אל השדה? אבל למה השדה, לא נמאס? לא רק שהפירוט מייגע, לא רק שלאחר כל פרטי הפרטים מה יש לך שם בסך־הכל אם לא שוב רק אותה ריקות, מוכרחים להודות, של שעמום אחד גדול, ושל אותו רק שטוח־שטוח אחד, חסר חליפוֹת, שגם אם ימליצו לפניך לדייק ולראות בו את אלף גוני הגונים שאפשר להבחין בהם, וגם אם הם כולם אמת נראית לעין, מה נשאר לך לבסוף אם לא שוב רק אותו שטוח מרוח אחד שטוח כולו ולגמרי וחסר הפתעה, גלוי תמיד לכל צד פרושׂ עד יאוש על פני כל המישור הזה, שגם הוא עצמו אינו אלא, ככל הידוע, אותו מישור עצמו, שבחורף אולי ישתנה לרגע ויהיה לטיט דביק ובצקי אבל כעת וכל ימי השתרעות הקיץ הגדול אינו אלא תמיד רק אותו חוּם אפוֹר אחד כולו, פריר אגוזי ושטוח כל הזמן ואינסופי, ומשכיח בלי מאמץ את ימי החורף הקצרים והירוקים כשעטו על כולו ובתאווה מופקרת כל הירוקים ההם שצצו ועלו מכוח הפרייה הפנימי שהיה טמון בה באדמה הראשונה הזאת ובחובי תוכה, צצו ועלו עם כל ששון קטני החיים שהתחילו רוחשים מיד, מתעוזזים כל שעת הגמדים הקצרה והמאושרת שלהם, ואז בא הקיץ כחזוֹר אדון זועף, והזעיף והוביש אותם כולם תומם, ואחר כך שרף וצלה אותם כולם לחוּם שחוֹם, ואותו לאפוֹר שרוּף, ולשלדי קוצים יבשים, וכאילו סוף לכל, ואחר כך מת אב ומת אלול ומת חוּמם, ופתאום וזה כבר שוב החורף מתקרב, והכל נצטמרר פתאום, רעד חלף בו, ולריח הגשם הממשמש ובא, שוב יצאו אלפי המחרשות הקטנות ושוב נתמצעו בין אלפי החורשים ובין אלפי כפול שניים השוורים, פושטים עליו הולכים לאט על גביו בהליכת החורשים הכבדה שמעולם לא משאירים חלקה שלא עוברים עליה כולה לאט בהלוך ושוב. ובאותה רגיעה כנועה אבל מקדשת עליה את העול, וגורמים לו לשרה הזה להיות חוּם שוקולד טרי. וכעבור זמן במהלך הימים הנועד להם ובאיטיות מהלך גרמי השמים הסובבים אִתם ובאותה מוכרחות, אם רק נעתרו השמים ולא סרבו, להתחיל לסובב בחליפות הסדר הקבוע ולהיות קודם יָרקוּת רכּה ואחר כך יָרקות עמוּקה שהולכת כסדר וצובעת הכל לירוק יותר עמוק נוטה כבר לכחול, ומאופק אל אופק ויותר משאפשר להקיף ולראות במבט אחד ממקום אחד, ואת הירוק לזהוב, ואת הזהוב לתפילות שבלב, ומתפילות, עוד מעט, לעולם שכולו חיטה בשלה מתנשבת יפהפיה וכבר מוכנה לגורן.

וכך הלא הפך משקע המים העומדים שמימי קדם עתיקים למישור שדות, שאפילו אם תאמר מה לי ולו, הרי שבעוד רגע סבלנות, ולמה צריך לא ברור, או אם תרצה מרצונך, תוכל בלי קושי, לעמוד פה ולהביט, ואל תברח מיד, כפי שראוי לאין־מה־לראות כזה, ותוכל, בזהירות, אם תרצה, להתחיל להפשיל לאט ולהתחיל להבדיל בין צהוב אחד לצהוב אחר, ובין צהוב אחד לבין צהוב־אפור, ובין אפור לאפור, ותוכל גם למנוֹת, ככה, מעמידה בטלה, את הירוקים שעדיין למרות הכל נותרו לפליטה פה ושם, ואיך הם מְנמרים, ככל שיפתיע, את האפור השלם הזה, פה ושם, במיני ירוֹקת החמור, למשל, או בבּר־הגביע, למשל, וביַבּלית בוודאי, פגע רע זה, ולמי בעצם אכפת מה בדיוק, ותוכל גם לציין פתאום אפילו מיני תכוּלים שישנם בו, למרות הכל, שעושים קצת תכלת בתוך האפור, זנב העקרב או העכנאי, או זן אחד מן הזיפניים שנשאר עומד לו עד סוף הקיץ, ואפור עם תכלת כידוע כבר אינו אפור אפור, וגם לא אפור עם לבן ולא אפור עם ירוק, ואין סוף השדה, מסתבר, הוא באמת פספס זהיר של הרבה חוּמים מִבְּשׂר השדה, ושל כמה אדומים פה ושם של חַמרָה, גם הם מבשר השדה, וממתנשבים דקים בדמות אבקים שפעם גם הם היו מבשר השדה ונלקחו לעוּף, ומקמח אבקים שצנח עייף מלעוף כל הזמן. וכמובן מן השלף שנשאר ונחרך בשמש השורפת, ככל שלא נאכל תומם בשיני העזים המכלות עד השורש מרוב רעב ומאין להן כלום טוב מזה על אלף אלפי הדונם סביב, ולא על דוֹק של אובך אוֹכרה שתמיד ישנו קמחי וחונה על גבי השדה, ושעושה פתאום את דוק האבק שעוד רגע יפרח רגע לפני שיחזור ויצנח, אם שווה בכלל לדבר עליו ועל אפס משקלו, ונראה שמוטב שלא להוסיף אף מלה, מפני שלמי באמת אכפת ומי בכלל מעוניין בכל זה, למי זה אומר משהו יותר ממה שרואה הנוסע כשרואה להרף מחלון נסיעתו ולא מפסיק אלא לכל היותר כדי לאמור לעצמו, הנה, סתם, תראה, עוד שדה, וגם זה יותר מדי, מפני שמי מפסיק נסיעה כדי לאמור לעצמו, הנה סתם, תראה, עוד שדה, גם כשזה באמת השדה. חי אלהים.

בסך הכל שדה. ואין מה להתחיל להראות ולא להתחיל להסביר, ולא לייגע על לא דבר את קצת הקשב שנדבו לך לאחר שאתה צועק כמו חמור הביטו הביטו, ועד שהסבו ראש ביגיעה כבר הביטו וכבר ראו שאין מה לראות, ואולי, כנראה, אין זה אלא רק למאוהבים בלבד, לראות ולהוסיף ולראות, והם הלא אינם צריכים לכל הדיבורים, שתמיד הם רק מאכזבים לבסוף, ולטורח על המספר ועל קורבנו השומע, ובעצם אין מה למכור למי שלא רוצה לקנות, חכמה ישנה, אלא, מלבד, אולי, פתאום, למי שנפתחה בו הבהרה, מטעם כלשהו, מין סילוק אדישות של רגע, נאמר, ופתאום, והוא רואה ויודע, וכן, ומתחיל לתפוש ולדעת, ותופש, לאשורו, איזה מין מיוחד יש פה לפניו, איזה מין דבר, שכעת מותר אפילו לקרוא לו בשם, מאליו, כעת, אלהים, איזה יפה, איזו יפעה, אלהים אדירים.

חכמה ישנה שצריך להתחיל לרצות כדי להתחיל לראות. ובאמת, לא יודעים מה רואים עד שלא נפתחים פתאום לראות. מאליו זה לא מראה את עצמו, גם לא אכפת לו כן יראו לא יראו. גם כשמה שרואים איננו כלל כזה דל וצנוע, כלל לא, אלא הוא עצם ליבנת הספיר, ועירום מהות העולם. רואים את גופה של האין לה כסות. רואים את שיזוף עור עירומה הגלוי. את מבט שחמוּת הבוֹהק העמום אל אור השמים המביטים בה בכל היותם ולא ימישו ממנה עין, כמובן. עירום נטוש עזוּב לנפשו, פשוט כזה שאין פשוט ממנו, ערטיל לגמרי שאין עירטול גמור ממנו, שזוף אבל בהיר, כהה אבל בוהֵק עמוּם, אדמה אחת שלימה שרועה לה לא משדלת איש לא עוגבת על איש לא מתגנדרת לפני איש, ולא עושה שום דרמה בנוף, ולא מבקשת כלום, ולא זזה לשום מקום, כולה יֶשנה בתוך השתיקה השלימה ההיא, וזה הכל, זה הסך הכל. יש יותר מזה? הנה זה, זה הוא היותר.

מי מפחד משדה ריק? שדה אחד שרוע מכאן עד אחרי האופק, כולו רק ריק גדול אחד, רק ריק גדול, לא לפנות ערב כזה לעת דמדומים כאלה ומשהו של רוך או פיוס, ולא לעת זריחה כשיש עוד משהו טל ומשהו מבטיח אולי צל, לשווא, אלא פה תחת צלהבי השמש הצולהבת בכל גודלה, בריקות לכל צד, כמו שהוא, שווה לכל צד, כאילו לא לבני אדם ולא לכוחם לשאת או לרצונם לשאת, וכאילו אין עוד שעמום נואש ולא מנשחם ממנו בעולם, ואפילו אם זה שכאן הוא שעמום ענקי ואדיר ומאופק עד אופק. אף כי על צד האמת, למה לבוז לשעמום, האם לא הוא כל חיינו, האם כל העולם לא שעמום גדול אחד והחיים אינם שעמום גדול אחד וכל המעשים אינם שעמום גדול אחד, והבט סביבך אם לא זו מנת החיים שיש תמיד, מלבד כמה צליפי ברק של רגעים אחרים סוערים, ממה עשוי העולם ממה החיים ממה מיפלס הסדר הרגיל, הבט בכל האנשים סביבך, מה הם כל הזמן אם לא שעמום גדול אחד שמנסים או כבר לא מנסים להסתירו, אלא שהשעמום הזה שכאן אינו בא מכאן, שלך הוא, אדוני, מפני שכאן אם עומדים רגע, בתוך השדה הריק הזה, פתאום ובלי הכנה מקודם, פתאום רואים כי הרֵיקות הזו אינה דווקא ריקנות, ושרֵיקוּת היא גם שלימות. כשמשיג המקום את מלואו, והשעמום הוא רק קו הפֶלס, ומכל אינסוף הפרטים שתמיד מתגלגלים ותמיד ישנם, הנה יש כאן אחד שלם, אחד שאין לו איזון גדול, שיווי משקל שכל כוחות הטבע מאז נברא העולם כבר נגסו בו ופצרו בו ושִיֵיפו בו והוליכו ממנו והורידו ולקחו ממנו עד שהשאירו אותו עשוי נקי מדויק למשעי ולהפליא השדה הפשוט הנשגב הזה. שמכיל בו לא את סוף התהפוכות אלא את שיאן, את מה שהוא ככה לאחר כל הרוחות וכל הגשמים וכל תלאובות החום וכל הצמחים שעלו צמחו וכמשו וירדו או הזהיבו ונקצרו ולאחר כל צעדי הגמדים שחרשו וכל פסיעֵי הקוצרים שקצרו, וכל טלפי הלוחכים שלחכו לרבות קו העקלתון הזה של שירבוט זנב נחש חומק אחד לרבות עיקוּדי מגע ריחוף רגלי הנמלים פחות משווי נוצה שבכל שִישְתן שיש להן אינן ממלאות גם טפח מעקבי גמל אחד שהעמיק תחת שלושת שקי התבואה שעמסו עליו עד הישבר גבו כמעט, זה גב הגמל הנשבר מתחת קנה השבולת, ועם כל ההבדלים בין כל הדברים שהיו בו, עמוּמים למדי והמוּמים תחת צלהבי השמש שעושה לה מכולם שדה צלהבים מוּכה שמש שחוּם עד שרוּף, והכל כולו רק בגודל לב רק ברוחב ידיים עד שהריקות היא ריקות ענקית גדולה אחת אינסופית מלאה ושלמה, רק השמש והיא, ורק השדה והיא, וכבר לא, והיא איננה תלויה עוד בהם ולא בכלום, ופרושׂה רק לעצמה, ריקוּת אחת לעצמה. ומה בעולם יש יותר, אבל אין, כאן הוא היותר. הנה, זהו.

אכזרי? השטוח שטוח הזה, שונא אדם? קשה מנשוא ומתעלל ביכולת לחיות? הגלמודות הזאת שלו, הגלמודות הריקה הזאת, הערירוּת האדישה ולא אכפת לה מכולך, בהתחלה אולי, כשעוד לא נפתחת לראות, עד ש־ויפקחו עיניהם לראות, של תחילת העולם, ואז, פתאום, כעבור הזמן, פתאום, ואין עוד שום קשה ולא שום אדיש, פתאום וזה נפקח ומתגלה הנהדר הזה, האדיר הזה, פתאום וכאילו יש לך בהישג מבט ממה שמעולם לא היה לך, הפשוט המלא השלם הריק, והשמש איננה הרועצת הזאת ואיננה הממיתה, והאדמה השרופה הזאת איננה מתה, והשמים המאובכים האלה שם, אינם סתומים, ואל תחשבו שיצא מדעתו האיש מפני שהשמש קפחה ראשו ומסמסה בינתו, כשפתאום הוא תופש את החֶדווה, כן כן, לא זו שמכירים מפה ושם, אלא את זו שהיא גדלוּת, והיא נצחיוּת, אם זה מובן, גם השמש גם האדמה וגם מי שפתאום עומד קטן בין הכל ותופש ורואה ונפקחות עיניו לדעת, קשה לומר בדיוק, גם לא צריך, אבל זהו הדבר. יה, פתאום רואים שזהו הדבר.

שדה אלול. מכבר לא שדה ולא זהב. כל הזהב השחים מכבר. והשחיר מרוב שמש. כל המרחב הנראה. כלום לא קורה. שרוף מקולל ואפור כבוי. ואחר כך, פתאום, מתחילה תנועה בלא ניע. ורואים את הלא נפגע בכלום. את הלא מקולקל כלל. מבחינים שהכאילו לא כלום באמת הוא ריקות מלאה והיא כל מיני שנעשו לאחד, שלם, חוּם וצהוב ותכוֹל וירוק ואפור שנראו כאילו היו שרוף אבוד, והם לא, כי הם ריקות אחת יפהפיה.

כך זה מרחוק. וגם מקרוב, שום דבר איננו לא שרוף ולא אבוד ולא מת ולא גמור. בוא תראה. מקרוב זה רק עור הקרקע הצפודה, רק עורה השחום היטב, ופתאום וזה המון הליכה הולכת על פניו וכל המוני הזרעים זזים כעת על גבי רצפת השדה בין סימורי השלף ובין שלדי הקוצים ששחמו, זזים קטנטנים כאלה, כל הזמן זוחלים נוסעים ומוסעים ולא חדלים, וגם מצנחי זרעוני הקוצים הגדולים, שיש מהם עדיין מעופפים חלומית ויש מהם ניסעים על הארץ כמו הצנחן שירד ורץ אחר מצנחו לקפלו, הושט יד באוויר ותעצור כל מיני מעופפים פורחים, גדילנים למשל קינרסים וחרשפים ומי לא, כל אלה שלהטו באביב בפריחה משוגעת באדום לוהט ובצהוב דשן, וגם בתכלת חולמנית או בסגול רהבתן, ואחר כך גמרו והפכו לקוצים יבשים והפרחים הפכו למברשות צמריות באמצע הקרקפת, המגינה בחירוף שושנת הקוצים שיניחו להם עד שידעו לעוף כאפרוחים מקן הדוגרת, וכל מיני זרעונים וזרעים נהדפים בחצי בן רוח, מהם עוד מחפשים מקום מהם כבר נאחזו במקום היזרעם, תהלוכות של זרעונים וזרימה של זרעים ומִפרחות של אבקות וכל חכמת ההפצה הזהובה, אלה נתלים בצמרה של עז עוברת אלה בזנבו של כלב, ואלה דקרו את יחפתו של יחף שקילל ודידה על אחת עד שנפטר, בכל מיני שׂיכּים קטנים שיש להם מן המוכן, ובאוּנקלים ערמומיים, ובתפארת שמשיה קייצית פתוחה, צהובים ולבנים ועפרוריים, קיץ שלם של תזוזה למטה, תנועת זרעים נוסעת רוחשת, זהב לבן מחפש זריעה, עד להיאחזו ותמרוניו כעת לחדור, לבוא בה פנימה, להיזרע אל חוביה, אל התחוח החם מפתה שלה, ולהיות לה, ולעבּר אותה ולהפרות אותה בכל הזהב הזה, שנאגר כל הקיץ וצמח בחורף, שהתחיל ירוק והתרומם ונעשה זהוב והתייבש והפך לזרעון מתחזק במברשת ההיא, וניתק לבסוף ורץ בשדות והגיע וכעת הוא תופש בה ונכנס וזורם לתוכה להפרותה.

אבל כעת נפרצה לפניהם הקרקפת הסגורה, והרוח הגיעה ממש כעת ואחזה והניפה ושרה להם, בוא זרעון קטן, בוא זרעון קטן, בוא לעוף, תן יד, בוא, ופרשו כנפים או מצנחים או שמשיות או זרי שיער, והכבדים החלקים נפלו ישר והתחילו להתגלגל על רצפת השדה, ממלאים את תכלית החיים, אתה בא, אומר לו הרוח, כן אני בא, הוא אומר, אז בוא כבר, הוא אומר, כן אני בא, הוא אומר, ופתאום וגם יש איזו חדווה, ולא שום צִלהובי שמש שורפת ולא שום ביעותי אדמה שרופה תומם, ולא שום שעמום שכבר נמאס והמאיס, אלא חג תהלוכת הנזרעים, הם זזים והאדמה זזה, בין סימורי השלף, זזה כל הזמן, אוכלוסיה שלמה של זזים, על רצפת השדה החמה, ולא הם לבדם, גם המוני הרומשים פה, כמובן, בעפר הזה החם, המוני הנתרנים לֵך דַע מה שמם, המוני החגביים או מן החרגוליים מלבד אלה שהם בפירוש חיפושיות וחיפושונים, והנמלים, מכל מיני שיש ועד קטני קטנות, וזו שלא לחינם היא נמלת הקציר אף כי מכבר קצרו ומכבר איסמה לה אסמים בדין ושלא בדין מן הגרגרים היפים של האיכר (והלא חוק המעשׂר אומר שמה שעשקו הנמלים והצפורים והעכברים ומה שהפנה הגמל הטיפש את צוארו ותפש בשפותיו וזלל בדרך או החמור, נאמד בכמותו ומשלמים עליו מס, מה עסק התורכים הללו מי הוא זה שחטף לפלח המסכן את חלקם שלהם בגורן – שיישלם), בניתור שכאילו יודע לאן דרכו, מדלג ומחכה לעוד תנופה, באותה תזזית מלאת חיים, וגם כאלה שנחשף להם פתאום אדום מתחת כנפיהם או זהוב, והרבה כלוּמאים שרק ניתרו כאחוזי רתת, עם כל הבּירגשים הבּוֹרחשים, דקים כאלה ונרגשים, כולם בשמש החזקה, ולא אכפת להם, כולם בשמש השׂורפת, וחגיגה גדולה להם, ויש בוודאי גם נברנים כאן אלא שחוששים להיראות, מפני שהדוֹאוֹת האלה שמלמעלה רואות הכל ומטילות עצמן כחתף לתפוש להן מהם, תופסות ובולעות בניקוש מקור אחד, והכל בחיוּת נועזת ובשפע עליו מחוץ לאלה בישי המזל שנחטפו ונבלעו בנקישה, אבל כאלה יש תמיד בחיים, היינו הך אם זה קטן שבלע קטנטן או קטן שבלעוֹ גדול, כי גם הזבובים לא מתו כולם ולא הזבובונים, ולא הבּירגשים הבּורחשים הזיזנים התוזזים, מפני ש –

ובאמת הם כאן, רק גחן ותראה. חיפושים וחיפושות, חונפשיות בערבית וחיפושיות בעברית, וחרפושים וחרפשפושים, או מה שמם, כאלה מין אתה יודע, זזים כולם בשמחה, חיים כולם בטוב, מסיעים עצמם בכל תחבולות הזיזה, נדחפים קדימה מי יודע מה זה קדימה אצלם, לפנים, לפניהם, ישר, גומאים ארץ בכל ששת חוטי רגליהם המצחיקות, נחבאים פתאום ונחשפים מתגלים פתאום מהסוואתם וגם נטרפים פתאום תמיד יש איזה טורף עליז שישר בא לו הטרף לפיו, ואפילו עכבישים שהם, שעוטפים מהר וטורפים במציצה, ואחרים שמדדים להם וגם מנסים לעוף מתפזזים להם והרבה פשפשים מן הפשפשניים ופרעושים מן הפרעושאים, מחושיהם לפניהם בכל צורות המחושים ישרים ועקומים, כולם זזים בזיז שדָי זיזים וזיזות, וציקדים מן הציקדיאים, לפעמים מנגנים ולפעמים לא, וחדקונים, כמובן, עם החדק, ומיני כנימות נטפלות, והארינמל שהיה לו זמן לעשות את החרוט שלו ולהסתתר עד שתמעד ותגלוש אליו ללא שוב הנמלה המסכנה, כולם בזיזה ההיא שלהם קדימה, כל הרצחניות וכל התמימות שמאכילות אותם בגופן הפותה, האדמה כולה זזה, מגדיר החרקים הניזשּׂזים לא יודע הכל, בְחוּם ובשחור ובאפור ובפסוּסי גונים, בהסוואה ובחוצפה מעורטלת מפני שמסריחים ולא חוששים, נעים כולם לאיזו קָדימה שהמציאו להם, בין אם יש לקטנים כאלה גם איזה שכל שמחליט לאן ומה, ובין אם זה עיוורון תוסס רצון יודע, בעיניהם המשונות שרואות ישר ורואות במוגזם ורואות במהופך או אלהיהם הקטנטן שלהם יודע, כולם כאן בין גדעי הקוצים היבשים בין גדודות האדמה היבשה עד פוררתה לאגוזים פריכים נשברים, כולם בזיזה בתזוזה בבולמוס שטופי שמש עלוּסי חוֹם להפרות להיות בהפרייה לִפרוֹת לְהפרוֹת – רוצָה לִפרוֹת? – כן. רוצָה להפרוֹת? – כן. בתאווה אחת פתוחה ובתאווה המחופה בלוחות הכיטין הנוקשים שלהם, מפרישי הריחות ופולטי הצחנות המבחילות להבעית את אויביהם, ויורקי הרעל והמותירות על לוחות המודעות את עקבות הריח שלהן לגרות את בן זוגן שיתחזק ויהיה לגבר וירוץ אחריהן לתרום להן את טיפת זרעו שהתייגע לסחוב כל הזמן ולבוא להפרות בה כעת מהר את זו המחכה לו בשמש כל עוד היא – רוֹצָה שאזריע לך? – כן, מֵתה ש־, בוא – בטח, כן – וזזים כולם זזים על רצפת השׂדה מתחת לאין כלום היבש, כאיזו מין כסות אחת של זיזת זזים רוחשת אחת ואדירה אדירה, אף כי קטנטנה, אינסופית וכולה

רגע, מפני שבכל התהלוכה הזעה־נעה הזאת אין אדם. איפה הוא? עדיין לא ברור, אבל ברור שזה כבר הכל בהשתנות והולך ומשתנה. ואולי אפילו הלך האיש להזמין את שכננו אהרון לבוא עם הטרקטור המיפלצי שלו לעשות בצעד אחד מה שעשו הגמדים באלף אלפים, או אולי עדיין מהסס האיש ויוסיף וימשיך לעשות כפי שעשה תמיד, ורק אולי לא יעשה חיטה אלא כותנה ויביא צנורות וממטרות, וגם אולי כלל לא משתלם לו לעבד את השדה ולא יחזור אליו אלא כדי לחלקו לערוגות ולחלקות מטע או משהו, ואולי, מי חקר ויודע את תולדות הלא־משתלם, ואת עבודת האֵלים שעובדים את הלא־משתלם, ולא יחזור עוד לכאן אלא כשישתלם לו לחזור כשתבוא שעת החלקוֹת להימכר למגרשים, והלא היו כבר דברים כאלה, אבל בין כך ובין כך, עוד מעט והעונה תהיה ותבוא, ואורך היום הנכון כבר יהיה מכוון ויהיה מנגן מדויק, והשדה יהיה כאן והשמש כמו תמיד, הנה היא כבר עלתה מערפלי הבוקר, ומאדי הבוקר, ומאֵיבּי טל הבוקר, שנשמע יותר כשירה ופחות כישנו במציאות, והיום הנה כבר כולו שרוע לפניך, בכל אין קץ יום השמש הזה, פרוש לו שווה לכל צד, כדרכו מעולם, ומחכים כרגיל לחורשים שזו שעתם לעלות על הבמה, הֵי החורשים, אייכם, אלא שכלום לא קורה בו כעת וכלום לא יקרה בו, הי החורשים, צועק כעת הבמאי הגדול, אבל הבמה נשארת ריקה, כעת, הוא צועק, בואו עלו כעת, הוא צועק, אבל אין עוד חורשים ולא עולים אליו במחרשות, והכל רק נעצר ומחכה ולא יזוז אלא רק אם אתה והשוורים והמחרשה תבואו ותזוזו, שדה ריק כמין קערת נחושת ענקית, שמחכה שיעשו משהו כדי שיוכל לזוז מחלוּדת החוּם אל הירוק העשיר, לאחר שימדדו אותו הלוך ושוב באין ספור פסיעות החורש אחרי שווריו, ומה שנראה כצחיח ללא מרפא ייעתר אז ויהיה תחוח ורטוב ונימוח ויתחיל להיות ירוק דק נסרק ענוגות ברוחות ובאדוות טרם הגשם והגשם שלבסוף, וכאילו דווקא כן אכפת לו ממך, וכל שְׂריעוּתוֹ כאילו רק היתה ממתינה לבואך, כהמתן אשה, אולי, ועד מעמקיה הפוריים ובמין חיוך נבוך קצת על עזות הפנים ועל גילוי הלב המעורטל, וכאילו יודעים פתאום מהו עצם גלעינו של עולם, ומהו האושר לדעת את הגלעין.

לא, כי לא משתלם ותמיד זה רק עושה חובות. ותמיד המלווים עליך, והנושים, והמסים, והוֶורקוֹ, והמעשׂר, והשֵיך המלווה בנֶשך, והשיך השומר על שומרי השדות. ו“המאַכעֶר” הרץ בין השלטונות, והדָרבּיֶיה מס הדרכים, והאַסכּריֶיה מס הפטור מעבודת הצבא, והשׂוּכרָה מעבודת העגלות לצבא, והאָליִק מס אכילת הבהמות מן הגורן לפני שלקחו את חלקם במעשר. והבּאקלִיֶיה המס על ההובלה של חלקם מן השדה אל הגורן, והטָארבּיֶיה המס על בזבוז אשפת הגורן מחלקם, והחוֹמש שכר החָרַת על עבודת השנה, ושוב “המאַכעֶר” הרץ בין כל העלוקות, וכל עושי הטובות, שכביכול מצילים ברגע האחרון מטביעה, ותמיד בהכרה הנואשת שכלום כבר לא יישנה אפילו לא הבארון, שכבר היה וכבר ראה וכבר אמרו לו וכבר ציווה בצרפתית שלו וכבר נסע, וכלום לא ישתנה ולא יכול להשתנות ואפילו לישועתך קיוותי השֵם לא, וכבר לא תמימים ולא פתאים ולא מחכים ואין עוד אלא כך היה וכך יהיה וזה הכל וזהו זה, תמיד.

איכר הפלחה החרבה. כל אותו פירוט ממוטט של יום כורע אחר יום, שמרחוק הם מתכווצים כולם למסה אטומה אחת, ולשעמום גדול שמכסה הכל בשעמום אחד גדול, ולהתרגלות הגדולה שמוכרחים להתרגל לזה ולחיות במעט, באֵין לך, בככה זה, במה לעשות, באין מה לקוות, בכניעה לשמש לאדמה לאין הגשם למשיסת הבוזזים, לשרירות הפקידוּת, למידת השוורים, לבגדים הגדולים הכבדים גם בלהט היום, מה יש, והערבים איך הם לבושים כולם בשחור עד כפות רגליהם ומדורי דורות, או הערביות מסנטר עד יחפות, עם המחרוזות הנוראות שלהן עם הזבובים, עם איזה תינוק רירני עם כל הזבובים צמוד להן על ליבן, מה יש, הארץ לא סובלת אותם? ולא כך היו כל הדורות לפניהם? ולא תמיד הלכו כאן ממש ביחפות הזו מתחת השמש, ולא זה טיבעו של העולם, ומי שלא זוכר מהר יזכור, ויתאחד עם טבע המקום, מימות עולם, מפני שכזה הוא העולם למי שרוצה לקבל פת לחם לאחר הגורן, ושהיא תמיד לא תעשה לו אלא לחם עוני, עם קצת שמן קצת זיתים קצת גבינה או דג מלוח, עד שבסוף עונת גידולי הקיץ שמצצו את שאריות הטל, כשיוצאים לשדה לאסוף בדחילו את השומשום יוצאים עוד לפני עלות השחר בעוד הטל מאגד את קשׂווֹת התרמיל והגרגרים לא יהיו מתפזרים כדרכם עוד מעט כשתעלה השמש, כי חבל שיתפזר גם הקצת מן הקשׂווֹת שייפתחו בדרך, עד כדי כך עניים, ועד כדי כך חבל, גם על מעט גרגרי שומשום, כי כמה שומשום יש לנו העניים משומשום, עניים מכל, לא מחכים לכלום, וגם בשבתות בבית הכנסת יושבים על הספסלים החשופים בצד הצל ומחכים קצת להשתעות קצת בדיבורים בלשון שכל השבוע לא נעה אלא אל השוורים, הוֹ הָא, וְהָא הוֹ, ושכמעט אין מה לומר נוסף על מה שכבר ידוע לכולם, ורק יודעים יותר איך גם האחרים ממש כמוך, רואים איך ההרפתקה שלהם הפכה להיות שגרה וצרות, ואיך הגבורה שלהם הפכה להיות ישיבה של מרוּמֶה, שלא לזה התכוון, ושרק לפעמים פתאום קורה אצלם דבר גדול ראוי לצלצול, הבארון בא, שוד בוואדי פִיג’אָס ההוא, מחליפים את הפקיד ובמקום קלווריסקי יבוא רוֹזנהָק, ז’יל רוזנהק מאלזס, ומאידך ג’מל פחה התיישב בנצרת, וחזור אל השדה הגדול ההוא. שדה האדמה העתיקה יבש וחום ומעלה אבקים קטנים מעל הגלעין החבוי פנימה שלו שכלום לא קורה בו ולא יוכל לקרות, הגלעין המוצק הצפוף הזה של תוך האדמה הזאת, שלעולם הוא, הוא והשמים והשמש, עם בני אדם ובלי, מוצק מכל ולא נענה לכלום, ולא אכפת לו כלום כמו האלהים שלא אכפת לו יותר מדי מה קורה כאן.

אין מה לצחוק. כך עושים חיטה. ובלי להתחכם. וזה גם מה שעושה לחַרַת הזה שתהיה לו בדיוק כפי שהיתה לאביו אותה חושה של טיט וגבעולים כשהוא כבר גדול ונושא אשה, ובלילה היא תפשיל ותחשוף את בטנה והוא יפשיל ויחשוף את בטנו וינאקו זו אל זה בקול לילי, והעז תגעה בפינה, ופרה תהיה להם נפוּלה כזאת ותרנגולות, וילדים ערומים, מאלה שלא מתו מיד בשנתם הראשונה, ויבוא הסתיו והחריש הראשון והגשם והחריש והזריעה, והאביב, אם ירדו גשמים, ובעיתם, והקציר, אם רק לא התליש כשלא ירדו, והגורן ומעשה הגורן, וכל השוסים והבוזזים למיניהם, ותהיה לך אז פיתה אפויה על הקוצים ותטבול בשמן ושנה טובה, וכה לחי. כך ביהודה, כך בגליל, וכך עד סוף העולם. ואם אתה יהודי שאַפתן, למשל, תחדל חביבי, ותוותר חביבי, תוותר, לא תוכל לחיות בארץ הקשה הזאת בלי שתוותר. פשוט, האדמה שנתנו לך, ושהיתה לפני אלפי שנים, כך אומרים, של אבות אבותיך, איננה יודעת לתת יותר מזה, ומאז נוסדה פוסעים עליה אותם השוורים עם אותה מחרשה של עץ, עם להב הברזל, לאחר שהמציאו את הברזל, הפלשתים או מישהו, פשוטה שאין פשוט ממנה ושצריך על כן להיות מסור לה ולדעת לכוונה נכון ככוון כינור כדי להוציא ממנה נגינת חרישה ראויה, ותורה היא ולימוד היא צריכה וחושים פתוחים, בלי שום גלגלים בלי שום לחי להפוך את הנחרש, פשוטה שאין פשוט ממנה כמו השוורים האלה שאין זוג מטומטמים מהם וערמומיים להכשיל, עם העוֹל שהוא בסך הכל פיסת עץ מעיקה על עורפם המשופשף ופיסת עור סביב צווארם הרפוי סמרטוּטי שלהם, ושכך הם עוברים מדור לדור ומכובש לנכבש, וממשיכים כל עוד דוקרים באחוריהם המגושמים לחרוץ בתלם הנצחי והמטומטם שלהם, ומסמנים את גבולות נשמת האדם, בארבע עונות השנה כל השנים הגשומות יותר והגשומות פחות, אלא שבפחות גשמים נלקח מהם השדה והם אולי יוסיפו לחרוש אלא שכאריסים וללכת באותם התלמים אלא שכשכירים ויקראו להם מעתה חרתים, שעובדים כל השנה תמורת מזונם מן הגורן, וגם אלה חיים, ובוודאי יותר מחיי המתים, שלא יהללו עוד יה.

שדה ושמש. שדה ושמש וגשם, שדה ושמש וגשם ואדם. מאז נברא העולם. והאדם שעושה מזה לחם. פשוט לגמרי. וכל מעגל החיים סגור בפשוט הזה שאין פשוט ממנו. ובהתעקשות לקחת את יסודי העולם האלה כפי שהם ולטמון בין החריצים שהוא חורץ בהם קצת גרגרים וסיבוב כדור הארץ יטחן לו כבר את הזריעה לחיטה, ולמה עוד יכול אדם לייחל, אלא שכה יתן לו האלוהים וכה יוסיף ויעשה לו את קצת הלחם הזה שהוא בוצע ומתבלו בבצל. עד שפתאום, בקסטינה ובקטרה ובעקיר וביֶממָה ובמסחה ובסג’רה ובמלחמיה ובג’עוּנֶה ובמטולה, פתאום צצו ומתהלכים שם בשדות ועל הרגבים ההם ומאחורי אותם השוורים שלאחד קוראים מלחֵם ולשני סימן־טוב, האנשים המשונים האלה החדשים שלא מכאן, שבאים ונסגרים גם הם באותם גבולות שדה כדי לעשות גם הם לחם עוני, ולאחר שנים קשות כבר למדו גם החדשים האלה איך לעשות מן השמש ומן הגשם ומן האדמה שק חיטה לאכול, ולמדו לקום כל בוקר ולדעת איזה מין יום יהיה. ולדעת תמיד את מצב השמש ואת מצב הארץ ואת מצב לחוּת הקרקע ואת טעם חופן העפר שכוברים בין האצבעות להריחו ושומעים לדיבורו השותק של העפר, ואת הלמות ליבו הפנימי, וכבר כאילו מעולם הם כאן, האנשים והשוורים והמחרשות ההן והולכים כבר באותו מהלך אין קץ שלא הושבת מאז נוסד העולם וניתן לבני האדם, באותן נעלים עקומות רגבים, באותו מבט לגשם, ובאותו אם יירצה השם אינשאללה גוֹטיניוּ ליבֶּער גוֹט, שמעולם, וגם באותה ענווה קורעת לב, ובאותם רחמים שאיש לא מרחם עליהם, ובודאי לא הבוזזים מן הגורן, ובאותה סבלנות גדולה ונמשכת ורק לעתים נדירות גם באותה גאווה תמוהה אני מן החורשים ומן הפלחים אני ומן העובדים את הארץ ממש כמו אבות אבותינו, שלא מוסיפה אנשים אל השדות וביחוד לא מן הצעירים, ורק מבריחה אותם ואת בניהם, אל מכאן והלאה, הרחק מן הרחוב האחד הזה של המושבה, עם הקיר המחבר את הרפתות מאחור, עם העוני של כולם והדלוּת של כלום מעל ההכרחי והפשוט. עם האידיש ליום יום, העֲרָבית לשדה, ולשון הקודש ליום השבת ולמכתבים, אלא שמי כותב, אבל לאחר כל זה הוא אדם נושא את עצמו, ממש עושה את לחמו ואת מימיו, ואפילו כבר הצליח ועלה על מוריו החרתים, וקוֹסטיצקי מיבנאל הביא לתערוכה החקלאית בעכּו את הדלעות הגדולות ביותר בארץ, וקוזבינֶר מראש פינה הביא את עלי הטבק הרחבים ביותר, ולישַׁנסקי ממטולה הביא את הרקפות המפוארות ביותר. והגדיל מכולם דוֹבּרוֹבִין מיסוד המעלה, שהביא שני שקים גדושים, וכשנשאל, אדון דוברובין איך הצלחת להביא בעגלה שני שקים של ביצי יונים בכל דרכי ההרים ולא נשברה גם אחת? השיב קצרות, לא ביצי יונים הן, אדוני, אלא גרגרי חימצה הם, ותִתפעֵם עכו – והם אינם כמו שמספרים על מה שהיה בפתח תקוה, שאת התלם הראשון חרש שם יהודה רָאאבּ ואולי גם יהושע שטֶמפּפר ואולי גם עוד אחד או שניים, וכל השאר כעשרים או יותר, רק עמדו שם ורק בכו בדמעות אמת מעוצם ההתרגשות וגם אמרו את פסוקי הקודש המתבקשים, ואילו את המחרשה שלהם אחז בידיים כבדות אחמד החרת שלהם הלוך ודרוס את הרגבים החדשים שהיו גם רגבי קודש מאד וגם רגבי חובבי־ציון מאד, ואחריו באו כל אותם ה“פעללאח’ס”, שהיו שם מעולם, והם לא באידיש ולא בפסוקים אלא פשוט מאחורי זנב השוורים.

ורגע, ולא צריך כעת שמישהו גם יתחיל לספר על מַניה, ועל חיוּתה או על פֶסייה, על אשת האיכר, ועל איך זה היה לה, על אשתו של השרוּף בשדה, ומה זה להיות אשתו של אדם הראשון, ועל הבית שתמיד רק חלקו גמור, ועל הריצפה שתמיד צריך להיטיבה בחומר ובמים ובהידוק, ועל החלונות שלעולם אינם מחזיקים, ועל איך אין בו כלום מלבד הספסלים סביב השולחן, המיטות הצפופות ותנור החומר שבחוץ, שעליו מתחוללת גבורת האפייה והבישול כשיש ממה לבשל, ושתמיד אחד התינוקות חולה מלבד התינוק שעטפו אז ונעלמו באישון הלילה ולא יחזור, אלא בבכי אמו חרש, שלא ישמעו, ושלעולם אין די ממה לעשות אפילו סעודת שבת או שמלה לילדה, והחצר והפרה והמים והכביסה פּיילָה בחצר על האבנים, והרוגז והאיש העייף מהיות איש או מאמור מלה ובשמלה אחת לכל השבוע, עם המטפחת על הראש, ובין החוץ הזלעף ובין הבית המוגן רק כוחותיה שמעבר לאפשר שאולי קצת גם פה יהיה יפה, בגבורה שאין מי שיעריך או ישבח, כדי שיהיה הבית לא רק מאוּרה לחוזר הכושל מן השמש, ולא רק מקלט לילה לנוֹחר עד לב השמים, ולא רק סירה כמעט טובעת שמחכה ליום שיתפנה לתקן שבריה, והזִקנה המוקדמת של אשה יתומה מגדלת לבדה את הילדים, של אשה אלמנה בצידו של איש שׂרוף, של אשה בודדה במִדבר ואין לה איש לדבר מלה, ושכולם תמיד מחכים שהיא תהיה הרכּה המעודדת החובשת והמרפאה, ושככה, לאחר הכל, בסוף השבוע בערב שבת היא באה ופורשת מפה על השולחן ומדליקה נרות וגם צרור חרציות שדה בצנצנת וכולם יושבים סביב רחוצים ככל האפשר ואוכלים בולבוסים בחמאה, וגם ישתו טְהֵיי ו ־

מה נשאר, נשאר הצחיח. נשאר העולם השדוף והאפור שכוסֶה עליו ועל הכל. נשארת הרוח שאין לפניה שום מעצור גם לא גבעול. והשמש בוודאי, כל יום השמש בלי שינוי. ועוד יום שלם שעשוי ממיליון או יותר רגעים ומשמש אחת. וכל הזמן רק הפשוטים שבכוחות העולם שכלום לא יוכל להזיז או לשנות לעשות להם משהו או כנגדם, לאחר שהכל באדמה העתיקה כבר שויף עד הסוף והוחלק למשעי ונשאר הרק זה, רק זה. הרק זה ודי. ואלהים מצולהב על שדה מצולהב. ופה ושם רחוק מכל אדם אחר עומד לו עוד אדם שרוף אחד שפעם היה חושב שפעם היה מרגיש, שפעם היה מדמה דברים, או מייחל ייחולים, וכעת אפילו איננו יודע מתי ייגמר היום, ואם ייגמר פעם, מתי יעבור, מתי יבוא, מה יהיה, גם כשיודע שלבסוף ממילא וכרגיל הכל יעבור. מה יודע אדם שרוף. אדם שרוף איננו יודע. אין עוד אלא רק השמש ורק השדה ורק אדם שרוף ורק הם ישנם.

רגע, אמר שמעון, ולמה הוא מסכים? רק מאין ברירה? רק מאהבת האדמה? או כבר אין לו כוח לשנות? רגע, ואולי דווקא נוח לו ככה?

כן, אולי זו דווקא ההחלטה שלו, בהחלט, וכבודו בהחלטתו? אמר יחיעם, בלי ביטחון, ואל תשכחו שכמה בסך הכל היו כאלה כל כולם? עשרה פה עשרים שם. ואגב, חִשבו, עשרים – משבעה עשר מיליון, בכלל. כמה זה באחוזים? לא ייאמן אבל זה הכל. ועשרים מכל ארבעת או חמשת או כמה אלפי היהודים שהיו אז בארץ בכל מושבות יהודה השרון הגליל התחתון והעליון, נדמה לי, אז כמה בכלל היו אז יהודים בכל הארץ?

ואתה רוצה לומר שהם היו איזה נבחרים? שהם היו המיוחדים מכל דור הראשונים הנהדרים שלקחו על עצמם ועשו בשתיקה את הכל? או שהם רק מין מוזרים כאלה ועשויים אחרת?, לא נח שמעון, וכך יכלו לנצח את האי־אפשר ואת האתם הלא תוכלו, לא בשבילכם, תשכחו מזה, לכו הביתה, שפעם אמרה להם האדמה, פעם אמרו להם שמי הנחושת, פעם ערביי הסביבה, ופעם כיכר הלחם החריבה והמים המעופשים שהיו להם לצהרים,

לא, לא יודע, וגם תזכור כמה זמן נמשך כל זה? תריסר שנים? שניים? כי מי עוד עושה ואיפה עוד עושים כך? די, הם היו האחרונים, ואיפה עוד עובדים כך? גם לא אצל הערבים –

כן, והלא הכל התחיל להשתנות בדיוק כדי שלא להפוך לערבים, ושלא באנו הנה כדי להיות עוד ערבים, ושנגמר, ושמשדה בעל, או מפלחה חרבה, אין חיים ליהודי החדש, אלא רק לשוורים ולאנשים שכמותם. או שאתה רוצה לומר שזה היה מיוחד ויפה וגדול, ואולי גם אציל, להיות פלח כזה? ועם רוממות של צדיקים? ושחבל?

לא, מפני שלבסוף כך עשו כולם. כולם אמרו לא. לא נשאר אחד. אחד אחד ולבסוף כולם אמרו לא, ואם לא הוא אז בניו, כולם אמרו לא ברור ומפורש ותקיף ושולל, שלא לחרוש עוד במסמר, שלא לקצור עוד בחרמש, ובשנה השחונה שלא להשתוחח עד עפר במגל, ולא לדוש עוד במורג ולא לזרות ברוח, כשתהיה נוחה, ולא להביא דלי מים מן השלולית של קטרה, ולא כד מן הבאר של בית דָרס ולא חבית נשפכת על עגלה מרקדת מבאר השיך, כשאינו ברוגז, ולא להשקות זהיר זהיר את קצת הפטרוזליה ליד הבית בשארית ספל השיירים, ולהיפרד ממנה ולשים את המחרשה ואת המלמד ואת קלשון העץ ואת הרַחַת הֶפקר בגל העתיקות, ולשלוח גם את השוורים לארצם, השֵׁד יודע איפה היא, ולהביא פרות שאוכלות מספוא ירוק ועושות שפע חלב דשן, ולהפוך את השדה לבהמה פורייה ומניבה ויולדת שמביאה שלושה יבולי תלתן בשנה או אספסת ונותנים לה לאדמה התמהה כל מיני ממריצי צמיחה מתוך שקים חשובים ומלומדים שישנם כעת בשפע, ובחצר עומד טרקטור צהוב ומקצרה ירוקה ודיסקוס אדום, ומה לא, וחביות דלק, ולא עומדים עוד ליד שוקת דלוחה לשרוק לפרדה עייפה עד שתשתה, ולא מצייצים לתרנגולות צלויות השמש עד שיאכלו מן הזְוָואן שהוא דוּרה פגומה ויוצאים לחפש איפה הן הטילו משהו, ולהיות אפילו מגדל סוס רכיבה יפה, למה לא, וסוסה עם סייח חמד, ושיתחילו החיים, והצל העשיר, והמטעים האפלים, והירקות, ותירס ותפוחי אדמה, ואדם עומד לו כך ורואה לרגליו איך רצה לה אַמַת המים הרחבה, שרה ירקרקה ורחבה ומקציפה וזורמת כחולה ורק לפתוח לה את הגומה – או הממטרות, או שורות הסביבונים ההם, והמים הניתזים מזמרים –

אולי. אבל, אולי לא. ואולי, לפחות אחדים, היו שם, מפני שבאמת כן רצו וכן נפתח להם לאהוב, ממש ככה, שפשוט אהבו, תשמע, כן, ואהבו ומתוך אהבה, לא? אולי אהב האיש לבוא לשדה, אחד ובדד במרחב האדיר ולעבוד בשדה ההוא בשמש, איש עובד כל היום הגדול, שותק כל אורך היום כולו, והכל רק פשוט הכל ורק חזק וממשי, גבר גלמוד עובד ערירי בין השמש לשדה, כמו אולי הדייג ההוא, אתה יודע, לבדו כל היום בסירה בים הגדול לכל צד, ערירי ושותק כל היום יום יום גם הוא ורק הגדול השלם סביבו בין אופק לאופק, ולא בשביל קומץ הדגים שיביא בערב, אלא בשביל להיות במקום שלו, בגדול ובעצום אין־קץ ובחסר המידות, ושם גם לא עושים כל מיני נכלים ולא כל מיני תככים ולא כל מיני חתרנוּיוֹת הכרחיות כדי להשיג דברים, שם רק הפשוט מכל והישר והאמיתי, בשדה ההוא, או בים ההוא, כל היום רק מעט הדברים ההכרחיים, ובדקוּיות שהוא יודע שיש בעשייה הנכונה, שם בשדה הגדול מתחת לשמש, ורק הכוח הנשפך עליו אין סיתרה, ורק עושה את מה שעושה את החיטה, ולא מדבר ולא מדברים אליו, וזה גם טעם כל הדבר הזה, ואולי הוא רואה אז את הדבר עצמו, ולא רק את נמיכות השוורים או את ההסתפקות במועט הנזירי, ואת התכווצות לקטנות עולמה של חיה כנועה, אולי הוא, בקומתו הגדולה, בזקן המשוגע שלו, זקן פרבוסלבי כזה, ובידיים הכבדות שלו, ובהליכתו שכבר מְדָדָה מדויק בתלמים, רואה אז את הדבר עצמו, שמי יודע, ואני לפעמים אפילו יודע, שכן, ושמאהבה, תראה איך הוא גוחן כעת לאסוף באצבעותיו קומץ עפר מן השדה, מעשה אהבה של הבודד הזה, למוש אותה ולמששה בין האצבעות, שלכאורה יבשות וצפודות ועשויות לדעת רק מעובי המחרשה ומעלה, ותראה את העדינות ואת הקישבה, ואת דקות הידיעה מקרוב, ממשש ממשמש וממולל בהן בגדולות האלה, מחוצות העבודה, והן אוספות לו מגע גוף אל גוף, אצבעות מגושמות כאילו, ומה שניתן בהן למישוש, אף כי משתמט ומתפורר כזה, וזו כל הזמן ממשות ממוששת מתמוללת עד לפוך אבקי, מפיצה תוך כך אותו ריח מיוחד שהוא קשוב אליו בעדנה, ומרים אליו אל חוטמו ואל שפמו להריח בו מגע ולנשום ממנה אליו, ופה אל פה, ואת החרסיתי שבה ואת הניקודי־חולי שבה ואת קורט הרקבובי שבה, ושׂריד איזה שוֹרש שנימוח מכבר, או פְליט כבשה שרעתה וליחכה עד תום, מריח בה ויודע דברים, ועד רגשת לִבּו, ובלי לומר דבר, ושפרע הזמן הפראי והמאובק שלו לא מסגיר אם עברה שום העוויה על פניו, ויודע אז מה עפר כזה יכול להשיג, ומה חסר לאדמה זו כדי שתשמח, ולוקח ללקקה משהו, בזהירות בעדנה ובקרבה נושמת, ומריח בשפתיו בלשונו ברוקו את הרטוב הזה שהרטיב, ואיך מוחזרת השמש כשהוא מניח לקצת ממנה לגלוש לאט בתפזורת, ועד כמה היא כבר מיוחמת האדמה שלו, ועד כמה עוד לא התעוררה דייה, מפוֹתַת בה כמי שחש בה את הכוח השקט שבה, כאותו אלכימאי שכבר הריח את התגלות הזהב שהוא עומד לגלות, מקשיב ורואה ומריח ויודע והשדה הגדול מקשיב עמו ומביט יחד, הוא רואה וגם היא רואה, שני עֵדים שותקים לידיעת זה את זה, ויחד יורדים לסוף הידיעה, בפגישת האצבעות היבשות האלה במוללן בקומץ העפר הנימוח, וגם נִרגש, בלי לאמור, איש גדול וכבד ועייף שהולך ומכיר כעת איזו נגינה יסודית, שמתנגנת דקה וזהירה ואמיתית מאין כמוה, והולך וטועם וממשש מן הקומץ שהרים, סידיות וחומציות ומוליכוּת חשמלית, יודע הכל ועוד מעט יזרה לרוח וימחה כף בכף ואת שתיהן באחורי מכנסיו, וככה,

אבל כל זה הוא רק הצד האחד של השדה שרואים לו את כל פניו הגלויות עד האופק, ולא הצד השני שלו שמתחתיו, העמוק, האפל, והמוצק, היסוד החסון הזה של הכל, המוצק שהעולם יושב עליו לבטח, שמעולם לא ידע שמש והיא לא תוכל לשחק בו את משחקיה שהיא משחקת על פני זה שמעליו, שם היא מלכה גדולה ומצלהבת הכל, ואילו כאן למטה, במוצקות הגרעין האינסופי אין לה ממשלה וכלום לא מגיע הנה מכל גבורתה, וזה אולי תמצית הכל, שכולו הוא בין זו לזו, בין המוצק האפל של העולם שמתחת, ובין הבוהק המצולהב של העולם שמלמעלה. ואין ביניהם אלא קצת הקרום המתפורר המאבק והמצמיח והמנוער בכל רוח, שחושבים שהוא הדבר האמיתי כשאיננו אלא רק הכסוּת הדקה והלא מספיקה שמלמעלה, שהשמש הורסת אותה כל הזמן ואת קצת שארית היותה הבלויה והמתבלה, ורק כעת יודעים פתאום שאין בעולם כלום אלא באמת רק יקוד השמש ורק גוף הארץ וזה הכל. או, מה יותר?

וכך, עם זה, תופשים פתאום שיש משהו יותר, ושמה שנדמה היה שחשבו שיודעים הוא לא בדיוק כך, וגם לא כמו שהיה נדמה בשעות מורך הלב, ושעמידת היום הארוך איננה רק עינוי המסתגף מתחת לשמש, ושהשדה איננו רק אותו האינסוף של כלום אנוש ייגע ולא מנוחם, ורק המשעמם הסרוח שאין במה להתפאר בו, ושכאילו איננו אלא רק כדי לברוח ממנו, או רק כדי להצמיח על פניו מהר ולכסות אותו בכל מיני עצים וצל וגגות וממטרות והכל ורק שלא להשאיר אותו מצולהב כזה ריק חשוף כזה אין סיתרה, אלא, כעת, להיפך, פתאום דווקא כן, המון דווקא כן, והמון עוצמה של כן, וגם ברזל יש פתאום שנכנס בו בבן אדם, ויש לו ברזל בדמו, והוא בלתי ניפגע משום איזה שמש בוערת, והוא הולך לו כעת חסון אחד, ברזל בגוו, בשלווה אחת, זקוף אחד רוחץ בחום היום, צולח לו מיישרים דרך כל החם והיבש והשרוף והקשה, לא מתבטל מהם, וכל התאנות היום להקשות רק מוסיפה עוד ברזל לגוו, מוסיפה עוד אונים לשריריו, ריח לזיעתו הניגרת חופשי, מוחו כעת צלול ובריא ועסוק בעשיית הדברים שלו, מעל כל מיני הקטנויות של תמיד שמנסות להפריע, במהלכו האיתן של מי שיודע לקחת בדיוק מה שרוֹצה, בידיים שלו באצבעות האלה שלו, באחיזתו של גבר יודע דרכו, וכשהולך ככה יוכל אז לרארת אפילו את הצלוּל שיש בו ביום הלוהט, את צחוקו הפתוח, הבלתי מתפנק, את כוחו הפתוח, את כוחו החובק השקט, את נשימת לִבּו הטובה, את היותו במקומו שלו, את פוריותו המלאה, את אוניו המלאים טוב, הולך ועושה היטב, ושום בזבוז לריק ושום הוצאה לריק, איש עושה בשדהו, לא נופל משום כל הגדולים שבעולם, גם לא מן השמש האדירה, היא לדרכה והוא לדרכו, הגבר הזה בשדה –

אני זוכר פתאום שורות, מִפעם, כאלה

הכרתי אדם, אִכּר פשוט, אב לחמישה בנים

אדם בעל חוסן היה, בעל שלווה, איש נאדר כולו,

היית מתאווה לעמוד אצלו, היית מתאוה לשבת אצלו

בסירה כדי שתהיו נוגעים זה בזה אתה והוא –

אבל לא. אצל אלה יש מים, הרבה מים, ויש להם הרבה צל ואילנות ויש כל מיני שלא מכאן, ושכאילו הם הכרח שבלעדיו אין איש יפה, ובאמת, תראו, הלא אין מים, וגם לא צֵל, ולא מוכרח צל, ולא תלוי בצל, רק רחוץ שמש, רק רחוץ רוח, רחוץ הכלום האדיר שיש סביבו, שרק עיוור וסתום לא ייראה איך הוא שוצף חיים. הֶבלחים הֶבלחים של אור רחוּץ, עומד חזק על רגליו ברזלי פשוט רחב כזה כותנתו בגלים על גבו מתנפנפת ברוח, יחיד במרחב האדיר, ללא גינונים וללא שום פירכוס, כולו פטור חינחונים, והוא יודע, איש יודע כולו, ולא צריך דווקא ירוק בשביל לחיות או דווקא כחול, או דווקא צל חנון, איש יום השמש המצולהב, כמו אולי כמו אֵל עֵלֶם, עומד בזקנו ובקומתו ובחוסנו, פטור מעשות רושם וכולו בעוצמתו, בפוריות שלו, וזרעו לבן להפרות ארץ רבה.

איפה אנחנו? איפה היינו?

שכחת אותנו? יצאנו מן הסיפור שלך? חייך שמעון, איפה הסיפור שלנו?

ולמי אתה הולך ומוכיח? חייך גם יחיעם, הלא זה אנחנו כעת, לא ההם שפעם, ומי הביס את מי? אמר, הם את שדה הבעל, או שדה הבעל אותם?

אבל לא. כבר לא. הכל כבר השתנה, לא רק עבודת האדמה אלא הכל כבר למדו להוציא מים ולא מן הגשם לבדו, כבר השתלטו על השמים, ונפטרו מעולו של אלהים הבלתי שומע והבלתי אכפת לו, ועוד הוסיפו וחפרו בארות ושאבו לצינורות אדירים והפיצו מים כרצון האנשים, ולא כעיקשות השמים, ואם יחסרו כאן ישאבו ממרחקים ויביאו לכאן, ברור,

ואפילו כשיתחילו הבארות לאכזב, ואפילו כשיתברר שגם הן אינן אין־סופיות, והן גם מתייבשות וגם מתמלחות, ושצריך שוב להתחיל לחפש מים, ושוב לפחד מחוסר המים, ושוב לאגור מים ושוב לברוח ממצוקת חסרונם, ומתחילים להחליף גידולים ושיטות והכל, וגם מתחילים, כדי לחיות, לחלק את החלקות ולפצל אותן, ולתעל ולגדר ולשתול ולצייר כיוונים ולכבוש דרכים, ומה מתקבל אז? עיניכם הרואות. אבל, מכל מקום, הלכה הפלחה ואיננה עוד, הפלחה החריבה הסגופה ההיא, וקונים חיטה בקנדה ובאוסטרליה ואיפה לא, ואין פּה עוד שדה הבעל הנזירי, ואין עוד מי שחי משמונים קילוגרם חיטה לדונם, והכל כבר כרמים, פּרדסים וכותנה, שאווירונים מרססים אותה, ועולם השדות הלך ונהפך בתחילה לעולם הפרדסים, ירוק כולו תמיד, ואחר־כך התחילו לייבש גם אותם, וסביב כל המושבות הנרדמות התחילו להתעורר ולמכור חלקות פרדסים וכרמים למגרשים, לשיכונים ולשכונות, לבתים לבנים ולגגות אדומים. וסוף לשדה. וזו כנראה דרך העולם, לא? כן. מה לעשות.

ואין עוד שדה. הלך השדה. הלך השדה מן הארץ. ואין עוד שדה. לטוב או למוטב. הלך השדה. אהה נפל השדה לא־יוסיף קום. במשקל הקינה, שלוש ושתיים. זה המישור האחד שמאופק לאופק, שהשמש זורחת בו ושוקעת בו, ושכך היה מיום שהיה העולם, ושכל כוחות העולם, שאינם מונעים בדלק, עבדו עליו לאט לאט מיום שנברא ועוד מיליון שנים, עד שעשו ועד שהשיגו את שלמות הפשוט שהיתה לו, שדה בלי חמוקים ובלי עיגוליות ובלי רכות, אדמה חזקה שרק הרוח החזקה יכולה עוד להפריח ממנה מסת אבק, גלויה כולה אין חשוף ממנה ועם זה משהו בה מתחמק תמיד מידיעה ברורה, וכאילו יש סוד סודי בלב כל השרוף הגלוי הזה, חשוף כפי שהוא, פשוט מאד, לגמרי מאד, רחב מאד, גדול מאד, ונשגב. אין עוד שדה.

כן, אני יודע. מה לעשות. אפשר לעצור? העולם נברא בשביל בני האדם ולא בשביל השדה. אלא ש –,

אלא ששדה לא עושים. גם מיליון טרקטורים ענקיים לא עושים שדה, אם יחליטו משום מה לעשות. והלא לא יחליטו. למה כן? והוא, השדה, שנעשה פעם, מזמן, אי אפשר לעשות אותו, ורק מיליון שנים עושות שדה לאט לאט. גם לא כמו הים, שלאחר שעושים בים קו הוא מתנער וחוזר אל עצמו ושוב הוא ים. לא השדה. השדה אבוד. כנראה. במקומו המון חלקות וערוגות, וכמובן כרמים ופרדסים, וגם מספוא וחציר, ירוקים תמיד, והירוק ניצח כמעט את כל הצהוב ואת החום השרוף, ויש לתמיד ולכל השנה ובכל העונות רק ירוק. ואין עוד שדה. כשם שאין עוד פלשתים ולא אֶמורים, ולא כנענים וכל השאר, ולא עזים שחורות ולא פרות כחושות ולא שוורים שאינם טובים לכלום אלא לשאת עול לאכול כרשינה ולהטיל גללים כמחיאות כפיים, ואבדה, אבדה לה שלמות השטוח השדה אשר אין עליו כלום ואין להשיב.

כזה שביר הוא. כזה ענוג. אתה רק גע בו בקצת כוח והוא איננו. וכל מה שנצטבר לאט או נתכרסם לאט עד שעשה את הווית היותו, די בדחיפה אחת או בחצי דחיפה ואיננו, לעולמים, ולא ישוב עוד. רק צייר בו קו אחד, ואיננו, רק שים בו עמוד חשמל אחד, או שים גדר, שים דרך, או ברושים, והכל נגמר. השלם אינו סובל פרטים, אלא אם הלכו וצמחו אתו מיליון שנה ושנה, בענוות זמנים ארוכים, ובאותה שתיקה של סיבוב כדור הארץ, והוא מתערער פתאום כולו בבת אחת וללא השב, כעץ גדוע אחד, ואין ולא נשאר עוד אלא אולי רק בזכרון אלה שזוכרים, אולי רק בסיפורים, פה ושם, בלתי נדרשים, ובלתי משכנעים מה כל ההתרגשות שלהם. אולי רק פה ושם, באותו העצב שלפעמים עוד רואים, בשקיעה אולי. כששמים אליה לב, איך היא שוקעת השמש שאין לה עוד שדה.

או כמִקרה הזיתים. לא הזיתים האלה הענקיים המדושנים והמושקים שבמשקים, ולא אלה שבצידי הכבישים שהעבירו מאיזה מקום וסיידו בלבן את גזעם הנדהם, שדחפור עקר אותם מבית גידולם ודחפור דחף אותם פנימה לבור החדש, מהודקים הדק היטב כפותי שק וצועקים נורא ואיש לא ישמע, אלא הזיתים ההם האמיתיים בשדה שלהם, פזורים פה ושם, מאז נברא העולם, לא גדולים לגובה ולא רחבים לרוחב ולא עתירי עלים מרובים, אבל שכל נופם עושה מעגל שלם, וגזעם מסד עיקש, פזורים להם כדרכם בשדה האבנים, והשדה הולך סביבם כרגיל עם תלמי החורשים בחריצים רגומי אבנים, לאחר שכל אחד מן הנהדרים ההם כבר הוכיח כוחו לשרוד אלף שנה לפחות, חסון מפותל גזע ומצולק, עד שיום אחד תשיג אותם הכף הדוחפת, ותגמור אותם בדחיפה אחת ביחד עם כל אלף השנים שהודחפו, לאחר שכל כוחות ההרס הזחלניים לא יכלו להרע להם עוד, לאחר כל חבטות המוסקים שבאו עליהם במקלות לאחר כל המזיקים והחרקים וסָס הטווס ותולעת הסס שכבר נָברוּ בהם ולתוכם ולאחר כל השִדפונות והשִטפונות, שכולם כבר היו וכבר הלכו, ניקרו בהם עיקמו בהם פיתלו בהם עיקשו בהם ומה לא, ויותר מזה אין עוד בידי העולם מה לשלח בהם וסוף סוף הנה זה זית איתן עומד לו נכון, גבר בודד אחד, חברו רחוק ממנו, וחברו רחוק יותר, מסוקס ואפור ועליו אינם מרובים, אבל מתנצנצים בלבן שמתחת כל טרף ובירוק הכהה ממעל, כפי שרק טרפי עלי זית יודעים להתנצנץ להם בשמש –

טוב. בורחים מן השמש ככל האפשר. אל הצל ואל משקפי השמש, ואל החורשות ואל פנימה מתחת לגגות והמזגנים ומה לא, תמיד ברחו מן השמש עוד אבותינו ואבות אבותינו וגם כל האמורים והכנענים והפלשתים ההם, וכעת עוד יותר ופי כמה, והיא עלינו רק כעונש, ועושה צרות לעור הבהיר ולבריאות החיים, ואולי גם היא השתנתה כעת, קשה לה לשמש בלי השדה, פתאום וזו שמש חיגרת אחת, קשה לה, וכבר לא אותה השמש.

שלוש מאות הדונם חולקו למאה, ושלושים דונם עם שלוש מאות קוב מים עושים יותר וביותר שמחה. נפטרנו מן הגשם ונפטרנו מחסדי שמיים, ונפטרנו מחיים בגובה השוורים, ונפטרנו מן המישור הגדול, שמהרי יבנאל ועד השמסין ועד הפיג’אס, במדרון האיטי והשקט ההוא, וממישורי בין התבור וגבעות סג’רה ובין מדרוני גבעת המורה, אדומים להפליא, נחרצי בזלת בִּתרוני הוואדיות, ובשקיעה הם מתלקחים ושרים, ונפטרנו ממישורי חממה בית דרס ועד תל אל סָפי וקְזָזֶה התמימים ועד שָׁאחמֶה וסובב עד בָּשִׁית בואכה יבנה, שגם היא אולי יבנאל ופעם אפילו נקראה יֶממה, מישורים שחלקם הוא כבר שדות תעופה מרוב יושר, נִפטרנו מן הישר הזה הגדול והריק תוּמם. וכאן נעצרים. וזהו. יצא הלך. תם קסמו. נגמר.

אבד. אבד המישור הגדול שהלך ונברא לאט לאט, וביותר לאט מלאט לאט, שהלכו עליו לדרכם והלכו עליו אחרי מחרשתם והלכו עליו לקציר באותן עונות קבועות, הפליאוליתים מן האבן הקדמונה והניאוליתים מן האבן החדשה, וכמובן גם מן האבן התיכונה, כמעט שכחנו, לרבות הברונזאים והברזלאים, ואחריהם, בהליכת האין־סוף, והפלשתים והביזנטיים והערבים לדורותיהם, ואחריהם ואחרי אחריהם ועד הבילויים אולי, צבי הורביץ מגדרה, ואשתו היא לאה, וארקין יעקב ואשתו היא מילכּה מעקרון, וזלמן איזנברג מקוסטינה, ואשתו היא שושנה, שאחר־כך עברו לעיך־גנים, אל הצריף הרעוע, ומשם עד נהלל ושם כבר התערו ושמם הפך והיה לפלד, והרופא יזרעאלית שנהרג בנסותו לרפא ערבי תוקף, שם על יד האורווה שעשו אותה למבצר אחרון על האדמה שלנו, ושרק כעבור כמה ימים חזרו ואספו אותו להיקבר באדמה ההיא, שהיתה מישור אחד גדול, נוקשה ובלי מים ובלי שום ירוק, ושבסתיו עלו עליו מאות מחרשות קטנות ובאביב עלו עליו מאות קוצרים, מוכי צלהבי שמש גדולה, פסיעה אחר פסיעה, זוג שוורים מטופשים וזוג רגלי אדם שדוחה מעליו הכל כדי לעשותו נכון ושיהיה התלם נכון ושיהיה עושה את החיטה, באותו השדה שפעם היה השלם, ושאין עוד ולא נראה עוד בחיינו אף שלם כזה, שלם אחד ושלם, תם כזה ושלם, לגמרי, כמו אלוהים, ולא נשאר עוד מזה, גם לא מי שיהרהר אחריו רגע, חוץ אולי ממישהו, אחד, איזה שהוא, שיודע שכבר הגיע זמנו לעבור ולצאת, לאחר שכבר פג הקסם הלך לו, לאחר שלא נשארו עוד אלא רק שלדי דברים וכבר מאפירים למדי, יושב לו ומזמזם פוֹזם בשקט על המישור הקדמון ההוא, שהיֹה היה, ההוא, הריק, השלם, האדיר, זה שאבד ואיננו, היי השדה, שלום לעפרך.

רגע – ואנחנו?

שמע, לא נפלנו לך מן הסיפור שלך?

מחייכים כעת השלושה האלה, המחכים עדיין מתחת למנדרינות, והשניים ההם המטמינים עדיין בחורשת האקליפטוסים הדלילה, הנה הם שם והנה אלה פה, ההם מחכים לרגע שקט כדי שיוכלו סוף סוף לגמור היטב ושלם ויפה, ואלה, זה מחכה לפינייה מראשון שיבוא לקחת, וזה מחכה לאבא שרץ וגואל קרקעות שיבוא לקחת, וזה מחכה לאיש המבשר משם כדי לקחת ולרוץ עם הבשורה הקצרה אל יששכר שבראש הגבעה, מהר אבל בחשאי, ולומר לו בשארית הנשימה “ירוק” ולקחת חצי כיכר לחם מחַנָה ולחזור נושם לרווחה, הו אלוהים, עשה שכן, עשה שכן יהיה ירוק, לבסוף, וגם לחם, ושההם השניים עשה שיחזרו בשלום אלינו להתקלח ולהחליף ולטעום ומצוחצחים ומסורקים ואל אותן השתיים החמודות המחכות להם טריות כל כך ויפות כאלה, ובינתיים מחכים, עוד שלוש גומות להשקות, עוד מעט ערב, כולנו מחכים, והם יבואו, תראו שכן, אין ספק, גם אם יתמהמהו, אלא מה, בטח, תראו שכן, ומחכים, כן, ומחכים.

סתיו 1992