רחוב החול שלמטה נעשה פתאום סואן, איש אחד עבר ממהר, וכאילו רק עושה עצמו ממהר מפני שהחול מסכל את המהירות, ואחר כך איש ואשה עברו יחד, ואחר כך קצת אחריהם, עוד איש, גם הוא עושה עצמו ממהר, וחם לו, מפני שמתנגח, ועבר, מה ההמולה פתאום? אצלכם כזה שקט, רטן שמעון שמן העיר הגדולה מיהודה הלוי במרכז תל אביב, ואף אחד לא גר בבתים האלה? ואולי גם בקצת חרדה, כי אנחנו בקצה המושבה, מסביר לו היצור הזה, ואלה המגרשים האחרונים של מגרשי דונדיקוב, ומכאן והלאה מערבה רק הפרדסים בלי סוף עד קצה גבול המושבה, ומשם והלאה השדות מתחילים השדות של הערבים והכפרים שלהם עד החולות, ואחר כך זה כבר הים הגדול בכבודו ובעצמו וסוף הארץ וזהו. אבל פה בבית הזה גר שכננו אהרון, והוא חורש בטרקטור שלו בכל הדרום, וכאן גר הֶריש ששמו באמת אֶריך, והוא עובד בבית המסחר לחומרי חקלאות, וכאן הגברת פרייליך שעשתה בית־תבשיל ובאים לאכול אצלה מטעמים יהודיים דשנים, כל מיני ממולאים וקרושים ורוטטים ואיכְס, וממול גר המהנדס הזה, ועל ידו השוטר סרג’נט גוטליב, והלאה שם בראש הרחוב שם כבר גר ישׂשׂכר, ונעצר וכאילו נסחף בדבריו ועבר את המותר, וכולם הלכו ולא נשאר איש? כן, בערב שוב יהיו מתאספים מכל המקומות ויושבים על המרפסות מפני שמחניק בפנים ואין משב רוח, ושומעים אז הכל מכל הבתים וכל מלה מתפוצצת, וממש במרפסת הזו, בגופיה ובקצרים ולאחר המקלחת, מתרווח לו המהנדס שלנו בכיסא הנוח שלו והעיתון שלו בידיו, ורק עוד עוזר לבנו מחמדו להכין שיעורים, עד שנמאס לו והוא מרעים אז בקולו לאורך הרחוב ולרוחבו ולאלכסונו, את שאלת השאלות, ערב ערב דבר יום ביומו, תגיד לי, הוא תובע מבנו מחמדו, תגיד לי מה אתה, מטומטם או אידיוט, ומעולם לא שמעו מה בחר ומה ענה לו בנו מחמדו, שקולו עדיין צייצני למדי אם לשפוט לפי הבכי של ערב ערב, ורק אשתו באה אז עם הסינר ומנגבת ידיה ומנגבת מיראת האיש בגבורתו, וזו שאלת המחץ נשארת תלויה רגע באוויר ורק לבסוף זזה לאט עד הברושים נתלית רגע וגם היא נמוגה, ואילו בבוקר גם התלמיד האץ להשכיל וגם אחותו השמנמנה שהולכת בכבדות ומתאמצת שלא לפגר ומחככת בלכתה את פנים ירכיה הדשנות את עובי אלה בעובי אלה, מרוב דכדוך, ובוססים בכל כוחם בחול שלא לאחר, ועד ראש הרחוב וכבר יש להקה שלימה של ילדים ממהרים והורים ממהרים ופועלים ממהרים ואחרי זה השקט, בעצם גם אצלנו שקט תמיד, נזכר יחיעם, גם אנחנו היינו פעם בקצה העולם, מראשוני בית הכרם, בינינו ובין העיר רק כבשן הסיד המפורסם, רק שכונת מונטיפיורי הדלילה, ועוד הסיבוב של בית המשוגעים עזרת נשים, וכבר רוממה והכניסה לעיר, באוטובוס זה כמה דקות אבל בלילה לפעמים מן הקן בחזרה הביתה זה פחד וחושך ואימה ורצים בלב דופק, ושרים בקול כדי להניס את הפחד, זִבחוּ זִבחֵי צדק ובטחוּ אל אדוני, הוא יודע לספר, מפני שאת כל הסיפור מתחילתו רק שמע מן הסיפורים, איך ממסחה לקח אביו עגלה ופרידות ועמס את אשתו ואת שני ילדיו הגדולים ואת התינוק ימיק, וחזרו בכל הדרך ליהודה, שני ימי מסע ולינה במרחביה המפורסמת, עם כל הטלטולים, המטלטלים ובכי הילדים, אבל שודדים לא גזלו אותם בדרך ובשלום הגיעו, עד שכעבור זמן שוב עקרו והמשיכו והתיישבו בבית הכרם, שהיתה עדיין רק סלעים אפורים רק יילל תנים בלילה ורק רחוק מכל והמון סכנת נפשות, וכל המורים הסופרים והפקידים שעשו את “אגודת בית־הכרם” גילו אומץ ונחישות וגם אמרו כך בחגיגת אבן הפינה, “עוד אבנך ונבנית”, אמרו אז מירמיהו פרק לא, כמו שכבר אמרו בתל אביב, אבל היו ראשונים לאמור “נקום ובנינו”, מנחמיה פרק ב' כידוע (ושנשמע דווקא כנקום ובְנינֶה, למרבה הכלימה), מפני שאי אפשר להתחיל לבנות כלום בלי פסוק נכון, ותזכרו שהיה להם כאן ק. י. סילמן המכובד, ומי כמוהו למצוא את הפסוקים הנכונים וגם את הליצניים כשנדרש, והלא כולם כאן בקיאים גדולים בפסוקי הקודש ורובם גם אותם המורים המלמדים שלא בנחת את אותם הפסוקים לאותם האינדיאנים הפוחזים, ולבסוף קמו כל הבתים וגם עשו את בית־הוועד, ואת העיגול באמצע ואת גן השכונה על שם מי אם לא על שם משוררנו הדגול ח. נ. ביאליק, ובית מרקחת אחד, וגם חנות מכולת עם החנווני הגידם שלא נוח לראות איך הוא הוא פורס רק בידו האחת בסכין הגדולה אוקייה חלווה מן הגוש הגדול המזיע, וגם שתלו עצי חרוב, שמי לא עבר ותלש לו מהם כשהיה מאוהב ועוד לא ידע איך אומרים לה, וגם את עצי הקזוארינות משני צדי רחוב החלוץ, בודאי החלוץ, אלא מה, והן, הקזוארינות הללו, בחורף לאחר הגשם, הן מוסיפות תמיד ומנטפות, ובלילות הירח הן מנטפות תמיד טיפי ירח זהרוריים, שוב, כאלה שרק אוהבים צעירים ידעו להכיר, ובסוף הקיץ הן מנטפות טיפי אבק, אבל כשהן פורחות הן מנטפות פריחה חומה מאובקת, ותמיד תמיד, כשהרוח היתה עוברת, בכל עונות השנה, היו מתחילות לנגן נוגות אין־קץ פזמוני דברים רחוקים שבמקומות אחרים מנגנים אותם חוטי הטלפון ברוח, מספר יחיעם מתחת לעצי המנדרינות האלה, המושקות כעת בשלוש גומות הולכות ומתמלאות כאחת.

יחיעם עדיין הוא עֵצון ולא עץ, עוד אין לו קומתו ועוד אין לו דוושות הבאס בקולו, ועוד איננו חסון מהצטננויות, וריאותיו מלאות תמיד ליחה, אבל כבר הכל מוכן בו כפקעי עץ לפני האביב, מוכן לזינוק שלו, בעוד שנה או חצי שנה, ועוד מעט הוא יתחיל לפרוץ מכל בגדיו ואמו תתאונן, ימיק אתה גומר את כל הבגדים, מניין ניקח לך כסף לחדשים, מפני שתמיד אבא משתכר פחות ותמיד היוקר לשמלותיה החדשות מאמיר, וכמי שאוסף לו צידה לפני ההפלגה שלו, היה בינתיים קורא הרבה שומע הרבה קולט הרבה שואל הרבה ושר כל רגע אפשרי עם המירימות של הקן, פתאום יורד עליו עצוב של חתלתול עזוב ופתאום והוא מתמתח כבר כברדלס צעיר כשיוצא לציד, ובעוד שתי פסיעות וארבע חמש שנים והוא כבר המדריך הנערץ של קורס מפקדי הפלוגות בפלמח בג’וערה, או במחנה פלוגה ו' בחוּלתא על שפת־החוּלה וברווזיה, מפיק שאגות ומרגליות לשון שאפילו התשושים מן הזחילות המפרכות היו מנתרים אז מצחוק, עומד כתומר רענן ומרעים מליצות מטובי הספרים, שהשדות, היו מוריקים מצהובנם לשמען, מתחזה לבריון שמחרף קללות שהאדום מחוויר והלבן מאדים כנגדן, וכך כשהם רצים ברגבים הוא ניצב למעלה, יפה כזה גמיש כזה ומקל קטן כבידי מנצח, והוא משווה את פקודיו המותשים לכל מיני דברים שאינם באים בדפוס, כאילו נולד בשכונת פחים ולא בשכונת הגנים של המורים־סופרים־פקידים שמסתבנים כל היום, ורק מאוחר בערב באוהל כשהוא נשאר פתאום, בא עליו העצוב, מימים רחוקים כאילו, ועושה לו לבד ועצוב ופגיע, מוכן לכתוב שיר של אוהב, וכאילו האהבה שבתוכו הנה היא כבר מתחילה תוססת ונאספת ומחפשת צורה, מתגעשת בעיוורון כאילו קודם שַעתָה, ועוד לפני שראה ולפני שהכיר את רֶמ ה, ועוד לפני שעלה על לבו לקחת ולכתוב לכבודה שורות שיר קטן ומוצץ כזה למשל

בערוב יום בסתיו

קור אחרון של זהב

שקוראים בקצב, ובכזה מתמשך, ומזמזמים בשקט, ולא די, ונזכרים ב־

הגד, איך כילית אתה הבוכה,

ימי הנעורים

ואילו היתה לך כבר רֶמ ה, הלא היית יושב וכותב לה כעת, וקורא לה בכל השמות, בהתחלה רק “חזק רֶמ ה!”, כי אתם בשומר הצעיר, וחותם “חזק ואמץ!”. ואחר כך יקירתי, וגם יקרה שלי, ומהר מאד גם מתקן את שמה וקורא לה רֶם, רֶם שלי, היית קורא לה, ולבך עובר על גדותיו, וגם הכי פשוט, רמה טובה, וזה הכל, ופתאום גם, ישליג בקרוב, ו –

– – – הנח לא קרה דבר –

אילו שאל מישהו: מה לך קרה?

לא נשארו ענבים? אמר פתאום יחיעם, והיצור הזה ביחפותיו ובקצת מכנסים נושרים לבשרו דהר וכבר חזר בסלסלה שופעת בעודף ענבי חלודה חברוניים, זאת העונה, אמר, כדאי לחכות כל השנה לעונה הזאת, לימד אותם, ושמעון קם ופורש קצת הצידה להפשיל קצה שולי מכנסיו הקצרים להטיל קילוח מימיו, והוא בעצם כזה ורוד, הבחור הזה, ואיך שהוא מתפעל מחברו המרדן, זה הקָמר, שמתנגד כמעט לכל וקודם כל ליהודים, במה אנחנו יהודים? במה אתה יהודי, הוא תוקף את היצור הזה, בזה שאינני אחר, מנסה הלה להיפטר, ואולי בזה שנולדתי יהודי? וגם בזה שכך אמרו לי תמיד, שאני יהודי, ושמכל הגויים אין כעמך ישראל, וגם מה מפריע לי שאני יהודי, למה לא, בעצם? ויהודי הוא גם זה שכל העולם ניסה להשמיד והוא שרד למרות הכל, לא נכון? ושהפך מנרדף לחזק, ושיודע כבר להילחם ואוסף נשק, אמר ונבהל אם לא אמר יותר מדי, ושעל כן נחפז לתקן, ולא כשׂה יובל לטבח, אמר, והוא גם הבונה הגדול ביותר של הארץ החדשה ביותר של האדם החדש ביותר, לא נכון? וזאת היא גם השעה ההיסטורית הגדולה ביותר בעולם, שעת המפעל הגדול ביותר בעולם בשעה הגדולה ביותר בארץ העתיקה ביותר בעולם, הללויה, לא נכון? ויהודי זה מי שבונה יומם ולילה את ארצו הקטנטונת, שרצה בלי כתונת, מה אומר קמר? קמר שונא את כל מה שאמרת, והוא עוד ישמיע דעתו, הוא כותב חזק, והוא מצייר חזק, ויש לו ראש חזק של מורד, והוא האדם המורד, והסנטר הכבד שלו שלוח למעלה, והפה חזק ומחושק, העיניים עמוק מתחת לגבינים החזקים, והמצח כדי לנגח, והתלתלים האלה שחורים, עדיין ילדותיים אבל יהיו קיסריים, וקצה אצבע אחת שלו נכרת בתאונה, ולכן הוא מדבר עם אצבע שאי אפשר להתעלם ממנה, והם הולכים חצאי לילות רחובות שלמים בתל אביב ומתווכחים בלי שהוא שמעון יאמר מלה חוץ למְמְ, ולעתים גם הְמְמְ, די עם היהודים, טוען קמר המורד, להתחיל עם העברים. ולכדורגל אינו הולך המרדן הזה, שעשוע של המעמד המנצל הזורק לעם המנוצל לחם ושעשועים, כדי להסיח דעתו משאלות הסהר הפורה ומזרמי התעוררות העמים השמיים, עתיקים גם חדשים, מן הכורדים והארמנים והמה־שמם בצפון ועד הסודנים הנובים והקופטים, ועוד מישהו שם, כמדומה, למטה במצרים ובדרום, ולכן הולך שמעון בלעדיו שבת בשבת למגרש הכדורגל, תענוג לנפש, ושם הוא אחד מגדולי האסטרטגים למרות צעירותו, ואילו ראה אותו רבנו הנבון בגדולתו כאן, מסביר לכל דורש את ההבדל בין בעיטת חרטום הנעל ובין ההדחקה בצידה, עם רעיו שיש לו שם שיכורי כדורגל גם הם, אחד מכבי, ואחד זוהר, אחים תאומים, ואחד מוֹז, קצת מבוגר מהם, וכולם מחכים למוצא פיו של הידען בחכמת המערכה, ולציוניו הקולעים לגדולי השחקנים, גדולים כהאחים זליבנסקי, לייבלה ויענקלה, חברו קמר היה מקיא, ומורמים מעַם האחים פוליאקוב, והמוכשר כשֵד, נודלמן, חברו קמר היה מקיא, וייזכר לטוב הבחור היפה בהפועל שנקרא אמנון, והוא דווקא מרחובות, ובא מכל המרחקים כדי לנצח את הבורגנים, אבל שער הכבוד במשחק כנגד מצרים, שנגמר בשלוש שתיים, לטובת מכבי, מי הבקיע, אם לא בן ציון המכונה בּנצי, בֶּנצי חרָש, וכל הכבוד, אבל מה כל אלה אם לא רק עפר ואפר, לעומת תפארת ישראל עמוד הימיני ופטיש החזק, השוער ברגר, לו יאתה תהילה, ולא ברור כלל למה אלה השניים כאן שומעים כל זה בחצי אוזן אדישה וכאילו לא גילה להם כעת נצורות תבל, לעומת זה בתיאטרון אולי גם הם יכולים לחלוק כבוד לאבירי הבמה הנכונים, הנה ברטונוב למשל, ושמעון גם קם כעת מן החול ומתמלא דרמה, אומר ומבטא כל מלה לחוד ועושה מן המלים תמונה, “עץ התפוח כבר פורח”, מחקה שמעון את הגאון, ומנפח שפתיו ומכווץ כתפיו כדי להקטין קומתו עד קומת השחקן, מ“כבלים”, הוא מסביר, ופתאום ויש לבלוב ויש שלום ויש תקווה למדוכאים, “עץ התפוח פורח”, ויהיה טוב, תראו, או הבלתי נשכח שבתפקידיו, “הנר כבה”, אומר הגורל, “יש להדליק נר חדש”, ב“הדיבוק”, וצמרמרת, ויחיעם מאשר בניע ראש, או קחו את מֶסקין, עומד גבוה כזה ושמעון מראה איך, והוא יהודי גאה, והוא שיילוק שמראה לגויים, “הלכלב כסף?!” הוא מטיח בפניהם, “היש לכלב כסף?!” – עצום כזה, אבל לא כמו שעשה פינקל את שיילוק, “סיניור אנטוניו”, עומד שמעון ומרים גבה אחת כדרך שלעדותו עושה פינקל, “פעמים רבות על הריאלטו”, הוא מציג וגם מנסה להרעיד את קולו, מפני שפינקל משחק בשני קולות בבריטון ובטנור כאחד המתחברים ברעדה, כך הוא יודע לומר, וצריך לשמוע אותו ב“היהודי זיס”, קמר היה מקיא, גם יהודי וגם זיס, ואיך הנה הוא בא וקד ואומר, “חן חן אדוני ההרצוג”, הה איזה רפליקה, אמר שמעון ולא מסביר, וגם נרגע משהו ומשתתק פתאום כבלתי רצוי, וגם שולח יד אל האדמה להתמך בה בשבתו, וגם מתיישב, וזהו.

נתעייף? נעלב? נעצב? או גם הוא פתאום קלט דבר שהולך כעת ומתממש, והלא זה אוטו, מה פתאום אוטו כאן ושלא יישקע בחול, באו להודיע? באו לקחת? לא, סתם אוטו יהודי מתאמץ אחד חורק לצאת בשלום מיוון החול הזה, מי זה יכול להיות, או הבריטים? שכחנו איפה אנחנו, לא, סתם אוטו מתאמץ אחד וכבר הלך ועבר ונעלם, ועוד מעט וחלקת החמרה הקשוחה תקל על חייו, ומסתבר פתאום שאנחנו איננו מחוץ לעולם. מה השעה? ואגב משחקי הכדורגל, גם אחיו הגדול של היצור הזה הוא כידוע שחקן מפורסם, ואיך לא נדבק אחיו הקטן בקדחת הזאת, ויחיעם בקושי יודע איך נראה כדורגל אולי מפני שהוא ירושלמי ולך ותבעט בין סלעי ירושלים, ואף כי מכבי יהודה איננו מכבי תל אביב ולא הפועל, הרי כל שבת נערכים כאן קרבות שמכל קצות יהודה באים ברכב וברגל לחזות בהם ולצעוק ממלוא הלב כדי לעשות גם את השבת ליום שיש בו טעם וערך בין ימי השבוע, ושחקן אחד היה אפילו מגיע מעקרון, אינכם יודעים, מה שמו, אולי מֶלר או מלך? איש חסון, איכר מאחורי מחרשתו, לא צעיר כבר, ששמש הפלחה כבר צילהבה אותו, והוא עולה על אופניו, ודש בדוושות על כל החמרה ועל כל החולות, ודרך הכפר עאגר וסמטאותיו, וכלום לא יוכל לעכב אותו, לבוש כבר בחולצת הכחול־לבן של מכבי יהודה עם הסמל, יבשה מן הכביסה ורטובה מן הנסיעה, והוא המגן הימיני ויסלח אלהים אם היה השמאלי דווקא, ולאחר שהמקשר יוסקה אחד, צנום וממולח וערמומי בתחבולות, לוקח ומטעה בכדרוריו את היריב בחיוך מתוק, היה מגיש לבסוף כדור חם אל התותח הזה, מעקרון, ואל שרירי הפלח קשה היום, וההוא היה לוקח ויורה אז את הכדור בלי חכמות ישר לפנים, והכדור היה עושה פְ־פְ־פְ כזה כמו סופת ציקלון ופוגע ומטיח את השוער המסכן פנימה אל תוך הרשת, והכדור בבטנו או לפעמים בצמרות הברושים שמאחוריו, ברושים שחורים וצפופים ואין שום כדור בחלומם, והנבעט הירוי היה טס אז בשמים עד ירושלים, ואז מרוצה ויודע שעשה מלאכתו ביושר, היה לוקח המלר או המלך את האופניים שלו, לוגם מים ישר מהברז, ודש בחזרה, לאחר שנאם באזני כל ההמומים שמסביבו, נאום בן מלה אחת: “זהו”, ועל גבי כל החמרות והחולות וסמטאות הכפר, והאופניים האלה קטנים לכוחו ומתפקקים תחת שפע הכוח האדיר של שרוף השמש הזה, חלחלה עוברת בהם מרוב כוחו, ואינם יכולים לא לשקוע ולא להיתקע, כשכוח אדיר זה דוחק בהם, השרשרת תיקרע, המסגרת תתעקם, והם ימשיכו לרוץ בלי להתווכח, ואילו כשמגיע למחוזו לעקרון שהערב כבר יורד עליה והרחוב מלא מטיילים ומטיילות, ידיהם על אחוריהם, הוא נכנס כמנצח, איזה בר מזל, איזה מזל לנו, אשרי יולדתו אשרי אשתו וילדיו. הנה, ככה זה כששחקן כזה יש לנו, הללויה.

ברור כעת שהתור שמעל החצר, הלא נראית, שוב החליפה את האוּ־אוּ־אוּ שלה השווה בהטמעת הברותיו, באו־אוהו־או, ואולי זה אפילו טו־טו־טוהו, והדגש על האמצעית או על האחרונה, פעם חושבים כך ופעם כך, ושזה דיבור אחד לגמרי ומשהו קרה לה, או שזו התקופה שאין לה כלום בקן שלה לא ביצים ולא אפרוחים ולא איש ולא חיזורים, והיא תור לעצמה כעת, ויכולה להרהר ולנסות וגם להחליף דרכים, או נתעטפה רוחה ושממון סוף הקיץ עליה, ועצוב קצת, לא?, וכמו, לא יודע מה, או מה עושים כעת, ואין עוד שום רמז ולא שום בשורה לא לקבל ולא להריץ אותה מהר, ורק מחכים, כל הזמן, רק מחכים, ואולי – התחיל שמעון, ואולי הם – התחיל ולא גמר, מה הם? דחה אותו יחיעם, לא בהכרח, לא מוכרחים. מי יודע. כי איפה עוד בעולם משקים מנדרינות ומחכים לבשורה. ורק אף אחד לא יודע כלום ולב כולם מכווץ. אבא שלי המשיך פתאום בלי התחלה מישהו, כנראה יחיעם, תמיד בתְנועה תמיד עושה ותמיד בסוף יום העבודה שלו נוסף דבר ויש בארץ משהו יותר, הוא איש שלם עם עבודתו והוא והיא דבר אחד, כן, והוא נמצא על־כן בו בזמן בכל מקום בכל הארץ ואיש לא יעז לקנות טוריה בראש פינה בלי אישורו, ואיש לא ינעץ מסמר בבאר טוביה בלי הסכמתו, וכל עוד המעדר הישן טוב למה לרוץ לקנות חדש, ואת המסמר הישן אפשר ליישר במכות פטיש, ולא לבזבז כספי עם עני, ולפני זמן מה היה איתו כשדנו על הכביש החדש שצריך לסלול, והוא לא רצה לשמוע על כביש שרחבו יהיה חמישה מטרים, אתם מטורפים, אמר להם, אתם בשגעון גדלות, זו ארץ בלי אדמה, וכל מטר כביש יכול להיות מטר חיטה, ואם בהשקייה מטר עגבניות או מספוא, ולאחרונה גם מדברים על האבוקדו שהוא עץ פלאים, ולקחת אדמת מטעים ולעשות ממנה כביש עקר, לשווא ניסו להסביר לו כי הכביש הוא עורק חיים, ואסור לבנות עורקי חיים שיהיו נסתמים בקרוב, ורק הביאו אותו לידי רתחה, ואפילו חזר לדבר אידיש ועד כדי כך, בזבזנים, צעק עליהם, בטלני העיר, תלושים, לעג להם, ועוד שמות גנאי שכמותם, דזשוּליקים, ולא עזר כלום, הכביש יהיה צר, והשדה יאחז בו משני צידיו, והנוסע יתענג על כביש ששני שדות יהיו מרשרשים צמודים לו משני עבריו, ויוכל להושיט יד ולקטוף ולעשות לו מלילות, כשאחת המכוניות תצטרך לרדת לתעלה כדי שתפנה מקום לשנייה, בחיי, אתם צוחקים, ואיך הוא בנו הצעיר הזה יוכל להיות כזה, ומצד שני גם פסנתרן לא יהיה, ומאוחר להתחיל, כשם שגם חקלאי גדול לא ייצא ממנו, והייתם צריכים לראות איך כשהוא מתקלח פותח את הברזים ושופך מים, בירושלים, כאילו הוא בין נהר פרת ונהר חידקל, שופך מים ושר ומבזבז מים ושר, ולא חס על מימי עם עני, ולא על מימי הארץ הציחחת, ולא על בורות ירושלים הנשברים, וגם לא חש עצמו פושע, ורק רודף אחרי הסבון המחליק על הרצפה ורץ לתפוש בו בלי לסגור את המים ורק שר מיני מצחיקים שעולים אליו מאליהם, ואין לו מושג מה הוא הולך להיות, או מי ישמע מה שהוא רוצה, כשכולם תמיד אליו רק בתביעה אחת שכולם מאחוריה, קום בחור עצל וצא להתגייס לעזרת העם, לעזרת העם, כן, שכם אחד עם כל אחינו העליזים מתרוננים, ומתי, אומר יחיעם ודי בשקט, מתי לחפש את האלהים?

גם רבנו הנבון של שמעון לא מבין למה לו כל התאריכים של מלכי צרפת, אנגליה וספרד, ומה לו ולבית הבורבונים או ההבסרבורגים, או הטיודורים ההם, שהוא חרד לדעת עליהם הכל, הלהשתדך בהם הוא אומר, נוזף בו רבנו הנבון בקול עייף, ולמה לו לשאת בראשו הזה, עם ענן המשי הבהיר מתפרח מעליו, למה לו לשאת קופסת תאריכים יומיים כמעט, הן לפי הלוח היוליאני והן לפי הגרגוריאני, ואיזו טובה תצמח לו ממילוי מוחו בזיבורית הזו, או בשמות כל נהגי האוטובוסים של המעביר, כל מיני היאשה, גרישה וסאשה ההם, איש איש ומספר ריכבו שלו, או אם את הגול המכריע בין נציונל קהיר מצרים ובין מכבי תל אביב, לאחר שהשחקן המצרי לטיף בעט משלושים וחמישה מטר ולא החטיא, תקע אחר בנצי חרש או דוקא נודלמן, כי זה אכפת לו, או מי היה מאמין איך בחור מן הגימנסיה בלכתו הביתה בתוֹם שִממון כל הלימודים ההם, בוחר לו אבן קטנה אחת, באחד־העם פינת הרצל, מתחת הגימנסיה שכאילו המתינה לו, ומתחיל לבעֵט בה ולהדפה לפניו, ממדרכה לכביש ומכביש למדרכה, בסגנון מיטב שחקני העולם, הולך ומבעט בה ומכדרר בה, תאוה לעיניים ואוי לנעלים, ובמסירות קצרות נמרצות ויפהפיות, ועד לשער השכנים ביהודה הלוי, שיהפוך לשער הבינלאומי ואליו, בדיוק רצחני, הוא מכניס גול בלתי ניתן להיעצר בידי שום שוער, ומקפיץ את ההמונים – ונושם אז עמוקות, ועולה במדרגות אל הבית הנעול בכל המנעולים וזה יפה לו, ולא ושום יהודי חדש בארץ החדשה, ולא אכפת לו תלוש או לא תלוש, ושאף רגע אינו חושב לתקן את עצמו על ידי חרישה בשדה, ולעולם לא יוכל לראות באף איכר עובד אדמתו יותר משיש בכל איכר עובד אדמתו, והוא לעולם לא יוכל לשיר, ביום אני גורף זבל ובלילה אני יושב עם הכהנים ושר. אותו זה רק מצחיק. ואתם יודעים מה, נתעורר כעת היצור הזה, התלושים האלה, הלא דווקא הם כתבו יפה כל כך, קראתי בחוברות של אבא איך התלוש הוא היהודי החולה, המנוון, הגלותי, החלוש, איש המרתף, נפש רצוצה, או פייארברג לאן, מה אתה צוחק, מין שחפן אחד שמעשן פפירוסות בשרשרת, ותמיד גונח מלבו והולך עם מטֶה ורוקק תמיד ועם הרבה שלוש נקודות, ומתלבט ולא יודע לאהוב אשה, ואיך יקום לנו גזע דור גבור שתול על פלגי מים, דור צומח על פלגי זעתו הברוכה, הו זעה, זעה מלוחה, הללויה, לו לבי רפת, אורווה, דיר, ואת פִּרשו יטיל בי כל גדי, ושורשים שורשים הוֹ שורשים, זו כל תקוותנו, בואו אִמרוּ איך עושים לו ליהודי שורשים, קודם שורשים ואחר כך פירות וגם גזע, או קודם גזע ואחר־כך פירות, או איך אפשר שלא להתרגש מעוצמת המלים הכי יפות, מלים כמו גורן, למשל, או זריעה, תשמעו, ומענית, ותלמים, ואיך הן עצם היפה, והאמת, או שבלם, הו שבלים, או למשל המלה דונם, הנה קחו דונם ותטעמו, דונם אחד, נסה לאמור דונם ולא להתרגש, שלא לומר אלף דונם, ועוד קודם, הפאדן, גודל חלקת שדה שזוג שוורים חורש ביום אחד, אמרו פאדן, כן, ולאט לאט אמרו כעת לחם, לחם שחור, לחם שחור וחמאה וזיתים, ועגבניה, הו עגבניה עגבניה, או משק, אמרו משק, המסך עולה ותרועת חצוצרות ונכנס משק, שלום רב עליך משק, נפשנו אליך נפעמת, ורק לא תלוּש, ולא חולה, ולא גלותי, ורק המחובר, ורק במחובר, וכנצר משרשיו ייפרה, זה כל הדבר: נצר ושורש ומלכות דויד וייבנה המקדש. מאלה תקום ציון ותבנה ארצנו. ארץ חדשה לעם עתיק. ועוברים לנוח. ורק שלא יגדלו אצלנו התלושים, מה פתאום, ושאצלנו יהיה תמיד הבאים ישרש יעקב, ישר מן התנ"ך, ותמיד והיה כעץ שתול על פלגי מים, מתהלים, והאדם המחובר, השורשי, המעורֶה, והקבוע, והיליד, יליד השדה אשר ברכו אלהים, השדה וחלקת השדה, מלים קדושות, ושדה הכּרבּ, כן, והרגבים, או שק חיטה, הנה, אמור לאט, שק חיטה, מלה של שירה, או לפרזל את הסוס, תשמע, מזמור לדויד, או זה, אדמה תחוחה היטב – לא מתיקות של חלום?

מה קרה? מה נגמר אצלנו? או מה מתחיל? איפה אבא הגיבור ואיפה בניו המבולבלים? ברור שמנקודה אחת דרכיהם מתפצלות. אולי לא נקודה, אולי שעה, או זמן שמזמן אחד הם כבר נפרדו ואינם יחד, עדיין הם נוגעים, עדיין גרים יחד, אבל כבר מתפצלים ומן הצד, אלה פה ואלה שם, וכבר מביטים על ביתם מבחוץ, לא מבפנים, ואתה מתחיל להיות לא שלהם, ולא עוד אלא שמביט בהם ולא תמיד הכל מוצא חן בעיניך. פעם יש אני אחד שמביט על עצמו מבחוץ ופעם זה אני אחד שמביט מבפנים החוצה, ופעם זה לא אף אני אחד אלא תמיד זה כל מיני אחדים, לא תמיד כולם ביחד, יש זה שהולך כל יום לבית הספר, ויש זה שעוזר בבית ורץ בשליחויות, ויש אחד שיושב לשולחן עם כולם, ויש גם אחר שכבר איבד מנוחה ולא יודע, משכבר יצא לו, והלך אל לא יודע מה, עדיין נמצא כאן אבל כבר הלך, חברים הרבה אין לו, ואולי אין לו בכלל, עדיין כאן ביתו אבל הוא כבר לא בו, יצא הלך הנער שלכם, עוד לא במרחקים, אבל כבר לא במקום שגופו שלו עדיין רובץ וקורא, בדיוק שם הוא איננו, לכאורה כן ועדיין רבוץ בפאת הספה הישנה ברכיו מתחת ביטנו והדפים מתעופפים ומתהפכים כרדופי רוח, אף כי פה ושם הוא מחזיר דף או דפים לאחור, לקרוא שנית את הדף ההוא ואת יופיו, ואיך הוא כתוב יפה, ושפתיו קוצבות בחצי קול את המלים ואת אופן היחרזן זו עם זו, ואת האמת הכל כך נכונה המתגלית פתאום ולפי תומה עד שאי אפשר אחרת ופותחים את הלב ואת הזכרון שיכנס הדבר פנימה וישאר שם, באותו דיוק שחולץ את כל הקושי ועושה אותו גם פשוט וגם יפה – אבל באמת, איננו שם, וכבר הלך וכבר פרח מכאן ונפרד הלך ויצא, ואין עוד לפניו בעולם אפשר או אי־אפשר, ומי שעדיין לא ראה מימיו שום דבר גדול מאמת מים דקה מצינור הצול ורבע, ושום זרימה גדולה מזו שנוהרת פה בעצלתים נִרפים להשקות כמה מנדרינות בטרם תיספג כולה בחול הצמא תמיד, כבר רואה גופי מים אדירים פורצים נאדרי כרבולות, ומי שלא היה לו אף פיסת ירוק על כל שדות הקיץ שהוא רואה, יש לו כעת והוא רואה יערות עַד כבירי ירוק ורפידת ירוק דשנה עסיסית לרגליהם, שאפשר ללכת ולבוסס בה והיא מתמצצת לה מהנאה, ושבמקום עץ תות אחד וכמה ברושים זירדיים ושלושה איקליפטוסים דלילים, הוא חוצה את העובי השחור של אילנות אדירים שאפילו שמם לא ברור, אדר או אוג או תרזה או לִבנה או תאשור, ואין שם אף עשב יבש אחד ולא אף זקנן שעיר אחד מנענע יבשושיו, אלא כולו הולך בנוכרי, בזר, בחדש, במפליא, ודוחה ורק דוחה את ההכרח לחזור ולמצוא עצמך שוב בפאת הספה, ורק עצוב עצוב עד לא יודע מה.

אלא שבדפים היפים והמרתקים שבספרים ההם כמובן אין רק מקומות ואין רק מרחקים, אלא נפגשים בהם גם בכל מיני אנשים בוודאי וגם עם נשים, ועם נערות, נעז ונאמר, ועם כל האחרות ממך ההן, אלה שאינו נפגש אִתן כאן ולא מעז לחשוב איך יהיה נפגש אִתן פעם, כל אותן המפעימות שהוא רואה לעתים פה ושם ושלעולם לא יתקרב אליהן, ולא יאמר מלה, ולא יהיה ללִבו עוז, וכנראה גם שמעון לא, ורק מרחוק, ולא יחיעם, והוא אולי מפני שאת רֶמה שלו עדיין לא פגש, והוא נאמן לחכות לה, אולי, ושאפילו חברים אין לו יותר מדי, ועל צד האמת אין לו אף אחד, אף כי יש לו כאן איזה משה אחד שהוא אויבו, ושלא פעם הם גם הולכים מכות, לא תאמין, ומשהו תמיד מביא אותם לידי הדיפות ודחיפות, בלי שום סיבה נראית, ואחר כך הם כבר מתגלגלים בחול, מוחצים זה את זה, רועצים זה לזה את הזרוע או את השוק, חונקים, מכאיבים, מדיפים ונושמים ריח זיעה זרה, מחבקים חיבוקי שנאה הדוקה, אוכלים חול וגורסים גרגרים וקמים לבסוף כואבים ומקומטים וקרועים והקהל אינו מרוצה ולא יודע לחרוץ מי הגבר, ובקושי כובשים את הדמעות, ואת הסיבה לאויבות מי זוכר ודוחים לפעם אחרת, אלמלא ההכרח שיהיה לכל אדם יריב ושיהיו לו חברים, יריב כבר יש וחברים עוד לא, ואולי עוד יהיו, אבל חברות, ילדות, אבל להתקרב אליהן, לפעמים נראה הדבר פשוט כל כך, והלא הן מדברות כמוך, מה פתאום, הן מדברות כמו ילדות, אחרת לגמרי, ובלתי אפשרי לגשת, הן על האי שלהן ואתה על האי שלך, ורק מסתכלים מרחוק, בהתגנב, בלא להודות, ובאופן המיוחד הזה של הילדות, שהוא כל כך שונה, לא רק בגלל לבושן השמלות והשערות והקישורים וכל אלה, אלא בגלל הכל, ונשאר רק להביט בהן או רק להציג לפניהן הצגות גבורה או אולי להציק להן בכל מיני תעלולים ושידעו להן, ולהתבלבל לגמרי כשפעם אחת מהן פונה אליך במשהו לפי תומה, ואתה אבוד, ואולי יום אחד אפשר יהיה פשוט להתקרב, ובואי נדבר, רוצָה לדבר אתי?, ופשוט ישר וקרוב, אף כי כבר דמעות לך, והיא פתאום תביט בך, ותראה אותך, ואתה תביט בה, ופתאום, והלא זה קורה, כך אומרים, ולא יודע, כי אפילו אופן הצבת הרגל שלה כשהיא עומדת ורגל אחת רפויה לה ככה ועומדת כזו שונה, וצריך להודות, גם יפה כזה, ובמין מובן מאליו שלא מתחיל להיות לא מובן ולא מאליו, וכולה רק פלא שעושה לך דברים שקשה לומר מה, משהו שנבצר ממך, שאתה בחיים שלך לא תדע להבין גם אם תשתדל, ואצלה זה מובן מאליו, ובקלות כזו ובחן כזה ובמשהו אינסופי, כן, נפלא מאמור, או למשל פרק היד הזה שלה, יד עשויה אחרת, יד של ילדה, צרה כזאת ודקה וארוכה וקלה והעור מתוח עליה צח, לא ראית?, נרכנת במין קלות של ענף דק תלוי יורד, באצבעות נוטפות למטה ברישול, כאילו, או באדישות, ובאמת במין ידיעה אחרת, במין יכולת אחרת, במין אחרת מקסימה אותך, ובמין נבצר כזה, במין אתה לעולם לא תוכל כזה, ולא יהיה לך לעולם וגם לא בשבילך, עד שכולך מתחיל מתקרטע לא מוצא מקום ולא איך לדעת דבר פשוט רגיל כזה, יום־יומי כזה, מין שום־דבר כזה, ואתה עומד טיפש וקסום, ונמשך ולא יכול, לא יודע איך לומר את המיוחד, ואיך זה קיים, והיא, בכל כך מובן מאליו ובהיסח הדעת, ובשלימות הזו, בלי להתגנדר ובכזה גינדור, כענף נוטף, יורד נרכן עם האצבעות הארוכות דקות גבעוליות מתחדדות להן עם הציפורנים האלה, ובאותה שלימות אדישה, דקה ושקטה ונוטפת לה בלא דעת אבל בחכמה כזו עד יאוש מסַפר – ואולי, אולי אין הוא נעצר מוקסם על כף היד הזאת שלה, אלא רק מפני שאין לו עדיין כוח אל השאר, אל כל השאר שלה, ואפילו לדבּר על איך זה שם אצלה, מיני כל הדברים ההם שלה, המאד מעוררים ההם, מאד מגרים, אבל מדוכאי בושה ופחד ובדידות והכרת חוסר ערכך ובעיקר עם ידיעת כיעורך הדוחה, שאפילו עם אלה שני חבריך היחידים שאין לך קרובים מהם, אפילו לא אתם, לא על זה, לא, על הכל כן ורק לא על מה שיותר מהכל, ורק סביב סביב ועל בכלל או בספרים, ולא למצוא שום עוז, עדיין לא, לא לגשת ולא לגעת ולא להתקרב ולא משהו, ולא לדעת יותר אמת, ולא יותר גילוי של ממש, ואין שום עוז לדבר על המקסים המפתה הזה, על המפעים הנרגש הזה, ועל היפה הזה, הנורא נורא יפה, על זה – לא. וככה זה.

מה עוד? מפני שהלא יש גם חברים שאיתם הולכים לבריכה בפרדסים, ומדברים כל הדרך ומדברים כשמתפשטים וגם כששוחים ועושים בריכות ובעיקר מדברים אחר כך כשעולים קפואים כמעט לשטֵח בשמש את העצמות המכחילות לספוג את חום הבטון המלוהט על שפת הבריכה פנימה ואל תוך הבטן ואחר־כך מתגלגלים ויורדים אל החול שבצד הבריכה חם ורופס וזהוב ורובצים כתנינים בחול שבצל הגרוויליאות והוא חודר החום אל קרבך וגם מתחילים לדבר על הנערות, ויש שם איזה יוסי אחד שקם תמיד מרבצו החם וכל עירום גופו דבוק גרגרי חול, וכבר יודעים שהנה הוא חופר גומה בחול הרופס, ומצייר סביבה איך צורתה נראית, ומכוונה לאמצע גופו שכשיהיה שרוע על בטנו תוכל הגומה להכיל את כל הבליטה שלו, כהטמן העפרוני את ביציו בחול להדגירן, והחום יבוא ויקיף את כולו עד תוכו והוא מחייך אל כולם בכל שיניו הגדולות עם משהו רירי ומרוצה שרואים בגלוי את תענוגו וגם קורא בשמה של הזאתי שהיא זאת השוכבת כעת מתחתיו, ולאחר שצוחקים אליו קמים וקופצים אל תחתית המים ונעשה פתאום עצוב וגם מגעיל וגם חבל שבא איתם וגם איזה בזבוז ואיזה טמטום ונשאר עצוב ולבד, וחוזרים, מופרש מכולם, וזו הפעם האחרונה, עד ששוב יהיו באים לקרוא לו, חברים באו אליך, אומרת אמא, מזרזת אותו שלא יהיה גדל ילד בודד, והוא הולך איתם אל “המרכז” עם הקיוסק, עם תחנת האוטובוסים, עם הצנורות שיושבים עליהם, מקשיב פה ושם, מביט מזה אל זה, נתלה בבדל שיחה ונשמט ממנה, ומחפש את הרגע להניד יד פוטרת בנענועי שלום קלושים אל כולם, ובשריקה צייצנית לחזור הביתה, איזו עייפות אומר גם שמעון כעת, לא עשינו כלום ותראו איזו עייפות, הנוער עייף, מחייך יחיעם, חכי, הוא אומר, חכי מכוֹרה אדמת מולדת, הנוער עייף, הוא אומר, ומחייך סביבו.