרנית, יש למצוא בהתפתחות הבנקים את הסימנים הכלליים הללו. מוסדות זעירים בעלי היקף מצומצם היו לבנקים נכבדים, הן מבחינת מחזוריהם והן מבחינת הסתעפותם והמראה החיצוני של משרדיהם. לדוגמה – אנגלו־פלשתינה בנק: כשהתחיל את פעולתו ב־1903 היתה מידת עסקיו מוגבלת מכל הבחינות. רק בתקופה שלאחר המלחמה, כשנכנסה ארץ־ישראל למסלול של התפתחות חדישה ובאה במגע רחב עם כוחות כספיים בינלאומיים, התחיל שלב חדש בגידול הבנק. עם חדירת הון רב מחו"ל ועם ייסוד כמה מפעלי תעשיה, מסחר ותחבורה גדל גם היקף עסקיו של הבנק. הטבלא הבאה משקפת את הרחבת העסקים לפני המלחמה ולאחריה:

הקצב המהיר הזה הוא אמנם מיוחד במינו, אך הרחבה בכללה לא חלה על בנק זה בלבד, אלא אפיינית היא לכל הבנקים שפעלו בארץ לאחר המלחמה. גם פתיחת רשת סניפים לבנקים ידועים (מקומיים ובינלאומיים) עם מנגנון רחב, הוכחה ברורה היא לאותה מגמה של גידול מתמיד ולשילוב של הבנקאות והכלכלה המתבלטת כאן כמו ביתר הארצות שהן בעלות משטר קפיטליסטי.

ד"ר פ. המבורגר