מושגים מוטעים    🔗

רגילים הבריות להטיל ערבוביה במלים כסף, הון, רווחים, הכנסה, מטבע. לרוב הכל עולה בקנה אחד – “כסף” ובו רואים רבים את מקור אי־הצדק בחברה הקיימת (“הכסף מטהר ממזרים”, “הכסף יענה את הכל”). הכסף – וסמלו: המטבע – הוא המפריד בין אדם לאדם. ואילו העבירו אותו מן העולם היו בני־אדם שבים להיות מאושרים, “לא ניכר שוע לפני דל” והקנאה והשנאה חדלו ואינם. הבדלי מעמד, רכוש והנאה סילפו דרכי אנוש ועל המטבע יזעף לבו.

ואולם ה“כסף” הקדום, או ה“מעות” וה“ממון” בזמנים מאוחרים יותר, או המטבע (במובנו הרחב הכולל את כל מכשירי התשלום שבמחזור־ Currency) בימינו אנו – אינו אלא אמצעי להקל על החליפין ותו לא. נכון הוא כי ברבות הימים עזר המטבע להתבססותו של המשטר הקפיטליסטי בעזרת המוסדות הפיננסיים הגדולים (הבנקים והבורסות); אמת, שבלב האדם שוכן יצר עז לרכוש כסף. אבל המטבע גופו ממלא זה אלפי שנים תפקיד של כלי־חליפין הכרחי בסחורות, בשרותים ובעבודה. ואילו היו מבטלים אותו כיום, היו החיים הכלכליים באים לידי שיתוק מוחלט; ואין ספק שהיו ממציאים מיד מכשיר אחר דומה לו, כדי להקל על החליפין המקיפים את כל החיים הכלכליים, ביחוד במאות השנים האחרונות לרגל חלוקת העבודה בין עם לעם ובין יחיד ליחיד בתוך העם.

 

תפקידי המטבע    🔗

הננו עדים לתנועה בלתי־פוסקת של חליפין בתוך כל מדינה גופא ובין מדינה לחברתה. אדם מוכר את פרי עבודתו או את שרותו וקונה פרי עבודה או שרות של זולתו. מדינה מוציאה את עודף תוצרתה ומביאה את עודף התוצרת של רעותה. כל הטרנזאקציות הללו, הנעשות לעיניו יום־יום, אינן בעצם אלא חליפין של מצרכים במצרכים, שרותים בשרותים, מצרכים בשרותים ולהיפך. אלא שחליפין אלה נעשים באמצעות המטבע ולפיכך הם נעשים בקלות, במהירות וכמעט בהיסח הדעות.

יש לשער, שעוד בימים קדומים מאוד עם חלוקת העבודה בין שבט לשבט ובין משפחה למשפחה, נתעורר הצורך בחליפין. שבט שהיה חי על הציד ראה הכרח לעצמו להחליף את עודף עורותיו במוצרים אחרים שלא היה ביכלתו ליצור בעצמו, כגון חטים, חלב ותוצרתו וכו'. ולהיפך, שבטים שהתפרנסו מעבודת האדמה היו אנוסים להחליף חלק מפרי אדמתם בעורות וכדומה. על אחת כמה וכמה היה זקוק לחליפין היחיד, שעסק במקצוע אחד והיה נצרך לפרי עבודתם ולשרותיהם של רבים אחרים. חליפין באותם הימים משמעם חילוף מצרכים במצרכים ממש (באנגלית Barter). דרך זו היתה קשה ובלתי־נוחה. קשה היה לקבוע את ערכו של כל מצרך ביחס למצרכים אחרים, אף לא תמיד היה מצוי האדם המוכן לספק את המצרך הנדרש אותה שעה, וקשה מאלה היתה חלוקתו של מצרך אחד בלי הפחית מערכו, כגון חלוקת שור, פרה או כבש.

במשך הזמן נוכחו בנין האדם לדעת, שיש מספר מצרכים, אשר מפאת חשיבותם למחיה או משום יפיים, או מפני ערכם במלחמה ובפולחן הדת, רבה הדרישה להם (הכל לפי תנאי המקום והמנהג). ומכיון שרבו הקופצים עליהם ראו בני האדם כדאי לעצמם להחליף את תוצרתם, או להציע את שרותם, במחיר מצרכים אלה, שנקל תמיד להחליף אותם בכל הדרוש. מצרכי־בינים אלה שימשו, איפוא, כאמצעי חליפין בתקופות שונות. מן הידועים שבהם היו כבשים וצאן; חטה ואורז; טבק; סכינים וחצים וקישוטים למיניהם: צדפים, חרוזים, זהב וכסף.

מכל מצרכי הבינים נמצאו המתכות, וביחוד היקרות שבהן, ראויות ביותר להיות אמצעי חליפין. השימוש בהן למטרה זו החל עוד בימים קדומים. המצרים, הבבלים, העברים והיונים השתמשו כבר במטילים (ככרות) של מתכת, בעלי משקל שונה, תחילה במתכות הגסות, כגון: ברזל, עופרת, בדיל, נחושת וברונזה, ולאחר שירד ערך המתכות האלה, לרגל התפוקה הרבה, באו במקומן המתכות היקרות: הכסף והזהב. היקר שבשני אלה, הזהב, שימש לטרנזאקציות גדולות בין מדינה למדינה, ביחוד – לתשלום מסים; הכסף – לטרנזאקציות מסחריות גדולות בפנים, לקניות קרקע וכו'; הנחושת והניקל – לטרנזאקציות קטנות יום־יומיות.

מה הן הסגולות שמנו אנשי מעשה באמצעי חליפין טוב? א) הכל קופצים עליו ובכל שעה; ב) הוא מצוי בכמויות מספיקות ולא גדולות מדי; ג) איננו ניתן לקלקול ולהשחתה; ד) הוא נוח לחלוקה ואף לחלקים קטנים ביותר; ה) אינו מאבד מערכו מחמת החלוקה; ו) מחירו גדול עד שגם חלק קטן ממנו ערכו רב וממילא הוא נוח לטלטול ממקום למקום; ז) ערכו ידוע ומקובל על כל אדם; ח) ערכו יציב ואיננו נתון לתנודות תכופות.

את רוב הסגולות הללו מצאו בני אדם במידה ידועה בשתי המתכות היקרות, ביחוד בזהב, ושתיהן היו לראשונות במעלה בין מצרכי הבינים. השימוש בזהב ובכסף לצרכי מטבע היה נפוץ כבר בארצות התרבות העתיקות: מצרים, יהודה, יון ורומא. לימים עברה הזכות היחידה של טביעת מטבעות לשלטון. הצורה המקובלת היתה מטבע עגול ושינים על קצותיו מסביב וטבועים עליו סמל המדינה וצורת המלך או השליט (טביעת המטבעות הקדומה ביותר הידועה לנו היתה בלידיה במאה השביעית לפני הספירה הנוצרית). משקל המתכת במטבעות וצריפוּת המתכת היו קבועים בחוק, אולם השליטים היו לעיתים משתמשים לרעה בזכותם ומפחיתים מכמות המתכת במטבעות, או מטילים בה סיגים, ואת ההפרש בין מחיר המתכת היקרה ובין הסיגים היו שמים בכיסם (זכורה תוכחתו של ישעיהו “כספך היה לסיגים”).

השימוש במטבע לצרכי חליפין לא היה מעולם נחלת כל הארצות בכל הזמנים. גם בימינו, ואף בארצות המפותחות ביותר, עדיין נעשות טרנזאקציות רבות על יסוד הבארטר. בארצנו, למשל נוהגים פלחי ההרים לרדת לשפלה עם כמויות של זיתים ושמן זית להחליפן ביבול ארץ המישור – חטים, שעורים וכו'. בימים האחרונים, לרגל ההגבלות שהוטלו על המטבע בארצות שונות, חזרו ארצות ידועות לשיטת הבארטר העתיקה. נחתמים הסכמי מסחר שבהם מחליפות ארצות אלו כמויות מסוימות של תוצרת ארצן בכמויות של תוצרת מדינה אחרת, ואולם ערך התוצרת נקבע בכל זאת על בסיס של מטבע.

ואולם המטבע איננו אמצעי חליפין בלבד להקלת המשא ומתן, אף שזה עיקר תפקידו. המטבע ממלא דרך־אגב גם תפקידים אחרים, והם:

א) קנה מידה לערך (Standard of Value) המטבע הוא קנה־מידה למוד בו את ערכו של כל חפץ לעצמו ואת ערכו היחסי לשאר דברים. ערכו של החפץ, כפי שהוא מבוטא ע"י המטבע, הוא המחיר שבו אפשר לקנותו. מה שאין כן בשיטת הבארטר, אשר לפיה יש לערכו של החפץ מחירים רבים ושונים, הכל לפי כמות החפצים העומדים לחליפין אותה שעה. נמצא, שעל־ידי קביעת מחירם של החפצים נקל יותר לנקוב גם את ערכו של כל אחד מהם ביחס לכל חפץ אחר.

ב) קנה־מידה לתשלום נדחה (Standard of Deferred Payment). המטבע הוא אמצעי יציב לתשלום חוב לאחר זמן, כיון שערכו יציב פחות או יותר. ראינו שערך המתכות היקרות, וביחוד של הזהב, הוא יציב משום שתפוקתן השנתית מצומצמת ואינה ניתנת לתנודות גדולות. סגולה זו מקילה על היחסים בין מלוה ללווה. מטבעות של מתכת יקרה שלווה אדם מחברו על מנת להחזיר כעבור מספר שנים, יכול המלוה לקנות בהם ביום ההלואה. לא כן הלואות באמצעי חליפין שאין ערכם יציב, שאף אם ישלם אותם הלווה במלואם, אפשר שיחולו בהם בינתים תנודות וערכם יעלה או ירד, וממילא כמות המצרכים שהמלוה יכול לקנות בהם ביום הפרעון תהיה גדולה או קטנה מאשר ביום ההלואה; נמצא אחד מהם – המלווה או הלווה – מרויח וחברו מפסיד. חשיבות יתירה נודעת ליציבות המטבע בתנאי הכלכלה של זמננו, שהאשראי תופס בה מקום ניכר.

ג. אוסם של ערכים (Store of Value). המטבע מקיל על אגירת כוח הקניה. קשה לחסוך ולאגור מצרכים העלולים להתקלקל. ואולם יכול האיכר לחסוך חלק מיבולו ולהחליפו במטבע בלי חשש של הפסד. אכן, אף את המטבע אין להשהות יתר על המידה בלי השקיעו בעסק נושא פרי, כי גם ערך המטבע או כוח קנייתו יש והוא יורד כאמור, ואלה הלהוטים לאגור מטבעות מפסידים לעיתים קרובות חלק מכוח קנייתם, מלבד ההפסד ברווחים שהיו מגיעים אליהם אילו השקיעו את כספם במפעלים נושאי־פרי.

 

הסטנדארד (בסיס המטבע) לסוגיו    🔗

עוד בימים קדומים שימשו בשוק מטבעות של כסף ושל זהב כאחד. לשיטה זו של מטבע קוראים “סטאנדארד כפול” או שיטה דו־מתכתית (בי־מטליזם). אולם משניהם היה מטבע הזהב עוד מאז ומעולם החשוב במעלה. אחרי ימי הבינים נתפשט באירופה מטבע הזהב עקב היבוא (אימפורט) הרב של זהב מאמריקה; אך עד המאה השמונה־עשרה שימשו עדיין מטבעות כסף וזהב כאחד אמצעי חליפין חוקי. טביעת המטבעות היתה ללא הגבלה וכל בעל מטילי כסף או זהב יכול היה להביא את מטיליו למטבעה (בית הטביעה) ושם היו טובעים או למטבעות חוקיים במשקל קבוע ובצריפות קבועה.

באנגליה נקבע היחס בין מטבעות הזהב לבין מטבעות הכסף בחוק משנת 1717, והוא: יחידה אחת של זהב שווה ל־15.21 יחידות כסף, כלומר משקל המתכת במטבע הכסף היה גדול פי 15.21 ממשל המתכת במטבע הזהב. יחס זה נקבע לפי ערך שתי המתכות בשוק בימים ההם. אולם כעבור זמן־מה ירד ערך הזהב בשוק וערך הכסף עלה ל־1:14.5, כלומר די היה ב־14.5 יחידות כסף כדי לקנות יחידת זהב. ומשום שהזהב הוזל החלו מטבעות הכסף, בהתאם לכללו של גרישאם,¹ להעלם מן המחזור. כדאי היה להחליף מטבע זהב במטבעות כסף כדי להתיך אותם ולקנות בחלק מהם שוב זהב ביחס של 1:14.5 ולקבל תמורתו במטבעה הממשלתית מטבעות זהב (ההפרש שבין משקל המתכת שבתוך מטבע הכסף ובין משקל מטיל הכסף הנחוץ כדי לקנות מטילי זהב כשיעור מטבעות הזהב – הוא היה הריוח של המתיכים). ולא זו בלבד, אלא החל גם יצוא (אכספורט) של כסף לחו"ל, ששם היה כוח קנייתו לגבי הזהב גבוה מזה שבאנגליה. התוצאה היתה שמטבעות כסף נעלמו מן המחזור ואת מקומם תפסו מטבעות זהב, ברונזה וניקל.

סטאנדארד הזהב. למצב זה ניתן באנגליה תוקף חוקי בשנת 1816, אחרי מלחמות נפוליאון, שבימיו היה במחזור מטבע של נייר בלי כל כיסוי. הממשלה האנגלית החליטה לשוב למטבע עם כיסוי והוציא את חוק סטאנדארד הזהב. לפי חוק זה נקבע הזהב כבסיס יחיד לשיטת המטבע באנגליה, ומטבע הכסף שימש רק כמטבע לוואי – שהתשלום בו חוקי בסכומים מוגבלים. במשך הזמן יצאו בעקבותיה שאר הארצות.

לפי תולדות סטאנדארד הזהב אפשר לחלק את ארצות אירופה ואמריקה לשלוש קבוצות: א) אנגליה וארצות־הברית: סטאנדארד הזהב נכנס לתקפו אחרי תקופה שבה היה נהוג מטבע של נייר בלי כיסוי. קדמה לה תקופה של סטאנדארד כפול, אף כי למעשה היה גם אז נפוץ השימוש במטבע של זהב. ב) גרמניה וצרפת: בתחילה היה מקובל סטאנדארד כפול, אחר כך הפסיקו את הטביעה החפשית של מטבע כסף ועשוהו מטבע לוואי. ג) רוסיה ואוסטריה: בתחילה היה נהוג סטאנדארד הכסף, אחר כך בטלו מטבעות המתכת בכלל. משחזרו למתכת קיבלו את סטאנדארד הזהב במקום סטאנדארד הכסף.

כיחידה לסטאנדארד הזהב שימש מטבע שמשקל הזהב שבו קבוע לפי החוק. טביעת המטבעות היתה בלתי־מוגבלת וכל המביא מטילי זהב למיטבעה הממשלתית היה מקבל מטבעות תמורתם. כמות המטבע שבמחזור היתה תלויה אך בכמות מתכת הזהב שהיתה בנמצא בארץ אותו זמן לצרכי מטבע. היבוא והיצוא של מתכת זהב היו חפשיים. היו גם מטבעות של כסף, של ניקל ושל ברונזה (כמטבעות לוואי), אשר ערך המתכת שבהם היה תמיד קטן מן הערך הרשום על גבי המטבע, אולם בחליפין היה ערכם הרשום שווה למטבע זהב. לדוגמא: עשרים שילינגים במטבעות של כסף או של ברונזה היו שווים לפונט של זהב ואפשר היה לקבל תמורתם מטבע זהב. טביעתם של מטבעות הלוואי היתה מוגבלת ומסורה לממשלה לפי צרכי המסחר והמחזור. הריוח מטביעת מטבעות לוואי, שערך המתכת שבהם הוא, כאמור, קטן מערכם הרשום, היה שייך לממשלה.

ברוב הארצות ניתנו מהלכים גם לשטרי־מטבע שהוצאו ע“י אוצר המדינה, או ע”י בנקים מרכזיים ואף ע“י בנקים פרטיים. תחילתו של מנהג זה נעוץ בהפקדת זהב אצל צורפי הזהב שהיו נותנים למפקיד תעודה או קבלה על סכום הזהב המופקד. לרגל האמון הרב שחשו לקבלות אלו (כי אפשר היה לקבל את הפקדון בכל שעה) החלו הקבלות עוברות בהסבה מיד ליד. הצורפים קיבלו בתחילה דמי שמירת הפקדון. לימים ראו שאין צורך להחזיק את כל הזהב בקופה והחלו להלוות ממנו ברבית ומשום כך חדלו לבקש מהמפקיד שכר טרחה ושמירה. כאן בעצם אפשר לראות ראשית המטבע של נייר. הבנקים, שירשו את מקום הצורפים, הוסיפו להוציא שטרי־מטבע שבהם הבטיחו לשלם זהב או מטבע חוקי. מכאן המושק “בנק־נוט” (שטר־מטבע בנקאי). הרשות להוציא מטבעות־נייר ניתנה בתחילה לכל הבנקים. אולם לאחר שאחדים מהם פשטו את הרגל ולא יכלו לשלם למפקידים את הזהב שהבטיחו, הגבילה הממשלה את הזכות הזאת, וכיום זכות זו שמורה אך לאוצר הממשלה ולבנקים המרכזיים ותנאי ההוצאה כפופים להסדר חוקי. בארצות־הברית זכות ההוצאה היא גם בידי ה”הבנקים הפדרליים" (Federal Reserve Banks) וגם בידי הבנקים הלאומיים National Banks), זאת אומרת: הבנקים הנמנים כחברים למערכת הבנקים הפדרליים) בתחומי הסכום שהפקידו בניירות ערך, בזהב ובניירות מסחריים.² באנגליה זכות זו מרוכזת כיום בידי בנק אוף אינגלנד ובנק אוף סקוטלנד. בפרוס המלחמה העולמית ב־1914 הוטל על בנק אוף אינגלנד להחזיק זהב לכיסוי 100% של מטבע הנייר חוץ מסכום קבוע שלא יעלה על 18 מיליון לירה בערך, אשר תמורתן היה רשאי הבנק להחזיק ניירות־ערך של הממשלה הבריטית. הוצאת השטרות האלה באה כדי למעט את השימוש במטבעות זהב, אשר הלכו ונשחקו והפסידו חלק ממשקלם, וגם לשם נוחיות בטלטול ובהסעה. בשנים האחרונות נפוץ גם השימוש בשיקים כתחליף למטבע, ביחוד נהוג הדבר בארצות הברית ובאנגליה, אשר ערך הטרנזאקציות הנפרעות בשיקים עולה שם ל־90% מערך כל הטרנזאקציות שבמדינה.

 

עסקי חליפין בין הארצות של סטאנדארד הזהב    🔗

בכל ארץ של סטאנדארד הזהב קובע החוק משקל מסוים של זהב למטבע הלאומי היסודי, ולפי זה ניתן לקבוע בנקל את נקודת השווי (פאריטי) בין המטבעות של הארצות השונות, לאחר שהעלו בחשבון גם את ההבדל בצריפות הזהב שבמטבע שהוא לא תמיד שווה בכל הארצות. כך נקבע, למשל, שערך הלירה שטרלינג שווה ל־ 4.86.2/3 דולרים, ל־25.22 פרנקים צרפתיים ול־20.4 מרקים. שער החליפין היה יציב בדרך כלל; התנודות היו קטנות ולא עברו את תחומי “נקודות הזהב” המכסימלית והמינימלית שנקבעו למעלה ולמטה מה“פאריטי”. כך למשל, היתה נקודת הזהב המכסימלית של הדולר ביחס לשטרלינג למעלה מהפאריטי 4.84.2/3 ונקודת הזהב המינימלית מתחת לפאריטי – 4.84.2/3 דולרים ללירה שטרלינג. סיבת התנודות בשער החליפין היו השינויים שחלו לעיתים בביקוש או בהיצע של אחד המטבעות לעומת משנהו. כאשר גדל, למשל, הביקוש לשטרלינג מחוץ לאנגליה היה שער השטרלינג נוטה לעליה, וכשגבר הביקוש לדולרים מחוץ לאמריקה היה שער הדולר נוטה לעלות. אולם לעולם לא היה השער יכול לעלות למעלה או לרדת למטה מנקודת הזהב. את הגורמים להתגברות הביקוש למטבע של ארץ אחת לעומת המטבע של חברתה יש לחפש בתנועת המצרכים או ההון שבין אותן המדינות.

היחסים בין הדולר ובין הלירה יוצאים ללמד על כלל המטבעות. סוחר אנגלי שהיה קונה סחורה בארצות הברית צריך לשלם בעד הסחורה בדולרים, ולהיפך – סוחר אמריקאי הקונה באנגליה חייב לשלם בלירה שטרלינג. התשלומים נעשים דרך הבנקים. ויש כמה דרכים לאכספורטר לגבות את כספו. הדרך השכיחה ביותר היא משיכה. לדוגמא: האכספורטר האמריקאי מושך (כותב שטר) על האימפורטר האנגלי סך 1000 דולר, מוסר את המשיכה (השטר) לבנק שלו באמריקה המעביר אותה לבא־כוחו (“הקורספונדנט” שלו) שבאנגליה לגביה. הבנק באנגליה אינו מוסר לאימפורטר האנגלי את תעודת המטען אלא לאחר שהלה “מקבל” את השטר ("עושה אקצפט)", כלומר מאַשר אותה כחוב או משלם את תמורתה במזומנים, הכל לפי תנאי המכירה. הבנק האנגלי מוכר את השטר או מחזיק אותו לגביה, או מקבל מהאימפורטר מזומנים תמורתו בשעת מסירת תעודת המטען ומזכה את חשבון הבנק האמריקאי, המשלם את הסכום הזה, אחרי ניכוי הוצאות לאכספורטר האמריקאי. אותו סדר בהיפוכו נהוג כאשר האכספורטר האנגלי שולח סחורה לאמריקה. דרך תשלום שניה, פשוטה יותר, היא – שהאימפורטר האנגלי קונה מבנק אנגלי המחאה על בנק אמריקאי ושולח את ההמחאה לסוחר באמריקה תמורת הסחורה (הבנקים באנגליה ובאמריקה נוהגים לפתוח להם חשבונות זה אצל זה). אם סך כל התשלומים האנגליים לאמריקה תמורת סחורות, העברות כסף, תיירות, שרותי אניות, ביטוח וכו' היה רב מכלל התשלומים האמריקאיים לאנגליה, היה הביקוש לדולרים גדל ושער הדולר לגבי השטרלינג – עולה. לרוב היו הבנקים מעבירים אז לניו־יורק את יתרותיהם במטבעות־חוץ מבנקים שמחוץ אנגליה כדי להגדיל את היתרות שלהם באמריקה. דרך־משל: בנק אנגלי שיש לו יתרה גדולה בפאריס, היה מבקש את הקורספונדנט שלו בפאריס להעביר חלק מיתרתו בפרנקים לזכותו אצל הקורספונדנט שלו בניו־יורק וכך היתה עליית שער הדולר מתפשטת על כל המטבעות הזרים. אם הביקוש לדולר היה מתמיד ושער הלירה היה יורד למטה מהמינימום של 4.84.2/3 דולר לשטרלינג היה כדאי לשלוח מטבעות של זהב, כלומר כדאי היה לשלוח לאמריקה לירות זהב שערכן הקבוע הוא 4.86.2/3 דולר (הוצאות המשלוח, לרבות דמי ביטוח, היו עולות ל־2 סנטים ללירה) מאשר לשלם בעוד דולרים באנגליה לפי שער העולה ב־2 סנטים על “הפאריטי”. הנקודה הנמוכה ביותר, שאליה יכול להגיע שער השטרלינג ואשר כל ירידה נוספת ממנה היתה גוררת אחריה יצוא של זהב בעין, נקראת בשם “נקודת אכספורט הזהב”. ולהיפך, נקודת הזהב הגבוהה ביותר בשער השטרלינג נקבעה ל־4.88.2/3, וכל עליה נוספת בשער השטרלינג מעל לנקודה זו היתה גוררת אחריה יצוא זהב מאמריקה לאנגליה, כלומר השטרלינג היה מגיע לנקודת היבוא.

ההוצאה של משלוח הזהב במקרים כאלה מארץ לארץ היא פחיתת הביקוש למטבע בארץ היבוא של הזהב והשער שלה יורד. אם עלה, למשל, שער הדולר למעלה מ־4.84 לשטרלינג והבנקים באנגליה מיהרו לשלוח זהב לניו־יורק, כדי להגדיל שם יתרותיהם בבנקים ולמכור שיקים, היה הביקוש לדולר יורד והשערים היו מתאזנים. מצד שני היתה יציאת הזהב מאנגליה גורמת שם למיעוט המטבע במחזור ולצמצום האשראי לתעשיה, וממילא גם לאבטלה, לדכאון כלכלי ולמיעוט הקניה שסופם ירידת מחירי התוצרת, צמצום היבוא והגברת היצוא. גורם זה היה שוב מועיל להמעיט את הביקוש אחרי הדולר ולהגביר את הביקוש אחרי השטרלינג, כלומר – לאיזון שער החליפין ולבסוף גם ליבוא של זהב לאנגליה. אלה הם גורמים אוטומטיים לאיזון שער החליפין ולהחזרת הזהב.

אולם יש גם גורמים מכוונים. בנק אוף אינגלנד יכול לעצור את זרם הזהב לניו־יורק גם באמצעים אחרים. אחד מהם הוא העלאת שער הרבית. העלאה זו ממריצה את המשקיעים מן החוץ לשלוח הון לאנגליה המשלמת רבית גבוהה יותר. מצד שני גורמת העלאת הרבית לייקור האשראי בתוך אנגליה וממילא להאטת הקצב הכלכלי במדינה, לצמצום התעשיה; וכפי שראינו לעיל, סופו של דבר – ירידת מחירים, מיעוט היבוא, הגדלת היצוא ועליית השטרלינג.

 

ערך המטבע ותורת הכמות    🔗

ערך המטבע ניתן למדידה לפי כוח קנייתו. אם בתקופה אחת אפשר לקנות במטבע מסוים כמות ידועה של מצרכים ובתקופה אחרת רק מחצית הכמות, הרי יש להניח שערך המטבע ירד עד מחציתו. אלא שאין לשפוטו על כוח הקניה של המטבע משינוי במחירו של מצרך אחד בלבד. אם מחיר טון חטים, למשל, היה בשנה א' 10 לא“י ובשנה ב' רק 5 לא”י, אין להחליט על יסוד זה, שכוח הקניה של המטבע גדל פי־שנים. ייתכן שהמחיר ירד מחמת שפע רב ביבול החטים אותה שנה, ואילו מחיר הברזל, הצמר וכו' עלה דווקא על מחירם בשנה א'. כדי למדוד את ערך המטבע, או את כוח קנייתו, יש צורך להביא בחשבון את מחיריהם של כל המצרכים או את רמת המחירים הכללית.

את התנודות ברמת המחירים הכללית מודדים ע"י אינדכסים של מחירים סיטוניים וקמעוניים. מובן, שאי־אפשר להכליל באינדכס את מחיריהם של כל המצרכים, אלא נוקטים את החשובים ביותר, כגון: חמרי־גלם, מזון וכדומה, וקובעים בצדם גם את הכמויות היחסיות של כל מצרך בתצרוכת הכללית. כעבור שנה (או תקופה קצרה יותר) רושמים שוב את המחירים של אותם המצרכים. את המחירים של השנה הראשונה קובעים כיחידה (100%) ואת המחירים בשנה שלאחריה מחשבים לפי אחוזם מהמחירים של השנה הראשונה, היא שנת הבסיס, ומסיקים את הממוצע של האחוזים בשנה השניה. והיה עם יעלה הממוצע על 100 – הוה אומר שערך הכסף ירד, כי רמת המחירים עלתה, כלומר יש לשלם יותר כסף בעד אותה כמות של מצרכים; ואם הממוצע ירד מ־100 הרי שרמת המחירים ירדה ולפיכך עלה ערך המטבע או כוח קנייתו.

דוגמא של אינדכס פשוט:

האינדכס בשנה השניה מראה עליה של 4.6% ברמת המחירים הכללית, כלומר נצטרך להוסיף בשנה ב' 4.6 אחוזים של מטבע כדי לקנות אותם המצרכים שקנינו בשנת הבסיס; לשון אחר: כוח הקניה של המטבע בשנה השניה הוא 95.6 לגבי שנת הבסיס (100/104.6) = ירידה של 4.4 אחוזים.

מה משפיע על הירידה או העליה בערך המטבע? חכמי הכלכלה הקלאסיים תלו את התנודות שבערך המטבע בתנודות שבכמות המטבע אשר במחזור. עיקר הנחה זו, כי במקום שאין שינוי במסיבות אין ערך המטבע משתנה אלא בשיעור יחסי לתמורה בכמות המטבע שבמחזור. כלומר, אם כל יתר התנאים (תנאי הייצור וההספקה) לא נשתנו וכמות המטבע שבמחזור הוכפלה, ערכו של המטבע ירד כדי מחצית מערכו הקודם ולהיפך, אם פחתה כמות המטבע עד לחציה – יגדל ערכו באותה מידה.

תורה זו לא הביאה בחשבון כמה גורמים ולפיכך אין היא עומדת בפני הרבה פירכות: א) ערך המטבע, כערכם של יתר המצרכים, מן הדין שיהא תלוי באיזון שני הגורמים המשפיעים על השער, הביקוש וההיצע, ולא בהיצע בלבד;

ב) כמות המטבע בלבד אין בה כדי להכריע את השער, יש ערך גם למהירות המחזור. אם החיים הכלכליים שוטפים במהירות והמטבע עובר חיש מיד ליד, אפשר שכמות קטנה של מטבע תמלא ע“י המחזור המהיר את מקומה של כמות גדולה יותר בחיים כלכליים שקטים כי מהירות המחזור יש לה אותה השפעה אשר לכמות הגדולה; ג) בארצות רבות תופס האשראי מקום ניכר בחיי המסחר וממעיט ע”י כך את השימוש במטבע כאמצעי חליפין וכבר אמרנו שבאמריקה ובאנגליה רוב התשלומים הוא לא במטבעות אלא בשיקים. בארצנו תפסו שטרי החוב מקום נכבד כאמצעי תשלום במקום המטבע. בשנות הגאות 35–1933 לא גדל אצלנו מחזור המטבע באותה מידה שאפשר היה לשער לפי הפעילות הכלכלית המוגברת, מכיוון שהשתמשו הרבה באשראי והמחזור היה מהיר מאד; ד) כמות מסויימת של מטבעות אצורה תמיד בידי האזרחים, וכשכמות המטבע במדינה גדלה – מתגבר בזמן הראשון גם הרצון להגדיל את כמות המטבע האצור.

פרופ. ארוינג פישר – חכם־כלכלה אמריקאי – ניסח את תורת הכמות של המטבע בצורה מדויקת יותר. רמת המחירים הכללית, אומר הוא, תלויה ב־5 גורמים: א) בכמות המטבע שבמחזור; ב) במהירות המחזור; ג) בסך־הכל של הפקדונות בעובר־ושב אשר בבנקים; ד) במהירות המחזור של פקדונות אלה; ה) בהיקף העסקים של הארץ. את הגורמים הללו ואת השפעתה של רמת המחירים הוא מבטא בצורת משויה אלגבראית:

PT=MV+M’V‘=P=MV+M’V’

P = רמת המחירים

M = מטבע

V = מהירות המחזור של המטבע

M'= אשראי במחזור (פקדונות עובר־ושב)

V' = מהירות המחזור של האשראי (חיובים לחשבונות של יחידים)

T = סך כל המצרכים והשרותים המהווים את עסקי החליפין של הארץ בזמן ידוע.

מכאן שרמת המחירים נקבעת ע"י חלוקת כוח הקניה שבידי העם לכמויות המצרכים והשרותים העומדים לחליפין בזמן מסוים. אם יגדל המונה – הוא כמות המטבע והאשראי שבמחזור – ולא המכַנה – הוא כמויות המצרכים – והמונה לא ישתנה, תרד רמת המחירים. מובן שהירידה תהיה גדולה יותר אם המונה קטן והמכנה יגדל; ולהיפך, אם יגדל המונה ויקטן המכנה יעלו המחירים במהירות רבה.

רבים מערערים על תורת הכמות של המטבע ועל הביטוי האלגבראי שנתן לה פישר. חכם־הכלכלה האנגלי קיינס סובר, כי רמת המחירים הסיטוניים בלבד אינה קנה־מידה לערך המטבע, וכי יש להביא בחשבון שכר שרותים, שכר עבודה, מחירי מקרקעים, ניירות־ערך וכו'. אחרים סוברים, כי התיאוריה הזאת היא סטאטית ואינה מחשיבה את הגורמים הדינמיים של הכלכלה.

לפי תורת הכמות נבין בנקל כיצד בא הדבר שגידול בכמות המטבע מוריד את ערכו וגורם לעליית מחירים. הביקוש למטבע עומד ביחס קבוע לסך כל הייצור והתצרוכת. אם תגדל כמות המטבע וסך כל הייצור והתצרוכת לא ישתנה, ירד ממילא כוח־הקניה של כל יחידה ויחידה של המטבע, והכמות של כוח־הקניה הכללית של כל מחזור המטבע תישאר בעינה. לדוגמא: אם סך כל המטבע במדינה הוא 5 מיליון לא“י וכוח קנייתו של כל לא”י הוא 100, ואם סך כל המטבע יגדל ל־10 מיליון, ירד כוח קנייתה של כל יחידה ל־50, אבל כוח־הקניה של סך כל המטבע לא ישתנה (בתנאי, כמובן, שסך כל הייצור והתצרוכת לא ישתנה). אמנם, ריבוי האוכלוסיה משנה לשנה משפיע אף הוא על כמות המטבע הנדרשת במדינה, אבל לפי מנהגי המקום תהיה הכמות הנדרשת קבועה. מצד שני, אם הביקוש למטבע יגדל ע"י ריבוי הייצור ותצרכתו וכמות המטובע לא תגדל, כוח קנייתה של כל יחידת־מטבע תגדל וסך כל כוח־הקניה של המטבע יגדל ויעמוד שוב ביחס קבוע לסך כל הייצור והתצרוכת. במציאות הולכים ומשתנים חליפות גם הביקוש למטבע וגם ההיצע.

 

מטבע־נייר בלי כיסוי אינפלציה ומטבע מנוהל    🔗

עוד לפני המלחמה העולמית נודע השימוש במטבע שלא היה לו כיסוי מלא של זהב (Fiat Money). המטבע עבר מיד ליד אף־על־פי שלא היתה אפשרות לקבל בעדו מטבע זהב. ביחוד היה מטבע זה ידוע מאד בתקופות של מלחמה. הוא גרם לעיתים קרובות לאינפלציה, כלומר ־ לריבוי המטבע ולעליית מחירי המצרכים. כוח קנייתו של המטבע ירד משום שהממשלות הרבו להוציאו למחזור בלי שכמות המצרכים והשרותים תרבה באותה מידה.

יש בהיסטוריה דוגמאות ידועות. ה“אסיגנאט” בימי המהפכה הצרפתית, ערכו ירד עם ריבוי הדפסתו למרות האמצעים החריפים שאחז בהם השלטון כדי להכריח את האזרחים לקבל אותו כמטבע רגיל. כך היה הדבר עם ה“קונטיננטל” האמריקאי בימי מלחמת השחרור ב־1776 ועם המרק הגרמני שנים מספר אחרי מלחמת

1. כרגיל היתה תנועת המחירים במלחמה בשלוש דרגות: בתקופת המלחמה – אינפלציה, אחרי המלחמה – חוסר יציבות במחירים, ולבסוף – תקופת הבראה.

ערב פרוץ המלחמה בשנת 1914 הפסיקו רוב הארצות, פרט לארצות הברית, את השימוש בזהב לצרכי מטבע. הזהב נאצר בקופות הבנקים המרכזיים לשם תשלומים בעד קניות מחוץ־לארץ. קניות הממשלות (תחמושת ומזון) גדלו מחודש לחודש. חלק גדול של הוצאות הממשלה נתמלא מן המסים והשאר מהלואות, וכאשר לא הספיקו גם אלה, התחילו מדפיסים מטבע־נייר בהבטחה לשלם בעדו במזומנים. שפע האשראי והמטבע, ששטף לכיסי הספקים של הממשלות ועל ידיהם להמוני העם, גרם לעליה במחירים של כל המצרכים. הממשלות לא יכלו להפסיק את האינפלציה של המטבע ואת עליית המחירים ע“י העלאת שער הדיסקונטו, כי היו מעונינות לקבל אשראי זול וגם קניותיהן גדלו. על כן הוסיפו לקבל מצרכים באשראי או על ידי תשלום במטבע־נייר שאין לו כיסוי. עליית המחירים התפשטה גם לארצות הנייטרליות, כי הביקוש למצרכים גדל ע”י הקניות הרבות של המדינות הלוחמות, גם זרם הזהב לארצות אלו גרם לעליה במחירים. אף־על־פי־כן לא הגיעו המחירים לשיאם אלא אחרי המלחמה. אמנם, כדרך שקרה במלחמות האחרות החלה בגמר המלחמה דיפלציה, כלומר מיעוט המטבע שבמחזור וירידה במחירי המצרכים, אולם ב־1919 חזרה האינפלציה בצורה מוגברת יותר. אינדכס המחירים הסיטוניים (על בסיס 100 ב־1913) עלה: באנגליה מ־217 ל־313 (במחצית 1920), בארצות הברית מ־193 ל־247, בצרפת מ־325 ל־588, ובגרמניה – מ־270 ל־1710.

בצרפת, בבלגיה ובאיטליה נמשכה האינפלציה כמעט עד סוף 1926. בצרפת היה הקושי באי־ההתאמה שבין הוצאות הממשלה והכנסותיה. ההוצאות היו רבות וחלק ניכר הושג ע"י הלואות. ב־1919 היו ההלואות 79 אחוז מכלל הכנסות הממשלה, ב־1920 65 אחוז, ב־1921 55% וב־1922 51%. רוב ההלואות באו מבנק דה פרנס שהוציא תמורתן מטבע־נייר. הבנקנוטים של בנק זה עלו מ־30 מיליארד פרנק בסוף המלחמה לכדי 50 מיליארד ב־1925, ומכיון שכמויות המצרכים לא רבו גררה אחריה ההוצאה המופרזת של המטבע אינפלציה של מחירים. רק לאחר שאיזנה הממשלה את התקציב ב־1927 וחדלה ללוות מהבנק הושם קץ לאינפלציה.

קשה מכולן היה המצב בגרמניה: המרק ירד פלאים, המהירות בהדפסת שטרי המרקים לא יכלה להדביק את מהירות הירידה של המרק, והאינפלציה משלה שם בכיפה.

באנגליה, כאמור, הגיעה רמת המחירים לשיא של 313 (לעומת 100 ב־1913). אולם מאז ירדו המחירים אוזן התקציב. הממשלה חדלה ללוות ונגע האינפלציה לא פשט באנגליה כמו ביתר הארצות הנלחמות. אנגליה ניצלה מאסון האינפלציה קודם־כל משום שלא הוטלו עליה תשלומי קנסות כמו על גרמניה, וגם לא היה לה צורך בבנין ההריסות כמו לצרפת. אולם עיקר העיקרים הוא בזה שנטל המסים היה כבד יותר מאשר בארץ אחרת. עוד ב־1921 היו המסים כ־30% מהכנסותיה, ומשום כך לא היתה זקוקה להלואות ואיזנה את תקציבה. מלבד זאת צומצם היקף האשראי והמטבע שבמחזור, ושער הדיסקונטו הועלה באפריל 1920 מ־5% ל־7%. צעדים אלה גרמו לדיפלציה ולהאטת הקצב הכלכלי.

כדי להינצל מחרפת האינפלציה, הגורמת להפרעה גדולה במסחר ובחיי הכלכלה, היה על הממשלות א) לבלום את האשראי ולהמעיט את המטבע שבמחזור, ב) לקצץ בהוצאות, ג) לאזן את התקציב, ד) להתאים את שער הדיסקונטו לתנאי המסחר, ה) להימנע מהלואות ממשלתיות שזמן פרעונן קצר.

לאחר המלחמה היו חכמי־כלכלה ומומחים למטבע שהרימו קול נגד הנסיון לחזור לשיטת בסיס הזהב שלפני המלחמה. בין אלה היה המלומד האנגלי קיינס אשר כתב ב־1923:

“מכיון שאני מחשיב ביותר את היציבות במחירים את האשראי ואת ריבוי העבודה ומכיון שאין לי כל בטחון שבסיס הזהב שנתיישן יתן לנו את מעט היציבות הקודמת, אני דוחה כל הצעה שתחזיר אותנו לבסיס הזהב לפי הקוים שלפני המלחמה”.

לפי דעתו מוטב היה להמשיך במטבע בלי כיסוי, אשר בניהול טוב יכול להיות אמצעי־חליפין נוח וזול, ושערכו יציב גם בפנים המדינה וגם כלפי מטבעות זרים. זהו “מטבע מנוהל” (managed Currency). לפי השיטה הישנה היו כל חיי הכלכלה תלויים במצרך אחר – בזהב, שבריבוי תפוקתו עלו המחירים ובמיעוטה באו משברים. השיטה שצריכים לנקוט בה לפי קיינס היא: א) התאמת מחזור המטבע לצרכי הכלכלה, כלומר כמות המטבע תעלה או תרד כדרוש לשמירה על רמת מחירים יציבה. ב) פיקוח על המטבע הזר ואספקתו כדי למנוע תנודות (עונתיות או אחרות) שאינן פרי הפרעות כלכליות יסודיות. במקרה ששיטה כזו תגרום להפרעות ברמת המחירים הפנימית, יש לוותר לטובת רמת מחירים יציבה בפני המדינה.

השלטונות לא שעו אל דעתו של קיינס ורוב הארצות חזרו אחרי המלחמה בזו אחר זו וקשרו את שיטת המטבע שלהן בצורה זו או אחרת לזהב. הארץ היחידה שנשארה על בסיס הזהב היתה ארצות־הברית, ומחירי ארץ זו שימשו לכל ארץ בעלת מטבע־נייר כעין קנה־מידה למחירי המצרכים בזהב. אם המחירים היו גבוהים מאלה אשר בארצות־הברית, הוה אומר שהזהב הוא בפרמיום (Gold was at a premium), כלומר שערך המטבע ירוד מערך הזהב ונחוץ להוסיף משהו למטבע כדי להגיע לערך המתאים לזהב. ואם השתוו המחירים, הוה אומר שערך המטבע התקרב לערכו בזהב. הדרך שהלכו בה ארצות אחדות כדי להביא את מטבען לערך זהב היתה קשה והצריכה חסכון וקימוץ בהוצאות הממשלה וגם הטילה עול כבד על הציבור ע"י שיטה הדיפלציה, כלומר: צמצום בכמות המטבע ובאשראי, דבר שהקשה על המסחר ועל התעשיה וגרם לירידת המחירים.

 

אנגליה חוזרת לסטאנדארד הזהב    🔗

השיבה לבסיס הזהב באנגליה יצאה לפועל לפי החוק במאי 1925 (אף־על־פי שאנגליה לא ירדה באופן רשמי מבסיס הזהב גם בימי המלחמה, אולם למעשה חדלו כל הפונקציות על בסיס זה). לפי החוק החדש היה בנק אוף אינגלנד חייב למכור זהב במחיר 3 לירות 17 שילינג ו־10_1/2 פנסים לכל אונקיה של זהב סטאנדארדי. הבנק לא היה חייב לפדות מטבע־נייר במטבע זהב, אבל היה חייב למכור מטילי־זהב בשיעור דלעיל ובכמות לא קטנה מ־400 אונקיות בבת אחת.³ סידור זה הניח אפשרות לייצב את שער המטבע במסחר הבינלאומי. מחשש שמא יגרום החוק החדש ליצוא הזהב, השאיר בנק אוף אינגלנד את שער הרבית שלו ב־1% למעלה משער הרבית שבניו־יורק. כן סידרה הממשלה הבריטית מלוה של 100,000,000 דולר בניו־יורק (בנק מורגאן) ואשראי בבנק הפדרלי על סך 200 מיליון דולר כדי לתמוך בשטרלינג בנסיונותיו הראשונים לפי בסיס הזהב. שיתוף פעולה מלא בין השלטונות הפיננסיים באמריקה ובין השלטונות באנגליה גמרו לכך שהניסון הוכתר בהצלחה, והאשראי אף לא נוצל כי לא היה בו צורך.

ארצות נייטרליות אחרות, שערך מטבע־הנייר שלהן לא ירד לגבי הזהב אלא במידה מעטה, וכן ארצות הדומיניונים הבריטיים, הלכו בעקבות אנגליה וחזרו לבסיס הזהב, ויחידת המטבע הכילה אותה כמות הזהב שלפני המלחמה. בין אלה היו אוסטרליה, קנדה, מצרים, צ’ילי, אפריקה הדרומית, זלנדיה החדשה, הולנד, שוייץ. בזה הושם קץ להצעות להזניח את הזהב כבסיס למטבע ולהנהיג במקומו מטבע־נייר מנוהל, שכמותו תיקבע על ידי הממשלה בהתאם לצרכי המסחר ולפי התנודות באינדכס המחירים, בשכר העבודה, בשכר הדירה וכו'.

מה המריץ את אנגליה לשוב אל מטבע הזהב שלפני המלחמה? היו שתי סיבות: א) פּרסטיז’ה. אנגליה רצתה להחזיר לעצמה את האמון בכוחה הפיננסי וכי ערך הלירה יהיה תמיד לירה שטרלינג. אנגליה היתה לפני המלחמה המרכז הפיננסי הבינלאומי, הבנקים של אירופה ואמריקה החזיקו פקדונות בבנקים האנגליים, ולונדון שימשה כעין לשכת־סילוקים בינלאומית. אולם בתקופת המלחמה עבר שוק הכספים העולמי לניו־יורק, ואנגליה הפסידה את הרווחים הבנקאיים. משום כך החליטה לחדש את האמון בכוח השטרלינג על ידי חזרה ללירת הזהב שלפני המלחמה ועל־ידי כך לכבוש שוב את מקומה הראשון בשוק הכספים. ב) רצונה להביא לידי יציבות בחליפין ולהמעיט על ידי כך את הדרר שבמסחר, כי התנודות בשער החליפין השפיעו לרעה על סחר החוץ, שהוא משענתה הכלכלי של אנגליה.

ב־1927 חזרו רוב הארצות בצורה זו או אחרת לסטאנדארד הזהב. ארצות אחדות הנהיגו את בסיס־הזהב בחליפין (כלומר זהב לצרכי חליפין), ארצות אחרות הניחו כבסיס את אחד המטבעות הזרים, ביחוד את השטרלינג. לפי זה התחייב הבנק המרכזי של המדינה, או מועצת המטבע, לתת תמורת מטבע המדינה מטבע זר (שטרלינג) לתשלום עבור יבוא. מהמאורעות שקרו בשנים שלאחר 1927, ידוע כי השיבה אל הזהב בצורה האנגלית, כלומר לערך שלפני המלחמה, לא התאימה למציאות.

 

המשבר בבורסת ניו־יורק ב־1929    🔗

רמת המחירים, רמת המחיה ושכר העבודה באנגליה הוסיפו להיות גבוהים, פרי ימי המלחמה ולאחריה. עובדה זו והחזרה אל מטבע יקר גרמו לכך שסחורות אנגליה נתיקרו מאד וערך השטרלינג עלה לעומת מטבעות אחרים (Over valued). זה הביא, כמובן, למיעוט היצוא ולריבוי היבוא שהצריך יצוא גדול של זהב. נוסף לכך עלה באותן השנים שער הרבית בארצות הברית, מחמת הקניות הספקולטיביות העצומות בבורסת ניו־יורק שהגבירו את הדרישה לכסף, והון אמריקאי שהיה מופקד בבנקים באנגליה התחיל זורם לשדה הפעולה המכניס יותר, כלומר – חוזר לאמריקה. יצוא הזהב המריץ את בנק אוף אינגלנד, בעל כרחו, להעלות את שער הרבית ל־5%, אם כי עליה זו שימשה מעצור לתעשיה, אבל רק בדרך זו אפשר היה לעמוד נגד שיאוב (Drain) הזהב. ע"י כך רכשה אנגליה מחדש את מקומה בעולם הפיננסי וניצלה מן התנודות והקפיצות בשער המטבע, שרוב עמי אירופה סבלו מהן אותן השנים.

ובכל זאת ניכר היה כי משהו אינו כשורה, כי הוצאות הייצור באנגליה היו גבוהות והאבטלה גדולה. כדי להקל על התעשיה והמסחר הוריד בנק אוף אינגלנד את שער הרבית ל־4_1/2 אחוזים. אמריקה סייעה לאנגליה ויתר ארצות אירופה בזה שהעמידה את שער הרבית שלה על 3_1/2 אחוזים וגרמה לכך שהון אמריקאי יחפש לו בחוץ־לארץ שדות־פעולה מכניסי־רווחים יותר. אולם על ידי הוזלת האשראי נתנה אמריקה שוב דחיפה לתנועה ספקולטיבית בבורסה שבניו־יורק.

באמריקה, כן באירופה, משיגים כספים לתעשיות, למסילות־הברזל וכדומה ע“י מכירת מניות של המפעלים האלה בקרב ציבור המשקיעים. לרגלי עסקיהם הטובים של כמה וכמה מפעלים, ביחוד בארצות־הברית, החלו הרווחים שקיבלו בעלי המניות עולים עד כדי 20–15 אחוזים מהשקעותיהם. מובן שרבו הקופצים על המניות האלה ומחירן בבורסה עלה. אולם עם עלייתן החלה גם ספסרות איומה. המוני אנשים התחילו קונים את המניות לא לשם השקעה אלא כדי למכור מיד ליד ולזכות ברווחים המוסיפים ועולים בלי הרף. ה”כסף הזול" (כלומר מתן הלואות ברבית נמוכה) שהיה אז באמריקה משום שהבנקים היו מלאים כסף מאז המלחמה ושער הרבית היה נמוך, וגם הפוליטיקה של הבנק הפדרלי לקיים, כאמור לעיל, שער רבית נמוך כדי לעזור לארצות אירופה במאמציהן להקים את ההריסות – הגבירו את אפשרויות הספקולציה. אנשים רבים מהמון העם, שביקשו להתעשר על נקלה, קנו מניות, שילמו מראש 25–20 אחוזים מערכן, את השאר קיבלו בהלואה מהבנק ומסרו לו את המניות כערובה לתשלום החוב (Marginal Buying). לאחר שעלה מחירן היו מוכרים אותן, משלמים לבנק את המגיע וזוכים ביתרה כריוח נקי. התנועה גברה והלכה בקדחתנות רבה והקיפה גם את ארצות אירופה, שרבים החלו לשלוח את כספם לבורסת ניו־יורק. ואם כי רווחי המפעלים גדלו באמת, עמדו המחירים המופרזים של המניות מחוץ לכל פרופורציה לרווחים אלה. הרע שבספסרות זו היה נראה לעין כל והבנקים המרכזיים החלו לשים לה מעצורים כי ידעו שסופה כשלון גדול. בינתים החלה בקיץ 1929 ירידה כלכלית ורישומיה נראו בבהירות לכל היודע לפרש עובדות כלכליות. הספקולנטים הגדולים התחילו מיד מוכרים את מניותיהם ובתחילה היו המוני העם קונים את הכל.

אמריקה ראתה עצמה אנוסה לעשות משהו לריסון הספסרות. אמצעי ראשון הוא, לכאורה, העלאת שער הרבית. אולם כאן חששה פן יתחיל שוב זרם של זהב מאירופה, שריבויו קשה לכלכלת המדינה לא פחות ממיעוטו. סוף־סוף אחרי היסוסים רבים, העלתה בשנת 1929 את שער הרבית עד 5%. אבל כבר היה מאוחר. בינתים חששה אנגליה ליצוא הזהב שלה לאמריקה והעלתה אף היא את שער הרבית ל־5%. אבל כל זה לא השפיע לעצור את הספסרות. אז רצה הבנק הפדרלי של אמריקה לעמוד בפרץ והעלה באוגוסט 1929 את שער הרבית ל־6%. בספטמבר אותה שנה העלה גם בנק אוף אינגלנד את שער הרבית והפעם ל־61/2%, ואכן זה הפסיק את יצוא הזהב ואת הספסרות באנגליה. אולם כל זה בא במאוחר, וגם עיני הקהל נפקחו במאוחר.

באוקטובר 1929 הורעשה וול־סטריט על ידי המוני המוכרים ומחירי המניות ירדו פלאים בבת אחת (ב־30–40 אחוזים). הבנקים, שבידיהם הופקדו המניות כערובה לכסף שהלוו, מיהרו למכור את המניות שבידיהם כדי להציל חלק מכספם. את כסף המשקיעים – 25–20 האחוזים – הפסידו כמובן כליל ולא היה בידם להחזיר. אז בא המשבר שפגע בעצם היסוד של הכלכלה באמריקה ובעולם כולו.

נראה שהמחירים הגבוהים שלאחרי המלחמה והחזרה אל מטבע הזהב שלפני המלחמה הם שגרמו לחוסר איזון בכלכלה. שער הרבית היה גבוה, כן שכר הדירה. זה ייקר את הוצאת המחיה והצריך שכר־עבודה גבוה. החיים הכלכליים התפצלו, וכמות הזהב בעולם לא יכלה לשמש בסיס מספיק למטבע, כי היתה מחולקת באופן לא־פרופורציונלי: רוב הזהב התרכז בצרפת ובארצות־הברית, ואילו ביתר ארצות אירופה הלך ודל. אמנם לרגל הוצאת הזהב משימוש יום־יומי בחליפין אפשר היה לחסוך מתכת זו ולרכזה בידי הבנקים המרכזיים, אולם למעשה לא היה מה לחסוך, כי כאמור, מלאי הזהב של יתר הארצות באירופה הלך ודל.

מצבה של אנגליה נעשה שוב חלש ביותר. כל זמן ששימשה כעין בנק לארצות רבות אשר החזיקו אצלה את פקדונותיהן, לא הגיעה לידי משבר למרות היצוא של זהב, כי כניסת ההון איזנה את יצוא הזהב תמורת היבוא. אך ברגע שאמון מחזיקי ההון בשוק הכספים העולמי – לונדון – התערער, שוב לא היתה לו תקנה. המאורע ששימש כעין אות־אזעקה אחרון היה כשלון ה“קרדיט אנשטאלט” בווינה, גדול הבנקים באוסטריה, במאי 1931, שהיה כמפנה חשוב בעתיד המטבע בעולם.

 

אנגליה מנתקת את השטרלינג מבסיס הזהב    🔗

כשלונו של ה“קרדיט אנשטאלט” גרם לבהלה בגרמניה: הוצאת פקדונות מן הבנקים, בריחת הון וזהב וירידה במלאי הכיסוי שבידי הרייכסבנק עד נקודת סכנה – למטה מ־40%. אמריקה הכריזה מורטוריום של חובות המלחמה לשנה, ואנגליה ואמריקה החישו הלואות לגרמניה. כן גם הבנק לסילוקים בינלאומיים בבזל (Bank for International Settlements).⁴ הלואות אלה שימשו הצלה פורתא, אולם הלחץ על הבנקים גדל וכתוצאה מזה הוטל פיקוח על המטבע. הזעזוע בגרמניה התפשט ופגע לראשונה באנגליה, אשר מצבה, כאמור, היה קשה לרגל עליית ערכו של השטרלינג ומציאותם של פקדונות זרים שתשלומם היה חובה בכל עת ומאזן מסחרי שלילי. נוסף לכך לא אוזן תקציב הממשלה מחמת הוצאותיה הגדולות לסיוע למבוטלים שמספרם הלך וגדל לרגל המשבר. לאחר חקירה בתקציב, שהתנהלה על ידי ועדה מיוחדת, נודע כי אנגליה השקיעה בגרמניה סכומים גדולים שלא תוכל לממש אותם. השמועה התפשטה בהגזמה ועוררה חששות למצבה הכספי של המדינה. בנקים זרים החלו להוציא את פקדונותיהם מלונדון, הזהב החל זורם מאנגליה לצרפת ולשוייץ (ניו יורק נמנעה מללחוץ על אנגליה בשעת דחקה). כדי למנוע יצוא של זהב הועלה שער הרבית ביולי 1931 מ־21/2 ל־41/2 אחוזים. יחס הזהב למטבע־נייר ירד עד 32.3/5 אחוזים, והממשלה הרשתה להגדיל באופן זמני את כמות המטבע בלי כיסוי מ־260.000.000 ל־275.000.000. בנק דה פרנס והבנק הפדרלי באמריקה הלוו 50 מיליון לירות שטרלינג לבנק אוף אינגלנד, אשר השתמש בהן כדי להיענות לאלה מהבנקים הזרים שדרשו תשלומים בזהב. הלואה זו לא הספיקה אלא לשבועים; היה צורך לאחוז באמצעים נמרצים יותר, ובראש־וראשונה לאזן את התקציב. לאחר שהובטח לעשות כן ניתנה לאוצר הבריטי מפאריס ומניו־יורק הלואה נוספת של 80 מיליון שטרלינג. אולם גם צעדים אלה לא הספיקו, כי עדיין היה ערך השטרלינג בשער החליפין גבוה ביחס למטבעות אחרים (כלומר רמת המחירים והוצאות הייצור היו גבוהות באנגליה) והזהב הוסיף לזרום מן הארץ. כספי ההלואה השניה לא הספיקו, איפוא, לתשלומים למפקידים זרים.

נוכח כל אלה החליטה הממשלה האנגלית ב־20 בספטמבר 1931 לבטל את הסעיף בחוק של סטאנדארד הזהב המחיב את בנק אוף אינגלנד למכור זהב במחיר קבוע. בנימוקיה לצעד זה הודתה הממשלה בפירוש, כי 200 מיליון לירות שטרלינג הוצאו מאנגליה בחדשים יולי־ספטמבר וכי אוצר הזהב בבנק יספיק רק לשלם את החובות לבנק דה פרנס ולבנק הפדרלי בניו־יורק. הבנקים בארץ נתבקשו להמשיך בעבודתם, אולם האזרחים נדרשו לא לקנות מטבע זר, אלא אם כן יש בזה מן ההכרח לצרכי מסחר או לשם נסיעה לחוץ־לארץ (פּניה זו קיבלה תוקף חוקי ב־22 בספטמבר 1931). הממשלה הודיעה בהצהרתה, כי אחזה באמצעי זה מפני הזעזוע הכספי בעולם שגרם להוצאת פקדונות בשטרלינג והכריח להגן על מצבה הכספי של המדינה. כן הוכרז שתקציב הממשלה מאוזן ומצבה המשקי של הארץ איתן וכי לא יהיה מקום לאינפלציה במטבע. באופן כזה ירדה אנגליה רשמית מבסיס הזהב, ושער השטרלינג לא היה עוד קשור במשקל הזהב שבו ובמחירו אלא בכוח קנייתו. באוקטובר ירד שער השטרלינג ל־4.94 דולר במקום 4.86 דולר ובפאריס ל־100 פרנק במקום 124.21.

ניתוק השטרלינג מבסיס הזהב וירידת שער החליפין שלו למטה מכוח קנייתו שימשו עידוד ליצוא הבריטי וחיץ ליבוא מחוץ־לארץ. הארצות, שמטבע שלהן נשאר תלוי בזהב, הרגישו בהשפעת השינוי הזה ואחזו באמצעים כדי להגן על עצמן: הגדילו את המכס על היבוא והטילו עליו גם הגבלות וקבעו פיקוח חמור על המטבע. נוסף על כך איבדו אותן הארצות, שהבנקים המרכזיים שלהן החזיקו חלק מיתרותיהם בבנקים אנגליים, חלק מהאקטיבה שלהן בגלל ירידת אנגליה מבסיס הזהב. היו שטענו כי אנגליה ניתקה את השטרלינג מבסיס הזהב בזמן ששער הריבית והדיסקונטו לא עלה על 4_1/2% וכי לא נעשה מאמץ לשמור על יציאת הזהב וההון על ידי העלאת שער הרבית. התשובה לטענה זו היא פשוטה: תרופה זו של העלאת שער הרבית יש לה ערך בזמנים כתיקונם, אבל בזמן שהוצאת ההון נגרמת על ידי פחד מפני איבודו, שוב לא תעצור העלאת שער הרבית בעד עזיבת ההון. שער הרבית אמנם הועלה אחרי ניתוק השטרלינג מהזהב כדי למשוך הון חדש ללונדון ולהחזיר את האמון בשטרלינג. תקציב הממשלה אוזן ואחר כך הורד גם שער הרבית עד לנקודה נמוכה מאוד שנתנה מקום להרחבת האשראי ולהוזלתו.

בתחילת 1932 החל הון זורם לאנגליה והיה חשש ששער השטרלינג יעלה שוב. בנק אוף אינגלנד קנה את כל המטבע הזר שהובא לארץ והשתמש בו לתשלום ההלואות שקיבלה בבנקים האמריקני והצרפתי. כדי למנוע הפסדים עקב תנודות בשער השטרלינג על ידי פעולות ספסרים יצרה הממשלה קרן (“חשבון”) להשואת החליפין (Exchange Equalization Account) שתטפל בתנודות ספקולטיביות על ידי קניית שטרלינג או מכירתו. הרזרבה של הקרן היתה גדולה מאוד והיא באה ממכירת ניירות־ערך של האוצר הבריטי. פעולותיה נעשו, כמובן בסודיות. היא טיפלה רק בתנודות עונתיות או ספקולטיביות, אולם בשעה שהיתה נטיה לירידה בשטרלינג מחמת מאזן תשלומים שלילי לא באה להפריע תהליך זה. לראשונה היתה מכוונת ביחוד לשמירה על איזון שער החליפין בין השטרלינג ובין הדולר, אולם לאחר ניתוק הדולר מן הזהב היה עיקר פעולתה מכוון לייצב את יחסי הפרנק והשטרלינג.

תועלתה של הקרן להשואת החליפין היא בזה שלא נתנה ליבוא או ליצוא של הזהב להשפיע על כמות המטבע ועל האשראי. לפי שיטת סטאנדארד הזהב היה זרם של זהב לאנגליה מגדיל את סכום האשראי והמטבע שבמחזור, יען כי הזהב היה נכנס לבנק אוף אינגלנד במישרים או על ידי הבנקים הפרטיים ועל סמך הפקדון היה מגדיל את האשראי, כי מספיק היה, למשל, פקדון של מיליון לירה כדי שהבנק יגדיל את האשראי להרבה מיליונים לירות. עכשיו לא נכנס הזהב למחזור כל עיקר אלא נשמר בידי הקרן, כלומר הוקפא, וכניסת הון או יציאתו לא השפיעו על האשראי ועל המחירים הפנימיים. בעזרת הקרן ניתן למדינה מטבע יציב ושער־רבית זול. פעולת בנק אוף אינגלנד כרגולטור של מלאי הזהב נצטמצמה והבנק לא קנה זהב אלא כשהיה הכרח להגדיל את כמות המטבע במחזור. ואמנם נמצאו זרים, ביחוד צרפתים, שאגרו מטבע אנגלי, מחשש שמא ירד שער הפרנק, והיה הכרח להגדיל את כמות השטרלינג במחזור. זה נעשה על־ידי כך שהקרן להשואת החליפין מכרה זהב לבנק אוף אינגלנד תמורת הוצאת שטרי־מטבע נוספים. אולם בהגדלה זו כמות המטבע לא היה משום הגדלת האשראי או הגדלת המטבע שבמחזור, כי השטרלינג נאגר ונשמר בקופות הקונים הזרים.

אשר לגוש ארצות השטרלינג. המטבע של הדומיניונים נותק מבסיס הזהב בשנים 32–1929. המטבע של אוסטרליה וזלנדיה החדשה נותק עוד לפני בריטניה. האחרונה היתה אפריקה הדרומית. הגורם המכריע לכך היתה הירידה במחירי חמרי־גלם ובתוצרת חקלאית שהם עיקר תוצרתן של הארצות הללו. אחרי הינתקן מבסיס הזהב קשרו את מטבען ללירה שטרלינג. ובעלי מטבע לאומי יכולים לקבל בחליפין שטרלינג לשם תשלומי בינלאומיים. ארצות אלו קשורות בכלכלתן ובמסחרן לאנגליה, וכדאי היה להן שהמטבע הלאומי יהיה קשור לשטרלינג. גם ארצות שמחוץ לאימפריה ראו צורך להינתק מבסיס הזהב ולקשור את מטבעותיהן בשטרלינג, ולפי כללים אלה: א) שער החליפין של המטבע הלאומי שלהן עומד ביחס קבוע לשטרלינג; ב) הבנקים המרכזיים שלהן מחזיקים רזרבות בשטרלינג, בתורת יתרות, בבנקים שבלונדון או בניירות־ערך אנגליים או בניירות מסחריים אחרים בשטרלינג (Sterling Bills); ג) הבנקים המרכזיים מסדרים קניות של מטבע זר דרך צינורות שטרלינג, כלומר קונים תחילה שטרלינג במטבע הלאומי, ובשטרלינג – דולרים, פרנקים וכו'. הארצות שהשתייכו לגוש השטרלינג עד פרוץ המלחמה של עכשיו הן: ארצות האימפריה הבריטית; הארצות הסקנדינביות (דנמרק, פינלנד נורבגיה שבדיה); כמה ארצות מאמריקה הדרומית (ארגנטינה, בוליביה, ברזיל, קולומביה, פאראגוואי); מצרים, אסטוניה, יאפאן, פורטוגל וספרד. עם פרוץ המלחמה עזבו כמה ארצות את שיטת השטרלינג.

 

הדולר בתקופת 36–1931    🔗

המשבר העולמי פגע בארצות הברית כשם שפגע ביתר ארצות העולם. מספר המובטלים עלה, והיו גרעונות בתקציב הממשלה בגלל דלדולם של מקורות ההכנסה. ביחוד נפגעו הבנקים, שמצב הליקבידיות שלהם ירד לרגל השקעותיהם במקרקעים או בהלואות על ניירות־ערך, שערכם פחת מאד עקב המשבר בבורסת ניו־יורק ב־1929. פשיטות רגל של הבנקים הפכו לחיזיון נפרץ בארצות הברית והגיע לשיא ב־1933, כאשר איבדו המפקידים את אמונם בבנקים וצבאו עליהם כדי להוציא את פקדונותיהם. כשלון זה של הבנקים שימש גורם מכריע לשינויים בערך הדולר שחלו בשנים שלאחר כך. אין ספק שהמצב הכלכלי החמור, ירידת המחירים בכלל, ובתוצרת חקלאית בפרט, בשיעור של 40 אחוז בערך, העמיד את הסוחרים ואת האיכרים האמריקאיים במצב כספי קשה ולא יכלו לשלם את חובותיהם לבנקים. אולם גם הבנקים נמצאו במצוקה ולא יכלו לשלם למפקידים שתבעו את פקדונותיהם. אז החל גם יצוא של זהב לאנגליה ולארצות אחרות.

בימים אלא החלה תקופת כהונתו של הנשיא רוזבלט שמעשהו הראשון היה להכריז על “שבתון הבנקים”, ואיסור גמור על יצוא של זהב, על הוצאת פקדונות, על מתן אשראי ועל מסחר במטבע זר. כעבור “שבתון הבנקים” שנמשך 13 יום, הורשו בנקים מעטים להמשיך בפעולותיהם, אולם משחדלה הבהלה ונדמה היה כי סדרי החיים ישובו למסלולם הפתיע הנשיא את העולם בהצהרתו על ניתוק הדולר מבסיס הזהב. הוטל איסור על יצוא הזהב, ומחזיקי מטבעות־נייר ותעודות זהב (Gold Certificates) של דולרים לא יכלו לקבל זהב תמורתם כפי שהיו זכאים לפי החוק. צעד זה של הנשיא היה בו צורך כדי לסלול את הדרך לריפורמה כלכלית לאומית הידועה מאז כתכנית “המערכה החדשה” (New Deal). הכוונה של רוזבלט היתה לאפשר לממשלה להמשיך בפוליטיקה של דיפלציה, כלומר להרים את רמת המחירים לגובה שלפני המשבר ועל ידי כך לדחוף לפעולה נמרצת את התעשיה ואת החקלאות. את זה חשב להשיג על ידי הגדלת האשראי והגדלת מחזור המטבע. כל זמן שאמריקה היתה קשורה באופן חוקי לזהב לא יכלה להגדיל את האשראי וכמות המטבע במחזור מבלי להגדיל את רזרבות הזהב, אשר, כאמור, היה נוטה לצאת את הארץ. צעדו של רוזבלט מסביר את הכשלון של הועידה העולמית לעניני כלכלה ביולי 1933, שמתפקידה היה לייצב את שער החליפין: אמריקה התנגדה לכל הענין כי היה בסתירה גמורה לתכנית הנשיא להבראה פנימית. סירובן של ארצות הברית לבוא לידי הסכם בענין המטבע שם קץ ליחסים הסדירים בין המטבעות של הארצות הגדולות בעולם; התוהו־ובוהו שהשתרר ביחסים המסחריים הבינלאומיים נמשך באין מפריע וכתוצאה מזה הוגברו ההגבלות והפיקוח על המטבע ועל המסחר הבינלאומי שנקטו בהם כמה ארצות והוכרזה מלחמה בלתי רשמית של מטבע אחד בחברו. כל ארץ השתדלה להוריד את ערך המטבע שלה כדי לזכות ביצוא, וארצות אחרות היו עונות על כך בהורדת שער החליפין של מטבעותיהן, בהקמת חומות של מכסי מגן, בהגבלת היבוא, או בזירוז היצוא שלהן על ידי תמיכות ממשלתיות וזה גרם ל“דומפינג” (הצפת השוק בסחורות זולות). אולם ממשלת אמריקה המשיכה במאמצים להעלות את המחירים הפנימיים בארצה. תחילה החליטה לקנות זהב במחיר גבוה עד 34.45 לאונקיה של זהב ועל ידי כך ירד הדולר לגבי הפרנק (שהיה עדיין על בסיס של זהב), הוא ירד גם לגבי השטרלינג מ־4.74 ל־5.06 ללירה. אולם המחירים הפנימיים לא נענו באותה מידה שקיוו לה.

בתחילת 1934 הודיע הנשיא על הורדה של 40% בשיעור הזהב בדולר, כלומר – דואלואציה של הדולר. האוצר של ממשלת ארצות הברית הסכים לקנות כל כמות זהב במחיר של 35 דולר האונקיה במקום 21 דולר בערך שלפני כן. בנקים לא הורשו להחזיק זהב וכל הזהב שבמדינה נתרכז בידי האוצר ששילם תמורתו בתעודות זהב.

לפי הכמות החדשה של זהב בדולר נקבע גם שער החליפין בין הדולר לבין הפרנק (שהיה עדיין על בסיס הזהב) בשיעור של 15.68 פרנקים לדולר. אולם שער חליפין זה לא היה מתאים למציאות, כי כוח־הקניה של הדולר היה יותר גבוה מאשר הפרנק לפי יחסם בשער החליפין. על ידי כך הועלה ערך הפרנק למעלה מכוח קנייתו וגרם ליצוא של זהב מצרפת לאמריקה. במשך חמשת השבועות הראשונים של 1934 עלה יבוא הזהב לארצות הברית לסכום של 503 מיליון דולרים, ומזה הפסידו ארצות גוש הזהב סך של 325 מיליון. מאז זרם הזהב בשפע לארצות הברית: בדצמבר 1933 עלה מלאי הזהב ל־4.935 מיליון דולרים ובתחילת 1939 לסך 15.000 מיליון דולרים.

צעדו של רוזבלט בדואלואציה של הדולר ל־59.06 מערכו הקודם, אף אם גרם אי־נעימות לכמה ארצות, הביא לאמריקה העלאה של 50% ברמת המחירים הסיטוניים והציל את הארץ מהמשבר הכלכלי והכספי שסבלה ממנו בזמן כניסתו לנשיאות.

 

צרפת וארצות גוש הזהב    🔗

ניתוק השטרלינג מבסיס הזהב גרם לכך שצרפת תהפוך את כל רכושה שבמטבע זר לזהב, שהיה בא לצרפת בעיקר מארצות הברית, ובשנת 1932 היה מצב הפרנק חזק. אולם עם ניתוק הדולר מבסיס הזהב החלה צרפת ויתר הארצות האירופיות שמטבעותיהן היו מיוסדים על בסיס הזהב כגון הולנד, בלגיה, איטליה, פולין ושוייץ, להרגיש ביתר עוז את השפעת הירידה בערך השטרלינג והדולר. כשמאמציהן של ארצות גוש הזהב בועידה העולמית ב־1933 נכשלו, הודיעו על רצונן להישאר על בסיס הזהב לפי שער החליפין שהיה קיים באותו זמן ולעזור זו לזו בהגנה הדדית. בצעדן זה הביעו את מחאתן נגד אנגליה ונגד ארצות־הברית שניתקו את מטבעותיהן מבסיס הזהב.

הסיבות לדרך זו שאחזו בה ארצות הגוש הן: א) כמה מחברי הגוש החזיקו באותו זמן רזרבות גדולות מאד של זהב וקשה היה להם להפר את אמונו של הצבור ולהצהיר על אי־יכלתם לשלם זהב בעד מטבעותיהם. ב) ארבע משש הארצות שהשתייכו לגוש הזהב כבר עברו תקופה קשה של אינפלציה וירידה בערך המטבע בשנים 1926–1920 ולא היה בדעתן לחזור על נסיון זה כל זמן שלא היה הכרח בדבר. ג) הורדה בשער המטבע היתה גורמת לביטול היציבות במחירים, בשכר עבודה במחירים הפנימיים ובהוצאות הייצור שזה עתה אוזנו אחרי הדואלואציה. ד) לממשלת צרפת ואיטליה היתה זאת גם שאלה של פרסטיז’ה.

הבחינה לאיתנותו של גוש הזהב באה עם הדואלואציה של הדולר ב־1934, שלפיו קנה כאמור, האוצר של ארצות הברית זהב במחיר 35 דולרים האונקיה זהב טהור. באופן כזה הורד הדולר למטה מכוח קנייתו, והתוצאה היתה כי יצוא הזהב מארצות גוש הזהב לארצות הברית החל לקבל צורה חריפה. כדי לעכב את יצוא הזהב היה הכרח להוריד את המחירים הפנימיים בתוך המדינות הללו, כדי להעלות את כוח הקניה של מטבעותיהן ולהעמידם על רמה דומה לזו של השטרלינג והדולר. אולם קשה היה להוריד את הוצאות הייצור. ממילא נתמעט יצוא הסחורות, חוסר העבודה גדל ותקציב הממשלה לא אוזן, עד שהצטרכה ללוות מן הבנקים כדי לסלק את הוצאותיה. כל זה גרם לחוסר אמון ולבריחת הון לחוץ־לארץ, אשר גרם להוצאת פקדונות מן הבנקים ולחולשה כספית במדינה. סימנים אלה התבלטו ביחוד בצרפת, אולם גם יתר ארצות הגוש סבלו באותה מידה. הראשונה מבין ארצות הגוש שנכנעה היתה בלגיה, אשר באביב 1935 הורידה את ערך הבלגה ב־28%, ועל ידי זה הוזל המטבע לגבי השטרלינג ונתן דחיפה להבראה כלכלית במדינה. השניה היתה איטליה, שבסתיו 1935, לרגל מלחמת חבש, עזבה את גוש הזהב, הורידה את ערך המטבע שלה ל־59.06 מערכה הקודם והנהיגה שורה של הגבלות ופיקוח על המטבע.

ביתר ארצות גוש הזהב נמשכו תקופות המשבר בהפסקות זמניות וההון הוסיף לעזוב את הארץ. הממשלה שנבחרה בצרפת ב־1935 נקטה תחילה בשיטה של הגדלת האשראי והגדלת הוצאותיה בלי שים לב לאיזון התקציב. דעתה היתה שעליה ליצור מקורות־פרנסה ולכשתגדלנה הכנסותיהם של האזרחים תרבינה גם הכנסות הממשלה והתקציב יאוזן. אבל בינתים גבר שוב הלחץ על הפרנק והממשלה לא ראתה דרך אחרת אלא להכריז על הורדת ערך הפרנק. בספטמבר 1936 הורידה את כמות הזהב בפרנק מ־651/2 מיליגרמים ל־49–43 מיליגרמים, כלומר הורדה כדי 25.2 עד 34.3 אחוז. באותו זמן נוצרה גם קרן שער החליפין דוגמת הקרנות האנגלית והאמריקנית בסכום של 10מיליארדים פרנקים של זהב שנתקבל מריוח הבנק המרכזי על ידי שינוי ערך הפרנק. אותו זמן הורידה גם שוייץ את כמות הזהב בפרנק בערך ב־28.5 אחוז. שער החליפין ירד מ־76 פרנק עד 105 פרנק ללירה. הולנד ביטלה את בסיס הזהב, ויון, לטביה ותורכיה הצטרפו לקבוצת השטרלינג. כך בא הסוף לגוש הזהב.

אולם עם הורדת ערך הפרנק לא בא הקץ למשבר הכספי בצרפת, כי הירידה לא היתה מספיקה: כל הנפתולים בעליות ובירידות בשנים שלאחר כך לא הועילו כלל, אף לא מאמצי הקרן להשואת החליפין. באפריל 1938 באה ממשלה חדשה שהרשתה ירידה נוספת בערך הפרנק עד ל־178 פרנקים ללירה שטרלינג. החלטה זו וצעדים אחרים של הממשלה גרמו לחזרת הון, אשר עלה במאי 1938 לערך 19 מיליארד פרנק (105 מיליון לירה שטרלינג). בנובמבר 1938 נקבעה כמות הזהב בפרנק כדי 27.5 מיליגרמים של זהב, היינו 10 פרנקים ללירה, ואוצר הזהב בידי הבנק והממשלה הוערך מחדש לפי מחיר הפרנק החדש.

 

הגבלות ופיקוח על המטבע בגרמניה    🔗

בדברנו על השפעת פשיטת הרגל של “הקרדיט אנשטאלט” על הבנקאות בגרמניה, ראינו, כי על אף העזרה שהגיעה מאמריקה, מאנגליה ומצרפת לא הצליח הרייכסבנק למנוע משבר כספי ובנקאי. גרמניה ראתה שאין לה דרך אחרת להינצל מאינפלציה אלא להטיל פיקוח על הוצאת כספים ועל מסחר במטבע זר. אמנם באופן רשמי נשאר המרק קשור לבסיס הזהב, אולם בלעדי תמיכת הממשלה והפיקוח החמור על המטבע לא היה שער המרק עומד בפני הלחץ מבחוץ כי אוצר הבנק היה ריק מזהב. אחרי ניתוק השטרלינג עלה שער המרק לגבי הלירה רק באופן נומינלי כיון שלמעשה לא היו בשוק חליפין של מרק ושטרלינג.

הפיקוח על המטבע בגרמניה, ובמידה ידועה גם בארצות אחרות שנקטו בשיטה זו קיבל את הצורה דלקמן: 1) הסכם על סטטוס־קוו; 2) הגבלות החליפין; 3) הסכמי סילוקים.

ההסכם על סטטוס־קוו פגע באשראי קצר־המועד שגרמנים היו מקבלים מבנקים זרים, הן בצורת אקצפטים על משיכות גרמניות והן בצורת הלואות. בשני המקרים הוחלט להמשיך את האשראי ולחדשו. חלק שולם במרקים חפשיים, מכיון שעלו בערכם לגבי שטרלינג והיו דרושים פחות מרקים כדי לשלם חובות השטרלינג, חלק שולם במרקים רשומים וחלק נשאר עומד וגרם להפסדים, ביחוד לבנקים אנגליים (בנקים אמריקאיים הסכימו לקבל תשלום במרקים רשומים).

ההגבלות על המטבע בגרמניה ידועות לרבים. כיון שלא היה לגרמניה זהב או מטבע זר היה הכרח להגביל את התשלומים לחוץ־לארץ תמורת יבוא ואת שאר הפעולות הגוררות אחריהן הוצאת מטבע לחוץ־לארץ, כגון תיירות, השקעת הון וכו'. רשימת ההגבלות היא כדלקמן: א) ליחידים אסור היה לסחור במטבע זר, הזכות לכך מסורה אך לידי הממשלה; ב) כל בעלי מטבע זר כפקדונות בבנקים בחוץ־לארץ או בעלי ניירות־ערך היו חייבים למכרם לממשלה לפי שער קבוע; ג) כל היוצאים והנכנסים למדינה הורשו להוציא רק סכום קטן במטבע המדינה; ד) כל יבוא היה זקוק לרשיון, ורק ברשיון כזה אפשר היה לקבל מטבע זר כדי לשלם את התמורה; ה) זרים שהיו להם פקדונות א ניירות ערך או רכוש בגרמניה לא יכלו להוציאם ואם מכרו את הרכוש לא יכלו להוציא את התמורה אלא היו חייבים להפקידם בבנק בחשבון סגור (Blocked Account).

רבים שאלו מה ראתה גרמניה לאחוז באמצעי זה של פיקוח והגבלה במקום הדרך שבה הלכה אנגליה, כלומר: לבטל את הבסיס הזה? התשובה המתקבלת על הדעת היא: א) שגרמניה פחדה מפני אינפלציה חדשה שהיתה גורמת למשברים ולזעזועים פוליטיים. ב) הכנותיה הצבאיות של הממשלה היו גורמות לאינפלציה ולתרעומת במדינה. ג) הממשלה הגרמנית הרויחה הרבה משיטת ההגבלות והפיקוח, כי התפטרה מחובותיה בלי צורך לסלקם במטבע זר או בזהב וגם הגדילה את האכספורט ועי"ז העסיקה את מיליוני מחוסרי העבודה שלה.

 

סיכום    🔗

התפתחותו ההיסטורית של המטבע ניתנת איפוא להסתכם כך: המטבע התפתח בד בבד עם התפתחות כל החיים הכלכליים. משיטות שונות של בארטר – חליפין ישירים של מצרכים במצרכים – הגיע לחליפין ע"י מצרך בינים וממנו למטבע. המתכות היקרות – זהב וכסף – התאימו ביותר לצרכי מטבע. עד מלחמת 1918–1914 נתקבלה שיטת מטבע המיוסדת על בסיס הזהב כאמצעי־חליפין נוח ויציב בערכו בין בסחר פנים ובין בסחר חוץ.

במשך הזמן, כשנתרבו עסקי החליפין וגדלו המרחקים בין מקורות החליפין והסעת מטבעות־מתכת נעשתה קשה ביותר, וביחוד בעסקים שבין ארץ לארץ ניתנו מהלכים למטבע של נייר. הוצאת המטבע הזה נתרכזה בידי אוצר הממשלה או בידי הבנקים המרכזיים שהתחייבו לשלם את תמורת הנייר בזהב.

בימי המלחמה ולאחריה, כשרבו צרכי המדינות, ראו אחדות מהן טוב לעצמן להוציא מטבע נייר, מבלי להתחייב לפדותו בזהב, בכמות גדולה ביותר שיהא משמש לתשלום בעד קניות בתוך המדינה. אמצעי זה שהוא כהלואה בלי רבית (אם הממשלה מסלקת אחרי המלחמה את התחייבויותיה בזהב) גרם לירידת ערך המטבע ולעליה במחירים. האינפלציה בדרגותיה השונות השתלטה בכמה ארצות והביאה באחדות מהן לידי ביטול כל ערכו של המטבע. באותן הארצות חזרו רבים לשיטה עתיקה של חילופי סחורות. אחרי המלחמה חזרו רוב הארצות לזהב, ויש מהן שחזרו אל מטבע של אותו הערך בזהב כמו לפני המלחמה. העליה שחלה ברמת החיים בעולם אחרי המלחמה כתוצאה מהגידול המפתיע בייצור, בתחבורה, בחליפין ובאשראי, הביאה לידי כך שהזהב, למרות תפוקתו המוגברת, לא הספיק יותר לצרכי בסיס לבנין האדיר של משק החליפין העולמי. אמנם הזהב הוצא מהמחזור ושימש רק רזרבה ובסיס לבא כוחו – שטרי־המטבע, ושטרי־הפקדונות בבנקים (שיקים) ששימשו כאמצעי־חליפין, אף־על־פי־כן, כשבא המשבר העולמי בכלכלה והאשראי צומצם, ראו כמה ארצות שלא תוכלנה להמשיך במטבע על בסיס הזהב לפי הערך הקיים והנהיגו מטבע־נייר בלי כיסוי אשר ערכו נשמר על ידי התאמת כמותו לצרכי המסחר והמשק. ארצות־הברית וארצות גוש הזהב שינו את ערך מטבעותיהן וקבעו בהם כמות קטנה יותר של זהב. אחרות (גרמניה, וכמה מארצות אירופה) הטילו הגבלות ופיקוח על המטבע וניצלו את שער המטבע כדי להגדיל את היצוא של סחורותיהן.

בשנים שלאחרי 1929 שרר תוהו ובוהו בכמה ארצות ביחסי מטבעותיהן למטבעות ארצות זרות. אחדות נהנו תחילה משינוי ערך המטבע שלהן, אבל כעבור זמן־מה פסקה עדיפות זו לאחר שגם ארצות אחרות שינו מערך המטבע. בדרך כלל הטילו הפרעות אלה בערך המטבע כבלים על המסחר הבינלאומי ועל שיפור היחסים בין עמים לעמים. ביחוד הפריעה פעולת אותם העמים שהטילו פיקוח והגבלות על המטבע ועל סחר חוץ. אלה רצו לזכות בלי תשלום בחלק רכושם של ארצות אחרות.

כזה היה מצב העולם לפני המלחמה של עכשיו. חוסר יציבות במטבע, התחרות בלתי הוגנת במסחר וחשדנות בין העמים. בחיי הפרט הטיל הפיקוח על המטבע חומרות שהכבידו על המשא־ומתן היום־יומי. מצד שני ירד רכוש רב של אזרחים למסי הממשלה בלי הצדקה כלשהי.

המלחמה שפרצה אילצה את הארצות הלוחמות, ביניהן צרפת ואנגליה (ובתוכן גם ארצנו), להנהיג על כרחן פיקוח מקיף על המטבע, אולם אין הוא חמור כהגבלות בארצות הטוטליטריות. האזרחים קיבלו את ההגבלות האלה כהוראת שעה וכסעד למאמציהן של מעצומות־הברית במלחמתן לשחרור.

אולי עם גמר המלחמה, כשתקום אירופה מחודשת וחפשית לרפא את שבריה, תימצא גם הדרך להביא לעולם שיטת מטבע יציג וגמיש שתתאים את עצמה לצרכי המשק העולמי ההולך ומתפתח ואשר תקל על תנועה חפשית של סחורות ושרותים בין ארץ לארץ ובין אזרח לאזרח.

דר' פ. המבורגר ⁵