רגע. לא עבר מישהו למטה ברחוב? כן. אבל זה רק מישהו חותר ומוליך את אופניו במדמנת החול הרופס והולך ומסיעם כפוף עד לחלקת החמרה הקשיחה שכבר תוכל להסיעו. וגם כלום לא דוחק ואחר הצהריים אך זה התחיל. ואילו האח, ורעו כנפשו אליהו מעקרון, נעלמו עוד בטרם אור, ועושים מה שאין איש יודע או צריך לדעת, ושאלות כמו מה, מי או מוּ נשארות תלויות נזופות באוויר ולא יורדות ארצה, או התחכמויות מעצבנות כמו מה הם “הכלים” שהם הולכים להטמין כעת, או מידי מי קיבלו, ואיפה היו קודם או היכן הסתירו אותם עד היום, נשארות מעצבנות, מה גם שעולם יודעים שנאספו בדרכים עקלקלות, אף כי ידועות לכל, לאחר שהכל יודעים שאין פוסלים כאן אף מציאה שהיא, גם לא את השבור והכתות והעקום והחצי פועל שמוצאים פה ושם תמיד, עם כל שאר הכלים העייפים והמלוכלכים והמוטב־שלא־לדעת שיש תמיד בכל איסוף כלי נשק, כשם שיש פתאום אחדים יפיפיים חבושים עדיין בעטיפתם הבתולית ויד לא נגעה בהם עוד, מאיזה מחנה צבאי מן הסתם, ולעולם לא נפלט מפי אדם אף שֵם, ולעולם לא ניקבים שם אלא אם בעקיפה, כמו באותן מודעות האבל הקצרות והמרות שמבכים בהן את ההולך היקר וחתוּם “חברים” או “חבריך” סתמי שרק סתום בריטי לא יבין מה ולא ירוץ מיד לאסור אותם, או למשל כשמסתירים ואומרים “מעדרים” ו“קלשונים” או “מברגים” למיניהם, שכאילו איש לא מבין מה הם, וגם לא עסקו של איש מי היה זה שידע ולקח ותיקן, מי ידע ושיפץ והלחים והבריג, ומי ניקה וגם סך בשמן ובמשחה, ומי ידע והעז וגם ניסה אותם באש חיה, איש לא שמע ואיש לא יודע כלום, ומה שיודעים איננו אלא רק מאותה ידיעת הלב היהודי, הזה שהומה בלבב פנימה, ושלב גוי לעולם לא יידע, גם מפני שבמקום לב יש לו מקטרת, ולחינם כל מיני המלשינים שלהם והאורבים והמסתובבים שלהם המחטטים ומרחרחים ימח שמם, ושעל כן עושים הכל בדמי הלילה, או אדרבא, דווקא באמצע ראוות הצהריים ודווקא בעגלת הירקות שכולם רואים שכל הארגזים מלאים עגבניות ומלפפונים מן השדה ורק השניים ההם שמתראים כתמימים במיוחד וכאילו עייפים במיוחד ושותקים אחרת, עד שאסור להראות שרואים גלוי מה הם, וגם העגלון מחפה עליהם על ידי הפגנת אותה שריקה משועממת שהוא שורק ואותו פטפוט רגיל שהוא מפטפט יותר מדי, ורק איננו מחייך כדי שגם הסקרנים יידעו ויניחו לו בלי שאלות, והכל נראה אז מאד בלתי חשוד עד חשד, ומצד שני כל הזמן אוספים עוד, משיירי כל הצבאות שעברו אי פעם בשעטת עוז על אדמת השפלה הזאת, ועד גיבורי נפוליון ואיברהים פחה, ועד הניו זילנדים וההודים ששעטו כאן על סוסיהם הגדולים ועל פרדותיהם הכבדות במלחמה הגדולה הראשונה, וגם בלי לפסול אף רובה מוסקט משלושת המוסקטרים ואף אבו חמשֶׂה של השודדים ושל אברהם שפירא ושאר גיבורי השומר, כפי שהם מצולמים לתפארת עם כל התלבושות והחגורות והכפיות והשפמים, ועד לחדש מכל, מקלע הרֶקֶם הפולני הזה, או הבלגי פ.נ., או המאוזר הגרמני, וכמובן האנגלי לי אינפילד, זה שגופו כידוע בכל הקורסים מתחלק היטב לשלושה חלקים ברורים, ועד הלואיס והבּרֶן וכל השאר, שלא לשכוח חלילה את המלכה הישישה, זו המוסתרת מכולם, השוורצלוזה, הו מלכה תשושה וכמה מאכזבת, ולבסוף היה מגיע שלב הגירוז והסיכה במשחה ושימון כל הפריטים, ומעשה העטיפה בבד מדוהן, וחניטת הכל בדוחֵי חלודה, והאריזה המדויקת אל תוך מעי הצינור ההוא, והפקיקה המוחלטת שתהיה בו בזמן גם אטימה סופית וגם קלה להיפתח למגע אצבע, כדי שיוכלו לשלוף ברגע נמהר ולהריץ אל שוחות היורים ולהחליף את קתות המעדרים שהחזיקו הגיבורים הבודדים בידיהם החוששות, כדי שהבריטים לא יקפצו עליהם פתאום, וכדי שיוכלו להשיב אש חיה, ולהציל ברגע האחרון את כל המולדת בכלל וגם איזו “נקודה” אחת בפרט.

איפה הם כעת שני המקוואים, לבני השיניים ורחבי הכתפיים, עלמים גמישים וצחות חיוכים להם, שכאילו רק לעוד איזו פגישת מזמוטין הסתלקו לחצי לילה, ושכלל לא קשה להביא בקריצה כמה שתרצו אישורים על פגישות כאלה, ובאמת מי לא יודע ושאלו פי כל המסתודדות, אף כי כמובן בעקרון זה קצת אחרת, ושם גם מחמירים יותר, ואין דבר שמשפחת ארקין לא יודעת מיד על משפחת איש־הורביץ או משפחת מלר על משפחת נימן או הרשקוביץ, מה לעשות ואין להם שם יותר מדי עצים וגנים ופרדסים להיעלם בהם, בגלל האדמה היבשה כנראה, ולמרות כל מאמצי גנני הבארון בשעתם, עם התותים ששתלו לתולעי המשי, ועם הקזוארינות העייפות תמיד באבק, והדקלים, עד שיפיפיית המושבה שכבר בשלה להפליא, לא תוכל סתם להיעלם לה ולהתפרפר לה בלי שיקשרו שמה לכתם רינונים ולדמעות, ולכל היותר אם תפגיע ותפציר בה להיפגש יזמינו אותך לבוא אליהם הביתה לאחר־הצהריים בשבת לשתות תה מנומס אצל הוריה, ומרקחת בכפית, ואפילו הגורן איננה היום מה שהיתה לא מכבר, ומכל מקום איננה עוד כמו הגורן ההיא שם בסג’רה, כשבמקום חגיגת הסיום וקבלת תעודות הגמר, הבהילו אותם, את המקוואים האלה, והריצו אותם בחודש אב הגלילה וישר אל סג’רה הזכורה מסיפורי הראשונים, וכל הארץ נשטפה אז במאורעות שאכלו והתפשטו בכל השדות והדרכים, ובדרום כילו את קסטינה ואת חולדה עד לנטישתן, והגלו את העקרונים מבתיהם, אל בית־העם ברחובות, מסתובבים שם לריק נדהמים, ואפילו את החדשים גם את החלוצים מגבעת־ברנר הגלו לבסוף, ולא עזר כלום, את כולם יחד עם האחד המוזר ההוא שלהם שהודיע שהוא אמנם ייצא לשמירה אבל רק עם מקל בידיו ואילו נשק בחיים שלו לא יישא ולא יהיה מן הנושאים בידיו כלי מוות, לא ולא. גם אותו עם כולם הבהילו לבסוף והריצו אותם מן האהלים שלהם ומצריף חדר האוכל ההוא וישר אל חצר הדוד משה, מתחת לאקליפטוסים, ושם הסתובבו מבולבלים וזרים במקום ההוא כי הם הלא שׂמאל והוא, הדוד, ימין, והתגלה אז כי אחת הילדות מגבעת־ברנר איזה פלא, היה שמה דווקא הגר, וגם קראו לה הגר, כן, ממש, הגר, לא ייאמן, ושם אביה אֶנצו ושם אמה עדה. וגם בגליל היה “מתוח”, ובצפת היה קשה, ואילו על הגורן בסג’רה הלכו סרפדי הבר של מקווה ומצאו את ורדי הבר של סג’רה, שגדלו שם פרע ויופיין פראי, איזה עיניים ואיזה צמות ואיזה קומה ואיזה אש ביצורי גוון ובריקודים ובכלל, ומי יכול היה לדעת מראש מה שיתגלה לתקופת השנה על רצפת הגורן ההיא, לאחר שאספו וגם טאטאו מעליה הכל ועד הגרגר האחרון שהנמלים עוד התכוונו לרשת, מן הנותר לאחר פשיטות הלילה של הגנבים הבדואים מערבּ זבֵּיח, והרצפה הזו הנוקשה שהיתה כל הקיץ סדן לכל מעשה הדישה והמורגים והשוורים הרומסים, והיתה ערש רעננה כשעוד היו עליה אלומות הקש הריחני, שהירוק עדיין שיחק בזהוב שבו, וכלל לא שום קרקע ושום קשוחה אלא רק רפידה רעננה שטופת ירח, חסרת שום רצפה ורק רבודת מצע קש ריחני והתעלות וריחוף, ולתקופת השנה, צצו שם פתאום, למרבה הפלא, ממש על הרצפה ההיא שנחשפה, ונבטו להם מיני נבטים כאלה, מתוך הקרקע המרוקעת של הגורן הנקייה, נבטים חיוורים כאלה מוזרים, ולא דומים לכלום, וכנראה מעודפי השפיעות החמות שזרמו מן המקוואים אל תוך הסג’ראיות, בלילות הלבנה המלאה ההם של אמצע חודש מנחם אב ההוא, ושעודפיהם האלה השופעים והעשירים כל כך חזרו וניגרו חרש כדבש ניגר, קודם על מיטב חלקות הירכיים הלבנות ההן שלהן לאור הירח ואחר כך לאט לאט בדממה בין הגבעולים ואל האדמה, שלא יכלה שלא להיעתר וקלטה אל תוכה ואל חוביה הפוריים, זִרמה איטית ועשירה והכרחית וקדושה מאין כמוה, שגם כשנמוגו לבסוף הלחישות והאנחות והשבועות שנהוג להגיד ולמלמל ולגנוח ולהישבע כשהקש ואור הירח עדיין מתעתעים בכל, באותם הדברים עצמם שמיטב השירה מעולם ועד עולם לא נלאו מחזור עליהם ותמיד הם נשמעים כשירים חדשים, שוב הלילה ושוב הירח ושוב הלב, הלב, ושוב אותן השבועות לנצח, שכרגיל גם הן התבדו קל מהרה, כשקמו אלה בוקר אחד וחזרו דרומה אל הדרום שלהם, ואל השדות שלהם ואל הפרדסים המישוריים שלהם, ואלה שכאן נשארו עם דמעות, עם מכתבים פוחתים, ועם דאגת נשים אמיתית עד חזור מלוא הלבנה הבא, נטושות שם באל יבנה הגלילה שלהן, שרות נכאים את סדרת שירי הלב השבור, כמו מעולם, ורק, על כיכר הגורן ההיא, השלוליות הקטנות ההן, שהאדמה קלטה אז ושתקה, ואת כל חומן ואת כל דושנן, עד לתקופת השנה, ואפשר היה לבוא ולראות איך פה ושם – והנה צצו מחובי האדמה הפורייה כל אותם הנבטים המוזרים, החיוורים האלה והלא מוכרים, בתאוות חיים משוגעת, ואפילו עם כוכבי עיניים שחורות קטנטנות כשל עכברברים, עד שלאיטם הפכו מיצורים והיו לסיפור מסיפורי הגורן שמעולם: מעשה בבחורי חמד אמיצים, שוקיהם עמודי שש מיוסדים על אבני פז, מראיהם כלבנון חיכם ממתקים וכולם מחמדים, ואיך אסור לה לעולם לאף בת להאמין לאף בן, לאף בחור, לעולם לא, וביחוד לא לדרומיים מהדרום, לעולם לא.

ומי קרא להם בכל פעם לבוא אל מעשיהם העלומים? קרא? או מי ידע שהם בדיוק הבחורים לעניין הזה? ידע? או האם גמלו להם? גמלו? אין ולא תהיה שום תשובה לעולם מחוץ לאחת: שלא גמלו. מה פתאום. וכנראה שפשוט היו בחורים עשויים לדבר. ולא לקחו אותם, וגם לא קראו להם, ולא אמרו להם מה ואיך ואיפה, והם פשוט ידעו תמיד מאליהם וכבר היו באים בלי לבקש ובלי להתנות, וגם כל סכנת הנפשות לא היתה להם אולי אלא רק עוד משחק נועז אחד מזכיר אולי שחייה מרנינה בים סוער דווקא ולא פחות, ואולי גם את משחקי הציד של הזכר בחיזורי האהבה, ועד כדי כך, שאפילו בעקרון זו שכולם שם תמיד על המשמר ורק חסר לו לבחור שייתפש – ממש שם ומתחת אפם של אבא אמא דווקא, ודווקא במתבן הזה שלהם שבחצר, וכנראה קשור הקש תמיד באהבה, והם לא ידעו בצאת הבת נרגשת ולוהטת, כסהרורית על הגג, בלי שתוכל שלא לצאת ולרדת, ולא ידעו בשובה נוזלת על פנים ירכיה הלבנות ולא בשכבה ולא בקומה מפהקת בבוקר, ורק התאוננו כי היתה אמנם בלילה איזו התנערות יותר מרגילה בשובך היונים שלהם העשוי פחים פחים מודבקים על כותל חדר השינה שלמעלה, מה זה פתאום קרה ליונים התמימות, אבל לא עד כדי להשבית את נחרות האב העייף הזה, וממש כך, וכשם שאת משחקי האהבה הנועזים לא לומד איש ולא מלמד כך גם בשאר משחקי ההסתכנות, והכל תמיד יוצא לטובה איך שהוא, מישהו נודע לו וקנה ממישהו, ומישהי שמע ממישהו והשיג משהו, מישהו שדד, כן, ממש, ומישהו מצא מציאה, בהיסח הדעת, ומישהו קנה בכסף מלא, ומישהו חטף חטיפה, והכל תמיד בשתיקה ובלי להשאיר עקבות, ורק הלב היהודי שלנו ניחש וידע תמיד נכון, בעוד ששאר העולם כידוע הוא עולם גולם של גוי, וכך גם ידעו אלה השניים למצוא להם תמיד את מקום ההטמנה הנכון, שיהיה בו בזמן רחוק וגם קרוב, גם מסותר וגם גלוי, וששום איזה “יד המקרה” או איזו “טעות אנוש” לא תוכל להתערב פתאום ולהרוס הכל, עד כדי שגם בעינויים לא יוכל איש בעולם להישבר ולספר, כי אף אחד באמת לא יודע, למרות לבו היהודי. או למשל אילו היו מעמידים בשורה אחת את כל אלה שנגעו אֵי־פעם עם ברובה הזה, סליחה, במברג הזה, איזו שורה ארוכה ונמשכת היתה מוסרת אז אותו מיד ליד, ממחבוא גלוי ומגלוי למסתור, ופה ושם גם פתאום ירה הדבר הזה ואולי אפילו הרג, אלהים ירחם, פעם היה נישא תלוי על כתף מיוזעת סופג חרפות ושנוא על נושאו, ופעם היה אחוז בידיים מקדשות את החיים ויורות בדחילו, וכל הזמן החליף ידיים תמיד, ואחר כך שוב הרג, ואחר כך שוב נמכר, או הושלך לאחורי איזה מחסן ככלי אין חפץ, ושוב הוצא יום נרגז אחד, ושוב נתכסה אבק ועובש, ואחר כך נשכח בחשכה גמורה, עד שיום אחד אחזו בו שני המקוואים, ובין סיפור לסיפור שהיו מחייכים ומספרים, ובוודאי על עוד כמה מעשים חשוכים שהשתיקה יפה להם, שהרי הם נשבעו לה בחֵי נפשם שאיש לא יידע, ובינתיים הלכו ובנו בשקט במעבה האדמה מה שבנו, בתבונה ובתושיה ובידי הזהב שלהם, ובדייקנות המחץ, ועשו את מפלטו האחרון של המברג או הקלשון הזה, שיישמר לביצור בטחונו של עם עני, שתמיד אין לו פרוטה ותמיד הוא כפוי טובה, ומי לא יודע, ובאיזו תושיה הם עושים זאת ובאיזו עדינות הם מטפלים בו בברזל הזה, כמעט באותה חמדה עדינה אף כי ההיא סוערת יותר, שבה נלטפת חמדת רכות חמוקיה של נאהבת הלילה, ובאותו חיבוק אמיץ של אחד פרדסן צעיר ושל אחד פלח עובד אדמתו, ובאותה פשטות עצמה שאינה מבקשת לה שום תהילה, וכך גם היו חוזרים לבסוף מן החשכה, ורק עוד היו טועמים משהו מתבשילי אמא, ורק עוד מתקלחים ורק מתלבשים חולצה לבנה ומכנסי חאקי עם קמט מגוהץ, וכבר יוצאים ולקראתם מי, ובדיוק לשעה, גם תמימה וגם ימימה יפות וטריות וסרוקות ובחצאיות הפעמוניות שלהן ובחגורות המצוּיצוֹת ובחולצות הרקומות עם הצווארונים, ובסנדלים החדשים שלהן, ובתחילה עומדים ככה להראות הכל ולשבח הכל ואת טוּב טעמן לאור פנס הרחוב ורואים ומראים כמה הם יפים כאלה וצוחקים וכמה הן יפות וחמודות כאלה, וצוחקים אז יחד ואחר כך זה וזו לכאן וזה וזו לכאן והחושך והשתיקה.

אף אחד מאיתנו בין טפטופי עלי המנדרינה כמובן אינו יודע כלום. וגם אם יעקרו ציפרנינו וגם אם יפליקו על כפות רגלינו, אנחנו שום דבר, ולא מפני שמעמידים פנים שלא יודעים אלא באמת לא יודעים, אף כי תן לי אופניים ואני בחצי שעה מגיע אליההם בלי טעות ועושה להם קוּקוּ ומבעית אותם, והם מסתערים לחנוק אותי, על המקום, חמור קטן וטיפש גדול, אלא שאני לעולם לא אעשה, מפני שמה שהם עושים איננו דבר סוד וחיים ומוות תלויים בו, אלא הוא דבר, ובאמת, אפשר לומר, אולי, קדוש, לא יודע להסביר, אבל כזה ממש כך. וגם מפני שהם אינם דומים לכל האלה כאן שעוסקים בדברים דומים אבל לא דומים, ולהם אין מי שאומר להם, או שולח לקרוא להם או מקבל מידיהם, ואינם דומים לכל האלה “אנשי הביטחון” או “אנשי המגן” שמן השיר “איש מגן נפל” בערבות הנגב או איפה שהוא, מאלה, אתה יודע, שרואים ויודעים מיד מי הם אולי לפי גרבי החאקי שעד הברכיים ומכנסי החאקי שעד הברכיים, ואולי לפי הסנטר הקשוח הזה ולפי השיער המסורק תמיד לאחור, ולפי כל החריצים החזקים סביב הפה, והקמטים ההכרחייים החרושים להם בפניהם מכל זמני העבר המצולק, אלה שבאו מן הגדודים, ואלה שהגיעו משרידי השומר, או בני בניהם של השומר, ואולי גם מן ההם החשובים הידועים, אפשר לומר ההיסטוריים, מבוגרי מחזור א' ו־ב' של הגימנסיה הרצליה, ומן המשטרה המעולה בעבר הירדן, ושיש בהם עדיים מן הנחישות של ספן סטוּף על הגשר בתוך הסערה, ואחדים גם מן החוצבים המהוללים (וביניהם גם אלה שהיו אמנים בגניבת אבק השריפה של המחצבה והעלמתו), ויש אולי גם אחדים שנלקחו פעם ישר מאחורי המחרשה וצמד השוורים, ונשארו עקורים עד היום, לרבות כל אלה שרואים בעין את החשאיות שלהם ובעליל את האחריות שלהם ואת הרצינות ואת המבטא הרוסי הנמרץ, ושתמיד על כן יש שם אחד שנקרא חד וחלק חאצ’קו, מוכרח שיהיה, או לחילופים מונדק, ואולי גם אפילו עבּדו, שלא לשכוח את הג’ינג’י המצוי ההכרחי, ושתמיד הם יותר שותקים ממדברים, ושתמיד פתאום יש איזה נבי סאלח ברמלה, או איזה נבי מוסא בירושלים, ועושים אז מיד איזה “ריכוז”, בחדר הצדדי שבבית הציבורי, לועסים בחומרה כריכים ושותים בקדרות מסוימת ישר מארגז הבקבוקים שהביאו לכבוד מצב החירום ומעשנים בקדחתנות סודית ועמוסת אינפורמציה, ומשגרים פתקים מאנ“ש לאנ”ש וחותמים בב"ח ובאות אחת א', ודי, בידי ילדים דחופים על אופניים שגם אם יפלו במלתעות איזה תנין בריטי לא יוכל הזה להבים דבר, עד שפתאום הם נעלמים בחשיבות חשאית וחוזרים אחר כך מאיזו שיחה חשאית ורצינית עם איזה “הזקן” שיש להם תמיד, ומתהלכים ביניהם גם כל השמות המפורסמים של הרציניים המוסמכים מכולם, שמות מהדהדים כמו אברהם איכר, או אברהם נגב, ואפילו שמות כמו דוב הוז ובודאי אליהו גולומב, ששמם בלבד כבר מחייב “לקפוץ לדום” עד שתורשה “לעבור לנוח”, וביניהם אפילו שמו של יששכר שלנו, שמייצג את האיכרים והפרדסנים ואת המרכז הבעל־ביתי במידה מסוימת, ביניהם, וצללים חשאיים תמיד עוברים כל הזמן, מהם של דאגה, מהם של תביעה לאחריות, ומהם גם של אותה המתנה מתישה ומדכדכת של מחכים. ומחכים. ומחכים.

ופעם אחת בבוקר מוקדם אחד, לאחר שחזרו השניים מאיזו פגישה שלא צריך לדעת עליה והוא גם לא יודע לפי שהם לא שמים לב משום מה שהאח הקטן הזה שוכב לו בפינתו ואיננו ישן, והם מנשפים על הבל הקפה המוקדם, ואפשר להבין שדיברו שם, במקום הסודי שממנו באו, ואנשים די מפורסמים, כנראה, למה לא להתאמץ ולרכוש בבת אחת מחסן גדול ולבנות באדמה מחסנים גדולים ויש דרכים לכך, או לא, אלא ללכת לאט כמו תמיד, אקדח אחר אקדח כמו דונם אחר דונם ועז אחר עז, ושלא נהיה כולנו פתאום אנשי צבא כאלה בלבוש איכרים, אלא רק כמו תמיד איכרים שבשעת סכנה יש להם גם אקדח טמון בחגורתם כשהטוריה או המזמרה בידיהם תמיד, ואליהו צחק מפני שמניין יקחו להם פתאום איזה מחסן שלם בבת אחת, והאח צחק מפני שאיפה יסתירו כל־כך הרבה ואיך אפשר להסתיר, ואליהו צחק מפני שאם אוספים כל כך הרבה נשק גם אוספים עלינו הזמנה למלחמה וכאילו מזמינים אותה שתבוא כדי שנוכל להראות להם, והאח צחק מפני שאיפה הבריטים יהיו בכל זה כשאנחנו רק רבע והערבים שלושה רבעים והבריטים רק יושבים ומביטים מלמעלה מעל הכל, וכאילו זה כאן מגרש תחרות של ילידים, ומצחוק לצחוק ומסוד לסוד עברו לצחוקים אחרים ולסודות אחרים, מתוקים יותר וגם משמחים יותר לפי הצחוקים ולפי ההתלחשויות אף על פי שחשבו שהוא ישֵׁן, צחוקים וסיפורים על הנחמדות כמובן ועל מה שיש בינם וביניהן, כל מיני סיפורים מפריצי צחוקים ומהוסי לחישות חליפות, הספל המהביל בידיהם והלילה ללא שינה מאחוריהם ואין טעם כעת ללכת לישון כעת אלא לחברו ליום העבודה שלפניהם זה בפרדס וזה בשדה, ועוד רגע והוא קם אליהו ויוצא ורותם את האופנוע שלו וחוזר אל השדות בטרם יהיו מוכי שמש גיבורה ואדישה, ושגם אם יהיו מוכי שמש כל כך ועוד הרבה יותר אין סיבה שהוא לא יהיה הולך ועושה שם עבודתו בפשטות והחיוך שלו לא מוביש, ובוודאי לא כאותה בושה שיורדת כעת על המעמיד פנים של ישֵן שמכסה פניו בסדין מרוב בושה, ושאינו יודע מה יעשה בכל כך הרבה בושה ואפילו בקצת מכל מה ששמע על איך זה הן הבחורות ומה יודעים ועושים איתן יחד, ולא יוכל לחזור על אפילו קצת ממה שספרו אך זה כעת על הבחורות ההן, ואיך ייתכן שכל כך זה ככה, ובמיני צחוקים טובי לב כאלה וגם בצחוקים גאוותנים כאלה ובגאוות תרנגולים צעירים, ואיך הם יודעים לעשות להן דברים, ואינו יודע מה יעשה בכל מה ששמע טרי ומלהיט כזה, דברים נוראי בושה כאלה, ואיזה עולם מרטיט סודות הוא העולם, איזה מעורר בבת אחת גם ריגשה מדגדגת וגם צורך להסתירה, ולכסות בסדין את הפָּנים אבל להרגיש כי בגוף קורים דברים, ולנסות מהר לחשוב על דברים אחרים, מפני שתמיד תמיד הלא יש וגם קורים כל מיני דברים, כאלה ואחרים, וגם – וגם מפני שהלא תמיד קרו דברים, כידוע, כמו, למשל, אותו מעשה מפורסם בחביות המלט ההן שאחת מהם נשתברה לה פתאום לרוע המזל וכל הנשק ההוא נתגלה וכל ההצלחה הגדולה נכשלה, או המעשה שהיה במחנה הבריטי ההוא ובשתיקה היפה על מה שרצו לעשות שם מתחת לאפם של החיילים, או המעשה שהיה בפצצות תוצרת בית, ובידו של פלוני שהוצרך מעתה להסתדר בלעדיה, עם תותב שהצריך את חבריו להעמיד פנים כאילו לא מבחינים במומו, או המעשה בחידוש פיקות הכדורים שהחלידו ובשריפה שפרצה אז במתבן של יגור, או המעשה בתכנית הפינוי “פ” לפינוי הנשים והילדים כשהוכרז מצב “ד”, ובאיזה עסק לא־נעים שנתגלע במפתיע כשנתפרחו פתאום ובלא צפוי יריעות הברזנט, ובבושה שנתגלתה אז בין המפַנה “מ” ובין המפונָה “נ” וגם לעיני הילדים ואיזו שערוריה, או המעשים הרעים ההם שנגמרו במאסרים בקאלבוש ובמשפטים שרק כשרונם וחכמתם של עליאש ושל חוטר־ישי הצילה בקושי. אלא שכל אלה לא היו השניים האלה שלו ולא הם ולא מהם. ואין איש יודע מה או מי או שהם עושים משהו, אפילו לא אותן תמימה וימימה, עם כל אותה קרבה הדוקה שישנה כעת בינן וביניהם. סליק אחר סליק, מחבוא אחר מחבוא, פעם יום ולילה ופעם לילה ויום ופעם די גם ביום אחד, כמו היום, בלי שיש איזה איש קורא להם ורק מדי פעם כאילו שמעו איזו שריקה סמויה בחלל וקמו בשקט, ונעלמו בלא מלה, פעם ישר מן העבודה ופעם יש מאיזה קן אהבה, ואינם לא של ארגון ולא של חבורה ולא של איש, ובין כך ובין כך וכמו תמיד כבר נבלעו ונעלמו, וכבר חזרו אחר כך, תמיד חזרו, וכבר הלכו להתקלח ולטעום משהו ולהחליף ולהתלבש, וכבר יצאו ברוחב כתפיים ובחיוכים היפים שלהם, וכבר שלובים וכבר חבוקים, חסון זה במתני רכה זו, ודבר לא ייפלט להם מפיהם על כלום מפני שכל פה כבר משוקע לגמרי מפה לפה בפה אל פה.