היום מחכים. אחר הצהרים, לכל המאוחר לפנות ערב, אף כי גם זה לא בטוח, על צד האמת מן הצהרים והלאה, ומכל מקום לא בלילה, או נאמר לא מאוחר מאד בלילה, זה בוודאי. ובינתיים מחכים. גם שמעון, בן דויד, מחכה שיבואו לאסוף אותו ואולי אפילו יבוא אותו פינייה עצמו מראשון, עם החולצה הרוסית התמידית שלו, מעל המכנסים עם הפתיל השחור החוגר ועם הגדיל, וראשו השׂב עם השפם, מפני שכעת כל תקופת החופש הגדול הוא מתאכסן אצלם ומבחר עיסוקיו שם, בינתיים, מחוץ לזלילת הבוקר המאוחרת הכוללת כמובן זיתים שמנת ודבש, שבעיניו זהו בדיוק מעדן המלכים, ומחוץ לקריאה המזדחלת כדרכו של באש ובחרב שמצא אצלם פתוח על הספה עם אלף הכרים המצוייצים, קריאה בפיזור נפש ובריכוז כאחד, מה נשאר לו שם אם לא היציאה כדי ללכת ככה סתם לשום מקום, אם לא רק כדי לבעוט בדרך בכל המזדמן בגודל פחית או פיסת ענף וגם אבן קטנה, שאפשר להפריחה בבעיטה אחת מחושבת ומסוגננת מאין כמוה וישר לתוך איזה שער דמיוני שהוא, במגרש הריק ההוא בלי עוד ילדים שם, ובציפייה איטית ולא נאמרת שכבר יבוא ויקרֶה וכבר ירשו לו ויקחו אותו משם לחזור הביתה –

ומחכה גם יחיעם, בן יוסף, לאביו שיבוא לאסוף אותו, בסוף יום הנסיעות הארוך שלו בכל קרקעות הדרום ובכל ההתישבויות החדשות ובכל האדמות שמדברים עליהן בישיבות אין־קץ, ושלאחר כל אחת מהן גם ניגשים רגע לראות, והכל תמיד מתמשך כמובן מעל המצופה, באבק ההוא ובשמש הצהרים ובדרכים החמות והשבורות ההן ולא ידוע היכן בדיוק ומתי בדיוק יוכל אפוא להיפרד מכל מלוויו ולחזור אל בנו מחמדו ולאסוף אותו מכאן ולנסוע הביתה עם הנהג מאָלין וישר לירושלים כנראה, אם לא תהיה חנייה קצרה בקריית ענבים, שממנה לבסוף לא ייצאו בלי סל ענבים וארגז שזיפים אפילים תאווה לחיך, סגולים עם פודרה כאילו של אבק מדומה, שמוחים אותו באגודל והסגול מתבהק אז כזורח ואי־אפשר שלא לנעוץ בו שיניים חמדניות, והוא כבר נוטף כולו עסיס דביק מתוק חמצמץ, כמו במופלאים שבשזיפים, אתם יודעים, ועד שיגיעו הביתה –

ומחכה אחרת מכולם גם היצור הזה, בן זאב, שמלבד ידיעת הפרידה שתתרחש עליו מיד כשיבואו לאסוף ולקחת את זה ואת זה, שכמוה הלא כידיעת המוות, שנדחית בינתיים, אבל אי־אפשר להכחישה, ולא את הדמעות שקשה להסתירן, והוא בעצם אינו אלא כמו זקיף על משמרתו מחכה לאיזו ידיעה אחת שצריכה להגיע על ידי פלוני מישהו שאמור לבוא ולבשׂר משהו בתכלית הקיצוּר, ואולי רק מלה אחת, שמִיָד להיאמרה ייעלם המבשר ההוא, לאחר שווידא שאין עין צופיה בו, ואילו הוא עצמו יקפוץ אז ויקום וירוץ ויעשה כמה דברים בזה אחר זה בסדר הכרחי, ושאינם לא משחק ילדים ולא פעולה צופית, אלא אדרבא הם שום משחק והם שיא הרצינות, והם גם משהו אפל שחיים ומוות תלויים בו, ועד כדי כך, ולא מצחיק כלל, ואפילו לשני חבריו אינו יכול לומר או לרמוז ולא יבינו למה יקום פתאום וירוץ כרדוף שדים לעשות דברים תמוהים, ושהם בעצם מבחנו הגדול אם אפשר לסמוך עליו, וכבר הנשימה נעצרת.

מחכים ובינתיים רבוצים בכל הנוח האפשרי, החלומי, ומתמכרים לגמרי ומוסרים לה לאדמת חול החמרה הקלה הנִקמטת בקלות ומתקפלת תחתיהם ככסת זו, לשאת בכל עומס קלילות משקל גוום הקלוש, לרבות עורם עצמותיהם ואין־בשרם, לרבות החֶסר המוחלט של שומנים למיניהם, לשמעון אולי יש קצת ברום ירכיו, בכל זאת, לרבות יחפותיהם גופיותיהם ומכנסיהם לעורם ושערם המבולבל להם על ראשם, סתם חוּם שחור, חוּם ערמוני קצת גלי, ובהיר מפליא אחד כמעט משיי – ומסירת כל תמיכת אין־משקלם לחול הרופס הזה, בהיפטרות גמורה ומשוחררת, סמוכים ובטוחים שעמוק מתחת לכְזיבוּת החול, עוממת שם במחשכים העמוקים גם איזו קשיות של ממש וצפידות מספיקה בדרך פנימה אל אותו גלעין צפוף שאומרים שקצת מתחתיו הכל כבר יוקד כשאול רותחת בלבה עולמית לא תחדל, וכל עשרת אלפי הקילומטר של רדיוס הכדור שלנו מסייעים כעת לביטול מועקת הכובד הזה של שלושת הבטלנים המתפרקדים ומתכרכים כלטאות וזרוקים נשענים עליה וגם מתגלגלים כשתופש בהם הצחוק, יכולים בהחלט לסמוך עליה על האדמה העתיקה ועל פלומת החול הקל המפוזר כוזב נִכבר מעליה כאן בצל המנדרינות, ושאינה אלא כדי לרפד להם את מזרן הרוך הזה ששטחו והפקירו עליו את כל בטלנותם חסרת ההצדקה, ושכל זה לא אכפת להם, ולכל היותר נוטלים באפס־יד איזה עלה כמוש אחד ומשיטים אותו בזרם המים, עד שלא אכלוהו הנמלים או העכבישים לגמרי ולא נותר ממנו אלא כמין רשת עורקים ללא בשר, כמצוייר לפעמים בספרי הטבע, ובלי לדאוג לאן זה יגיע.

וכך, שׂרועים השלושה רבוצים להם בצל המנדרינות בלב הקיץ והמים מן הצינור, צוֹל ורבע, ממלאים את הברכונת וחוזרים ופורצים להם נמלטים ברעש ובקצף, לבנים ובועעים מן הפתח שמלמטה, ובשפע מרהיב יוצאים לתעלה, ועדיין אין בעולם מודדי מים או שעוני מים, ויש לעולם מים כמה שתרצה, וגם תמיד אפשר לזוז קצת הצידה ולחטט קצת באדמה ולחפור רק עשרים שלושים מטר לעומק, או ארבעים, ותוך שחופרים ויורדים גם בונים בבלוקים המעוגלים את קיר החבית בקוטר שלושה מטרים להחזיק את דפנות הבוֹר שלא ימוטו פנימה, ומיד לאחר הצהלה “מצאנו מים!” לא צריך עוד אלא רק להשחיל פנימה צינורות ומסננים, ולהציב למעלה מנוע אחד בריא ורענן ורק לחבר את גלגל התנופה שלו אל גלגלי המשאבה באותה חגורת עור רחבה שתהיה שוטפת לה ורצה בסחרור ומרעישה בטלאי־האיחוי וכאילו מונה את פעימות הלב, ואז תתרחש גם אותה סחרחרת נהדרה שמבליעה לתוכה את ממשות חישורי הגלגלים, ועושה כמין איבכה ריקה המבליחה אורות חטופים, פנימה אל תוך המעמק הפעור לרגליה ופנימה בחושך המבהיל ההוא, והכל כבר הנה רץ לו מאליו ורק צריך עוד לסוּך מדי פעם בשמן את כל מיני התמסורות שבחיק הגלגלים בלי לעצור את ריצתם הנפלאה והמפחידה ולהיתלות אז מעל לתהום, ולהיזהר, אלוהים אדירים, שלא להיסחף פתאום ולמעוד פנימה בקול צריחה אחרונה שאין נוראה ממנה, או שלא תחטוף איזו שן של גלגל עוין איזו אצבע לא זהירה מכף הרגל, אחת או שתיים לא לפי בחירתך, וכבר היה מעשה בנהג המשאית ירמיהו, בחור מוצלח מהרבה בחינות, שנתפשה נעלו ונבתקה ונכרתו לו במכה אחת שתי אצבעות מכף הרגל, ולפני שהספיק לצעוק כבר היה הדם פורץ וכבר היה מתעלף וכבר הצילו אותו מן התהום ומשכו אותו ועמדו עליו ומישהו תחילה במטפחת ומיד בכל הכתונת ניסה לעצור ולפקוק את הזרם, והחישו אותו לתל אביב לבית החולים מהלך נסיעת שעה שעתיים, באותה משאית שלו שדי השתוממה איה אדונה נהגה ואיה הודו ואיך פתאום הִתייתמה ממנו, וחזר כעבור כמה שבועות לבן יותר, נכה על מקל, מוכן לספר הכל מהתחלה, ומלא רחמים גדולים – וכך היה למנדרינות המצלות הללו צפופות ירק עלים עשיר שפע מים בתעלה השופעת, שפיצלו אותה כעת העצלנים לכמה גומות בבת אחת, כדי שיתמלאו לאיטן די שובען, אלמלא יובש החול בגומה שמעולם לא היה לו די בכל מה שזרם אליו, והיה בולע את כל המים בלי לתת להם שהות להיקוות, בולע כאילו לא היתה לו תחתית, ושכַמה שירווֶה נשאר תמיד כזה יבש וצמא.

ואם כך, מניין יבואו בסתיו הפירות המובחרים, אותו ה“יוּסף אפנדי” למהדרים, אלה הקטומות, השטוחות אף כי תפוחות כסופגניות, עם הקליפה הרופסת, המנוקדת מגובששת קצת, שנבתקת למגע אצבע ובחובה עטופים מטווה נימים וחוטים כל פלחיה המתפוצצים מעסיס שופע, ועם גרעין פה גרעין שם, שפולטים אותו ישר לאוויר והוא מאליו כבר יגיע ארצה, ושה־אבּרוֹיסֶף, שבתרגום מאידיש הוא הרֶבּ־יוסף, מן השוק, בזקנו הפרוע שיהיה בא כשעון, מיד אחרי החגים, להתמקח מחדש דבר שנה בשנה עם אמא על כל תיבה קטופה, שכבר הוא מרימה בקושי ונושאה בקריעת בטן, עד העגלה שלו הרתומה לקטן שבחמורים, שאזניו גדולות מכולו, ושלא העגלה ולא החמור סובלים אותו, וכך יום אחר יום שלושה שבועות תמימים ויפים של ראשית החורף, עם הכרכומים והסתווניות, הוא עם אמא ואמא אתו בוויכוח חסר תוחלת, היא משלחת אותו והוא משלח אותה, ואחר כך הוא משלח את העגלה הקטנה שלו ואת החמור הקטן שלו ולא מפסיק מהפיק מרגליות אל אמא באידיש ואל החמור ואל העגלה בערבית, פחות מוצלחת, ולבסוף הוא משתוחח ומתכופף לדחוף את העגלה מן החול שהיה אז במקום כביש, והחמור בקושי יכול לעזור, ונשאר רק הוא שחוח מתנשף ומזיע מתחת כל בגדי החורף שלו, הרב יוסף, עם זקנו המטורף ועם כל המנדרינות העמוסות זהב על עגלתו השוקעת עד צוואר, ומוסיף והודף ודוחף עד מול ביתו של יששכר זה, שבהמשך עוד ימלא תפקיד מכריע, ושם כבר נחשפת החמרה המהודקת סוף סוף, והחמור המסכן והעגלה המסכנה כבר יכולים לבדם והרבּ יוסף היה יכול לקפוץ כעת עם כל מלבושיו הכבדים והמזיעים, ולתפוש פינה ולשבת למעלה, אלא שכנראה מחוסר כוח ומקוצר נשימה, רק הוסיף והשתרך מאחור עדיין הודף אף כי נראה כנגרר, הודף וממלמל נוראות על כל סדרי העולם, עמק הבכא הזה.

ואילו בצל המנדרינות בלב הקיץ, כשהפירות עדיין רק כדורי בוסר זיתיים קשים וכחולים מרוב ירוק, ועתידם הזהוב עוד כולו לפניהם, משיטים באפס־יד ובלא לברוֹר כל מה שבא מעצמו אל ידיהם הבטלות, הוי בטלנים צעירים, הוי מבלי עולם, קחו מעדר ולכו לעבוד, קחו מזמרה ולכן לזמור, קח־ פטיש גולם־איש, על פני הזרם העצלני לא פחות שהולך עצל בתעלה העצלה, עם איזה כפיס יבש ששט ומסתובב עצל בלי מטרה, ודווקא אז פתאום מתחכמים ורק בקצה האצבע, למי יש כוח ליותר, חורצים קו שמכניס את המים לכמין מפרץ שטוח, עם כתם קצף דלוח מסתובב סביבו, והמים בטיפשותם נכנסים לכל מִחרץ אצבע, סתם ובלי כוונה, ואיזה פשוֹש, כנראה, לפי הציוץ, מנסה כעת לצלצל ואולי היה נדמה לו שכלתה רגל וכבר אין כאן איש, ואחר־כך גם לא זה, והתוֹר באיזה מקום כבר היה מחליף את האוּ־אוּ־אוּ שלו השווה, למין אוּ־אוּ־אוּוּ, מתמשך בהברה האחרונה, ואולי גם זה משהו, ואחר כך גם לא זה, וכלום לא היה משתנה עוד בעולם שחדל, עד ששוב הוטעה הפשוש רך הלב והיה סבור שכבר מותר לנתר בלי לחשוש, או שתולעת או זרעון אבוד קרצו לו ממימי התעלה העמומים מעצלות, ובוודאי שלא היה לו לחשוש מחצי מבטו של העלם הזה, גם כשהוא מתכוון ללכת ללמוד ביולוגיה פעם כשיגדל, ולהבין יותר בחיי הפשוש הזה ודומיו, התור למשל, או מה זה כאן מנתר ולדעת את התהליכים המטאבוליים של הזעיר הזה, ושל כל שכמותו, ולהבין לאשורה את הביוסוציולוגיה שלו ושל דומיו, ואת הפֶנולוגיה שלהם, או מה עוד מלמדים שם בטבע, ואת שפת ציוציו האלה, ומה הוא אומר כשהוא מצייץ, ובוודאי שלא היה לו לחשוש ממבטו העמום כל כך של זה שאין לו שום עניין בשום ביולוגיה ובוודאי לא בשום פשוש שהוא, ולכל היותר יוכל לזַכוֹת במין הְ־מְ־מְ סתמי ולא מחייב את מי שינסה להסביר לו, וכלום בעולם לא מעניין אותו כעת אם אינו מסייע בממש לפתור את שאלת יציקת הגבס לתבנית הפרוטומה של חברו קָמֶר שכבר כייר בביתו והיא נשארה עומדת מכוסה בד רטוב, ואת שני הפסלים הנוספים שהוא הולך לעשות בקרוב מאד, את הראש של דווידה ואת הראש של זהבה, ואולי גם את החזה, וכבר התקשר עם הצייר דויד הנדלר, עם המשקפיים, שאמנם איננו פסל אבל לעומת זה הוא מודע להוריו שרוכשים ממנו מפעם לפעם איזה דף, בצד איזה דף פֹה ודף פֹה גם מן הצייר עובדיהו שאף הוא מבני חסותם, וכשהם נוסעים הוא זה שמקבל על עצמו להשקות את עציצי המרפסת בלי לחשוד בשמעון ובחבריו העצלנים, שבמקום לרוץ סביב הבית ולעלות בכל המדרגות הם מכלים את שלפוחיותיהם באותם עציצים עצמם, וגורמים לנבילה מהירה למרות כל משפכיו המלאים, ואילו הצייר הנדלר – הלז יוכל לחיות את נפשו השוקקה ואת לחייו השקועות והלא מגולחות, כשל כל הרעבים ואינם מתאוננים, בקצת תשלוּם, בעוד שבאמת לדבריו כלום לא חסר לו מלבד הזמן הפנוי לצייר כל היום ולרשום רשומי חטף מלאים מין רִגשה כזאת, שהמבינים מציינים והקונים אינם קונים, ולא נשאר כאן לבסוף אלא רק מבט אחד של יצור אחד שליבו פתוח אל הפשוש הקטן הזה וגם הולך אחריו ואחרי נתוריו הפתאומיים, נתר וצייץ בזנב גדול כפליים מכולו ועסקני במוגזם, וגם נשארה לו עוד אוזן אחת להגיי התור המהמה ההוא, ונשארה גם זחילת המים העצלניים, עם הצל השתקני, ועם מטבעות האור הנושרות ונשכחות, ומעל כל זה נשאר שמחכים.

בוודאי, איש לא סיפר לאיש כלום על שום דבר אבל הוא יודע. ואיש לא סיפר כלום לאיש על שום דבר אבל כולם יודעים. והסוד הוא כל כך סוד עד שאפילו שהוא סוד לא מעזים לומר, אבל יודעים. מוקדם בבוקר בא איזה אוטו ואחיו יצא על בהונות. ברור שלא לעבודת יומו הרגילה, ונסע לאן שנסע ולא ידוע לאן או אל מה, אף על פי שברור שלפגוש את חברו אליהו מעקרון, ולהעמיס יחד אתו את “החומר” המוכן בשבילם בחשאי, ולקחת ולנסוע למקום אחר שאיש בעולם לא יודע ולא יכול לשער, ושהוא כנראה בצפון המושבה דווקא, ואולי אפילו באותה חורשת אקליפטוסים דלילה, שמן הסתם כבר חפר בה מישהו כל הלילה, בלי פנס כמובן, והכין את המקום, שאיננו מסומן בכלום ועם זה אינו מחוץ לאיזה סימן מובהק, גם כדי שיד לא תוכל להגיע אליו וגם כדי שיד נחפזת תוכל למצוא אותו כשיצטרכו, באותו יום סגריר, ושככל שלא רואים אדם סביב סביב, ולא ציפור וגם לא חרדון, אין ודאות אם עינו של טורף אחר לא נאחזה בו וכבר מוכנה להלשין, או אם מיד לכשיסיימו לא יתגלה שהאדמה נשארה מחוטטת מדי או מכוסה במוגזם, ומזמינה כך את הרוח להוליך שמועות, וגם אל תשכח שהכביש הגדול אינו רחוק מכאן, ושגם קצבו פרס למי שיביא הלשנה, ושדווקא לכן אסור להיראות מיסתורי, ולא נזהר מדי, ולא נתפש לעצבנות שמולידה עצבנות, ושבתוך כך, ממש לא רחוק מן הכביש הגדול, בשולי אותה חורשה דלילה וכאילו לא כלום, הם ממשיכים להתעסק בצינור הבטון העבה ההוא, ולהשקיעו היטב באדמה עד למעלה מצוואריו, וחנוטים בנייר זפת, ומשומנים להם וסכוּיים, להורידם לבסוף פנימה כחבילה גדולה אחת. כהורד אולי איזו מומיה חבוטה ולאטום אז מלמעלה, ולכסות ולהדק היטב, אבל בלי לפגוע כלום ברישולו של הכיסוי הטבעי, מעשה מסובך יותר מהסתר גווית נרצח, ולהזדרז לגמור אף כי לא בפזיזות, ולא להשאיר עקבות, ולא לשכוח דבר מאלף הרברים שמחייבים דיוק, ושלא יצפצף לכם פתאום קול והכל פתאום יהיה אבוד, מאסר עולם במקרה הקל ותלייה בחבל עד שתמות במקרה הרגיל, ולא ללכת מכאן לפני שהעכביש המקומי כבר יהיה יושב כתמול שלשום וטווה לו את חוטיו ממש על גבי הגולל, והחרדון המקומי כבר יהיה עומד עליו כתמיד ומרים ומפיל את חזהו ואת ראשו התפלצתי משתחווה ומתפלל בשיממון שלו, כמי ששכחו לומר לו די.

אלא שאם פתאום משהו לא יהיה הולך, יש שם כבר מישהו שישנו חבוי מן הצד בלתי נראה, בלתי שייך אחד, שכעת יהיה קופץ כמו שד משחת, שלוּח כחץ אף כי בלי לעורר שום חשד שהוא ממהר דווקא, וירוי ככה יתפרץ בלי שיראו שהכובע בוער לו על ראשו, ולא ינוח עד שיגיע הנה, כן, אל גדר גפת החצר הזאת, השתולה מנדרינות על פלגי מים, חמש חמש בשורה שלוש שורות, ויפלוט את המלה האחת, הרת עולם, ומיד יעמיד פני חסה שלווה ויסתלק כנחש עלי סלע. ואילו אז, ממש אז, יקום היצור הזה, בן זאב, והכל מעתה יהיה עליו ועל ראשו, לקום, ולרוץ, ובלי לעורר גלים, ישר אל בית יששכר שלמעלה בראש הרחוב, ולהגיע מהר וכבדרך אגב, רק כדי לבקש מחַנָה חצי כיכר לחם כבקשת אמא, בסליחה על ההפרעה ולדפוק בדלת לא בלי שעיניו בדקו סביב, ולהיכנס ויששכר כבר לקראתו, ולפלוט בלחישה אך ברור, לפי העניין, ירוק או חלילה אדום, והלה בכל כובד גופו הרציני, יתפוש אז בטלפון שיש לו, מפני שליששכר יש טלפון, והוא כבר יודע מה צריך, בעוד שהיצור הזה כבר מרוקן שליחות, ורק עוד חצי כיכר הלחם, וחנה בלי לומר מלה, וניכר איך היא נרגשת כולה, תפרוס לו מלחמה, זה שהיא מחשש המיקרובים שממלאים בימינו הכל ומחליאים הכל היתה נוהגת להבהב את הלחם מעל מנורת הספירט שלה, ולהציל ככה את בני ביתה מכל מיני כולירע, והוא וחצי הכיכר המטוהרת בידו כבר יוצא, ושוב בלי לעורר גלים באויר הרחוב השקט הזה, שמי יודע מי מציץ בו מאחורי כל גדר, ולשוות רגליו כאילות ולחזור בהליכה רגילה ורגליו פקות.

ואיך את כל הרציני והחמוּר הזה התלוי בדיני נפשות הסכימו להעמיס על מי, על כלום כזה, חסר משקל ילד ילדותי לגמרי, שגם כשהוא משקה את המנדרינות בחצר אביו הוא מפליג עם ואסקו די גאמה, מוכיח את ספניו המרדנים וממריץ את קטני האמונה לצאת ולהקיף את ארץ האֵש, או שמא זה כף התקווה הטובה שבאפריקה, ומכל מקום, עליו אפשר לסמוך? אמנם כבר בן חמש עשרה אבל מה כבר עשו אבותיו כשהיו בני חמש עשרה, והוא רק גופייה תלויה עליו ריקה למדי, ורק עיניו הן כאלה שאפתניות, ועליו ועל כתפיו הלא נחשבות האלה להטיל את כל כובד הקשר שבין האחד הגלוי ובין ההם הנעלמים במחבוא הסליק, שבבוא השעה הגורלית כחבל התלייה בזמן הלא מוגדר שבין הצהריים לערב ואולי אפילו עד חצות, יידע לקלוט את מלת המפתח ולהעבירה שלמה ישר לידי יששכר, בהצגה של היתממות, כשאפילו אז, ברגע החמור ההוא, עדיין הוא שניים, גם האחד שרץ מטעם האומה במאבקה נגד צורריה, וגם האחד הנטוי מעל גשר הספינה בז לגלי האוקיינוס, ומאיץ בנִרפים ההם להיכנס אל המיצר שייפתח אל האוקיינוס, הו הו אנשים התחזקו והיו לאנשים, גם כאן הרגע הוא גדול ועולמי וגם שם, גם כאן נקרא אדם להסתיר רגשת לבו ולפעול בקור רוח וגם שם, ובזהירות, ובחכמה, ובערמה, אבל גם בעליצות הזו, של מי שמתחכם אל איתני הכוח, וששום שוטר בריטי במדים או בלי, ושום מלשין מושתן המציץ מעבר לשיחים, וכאילו לא רואים אותו, לא יעלה על דעתו, מכל מקום, שעל כתפיים דלות כאלה לקחו ועמסו כעת את כל משׂא ההיסטוריה ושאלה הן כתפי שליחה.

אלא מה, אלא שגם המפונקת שבעצלויות מתחילה לשבוע עצלות די צרכה, ומלטאות מופקרות לחול החם ולפכפוך הזרם האיטי, שמנוני ומאובק כזה, עם טרפחות של קצף עכור, מתחילים כעת לשאת ראש לא בלי התגנחויות ומבחינים כאילו אמנם עברה שעה ומתחילה שעה אחרת, בלי שהם יודעים מה השעה, או איפה שכחו את שעוני הבר־מצווה שלהם, ורק השמש כותבת כל הזמן את השעה בתזוזות חצי הצל וחצי מטבעות הזהב שמתחת למנדרינות, ומוצאים גם שכל כך קל כעת לקחת כל דבר שבעולם ולעשותו לדבר מעולה הרבה יותר, כדרך שקרה, כך מספר להם היצור הזה, לגפת החול הזאת, שמעליה צומחות כעת המנדרינות שהם מתחתיהן, מיד כשבאו לשבת בחצר החדשה הזאת, לפני שלוש ארבע שנים, ונכנס השכן עם צמד סוסיו הלבנים ועם מזחלת העפר שלו, והפך את צלע המדרון שרבץ לו עד אז בלי שיגעו בו מאות ואולי אלפי, מה אלפי, אולי מימות עולם, מאז שהעולם נברא, והוא היה כאן כל הזמנים הגדולים ההם, רק חשוף לשמש רק לא מצמיח כלום, מלבד מעט צומח הכורכר־חמרה הגלמי, אתם יודעים, גָרִיגָה של קידה שעירה, בּתָה של שמשון סגלגל, חברת הקורנית ההיא המקורקפת, והחילף והדרדר מודעינו וכל שאר ידידינו שכולם חיו בשלום מתחת יסודות הבית עד שלא הוקם, פרחו בעונתם ונבלו בשעתם, ופתאום הבדילו משדה כורכר הבר ועשו ממנו מגרש אחר לעצמו והלכו ויישרו את הגפה העליונה עד ההדסים האלה, ושעליה עוד יוסיפו ויעשו יום אחד בבוא מועד פרחים וממטרה והכל, בעוד שכאן בגפה התחתונה מיד, וכדי לפרוע משהו מן החוב הנורא שעל הבית, הלכו ועשו משתלה של חושחש, שסמוּך לתקופת השנה עם כל הפרדסים החדשים שהלכו ונטעו בכל צד ועל כל גבעה, ובאת החפירה הישר היו מחתכים סביב כל שתיל באדמה הרטובה ובמכה צולחת אחת מתחתיו והוא היה נשלף גוש מרובע שלם שעוטפים אותו מהר בשק רטוב, ומעמיסים על עגלה אחר עגלה והן חרקו ושקעו בחול התחוח והוצלפו ונסעו עד למקום הפרדס החדש, והחֶלקה הזאת, מכל המשתלה המוצלחת שהיתה עליה לא השאירו אלא חמישה עשר שתילים, אחד אחד, ואותם פיזרו ברווחים שווים חמישה חמישה בשלוש שורות, והוסיפו והלכו ובחרו ממיטב הרֶכֶב והגיעו עד פתח־תקוה ועד פרדסו של פסקל בכבודו ובעצמו, ומן הזן המפואר “יוּסף אפנדי” שעושה את סופגניות המנדרינות התפוחות העשויות מזהב טהור מעור נקבובי ומעסיס מתפרץ ומריח שמן־אתר עוקצני, ושכעת הנה מרווים אותם במים והפירות הזיתיים עדיין, ילכו וישבעו לאיטם לקראת הסתיו, והימים שיתקצרו, והשלושה האלה שמתחילים להתנער ואוספים עצמם וכבר נתמכים ביד אחת, ומתחזקים עד כדי השטת עוד עלה יבש אחד, במורד התעלה הקצרה, שהיא דווקא האמזונס, אם לא דווקא תעלת המים המתוקים שמתכננים היום כדי להפרות את הסהרה, ושתהיה גם טוענת מיץ בפירות, לקראת הרב יוסף שיבוא מיד לאחר החגים לקחתם אל השוק בלי להסכים למחיר של אמא, אלמלא שכל זה הוא סיפור לאחרית הימים, וכעת אין כאן כלום אלא רק היחד, רק ידיעת היחד, ורק הזו חדוות ידיעת היחד הזה.

כי מה זה יחד. כל השנה כל אחד בשלו ובלימודיו ובעיסוקיו להיפטר מכל החובות השוממות ולהתחיל לעשות מה שחשוב באמת, עד שיום אחד, וכאילו המזל עצמו מאיר פנים, נפגשים פתאום, ופתאום ויש להם יחד. מה זה יחד? אבל אין מלה אחרת אלא רק חדווה. מפני שזה לא יחד כדי לומר משהו ולא כדי לעשות או להודיע או כדי לתת או לקחת ולא כדי שום כדי שבעולם אלא זה רק יחד, כזה שמאליו, ולא כדאי לחפש מלים אחרות אלא די בזו: שטוב, שנורא טוב וזה הכל טוב ככה, ולא צריך שום הסברים להסביר, פשוט טוב, טוב שעושה את עצמו, ושאינוֹ חייב כלום, לא לעשות ולא לאמור או להסביר, בלי שום וידויים ובלי להערות את הנפש, ואולי כמו אותם חומרים כימיים שבבואם זה עם זה יחד נוצר בהם שינוי, והם מתחילים לזרוח או לתסוס, או להחליף צבע, ולכל היותר קצת, בהתחלה, משחקים באותם אִזכורים קטנים וציטוטים ממיטב האמירות הגדולות ששומעים סביב כל הזמן, בלי שהמצוטטים החשובים מעלים על דעתם כי נתפשו חשופים ושמו עצמם לצחוק, ואפילו זה לא מוכרח, ואולי רק פשוט רואים כעת דברים פשוט וברור מאליו ובלי לחץ, ותופשים איך זה באמת הכל, ואולי גם כאותו ברווז שהגיע וירד למים ופתאום והוא יושב עליהם שט בנחת, או כמו משהו, לא צריכים להשיג כלום פטורים ולא נשלחים ולא מחויבים ורק יכולים ומדברים כולם יחד, לא מחכים שזה יאמר וזה יאמר אלא אומרים יחד כל הזמן גם כששותקים רגע, ולא משהו כדי להודיע או לדעת, לא לכאורה לפחות, אלא רק כדי להתקרב ולגעת בדבר הנכון, וזה כנראה הדבר, כדי להתקרב יחד ולגעת סוף סוף להיות נוגעים. נכון וטוב וקרוב. והסימן שנכון – שלא צריך לא להסביר לא להתנצל, ולא לחשוש, ושעד שזה אומר זה כבר ברור, גם בלי שטרחו לשאול והסימן שנכון, שצוחקים, כשהכל מתגלה כעת לאמיתו והוא נורא מצחיק, בעצם, הכל ואין אף דבר שלא ואף דבר בעולם שאיננו מצחיק, ושבעצם העולם כולו מלא מצחיקים, שאינם מעלים על דעתם שהם כאלה מצחיקים, ואפילו המלים עצמן אלה שמדברים בהן כל הזמן עצור רגע ותראה איך הן מצחיקות, ואיך תמיד יש במלים המדוברות מאמץ עצום ורק מעט אמירה, וכשמתחילים לצחוק הצחוק כבר לא נעצר, והולך ותופש עוד אמיתות מן העולם שעד עתה לא שמת לב עד כמה הן מצחיקות, מי היה מאמין, וכבר הם כולם כאן כמובן, כל ההורים שלנו האלה, וכל המורים, וכל אלה שנתמנו כאילו לאמור לנו מה לעשות, שלום לכם רבותינו, כמה שאתם מצחיקים, כמה שאתם חשופים, על כל הקטנות והקטנוניות שנדמה לכם שאתם מצליחים להסתיר, כל הגיבורים שלנו ופתאום ולא נשאר מהם אלא רק קצת יומרה מסכנה, מרוחה ועצובה יותר ממצחיקה, ומתגלה איך תמיד הכל היה רק תיאטרון קטן, דל ומטופש למדי, אלהים גדולים, ופתאום והם כולם כאלה שחקנים דלים וכאלה חלשלושים, שצריך אולי לרחם עליהם, לא לפני שצוחקים, כאלה מין שבעצם רק פספסו את החיים שלהם, ושכל חייהם רק למדו להתכווץ ולהסתיר ולהסתפק בקטנות ובקטנוניות, מיני מפסידים ומופסדים שמה נשאר להם אם לא שוב לגלגל במבחר הפנינים הנצחי שלהם, עם כל האני כבר אמרתי שלהם, שפתאום כבר איננו מצחיק אלא באמת עלוב, כל פתגמי החכמות שלהם, כל חכמת החיים הידועה, כל פניני האמירות המנופחות, החוזרות תמיד כאילו חדשות, וכל הסתרת הפנינים הפגומות עִם הנכזבות ועם המסכנות, כמין פנינים שחורות, וכל ההתיימרות המנופחת הזו להיראות עדין גיבורים, הוי מורינו ורבותינו, מה עושים אתכם.

אבל כמובן שלא זה עניין היחד, וגם הצחוק אינו כנגד איש בעולם, ובכלל לא כנגד, ורק כשהם יחד הבטן מתמלאת צחוקים, מבעבעים ומתבעבעים מעצמם, רק מפני שזה יחד ומפני שזה נכון, וגם אולי מפני שהם בני חמש עשרה, גם בוסרים וגם תוססים, או מפני שהחול כאן חמים והמנדרינות מצלות ומי ההשקייה עצלניים, ועוד זה מלתו על לשונו וזה כבר תוֹפש ורץ וזורק ומוסר לחברו, וזה קולט מיד וזורק ולא יחטיא, ומפני שהם עשויים ומכוונים היטב זה אל זה אולי כמין שלישיית נוגנים טובה אחת ודי בחצי תנועה וברבע העוויה וכבר מתפלשים בחול מצחוק, לא צחוק להתפוצץ ולא צחוק להשכיב, אלא צחוק של התגלות הנכון, שהגיעה השעה שלו, עד שגם הקשה ביותר להיאמר נאמר בקלות והבלתי נתפש להיאמר במלים פתאום אפשר לאמור פשוט וקל, ויש מקום לכל שטות כאילו היא הדבר, וזה מזכיר את “הללו עוקרים מכאן” משלושה בסירה אחת וצוחקים, וזה מזכיר גם את “הדוד רוג’ר קובע תמונה” משם, וכמובן את “הצָרעת הנושנת של השוקיים”, אלהים יודע מה היא זאת, והצחוק מרקיד גם את המנדרינות, פושטים יד וקולטים מלה מן האוויר ופתאום מגלים כמה היא מלה של כלום, שישנה בעולם ואומרים אותה והיא עצמה כזאת כלום, מלה כל כך רגילה ותמימה כמו למשל “מה שלומך” פתאום רואים עד כמה היא לא כלום שמתיימר להיות משהו, וצוחקים לגילוי המפתיע הזה, או למשל לוקחים מלה מן הלא־כלום ועושים מלה שאיננה בעולם כמו “חארְקִינֶנזיס” למשל, שמציע יחיעם, או מחזירים מאוצר הנשק העתיק מלה עתיקה כמו “כילף” או “כֵּילפּות” שנזכר בהם היצור הזה, וגם אמת המים צוחקת אז, ונושרים אליה כמה פירות לא מחוזקים היטב, ומה דעתכם על למשל “נֶבֶג”, שמעו היטב, או “מסמר עץ” למשל, שהאידיוטי שבו מופלא, אנשים לא יבינו מה מצחיק כאן, אבל הם אבודים, כנראה, וחשוב למשל איך יכולה סתם מלה פשוטה אחת והגונה לגמרי להיות פתאום אידיוטית כזו, אלא אם רק מתעכבים רגע ומחזיקים בה ורואים מה היא, ואיך בכזו הולכים אנשים לומר משהו. ואיך אפשר לא להתפוצץ מצחוק, איך בכזו לא־כלום ממורחת כזאת הם הולכים להגיד דבר שנראה להם דווקא כצריך אמירה, ובמִסכנות הזו לומר דבר ומה יוצא מזה, מלבד איזה הכרח שמוכרחים כולם לעקוף תמיד, לומר ולעקוף ולא לומר, כמו שכולנו יודעים, וזה כבר לא מצחיק כל כך, או כמו שמעון, למשל, שלא יספר כאן פתאום שכואב לו שהוא מורחק מביתו לכל החופש כי דודתו שהיא אמו חורגתו רוצה לנוח ממנו, ולא יספר שקשה לו, ושמה יעשה אם הם לא יסכימו ולא ירשו לו שיהיה מותר לו ללכלך את החדר ואת קדושת הניקיון בנסיונות יציקות הגבס שלו, ויחיעם שלא יספר כאן ולא בשום מקום לאף אחד, איך פתאום נצבט בו לבו מפחד, פתאום ובאמצע הכל, כאילו היה מנחש משהו קשה שמחכה לו בעוד כתריסר שנים בסך הכל בסיבוב הדרך על ידי הגשר ההוא, ואפילו לא את דאגתו המבוישת שמא הוא נשאר קטן כזה, בעוד אביו גבוה כתומר, בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, ואינו מתנחם במה שדוקטור ברכיהו הלז שאמו הביאה אותו אליו כדי שישמע מפיו המלומד שעוד יגדל, אין שום ספק, ושעד אז כדאי שיזכור כי “המלפפונים הקטנים הם המשובחים יותר”, “לְמָה?” התחצף אליו הקטן “לְסלט?”, או גם היצור הזה, שגם הוא לא יספר כלום על הבודד שמיילל בו סתומות בתוכו, ואיך קשה לקום כל בוקר עם כל הסוגר הזה סביב מכל מיני סיבות ובלי סיבות, ואולי מערבוב של סיבות וגם לא הסיבות חשובות אלא אולי הידיעה, עמומה אבל ודאית שאולי הכל בעולם הוא בעצם חסר סיבה, חסר שום דווקא, ושלך אין מקום, ודי אבוד, ושכמה שתהיה בין כולם תמיד כנראה תהיה לבד. תמיד ו –