אצל הדודה דבורה היתה תלויה בסלון תמונה גדולה במסגרת יפה, אשה ואיש עומדים בשדה, בתפילת ערבית כנראה בתום עבודת היום, וכנראה איסוף בולבוסים. האשה גבוהה, ראשה הכפוף עטוף מטפחת, כפות ידיה מורמות לפניה צמודות, והאיש ראשו גלוי ומורכן ודמדומי הערב מכהים את פרטי פניו, הקלשון שלו נעוץ באדמה, ומרחוק, בעומק, מעבר לשדה השלף הרוגע עם האלומות המעוגלות כפטריות, יש חודי בתים רחוקים באופק וצריח כנסייה, כנראה, וזו, התמונה, הקסימה, בשקט, בהכרת הטובה, בתודה מקץ עמל היום, בזיכוך שבה, בהתעלות, ובתפילה שלא קשה לשער שהיא מיטב התפילות ובביטחון שתתקבל.
זו שעת הגות. ערפה הכפוף של האשה, הצווארון הזוקר, כדבשת כמעט, גבה הכפוף היורד באלכסון, שמלתה החומה אדמדמה המהודקת אל מתניה בסינור העבודה הבהיר ויורדת עד נעלי העץ, לפניה סל תפוחי אדמה ומאחוריה מריצת עץ כבדה עם השקים המלאים, ויש נהרה אפורה של הערב היורד, עומדים בענווה, והם אומרים יחד הודיה על פרי היום, על תום יום העבודה בשלום, על סוף כיפוף עמל הפרך, איסוף בולבוסים אינו מִשחק, וכמי שרגילים לקבל את הדין, וכאילו זו גם שעת ההבנה מה ניתן ומה לא, היא קרובה ומוארת והוא יותר צללית והכובע בידיו, כמי שעומד לפני גדול ממנו, והם אומרים יחד כנראה אותן המלים, ומאחוריהם השמים שמעליהם, עדיין בהירים לאחר השקיעה ועסוקים בשלהם, אולי מרגישים בהודיָת האנשים אולי לא, וכל המקום הקטן הולך ומשתנה כעת ונעשה פתאום כאילו של גדוּלה, כאילו היה השדה למִקדש, והבהירות שנשארה בשמים היא אולי גם סימן שמתקבלת? על מה התפללתְ אשה? על מה התפללתָ איש?
ובאמת, על מה? תודה על הטוב? בקשה שלא יהיה יותר גרוע? או, אולי רק שאלה על איך נתקעו כאן ולמה אין תקוה לשינוי? מפני שבאמת הלא תפילת כל הפלחים שווה, תמיד אחת, וקצרה, מלה אחת: הגורן. זו כל תפילת הערבית; אלהים, הגורן. ובדיוק על הגורן גם הפסידו הפלחים סביב באר טוביה את אדמתם, ובדיוק על הגורן הרוויחו האפנדים והמלווים בריבית ואספו להם כביצים עזובות את אדמותיהם, ומכרו אותן מיד בכסף טוב. וככה גם קנה הרימ“פ שלושת אלפי דונם, מן הצרפתי ההוא, פרדיננד פיליבֶר, סגן הקונסול ביפו, שקנה כמציאה את אדמת קטרה מן האפנדי שבזז בריבית את גורן הפלחים, וככה גם קנה יחיאל ברי”ל ויש אומרים כי הפקיד הירש הוא שקנה את אדמת עקרון, מן המלווה בריבית שעשק את הפלחים, וכך גם קנו חובבי־ציון את אדמת עיון קרא, ממוסטפה דג’אני על־שם סגן הקונסול סניור אברהם אמזלג, ויק"א את אדמת יֶממה, ואת אדמת מטולה, ואיפה לא. הכל מן הגורן. ואולי גם תפילת הערבית של ההם זוג אוספי הבולבוסים בארץ הגשומה ההיא, גם היא אינה אלא ממש כתפילת פלחי הפלחה החריבה הזאת, אלהים, הגורן. ליותר מזה אין כוח, והעייפות הורגת,
פתאום מתברר משהו. אתם יודעים, רצה היצור הזה לאחוז בחבריו, אבל צריך יהיה להסביר יותר מדי, וגם הם איש והתבררוּתו שלו. אתם יודעים הִרצה לפניהם בלִבּוֹ, שרק צעד אחד מעבר לפרדסי המושבה והלאה – משם כבר מתחילה ארץ הרעב הגדולה. החל מצעד אחד מעבר לפרדס האחרון משם ועד לאמצע מדבר ערב, אלפי קילומטר מכאן, ועד לאמצע אסיה, אם לדייק, ועד לאמצע אפריקה, רק צעד אחד מעבר למשוכת הפרדס האחרון – וכבר מתחילה כל ארץ הפלחה החריבה, ארץ הרעב, שדי בנדנוד הקל שבין כמעט מספיק גשם ללא מספיק, כדי למוטט את כולם, על אלף אלפי קילומטר רבועים, סביב סביב, גמורים ומחוסלים, ואילו גשם טוב אחד נותן ארכה ומפיח תקווה, ומולידים אז את הילדים, עד לעצירת הגשמים הבאה, שתכלה את כולם סביב סביב, וכלום לא תלוי באיך מתנהג האיש ואם היה טוב, וכלום לא במה שיש בכוחו לשנות, חוץ מאשר אולי שיקח ויברח כפי שעשו תמיד רחוק עד המים הנצחיים של הנילוס, של הפרת והחידקל, והליטני אולי גם, ויירד שם עד הנמוך מכל מתחת לשמש האדישה השופכת צלהבים בגבורה אדישה על כל הארץ השרופה, מיד מקצה הפרדס האחרון ועד הפרת והחידקל הולכת כל הארץ הענקית של הלא אכפת לאלהים, ושאדם גם אם ייכנע לפניו ויזחל על גחונו לבקש רחמים, כלום לא ישתנה באדישות סדר הגשמים, והפלחה החריבה לא תשנה כלום בארץ מלכותה האדישה. והתמונה היפה ההיא היא סתם יופי של שקר. סתם זיוף כדי להוליך שולל.
מה פלא שגם אצלנו עזבו אחדים הכל וברחו מן הארץ ואחרים עזבו את הפלחה ורצו אל הכרמים ואל הטבק ואל השקדים ואל הפרדס, ולבסוף אל הפרצלציה למגרשים, וקודם כל עזבו מאחרי גוום את החיים מן הגורן, עם כל מתק סיפורי נפלאותיה בכל הדורות, שחדלו והיו כעת לשירי עם נוּגים, על הגורן על הגורן בלילות בלילות, ובלבד שלא להיות לערבים, ובלבד שלקום ולהזדקף לקומת אדם, ועוד מן ההתחלה כבר התחילו להחליף את המחרשה העלובה במחרשה גיבורה, ואת השור בסוס ואת הסוס בשני סוסים, ופעם אפילו רתמו למחרשה הגמלונית המפורסמת ההיא, עשרה זוגות סוסים, יש תמונות, והריעו תרועה רבה וכל חיל הסוסים המוקף חיל אנשים אזרו כולם עוז להזיז את המחרשה, היא מאחור, עשרה צמדי סוסים מלפנים חוגרים כל כוחם עד התפקעות העורקים, והמון אנשים צועקים סביבם מריעים ומזרזים בכל מילות הזירוז שהמציאו מעולם ותהום הארץ, והמחרשה גם נשמעה, וירדה לה לפני ולפנים עד מעי האדמה, ועשתה בהם פצע ארוך, ואחר כך הביאו שני קטרים זוחלים וכבל חזק ביניהם למשוך את המחרשה המפלצתית שלהם פעם באוזן זו ופעם באוזן זו מצד לצד, והמוח היהודי לא נרגע, והמוח היהודי נִלחם בדוּנם, איך לצאת מדונם הבעל ומשדה הפלחה החריבה, ואיך לא לאבד צלם אדם, ואיך לא להיות עוד שור אדם.
מתחילים לזבל את השדות, מי שמע מימיו, קונים ומעבירים את מזבלות הכפרים הערבים לתמהונם ולתמהון הזבובים שנערמו אצלם מדורי דורות, מגובבות סתם משפל ידיים מלא־אכפת ומבורות, בתחילה בחינם ואחר כך משלמים להם, והם מביטים במנוד ראש על המשוגעים שמשלמים כסף בעד חרא, מתחילים לחפש זרעי דגן אחרים, ואומרים שיש באוסטרליה ובכל מיני מקומות, ומתחילים לשמוע דברים על מחזור הזרעים, דו שנתי, תלת שנתי וארבע שנתי, מוסיפים גלגלים למחרשה שתיסע ולא תיגרר כבול עץ מטומטם וחורץ בשארית חוד המסמר, וגם זבל כימי מתחילים לפזר בלא להאמין, ומתחילים להביא מים, למצוא מים לחפור מים לקדוח מים למשוך מים, ומתגלית פתאום האמת כביצת קולומבוס, פשוטה כל כך, שאם יש לך מים אין צורך עוד בפלחה, ונגמרת תקופת מיליון השנים, והאדמה והשמש מתחילות פתאום להתנהג, ממש, מתחילות לרדת מגדולתן הנצחית, ולמה לא, והגיעה השעה, לעזאזל, והלא אנחנו יודעים לחפור בארות, ויודעים לקדוח בארות, ויודעים לגלות מים גם במקומות שנחשבו חרבים, ויודעים לשאוב מים מן התהום העמוקה ולא רק לדלות באנטיליה מפגרת אלא במנוע מתרונן, ופתאום והנה יש לך שלוש מאות קובּ לשעה, ששווים פי שלושה או פי ארבעה או פי כמה מכל איזה שלוש מאות דונם שהיו לך, ושלא אבותיך ולא אבות אבותיהם ולא הפלשתים ולא הכאלקוליתים ולא הניאוליתים לא העלו על דעתם מתחת למצחם העבה, שיהיו להם מים שלא מן השמים, ולא מן השלולית הקרובה עד שתיבש, פטורים סוף סוף מחסדי שמים או מקשי לִבּם, מים שיהיו פורצים להם ברינה מבטן האדמה הטובה, ולא זולגים טיפות טיפות באי חשק משמי הנחושת הקשוחים, ופתאום יש לך שלוש מאות קוב כולם שלך ורצים לפניך בצינורות ובתעלות ועושים לך פרדס ועושים לך מטעי נשירים, ועושים לך ירקות ועושים לך רפת גדולה וחצירים לתפארת, ועוד מעט וגם מיני מאנגו ואבוקדו שאת שמם לא תמצא לא בברית הישנה ולא בחדשה ולא בקוראן ולא אצל אפלטון ולא באריסטו, וטבק, ותפוחי אדמה, וגם כותנה, ובעצם מה לא, ואפילו פרחים שעד אתמול חבל היה לבזבז עליהם פרוּר אדמה או טיפת מים.
יש לנו מים, מה אתם יודעים, זה לא פותחים את הברז והם רצים כבקסם, כי מים זה באר ובאר זה סיפור, לא קל ולא בכל מקום, ואתם זוכרים אולי את ההתחלה, ואת הבאר שחפרו בראשון, השנייה לא הראשונה, מפני שהראשונה הכזיבה, לא חפרו במקום הנכון, וכבר העמיקו בה והעמיקו מאד, ואחר כך פגעו ברצפת כורכר קשוחה שאי אפשר היה לחפור בה, והנפח נזכר אז ורץ והביא מקדח שסובבים אותו בשניים שניים, וירדו בחבל למטה וקדחו שם וקדחו, ויום אחד שקע המקדח פתאום וכאילו צלל אל תוך חלל ריק, וכשהוציאו אותו ראו שכן, שזהו, שרטוב, כן, שרטוב, חי אלהים, שהנה, שזהו, שיש להם, ונתנו אז איש ידו אל כתף חברו, שם למטה, בעומק שלושים או ארבעים מטר, בכמעט החושך, והתחילו סובבים סביב ורוקעים רגליהם בריקוד כאילו, בהתחלה מסורבל ובמבוכה, ואחר כך תפשו מה, והתחילו לרקוד, וגם לצרוח, ואלה שלמעלה צעקו אליהם למטה מה אתם צועקים, והם צעקו אליהם מים מים, והם צעקו, משוגעים מה אתם צועקים מה, וההם שם מלמטה, שלושים מטר או ארבעים מתחת, באפלה ההיא שלמטה, רוקדים סביב המקדח שבאמצע, יד זה על כתף זה, בדוחק הצפוף, רוקדים וגם שרים, שנשמע כצעקות משונות, מים, מים, בהתחלה במלמול ואחר כך עד לב השמים למעלה, מתחתית הבור, בחושך ההוא, רוקדים ושרים וצועקים ומייללים, מים מים מה אתם יודעים.
מה אתם יודעים, מים וכבר מתגלה ברור שנגמר משהו ושאולי מתחיל משהו, שנגמר עולם ומתחיל עולם, ושבכלל לא צריך כל כך הרבה אנשים כדי לעבוד את האדמה, ושהזית שנתן לערבי שלושים קילו בעמל ובריסוק העץ, תן לו מים והוא מביא שלוש מאות קילו בשופי, ושהגפן תהיה מכפילה ומשלשת, ושהתאנה של אבות אבותיך תהיה מכפילה כפול ארבעה, גם כשטעמה סר ואיננו עוד מה שהיה, אתה תן מים, והארץ משתנה לפניך, פטורה ובלי חסדי אלהים, האדמה משתנה והאדם משתנה והשמש והשדה נדהמים למצוא עצמם פתאום והם כמעט גרוטאות לא דרושות, כאותן המחרשות הקטנות, שכבר הופקרו בחצרות ובמזבלות ללא דורש עד שיהיה מישהו נמלך לאסוף ברחמים ולקחת ולשים אצלו בגינה מחרשה קטנה אחת לדעת איך חיו הקדמונים.
והביטו כעת, הנה פה, ככה, אני מצייר בחול מעגל גדול. זאת ארץ הרעבים. ופה באמצע אני שם עלה קטן ירוק, ככה, וזה הירוק שצץ פתאום באמצע השחון האינסופי. מיד עוברת השמועה, וכבר כולם כאן, כל הרעבים, יחפים או על בהמה מותשת, כל אלה שהתייבשו על הנילוס וכל אלה שגוועו על נהרי ארם נהרים, וסודנים מוכי רעב, וחורנים מוכי רעב, ויושבי סיני מוכי רעב, ומוּכי רעב מעומק הנגב, כולם כאן, לתפוש משהו ירוק, לבלוע משהו ירוק, לחטוף, לתלוש לעצמם משהו, מן הירוק הזה שצץ ועלה בקצה האדמה שהריחה קצת מים, יעבדו לך בעד פרוטה, חצי פרוטה, או פרוסה, בעד חופן שבלים או קומץ גרגרים, שיטחנו להם בין שתי אבנים, ולא עוד אלא שגם השׂבעים זו שעתם לשבוע יותר, והעשירים לעשות להם יותר עושר, כולם כאן סביב כתם הירוק הזה, כאותן החיות שביער, שלאחר שטרף האריה ואכל דיו, בא הצבוע ומגרם לו, ובא התן ומגרם לו, ויורד הנשר ומגרם לו, ומדדה העורב ומגרם לו, והנמלים אחריהם וטורפי הנמלים, והצרעות יורדות וטורפי הצרעות, עד כלותם הכל חלק ומוחלק ועד כלות כל הירוק. ואז תחזור השמש ותזרח אדישה על קיסרותה הלא נגמרת, והכל ישוב ויהיה שחון ומושחן שלם ולגמרי.
עולם מצולהב.
איפה היית? – חייך אליו יחיעם
בארץ הרעבים – חייך אליו היצור הזה
איפה? – חייך אליו שמעון
בארץ הפלחה החריבה – לא אמרתי? חייך אליהם היצור הזה
איפה זה? מה עשית שם?
אינכם מרגישים איך הולך ונגמר? הזמן שכבר נמשך אלף אולי עשרת אלפים שנה אולי מיליון?
על מה אתה מדבר? איפה אתה?
פשוט, החיטה הלא נעשית מארבעה, מאדמה ממים משמש ומבן אדם, זה נשמע כמו קרן קיימת, אבל זה ככה, אם איכזב אחד מן הארבעה אין חיטה: השמש לעולם לא תחסר, האדמה לעולם לא תחסר גם לא בני אדם, רק המים, ולכן הגשם הוא החיטה, הוא הלחם, הוא החיים, הוא האלוהים.
לא. אינכם מבינים.
יום אחד, בסתיו, לפני הגשם פושטים אלפי חורשים על פני כל אדמות הדרום, ומתחילים לחרוץ תלמים בשלף הקיץ הפריר, ממש כדרך שעשו בשנה שעברה, ולפני מאה שנה, ולפני אלף, אותם אנשים באותו לבוש, באותה מחרשה באותם השוורים ובאותם מילמולים ובאותן תחבולות חרישה, ובאותו יום ארוך מחושך הזריחה עד חושך השקיעה, ויום אחד פתאום יש להם מעורבבים ביניהם אנשים אחרים, מוזרים, שלא מכאן, חדשים, שהארץ לא גידלה אותם ולא ראתה את ילדותם, גם לא השמש, ולא היו כאן בתחילת כל הדברים שמאז הם רק נמשכים ונמשכים בלי להשתנות, מעצם תקופת האבן ותקופת הנחושת ותקופת הברונזה ותקופת הברזל ועד אתמול, ומאתמול, במגבעות ובמעילים, פתאום וגם אלה כאן מחזיקים בידיהם הרכות את המחרשה הקטנה הזו שמימות עולם, וגם הם בין הבוססים בתלמים אבל במגפיים שבוססו קודם שלגים זרים, ונוזפים בשוורים בנגינה אחרת, ובהפסקות בצֵל שמתחת לעגלה הם אוכלים אחרת, וגם קוראים קרעי עיתון שעטפו בו את הדג מלוח, ואת שארית חדשות הארץ הקרועות, ופתאום נעשה ברור, מן המעט המצחיק הזה, שנגמר הזמן והולך להתחיל זמן חדש.
על מה בדיוק אתה מדבר?
בדיוק על זה. שכדי שיוציא האיש מיבנאל או מקסטינה או מעקרון או מיסוד המעלה לחם מן השדה, הוא צריך שלוש מאות דונם, לחרוש שלוש מאות דונם, לקצור שלוש מאות דונם, להוביל לגורן שלוש מאות דונם, ולדוש ולזרות ולהבר שלוש מאות דונם ולשמור מפני כל הבוזזים, הכל רק עליו ורק הוא לבדו כל הזמן, דוחה כל הזמן את כל מה שלא עושה לו את הגורן, דוחה ליום אחר, ליום יבוא, לשנה שתבוא, לגורן הבאה, לחיים שיבואו. והוא עצמו? הוא עצמו איננו, הוא למד, בדרך הקשה, איך לא להיות, איך לא להפריע לגורן שתהיה ותבוא, וכדי שתהיה לו הגורן גזר על עצמו נזירוּת, וקבל עליו להתכווץ למידת הרגבים המחרשה והשוורים, מוחו התכווץ לִבּוֹ התכווץ נשמתו התכווצה, מפני שאם לא יוכל ואם לא יתכווץ ואם לא ישתיק את נפשו המצפצפת – הוא יתפוצץ, ולחם לא יביא לביתו. וזה הכל.
אני לא הייתי יכול – אמר שמעון בוודאות. בשביל מה?
ולחזור אל הפרימיטיבי? – אמר יחיעם.
אבא שלי הוא כן היה יכול. את כל מה שלא היה בעניין עבודת השדה ביטל. אבא שלי בן שש עשרה נולד בחדרה, ארבע שנים לפני שנולד רץ והיה חובב ציון, שנתיים לפני שנולד חשב ונהיה אחד העם, ובן שש עשרה רק נולד וכבר הוא בגופו עמוק בתוך עידוד הבַּחר בחדרה שכמעט הרגה אותו, ומאז הוא פשוט מוכן לכל עבודה קשה, ולהיות עובד אדמה על אדמת ארץ ישראל זה אצלו ראשון לכל, פרט לאמא, אלא שהיא לא כל כך היתה מאושרת מן האדמה, הוא הפסיק לחלום רוסית, הוא לא הזה על דובדבנים ולא כמה לגרגרי יער, הוא צעד אל הכרם בין הינבוט המצוי ובין הטיון הדביק, ובצהרים נח לרגע מתחת לסידריה, שקראו לה גם דום, אבל עדיין לא שֵׁיזף, בן שש עשרה נולד ובן ארבעים כבר כמש, וידיו היו ידי איכר שלא הוגשם, ובן שבעים כבר היה מובס גמור, בא בימים ולא בשיבה טובה.
כעת כבר לא עובדים ככה – אמר יחיעם כמבקש לו מוצא.
כעת יש מים. התחיל זמן המים ונגמר זמן הגשם. הסביר היצור הזה, שחש עצמו פתאום עייף, כאילו מדרך רחוקה, או כאילו כבר יותר מדי.
אני אף פעם לא התלהבתי מעבודות של זיעה ושל שמש שורפת, ושל מי שאין מה לדבר אתו אלא רק מוּ וְמֶה, וקוּ־קוּ־קוּ, אין לי כוח לזה, התאונן שמעון.
פרימיטיבי? למה? כי אני לא שוכח את הספר ירוק הכריכה, אפור ירוק, עם הגב התלוש למחצה, גם אני דפדפתי בו, ולא פעם, והייתי חוזר וקורא מחדש את “האדם והטבע”, אל תצחקו, כן, א.ד. גורדון, ואפילו יודע לאמור את הקטע, “ובעמדך ליישר את קומתך ולשאוף רוח”, מכירים? לא?, “והרגשת כי שואף אתה לתוכך פנימה עוד דבר מה”, לא מכירים?, מרגֵש אותי נורא, אף על פי שנשמע כמו נביא נרגש, “דבר מה כמוס, אשר לא תדע מהו, אבל”, כך היה כתוב שם, “אבל שיוסיף לרוחך חיים וגם אור”, כן, “חיים וגם אור, ועוד דבר מה, כמוס, שמעבר לעבודה, מעבר להכנסות להוצאות למאמצים, עד שפתאום, בתוך כדי העבודה אתה מתיישר לרגע”, תשמעו, “מזדקף ותופש כי יש כאן עוד דבר מה”, תשמעו, נורא מרגֵש, לא? “כי יש עוד דבר מה כמוס במקום הזה, מין ערך נוסף, שעושה תפישה”, הוא אומר, “שיש בזה יותר ממה שחשבת או ממה שידעת קודם”, ככה, לא? והפסיק.
זה יפה, אמר שמעון, ומבטו כעת היה טוב, פשוט טוב.
אני את הדבר־מה־כמוס הזה, את הערך־הנוסף הזה, מרגיש לפעמים אבל במוסיקה דתית, או כשהמקהלה שרה את הנה הוא בא, ביהודה המכבי של הנדל, דיבר יחיעם ופרש ידיו להסביר, ועד שהשיער סומר. אמר.
ואני, אמר היצור הזה, אבל כבר לא אל שומעים, ואני בשדה הגדול והריק ההוא, שאין בו כלום, ורק אותו כלום גדול ואדיר, אחד ומלא וסביב סביב, רק ריק אחד וגדול, מלא ועם זה קל מאד, לגמרי, וגם לא כך, אלא פשוט מזה, פשוט ריק, ריק אחד שלם, לגמרי, ריק.
ואני יודע את היפה השיכור הזה של הכלום הגדול. שאין בו אלא כלום, ממש לא כלום, לא מה לעצור לראות ולא מה להיעצר להראות, אלא רק שלם, כולו, בלי שום סממנים מושכי לב, ורק רוחב הידיים הזה, הפרוש שקט לכל עבר, בלי כלום צומח בו כעת, רק סימורי שלף שהשחים והפך לחומר האפור שעושה את הכלום, ובשוליים, אולי עוד קצת הקוצים היבשים, מיני גדילנים או חורשפים, אולי, ושגם לאחר שהכל רק שרוף עדיין יש בו תמיד גם כמה כתמי ירוק תמיד, יבלית אולי, או בּוּצין מאובק, אולי כדי להטעים את הצהבות שהשחומה, שהפכה לאפור האינסופי הזה, אפור כולו, אפור אילם, שטוח בלי סימן, שונה או אחר, אפור עשוי מכל מיני שנבלעו לתוך שלמותו, וכבר אמרת יותר מדי, כבר הוספת מעבר לכלום, השלם הזה לגמרי, הריק לגמרי המלא. אפשר למות למראה היפה שהשיג את מלאותו. סוף סוף שלם אחד לגמרי שלם אחד לגמרי. אדמה אפורה, שמים אבודי תכלת, שלמים בלי שום קישוט או סימן, תכלת חסרת הוד, אובך מעכיר רחוק, כמו אבק, אבל שלם, כל הזמן, לגמרי, כמו, אולי, ושותק, ולגמרי, או
המתן! כי ברחוב למטה, מעבר לגדר הבלוקים, קורה כעת, ויש שם פתאום איזו מכונית מתאמצת שלא לשקוע בחול, ולא צריך להיות חד־עין כדי לראות שזו ממש מכונית משטרה מופשלת גג ושהשניים שבתוכה הם באמת שני שוטרים בריטים, ניזוזת ומתחפרת חליפות, ושניהם גם בהקשבה לשקיעה בחול וגם בהצצה לעברים לדעת משהו, וצריך מיד להתחפש לשלושה נערים בטלניים שרובצים תחת המנדרינות באפס מעשה נודף כולו שעמום של אזרחות טובה, בלתי קשורה בשום דרך לשום קשר מחתרתי להטמנת שום נשק לא חוקי, ושכל מבטי חשד יהיו מחליקים מעליהם והלאה כבלתי שווים הצצה נוספת, אף כי מה פתאום עושה מכונית משטרה ברחוב החול הזה, אם לא באו לראות את ביתו של חשוד א' שנתפש ובעקרון ממש כעת מחפשים את ביתו של חשוד ב' שנתפש, או כדי לברר איך פועל הקשר עם ביתו של יששכר שבראש הרחוב, או סתם נתקעו מפני שהתבלבלו בין כל רחובות החול, או אולי זה רק ריח תבשיליה הכבדים יהודיים של הגברת פרייליך שיכּר אותם, ואיך זוחלים ניחוחיה לאיטם בלאוּת משאירים באוויר עקבות טריות ולא מתנדפות, מה הם רוצים?
אינם מתעכבים, וחסר רק שיתחפרו ויקראו לנו לעזור, ויצלמו את פרצופינו, יקח אותם האופל. שאלות: באמת תפשו אותם? לרוץ לספר ליששכר? לחכות לדעת יותר? שאלות: או נמלטו, ולרוץ לשאול? או רק לחכות? שאלות: ואיך זה קרה פתאום? ואם ייתכן בכלל שהם יהיו נתפשים? שאלות: זה לא כלום, או זה משהו? רק נוסעים להם ורק עוברים כאן, או משהו? שאלות: הבטן מתהפכת, לרוץ הביתה לשלשל? הבטן מתהפכת, וזה רק לא כלום, בהלת שווא? שאלות: ומה עושים להם לנתפשים? חקירות עם כל הסיפורים? ולא נראה אותם עוד? אלוהים. וגם את הנשק? לא ייתכן. מה פתאום. פתאום נתבלבל הכל? ובאיזה שטויות הייתי. וכעת? ויקחו לי את אחי? מה פתאום? יש כאן טעות. לא יכול להיות. או מה?
כבר עברו כבר עלו על פיסת החמרה הנוקשה שם למטה נעלמו להם. מה זה סימן? שכן או שלא? נשאר מעלינו כזה מאיים, ואין את מי לשאול, או, בכל זאת, לא כלום, בסך הכל עברו להם, ולא כלום, מה פתאום, ולמה פתאום דווקא כאן, וראית איך הביטו? יקח אותם האופל. ומה עם פינייה מראשון לציון, איפה הוא, ומה עם אבא של יחיעם המתרוצץ בערבות? ואולי הם כעת בכבלים, באזיקים, בנחושתיים, במכות, בחקירות, וזורקים אותם לקלבּוּש, איך זה נראה הקלבּוּש, ולבור הכלא? למה מחכים?
שמכעת כבר אין לך אח? שמכעת יש לך אבל שבור עינויים ורצוץ מכות? או שכבר נמלט, ורק לא יודע לאן, מתחבא ומחכה ללילה, לילה בוא, ויגיע בחשאי, ויסתלק ויוברח אל מקום מבטחים? איך זה נעשה? ייגדל זקן ופיאות וכובע ויענה לשם חצקל? ועוד מעט אמא ואחר כך גם אבא וכל השכנים ואין עוד שלווה כאן ולא תהייה עד שיששכר ישלח לאמור מה כעת ואיך?
כנראה שום דבר. אבל אי אפשר לדעת. כי מה פתאום. ולך תאמין שלפי תומם או רק במקרה. מה לא הייתי נותן להיות מתעופף כעת לרגע לחורשה ההיא, כמו ינשוף חשאי, רק להציץ מלמעלה ולדעת. זה היה מרווח לי את הבטן. מה לא הייתי נותן. אלא שאפילו מלה ברורה אינך יכול לומר לשני רעיך אלה, האיסור בדמך, גם כשהם יודעים ורק משחקים לא יודעים. כולנו בצבת.
יקח האופל את כל הבריטים, פרק מעליו היצור הזה.
דווקא הבריטים? תמה עליו שמעון. אני דווקא עם הערבים לא מסתדר. עם הבריטים די אפשר. הצרה שהם חייבים לעמוד באמצע, בין היהודים והערבים. אבל אילו רק אנחנו והם, מה היה רע?
ולמה לא לבדנו, חסם אותו יחיעם.
כי נצטרך להילחם תמיד עם הערבים, ואִתם לא. אני לא מבין גדול בכל זה. ורק שעם הערבים אינני יכול. קָמֶר חברי היה הורג אותי. אנחנו בנים של האזור הזה. הוא אומר, אנחנו ילידי האזור הזה, וכולנו נולדנו לקדמונים שמלפני אברהם אבינו, ההוא בן תרח, הוא אומר, והכל צריך להתחיל מחדש מנמרוד, הוא אומר, בסדר חדש, יותר מוצלח. אלא שאני חושד בו שאם תהיה לו הברירה הוא יעדיף את לונדון על העיר העתיקה כאן או בבגדד.
באמת לא רע בלונדון. הרהר יחיעם. לפי מה שאני קורא בפוֹרסייט, ובשלושה בסירה אחת, וגם בוודהאוּז.
אני לא יודע, אמר היצור הזה, תפוש בסבכיו.
לא משתגע ממאכלים מזרחיים, לא מניגונים ערביים, לא מן הריחות של יפו, ולא מן הסרטים ב“עֵדן”, ובעיקר, אני מפחד מהם, גם כשהם בסדר. המשיך שמעון.
יחיעם רצה להשיב מיד, אבל עצר כשתפש שהלך לומר מה שאומרים בשומר הצעיר ולא מה שהוא חושב, ושכנראה בעצמו עוד לא חשב.
לעזאזל. נעשו עצבים בלב.
אני מצדי, ממשיך שמעון כאילו הנה הולך ונודע לו, חושב שצריך פעם לצאת לעולם, לא די בעולם הקטן הזה שלנו, כל הזמן יש שם וקורים דברים ואפשר לראות דברים בלי סוף, תיאטרון בלי סוף, קונצרטים, תצטרך רק לבחור אם סיר תומס בּיצ’ם או סיר אדריאן בּוֹלט, או אם תרצה מוזיאונים ותערוכות, או כדורגל, כי שם זו אֵם הכדורגל, תענוג לנפש, ואפילו אם רק לשבת בפינת בית־קפה ולראות את האִיריניות ואת המרלֶנות ואת הגרֶטות גארבו, שם מעבר לשני שולחנות, יושבות ושותות משקה ארוך ומעשנות בפומיות ארוכות, עם הרגליים הארוכות שלהן, מוקפות מחזרים עד שעיניך שלך כמעט לא מוצאות פירצה להגיע אל צדודית חוטמן היהיר ולא לתפוש את מבט עיניהן האגדי, עם הריסים והמבט שתמיד אל מהלאה, כאילו כאן אין להן לִבנות האלים מה לחפש, וכמובן, בלתי משגיחות כלום לא בך ולא בכל תחנוני מבטיך, מה שתרצה –
מי יוכל להבטיח לי שכלום לא קרה, מה פתאום פשפשו האלה כאן ברחוב?
וולטר גיזקינג, ארתור שנבֶּל, ווילהלם קמפף, השלישיה קאזלס קוֹרטוֹ טיבּו או פיאטיגורסקי, או מישה אֶלמן אפילו ישה חפץ, ולא בתקליטים, ולא לסובב בידית ולשמוע מסכן, אלא ממש, במקום שהם חיים, באולם וויגמוֹר, ברחוב וויגמור האצילי, ולא כמין דאהליה אנגלית מגומדת ועלובה על המרפסת בעציץ תל אביבי נובל, אלא ממש פרח נהדר דָשן אמיתי, האם לא מתחיל לפרפר לכם בלב? גשם דק, מעיל גשם, מטריה שעושה קצב להליכה שאננה, רחובות שאננים, עצב שאנן, ומוצארט, סימפוניה מספר ארבעים בסול מינור.
נכון שכלום לא קרה להם שם, הגידו, נכון?
ואתה מתכוון רק לטיול או לעזוֹב ולחיות שם?
אני מתכוון שלא אכפת לי האנגלים שכולם כל כך מפחדים מהם, אמר שמעון בלי לשער כלל, כמובן, לא את המכה שיחטוף על ראשו המפואר מאַלָה בריטית יבשה וקישחת ביום ההפגנה בירושלים, כעבור רק עוד כמה שנים אחדות, עד שהיה צריך תפירה בהדסה, ולא את הבריגדה שיתגייס לה בעוד כמה שנים לחמש מיטב השנים לפני שידע אם הוא באמת רוצה ובלי שיעז שלא להתגייס מפני שכעת כך עושים כולם ואי אפשר שלא, רוצה או לא רוצה, סוחב לשווא את הרובה הכבד שנתנו לו 654010, וגם בלי להתחיל לדעת איך הוא וממש יחיעם הזה בעוד רק כך וכך שנים יהיו שניהם, לא להאמין, מהלכים להם יחדיו באותה לונדון עצמה בגשם ההוא הדק במעילי גשם ובמטריות באותו רחוב וויגמור לשמוע את מוצארט סימפוניה מספר ארבעים בסול מינור. פלאי פלאים.
אני הולך לנדוֹר נדֶר. מה לנדור? שאם הוא בשמים יעשה שהם בשלום, ששלום להם, אני נותן, מה? הכל, רק אמור –
תראה שזה לא כלום, אמר פתאום יחיעם, יודע בלי שאמרו לו, רק מחברוּת, תראה שהכל יבוא בשלום, אמר לו, עד שעיניך דמעות. קצת סבלנות, אמר, תראה.
לעזאזל השתיקה הזאת של העולם היודע ולא מגלה. לעזאזל והלא בעולם כבר יודעים. ובמקום מן המקומות כבר מטפלים בהם, רושמים את שמם, את כתובתם, ומתכוננים כעת לתפוש נוספים, ובעוד קצת יותר שעות או פחות כבר נדע גם כאן, או שהכל שטויות והם הולכים וגומרים שם בשקט ועוד מעט חוזרים, בחיוכים שלהם, בלי לאמור הרבה, ורק להתקלח ולהחליף בגדים ולחטוף משהו מתבשילי אמא, שכאילו מגרשת בצחוק, וישר לרחוב, למרכז, לפנות ערב, לפנס, ועוד מעט ויפות ומגוהצות ומסורקות גם הן, די –
אתה נורא חסר סבלנות. למה? תראה שהכל יהיה טוב בסוף, אומר יחיעם הקופיף החמוד מפני שבאמת איש לא יודע מה יהיה, וגם לא יכול לנחש, אם כי, אולי הוא בכל זאת יודע, מפני שמניין המבט הזה שלו הירוק מעורפל, שכמעט לבכות למראהו?
מפני שאני לא מאמין לתמונה ההיא, האשה ההיא המתפללת והאיש עם הראש הגלוי המורכן שלו, לקח עצמו היצור הזה והסתער על אין מתקיף, התמונה היפה ההיא, עם האשה עובדת האדמה ועם האיש עובד האדמה, חופרי הבולבוסים, ועם תפילת הערבית שלהם, כאילו תודה לאל, כאילו יבורך האל לעת ערב, כולה היא רק פיתוי להאמין במה שאין דבר כזה בעולם.
על מה אתה מדבר, זקף יחיעם את גבות הקשת שלו, שהשיער הערמוני שלו כמעט מכסה אותם, מפני שמזמן כבר לא הסתפר, אבל יפה לו כך,
תראה, אבא שלך ואבא שלי ואבא שלו, ועוד המון חבריהם, ראו את עצמם בתמונה הזאת, והאמינו בברכת האדמה ובעובדי האדמה, עזבו הכל ובאו הנה כדי לעבוד ככה, ובערב להתפלל ככה, תפילת הודייה על הלחם ועל המים ועל השדה, ואם אחז בהם היאוש לפנות ערב, ישבו יחד ושרו שירים כל הלילה עד הבוקר, והשירים ניפחו להם מחדש את הלב, ישבו ושרו, עם גרמושקה ובלי, ועם כל המלים, והבחורות בקול של בחורות שלהן והבחורים עם הקול של בחורים שלהם, קצץ מזייף פה ושם אבל מלא יושר, וחזקו והתחזקו לגמרי, ועם אור ראשון זרחה להם גם האמונה, תמה וברָה, לא?
בחיי שכן
וחזרו אז לשדה ועבדו כמו מטורפים כל היום ולא הרשו לעצמם שום מורך לב מפקפק, וידעו אז ברור שלא רק הם כאן אלא גם היהודי החדש איתם כאן,
אני מכיר את השירים ההם,
כן, על האדמה הכבדה הרחבה הדשנה רבת התנובה הפורה כמו אשה הרה, ועל השדה הגיא הכרמלה אצא לי השדה ואשמע מה דיבר אדוני מן הקמה והגידי לי אמי האדמה הרחבה המלאה הגדולה, ומדוע לא תחלצי שָׁדֵך גם לי, ופתאום והשדה היבש האפור מרוב שרוף הקישח שמזמן לא טעם טיפה של רטוב והטל נידף עוד בטרם נגע בוֹ, ופתאום והשדה הוא שָׁד, שד אישה מיניקה, מלא ושופע ולבן ועגול ורך וחם, איפה? בשדמות אוקראינה אולי הדשנות כחמאה נמסה, אבל פה ביסוד המעלה, על הבזלת השרופה עם עשרים האכרים השרופים קשי היום ונזופי הגורן, או ביֶממָה על השָׁמסִין בבזלת המעורבת באדום אגוזי פריר, או התשעה שבגדרה, תשעה מכל מאות־בני־יעקב־לכו־ונלכה, מתחת צלהבי השמש אין סיתרה, מתחת ידי כל בוזזי הגורן ופקידות יקא, או בפלחה החרבה בבאר טוביה, עשרים המשפחות, ובאמצע בית הרופא, ד"ר יזרעאלית, שנהרג בתרפט בנסותו להציל ערבי פצוע ונישאר מוטל לו שלושה ימים הרוג בחצר האורווה שהיתה להם כאילו מבצר, עד שבאו השוטרים הבריטים וגרשו את כולם משם, ועד שחזרו כעבור כמה ימים ומצאו אותו נורא מלספר ואת השני שנהרג שם ההוא שאמרו עליו שיהיה קצת מבולבל, ולא נזהר וחטף, או בפלחה החרבה של עקרון, עם אחד עשר המתיישבים הראשונים ואחר־כך עוד שבעה, ועד לעשרים וכמה גיבוריה, בשדות החרבים ההם ובשמש הצולהבת, עם כל פקידי הברון והקדחת ושאר העלוקות, שירי רחל עוד לא היו אז, ולה גם היתה הכנרת, אבל היו להם והיו שירי ברוך אתה אדוני על האדמה הטובה, והיו להם שירי פה בארץ חמדת אבות, והיו להם שירי לפאתי מזרח קדימה, ומה שרואים ביום הלא בכלל אינו מחייב את מה ששרים בלילה,
הלבישיני אמא כשרה, התחיל יחיעם להתפייט, ומה עוד תבקשי מכורה, ומה שר הברזל לפוֹלֵחַ את הרגב התוֹחֵחַ ואדמתי אדמתי מולדתי מולדתי ומכורתי מכורתי וזיעה מלוחה ושמש אוכלת,
וזיע זיע אל תזיע, עיקם שמעון פניו, יה, כמה שאני לא אוהב את כל אלה, את פולחן הזיעה ואת הידד ריח הזבל ניחוח החרא,
ועוד איך היו שרים, ובהתלהבות חסידית, שלא לדבר על הריקודים שעוד מעט, כי מה אנחנו לא ניתן לה, לאדמה, את חיינו את לִבֵּנו את נפשנו, הו ארץ מולדת הו ארץ נחמדת,
ומאחורי אחת הכריכות של הפועל הצעיר של אבא מצאתי בכתב ידו הדק, משהו שהעתיק כנראה שלא יאבד, ככה, ככל שאני זוכר:
כל מקום אשר יחסר בו דֶשֶׁן – זעתנו תדשנו
ואם דם יחסר לרוותוֹ – הנה דמנו
הללויה הללויה. מה קרה לאנשים ההם? משוגעים? מה הם עושים, למה הם ממהרים ורצים לתת את דמם, למה במקום למצוא מים הם נותנים את זיעתם? או אנחנו לא מבינים כלום?
תראה, בימים ההם, האם לא היו אז בעולם איזה שבעה עשר מיליון יהודים, לא? כן, ותשעה היו בגדרה, תשמע, תשעה, וחמש משפחות בבאר טוביה ועוד כעשרים בקבוצת הפועלים, במסחה היו עשרים ואחת וביממה עשרים ותשע, בבית־גן היו כעשרים משפחות, ביחד עם הגֵרים (הפקידוּת נורא אהבה גֵרים, גם צייתנים גם לא מתאוננים גם חסרי טענות, וגם לעולם אינם מתמרדים), ובמלחמיה היו עשרים ואחת, לא זוכר כמה עוד בכל מקום, ובסך הכל, אם לא טועה, כמה מאות הכל בכל בכל מושבות הארץ, עם פתח תקוה הגדולה ראשון לציון וזכרון יעקב, כל אחינו המחוננים הנותנים זיעתם על תלמי ארץ אבותינו – הם מצד אחד, ועוד שבעה עשר מיליון,
מה אתה לומד מזה? מי מכולם טעה?
קל להיות חכם כעת, אמר יחיעם.
אבל, לא, נלחם היצור הזה להגיע אל הדבר, בָּאו רק קצת, טיפה מכולם, אבל אלה שבאו, היו מוכנים לתת עצמם ואת הכל על הדבר שלהם, ממש, המעטים היקרים ההם, ויוצא, כאילו, שמי שרצה לחיות מן האדמה בארץ ישראל צריך היה, קודם־כל, לעמוד ולנדור נדר, נדר קשה, נדר סיגוף, נדר התנזרות, נדר עניות, נדר תיפח נפשי, שהוא מקבל על עצמו לעמוד בו, ומקבל על עצמו לרדת עד גובה השוורים, ולתת גם צוואריו בעול הזה שלהם, ולמשוך אִתם בשארית חייו אל הגורן שדרכה לאכזב תמיד, ומקבל עליו ללמוד לחיות לאט לאט מן התבן – וגם הוכיחו לו מן הפלח הערבי שאפשר כך, שהנה האדמה הנה השמש הנה הגשם וזה הפלח. וגם זה לא חידוש, כי כך גם היו אבות אבותיך. וכך גם כל מי שהוא בן הארץ בן האדמה בן השמש בן הגורן, יה חלילי, יה עמלי, העבודה היא כל חיינו, מכל צרה תצילנו, חושו אחים חושו, בשוב אדוני את שבות, כאפיקים בנגב, אשרי האיש
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.