קצת רוח, ממערב, גם השמש ירדה משהו, וגם החום הערמוני שעל ראשו של יחיעם היה מתבחש על מצחו ומעליו, בגוש גלי רך שמזמן לא נסתפר ושופע כעת לכל צד ועל מפרשי אזניו, אבא שלי מחכה ממני להמון, אמר להם, שאעשה דברים ושאהיה דומה לו שאעבוד כמוהו ואולי אפילו שאגדל שפם, אמר, ואילו ממש אותה בריזת ים קלה ושקופה שהחליקה שקטה מעל כל גבעות המערב ההן, וכבר גם מעל גבות הפרדסים, בתוך הבהק רקוע השמים, שכבר התחילו להתמלא שמש יורדת, הגיעה מעל כל המגרשים האלה הריקים עדיין את החצר הזאת כאן, של הבית האחרון בגב המושבה, שרק עוד על ידו קמו קצת פה ושם הבתים האחדים, זה של אהרון מימין וזה של הֶריש ממול ושל הגברת פרייליך ושל האדון המהנדס, ושל גוטליב ועד ביתו של יששכר למעלה בראש הרחוב, וגם היתה מפריחה לשמעון בקלות את ענן המשי הבהיר שעל ראשו, מפני שזו החלטתו, לאחר ודאות הקרחת השלימה של אביו, חלקוּת נוצצת ומטופחת, שהוא, אם לכך הוא נדון, יקח בינתיים ויגדל את כל מה שעדיין יש לו, דק ומשיי ובהיר ככל שהוא ונשמט לו בהמון בועות קלות, שכל סריקה משאירה מהם פחות, עד שסימנו ותפארת יופיו הוא הגודש השיפוני הזה, העולה ונופל מיד חסר שום קשיות סביב ראשו הזה רך כולו, ומעלים כמעט את שאר שרטוטי פניו, שהלכו כמובן ונתגלו אחר כך ככל שעברו השנים, כשהתפארת נתמעטה והאמת נחשפה, ועד אז הרי זה ממש כדור עשן בהיר המתעופף איטי מעל קלסתרו החבוי, פאר שאינו דווקא מטֶה לצידו את לב מוריו בגימנסיה, שאינם מכלים בו את מלוא כל סלידתם מפני הגנדרנות השחצנית של הבלורית המתגרה הזו שלו רק בגלל חוב הכבוד שהם חבים לאדון אביו מעירית תל אביב, מטה לחמם, אבא מנומס ומכובד ונשוא פנים וקרחתו שלימה, גם כשכל מוריו המלומדים האלה, כל תלמודם המכובד אינו נחשב בעיני הבן היחיד הזה אלא כראשון לעונשים המפריעים את סדר הדברים הנכון: מגרש הכדורגל בשבת, אולמות הסינימה פעמיים בשבוע, עם רָאמוֹן נובַארוֹ איבן מז’וּחין ורוּדוֹלף וַלֶנטינו שאין יפה ממנו, אשריו ואשרי יולדתו (ודווקא הוא מת צעיר בדמי ימיו! ואלה כידוע תמיד באביב ימותו), מלבד שיעורי הצ’לו שהוא חייב בהם אצל האדון הוֹפֶנקו, ולפני הכל קָמֶר חברו האיש המרדן, וגם שמואל חברו האיש הנוגה — ישליג בקרוב — היה שמואל קורא בעל פה בקול חדגוני — אזכור שנה שעברה— דיבר בשקט, בקול מעומעם— הנח, לא קרה לי דבר, אילו שאל מישהו מה לך קרה$הקלד משוואה כאן.$ ומלבד חיזוריו הנואשים, בלי לגלות להן, אחר זהבה אחת ואחר דווידה אחת לסירוגין, שתי הגאוותניות ההן כל אחת לפי דרכה, ושעם כל זה, ההכנות ליום יציקות הגבס הולכות ומתממשות ובקרוב ועוד תראו, ואילו כל אלה מורי הגימנסיה שלו, איזה בדיחה.
גם מורי יחיעם בגימנסיה בירושלים הם סיפור משעשע, איזה מצחיקים. אתם מכירים? לא שמעתם? גם לא על דוקטור נאמן המורה לאנגלית שאיננו אדם גבוה כלל והוא אימת המאחרים לבוא, רק נכנס והקיש בדלת והיא כבר נעולה סופית, ועל הדוקטור ברוכין, המורה לתלמוד המפתל שתי רגליו הכחושות מתחת השולחן כשתי צמות דלות ונוזף בקול ניחר, “לֵוי פרא לוי פרא, פֶפֶרמן…”, לא שמעתם, ולא על המורה שָלֵם מן המשוטטים שסיפורי הגוזמאות שלו מצורדים רגע, וגם לא על קַלעי של המתימטיקה, או על לָאדִי של הפיסיקה, שעליו אומרים כי אמר את אימרת הנצח כי שני קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו, ושעל כן דְווה קָווֹת מקבּילות בַּבּוֹצְ’קָה נִיקַגְדָה נִיפָּגֶשוּ, ומה אומר לכם שם הסופר קבק, אלף אלף קבק, והספר שלו במשעול הצר, ורעמת בלוריתו המלבינה ושתי בנותיו, הה איזה יפות, עדנה ובת־עמי, לא אומר כלום? או ההיסטוריון המהולל תֶמֶס שמספרים שהיה תותחן בצבא הקיר“ה ונתחרש לא עלינו ואפשר לומר בפניו הכל בגילוי לב, או אדון דֹב קמחי מן התנ”ך, לפנים בֶּריש מֶלֶר, שהכיר את ברנר ומדקלם ברגש, מצודד לב הבנות ועושה להן עיניים, ואת מוהליבר המנהל, עם הזקנקן, כל אלה החשובים האלה לא הגיע שמעם עד הדרום המפגר הזה? וגם לא שם האדון אלוּף הזקוּף, האדון להתעמלות עם המשרוקית ואומרים שהוא גם, שְשְשְ, בהגנה, או רופא הגימנסיה האשמאי הזה שהבנות מתאוננות עליו שבמקום לבדוק הוא ממשש אותן, ואיכְס מגעיל כזה, כולם אנשים מורים מהוללים ורק מה לנו ולהם, איפה הם ואיפה אנחנו, הם באמצע המאה התשע עשרה ואנחנו הלא בוקעים כבר ועולים משליש המאה העשרים, הם נולדו וגדלו שם ונפלו לכאן בלי מזל ונעשו מורים מחוסר ברירה במקום להיות פאר חוקרי עולם, וכל העולמות שלהם זרים כשם שמיושנים כשם שמגוחכים, ואנחנו כולנו רק כמין אינדיאנים בעיניהם, אינדיאנים דוברי עברית בשגיאות, פראים שכל עניינם רק להוריד שיבתם שאולה, בורים כאלה עמי ארצות, ומפגרים אינם יודעים להעריך תרבות והשכלה, או איך הם המורים שלכם? אצלנו אחדים הם בסדר, למשל הררי לספרות, איך הוא קורא יפה ומדקלם כמו שחקן, והוא דווקא בסדר, סיפר שמעון, אבל יש לנו “רַבֵּנוּ”' , “רבנו הנבון”, לא שמעתם? “רבנו הנבון כולו כעיפרון”, לא שרים אצלכם? כי שמעון הזה במיוחד יודע להוציא את רבנו שלו מכל כליו, שמעיקלה, מפסיק אז רבנו את השיעור וכולו תוכחת לעג, שמעיקלה פייגלה, תאמינה לי, הוא מוכיח אותו, נמאסו עלי כל החוכמעס האלה, והלא אני כבר מכיר את כל החוכמעס שלך, כששמעון רק היתמם ורק שאל לשם ההשכלה על רחב הזונה מה זה בדיוק הזונה הזאת, את זה תשאל את אבא שלך ביום השבת בין מאכלי הדגים, יעץ לו רבנו בחרי אפו, וגם לנו, התנדב אז היצור הזה, יש המורה יעקב, כולנו בכיתה רק שנים עשר, אולי כשכולם באים חמישה עשר, והוא רואה אותנו כאילו היינו הקונגרס היהודי בבזל, עומד לפנינו מתגעש כולו, שתי ידיו פרושות לצדדים מקיר אל קיר, והוא לועג למתנגדים היריבים והוא רומס אותם, מראה להם את טיפשותם, קורא להם להתבייש, ומבריח את כל העורבים מעל כל האקליפטוסים, ומוסיף וחוצב להבות, לפני כל האלה הצעירים הנושאים בקושי את כובד התבגרותם התוססת, המתישה, מושך את מכנסיו הצונחים, ולא השנים עשר לפניו אלא כל דור היהודים הצעיר היושב רתת ולא יירתע עד שתצא האמת לאור, אוּמָה אוּמָה, היה נואם לפנינו בהתרגשות, אומה הקיימת שנות אלפיים, אומה הלוחמת על חייה, אומה הנותנת נפשה על חייה, של נעליך מלפני אומה, אומה הנושאת דגלה רם, היה המורה יעקב מבעית את כל רחוב יעקב המתנמנם והעולם היה צר למשא צידקו, ולא צריך היה לא להסכים ולא לשאול ולא להפסיק, כי הוא באמצע הקרב הגדול, נגד כל האנטישמים ונגד כל קטני האמונה, ונגד כל המתעייפים באמצע העלייה, והוא מוסיף ודורך על במתי האויבים ומביס אותם, ואת שנים עשר מתבגריו התשושים, ואת כל רחוב יעקב הריק, מלבד כמה אבקים, ואולי רק עוד כמה עוזרות בית ערביות שנעצרו המומות בין ניעור השטיחים וחיבוּט המרבדים תומכות ידיהן במתניהן, מלאות יראת כבוד מתוקף ההשכלה ומהוד הנואם.
קח את מורנו אדון דוקטור ברוּכין, מי אנחנו לפניו, אפילו לא עיירים צעירים, הוא בשביל שבת תחכמוני עם הפילוסופים ועם חכמת ישראל, להחליף מכתבים עם הוגים ומאמינים, יש כתבי־עת כאלה, ראיתי, מעיד יחיעם, אצל אבא, תרביץ, או ציון, ועוד כאלה, לא מבין שם מלה, ומה לו לד“ר ברוכין ולי, אני רק מפריע לו, מנמיך את קומתו, מבזבז את ריכוזו, מעולם לא היה בצריף שלנו בשומר הצעיר, ומעולם כנראה גם לא היה בקיבוץ, אבל הוא יודע מה אני חייב לדעת, החיבורים שאני כותב גורמים לו שבץ, והדרשות שהוא מְנסה, אם לא מפריעים לו, מייבשות אותי, כמה המרחק ביני ובינו, מאה שנה, שלושה דורות, בחיים שלו עוד לא היתה טוריה ולא רובה גם לא אופניים פשוטים, וסינימה אצלו זו תרבות רעה זולה וקלקול המידות, ולוקחים אותי אבא שלי ואבא שלכם ומכריחים אותו ללמד אותי ואותי ללמוד אצלו— כשאני צוחק הוא נעלב כשהוא בוכה אני מתאפק שלא ללעוג, אבל, לפעמים, כשהיתה ההמוּלה בכיתה מתגברת עד מעבר לנסבל, היה ד”ר ברוּכין המסכן והתלמוּד פתוח לפניו, מגביה אז את צווארו המדולדל מתוך צווארונו הריק, צוואר קמוּט מיוּשן כזה, כארנק בלוי, וכאותו עגוּר, היה אוסף את קצת נשימתו שנותרה ניחרה מעלבון ונושא את שארית קולו היבש והסדוק, “הסוּ הפראים!!” היה צווח, ישר ממאפוּ, אמיתי ורמוּס וכואב, שכל הפראים קבלו דווקא בתרועת מבינים, והוא חזר והתקפל אל תוכו הרוס, ופתאום ונחמץ לי הלב עליו, ולא יודע, אבל, קח את המורה שלי, קופץ שמעון נרגש, קח את רבנו הנבון הזה, מה הוא יודע בעולם, למה הביאו אותו עלינו, אני נשבע שהוא בחיים שלו לא היה בסינימה, וכמובן שלא במגרש הכדורגל, ולא שמע את השביעית של בטהובן ולא אכפת לו, ואפילו לא מבדיל בין ברטונוב ובין מסקין, והוא מלמד אותי היסטוריה, מה אכפת לך כל מלמות הגויים האלה, הוא גוער בי, כשאני שואל לתאריך, כלום להשתדך אליהם אתה מבקש, או קח את המורה יעקב שלנו מלך ציוני ציון, מתפרץ כמובן היצור הזה, אם הוא מבדיל בין לימון לחושחש, בין פרד לסוס, אם דיבר אל ערבי מימיו, אם רכב על חמור, על סוס, אם קרא בחיים שלו את ההגדה לבית פורסייט, אם שמע על טוניו קרגר? אם ראה את “המלאך הכחול” עם מרלן דיטריך ועם אמיל יאנינגס, הה, איזה שחקן, התרגש היצור הזה ושערו התבחש ברוח על פניו. אבל אבא שלי דווקא מתפעל, מספר יחיעם, הוא, ברוּכין, כתב אל אחד־העם וגם קיבל ממנו מכתבים, אבל על גאלסוורתי לא שמע, ולא על תומאס מאן, וארץ ישראל היא בשבילו עדיין חובבי ציון וחיבת ציון, מעולם לא טייל במדבר, ובגליל עוד לא היה, ואכפת לו רק מה אמר אחד העם שלו, אל איזה ברדיצ’בסקי אחד, ולא מה אמר ברל, או אליהו גולומב, כמו סוכנים של תרבות מפוארת שכבר איננה נמכרת, או כמו מוכר מיובשים בשוק הפירות הטריים, ומה מרגש אותו ומה מזיל דמעה מעיניו ומה מרגש אותי ומה מזיל דמעה מעיני? וקָמֶר, החבר שלי, נכנס כעת שמעון נמרץ, והרוח מערימה את ענן הפשתן הבהיר של ראשו כמעט תולשת את המשי הקל הזה, החבר שלי קמר כבר הרחיק לכת, והוא לא רוצה כלל לשמוע על יהודים, יהודים יש שם בגולה וכאן אנחנו כולנו כבר עברים, מספר שמעון, וקמר אומר שנמרוד שמלפני אברהם אבינו קרוב אליו יותר מכל הרמב"ם או הגאון מוילנה, כך הוא טוען, וארץ ישראל הוא אומר היא רק קטע בתוך הקשת הפוריה, הוא אומר, והאַלים הכנעניים הם דשני עסיס, האלה ענת למשל, כבדת בשרים וסעוּרת חושים, יותר מכל שֹרה אמנו הצמוקה והמרשעת, הוא אומר, קמר חברו המורד, מלבד כל המאוס והדוחה והמגוחך עד בושה שיש באידיש שלהם, באוכל היהודי, בהיגוי האשכנזי, המגעיל הזה, והוא כבר מלמד עצמו לומר היטב עין וחית וקוף וריש, ולהתיז בהם ולקטום כסיגרייה כבויה את מבטאו הרוסי ואת שמו קמר הנה הוא הולך להחליף לקמיר, לקינן או לתמוז.
ואתם יודעים מה, קוטע כעת היצור הזה את השטף, אנחנו איננו מזקני הארץ הזאת, מצחיק, אבל אנחנו הם בניהם, בדיוק בניהם של הראשונים, ממש בני אנשי העליה הראשונה הביטו עלינו, איזה בנים היסטוריים, הם עוד מאז עלייתם כל הזמן רק בונים ובונים ובונים את הארץ הזאת הלא בנויה, מאז כשעוד לא היה כלום ועד היום רק ממשיכים כל הזמן לבנות ולבנות בכל כוחם כל יום ויום — ואנחנו? מה אנחנו? ומכל מקום, אבא שלי נראה, הוריד כעת את קולו, לא כמו אבא כי אם כמו סבא, איש אחד מִדֹור רחוק, גם אבא שלך, ולא כאילו רק דור אחד בינינו אלא שניים שלושה, לפחות — אבא שלי בא לפני שהיה המקום הזה ואני כבר לאחר המקום, הוא היה לו שבר־מקום בחייו, ואני פשוט ובלי שום שֶבר, ואמור, על מה אתה מדבר עם אבא שלך? אתם מדברים בכלל? על מה? הוא מכיר אותך, יודע עליך— הזקן שלי, הלא בלבו כבר הכין לי מה אהיה ואיך אהיה ואיפה אחיה, ואני אהיה? ומה שהספיק לו יספיק גם לי? — אני גם לא מתחיל לחשוב ככה, אמר שמעון, אני רוצה לפסל, לנגן, לקרוא, ללמוד היסטוריה, ללכת למקומות שאני אוהב, בכדורגל, בסינימה, בתיאטרון ובקונצרטים, ולא, אלוהים לא, אל המקומות שהוא הולך, ולא חושב על מה שאמרת, לא חושב על בונים בונים, ולא חושב שזה בשבילי, מה פתאום, ושיעזבו אותי אני לא בשביל זה, אפילו לא בשביל ההגנה (והביטו מהר סביב, ופתאום גם איזה מיתר סמוי כאילו נפרט רגע), ואני— קונן יחיעם — לי אי אפשר לדבר כמוך, אבא מחכה לי, מה שהוא עשה בארץ מחכה לי, כל המשפחה שלי מחכה לי, והשומר הצעיר מחכה לי, וההגנה מחכה לי, כולם מביטים עלי, ומה שאני רוצה או לא רוצה אינו ברשותי, וגם אם אינני רוצה אלך לשם, ואני אגור באוהל, ואקפא מקור, ואשנא את המקלחת הקרה, ואשתין מאחורי האוהל כי לא יהיה לי כוח לרוץ, ויקימו אותי בכוח בבוקר, ולעבוד בטוריה מתחת האשכוליות לא יהיה לי כוח, ותמיד אהיה רעב, ותמיד היום יהיה ארוך נורא ובלתי נגמר, וזה מה שיהיה, בודאי, מפני שזה כך ואי אפשר שאני לא, ואני לא אֶלמד שחרה, ואני לא אלמד מוסיקה, וגם לא ספרות או היסטוריה, אני אלמד כנראה חקלאות, או יערנות, מפני שזה ישוב הארץ, או אהיה וטרינר, ולכל היותר אלמד ביולוגיה או כימיה, ואהיה כנראה כימאי מסריח, וזה מה שאהיה, וגם לא בטוח בזה מפני שבחור רק גומר ללמוד וכבר הוא תפוש והוא הולך להכשרה ולקיבוץ ולהגנה, ואין דרך אחרת, וזה הכל. מה שאני אוהב נחשב למשחקי ילדים ומה שאעשה מאין ברירה נחשב לשליחות. וזה הכל.
וחשוב רגע, ההם שם, שבהטמנת הסְליק ההיא, הם שם מפני שהם בשליחות, או מפני שזה המשחק המותח שלהם? מפני שארגנו אותם לשרת את העניין הגדול, או שכך הם אדונים להרפתקה המותחת שלהם? או אולי כך זה חוק המקום, שבלי להישאל הוא מוסכם, כמין הכרה שמרגישים בעצמות, ושאתה לא תוכל אלא להישמע לה, יותר מזה, שתחוש עצמך מחויב להתנדב לה, כמי שמוכרח להתפקד ולמלא את השורה, ושאי אפשר ואפילו מעליב אם ייפסחו עליך ולא יקראו לך, וגם אינך מחכה עד שיקראו, ושגם יש בזה איזו שותפות אפלה, כמו משהו קדמון והכרחי, אולי אפילו כקולו של תוף השבט, שאתה שומע ויודע שקוראים לך, שהסכנה הביאה אותך ואתה פה מוכן בלי שאלות ובלי תנאים, עם נשק ובלי, בלי חשבונות, ואפילו נדחף ובא, באמצע הלילה הגיע הקול אליך ואתה נעקר מן הכל ובא, כמובן, אולי כמו בסיפור ההוא על הנער שמואל? זוכרים? במקדש, כשנעור בלילה, מבוהל, לא מבין מי קורא לו ולמה קוראים לו, ופתאום תופש עצמו אומר, כן, ואומר, הנני, ממש במלים האלה, כן, הנני, הנני כי קראת לי. לא זוכרים? פתאום וזו הידיעה שקוראים לך. ידיעת ההכרח הקודם־לכל והלא־יכול להיעצר, באמצע היום ובאמצע הלילה ובכל מקום, ואתה מיד אתה בא, הנני, זה הכל, הנני, וזה הכל. אומר יחיעם ומפסיק. כי פתאום היה הדבר גדול מדי. וכאילו כך באמת. עד שמוכרחים לשתוק רגע ושותקים רגע. ולא רוצים להפר משהו שידוע ברור שאמנם זה כך. אבל שמעון אינו רוצה להקל, מה זה, הוא אומר, מה זה?— זה אומר שאתה לא רק של עצמך, התחיל היצור הזה, אבל שמעון קצץ מיד, מה זאת אומרת לא של עצמך, של מי? של המולדת? של העם? לא מלים גדולות מדי? — לא יודע, התחיל היצור הזה, ואולי זה דווקא הצורך להצטיין? או הצורך להוכיח שאינך מפחד להסתכן, שאתה גבר על הכיפק. וגם שאתה בנבחרת— ולתת את כל החיים שלך כדי להיות בנבחרת? או שזו רק תמימות נוראה, כאילו הולכים ומקדשים משהו, שאותך הוא לא שואל? וכאילו באמת יש איזה מוכרח בעולם שהוא יותר מן ההכרחי שלך? ושיש משהו בעולם שהוא שווה יותר מן הקצת שלך, מקצת חייך האלה? למה אתה צריך להוכיח שחייך לא שווים? שיש משהו שווה יותר מן החיים שלך? — או השניים האלה שנעלמו לאן שהוא עד שישלחו לכאן מלה, והלא זה משחק במאסר עולם או בחבל התלייה, מי זה תובע מהם כל כך, מי זה שתל בהם הסכמה למין תביעה נוראה כזאת? ומי לקח לעצמו רשות לתבוע— או שכלל לא כך, וכנראה לא כך, וכל המאסר־עולם וחבל־התלייה אינם אלא סבירות מדומה, כמו שבטיסה מטורפת באופנוע כל הסכנה היא רק סבירות מדומה ובאמת לעולם לא יקרה לך כלום מפני שלך לא יקרה כלום, ואין כאן כלום אלא זו רק קצת התגרות בסכנה, כמו הרגזת השור שבזירה, מתוך ידיעה בטוחה שלך לא יקרה וזה רק השור הוא שיקרה לו ודינו נחרץ.
אני לא מבין מה אתם. כעס שמעון. לא רגיל אצלו. ולא מעלה על דעתו כמובן איך בעוד פחות מעשר שנים והוא עצמו רץ שם בבריגדה נסחב שם במדבר ובכל מיני מקומות חמש שנים, תפוש עם הרובה הכבד ההוא, 654010, לא להאמין, חמש שנים אבודות, לא מבין איך אתם. אמר שמעון והתחיל נרגע. מביטים זה בזה, קרובים ורחוקים כל כך. כל אחד כאן וכל אחד מחוץ לכאן. מה יודעים על רביצה בפאת מיטה וקריאה והספר מתחת גחונך ודף אחרי דף מתעופף כשאתה גם ישנך בזה וגם מחוץ לכל זה, או על בדידות השיטוטים בפאתי הפרדסים, ועל הדמיונות שאופפים כעדת זבובונים מתרוצצים ומקיפים את ראשך, מה אתה יודע מה מרעיד את לבו של היחיעם הזה עם גבות עיניו המקושתות, עינים כאלה ירוקות צהובות או ירוקות חומות, ופרעות השיער החום־ערמוני שלא ניגזז כבר הרבה זמן ויפה לו, ומה עושה לו את העולם לשווה משהו, לחשוב משהו, ולשמעון את ההבדל בין האפוליני והדיוניסי, ואת הלבד שלו, מעבר לשובבות בגימנסיה לכדורגל בשבתות וההימשכות הכפולה פעם לדווידה ופעם לזהבה, או איפה אנחנו באמת בתוך עסקי השבט הזה שנולדנו לתוכו. שותקים. ופתאום וכאילו על סף תהום. קצת צעד לא נכון, קצת מחשבה לא נכונה, קצת הרגשה שלא נכונה — ואין עוד. ונעשה מכווץ כל כך שקשה לנשום. מה מוליך אל המחשך, גם לאור היום, ולמה מיד הם שם, כאילו קראו להם ההם שלא מסרבים להם, ואפילו לא מעלים על הדעת שאפשר לסרב להם וזו מין תביעה פשוט הכרחית כזו וברורה כזו כמו אור היום, גם כשבמחשך, תביעה בלי מלים, ושומעים לה בלי חשבונות, ולא מבחוץ אלא מבפנים, או מבפנים ומבחוץ בבת אחת, ואיך מיוחד הוא הרגע שבו אתה נקרא, הי אתה, כן, אתה שם, קוראים לך, והלא יש אנשים שכל חייהם מחכים כל חייהם שיקראו להם, שיהיו נקראים פעם, שלא ייפסחו עליהם כשיהיו קוראים, שלא יהיו בלתי נקראים, קראת לי? קראו לי? מי קורא לי?
שלוש הגומות שנתמלאו בינתיים עד שפתן ורבצו תחתיהן ממולאות מים עכורים לעייפה ובועות קצף שטוחות ושלדי עלים צפים כמין ספינות נטושות, ואיזה עכביש גדול אחד עומד פתאום על עלה אחד ולא מובן אם זה מרמז משהו, או כאילו רק מסיעים אותו במעבוֹרת מצד אל צד ולא ברור אם הזבובים שמצד זה צריכים כעת לשמוח ומצד זה צריכים להתחיל להיזהר, ומעבירים כעת בעסק גדול את אמת המים אל שלוש הגומות הבאות הרצופות עלים יבשים חול צמא וכמה נמלים שעוד לא תפסו כי המבול הנה בא ולא יודעים מה בדיוק לעשות. או מתי יבוא לקחת או לבשֹר. אתה את “המלאך הכחול” ראית? התחיל פתאום שמעון מפרק קודם. אני? כן, בטח, אישר היצור הזה בהרבה נענועי ראש, ובלי לספר איך ראה, מפני שכסף לכרטיס הלא אין לו, מניין יקח שלושה וחצי גרוש, ושעל כן היה מדלג בלילה ומטפס באותם עצי הגרוויליאות הגדולים והסמיכים שהיו מקיפים את בית העם ומגיעים עד רום גגו, ועל ענף אחד שמנוני משהו ושביר למדי, ישר ממול החלונות הארוכים והגבוהים שהיו פתוחים למילואם מפני שהקיץ היה מעיק בחום הלח ההוא, והאולם העתיק היה מחניק וכל הצופים בעלי הכרטיסים היו מנפנפים בכל מה שבידם מעיתון ועד כרטיס הכניסה, לרבות מניפות ענוגות לרבות כובעי רועים אוסטרליים שכמה מבריאי הנוער הטוב לא הסירו מעל גבחתם גם בלילה, ומעל הענף ודרך החלון כשרבע המסך מוסתר ופס התרגום בלתי נראה כל עיקר, אפשר היה להיצמד ולהיבלע בסרט, ועל ידי שינוי ענף או השתרבבות קדימה תלוי רק ביד אחת, על סף שבירת הענף, חרדה לכל רואה אילו היה מי שיראה שם בלילה את ראיית הקופים שבה רואה היצור הזה סרט, וגם אפשר היה להחליף עץ כדי להזיז ולשנות משהו את הרבע הלא נראה, בשעה שעמרם החליף גלגל בגלגל, והעלה את האור, וכל מיני נזקקים פרצו החוצה כדי להספיק מתחת לעצים ולהספיק לחזור, וכך ראה סרטים, וכך גם את “המלאך הכחול”, לא הכל ראה היטב, לא הכל היה מוסבר לו, לא הכל התקשר היטב, אבל זה היה עליו כמו רעם, לפחות, שהרעיש את כולו, פעמיים באותו השבוע טיפס וראה, וחזר הביתה לא יודע נפשו, וחש ברור שמשהו השתנה, לא קל לומר דיוק מה, אבל כאילו שוב אינו אותו ילד, האפשר שנתגלה שם המם אותו, היה מחוץ לאפשר ומחוץ לידוע ומחוץ למותר ומחוץ לנאמר, האשה ההיא שם המרלן דיטריך ההיא, שקראו לה בשם לוּלו, או לוֹלה, לא עלה על דעתו שיש נשים כאלה, שייתכן כאלה, שמסתובבות ככה, שלבושות ככה שכמעט ערומות ככה ושמראים אותן ככה, או המורה הזקן ההוא שפתאום נשתבש ויצא מן המסלול, ומות הציפור בכלוב שהיה כנראה רמז מאיים, כבר מן הפתיחה, וההתדרדרות הזאת שלו, בלי שיוכל עוד להיעצר, וההשפלה שלו, והנורא שעלה בגורלו כשנשא אהבה מאוחרת אל האשה המבלבלת ההיא, לא רק גוויתו המרחפת במרומי ענפי הגרוויליאה מול החלון ההוא נפוגה, אלא העֲמֵק פנימה לתוכו, הנדהם, הרעישה את עולמו, את סדר עולמו, את חוקי התנועה, זעזעה את הציר הפנימי שבלעדיו הכל מתחיל נוטה על צדו, כמו גלגל בעגלה שמתחיל משתמט ממקומו, ועוד רגע יפול, וצועקים לו לעגלון, הגלגל הגלגל, גם משהו מאד מסוכן וגם משהו, חייבים להודות, גס ומאד מגרה, לפתע פתאום מאד מפתה, ומאד מרגש, והאסור הזה המבהיל והבלתי יכול להיות. ומשום מה זוכרים פתאום הרחק מזמן עוד בתל נורדוי כשגרו שם מזמן, על שפת הים, קצת צפונה קרוב לבית הקברות של הערבים, היה שם בית המטבחים, ופעם כשעבר בלי שהתכוון לראות היה לפניו הדבר איך עשו לה את זה, ורצה לברוח אבל לא יכול, רגליו נקשרו גם כשהזוועה והגועל והבחילה עלו לגרונו, ואיך הפרה שקשרו את רגליה ומשכו פתאום והיא התמוטטה על צִדה בבהלה, עדיין חיה ולא מאמינה, והאיש השוחט בא והסכין בידו, הו לא, לא להמשיך, הזוועה ההיא ואִתה גם איזו התעוררות נוראה, גועשת, חונקת בגרון, שכן להציץ שלא לברוח, שכן לראות איך זה נעשה, איך עושים את זה, את כל הבלתי נסבל הזה, את כל האסור בראייה הזה, או כאילו פתאום נעשתה איזו שותפות שלא רוצים להודות בה, ורק להכחיש, להכחיש הכל, אלהים, עשה שאוכל לקום ולברוח, אבל כולו רק מהופנט למקום, מגלה את הנרגש שבחטא, את הנחנק שבגרון, ואת הנפלא הנורא שבעוד לא נודע, ומה פתאום, בשום אופן לא, אבל כן.
יחיעם מבקש לדעת מה היה בסרט ההוא, ושמעון מספר לו בקצרה, ואיך לבסוף רמוּס והרוס חוזר בשארית כוחו המורה ההוא, ונשרך אל כיתתו בחצי הלילה, והשַמָש, נכה המלחמה, מצליע עם הפנס לראות מי היה הפורץ המגושם הזה, ומוצא איש שמוט על כסא הקתדרה, חובק כטובע את חוף מבטחיו, והוא מת לגמרי— וכאילו סגר את לולאת החטא שהסתבך בו, וגם הוסיף וזימר בין השפתיים את מה שזמרה הלולה ההיא האיומה והמדיחה, עם רגליה המפורסמות בשיר שהוא גרמנית אבל בערך כך, בקולה נמוך, המפתה, יפה כזאת עם סיגרייה בקצה פומית ארוכה וכסיות ארוכות על ידיה, יושבת באלכסון, מגלה את חוּביה, בזלזול, ושרה, אני מראשי ועד כפות רגלי כולי אני אהבה, ככה בערך, והיא האשה ההיא שמחוץ למותר, מנסֶה להסביר, שאיננה בשבילך, אבל שקוראת לך לבוא ולצאת אליה, לבוא ולהיות פעם שונֶה, להיות פעם אחר, ולהעז ולהגיע אליה ואפילו תהיה מושפל לרגליה, ואיך אי־אפשר היה לראות כשהליצן ההוא שבלהקה בא לנפץ ביצה על מצחו והיא נוזלת על פני הפרופסור והקהל משתגע מצחוק והוא רצה לבכות, ואיך אתה ממשיך לאהוב גם כשאהובתך משפילה אותך, שואל אותו היצור הזה, אוחז בשארית האשכול שנשאר, למשל אם היא תמחץ אשכול ענבים על פרצופך לעיני כולם והמיץ יירד לך, אינני יודע. עונה יחיעם, אינני יודע, הוא ממלמל ועוד מעט באמת, לא, הוא עוצר ולא דמעות, היא לגמרי מן הדיוניסיות, מסביר כעת שמעון, והן מועדות להזיק, וקוראות להרפתקות, שמי יודע איך חוזרים מהן, או כאילו בוא נראה איזה גבר אתה, הוא מסביר, ולעומתה גרטה גארבּו היא אפולינית, ואיך יפה להביט בה, כשכל המסך הענק מתמלא בפניה האלה, עם העיניים שלה, עם שקעי הלחיים, עם השיער הזה שלה, והשפתיים המלאות, והחוטם השוודי שלה, ועם הרוך הזה שלה הבלתי מושג, כמעט ללא חיוך וללא נסיון לצודד אותך, כי אתה כבר מוקסם, כשהיא ניבטת קדימה מעל חרטום הספינה המפליגה לה, איזה יפה הוא אומר, ואין יותר מזה, איזה יפה, אומר שמעון והוא נרגש, היא לא בשביל להתעסק אִתה, היא בשביל להעריץ אותה, הוא אומר, באמת, נרגש, מרחוק.
ואני אהבתי את אירין, מספר כעת יחיעם, היו לה עיניים אפורות, אתם זוכרים, מה פתאום אפורות, מתערב שמעון שזכרונו בָּדוּק, עיניה היו שחורות, בפירוש, אתה בטוח, מפקפק יחיעם ממאן לוותר, לא אפורות? ואולי חומות כאלה? — שחורות, מקפיד שמעון, שחורות מעורפלות משהו, מוותר טיפה, אבל צבע שמלותיה כן היה אפור כל מיני אפורים עם כל מיני בהירים, תמיד, כן, מוקסם יחיעם, ותמיד הלמה אותה השמלה, פעם מצבע השמנת, פעם מצבע הכרכום, או האיריס, תמיד פרחים אצילים, וגם הבהיר שלה היה עמום משהו, ותמיד ניחחוּ מסביבה מיני “ניחוחים” כאלה, ככה בתרגום הנפלא של הספר הנפלא, “ניחוחים”, וגם משהו שהיה עליה תמיד “צח כמשי”, זוכרים, ואני זוכר, תרם כעת היצור הזה, אני זוכר: “בלוּזה רכה וורודה עם שרוולים רחבים”, לא? אבל לא אפורות, עיניה, תמיד הן שחורות, אולי פעמים נראו גם כאילו חומות, כקטיפה, לא?, כן. ואילו פניה היו תמיד “חיוורים כשן”, לא? כן. והשיער היה זהוב, בוודאי, לא זהוב תוקפני, אלא, זהוב “כנוגה הירח”, ותמיד עם ריח הסיגליות, תמיד של פרחים, ויודעים מה, תמיד היתה אשה של פרחים ושל צבעים ושל ריחות ושל נועם, ואף פעם לא של בשר ודם, ולא שום דבר ארצי, וגם מנגנת רק את שופן תמיד, גם כשנכשלים נישואיה ואהבתה החדשה נגמרת במוות פתאום, כאילו איננה אשה אלא אווירה, כאילו רק בת לוויה מקסימה לאיזה ג’נטלמן, ענוגה כזו ובלי יצרים, יפה כדי ללוות את מי שאוהב יופי, נוסף ליין הטוב ולסיגר המשובח, עוד נועם עוד רוך של אחר צהרים רך, ו־, לא, אל תעשה את זה, התמרמר יחיעם אל היצור הזה, אל תקלקל לי, אבל באמת כך הוא מתאר אותה כתוספת גאווה לאספן נכסים יפים, אתה מקלקל הכל, היא בדיוק כפי שיפה שתהיה אשה אהובה, והספר הזה כולו, כן, הסכימו מיד השניים, ואפילו שמעון שאין איטי ממנו כשמגיעים לקריאה, כבר קרא ואפשר לסמוך על זכרונו שאיננו מכזיב, איזה ספר, והתרגום הזה, יבורך המתרגם י.ל.ברוך שידע שצריך באמת לכתוב דזשוּן ולא ג’ון, ודזשורזש ולא ג’ורג', ודזושוליון, הו דזושוליון הזקן, איזה איש, איך שמתואר, איזה טעם, איזו הבחנה, ואיך ידע מה זה יפה ואיך ליהנות היטב, ומכל הפורסייטים הוא הפורסייט, והאחרים נושאים כל מיני חולשות וטענות עלובות לרבות הדוד דזשמס שאין איש מגיד לו דבר מעולם, או הדודה היסטר שטעתה והחליפה את המגבעת הרכה של בוזיניי בחתול, או סומס, איש קשה וחשדן, ומסתיר לב שיודע לאהוב עד כאב, ומה שיפה הוא שהכל לא כאן, שאיננו מכאן ושאיננו כאן ושאין בו חמסין, ואין בו ריצה עצבנית ואין בו דאגה תמיד מה יהיה מה יהיה, ושהדשא ירוק ותמיד גשם, והכל גזום והכל גזוז, והולכים לאט, ומדברים לפי סדר מוכן, ושותים יין נכון בגביעים הנכונים, ומחליפים בגדים שלוש פעמים ביום, ויש שלכת שאוספים במגרפות ארוכות, ויש ריח חבצלות, והאירין הזאת בעצם גם היא חבצלת, והרחוב איננו בית פה בית שם ומגרשים ריקים ביניהם מלאים בינתיים אשפה ועזובה וגרוטאות וחילפה יבשה, ועוד בית שרק חציו נבנה בינתיים, ועוד מחסן פחים חלודים, והאבק והחול רחוב שלם, והיבש והשממון, ופתאום ויש לך עצים אחרים, גדולים ומלאים וירוקים ורעננים, והכל הולך בשקט, ולעולם יש משקל איטי, וצורה רגועה, ועוברת לה גברת ענוגה שלובת יד באדון נכבד, היא בשמשיה פרחונית והוא במקל הליכה, היא בריח חבצלות, או בריח סיגליות, או בריח כרכומים, והוא בריח הסיגר המשובח, עליה כובע עם פרחים ועליו צילינדר שחור, והולם ונוקש בעקביו כבעלי המקום, אזרח בוטח שהכל שלו, בעל הנכסים, מה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.