לאבא שלי הלא היו עוד שני אחים, מספר כעת היצור הזה, דודים שלנו שמעון, שלא באו לארץ, לא יודע למה, ונסעו לאמריקה. אתה יכול לתאר לעצמך שאילו גם אבא שלי היה מחליט כמותם ואני הייתי נולד בשיקגו? נולד בשיקגו, גדל בשיקגו, מדבר שיקגואית, חושב שיקגו לומד שיקגו ואיזה צורה היתה לי?

מוזר. כאילו אי אפשר. ואולי אותו דבר? ורק באנגלית ובבגדים המצחיקים שיש להם?

תשמע. אחר האחים ההם נעשה לרוכל אביזרי חשמל על עגלה קטנה שהיה דוחף מבית לבית, ואחד נעשה לצלם רחוב, מאלה שבפינת השדרה, אתה יודע, עם צלמוניה גדולה עם רגליים, ושרוול שחור שמתכסים בו מחליפים זכוכיות ורצים ומיישרים משהו בלקוח הסבלני מצייצים לו “גבינה גבינה” שיחייך, עושים את הקליק ורוחצים ושוטפים ויש תמונה, ומאחוריו הרקע מקרטון עם הררי שלג ועצי גן עדן – אבא סיפר לי, איך מפעם לפעם היו נעלמים מן הרחוב, מפקידים מישהו לשמור, ולאן נעלמו, לא תאמין, לספריה העירונית, זה בפינה זו וזה בפינה זו, וכל אחד מהם קורא בדבקות איזה ספר ומתנדנד כמו בלימוד גמרא, והעולם המייגע שלמטה נעלם פתאום, מוכר לך?

זה אבא שלי, נזכר גם יחיעם, מאוחר בלילה כשכולם כבר ישנים ואני מתעורר ורואה אותו אצל השולחן שלו עם המנורה עם הסוכך הירוק, קורא ומתנדנד, ככה, או כותב ומנגן בזמזום, כמו בתלמוד או משהו, וכלל איננו כאן וזה לא פה.

כן, אבל, אם הם נשארו מה שהם גם בשיקגו, גם אתה היית נשאר מה שאתה, ורק לבוש מצחיק, לא?

כן, אבל, לא יכול לתאר לעצמי שיכול להיות אחרת ממה שיש, וכאילו מוכרח שרק ככה זה, ואין שום ייתכנות אחרת, ורק ככה.

כן, אבל, אולי בשיקגו היו לך מחשבות אחרות, וידיעות אחרות, ואולי בשפה אחרת גם מבינים אחרת, ואולי גם היית מוצא דברים שכאן אינם, ופוגש אנשים שאין כאלה כאן?

כן, אבל, הלא רק כאן האנשים הם בני אדם ובמקומות אחרים הם רק עושים את עצמם, ונראים מצחיקים כאלה, כמו בסרטים ולא כמו בחיים.

כן, אבל מי מפסיד, מי שגדל כאן או מי שגדל בשיקגו? כי איך זה לגדול ולא לדעת כל יום בדיוק כל מה שקורה כאן כל יום, לא כאילו להסתפק בשטויות, לא?

כן, וגם, איך אפשר לאמור כל כך מדויק כמו שאפשר רק בעברית? או איך יכול בן אדם לדבר ברצינות על דברים חשובים לא בעברית? באנגלית, מצחיק, או בפולנית, למשל?

כן, הם חייבים כל הזמן לתרגם לעצמם, כי איך אפשר לחשוב מחשבה אמיתית בכל השפות המשונות שלהם, הלא אפילו האלהים חשב עברית כשברא את העולם, או, איך אפשר לאמור יהי אור לא בעברית?

אבל המוסיקה למשל, התערב שמעון, או הפיסול, לא שייכים לא לשפה ולא למקום? ולי לא אכפת איפה ורק שאוכל לעשות ושלא יפריעו לי, אמר וחדל ומרגישים פתאום איך עצוב.

וזה ככה. די עצוב. גם הזמן כאילו עבר ונגמר וכלום לא בא. ואחר כך שוב מחכים, ואז, אחר כך, מחכים עוד, ואחר כך לא כלום. ואולי בעצם זה הכל, תמיד והכל רק ככה, ואין מה לחכות, או למה מחכים?

ואחר כך, אמר היצור הזה, יוצא שאנחנו יצורים של רק מקום אחד, רק של פעם אחת, לא?

לא, אבא שלי, סיפר יחיעם, איננו חיית בית, הוא רץ בהרים ומדלג בבקעות, שארית שערו מתנפנפת ברוח, וכולם מתנשפים אחריו, עם המקל שלו ועם הרעיונות שלו, ומישיבה לישיבה, ומכספים לקרקעות ומצמחים למזיקים, ובלילה עם הספרים שלו ועם הניירות שלו, ובכתב הנקי והברור שלו, יושב וכותב וכותב, וידפיסו כל מלה, וגם משתדל להכין מקום טוב בשבילי, אבל אני, מצידי, לי, למה לי לא מספיק לי כל זה?

כי הוא תמיד בשליחות, תמיד הוא שליח, של רעיון גדול, של רצון גדול, של אמת גדולה, הוא מלא באלה, חשב ואמר עוד.

כן, לא אני, אני שום שליח, רק סתם יצור אחד, בקושי.

אז, מה קושר אותך, אמר כעת שמעון, באמת, מה?

מה קושר? איזו שאלה. פשוט, אני כאן. מצאתי את עצמי כאן, וזה הכל. לא יודע אחרת. באמת. ואתה?

אני לא יודע, אמר שמעון, באמת, אני לא יודע.

וזה די שנולדת כאן, אמר יחיעם, וזה שאבא שלך החליט פעם לחיות כאן, זה כבר עושה שהמקום הזה יהיה שווה יותר מכל מקום אחר בעולם?

לא, אבל יפה כאן, לא יפה כאן? אמר כעת היצור הזה, איפה עוד יפה כל כך? לא נורא יפה כאן? וביחוד כשיוצאים לשם דרומה, אל הפתוח, לא? כי אני,

או, אם למשל מחר מתקיפים את המקום הזה, תוכל שלא להיות פה, שלא לרוץ מיד בלי שאלות ולתת הכל ואם צריך גם את כל חייך?

כן, אבל איזה מקום בעולם לא צריך לפעמים להילחם עליו? אמר שמעון, בלי חשק, או שיש כאן במקום הזה שלנו מין דבר מיוחד כזה ונפלא כזה שאין כמוהו בשום מקום בעולם?

אתה לא כל כך ציוני, מה?

אני? אף פעם לא שאלתי את עצמי, אבל רק מפני שאבא שלי הוא כן, גם אני מחויב? והוא, אבא שלי, היה מחויב למה שאבא שלו היה מחויב? ולא מרד בו, ולא לקח עצמו והלך ממנו לסוף העולם? או מספיקה החלטה אחת לכמה דורות, לנו ולדור הבא ולכל הדורות?

לא יודע, אמר היצור הזה, תראה את הפשוֹש הקטן הזה, איך הוא צועק ומסתער קטנטן כמו שהוא על מי שינסה לפלוש למקום שלו, אבל אילו נולד בחצר ההיא, אצל הֶריש, למשל, מעבר לרחוב, האם לא היה קשור אליה ומסתער משם על כל פולש? הנה לך יצור קשור –

רגע, יצור קשור, זה שבח? קשור?

איזה שאלות מתקשקשות פתאום עלינו, מה קרה?

תגיד, מה באמת עושה את האדם שיהיה קשור למקום אחד, לבית, למשפחה, לשפה אחת? רק זה שהוא נולד ומצא עצמו שם מן ההתחלה?

לא, אבל יש אולי קווים יותר גדולים מן הקו האחד שלך? ויש אולי חשבון יותר גדול מן החשבון שלך?

או אם פתאום ינסה מישהו לדחוק רגליך מן המקום, זה לא יעשה לך אז במכה אחת על הראש את כל ההבנה מה המקום הזה בשבילך?

חכו, והלא באמת הולכת להיות כאן מלחמה, ומי לא יודע, שבשבילה הלא אוספים כעת את כל הנשק הזה שמחביאים.

ששש, מטומטם, מה אתך, ומביטים סביב בבהלה – אבל שקט.

שמעון כעת אצל פינייה ופֶסייה בראשון, כמה ילדות חברות של הבת, ואחת בלונדית, יפה, באמת, הודיעה בתוך הדיבורים על הספות שלהם, שהיא לא תישאר בראשון. שאין לה מה לעשות כאן, להיות אשתו של איכר, ללדת ילדים, לבשל ולכבס לנהל את הבית ומכל הפרדסים והכרמים לה יתנו את גינת הבית, שגם אותה אחמד יעבד והיא רק תקטוף את השושנים, ומתי אני אהיה? שאלה, צילה נדמה שמה, בלונדית כזו, מה פירוש, התקיפה אותה ילדה אחת, שחרחורת, גילה, כמדומה, גם היא יפה, ועם צמות, פירוש ענתה לה, שאוכל להיות פרטית, לא לאומית, ולצאת ולבוא, ולפגוש ולהיפגש, ולנגן ולשמוע, וקונצרטים ותיאטרון ותערוכות, ואנשים כל מיני, וגם יהיה למי להראות שמלה חדשה, ואיפה לקנות, ולהיות תמיד באמצע משהו מעניין, אמרה, ולא להצטדק תמיד, ולתת ולקבל, אבל מי יישאר כאן, קפצה עליה השחרחוֹרת, לא יודעת, ענתה לה, לא צריכה לדעת כל כך, יימצאו גם כאלה, אמרה ובלא הרבה חיבה, אני לא, ואני כן, חרצה כנגדה הגילה השחרחורת, לי זה חשוב, והמקום לא קטן עלי, ואני אלך לקיבוץ, שם הכל תוסס, ומה ההתפנקות הזו, ומה את מיוחסת כזו, ולמה את לא, ולמה כאילו לך מגיע הכל, ויש דברים גדולים ממך וקודמים לך, אמרה לה הקטנה, ומה אמר פינייה החלוץ הזקן? הוא לא אמר, ורק אחר כך אמר, אַי, סיפר שמעון, זה הכל, אַי אַי אַי, אמר פינייה, כאילו נדקר, ואז פסייה טובת הלב התערבה, תשתו אולי תה? רוצים? בואו אעשה לנו כוס תה יפה, אמרה פסייה.

גם יחיעם לא מרוצה. כשמתחילים בדיבורים האלה, הוא טוען, כשמתחילים בשאלות כאלה, סימן שמשהו רעוע בתוכנו, מי שחי לא שואל למה הוא חי, ומי שנמצא לא שואל פתאום למה הוא נמצא, ורק כשמתחיל משהו ללכת עקום, מתחילות השאלות –

לא, טען כעת היצור הזה, מפני שהמחשבה היתה שכאן הולך וקם איזה אדם חדש, והולך ומתחיל הפלא של היהודי החדש בארץ החדשה, ושזה פלא כל כך שהוא יספיק להרבה דורות, ולכל הדורות, ושאין בעולם מעשה נפלא יותר מן המעשה הזה, לא? שהנה מתחילים פה מקו האפס, שמתחילים מאין כלום, שמנסים להקים על הריק משהו חדש שיהיה יותר יפה, ושכל אלה שעושים כך משנים בו בזמן גם את המקום וגם את עצמם, לא?

מישהו היה הולך פתאום ובוסס בחול מעבר לגדר ברחוב. ונשתתקו אליו, עד שחלף ועבר ועוד מעט וגם הוא יגיע לחלקת החמרה הנוקשה וירווח לו, וגם האלהים כשעשה את האדם עשה אותו מחמרה, ממש מן האדמה האדומה הזאתוקרא לו אדם מן האדמה האדומה, מאדמת החמרה הזאת שכשהיא רטובה אפשר ללוש ממנה צורה ולייבש, ואז לגהור עליה על בובת החומר הזאת ולנשוף לתוכה רוח חיים ופתאום וזה קם ומתחיל ללכת ומדבר ושואל שאלות, כל מיני למה, מה, מי, מוּ, וכל מיני, לא?

אני לא יודע, אמר שמעון, רק לא מוצא לי מקום, אני לא יודע, אמר.

ותגיד, מה באמת קושר אדם למקום אחד? הלא הוא איננו עץ עם שורשים, הוא הלא אדם עם רגליים ללכת, ואם לא טוב לו פה למה לא יקום לו וילך? או תאמר לו שינסה לעשות משהו כדי שיהיה לו טוב גם כאן?

לא, כי אם מצד אחד אפשר להמשיך ממה שעשה החלוץ, אפשר מצד שני להמשיך דוקא ממה שלא עשה, ממה שהוא ויתר ולא עשה כשרצה להיות חלוץ, לא? ואפשר לחיות כעת את כל החיים שהוא לא חי ורק התנזר מהם כדי שיוכל להתחזק ולהיות חלוץ טוב?

לא יודע, אמר שמעון, אני לא עושה את החשבון הזה. ובעצם לי טובה ומספיקה תל אביב, טוב לי בתל אביב, שם אני במקומי, ואולי גם אשנה את שם משפחתי האוקראיני ל“תלאביבי”, שמעון תלאביבי, איך זה נשמע? ואם רק לא יפריעו לי, ואם רק לא יתערבו לי, כל ההם האלה, טוב לי אצלי, אפילו בבית הגדול ההוא ביהודה הלוי, גדול יותר מדי, עם יותר מדי חדרים נעולים, לא מאווררים, מלאים רהיטים מיותרים, והמון ארונות נעולים כולם, עם ריח העובש, שנדבק מייד אפילו אִם רק הצצת מרחוק וברחת, אני, בינתיים, אני טוב לי בתל אביב הזאת.

אתה פשוט רגיל לכל זה, שיער יחיעם.

לפעמים באים אלי החברים שלי, לחדר האחד ההוא שהשאירו לי, ובא קָמר האדם המורד, ובא שמואל שיודע את היפה והעצוב בעל פה, ואומר בשקט ובקול זבובי את הדפים הכי יפים שנכתבו, ותמיד על אומללים ועל גלמודים ועל מנושלים ממה שהיה להם ועל רועדים ממשהו, או מהתרגשות, ובא גם מכבי הבחור היפה, החסון, ובא זוהר תאומו שבועט מדויק לשער ברגל שמאל מחמשים מטר, ובא גם בּוֹצָ’ה ששולח בבחינות פתקים עם תשובות נכונות וחולם ללכת לקיבוץ, ומפעם לפעם בא גם מוֹז, קצת גדול מכולם, אבל מחייך ושנון בבדיחות נועזות, והוא דווקא יהיה עורך דין וסוחר גדול וגם יגור בלונדון ואין מומחה ממנו כבר היום לתוצאות המשחק בין הנפלאה צ’לזי, שהוא מבטא חילזִיָה, לטובת הנבערים מתל אביב, ובין המופלאה טוֹטנהאם, ואולי יום אחד גם דווידה תבוא, למה לא, ופתאום וכולנו עושים חבורה אחת כזאת, או אולי דור אחד, לא דומה לקודם, ולא מתכוון להמשיך אותו, ישמרנו האל, ואולי יום אחד כשקצת יגדלו וקצת ייפטרו מעול הגדולים הללו, אולי יתחילו החיים ואפשר יהיה לעשות משהו, לא?

ואינך תופש עצמך לפעמים יודע שכלום לא יוכל להשתנות ושהכל בעולם הוא רק בלתי אפשרי, כל כך בלתי אפשרי שזה בלתי אפשרי שיש משהו שאיננו בלתי אפשרי, ועד כדי שאי אפשר עוד להיות ככה אפילו לא עוד רגע אחד, ואני כנראה כן אלך לקיבוץ, ככה הם הדברים, ואני כן אלך להגנה כי ככה זה, ואני כן אלך אל הגשר שאין לו המשך, אמר, ואולי את זה לא אמר, ובלי שום סיבה אחרת אלא רק מפני שככה זה, לא?

לא עונים, כי אין מה לענות, ואחר כך שוב זה יחיעם.

נעשיתי רעב. אומר יחיעם. הייתי טורף משהו. רוצים שאכנס ואעשה לנו סלט? יש אצלכם עגבניות ומלפפונים? ויש גם בצל או בצל ירוק? ועם פלפל ירוק, ועם גבינה לבנה קשה, גבינת עיזים, וקצת מלח ופלפל ושמן זית, וגם חביתה? ולחם יש? וכד מים קרים? לא בא לכם? אמר וקם והוא חמוד כזה, עם האזניים הזוקרות שלו לצדדים כמפרשים מתחת לשיער החום שלא נסתפר מכבר, ושאנא שלא ילך להסתפר, וכזה חמוד הוא קם ומנער בכפו אחורי מכנסיו והיצור הזה בא איתו להראות לו איפה כל דבר, עד שאמא תחזור מאיזו פגישה של נשים צדקניות שעוזרות לחלכאים ונדכאים, שלעולם אינם כלים מן הארץ.

וכשמסתכלים כעת באופן הזה רואים שבאמת אין ממה לחשוש כלום, שהשמש והמנדרינות והמים והרוח הולכים כתמיד תמימים כאלה שלווים כאלה ואפילו אדישים כאלה ששום דבר לא יוכל לקרות פתאום, ושיש סדר־דברים שקט בעולם, איתן מכל החרדות והוא יהיה המנצח, ואין מאסר עולם ואין חבל התלייה, ואין איזה שניים שעסוקים בהטמנת משהו בתוך צינור גדול באדמה האינסופית וכלום בעולם לא שם אליהם לב, והם רק חלק מן המובן מאליו שיש בכל ושמתגלגל מאליו, לא מושכים תשומת לב ולא מפריעים לשום שיווי־משקל שכל כך הנה הוא מורגש כעת, פשוט וישר ושיווי־משקל בכל.

מרגישים פתאום חזק שיש דברים בעולם שלא צריך לשכוח שהם ישנם, ושרק לא צריך להפריע להם במהלכם המתגלגל שקט וכבד, ולא צריך להקשות עליהם על ידי סיבוכים שמסבכים ובלבולים שמבלבלים, ושהחכמה היא לתת לדברים ללכת ולהתגלגל כדרכם, ושהם מנוסים כאלה כל הדברים ומתגלגלים מאליהם, כבדים ושקטים ובאים על מקומם, כמו השמש היורדת לבטח אל מקום שקיעתה, כמו המים הממלאים שקטים ובלי שום זרימה את הגומה הגדולה שסופגת לתוכה בלי תיכלה, ספגי לך ספגי.

ולא לשכוח שאנחנו הלא “פרי הארץ”, פרי הארץ בכבודו ובעצמו, הביטו עלינו, הנה אנחנו הם בני אנשי המופת שבנו הכל ועשו הכל במו ידיהם מכלום ומיאוש ומעבודת פרך, ושהיו מקנחים את העבודה בלילה בשירה סוחפת, משתכרים משירה ומזמרים ושרים עד אחר חצות כדי שיהיה כוח שלא לראות את היאוש גלוי ועין בעין.

ולא עוד אלא שהם רצו לעשות, ועוד לפני שהיה להם כלום, חֶברה צודקת בלי מנצלים ובלי מנוצלים, ועד כדי כך ששכחו את עצמם וניצלו את עצמם המסכן עד עצמותיו, וניצלו את כוחותיהם ואת גבם שנשבר, ואת ימיהם הצעירים ואת כשרונותיהם והתנזרו מכל מה שאינו עבודת הפרך, וגם קיבלו על עצמם להיות עיוורים ולא לראות את מה שיוכל להפריע להחלטתם לעשות כאן את הפלא היהודי החדש, ולהיות מסונוורים ולא לראות איך בניהם לא כל כך באים אחריהם, או לא כולם, ואמור, מה באמת חזק יותר – זה שהוא המציאות, או ההחלטה לקחת ולשנות ולעשות מציאות אחרת? טוב, די להתפלסף.

וכך נשארות המנדרינות זמן מה בלי מפרנסיהן, אמנם לשתות מים הן יודעות מאליהן וגם להחזיר בבואה עכורה של מטבעות השמש, אבל לקבל בשורה אם תגיע פתאום אינן יודעות, או כך מקובל, ושעל כן מתפרץ מדי פעם מישהו מן הבית וסוקר את הזירה מעבר לגפת ההדסים, שכעת הם נוצצים במיוחד מפני שהשמש נוטה אליהם ויותר בליטוף מאשר ברעיצה חדה, שאומר שהשעה עוברת לה כל הזמן, סוקר וגם מתרומם על בהונותיו כדי לראות עד מעבר לפינה, אם לא עבר כאן המבשר, אם לא השאיר אולי סימן, אם איננו משתופף על יד איזו גדר, מחכה ולא מבין למה אין איש לקבל מידיו כמדובר ואיפה נשברה החוליה המקשרת, ושעל כן בעודו לועס ונוטף משמן הזית ומתלקק מן הסלט המשובח הזה שהיה עשוי כמובן קוביות קטנות ומדויקות כפי שהגון לעשות, ושהסך הכל היה יצירה מעשה אמן בקערה הכחולה הגדולה והיפה שרק משהו קל בשפתה נפגם פעם אבל לא עד כדי להשליכה מפני שכל כך חבל, וצריך פשוט להתעלם ולקבלה כאילו אין בה מום, ולחלק ממנה ביושר לאיש כבכורתו, עד ששלמות המעשה בסלט רב הצבעים המתנוצץ הזה, רווי שמן־הזית הריחני, תהיה מתפרקת למנות יפות ונוטפות עם הלחם הטוב, ועושות חשק חי שאותו דווקא כן אפשר למלא, ובלי ללכת סחור סחור ובלי להתלבט, רץ והציץ וחזר והציץ והרחוב החולי הזה לא סימן כלום על שום מבשר, שבתנ"ך קוראים לו גם המלאך, כמדומה, אחד בחור נחפז שחיפש בעצבנות מישהו שיקבל מידיו וייקח את משא מלאכותו ואת מלת בשורתו הכבדה, אף כי אין בה יותר ממלה אחת, אדישה כזאת, על פניה, ושאין שום סיבה מיוחדת לדאגה אבל גם לא סיבה לביטול הדאגה. וכנראה שגם בההיא זירת המעשים, זו שאינה נראית אלא כבסך־הכל איזו חורשת אקליפטוסים דלילה אחת, ושגם שם כנראה לא היתה דאגה יתרה והיא כתמיד רק המשיכה והיתה חסרת שום כישרון למשוך אליה תשומת לב, ואיש בעולם לא יתחיל פתאום לחשוד שדווקא כאן מתחוללת הדרמה המוסתרת, מלבד בידיעת הלב היהודי, והיא כזו דחויה ומוזנחת, ואין בה כלום מיסוד ההרפתקה והתעלומה, ובלי שום סממן מושך קשב, פשוטה כזאת גלויה ורואים אותה מן הכביש ואין מה לראות, גזעים דקים וחסרי כוונה להתרומם, ושדווקא אליה יהיה מתחשק פתאום למישהו להציץ, בסקרנות חסרת סיכוי, ולפשפש מה זה עושים שם שני בחורים באמצע היום, ומה להם לשני אכרים צעירים מיושבים כאלה להיות נוברים פתאום באדמת החורשה שלא תצלח והבלתי מצמיחה ושמתקשה אפילו באקליפטוסים פשוטים, ומה זה הם מתעקשים ונוברים בה ומנסים בכל כוחם להתגבר על החמרה הקשוחה שבאה ראשונה ועל הכורכר הפריך שכבר נתהדק לאבן מתחתיה, ועל העומק הנדרש שקשה להשיג כשחופרים בור צר, ושעל כן באה לשימושם אותה אמצאה של קודחי הבארות, כנראה, ושאליהו ידע בידי הזהב שלו להתקין בלי שאיש ישאל שאלות, כמין מקדח חילזוני, שמסובבים למעלה בשניים והוא סובב למטה וכובר כרי עפר כדֵי דלי, שמעלים ואוספים לתוך שק, ושלא תהיה שום אדמה טרייה מפוזרת לה בין המון להבי עלי האקליפטוס היבשים שלכולם תמיד להב מעוגל וניצב קצר, ושדי בחצי בן רוּח כדי להרעישם כולם ולהסיעם על גחונם, ואפילו עד כדי תעופה מרשרשת, וכשהבור כבר יהיה מעמיק למדי ולהשחיל לתוכו את צינור הבטון שרובץ בינתיים לא רחוק וכאילו לא שייך עד שיקראו לו והוא יתגלגל ויבוא בשקט ויושקע פנימה פנימה, כחצי מטר מתחת לקו הקרקע, ומאותו השק הנזכר ישפכו כעת את עפר חוליתו סביב בין גופו האטום ובין גוף האדמה הכואב, ויהדקו בלי להשאיר עקבות, מפני שבכל רגע יכול להישמע צפצוף האתראה, ובמכה אחת יצטרכו לכסות במשהו ולהסתלק מהר לא בבהלה אבל חיש קל, ולא להמשיך כלום עד שיתברר מי זה היה, ואם איננו אלא חמור אחד נטוש מקפץ ושתי קדומותיו עקודות כדי שלא ירחיק נדוד, או איזה עובר דרך אחד תמים אחד ומקרי אחד, ככל שייראה, ושאסור שיישב לו בעיניו משהו שראה, כזה שאפילו אם ינסה להצפינו בתוכו, בקצת לחץ כבר יכריחו אותו להוציא ולגלות הכל, וכך מתמשכת עבודת החפירה ומתבזבזת לריק על הפסקות מרגיזות ממעשה השקעת הצינור הגדול, שוב ושוב הפסקות מעצבנות והעבודה מתמשכת עד שגם המחייכים חסרי העצבים מתחילים להתעצבן, ועוד איך, ושאת כל חדוות כוח העלומים המקוואי ואת כל ידי הזהב המפורסמות לתושייה – משחית פה שמח לאיד שֵד הבטלה החוזרת הזאת, פעם אחר פעם, על כל רשרוש מוזר ועל כל צפצוף חשאי, והזמן נעשה עליהם מעצבן, והולך ומשדר ומעצבן גם את הרחוקים, או שמא פתאום בא המלאך הזה שמחכים לו ופתאום הוא מלאך רע, ויש לו דווקא בשורה קודרת, ואיך יוכלו לעמוד בזה, איך הוא, איך אמא, איך אבא, אלהים, ואנחנו מעמידים כל הזמן פנים כאילו שום דבר רע ולעולם לא, הו

---

כן, אבל כבר שוב כולם בחוץ, מתחת לאותן המנדרינות, והן כבר אינן מכונסות בינן לבין היותן הבודדה עם התעלה המפכפכת לרגליהן כל הזמן באותם העצלתיים, ועם שלוש הגומות הגדולות שכבר התמלאו עד שפתן והן מתמצמצות להן כתינוק רווי, והולכים ומעבירים כעת לשלוש אחרות, שהחול בתוכן עדיין חָרֵב ועדין לא משער איך פתאום והשטפון עליו, ואיך גם המיובשים שבעלים הכמושים שכבר מתו לגמרי על פניו, עוד רגע יצופו קלות מסתחררים להם בחדווה מטופשת, ופורטים באפס יש ענבים משארית האשכולות שאמא הכינה לכל השבוע, ועושים מהם קינוח־סעודה לסלט הבריא ההוא, לחביתה מאירת הפנים, ללחם בחמאה ולמים הקרים מן הכד שנתרוקן ושאפשר כבר לשרוק דרכו ולעשות בו גם הוּ הוּ עמוּם נבוב כזה, ושהצטרפותם של כל אלה יחד עם התיאבון הצעיר והחמדן והטורפני הזה הם שעושים את החיים יפים, ומה צריך כעת יותר אם לא רק להטיל גרגר אחר גרגר למעלה ולקלוט אותו בפה מן האוויר, ורק עוד לא יודעים בדיוק מה עושים כעת, חוץ מאשר מחכים? ואז תופשים פתאום, במפתיע, שבעצם אף אחד לא הבטיח לאף אחד איך בעצם ייגמר כאן היום, וכי הלא באמת לעולם אינך יודע מתי הדבר שמפחדים מפניו יהיה נופל פתאום על ראשך כחתף, וגם מתברר מהר, מה שאתה ידעת תמיד, שפחדים לעולם אין הם נגמרים, ורק מתכסים רגע, או רק מניחים שיפנו מהם ראש לרגע, והם נשארים אורבים למטה קבע, גם הם בין המחכים, מחכים לשעתם, לא בהכרח לפחד שאתה מחכה לו, וגם לא בהכרח יבוא הפחד הזה שמפניו חששת, ופתאום וזה דווקא הפחד ששכחת לפחוד מפניו, פתאום והוא במכה אחת, וללא שום הכנה, דווקא הוא יורד עליך ומכה, גם אם בסופו של דבר, מבינים שגם המפתיע הזה היה מדוחק שם כל הזמן דחוק בין כל הפחדים שרבצו למטה, ורק לא ידעת לקרוא נכון, רבוץ שם כל הזמן בין כל הכלבים המחכים תמיד, בין כל שאר הכלבים הרעים שישנם תמיד נוהמים להם למטה, בפנים, בתוכך. ומי לא יודע, או?

ופתאום תופשים, ובידיעה כה החלטית, שהכל בעצם הוא נורא, נורא משׂאת, ואחר כך אין כוח לדעת כל כך ומדמים שאולי בכל־זאת לא, ויש כאילו איזו הפוגה, הפוגת הפתאים, עד ששוב אתה מתפכח, בהכרח, ויודע ללא מפלט שהכל בעולם אכן הוא נורא, נורא מהכיל, נורא נורא כזה, שכל הזמן הייתם רק מסבים ממנו ראש, רק מטים את השיחה הצידה, כשהוא כבר אחז ותפס הכל. יושבים רגע. יושבים באפיסת כוח, ופתאום גם זה עובר, מאליו, כמו איזה ענן עובר. ולא יודעים עוד שום דבר. לא מה מדברים, לא מה שואלים אותו, ולא איפה הוא בדיוק כעת –

ותגיד, מה כל הבתים הקטנים האלה, מי גר בהם, כזה שקט שם, אין אף אחד?

מה פתאום, הלא בזה גר שכננו אהרון, והוא יוצא השכם בבוקר אל הטרקטור שלו באיזה שדות רחוקים וחוזר בסקוֹדה שלום מאוחר בערב, ואשתו בבית, והֶריש הגדול (ששמו אֶריך) גר כאן ממול, והרי הוא השוער במכבי יהודה, בגלל גובהו ובגלל קור רוחו, פעם היו לו סוסים וכעת הוא בבית מסחר לחקלאות, יוצא בבוקר וחוזר בערב, ואשתו בבית, ורק אולי סבתא פרייליך שמכינה תבשיליה היהודיים לסועדיה בערב, מסתובבת פה ושם על רגליה הכואבות, והעוזרת שלה רצה בחול לחנות, וכך כל אחד יוצא בבוקר להשיג את פת לחמו וחוזר בערב, עד ביתו הזה של יששכר, בראש הרחוב, והוא פרדסן ויש לו פרדס פה לא רחוק למטה, והוא נוסע וחוזר בכל מיני שעות ואף אחד לא יעז לשאול ואסור גם להתחיל לחשוב שמותר לשאול לאן.

באופן שהעצים כאן גדלים לגמרי בשקט, ושקט עצים סביב?

ותגיד, איך אנשים חיים להם כאן בבתים הקטנים האלה?

שאשאל אותם? הו אנשים, איך אתם חיים לכם כאן בבתים הקטנים? חושב שכמו כולם בדיוק כמו כולם, וכמו כולם גם הם כבר יש להם בבית קצת מכל דבר שרצו כמו כולם, והבטחה שעוד יבוא יום וירחיבו, כמו כולם, לא?

אתה לועג להם, או מה?

לא. למה. חושב עלינו. על עצמנו. תופש? על מה אנחנו רוצים שיהיה לנו, אם בכלל. ושיופי, גם אנחנו נעבוד קשה ולבסוף גם לנו יהיה בית קטן? וקצת מכל דבר שרוצים? וכשנוכל גם נרחיב, וזהו?

יוצא, אומר שמעון, שרק מחכים כל הזמן למה שבדיוק בא ממילא, ואִם מישהו רוצה אחרת, ורק כפי שהוא רוצה, ולא אכפת לו איך כולם? ולא רוצה לחכות עד שיבואו הדברים, אלא לצאת אליהם ולהכריח אותם שיהיו, ושיהיה לו שונה בדיוק לפי מה שיפה לו שיהיה?

לא יודע, נשמע ילדותי, מצטער.

ופתאום, ובלי ושם קשר, רואים כעת, איזו כף יד אחת כזו, של נערה, כף רוכנת, צונחת קלות, מעל משענת הכיסא, בישיבתה מנוּחוֹת, יורדת נוטפת למטה, נרכנת מעוגלות, בקשתות קטנות, כפי שזה אצל בנות, בגלל טבען, כף יד יורדת, לפי תומה, ואינה יודעת עד כמה זה יפה, ומיוחד, ומסחרר, ועד כמה היא כן יודעת משהו שהוא לעולם לא יידע, עם העור הצח שעל גב ידה, חַלק שיישי, או כמו איזה ענף דק נוטה למטה, ובאותה צניחה שקטה, כל אצבע לבדה, וכולן באשכול דק אחד, ובאותה תמימות של יד קלה יורדת מנוחות, בשלמות הזו האינסופית, ועד הציפורנים כמו צדף עמום, לא, לא יודע לומר נכון –

נסחפת לאיזה מקום, אבל לא לנתק כעת. השקט הזה של היד שלה, בישיבתה מנוּחוֹת על הכיסא, זרוֹעה על המשענת, וכף ידה יורדת באותה רכינת מנוחות באותה שלמות אינסופית, שעושה בך קנאה, צרה כזו מאורכת בהתעגלות קלה כזוֹ רפויה ועם בוהק הצדף העמום, לא יודע לומר, לא יודע להפוך יד קלה למלה נכונה.

ולעומת זה, אם אפילו איתרע מזלם, ונניח אפילו שהמשטרה כבר רצה אחריהם, האם כלוּ אז כל הקצים ואין מה לעשות? אפשר לקום אז ולברוח עד מטולה ולהסתתר שם, ולחכות, או רק עד נס ציונה ולהסתתר, ולחכות, ואפשר גם לגדל זקן ולשים כיפה ולקרוא לעצמך ר' ישראל ססובר, למשל, או ר' אלתר דרויאנוב, למשל, וללכת כל בוקר לבית־הכנסת, ולחכות, ואפשר אפילו לא לברוח ודווקא לחזור הביתה ולקרוא לימימה שהיא תעיד איפה זה הייתם יחד כל אותו הלילה, בלי לספר מה בדיוק עשיתם יחד, והיא רק תסמיק, שיעשה אותה יפה יותר, ומה עוד? אפשר גם להיתפס ואדרבא לחכות למשפט ודווקא במשפט לקום ולנאום את נאום היהודי הגא, וגם להפוך את הסדר, והשופטים יהיו הנאשמים והנאשם יהיה התובע, מאתיים דורות ינאם לפניהם מביטים בכם, הוי בריטים עריצים, מאתיים דורות יהודים נרדפים, נטבחים ומובלים כשׂה לטבח – ינאם לפניהם וכולם יקשיבו ובכל העולם יהיה אז שקט, צפור לא תצייץ ועוף לא יפרח, והשמים יאזינו והארץ תשמע, ורק שיעבור כבר הזמן ושיבוא האיש המלאך ושנורא קשה ככה להיות רק מחכים, כל הזמן. נורא.

מטופחות, שקדיות כאלה, של בנות, והדקוּת שמתעבה כמעט בפרקים וחוזרת מייד לדקותה, יורדות פונות משהו כל אחת לבדה, וכולן יחד אשכול אחד, ובאותה טבעיות ובאותה מנוחה ובאותו שקט, שאי אפשר לעולם לאמור בדיוק, וגם נאמר כבר יותר מדי, וביותר מדי פרטים מייגעים, כשבאמת הכל לגמרי קל, כמו פיסת יד של נערה יורדת נוטפת מעל משענת הכסא, ולא יודע לאמור בדיוק, או אולי מפני שמבקשים לומר משהו יותר מרק איזו יד אחת, ולא מעזים, ונעצרת הנשימה מרוב, ולא המלה חסרה אלא האומץ, ו,

אין מנוחה. משהו יצא משיווי המשקל. מה, בעצם? לא צריך לתת לזה. אימרו משהו, חברים, אימרו משהו, מה שקעתם לכם.

וזה הלא פלא לא ייאמן, רגיל שברגיל ופלא מפליא, רק כמה קווים יורדים בפשטות, וזה אצל זה ובעיגוליות כלשהי, וזה הכל, כל כך פשוט, מעשה בכל יום, ועם זה זר כל כך, שאתה כל חייך לא תוכל לעולם, ומה שהיא בלי להתכוון יודעת נפלא מאליה יישאר לך רחוק וסודי לעולם, ומה שכל ילדה יכולה מאליה בלי לחשוב ובלי להשתדל, אתה גם אם תתאמץ לא תוכל, וכאילו אין ושם גשר ולעולם לא תעבור, ונשאר מין עצוב ערירי כזה, ברור אז שכל ילדה תלך ותגדל ופשוט תלך ותהיה לאשה, וילד לעולם לא ישתנה ויישאר תמיד גולם קטן אחד בלתי יודע, ורק אולי עם כמיהת השווא לדייק, לומר היטב עד הסוף, עד שהשונה הזה ייצא בדיוק, סוף סוף, ושהלא נתפש לא יתפספס, ושהפעם לא יהיה משתמט ולא יהיה חומק לו כמו תמיד ובורח, מה אמר? מי?

לא. לא אָמרו. לא מדברים. רק שקועים. זה בענף קטן אחד משרטט במימי הגומה העכורים, וזה ראשו אצל ברכיו ומרפקיו עליהם ותפרחת המשי הקל שפוכה מעליו והוא בוהה. וזה מוכן לתת הכל למי שכבר יודע מה שם, מה בעוד שעה, מה עד הערב, איך ייגמר כאן, או איך למשל בעוד שנה בדיוק, או חמש? איפה יהיה כל אחד ואיזה מין צורה? כמה קשה ולא משוער מראש היה להגיע עד הנה. הבט על יחיעם. איזה נפתולים עד שצמח וגדל ונעשה והיה כזה, עם כל המחלות שלו, ברונכיט ועוד ברונכיט, ותמיד גם עם איזו בדידות, לא מוצדקת, בדידות למרות שאין מפונק ממנו בבית, שאל את שני אחיו ויספרו לך, גם חלוש כזה וגם סתם מפוּנק קטן אחד, מפוּנק יותר מיריב למשל חברו שגדל בלי אבא, וכבר אין כמוהו בפיסיקה והולך בקרוב להפתיע את העולם בגילויים שיגלה, או מעמיקם חברו הנער היפה הרך והיפה ואיך הוא מחייך, גם הוא בלי אבא, והולך להיות וגם יהיה אדריכל גדול, ובוודאי מפונק יותר מאלכס חברו השמן, המסורק הזה המעשן רק סיגריות אנגליות ריחניות בהידור בריטי ממש והוא כבר כולו גבר בין גברים, ומה חסר לו ליחיעם הזה, שיש לו הכל ובוכה בו איזה בכיין, תמיד, מי יודע.

ואולי כך: קווים, כמה קווים יורדים, במעוגל משהו, דקים מחוטבים, נוטפים מאורכים, בשקט ובדקיקות ובחופשיות גמורה, ובאותה נוטפשת חופשיה, או, לא יודע לומר, ושהיא פשוט יודעת מאליה מה שאתה לעולם לא תוכל לדעת, ורק נבצר ממך ורק מתעתע בך לדעת, ולעולם לא ו,

או שמעון, שחייו עד מות אמו הפכו מאז והשתנו, והבית הגדול הפך לארונות נעולים אין קץ בחדרים אין קץ נעולים כולם פעמיים, מלאים שכיות חמדה מטופשות, שאיש לא צריך ולא יצטרך לעולם, לרבות המגירות המלאות כל אותן קופסאות סרדינים ריקות שאינה מעזה להשליך, ותל אביב כאילו מלאה גנבים אורבים בכל פינה, רעבים כולם לקופסות סרדינים ריקות מלבד כלי הכסף שלעולם לא מוציאים אותם אלא רק כשיבואו אורחים חשובים כפרופסור קלוזנר וזוגתו מרת קלוזנר ודיזנגוף וזוגתו היפהפיה מרת צינה, אלא שהיא מתה לפני שנתיים, וד“ר סלושץ והשופט הד”ר קורנגרין ושאר הבונים החופשיים שלו, שאינם נועלים מעולם דלת ביתם בלכתם, ואבא שלו, שהיא, הדודה, מוליכה אותו ביד רמה, אל כל הוועידות של המכובדים, ואל כל הוויעודים המוסתרים של “האחים”, ואל הקונצרטים למטרות צדקה, ולחוץ לארץ אל מעינות המרפא, והוא כזה נקי עם עניבת פרפר וכולו מטופח ונקי ורך ונוח כזה, וכל חבר שמת עליו מיד הוא יושב וכותב עליו בעיתון רשימת אבל הגונה, בשביל האלמנה שיהיה לה להראות שכתבו עליה בעיתון כמו שצריך ועם תמונה ועם תאריכים מדויקים לפי הלוח העברי והכללי, עד שאין עם מי לדבר, ושאותו הם מרחיקים בכל חופש עד לראשון, אל פינייה ואל פסייה, וצריך היה לגדול מתוך כל זה ולצמוח ולהיות למה שהוא בכוחות עצמו ובידי עצמו ובלי מי שישים לב, או איזה מיני הרפתקות עד שאתה עצמך גדלת, בלי שיש במה להתפאר, יצור אחד רזה אחד כמו שלד, ואין מה לראות בך, והאף הזה שלך, שבשנה הראשונה לחייך בחולדה, מספרים, נמחץ ללא תקן, ומאז הוא אף מעוקל כזה, כביכול היית מתאגרף או עיט דורס.

ואם להאמין לסיפורים הרי כל חייך שעד עתה היו שורה קטועה של הרפתקות מדחי אל דחי, מצחיק, לא? ושכבר בעצם השנה הראשונה לחייך צעדת צעד אחד באוויר וישר מן המרפסת הקטנה ללא מעקה שאמא כיבסה עליה בגיגית הגדולה וכבר מוטל חבוט־אף באמא אדמה כשאמא מתעלפת מתעופפת ומגיעה ומרימה אותו אליה בדחילו אל חיקה ורתמו את הפרדות ודפקו בהן ודהרו שלוש שעות כמשוגעים אל רופא המושבה שהרגיע אותם מהר באמרת הזהב, אין דאגה, אמר להם, עד החתונה הכל יסתדר, אמר מתוך ידיעה עמוקה, וגם כמעט צדק, ומאז אתה מצטיין באף שלך, ובן שנתיים הלא כבר ידוע איך עקצו אותך הצרעות ההן, עדר נרגז שלם, ושוב דהרו מהר שלוש שעות אל הרופא, והוא, הרופא, בידיעת חיים עמוקה הרגיע אותם, אם הוא לא מת עד עכשיו, אמר, סימן שיחיה, ועובדה, ובן שלוש לקה במעיו והריצו אותו,

ואולי עוד ניסיון, וצריך לומר, אצילית, רוכנת אצילית למטה, בקווים מתעגלים מנוחות, בשלמות נקייה, לא מושגת, לא, לא יודע לומר, ולא להסביר, כמעט תופש וזה חומק, אולי מנוּחות, אולי אצילית, ומגרָה כל כך, כן, נורא, כזו יד מוּפלאה של ילדה,

והפעם ברכבת מהלך חצי יום וישר לבית החולים, והרופא הגדול ניחם את אמא לאמור, גברת את עוד אשה צעירה ולא כדאי לבכות על היצור הזה המסכן, ושלעדות כולם אמנם היה די מגעיל, בן ארבע הבעיתו אותו מסכות פורים שלא האמין ולא יכול לקבל שאינן המציאות בעצמה ורק התחזות מטופשת, ושבאמת לא ככה הם החיים ואינם רק מין זוועה מתמשכת שמחליפה פרצופים, וככה גם כשהיה בן חמש ולא כדאי לחזור על הכל מהתחלה, וככה בן שש ובן שבע, וככה גם כשהיה בן שמונה תשע עשר, וכשהיה בן אחת עשרה קמו הוריו וניתקו אותו ממנדלי שבחולות הצעירים וקרעו אותו מרעיו שידו לא זזה מידיהם, ועקרו בכוח ונפלו אל בית הרב, בקצה המושבה, לבד בדד אל תוך ים של שתיקה, אל מעמקי ים של שתיקה, והוא נשאר לו פתאום צולל במצולות הלבד בדד והַשְׁקט, ורק השקדיות פרחו שם בעננים מטורפים באמצע החורף, כשתקפה אותן צמרמורת האביב, ורק טלאי אדמת החמרה הקשוחה בין החולות הרופסים, שלקראת האביב נחרשה והפכה לחלקת אלהים אדמדמה יפה מכל, וכל הפרדסים כחולי הירוק, והמון אוגרי אבקת הזהב המגרה את כל החושים עד שכרות, ואז באו המאורעות, והשריפות שהאירו את חצי השמים, והפליטים שבאו המומים ממושבות הדרום שנהרסו, והכל היה חסר ביטחון, ובבת־אחת גם מגלה דאגה וגם מנסה להסתירה, המון דאגה, ולחץ נורא, ומפורענות אל פורענות, היה העולם משדר כל הזמן חלחלה, כזאת כמו אותם חוטי הטלפון המזמזמים להם גלמודים בין עמוד לעמוד, ובאותה בדידות ובאותה עצבות גלמודה שאין לה תִכלה, וזה גם כנראה מראה כל החיים, אלה עצמם שבני אדם נלחמים עליהם בחירוף נפש כדי לחיות אותם כולם עד מאה ועשרים.

של ילדה, פיסת מנוחות, דקה כזו, אינסופית, וכאילו