(1795–1821, אנגליה)

א    🔗

דְּבַר־יֹפִי אֶת־הַלֵּב יַרְנִין תָּמִיד.

ג'. קיטס

ג’והן קיטס נזכר תמיד בנשימה אחת עם שמו של שלי, מקצת מטעמים חיצוניים, מותם הפתאומי בטרם זמן, מקצת מטעמים פנימיים, בנטייה של שניהם לשירה של התבוננות־עולם סמלית, רוחנית, בניגודם הקיצוני לשירת מציאות. שניהם ראו את מטרת השירה לכרוך יחד אמת נעלה ויופי אידיאלי, ועם כל היותם חולמים ושוחרי יופי צפנו בתוכם רעננות־נעורים מלאת־חיות. בקיטס, כבשלי, נעשה אידיאל־השירה לאמת שבמציאות: בתכונתו צפון היה הסוד להפוך את כל מה שעובר דרך הכרתו לחוויה, לפיוט, לו נעשתה המציאות לאגדה, האגדה למציאות.

מיתוס המשורר הוא איפוא המרכז הרוחני בעולמו של קיטס, שירה אמיתית מתגרה בגורל, היא אמונה והעזה כאחד. משורר אמיתי הוא רק מי שמוותר על הקל והנוח בחיים ומפקיר את עצמו למשחק־הכוחות ביקום. באחד ממכתביו הפרטיים כתב קיטס: “גאוניות השירה צריכה למצוא בעצמה את פורקנה באדם. דבר זה אינו ניתן להיות מושג על ידי חוקים וכללים”; בו אנו רואים כיצד הרומאנטיקה מתגלמת למעשה בדמיון של קסם חדש. נקודת־המוצא של קיטס היא נסיונו האישי תדיר; עוז תכונתו מגשים את כל הדברים בצורה פיוטית ומקוריות אישיותו מאגדת את כולם לאחדות אורגאנית. מנקודת־ראות הרומאנטיקה (וקיטס היה רומאנטיקן בן התקופה) הרי כל זה מתבטא בכלל תביעה אחת: על המשורר להיות קוסם, לא רק יוצר דברים חדשים, אלא רב־מג, היודע להתיך מחדש את הדברים המצויים – ובכך צפון היסוד הממשי. ואף אמנם היתה בו בקיטס מהשראת המגיות הטבעית, המיקסם המבורך של הלשון, שפע הוואריאציות של המוסיקה, העתרת הציורית, שכה רבות העלוה על הנס. הוא היה מחונן בראיה החזיונית, המתגלית כבר בראשוני שיריו והיה בו מן הרחבות והשגב שביקש להגשים בפואימות בעלות ההיקף הגדול יותר. כמעט ואי אפשר להאמין, כי אדם שמת בגיל העשרים ושש יכול לזכות בשלימות העילאית, המתגלית בכמה מיצירותיו.

שלי היה שמיימי, שוגה בחזיונות, אך עם כל היותו מרחף בין הכוכבים, היתה אהבתו הנלהבת נתונה כולה לאנושות, ההתלהבות של שלי דביקה עדיין כולה באדמה, היא מזדהית עם האידיאלים הסוציאליים, עם האמונה בחירות האנושות, בהתפתחות העמים. ההתלהבות של קיטס, בדומה לזו של הלדרלין, שרוייה כולה בתוך עצמה, כתחושת אושר אלוהית עלי אדמות. נביא לדוגמה את הסוניטה “כוכב נוצץ”:

כּוֹכָב נוֹצֵץ! כָּמוֹךָ לוּ מוּצָק

אֱהִי, וְלֹא מַצְמִיד תָּמִיד מֶבָּט

לְהוֹד בּוֹדֵד לִרְקִיעַ־לֵיל, נִדְבָּק

בַּטֶּבַע וְסוֹקֵר, נָזִיר אֵין־שְׁנָת,

נִיד מֵי יַמִּים, בִּכְהֻנָּתָם חָגִים

מִסְּבִיב כַּדּוּר־הָאָרֶץ כִּי יִטְהַר,

אוֹ מִשְׁתָּאֶה לְיפִי מַסְוֵה־שֶׁלָגִים

יָלִיט בְּרֹךְ כָּל־גַּיְא שָׁפֵל וָהָר.

לֹא, כִּי מוּצָק תָּדִיר, תָּדִיר אֵין־נִיד,

רֹאשִׁי הַנַּח עַל לֵב הָאֲהוּבָה,

חוּשׁ פְּעִימָתוֹ הַנִּרְגָּשָׁה תָמִיד,

שָׁרוּי בַּחֲרָדָה הָעֲרֵבָה,

עוֹד, עוֹד לַסְכִּית זֹה נְשִׁימַת הָרֹךְ.

לִחְיוֹת לָעַד אוֹ כִּי עֻלְפֶּה לִדְעֹךְ,

לכאורה הושפע קיטס מספנסר בחיבה היתירה הנודעת ממנו לאליגוריוּת, ובעיקר מיצירתו “מלכת הפיות”. כמה משיריו הראשונים מזכירים את אסכולת האגמים בתיאור הטבע המופשט ובדידאקטיקה. כמה מציורי־הטבע שלו מזכירים את ביירון ושלי, וביחוד את זה האחרון בנטיה מסויימת לאשר למעלה מן החושים. אך אין להתעלם מכוח היצירה המקורי שבו, הוא גילה שליטה בצורה ודמיון עירני בדימויים ובמיטאפורות, הגם שהוא מעמיס על חרוזיו סמלים במידה מופרזת, גם הפסוק שלו נראה לפעמים כמאונס ובלתי־טבעי. כבר יצירותיו הקטנות, כגון האודות ל"זמיר", “לסתיו”, “לתוגה”, “לאגרטל יווני” והשיר רב־ההיקף “שינה ושירה” בצלילי חרוזיהם הערבים ובתוכנם הפיוטי המושלם יש בהם כדי להציב לקיטס זכר עולם, בהם נשמעים צלילים רוחניים בעלי חשיבות אמיתית בשירה האנגלית ובשירת העולם בכלל.

כשלי היה קיטס תקוף התלהבות ליופי ומעיד על כך המוטו שבראש הערך, שהוא חרוז פותח של האֶפוס “אנדימיון”. ברם, מושג היופי של קיטס איננו מושג רופס, מופשט, אלא תחושה נפשית עורגת לעיצוב מדוייק. ססגוניות מופלאה זו שונה תכלית שינוי מן הקסמים המבושמים וקישוטי־הנוי המפורכסים של סיפורי־הפלאים אשר למשוררים מסוגם של מוּר וסותי, במקום שתפאורות מתחלפות לסירוגין; היא מצויינת בשלווה מתונה ובמלאכת־מחשבת פיסולית תחת מוסיקת מלים גרידא, כמגמת שירתו של קולרידג', ממחוללי אסכולת האגמים. הרומאנטיקה הפאנוראמית של קיטס מתגבשת לדמות־אנדרטה מסויימת. לעולם אין לך רושם של פנס־קסם מנצנץ, של סרט־צבעונין המשלה בהעלאת דמות חיים רק מרחוק. השירה המתגלמת באמנות הציור והפיסול אין בה כלל כדי להעיד שהיופי המוחשי הוא מטרה בפני עצמה, בחינת אמנות לשם אמנות, כפי שגרסו משוררי הפארנאס הצרפתיים, כליקונט די ליל, גוטייה, הרדייה ודומיהם. בשירי קיטס, האודות ואפילו הסוניטות, מלוּוה תמיד הציוריות המילולית במוסיקה מילולית. מבחינה זו הוא מעלה על הדעת את שארל בודליר, אף הוא משורר מתקופת הפארנאס, שהיופי שלו לא היה מעולם יופי קפוא, אף אם נקט באמנות הצייר והפסל, החרט, הצבע, השיש ומלכות הצלילים עמדו לרשותו כאחד. כמוהו לא היה קיטס גלף צונן גרידא, אלא אשף־צבעים בעל מזג חם. גילוף תבליטים לשוניים, גיבוש סמלים מוחשיים מבוצעים אצלו תמיד בכוח־חזות כה עילאי, עד שלפנינו תמיד תהליך אמיתי של הגשמה פיוטית. הממשי הופך בלי משים להיות בעל חשיבות סמלית, מודרך על ידי אידיאה פנימית, ומושגים מופשטים מותכים על ידי חמימות לשונית לתחושות מוחשיות. מכאן כליל־השלימות לכמה משיריו, כגון אלה שהזכרנו לעיל, ולרבות מן הסוניטות שלו. לדוגמה הסוניטה הבאה:

לְעֵת אֶרְאֶה כִּי יִקָּפְדוּ חַיַּי,

בְּטֶרֶם פְּרִי־רוּחִי עֵטִי יֶאֱסֹף,

בְּטֶרֶם כְּאָסָם גָּדוּשׁ בְּלִי דַּי,

מָלְאוּ סְפָרַי יְבוּל בָּשֵׁל לָרֹב.

בְּזֹהַר כּוֹכָבִים עֵת פְּנֵי הַלֵּיל

לִי יְבַשְּׂרוּ אוֹתוֹת פְּלָאִים בַּיְקוּם,

וַאֲנִי אֶגְוַע בְּטֶרֶם תְּגוֹלֵל

לִי יַד־גּוֹרָל חִידַת זֶה צֵל קָסוּם.

וְעֵת אַרְגִּישׁ דְּמוּת־נוֹי, בַּת־הַשָּׁעָה,

כִּי מֶנִּי תֵעָלְמִי לָעַד פִּתְאֹם,

וְשׁוּב הַכֹּחַ בִּי לֹא אֶמְצְאָה

לָחוּשׁ אֵי־פַּעַם אַהֲבַת הַתֹּם –

בָּדָד הוֹזֶה אֶעֱמֹד עַל סַף תֵּבֵל,

עַד גּוּז גַּם הוֹד גַּם אַהֲבָה כַּצֵּל.

קיטס היה רומאנטיקן והלניסטן כאחד, ומכאן נובע פולחן היופי שלו כסמל החיים, כאמת החיים. מבחינה זו הוא מזכיר את הלדרלין ונובאליס הגרמנים. כאותם המשוררים גילה נטייה לחיקוי דוגמאות קלאסיות והיה נתון להשפעת האגדות היווניות העתיקות והמיתולוגיה היוונית. הוא גופו נתן ביטוי לכך בסוניטה “בעייני לראשונה בהומירוס לצ’אפמן¹”.

הִרְבֵּיתִי שׁוּט בְּמַלְבֻיּוֹת זָהָב

וּבַאֲרָצוֹת יָפוֹת אִוִּיתִי נוֹד,

אִיֵּי יָם תַּרְתִּי, פַּיְטָנִים בְּהוֹד

כִּתְּרוּם לִכְבוֹד אַפּוֹלוֹ שֶׁבַח רַב.

רַבּוֹת סֻפַּר לִי עַל אוֹדוֹת מֶרְחָב,

בּוֹ הוֹמֵירוּס הַשָּׂב הִגְדִּיל לִשְׁלֹט,

אַךְ זָר לִי זֹךְ אֲוִיר שׁוֹקֵט לִמְאֹד,

עַד דְּבַר צַ’פְּמַן אַסְכִּית, עַז וְנִרְהָב.

אֲזַי דָּמִיתִי לְצוֹפֵה־מָרוֹם,

אֶל־חוּג עֵינוֹ מַזָּר חָדָשׁ עֵת שָׁט,

אוֹ לְקוֹרְטֶס אַמִּיץ זֶה שֶׁפִּתְאֹם

בְּעֵין הַנֵּץ פָּסִיפִיק לוֹ נִבָּט –

וְעַל כֵּף־פָּנָמָה שׁוֹמֵם הוּא דֹם,

מֻקָּף קְהַל אֲנָשָׁיו תּוֹהֶה עָמַד.

הנה מקור ההשראה לכמה מן הפואימות שלו. ואמנם על פני הפראגמנטים האפיים של “אנדימיון” “לאמיה”, “היפריון” חופף הלך־רוח הלני, אותה שלווה טבעית של ילדות־טבע עליזה או קודרת.

ב    🔗

הפואימות הגדולות של קיטס על נושאים מיתולוגיים, “אנדימיון”, “לאמיה”, “היפריון”, הן בעלות ציוריות נרחבת: כבר ב"אנדימיון", רומאנס בן ארבעה מזמורים, השכיל המשורר הצעיר לשוות לאגדה הידועה אופי מיוחד במינו ולצקת את תוכנה ביאמבוס בן חמש רגליים, אף כי הסמלים שהוא משתמש בהם מחוכמים ומופרזים במקצת, אך הלך־הרוח ההלני של היצירה בכללותה, דקות התיאור, התלהבות הלשון מטביעים על האפוס הקטן הזה את חותם היצירות החביבות ביותר של אותה תקופה. נראה בעליל, שבפואימה זו צפון משהו, הרומז על משמעות פנימית. כל ההרפתקאות של אנדימיון הן גם נסיונות של נשמה פיוטית בחיפושיה אחרי היופי המוחלט בגילוייו השונים: אור־סהר, נוגה־שמש, אדמה וים, ידידות ואהבה, עלילות גבורה ומות גיבורים – הם היינו הך. המשורר עשוי להגיע לידי הגשמה מלאה רק בפנותו עורף לנקודות האפלות האהבה על הרועה והאלה². ברם, התוצאה היא פרשת הרפתקאות, שקשה לעמוד שבחיים, בדמותו, שכבר התגבר עליהן – אידיאות כגון אלו, שנגלמו בסיפור על מהותן הסמלית, ואם להבינן כפשוטן, הרי יש בהן מחוסר־קשר של חלום שנפסק. אולם המגרעת הזאת יש בה כדי למסור את הלך־רוחו של קיטס יותר מן היצירות המושלמות שלו; כי למרות כל הליקויים יש כאן הרבה מן היופי ואין פואימה בעולם, המוסרת באורח אמיתי תמונה של חושניות ודמיון, כיצירת נעורים זו.

על המיתולוגיה היוונית נשענת גם הפואימה “לאמיה”, המספרת על אודות נחש, שלבש דמות עלמה יפה, והיא מתארשת עם ליציוס וממיתה אותו בליל הכלולות. הפואימה מכילה תמונות בהירות ביאמבים מחורזים ומעוצבים יפה, ומקומות של פלאסטיקה נמרצה. אין זו פלאסטיקה חסרת־תנועה, תבליטיות קפואה, מעין פאנטומימיקה מפוסלת, אפופה סימבוליקה אידיאית נעדרת תנועה. כאן הכל חי ומתנועע.

הפואימה שבאה אחריה “איזבל או עציץ־הריחן” תוכנה לקוח מתוך ה"דקאמרון" לבוקצ’יו. כאן מסופר על מעשה־רצח שחוללו אחיה של איזבל במאהב אחותם. בחלום־חזיון־לילה נודע לה לאיזבל על הכל. היא מוצאת את גויית הנרצח וקוברת את ראשו מתחת עציץ־הריחן שניצב בחדרה. בעציץ זה נזכרים האחים בפשעם ונמלטים על נפשם. יצירה זו איננה חמורה ומגובשת במלאכת־הסיפור, כאותן שבאו אחריה, אך בכמה וכמה קטעים הריהי מגלה יכולת ציורית במידה שאין למעלה הימנה.

ברוח רומאנטית כולה כתובה גם הפואימה “ערבה של אגנס הקדושה”. האמונה העממית, שמי שמציץ באותו ערב בשעת עליית הנשמות דרך שער הכנסיה עשוי לחזות פני מתים בשנה הבאה הוא הרעיון הגלום ביצירה זו. הסטאנצות הספנסריות והבתים בני תשע השורות הלמו יותר את רוחו של המשורר וסגנונו, והפואימה רבת־החן היא מן המוצלחות ביותר שבסיפוריו הפיוטיים.

אכן, ב"היפריון" השיג את הנעלה ביותר. יצירה זו, הכתובה בחרוזים יאמביים לבנים, מגלה את אמנות־הלשון של קיטס ללא־כבלים. מוסיקה של תחושה היא “היפריון”, הגם יצירה בלתי־גמורה, מקוטעת – מוסיקה של יסודות עתיקי־ימים אשר לחוויה. כשם שהטיטאנוס היפריון שיווה ליצירה את השם, כך עצור משהו טיטאני ביצירה כולה. כבר הדמות הענקית של היפריון השב בראש השיר הראשון משרה מרוחה על הפרקים הבאים:

אָפוּף תּוּגַת־צְלָלִים בְּעֹמֶק גַּיְא,

לְלֹא אֲוִיר מַחְלִים שֶׁל בֹּקֶר צַח,

הַרְחֵק מֵחֹם הַיּוֹם, כּוֹכַב הַלֵּיל,

יָשַׁב סַטּוּרְן הַשָּׂב, דּוֹמֵם כַּצּוּר,

מַחְשֶׁה כָּאֵלֶם שֶׁמִּסְּבִיב רִבְצוֹ;

חֹרְשָׁה עֲלֵי חֹרְשָׁה מֵעַל רֹאשׁוֹ,

כְּעָב עַל עָב. לֹא זִיעַ רוּחַ קַל,

לֹא נִיד חַיִּים, כִּגְנֹב גַּרְגֵּר זָעִיר

כְּחֹם יוֹם קַיִץ מִגִּבְעוֹל־שָׁדַי,

טָרָף כִּי מֵת – וְנָח בַּאֲשֶׁר יִשַּׁר.

מַעְיָן יַחֲמֹק דּוּמָם וְהִתְגַּלְגֵּל

בִּשְׁפַל קוֹל חֲרִישִׁי, לְמַעַן צֵל

יַפְצִיעַ: בַּת־הַמַּיִם תּוֹךְ הַסּוּף

תִּלְחַץ אֶצְבַּע קָרָה אֶל שִׂפְתוֹתֶיהָ.

וּלְאֹרֶךְ הַחוֹלוֹת פְּסִיעוֹת גַּסּוֹת

נִרְאוּ, אַךְ לֹא הַרְחֵק מִמְּקוֹם שֵׂרַךְ

דַּרְכּוֹ דֹם נָחוּ. עַל קַרְקַע זֶה לַח

יַד־יְמִינוֹ תִרְבַּץ אֵין־אוֹן, אֵין־נִיד,

בְּלִי שֵׁבֶט, וְעֵינָיו לְלֹא־מִמְשָׁל

סְגוּרוֹת, רֹאשׁוֹ יִצְנַח לָאֲדָמָה,

אִמּוֹ מֵאָז, כְּתַנְחוּמָהּ שׁוֹחֵר.

ב"היפריון" המקוטע אנו רואים, שהטיטאנים נגזר עליהם להיכנע לאולימפיים, הואיל והם מפגינים פחות את היופי העילאי. ההיאבקות של שני כוחות־האיתנים האלה מחוללת פגעים וכליון, כמו התנגשות שתי צורות־תרבות או שתי אמונות, אבל למעשה, אם שתיהן מפגינות אותו העיקרון, הרי תבוסתה של המשוכללת פחות היא גם הגשמת הוויתה. אם אידיאות כגון אלו שלטו בהתפתחות הפואימה, מן הסתם עתידה היתה להסתיים לא בפירוד אלא בהתאמה. ברם, כמו ב"אנדימיון" צירוף המשמעות הפנימית עם המאורעות החיצוניים, נראה פגום, ואילו המאורעות, בהתבוננות פשוטה, אין בהם כדי להניח את הדעת. אולם מעלותיו של הקטע “היפריון” הן כה גדולות משתי הבחינות, שאין להטיל ספק בחשיבותו הפיוטית. ועל כל פנים האפוס “היפריון” הוא שפקח לראשונה את עיני ביירון ואחרים על גדולתו של קיטס.

אכן, הצליל והתנועה ב"היפריון" הם כלילי הארמוניה מושלמת, מאין כדוגמתה.