במוצאי שבת זו תציג להקת המשחקים העברים את חזיונה האחרון, את “אוריאל אקוסטא”, על במת התיאטרון “ציון”. הצגה זו תהיה, כפי שקראנו במודעות, לכבוד שני חברי התיאטרון העברי ה"ה מנחם בן־ימיני ואהרן קוטאי, לפני נסעם ברלינה כדי להשתלם באמנותם על־מנת לחזור לארצנו אחרי זמן־מה.

לא מחדש באו אלינו שני המשחקים הצעירים האלה ולא אורחים הם בתוכנו. הקהל העברי בירושלם נהנה לא פעם ממשחקיהם על הבמה ובעתוננו לא נמנענו מלספר בשבחם בכל פעם שנזדמן לנו המקרה וכשראינו אותות של קדמה בעבודתם החזיונית.

לא אדבר הפעם על תולדות התיאטרון העברי בארצנו, כי מה שעשתה להקת המשחקים שלנו בארץ בזמן קצר, הכל יודעים. זו היא אחת מהיצורות הרוחניות הגדולות שנוצרו פה על אדמת־הקדש, אחד הסימנים האמתיים של תחיה לאומית רוחנית. זוהי אבן יקרה בבנין התחיה הלאומית הרוחנית שלנו, התחיה של אמנות ויופי: התיאטרון העברי בא"י. ומוצאים אנו לחובה לעצמנו להודות כי שני המשחקים האלה שלנו עזרו הרבה מאד בהנחת האבן היקרה הזו.

לפני ארבע שנים בערך עזב את הבמה הברלינית, לאחר שקבל שם את חנוכו החזיוני אצל ריינה ארדט ובפעם הראשונה הופיע על הבמה הירושלמית בתוך קבוצת “בר כוכבא”. צעיר לימים, כבן עשרים ואחת היה אז ואולם מתוך נסיונו זה הראשון בא“י ניכר בו כשרון. מאז נספח אל ה”תיאטרון העברי" ביפו וראה ראינוהו חליפות על הבמה, פעם בתור הכומר אינגסטרנט ב“רוחות” של אבסן, פעם בתור יענקיל טשפטשין ב“אל נקמות” של שלום אש. וככה הופיע בן־ימיני בכל חליפותיו ותמורותיו מד“ר רנק “בנורה” של איבסן ועד “הצדיק” “בדבוק” ו”הירש בר" המגושם אשר “בבן הרפר”. זהו כשרון גמיש ומרובה הגוונים וכח של יצירה אמתית לתפקידיו הרבים והשונים.

וקוטאי? זה חביב־הקהל, שטרם עברו עליו כ“ג אביבים בימי חייו, עזב את ה”סטודיו" של אדאשוב באודיסא רק לפני שנתים וחצי ומיד בבואו על חף ארצנו נספח אל התיאטרון העברי והחליט¹ להקדיש את כח־עלומיו ואת כל כחו ומרצו לבמה העברית.

מי אינו זוכר את אוסבלד, הבן החולה והמתנוהה, שבאב של סטרינדברג? מי מאתנו שכח את “חורדה” אשר באוקינוס ואף את הסטודנט הרוסי שנסה ומצא כי “קשה להיות יהודי”? – קוטאי הוא כוכב אומנותי מזהיר על שמי האמנות החזיונית שעתידו לפניו אם עוד ילמד וישתלם על הבמה העברית.

הן אמנם במשך זמן קיומו הקצר של התיאטרון העברי, הצליח לפתח במדה מרובה את האמנות החזיונית העברית, לברא צורך באמנות הזו בארצנו ולסול דרך בטוחה לחזיון העברי האידיאלי. ואולם כדי שתוכל הלהקה באמת להגיע אל המטרה הסופית וליצר בארצנו סו"ס להקה של משחקים מקצועיים עברים אמתים שיעמידו את התיאטרון העברי על הגבה הדרוש כמו באירופה הנאורה, החליטו החברים לתקן את הלקויים שהרגישו בעצמם במשך זמן עבודתם בארץ.

וראשית כל דבר: רג’יסור ומנהל מומחה, שיוכל להורות ולחנך עפ“י הטכניקה הכי־חדישה שבעולם האמנות ושיסכים לבוא גם לא”י ולהמשיך את עבודתו כאן. להגדיל ולהרחיב את חוג המשחקים האמנתיים ולאסף כחות רעננים ומצוינים בשביל הבמה העברית בא“י. החסרונות העקריים הם, בלי שום ספק, “ריפרטואר” מתאים. אמנם, זכינו לראות חזיונות ממבחר הספרות האירופית כגון איבסן, טולסטוי סטרינדברג ואחרים, אבל כשנשים לב להמבקרים התמידיים של החזיונות, נראה על נקלה כי מספר אנשי המקום וביחוד מבין הספרדים הוא מועט, מפני כי תכן החזיונות הוא רחוק מהם ומרוחם. כי אלה מחזות הצחוק והתוגה של צ’יחוב, שלום־עליכם ואנדרייב, ב”שדוכים“, יקנה”ז וחשיבותה של רצינות ואפילו “דרמות כאל־נקמות” של שלום־אש וכדומה, טובים הם בעד אלה הבאים עכשיו מרוסיה, אבל מחזה כ“אוריאל אקוסטא” או דבר אחר והריי יהיה תמיד יותר קרוב ויותר מובן לכל השדרות, גם תפאורה (דיקורציה) מתאימה וכמו־כן כל יתר הקשוטים המועילים לשפר ולשכלל את הבמה בשעת ההצגה חסרים לנו מאד, והעיקר היא בנין בית־חזיון עברי הגון בעיר בירתנו.

ובכן, בעוד חדש או שנים יסעו שני חברי התיאטרון העברי, ה"ה בן־ימיני וקוטאי ואחריהם גם הגברת מרים כהן־ברנשטיין, האדון תאומי ורעיתו הכרמלית־־ברלינה, כדי להשתלם במקצעם זה, להשתכלל בו ולמלא את כל החסרונות שמנינו לעיל. שם בברלין הרוסית־העברית מצא ימצאו משחקינו כר־נרחב לעבודה ולשכלול עבודתם. שם ימצאו גם את ביאליק, גוטמן וסופרים אחרים שיספיקו להם ברצון חמר עברי ומתאים להצגתם.

ואחרי עבור שנה אחת או שנתים, יסעו כלם את נסיעתם הגדולה “אמריקתה” כדי לאסף בארץ־הדולרים את מאת אלף הדולרים ולקומם בירושלם ובתל־אביב היכלי החזיון העברי שלנו.

זהו החלום הנשגב הנשקף מעיניו השחורות והמבריקות של קוטאי־אקוסטא שלנו וזוהי השאיפה הכבירה המתנוססת בלבו של בן־ימיני “רינהרדט” העתיד שלנו. הן אמנם, היה היו לנו גם חובבי־הבמה העברית שירו לפנים את האבן הראשונה ליסוד הבמה העברית בא“י, ועוד לפני ח”י שנים בערך הצגנו יחד ביפו ובירושלם את “אוריאל אקוסטא” בעברית, ואולם גנסין עזבנו ונשאר עודנו בורשו, וליזה (לא לאה!) ורון מצטינת על הבמה הז’רגונית באמריקה וגם ורדי משתלם עודנו בברלין…

איני יודע עדיין מי ימלא את חסרוננו החזיוני במשך השנה או השנתים, שיחסר לנו פה התיאטרון העברי? הן “האופירה” העברית עודנה בחתוליה וגם ה“האופיריטה” העברית אף היא טרם שלפה את סנדלי־ילדותה, ואולם אחת ברור לנו כי בעוד זמן מה, נזכה לראות שוב בארצנו, להקה שלמה אמתית ואמנתית תחת ראשותה של מרים שלנו, זו הגב' כהן־ברנשטיין, ולהקה זו תציג לפנינו ממבחר חזיונות אירופה ואולי גם ממחזות הארץ מגבורי תל־חי והחרמון ומגבורות ונפלאות פתח תקוה והשומרון, ואולי עוד יתגלו פה בארצנו כוכבים חדשים, מבני הארץ, על שמי האמנות החזיונית העברית?

ולשני חתני־הנשף לה“ה קוטאי ובן־ימיני שחוננו בכשרון טבעי, אנו אומרים בנשף זה, “חזקו ואמצו!” צעירים הנם עדיין, עתידים לפניהם וללמד הם צריכים, יהיו נא בטוחים הם וחבריהם כי מצא ימצאו עוזרים ותומכים בעבודתם והקהל העברי ידע להוקיר את כשרונם ובוא יבוא בהמוניו לכבדם בנשף־כבוד ופרידה זה. גם צעירינו ה”נמצאים לאמנות", ידעו הפעם להתיחס בשקט להצגה אחרונה זו ולא יפריעו את מנוחת המשחקים והקהל בהתפרצותם אל האולם. הנהלת האולם “ציון” בטח תתן להם האפשרות ליהנות אלהם מההצגה, ובכבוד הראוי נבוא כלנו אל החזיון כבני־תרבות אמתיים.

י. קר–ל