אני לא הייתי יכול לחיות שם. בדרום הרחוק שלך. אמר שמעון. הייתי מת שם. הייתי נובל. גם משעמום. בריק ההוא, בכלום ההוא, הייתי מתייבש. הייתי בורח. לא, תודה, אמר.

גם אני. אמר יחיעם. אבל לא בנוח. אבא שלו מקשיב לו כנראה, וגם השומר הצעיר. לא בשבילי. הוא אומר ומפסיק. ואחר כך, ובשטף, ובעצם, מעולם לא רציתי להיות מגדל צמחים ולא חיות וגם לא לחיות בכפר. מה לעשות. לא יכול. לא חושב שאוכל. אבא שלי היה מתפוצץ כעת. או מפוצץ אותי. וגם השומר הצעיר שלי, אבל לא בשבילי.מצטער. אני אלך ללמוד. לחקור ולגלות משהו, כימאי מסריח, אולי, ומוסיקה וחברים ולצאת ולבוא. אבל כן יהיו לי חברים בכפר. חייך. לבוא אצלם לשבת לקבל אפרסק מן העץ ולשתות מיץ מן השיח. אמר.

גם התור התחיל כעת, ואמר אוּּ־אוּהוּּ־אוּ, כזה. אוּּ־אוּהוּּ־אוּ. ואהָה לו שם נוּגות, משום מה, ואולי בין השאר גם בגלל השמש שירדה משהו, ואולי גם כמין מנוד ראש על בני בוני הארץ, ואיך רובצים להם כבר כמה שעות בצללי המנדרינות והמים עוברים ביניהם על גדותיהם ומתפרצים לצדדים, והם בידיהם השמאליות לא חשים ולא חלים.

חקלאים גדולים. והלא כל שלוש הגומות מָלאו מכבר ופרצו כעת מעבר לשפתן, ושטפי ששון כבר עושים להם ערוצי הפקר מתרוננים בחול, וכעת הנה זה הנהר זמבֶּזי שוטף והולך ועושה את הדלתא שלו במיצר מוזמבּיק, והחול הסתמי שמעבר לגומות האם הוא לא ממש כמו הסהרה, זוכה במים מן ההפקר מוצץ לו ומתמצמץ, אם לא להיפך וזה נהר הקונגו האדיר, עושה קשת מרהיבה מדרום צפונה חוצה את המשווה בתנופה אדירה וחוזר ומתהפך כמו באטלס שלנו האדום ושב דרומה בקשת תנופה, חמש מעלות שלמות למטה, בין קינשסה לברזוויל, ושם ישר בעוז אל האטלנטי, בלי להזכיר את אניות העבדים שמאז ואת בושת האדם הלבן, וצריך לקום, הו עצלנים, ולחסום מהר בתלי עפר את הסכר הנקוב, ולהטות את זרם הצול ורבע הפתוח כולו אל שלוש הגומות הרעבות ויבשות פה קרוב לגדר, והן כבר מזמן מרשרשות בכל עליהן, מה הקיפוח הזה, כשהזרם פוקד גם אותן והשמש כבר מנצנצת בהן באלכסון ועושה בהן השתקפויות שרק מים יודעים לעשות, ובהצלחה, כפי שהמוני אדם יודעים כל בוקר ברידתם עם הזריחה אל הגנגֶס הגדול, להיטהר ולהתברך שם והשמש בדיוק עולה אז מעליהם מערפלי ההרים ההם,

אז מה יהיה? חוזר כעת היצור הזה אל מה שאסור לחמוק ממנו. באמת, מה יהיה כאן? ולִבּ ו כנראה באמת היה מפרפר. אם אתה לא ואם אתה לא, מי נשאר? אני? אחי ואליהו, ואלה הם אחרוני האיכרים? ונגמר, וזה הכל?

מי יכול לענות. מביטים הצידה. או, למה כולם מבקשים ממך שתצמצם את כל העולם עד לחוד להב המחרשה,באופן שמכל עושר העולם לא יישאר לך אלא ידית המחרשה ואחורי השוורים? האם אנחנו עשויים רכרוכיים יותר, או יותר פורקי עול, יותר רודפי חיים קלים? אתה שמעון, אתה יחיעם, אני היצור הזה? או לא כך זה, ולא אנחנו אלא זה כבר עולם אחר? לפני חמישים שנה היתה עוד ההתחלה וכעת בהכרח זה ההמשך. ומה שהיה אז סגור לבני אדם, היום כבר לא, או כבר לא כל כך? וגם לא חורשים עוד כך, ולא קוצרים כך וכבר אין אפילו גורן, הכל נגמר בשדה, ורק לבסוף מביאים משם שקים מלאים תפורים שיד אדם לא נגעה בהם, שדה שכבר לא הולכים עליו הלוך ושוב בחריש ולא פוסעים בו מענית אחר מענית בזריעה ולא משתוחחים אליו בחרמש תנופה אחר תנופה, ודי כעת באיש אחד מרחף גבוה כמטר מעל פני השדה מיוּשב נוֹח במכונה שלו והכל עשוי למשעי. וגם איפה יש עוד פלחה חרבה, ומי חורש כמו שחרשו אז השוורים, במחרשת המסמר המצחיקה, בהליכת הפרך, ומי חי עוד ככה?

אלא שלא זה הדבר. והמועקה אינה מתפוגגת. אילו אני הייתי אז, האם הייתי יכול, אני כפי שאני כזה, הביטו, האם גם אני הייתי יכול להיות צבי הורביץ בגדרה, או אברהם קוסטיצקי ביבנאל, או דובּרובּין ביסוד המעלה, או אליוביץ במטולה?

אני שמעתי בלי סוף איך זה התחיל שם. אבא והסיפורים והספרים מסביב וגיבורי החזיון שהיו באים אלינו לעתים לשתות תה או בטיולים אליהם, ושמותיהם היו נשמעים אצלנו בבית ומעשיהם היו פוקדים אותנו סביב השולחן, ושמעתי תמיד שמעתי. וכן, אני הייתי שם.

ואני יודע איך יום אחד באו פעם אנשים אל מקום אחד שלא היו בו מעולם וידיהם היו ריקות, וככה זה התחיל. ואיך יום אחד באו פעם אנשים בלי כלום וכבר למחרת יצאו אל השדה לראות ונפלה עליהם בבת־אחת שמש נוראה ושדה ריק נורא. ומסביב לא היה כלום, וככה זה התחיל.

גם בגדרה לא היה כלום וצבי הורביץ ושלמה צוקרמן שבאו יום קודם חיכו לשישה שיצאו עוד בחושך מראשון, סוורדלוב לא יבוא כי חלה המסכן, ועוד מעט ובעוד השמש עולה במזרח, שם זה מזרח? ממש שם על יד הוואדי שמתחת לכפר קִטרָה הם הולכים להיפגש תהלוכת ששת הבאים מראשון עם תהלוכת שני הבאים מן המקום שעוד איננו, ושכנראה יקראו לו גדרה, בלחם ובמלח, כיאות, וביריות ובשירה ובריקודים עין לא ראתה, מאז ימי שמשון והשופטים, שמונה מתשעה יהודים צעירים פה מתחת לגבעות מְרָאר וקִטרָה על הוואדי חסר הגשר, ומרקדים יד אחת מעל הראש יד אחת מעבר לגב, וברגליים רוקעים ומרקעים ממש על שפת הוואדי היבש, ומייד אחר־כך המשיכו משם חבוקים ומאושרים ועם חמור שבא איתם עמוּס דברים גם תשע טוּריות והלכו ועלו בגבעה הריקה שלפני הגשם הראשון עדיין כולה קוצים נמוכים וגבוהים ואל הצריף הגדול שלהם שהכין להם הרימ"פ, הוא יחיאל מיכל פינס, נרו יאיר, שבלעדיו אנה היינו באים, ומניין היו לנו שלושת אלפי דונם כולם שלנו, צריף קרשים ישנים, חמישה על חמישה, שהסדקים שבו כמניין הלווחים השלמים, ושחזנוב יזכר לטוב בידי הנגר שלו לקח מיד ותיקן בו פֹה ושם, ומנחם מוגלובסקי, שלימים נעלם ופשוט לא יודעים לאן, גם מצא אז רגע לשאת מבט אל השמים הענקיים ולהצביע על תהלוכת עננים עולים ובאים ושאולי זה הגשם הבא לכבודם, שהרי זו חנוכה ועוד מעט והם מעלים כאן שתי מדורות כנגד שני נרות, וככה זה התחיל.

על ספסל אחד שכב לישון זה ועל השני ישן זה ועל הרצפה כה וכה ישנו כל השאר, יש מקום, חמישה על חמישה, והרוח מכל הפרצים שרה, השינה לא היתה אלא דיבורים כל הלילה, בלתי נעצרים כל הלילה, זה מדבר אל עצמו וזה מדבר אל זה, וזה מדבר ושר אל אביו בבית שבחרקוֹב, ואת מרוֹמי הדברים שהוא מספר לו שומעים קטועים, כי את השאר הוא מלחש בקדחת, וגם צוחק פתאום ובדמעות, ופתאום נשמע כאן עוד קול, כנראה מבין סדקי לווחי הקרשים הישנים, וכאילו אמר מבחוץ, היי, בית יעקב!, ולפנות בוקר כמעט בברור וכולם יכולים להעיד, שמעו כולם ברור מבעד לפרצות, אל תֵחָת ואל תערוץ חזק ואמץ, וכך עוד לפני השחר קמו כולם לצאת ולראות איך זה כאן, ועלתה אז השמש מעל ההרים הרחוקים, ומעל השדה הזה שלנו, וראו אז כולם איך הכל לפניהם פשוט ובמלוא הגודל הוא כולו לא כלום אחד וגדול ושלם ולכל צד. ככה זה התחיל.

תשעה עומדים מביטים מופתעים והשמש כבר מעל השדה האחד, שעשוי כמעולם גבעות גבעות בהירות עם קוצים, ויותר אין מה לראות, או מה לספר. ולא יודעים בדיוק מה לומר. אבל אחד התחזק אז והצביע ואמר, כרם אחד נשתול על ההר הזה. אמר והראה על גבעת הכורכר החשופה פרט לשיזף עקום, ונקרא לו הר משה, ועוד כרם אחד על ההר הזה, אמר, והר יהודית נקרא לו, והצביע על עוד גבעת כורכר חשופה בלי שום שיזף, ובלי לדעת מה שמם של העשבים ההם שסביב ובכל מקום, ושנסערו מאד ברוח, או מה זה בדיוק החרדון המיובש הזה שעומד ומשתחווה במסירות אל איזה אלהים משונים שלו. ככה זה התחיל.

האם הייתי גם אני יכול גם אני שם, האם הייתי גם אני שם ביניהם, אחד מן התשעה ההם, האם הייתי יכול, עומד פה בין צוקרמן לשכביץ, אחד כמותם גם אני בן עשרים ושתיים או שלוש או אחת, סטודנט מלא מֶרי ואידיאלים, נָרודניק וגם דֶקאבּריסט, אנארכיסט וגם ניהיליסט, עומד על מדרגות הצריף להצטלם, למען הדורות, כולם נראים גדולים ממבטו מלמטה, כולם זקנים ושפמים, כולם בבגדים רוסיים גדולים ועבים, ומפסיקים למצמץ רגע כדי לא לפגוע בדורות הבאים, וגם את כל הרגשות האמתיים מצניעים לשם הנצח, וקשה לדעת איך הם באמת, בפנימה, אם לא חשים עצמם כמרומים, ואולי כיעקב ההוא שקם בבוקר והנה לאה, או לא, וזו היא דווקא חדוות רובינזון קרוזו שלא נכנע נבהל בבוקר מיאוש שממון האי שלו, וזה האי השומם שלנו בלי ים סביבו, ושמו יהיה האי גדרה, ואולי אפילו מישהו ביניהם או אפילו שניים אפילו עומדים וכבר מזמזמים “הו ארצי מכורתי”? או, לפחות, את “עוֹד שִׁמשֶׁנוּ יַעַל”, בלחן הרוסי של “נִיטשו צללים”? גם אני הייתי יכול? היה לי מספיק חלום, מספיק אמונה, מספיק כוח? לא הייתי מן הבורחים הראשונים, כמו, וכמו, וכמו רבים, ועד היום הם שם באמריקה ובאוסטרליה, וככה זה התחיל.

מפני שבהתחלה הלא כולם גיבורים, כולם חזקים ובלתי נכנעים לכל היאוש של כל בוקר, מן האדמה הכורכרית הסרבנית, מן המים המעופשים שמביאים מקטרה, מן הדוחק בצריף וההידחקות, מן הלא הולך ולא מצליח בשדה ולא ככה עושים, ומחובבי ציון ומן הבארוֹן ומכל מי שפוסק לך מה החיים שלך, ועובר זמן ופתאום כבר אינך גיבור אלא רק כפוף אחד שלמד להשלים, אלד שלמד להסתפק במעט, שפעם היה לוחם ונעשה למַשלים, איש משלים אחד, איש מסתפק אחד, איש מסתפק במועט, מקבל את הדין, אחד שעורפו כבר נקער מתחת העול, אחד שכבר התרגל, והצריף הזה, החמישה על חמישה, שלוש שנים ראשונות, עד שיצאו לאהלים מכוסי סְכך־הקָנים או מחצלות וייחשבו כמעט בעלי בתים, האין־דבר והלא־נורא הזה, והזה רק־בינתיים, והחלון הזה שמכוסה בינתיים קרש וישאר ככה, והאין־דבר והלא נורא וזה רק־בינתיים והכרם שאינו רוצה לצמוח, וכלום לא שומע לך, בכל המישור ועד קסטינה, והאין דבר, לא נורא, וזו רק ההתחלה, ויש קודם־כל ורק אחר כך יש גם אחר־כך, אלהים, ואיך נשארים חי יממה ארוכה כזאת? ככה זה התחיל.

שָׂרוּף אדם שרוף. תראה, אדם שרוף. מה עוד? לא זה הכל. איך הייתי יכול? הלא אילו אני שם מה הייתי, הייתי מחבר להם את שירי היאוש, איך הביסה האדמה החדשה את האדם החדש. ואת שירי אדוֹנַי ראה מה אדם, שרוף שבשרוף. ואת מראה היאוש הייתי שר, יאוש מתקוות מדומות ומחלומות שהמציאות שונאת, וכמה תוכל עוד להיות קם כל בוקר ומגייס עצמך כל בוקר מחדש, ועד מתי תהיה בודק כל בוקר מניין תבוא הישועה, פעם הולך לישון מרוב יאוש אבל בבוקר מתעורר וקם מאמין, פעם אוחז בחבריך ונאחז בהם ויוצא לרקוד כל הלילה ושר וגם שותה כדי להוסיף ולהאמין, ופעם גם פשוט אתה אוחז עצמך וגוער בעצמך ומחליט החלטה, החלטת ברזל, שפה אקבר ואני לא אזוז, ופעם כותב הביתה, אל שפַת הדנייפר רחב הידיים, אבי היקר הנה אספר לך על החיים אצלנו בפלשתינה, ופעם הולך ליפו לשמוע ישר מפי היודעים והמוסמכים ולא לתת ליאוש, שמנקה רגליו מן הבוץ ממש על סף הצריף הזה ולפעמים גם נכנס כמו שהוא, שירי יאוש אינם גסים ואינם החלטיים, והם רק על אפסות האדם ילוּד אשה, ושלא רק אתה כזה אלא ככה הוא העולם, ואיך בבוקר ההוא אי־אפשר היה שלא לשמוע את קולה הברור של האדמה כשפתחה ואמרה פתאום: זה אתה? כאן? למה? למה באת? ואילו דֹב לֵיבּוביץ טוען בכל ההיגיון ושלמה חזנוב מסכים בניע ראש, כי מזל שלנו כאן יש רק צד אחד, בניגוד־לעולם שתמיד יש לו שני צדדים, מצד אחד ומצד שני. אמנם מצד אחד קשה לעשות חיים מן האדמה הקשה הזאת, אבל מאותו הצד אנחנו נעשה חיים מן האדמה הקשה הזאת. מפני שאין לנו מצד שני. מפני שמי שיש לו מצד שני לא יבנה את הארץ. ואנחנו אין לנו שום מצד שני, אין לנו. אמר וכמעט התחיל לשיר, או לבכות, מפני שהסנטר כבר התחיל, ככה, ולפעמים, אמר ליבוביץ וחזנוב ופוּקס שהצטרף אליהם הסכימו מכל לִבּם, לפעמים באמצע העבודה הכבדה הזאת, הוא אומר להם, והם שומעים ומאד,פתאום אתה תופש שבעצם זהו האושר, אם אתם מבינים מה הכוונה, להיות במקום הזה, שכל צעד שאתה עושה העולם זז ובא עוד צעד אחד אחריך. ושבלי הצעד הזה האחד שלך גם העולם נשאר עומד מאחור, איפה שהיה, ותראה איך יש לנו גם קדימה וגם אחורה – ולכמה אנשים בעולם יש כל כך? אמר, ודבריו מתקבלים וככה זה התחיל.

הורביץ, צבי הורביץ, צבי בן יעקב הורביץ, יליד סלוּצק, 1861, לא התקבל לפוליטכניון ועלה ב־1883, למקוה ישראל ולראשון לציון, המעדר דבוק לידו, ורוצה רק לבד, לא לעבוד בחבורה ולא לחיות בקומונה, רק לבדו ובחריצות ידיו, מרוב כעס עזב, אבל חזר כעבור חודש, מתאפק עד שיחלקו נחלה לאיש נחלה לאיש, ויום אחד התנפלו עליו שלושה ערבים מתחת לקִטרָה, זרקו אותו מן החמור והתחילו להתרחק, אבל אז שלף את האקדח שלא השגיחו בו, ובכמה יריות הבריח אותם וחזר זקוף על החמור, בלי לספר הרבה, ורק למחרת נודע הדבר מפי שמועת ערביי קטרה, ופניו היו לו סגורות כתמיד, והיתה לו מחברת, מלה ליום, רשם בה, שורה ליום, וכך ב־11.12.84 רשם שורה אחת שלמה, ככה, “קבלתי את המעדרים ואת הקילשונים ואת המכושים”. ולמחרת “קניתי חמור ב־30 מג’ידות”, וב־1.1.85 רשם “התחלנו לנכש את הר יהודית”, ולמחרת, רשם את הפיוט “הגשם הראשון”, ואחר כך, את ליל המלחמה שנמשך עד ליום המחרת עם כל מאות ערביי קטרה, רשם כך “מריבה עם הערבים”, אחר כך רשם את תחילת מהפכת והשינוי, “הסוס הראשון”, שורה ליום וב־2.1.85 רשם את פרטי ההיסטוריה לדורות כך, “כיסינו את גג האורווה”, וזה הכל, ויום אחד הלא תהיה חצי השורה הזאת נושא לרומן שלם מימי העלייה הראשונה, כשייכתב, ואחר הדברים האלה בעשרה בו רשם עוד לאמור, “זרעתי חסה”. ולא רשם והלוויים אמרו שירה בהיכל. ובשלושה עשר בפברואר רשם, עצי זיתים, וזה הכל. ויכול כל אחד להשלים כלבבו את יום הזיתים ההוא, כאילו ביום העשרים ואחד בחודש התשיעי 1885 נמצאה רשומה במחברת המוסתרת שלו, שורה אחת, בדיו, ברוסית, לחוצה בין כל שאר השורות הצפופות הנקיות והקצרות, ככה: “קיבלתי את הקָרטוצ’קָה של ליזה”, וזה הכל. וכנראה חשובה לא פחות מגשם, מחמור ומסוס, מזיתים, ומי יכול היום לדעת שקרטוצ’קה היא גלויה, גלוית תמונה, והיא היתה באמת תמונתה של ליזה שלו, היושבת מחכה כבר שנתיים בבית אביה, מר בֶּננסון המכובד במִינסק, זו שאהב מכל, ושבגלל נדר הבילויים שנשים לא יבואו איתם, אלא רק לאחר שלוש שנים כשהבית והשדה יהיו מוכנים להן, וכבר כמעט רק עוד שנה ומשהו מפרידים, והוא, ופניו לא מסגירות, רק במכתב ביקש אם נא מצא חן בעיניה, אנא, אם תשלח לו תמונה, פוֹטו קַרטוֹצ’קה, ותהיה לפניו תמונתה, עד שיום אחד אמנם באה גם הגיעה התמונה, זו הקרטוצ’קה, וכל תרועות השיר שרץ האיש ושר ביום הגדול ההוא על הרי גדרה וביערותיה נרשמו במחברת ההיא שלו בכל עוזם הנה הם כתובים בשיר הנרגש הזה, “קבלתי את הקרטוצ’קה של ליזה”, שר צבי הורביץ, אשר למועד, גם קם וגם נסע לרוסיה, עוזב את הארץ בפעם הראשונה והאחרונה, ונושא שם לאשה את ליזה שלו, יפתו שלו, אהבתו שלו, האיש השותק הזה שידיו ברזל, את ליזה שחיכתה לו שנים, כחכות רחל, ולקח אותה והביא אותה אל גדרה שלו, והיא תיקרֵא מעתה לאה, אלהים, והיא, באה וּבבוקר, והרי גדרה לא היו אלא גבעות כרכור ויערות גדרה לא היו אלא סידריה פה סידריה שם, ובין זו לזו השתחווה יבש החרדון הזה, וצבי בידיו החזקות אבל בידיים ריקות עומד לפניה ומראה לה את בעוד עשרים שנה, כשהילדים יהיו גדולים, שלושה בנים וארבע בנות, כולם היום כבר הִתפקדוּ בשורת המצבות האחידה, עמיאל אבינועם ואמנון, ופנינה ודליה וימימה ועדינה, ומראה לה איך יהיה סביב סביב, אני מבטיח לך, נשבע לה, בלי לדעת מה עושים כעת עם דמעותיה, והיא כשכתבה הביתה גם סיפרה בהרבה פיוט על הרי יהודה שם במזרח ושתקה כמעט אף מלה על הקוצים היבשים שמסמנים כעת את המקום שפעם תיבנה עליו גדרה, הרי יהודה ההם המחליפים צבעים מלילך לכחול ומאדום לוורוד, הנה הם שניהם, תמונת זו ותמונת זה, והיא יפה כזו, הו, כזו יפה, והוא צעיר עם פלומת זקן, הנה הן תלויות יחד, זו אצל זו, ממוסגרות בבית מינץ, ברחוב הבילויים, בגדרה, עד היום הזה, ובבית העלמין על מצבת אבן אחת לשניהם, מתחת לטבעת האליפטית עם שתי כפות הידיים השלובות יחד, למטה ובאותה נזירות, פ“נ צבי הלוי איש הורביץ, ובשורה שלמטה, שורה לבדה, איש בּילוּ, כמובן, ועוד למטה מתי נולד עלה נפטר, ובתחתית אותה האבן האחת, והפעם עשרים שנה אחריו. באה אליו, לעולמים, לאה הורביץ לבית בֶּננסון, והתנצב”ה כתוב בין שניהם, באמצע, של שניהם, וזה הכל, זה אצל זו. וככה זה התחיל.

לא תמיד התחיל הכל כך, אף כי תמיד ככה. מפני שכבר בבוקר הראשון יצא אדם ובא בראשונה אל מול השדה שלו, ההוא, ופתאום כל מה שהוא וכל מה שהוא היה פעם נֶהלם הוֹלם ונגמר במכה אחת, ופתאום אין עוד כלום ורק שמש בוערת גדולה ורק שדה ריק גדול, ובין הגדולים האלה, לבסוף, מעז לנשום, גם הוא, איש אחד קטן, פחות מקטן, ביניהם, מבוהל, ואבוד לגמרי ולבד. כזה אבוד כזה מחוק כזה מבוטל. הכל סביבו סוף הקיץ. הכל כבר גמר את סיבובו הירוק, הזהוב והשחום, הכל רק כאפר מדורה כבויה. וזה כל מה שיש. שמש אינסופית ושדה אינסופי ואדם סופי מאד, בן יום, פרפרי, ומבוהל, בלב הים הגדול לבד על קרש ואין לו כלום רק הים והשמש, אבל שם זה רטוב ואולי גם צונן . לברוח? עומד מוכּה על עמדו. מצולהב שמש, שרוף. ועוד מעט וגם אתה כמו הקוצים הובש תוביש לגמרי, תאפיר, תיכבה כמדורה כבויה, עוד קצת אפר על האפור, עוד קצת אפר על אין סוף האפור. ומי שלא אפור, מחר יהיה אפור. ואם לא, אין לו כאן מה. או, אולי, פתאום, דווקא, בהארה מבהיקה, תתפוש פתאום שאולי דווקא, אולי דווקא לא, אולי גם אתה במחזור הגדול, וזה האפור שיהיה לבסוף ירוק, ואולי זה ללכת ולהתחיל להיות להיות גדול, גם אתה, עם כל הגדול, מפני שאין כאן אלא רק גדול, רק שדה גדול ורק שמש גדולה, וקוראים לך גם אתה לבוא ולהיות גדול. ואל תבהל ילדי, תראה תראה, להיות גדול, בלי שום קטנות או קטנויות, ולא יבושת עשבים יבשים כי אם גדוּלת השדה הגדול, וגם הם, הקוצים היבשים הם שדה גדול, אפילו האפור הפך ונעשה לאפור גדול, כי יש אפור קטיפתי ויש אפור מלכותי ויש גם אפור גולמי, אפור גדול בגודל השמש והארץ. ופתאום ואתה מבין לגמרי איך היית צריך להבין, ושאם אינך מרמה את עצמך, אתה רואה שהראייה הראשונה שלך היתה כולה טעות, אולי מבהלה, היתה ראייה עיוורת מרוב פחד, ראייה מלפני ותפקחנה עיני אדם להבין, ראייה מלפני שנולדת כעת, הנה כעת פה. כמה זמן עומדים ורואים כך? כמה זמן זה נמשך? וככה זה התחיל.

ולא כאילו יש פתאום גם איזה חדווה כאן? ופתאום גם הם כאן מביטים בך תמהים. גם אם בלי לשאול מה התרגשות. או מה זה רצית להגיד? בקושי אתה יודע להגיד לעצמך. ולא שאתה נמנע מלשתף את שמעון ואת יחיעם שלך, אלא מפני שהדבר עוד לא נעשה דיבור. לא נתפש עוד ולא נאחז, ומה כן יודעים, שבבטן, בסרעפת, אולי, פה בין החזה והבטן, בפנים, בתוך, כואב. ושיש כאן כאילו פרשת דרכים להחלטה. והרגשה כמו הילחצות שצריכה הקלה, שחרור. כואב לי בנשמה. אמר לעצמו. והתבייש. אבל זה כמעט כל מה שיודע לתאר. וגם הם כך, כנראה. לא יודעים עוד מה. ורק מרגישים שלא לחטט כעת ושמוטב להישאר למעלה במקום שהכל עדיין מצחיק, פחות או יותר. ולא להתחיל כלום, ולא להכריז כלום, גם מפני שלא רגילים לדבר בקול בדקויות, וגם, מפני שלא יודעים איך, וגם מפני שהכל כרגיל, הוא, קודם כל כרגיל, מכוסה בעלבונות של היום יום, האם לא כולנו קודם כל מכוסים בעלבונות שיש לנו תמיד, ולא יודעים על כן לראות כלום גדול ונכון. כל אותם עלבונות יום יום שמכסים לנו הכל, אחד את עלבון אי היותו מחובק על ידי אמא שלו, למשל, לא אמא ולא אבא, והאחד, יחיעם למשל, את עלבון אי היותו מחובק לא על ידי אמא ולא על ידי אבא, אמא מפני שהיא תמיד רק סביב עצמה ואבא מפני שהוא תמיד סביב עבודתו, שהיא חייו, או למשל עלבון הזרות שאחד יודע גם כשהוא לגמרי בן בית, היצור הזה, אלא שאי אפשר להישאר בעלבונות ולהיסגר בזבל העלבונות ולהפסיד ככה את מה שמעבר להם, כשם שאי אפשר להסתפק ביללות חתלתול עזוב ומיילל, ויום אחד הלא צריך לצאת וצריך להתחיל ללכת וצריך להזהר שלא לוותר מתוך המיסכנות ושלא להפסיד, כי יש בעולם גם שמים וגם שמש וגם שדה וגם מעבר להם. הנה אני מביט מכאן. מקשיב כולי. קושב קושב, גם אתם? קושבנים כאלה? קושבים רב קשב? ומחכים ככה כולנו?

אני אברהם קוסטיצקי, אמר פתאום היצור הזה, משום מקום.

מה אמרת? נפתע אליו מאיזה מקום שהיה בו, זה שמעון.

מי? תמה אליו יחיעם וגבות הקשת שלו מוגבהות ועיניו ירוק מחייך.

אני אברהם קוסטיצקי, נזהר כעת היצור הזה לומר בליבּו. חורש בשדה, בחלקת השָׁמסִין, ביֶממָה, היא יבנאל, בשני שוורים, זה מַלחֵם וזה סימן־טוב, במחרשה ערבית, בחודש כסלו, להספיק לזרוע חיטה לפני הגשם, באדמה הזאת החוּמה אדוּמה, שתלך ותהפוך מאחורי המחרשה לחום שוקולד, ובעוד כמה שבועות כבר תהפוך ותהיה ירוקה, ירוק בהיר, כן, ירוק רחום, וכל העולם פתאום למרחביו יהיה הולך ונצבע ירוק. מאופק עד אופק ירוק, אני בן חמשים, התחלתי בראשון לציון, משם הלכתי למטולה, ומשם לראש פינה, עם כל הפקידות הזאת, ומשם הנה ליֶממה, ומכאן כבר לא אזוז, ואין מי שיוכל להזיז אותי, גבה קומה, זקן אפור, וכובע מצחייה, כמו כולם, בגדים גדולים, פידז’אק קצר, ומגפיים גדולים, עקומי עקב, מחזיק בידי זו את ידית המחרשה הזאת זו הקָבּוּסָה, ובידי זו את המלמד, זה המְסאָס. עם החוד בראשו וכף המתכת בסופו, לגרד את הבוץ הניטפל, מדבר עם השוורים, שהם החי היחיד מסביב, ואומר להם הוֹ הוֹ, ואומר להם אָה הוֹ, יותר הם לא צריכים וגם אני לא, וזה הכל, וגם אומר להם ושר דוּ־וֹּ־וּ־ר־ר־ר, בסוף כל תלם לסובבם, וכל הזמן מחזיק אותם בשווי כוחות שלא יסחוב זה על חשבון זה, שיפסעו ממש באמצע, ואת הידית אני מחזיק מלוכסנת לגופי, נשען עליה, לוחץ למטה, לא עד שהמחרשה תתחפר, ולא עד שתצוף למעלה, ושתלם לא יכסה את תלם ושתלם לא יברח מתלם, פעם מרכין אלי פנימה ופעם ממני והחוצה, שיהיה הכל ברווח שווה ובמאמץ שווה, שיהיה הכל מאוזן, ולא נותן לעצמי לחשוב על כלום מחוץ לאיזון הזה, לא על שקי החיטה שצריך לקנות ואין כסף, ולא על הפקיד קָלווריסקי, חיים מרגליות קָלווריסקי, ישמרהו צורו וינצרהו, שלעתים הוא קשה ובלתי נסבל ושבלעדיו אין אישור לכלום ולא כסף מזומן, עד שיכתוב לפאריס ועד שיסכימו שם, ועד שתשכח מזה ותסתדר לבדך, ותלך אל השֵׁיך אָמין במאהל שלו על יד שרונה, והוא ילווה לך עד הקציר להחזיר לו שק וחצי תמורת שק, אם לא שניים תמורת האחד, ישר מן הגורן. לאחר שבזזו ומלקו אותה שוסי המעשר, עם השוטרים, ופקידי הוֶרקו עם השוטרים, לאחר שתשלם לחָרַת שלך חמישית הגורן, ולאחר שתשלם את שאר החובות כל השנה, לחנות ולסוחר בטבריה, ולא תדע אם ממה שנותר תיקח לאכול כל השנה, או תתאפק מאכול ותטמון לזריעת השנה הבאה, ובלבד שהשנה הזאת תהיה טובה, ובלבד שהגשמים, ובלבד שהעכברים, ובלבד שתספיק לבדך כל מה שאיש אחד לעולם לא יוכל להספיק, חזק וגיבור ככל שיהיה. אני אברהם קוסטיצקי מיֶממָה, דוחה מעלי הכל, ורק חורש היטב, פוסע עם השוורים, גוף אחד אנחנו, הצמד המחרשה והאיש, שאם רגע יפליג ראשו או לִיבּו מעל גבות השוורים או הצידה מאיזון המחרשה, מיד יהיה לו פחות תלם מצמיח, ממשיך והולך בלי מחשבות, בלי הרהורים, בלי חלומות, בלי עייפות או דכדוך, ורק בגובה השוורים, בצעדיהם ובאורך הרוח, בעקבים העקומים באדמה הקצת דביקה, הלוך וכשול, הלוך ודבר בשפת השוורים, אָה הו, הו אָה, ובסיבוב לשיר להם דוּ־וֹּ־דוּ־ר־ר, וכולנו בריתמה אחת בעול אחד מושכים יחד כדי שתהיה מספיק חיטה, כדי שלא ייחרב העולם.

אני אברהם קוסטיצקי נשוי עם שלושה. סוף הקיץ, אחרי הגורן. שדה ושמש ובן־אדם. עומד פה בעולם, קטן כזה, כלום כזה, אובד בין השדה ובין השמש. שום צל. שום מיסתור. מן ההר ולמטה חלקות שדה ביבש שונה שהאפור השרוף כבר כילה ממנו את כל השונה. ובין השמש והשדה כל מה שהיה חי או צומח וכבר הוא שרוף. לא תופש שום מקום. לא יותר מקוץ שרוף, או סידריה שדופה, אדם אחד קוץ אחד שרוף, ואין כלום בין השדה לשמש שאינו שרוף. ושוּם שׂרוף אינו כלום אלא רק נמצא. זה הסדר מאז ימות עולם. לא חושב, לא יודע, לא רוצה, רק נמצא. גלמוד ללא סיתרה. סוף כוֹח ההשתנות. מה שיכלה השמש לכלות כבר כילתה. נשארו השרופים. ושמש אחת גדולה. קיסרות שרופה של השמש. אין עוד מה שישרף. ריקות מלאה ושלמה במלוא הריקות שתיתכן, רק לִבנת השרוף כאן, וצחיחות השמים הריקים, ובאמצע הכל, זו היא, תמיד, השמש, שלא אכפת לה כלום, ושגם לא יכול להיות אכפת לה ולא כלום. כולה צילהוב אחד אין סופי. והכל כבר צולהב עד כלות. מה נשאר, נשאר כלום אחד אדיר מצולהב כולו סביב סביב, סביב וסביב כל הארץ, ורק זה עוד ישנו. הפשוט לגמרי הזה, האין כלום לגמרי האדיר הזה, המצולהב הזה עד תום. זה הכל. כל ההכל. ואיש אחד עומד. לבוש כולו. בנעלים כבדות. במגבעת עליו. בידיים כבדות. בשדה בשמש. תראה איך זה.

אברהם קוסטיצקי. נולד ברוסיה. למד בחדר ובישיבה. עלה לראשון לציון עבד ביקב, שמע על החורן, הלך ובא למטולה, עבד וביקש להתיישב, אבל הפקידוּת, ניסה בראש פינה, אבל הפקידוֹת, והגיע ליֶממָה, וכאן הוא. אתם חייבים להתפרנס מן השדה. הוכיח להם הפקיד קלווריסקי, יש לכל אחד מכם שלוש מאות דונם, הערבים מתפרנסים וחיים כבר דורות מפחות, הוכיח להם, אבל אנחנו לא ערבים, התפרץ קוסטיצקי, ולא באנו כדי להיות ערבים, הוכיח לו, ולעבוד יותר קשה מכפי שאנחנו עובדים אין בעולם, ותראה מה נשאר לנו לאחר הגורן, לא, הוכיח אותו הפקיד, אצלכם בזבוז, אצלכם רשלנות, אצלכם רצון להשיג הכל בשנה אחת, רוצים בית אבן, רוצים הספקת מים, רוצים בית ספר לילדים, רוצים ורוצים.

ומי יתן לכם, הבּארון? אתם חייבים לחיות מן האדמה, וזה הכל. הוכיח הפקיד. אבל לא, אברהם קוסטיצקי ידוע בגליל התחתון כאיש משכיל, ידוע כאיש חכם, ידוע כמי שתמיד יש לו עצה, ותמיד יש לו גם סיפור־עם ומשל־עם על כל מקרה, כדי לסבר כל אוזן, וגם אוזנם הערלה של רשעים ממאנים, ובוחרים בו לוועד המושבה, שנה אחר שנה, ושולחים אותו לדבר עם קלווריסקי במשרדו בנצרת, אף על פי שזה ביטול יום עבודה, ולמה לא יילך סָחִין מן המכולת שלו, או רבּינוביטש מן המפחה שלו, ותראה איך מכל אברהם קוסטיצקי כשהוא בשדה מחמר את השוורים לא נשאר לו אלא שפת הוֹ הָא, ןהָא הוֹ, ור־וּ־וּ־ר־ר בסיבוב, אדם בגובה השוורים, רתום עִמם בעול למחרשה, הם מלפנים מושכים והוא מאחור מכוון, ואין לו לא מחשבה ולא הרגשה ולא ידיעה ולא כלום אלא הוא באיזון המחרשה הקטנה הזאת, שכל נגר כפרי וכל נפח כפרי יכול לעשותה בחצי יום, ושמשקלה מועט עד כדי לשאתה על הכתף וללכת בשקט, ושצריך להיות איתה בכולך מערכת אחת אם אתה רוצה לחם בסוף השנה, וללכת פּטוּר מחשבה ופטור הרגשה ופטור טענות, אחד עם המחרשה והשוורים האלה, זה מַלחֵם וזה סימן־טוב, מצולהבים כולכם בשמש הגדולה וחורצים תלמים בשדה.

לא כך צבי נדב. מי זה צבי נדב? צבי נדב מוכּר לרבים. בעיקר ל“פועלי ציון”, בחור נלהב, לא גבוה, רחב כתפיים, חזק. מדבר רוסית אבל יידבר בקרוב גם ערבית. הוא במטולה כעת. בשדה של יגאל אליוביץ. הוא פועל חקלאי. בא מיהודה. רוצה להיות פלח. מקנא בילידים במטוּאלים הנפלאים האלה שחורשים מדורי דורות. במראיהם בלבושם במנעליהם, במגפים הקלים, בכשרונם להיות פלחים מושלמים, חורשים מבטן ומלידה, והוא כעת צליין לאלהי החרישה, מנסה לכהן במקדשו, נורא קשה לו אבל הוא לא מגלה. רוצה ללכת כמותם, לשתוק ולדבר כמותם. לאכול כמותם, וכשהם משבחים אותו, וּוֹלָא שָׁאטֶר, הוא מסמיק, בעורו שהשיזוף לא עולה יפה על הוורוד שבו, מסתיר את כאבי הגב, את היבלות את הבועות הפצעים ואפילו את הקוץ שנתקע בעקבו, ואת עייפותו, למרות שריריו החזקים, אבל יום אחד בא והוא כותב לאביו בבית הרחוק על יד הדנייפר, אבא, חרשתי, הוא כותב, ולחבור בפועלי ציון בראשון, למאיר’קה, הוא כותב, הידד חרשתי, הוא כותב, הידד ואולי הוּרָא, כבר מלאו לו שש עשרה, אדם במלוא כוחו, כבר ניסה בפתח תקוה, כבר עבד במסחה, אצל האלמנה בֵּיילֶה במלחמיה, וכעת הוא בראש ההרים למול החרמון, לומד לחרוש, לומד לתת לשוורים תבן וכרשינה, ויגאל אליוביץ מלמד אותו מתי אסור להשקות אותם, ואיך לא לפנק אותם שלא להשחיתם, ויום אחד באה גם באה השעה. צהרים. הפסקה. דממה. השוורים מעלים גירה. הוא חולץ את נעלי רוסיה שלו הכבדות. פושט את הפידז’אק. מצטער שאין גם לו עבאיה. כאחד מהם. משתטח על האדמה ספוגת השמש ופניו אל השמש. הגב נפתח. העייפות מתפוגגת. הרגליים שהלכו וחזרו על הרגבים מאות פעמים עלה ורֶדת, מפשירות. ויש כמין צלצול באוזניים. ופתאום ושור אחר נאנח. ואחר־כך, השני, ומפשיל זנב, ומטיל גללים. עולם הדממה מקשיב. גלל אחר גלל כמחיאות כפיים, ולבסוף אחרונים כמחיאת אצבעות. ואלהים איזה עולם יפה. צבי נדב איננו משורר, אבל זה רגע של שירה.

בפינסק נולד ב־96, למד בחדר ובבית הספר העירוני, לא נתקבל לבית הספר הריאלי, ובן שמונה עשרה כבר הוא בפתח תקוה בבית הספר החקלאי של הד"ר פּיקהולץ, ופורצת מלחמת העולם, ומכאן לכאן והוא בקוסטינה, בקבוצת הפועלים “קבוצת באר־טוביה”, שלימים תהיה “קבוצת גבע”, שני צריפים להם, שדות פלחה חרבה, אין מי שתייה, רק מעט גשם, וזלמן חורש בזוג שוורים. אדמה חומה כבדה. כשיבשה היא אבן. סדקים פעורים בה. בּית־דָרָס מכאן וגֶ’סִיר וסָאוּפִּיר השמאלית הימנית והמערבית, מכאן, ושמש אחת מצלהבת הכל עד אפר. הסבירו שהמישור החום הזה, נזל ובא כולו מנֶגֶר הרי חברון בשטפונות אלפי השנים, וכשהמים נעצרו לפני חולות הים התחיל המוּמָס שבהם לשקוע, מטפחות משי אחר מטפחות משי, אדמת סחף עשירה, מפולסת ישר כמפלס המים שנקוו פעם, כבדה וכהה אבל למגע הגשם נפתחת בה פוריות להצהיל, וכך מיד לאחר הרטבת היורה, בבת אחת, כלקול שופר, מתמלא כל עולם המישור האדיר מאות חורשים עולים כל היום ויורדים כל היום עלה ורֶדת במחרשתם הקטנה ובשוורים העצלניים, ואפילו בצמד חמורים או בשור וחמור, ופה ושם גם בגמל, מודדים באלפי צעדים הלוך ושוב את הפדאן שלהם, שהוא מידת החלקה הנחרשת ביום חרישה, בלי לדעת אם הם פלשתים או כנענים או ביזנטים או ערבים או מי שיהיו, וכאילו הם אבותינו או כאילו אבות אבותינו חורשים איתנו, או אנחנו איתם, ורק יותר ויותר משבצות של חוּם טרי ותחוח הולכות וצובעות את המישור עד מעבר לשוליו הלא נראים, ואילו כעת, כשעוד הקיץ חזק, והשמש שופכת בלא התחשב בכלום, חורשים רק כדי לסמן מה שלנו, ולהעמיד עובדות על תיקנן, איש לבדו זלמן יחיד בעולם השמש, עושֶׂה קווים בשדה והריק סביבו ריק שלם וגלמודי כזה.

שלום לך זלמן. זלמן איזנברג. לא זלמן כהן ממסחה איכר שבאיכרים. אינך רואה אותי. אני רואה אותך. עובד שם בשדה השמש. שאין עוד מה שייבחר מעל פניו, שדה הריקות האחת והשלמה. והשמש שלא יודעת לעשות אחרת שופכת עליו גם את הריקות ההוממת שלה. בצילהוב ישר, פשוט ואינסופי. סיפרו שכשבאו ראשוני קוסטינה, ירדו מן העגלות ביום של אֵש, ולא היה לא צריף ולא צל ולא כלום, ורק הספיקו להניח את החבילות לרגליהם, והעגלה נסה מיד כאילו הבינה וברחה, והם, כן, נשארו אבודים כאלה. כמרוּמים. כנדוֹנים. איך זה לעמוד איש לבדו באין סוף המצולהב הזה, זלמן, הגד, האם מכבה אדם עצמו קודם כדי שיצליח להיות עובד מסור, מכבה את מוחו, מכבה את לִבּו, מכבה את מריו, את הצווחה לברוח ולהינצל? מצמצם את קומתו עד קומת השוורים, כדי שיוכל לעשות עבודתו, מכווץ את רטינת רצונותיו עד כדי תו אחד, שמתהמהם לזמזום אחד, שווה מתמשך, כשל צִיקָד אחד בשדה, בהמשכה רצופה אחת של הִמהום אחד, כדי לעבור את היום, עד שיעבור היום, ואז? אז הופך כל האדם לרגליים עייפות, לגב עייף, לראש כבוי, ורק עוד לשתות הרבה וליפול כאבן, לא לפני שיאביס לשוורים תבן וכרשינה. שלום לך זלמן.

לא עוברות שנים רבות ופני אדם כפני מפת השדה, החריצים הקמטים האפור השתיקה הצרוב לבלי שוב, ופני אדם נעשים דומים לפני חלקתו. פניו כפני פיסת השדה שלו, כמו עיגול שבים שיש בו כל מה שיש בכל הים כולו, פנים מצומצמות מן השמש, מן האור החזק, שדופות עד לעומקן, קש השדה כמו קש הלחיים הלא מגולחות, אדם ושדה מוּבסי שמש, ולבסוף גם השדות הביסו את האדם. הקטינו אותו עד גובה הפלחה החרבה, שכדי שיהיה לחם בביתו עליו ללכת יום אחר יום אחרי צמד השוורים או אחרי החרמש המונף בידיו, והולך ונשרף הולך ונצלה בצלהבי השמש הישירה, ואין לו מים לשתות אלא מן הפושרים הדלוחים שהביא, ומתחת לעגלה בצהרים אין לו אלא הלחם שהתייבש, מתובל בעגבניה משריצה, או בדבלה להמתיק, ובמזל גם פיסת דג מלוח, ואין לפלחה החרבה לתת הרבה יותר, וגם בביתו לא אוכלים אשתו וילדיו הרבה יותר, אולי גם ביצה וחלב, וכשחוזר בערב, עוד עליו להאביס לשוורים ולפרה ולברווזים ולתרנגולות, וזיעת היום עושה עוד שכבה קרושה על גופו מתחת לבגדים שזיעתם כבר התקרשה, אין לו רחצה אלא מכף יד אחת ככל שמגעת והסבון, או מספל במשׂוּרה, ספל לפרצוף ספל לצוואר וספל לכף וכף לכף. ובערב מה אוכל אברהם קוסטיצקי ביֶממָה או זלמן איזנברג בקוסטינה, או הורביץ בגדרה או מֶלר בעקרון או יעקב ארקין, או דוברובין ביסוד המעלה, או אליוביץ במטולה, או זלמן כהן איכר שבאיכרים ממסחה, אם לא אותם זיתים ואותה גבינה ולעתים גם חלווה, ולחם, הרבה לחם, וגם שמן זית, כן, וחלב לילדים וביצה וכשחולים גם טְהֵיי, שהוא תה, עם סוכר, והמנורה מבליחה, ואם לא מחניק בבית נופלים לשנת ההרוגים, כשבכל זאת אוזן אחת קשובה תמיד אל מעבר לגדר, וכבר החויר הלילה וכבר שחר תרוג¹. וכבר אור, וכבר בשדה, וכל ערפלי הבוקר וקצת הטל, שמפתים היו רגע להאמין שאולי, כולם כבר אינם ונשכחו, וצריך לחזור ולהיכנס אל בגדי העבודה הקרושים מזיעת כל הימים, ולהתרגל לבאושם ולהתעלם ממנו, ואל נעלי העבודה העקומות ונוקשות וקר לך ולא כלום לרצון לך, ורק עוד לשתות מים חמים עם קצת דבש, קפה אין ותה רק לחולים, ולצאת אל העולם שרק מתעורר אבל כבר איננו רוצה כלום, נורא לא רוצה כלום, ואיזה עצוב על כל הארץ, עצוב גולמי, בלי סיבות, עצוב מפוכח לאחר שעות השינה שנמלטו והתעלמו להן, וכעת יוצאים והשמש כבר רק צולהבת בכל כוחה באמצע הכל, והשדה עד סופו כולו מצולהב, ושוב הנעלים כבדות, ושוב הרגבים עקומים, ושוב אתה רק ממשיך ומדבר שוֹרית הוֹ אָה, אָה הוֹ אדם שׂרוּף בשדה השׂרוף, אדם מוּבס שדה, כפוף לגובה המה אפשר לעשות, קצת יותר מן השוורים קצת פחות מן הזבובים שחוגגים סביב בזיו העולם, מושך הולך נסרח אחר השוורים, הלוך והעק על ידית המחרשה מדייק להפליא באיזונה לא פחות מאיזה פלח שהוא או כל חרת, שהוא ואביו ואבי אביו, בין היה ערבי או תורכי או ביזנטי או פלשתי ורק ראשו שלו מתיילל ליותר מזה, ליותר מזה, אלהים, להרבה יותר, אל מעבר לשום מוּתר, ושעליו גם לשמור את המאוזן בחריש וגם לעצור את מעוף הראש. היי, זלמן,