במוצאי שבת זו תציג להקת המשחקים העברים את חזיונה האחרון, את “אוריאל אקוסטא”, על במת התיאטרון “ציון”. הצגה זו תהיה, כפי שקראנו במודעות, לכבוד שני חברי התיאטרון העברי ה"ה מנחם בן־ימיני ואהרן קוטאי, לפני נסעם ברלינה כדי להשתלם באמנותם על־מנת לחזור לארצנו אחרי זמן־מה.
לא מחדש באו אלינו שני המשחקים הצעירים האלה ולא אורחים הם בתוכנו. הקהל העברי בירושלם נהנה לא פעם ממשחקיהם על הבמה ובעתוננו לא נמנענו מלספר בשבחם בכל פעם שנזדמן לנו המקרה וכשראינו אותות של קדמה בעבודתם החזיונית.
לא אדבר הפעם על תולדות התיאטרון העברי בארצנו, כי מה שעשתה להקת המשחקים שלנו בארץ בזמן קצר, הכל יודעים. זו היא אחת מהיצורות הרוחניות הגדולות שנוצרו פה על אדמת־הקדש, אחד הסימנים האמתיים של תחיה לאומית רוחנית. זוהי אבן יקרה בבנין התחיה הלאומית הרוחנית שלנו, התחיה של אמנות ויופי: התיאטרון העברי בא"י. ומוצאים אנו לחובה לעצמנו להודות כי שני המשחקים האלה שלנו עזרו הרבה מאד בהנחת האבן היקרה הזו.
לפני ארבע שנים בערך עזב את הבמה הברלינית, לאחר שקבל שם את חנוכו החזיוני אצל ריינה ארדט ובפעם הראשונה הופיע על הבמה הירושלמית בתוך קבוצת “בר כוכבא”. צעיר לימים, כבן עשרים ואחת היה אז ואולם מתוך נסיונו זה הראשון בא“י ניכר בו כשרון. מאז נספח אל ה”תיאטרון העברי" ביפו וראה ראינוהו חליפות על הבמה, פעם בתור הכומר אינגסטרנט ב“רוחות” של אבסן, פעם בתור יענקיל טשפטשין ב“אל נקמות” של שלום אש. וככה הופיע בן־ימיני בכל חליפותיו ותמורותיו מד“ר רנק “בנורה” של איבסן ועד “הצדיק” “בדבוק” ו”הירש בר" המגושם אשר “בבן הרפר”. זהו כשרון גמיש ומרובה הגוונים וכח של יצירה אמתית לתפקידיו הרבים והשונים.
וקוטאי? זה חביב־הקהל, שטרם עברו עליו כ“ג אביבים בימי חייו, עזב את ה”סטודיו" של אדאשוב באודיסא רק לפני שנתים וחצי ומיד בבואו על חף ארצנו נספח אל התיאטרון העברי והחליט1 להקדיש את כח־עלומיו ואת כל כחו ומרצו לבמה העברית.
מי אינו זוכר את אוסבלד, הבן החולה והמתנוהה, שבאב של סטרינדברג? מי מאתנו שכח את “חורדה” אשר באוקינוס ואף את הסטודנט הרוסי שנסה ומצא כי “קשה להיות יהודי”? – קוטאי הוא כוכב אומנותי מזהיר על שמי האמנות החזיונית שעתידו לפניו אם עוד ילמד וישתלם על הבמה העברית.
הן אמנם במשך זמן קיומו הקצר של התיאטרון העברי, הצליח לפתח במדה מרובה את האמנות החזיונית העברית, לברא צורך באמנות הזו בארצנו ולסול דרך בטוחה לחזיון העברי האידיאלי. ואולם כדי שתוכל הלהקה באמת להגיע אל המטרה הסופית וליצר בארצנו סו"ס להקה של משחקים מקצועיים עברים אמתים שיעמידו את התיאטרון העברי על הגבה הדרוש כמו באירופה הנאורה, החליטו החברים לתקן את הלקויים שהרגישו בעצמם במשך זמן עבודתם בארץ.
וראשית כל דבר: רג’יסור ומנהל מומחה, שיוכל להורות ולחנך עפ“י הטכניקה הכי־חדישה שבעולם האמנות ושיסכים לבוא גם לא”י ולהמשיך את עבודתו כאן. להגדיל ולהרחיב את חוג המשחקים האמנתיים ולאסף כחות רעננים ומצוינים בשביל הבמה העברית בא“י. החסרונות העקריים הם, בלי שום ספק, “ריפרטואר” מתאים. אמנם, זכינו לראות חזיונות ממבחר הספרות האירופית כגון איבסן, טולסטוי סטרינדברג ואחרים, אבל כשנשים לב להמבקרים התמידיים של החזיונות, נראה על נקלה כי מספר אנשי המקום וביחוד מבין הספרדים הוא מועט, מפני כי תכן החזיונות הוא רחוק מהם ומרוחם. כי אלה מחזות הצחוק והתוגה של צ’יחוב, שלום־עליכם ואנדרייב, ב”שדוכים“, יקנה”ז וחשיבותה של רצינות ואפילו “דרמות כאל־נקמות” של שלום־אש וכדומה, טובים הם בעד אלה הבאים עכשיו מרוסיה, אבל מחזה כ“אוריאל אקוסטא” או דבר אחר והריי יהיה תמיד יותר קרוב ויותר מובן לכל השדרות, גם תפאורה (דיקורציה) מתאימה וכמו־כן כל יתר הקשוטים המועילים לשפר ולשכלל את הבמה בשעת ההצגה חסרים לנו מאד, והעיקר היא בנין בית־חזיון עברי הגון בעיר בירתנו.
ובכן, בעוד חדש או שנים יסעו שני חברי התיאטרון העברי, ה"ה בן־ימיני וקוטאי ואחריהם גם הגברת מרים כהן־ברנשטיין, האדון תאומי ורעיתו הכרמלית־־ברלינה, כדי להשתלם במקצעם זה, להשתכלל בו ולמלא את כל החסרונות שמנינו לעיל. שם בברלין הרוסית־העברית מצא ימצאו משחקינו כר־נרחב לעבודה ולשכלול עבודתם. שם ימצאו גם את ביאליק, גוטמן וסופרים אחרים שיספיקו להם ברצון חמר עברי ומתאים להצגתם.
ואחרי עבור שנה אחת או שנתים, יסעו כלם את נסיעתם הגדולה “אמריקתה” כדי לאסף בארץ־הדולרים את מאת אלף הדולרים ולקומם בירושלם ובתל־אביב היכלי החזיון העברי שלנו.
זהו החלום הנשגב הנשקף מעיניו השחורות והמבריקות של קוטאי־אקוסטא שלנו וזוהי השאיפה הכבירה המתנוססת בלבו של בן־ימיני “רינהרדט” העתיד שלנו. הן אמנם, היה היו לנו גם חובבי־הבמה העברית שירו לפנים את האבן הראשונה ליסוד הבמה העברית בא“י, ועוד לפני ח”י שנים בערך הצגנו יחד ביפו ובירושלם את “אוריאל אקוסטא” בעברית, ואולם גנסין עזבנו ונשאר עודנו בורשו, וליזה (לא לאה!) ורון מצטינת על הבמה הז’רגונית באמריקה וגם ורדי משתלם עודנו בברלין…
איני יודע עדיין מי ימלא את חסרוננו החזיוני במשך השנה או השנתים, שיחסר לנו פה התיאטרון העברי? הן “האופירה” העברית עודנה בחתוליה וגם ה“האופיריטה” העברית אף היא טרם שלפה את סנדלי־ילדותה, ואולם אחת ברור לנו כי בעוד זמן מה, נזכה לראות שוב בארצנו, להקה שלמה אמתית ואמנתית תחת ראשותה של מרים שלנו, זו הגב' כהן־ברנשטיין, ולהקה זו תציג לפנינו ממבחר חזיונות אירופה ואולי גם ממחזות הארץ מגבורי תל־חי והחרמון ומגבורות ונפלאות פתח תקוה והשומרון, ואולי עוד יתגלו פה בארצנו כוכבים חדשים, מבני הארץ, על שמי האמנות החזיונית העברית?
ולשני חתני־הנשף לה“ה קוטאי ובן־ימיני שחוננו בכשרון טבעי, אנו אומרים בנשף זה, “חזקו ואמצו!” צעירים הנם עדיין, עתידים לפניהם וללמד הם צריכים, יהיו נא בטוחים הם וחבריהם כי מצא ימצאו עוזרים ותומכים בעבודתם והקהל העברי ידע להוקיר את כשרונם ובוא יבוא בהמוניו לכבדם בנשף־כבוד ופרידה זה. גם צעירינו ה”נמצאים לאמנות", ידעו הפעם להתיחס בשקט להצגה אחרונה זו ולא יפריעו את מנוחת המשחקים והקהל בהתפרצותם אל האולם. הנהלת האולם “ציון” בטח תתן להם האפשרות ליהנות אלהם מההצגה, ובכבוד הראוי נבוא כלנו אל החזיון כבני־תרבות אמתיים.
י. קר–ל
-
‘החלוט’ במקור – הערת פרויקט בן־יהודה". ↩
(האדון דוד שוב, מיסד המושבות “ראש פנה” ו“משמר הירדן”.)
דפדפתי בכרך העבה של “חולמים ולוחמים” ועברתי בכל שלש מאות וחמשים הדפים על כל “הציורים והרשימות” מחייהם ופעולותיהם של יוצרי “הישוב החדש בא”י משנת תרל“א עד תרפ”א“. חפשתי ולא מצאתי אף דבור אחד ע”א החלוץ הראשון בגליל העליון. בדקתי בשבע עינים את כל התמונות הרבות, החל מביתו של גיסין, הוטל ירקון בפ"ת, ועד סוסתו של גבורנו אברהם שפירא ובנותיה, ממיסדי הבמה העברית עד חברי “השומר” וישראל שוחט ולא פגשתי את תמונתו ובבואתו1 הנאה של דוד שוב.
ולפיכך, מצאתי לחובה קדושה ונעימה לי בחג היובל המכופל שלו, למלאת שבעים שנה לימי חייו וחמשים שנה לימי עבודתו בעד א“י – להקדיש שורות אחדות לכבוד הישיש היקר שלנו. כי בפקדי ביום גדול זה את כל מהותו ואיכותו של בעל היובל בזכרון לפני, ובהביאי בחשבון את כל מפעליו עד כה וכוללם יחד, מוצא הנני אותו דגול מבני גילו. ע”כ אמרתי, כי כל מי שדן את חלוצינו הראשונים בשתיקה, ביודעים ובלא יודעים, נקרא חוטא להיסתוריה של תנועתנו הלאומית בא“י. ידעו־נא הדורות הצעירים כי דברי ימי הישוב שלנו אינם מתחילים מהכרזת בלפור אף לא מהאניה “רוסלן” שהגיעה הראשונה לחופי יפו אחר הכבוש האחרון ויזכרו נא נואמינו ומטיפנו המושבעים כי לפני ארבעים שנה היתה במזרח ארופה לא רק יהדות רוסית וגליצאית, אלא גם יהדות רומינית, שהשתתפה לא מעט בבנין א”י עד היום הזה.
עוד בשנת תרל“ד – והוא אז בן עשרים שנה – אחרי אשר נוסד ביה”ס “מקוה ישראל” ע“י קרל נטר, בימי הציונים הראשונים, הרבנים הגדולים צבי קלישר ואלי' גרידיצר המכונה “גוטמכר”, קרא דוד שוב את “מסעות שמעון”, ספר קטן שחובר ע”י ר' שמעון ברמן ע“א הישוב בא”י ובצפת עיה“ק, ועוד מאמרים בעתונות העברית, שעוררו בלב השוחט הצעיר ממוינשט עיר מולדתו ברומיניה את האהבה לציון וביחד עם עוד אחרים מבני עירו החליטו להחל בעבודה הקדושה הזו. וראשית עבודתם היתה לנסע לא”י כדי למצא מקום ליסד מושבה למשפחות אחדות מבני עירם. ואולם בינתים פרצה המלחמה בין תורקיה ורוסיה ושבו לארץ הדמים בלב נשבר ונשתקע הדבר עד שנת תרמ"א, עד בוא העת המוכשרה.
בשנת תרמ“א אחרי אשר ארץ רומיניה השתחררה מעולה של תורקיה עפ”י הסכמת העמים בכנסיה בברלין, בימים שתוחלתם של היהודים למתן שווי־זכיות נוחלה אבדה בידי “מרשיעי־ברית”, נתעורר שוב הרעיון של ישוב א“י. בימים ההם, נמצאה שעת הכשר לכל איש בעל דעת ורצון כביר לחולל נפלאות בארץ רומיניה. מזגם של יהודי רומיניה חם מאד והם נוחים להתפעל למשמע כל מלה שיש לה צלצול חדש. ובשעת־הכשר הזו בא דוד שוב עם חבריו בדעה ודברו על לב העם הנרגש לטובת א”י, לשוב אל חיק הורתם העזובה, אל ארץ אבותיהם ולמצא מרגע לנפשם ומנוח לכף רגליהם. ואז נוסדה ברומיניה החברה הראשונה של ישוב א“י ע”י עבודת אדמה.
הפעולה הראשונה להתקרב אל מטרתם היתה לשלח ציר לתור את הארץ ולבחור את המקום אשר עליהם להתישב שם, ומי ילך לפניהם? – דוד שוב!
בחנכה שנת תרמ“ב יצא מרומיניה ובא לקושטא עם מכתב בקשה להחכם באשי בחתימת שלש מאות משפחות מערי רומיניה לקבלם תחת חסות השולטן ולתת להם מקום מנוחה בארץ אבות. החוף הראשון שעלה עליו בבואו לא”י היה בירות, משם עלה צפתה אל דודו הרב המפורסם וחובב ציון נלהב וקנה את אדמת “ג’עונה” מיהודי צפת וייסד את מושבת ראש־פנה, וראוי לציין כי המושבה הזו נוסדה הראשונה על יסוד שתפני. עפ"י התקנות הראשונות שלהם, “מוכרחים הם לעבוד את האדמה בשותפות וכל אחד כעשיר כעני יביא את צרור כספו לידי סוכן אחד אשר יבחר, שיתעסק בבנין הבתים ויכלכל את העבודה בשדה, וכעשיר כעני יקחו חלק בעבודה ובשכר וגם באדמה שוה בשוה”.
כן נוסדה המושבה הראשונה בא"י על יסוד שתפני ודוקא מאנשים שומרי דת…
בשנת תרמ“ה נמנה דוד שוב מטעם הפקידות של הנדיב למנהל בה”ס בר“פ והוא היה הראשון בגליל העליון, שהתחיל ללמד עברית בעברית בבה”ס. לא עברו עשר שנים אחרי יסודה של ראש־פנה ודוד שוב שם לבו ליסד מושבה שניה בשביל הפועלים שעבדו במושבות הנדיב בגליל. ובעזרתו של ה' יצחק אפשטיין נוסדה המושבה “משמר־הירדן”, שנתמכה ע“י חובבי־ציון באודיסה וחברת עזרא בברלין והודות להשתדלותו של דוד שוב נתקבלה אח”כ תחת חסותה של היק"א.
אין כונתי בזה לפרט את כל תולדותיו של איש המעשה הזה בארצנו, ואולם מה לעשות והן כרוכות ושלובות כלן בדברי ימי הישוב וקובעות פרק מיוחד ומענין מאד בהיסתוריה החדשה שלנו?
שלש שנים אחר הוסד “משמר הירדן” יצא דוד שוב לארופה בשליחות־תעמולה לטובת המושבה הזאת ויחד עם זה קבל שליחות מלשכת ב“ב “שער ציון” ביפו לנהל תעמולה בשביל בית־החולים “שער־ציון”, ולרגלי בקוריו בכל הלשכות בגרמניה ואוסתריה עלה בידו לרכש נפשות רבות לחבת ציון. זה היה השד”ר הראשון החדיש בשביל הישוב החדש בא“י! בהיותו בוינה נתודע אל ה' יוחנן קרמינצקי והמנוח ד”ר צלינוב. עפ“י הזמנת החברה הציונית “קדימה” בוינה הרצה באריכות ע”א הישוב בא"י והרצאתו נדפסה בחוברת מיוחדה ובהקדמה גדולה של הסופר ראובן בריינין.
לאחר שובו ממסעו בארופה נמנה למנהל המושבה “עין־זיתים” הסמוכה לצפת. ואחר עבור שנה אחת הוזמן לברלין לנהל את התערוכה הא“י שבראשה עמדו הד”ר הירש הלדסהיימר ובמבוס. אז התודע ע“י ולפסון לד”ר הרצל ובבוא השיירה הידועה להתיצב לפני הקיסר וילהלם בירושלם תחת ראשותו של הרצל, הוזמן דוד שוב ע“י הרצל ללוותם בכל משך נסיעתם בא”י. בשנה ההיא רשמו הציונים בגליל את שמו בספר־הזהב לאות הכרת טובה בעד עבודתו למכירת מניות של הבנק הציוני. כשנמסרו מושבות הנדיב לחברת היק“א התפטר ממשמרתו ב”עין־זיתים" ויסד טחנה אירופית בר“פ בשותפות עם ולפסון וקרמינצקי. ואולם מפני ההתחרות וביחוד מפני מכשולי הממשלה התורקית לא הצליח הנסיון התעשיתי הזה ונאלץ לעזוב את א”י ולנוד לאמריקה. וגם שם לא שכח את א“י ויסד בניו־יורק את גן־הילדים העברי הראשון, שבו למדו רק עברית. גם בי”ס עברי יסד בעיר הרטפורד באמריקה בעזרת מר ד. ליבוביץ מגדרה2, אחד הבילו"ים שלנו, שנמצא אז שם…
בשובו לא“י החלה תקופת העמידה: דוד שוב נמנה למזכיר ועד־המושבה בזכרון־יעקב תחת נשיאותו של אבי המנוח ר' מרדכי קרניאל ז”ל ושם יסד גם את לשכת ב“ב “אדולף קרויזה”, מז”י עבר לביה“ס של הכי”ח בירושלם ללמודי השפה העברית: אחר כך נמנה לגזבר “בצלאל” עד פרץ המלחמה ויסד סניף למוסד הזה לעבודת “פיליגרין” ע“י תימנים. אחר הכבוש יסד את הביתן של בצלאל למכירת מלאכת־אמנות בירושלם. מפני זקנותו עזב את משרתו הכבדה עליו בביתן וירד לטבריה לנהל את עניני “המזרחי” ומשם עלה שוב צפתה ונמנה למזכיר ועד־העדה, למנהל בית־היתומים של אגודת “עזרת הגליל” ולנשיא לשכת ב”ב בצפת.
__________
אלה תולדות דוד שוב, אחד החלוצים הראשונים בא“י, שהקדיש את כל חייו בעד ארצנו. שלשלת ארוכה של פעולות ומעשים בשביל א”י, חוליות חוליות של עבודה בלתי נפסקת על שדה הישוב והחנוך, בלי רעש ובלי שאון ובלי תרועות גדולות בעתונים. מי שרואה את הזקן־הצעיר, את פרקו הנאה וזקנו המגודל ההרצלי, וביחוד את קומתו הזקופה והגבוהה ורוחו הצעירה והחיה, ומי ששמע את קולו הערב והרענן גם עכשו לא יאמין כי עברו עליו שבעים שנה ומיטב שנותיו בא“י. גדולה היתה השפעתו על מהלך הישוב בגליל וביחוד על בנו יחידו הד”ר י. דויד, אחד הרופאים המצוינים של “הדסה” ומחברו של השיר העממי הלאמי הידוע, “קומו הגולים!”
בקצור זה הוא אחד הפרצופים החשובים והמעטים בארצנו המזכירים את אלעזר רוקח ז“ל את יואל משה סלמון ז”ל, אך יותר חדיש ויותר מתאים לחיינו עכשיו. למרות שבע עשרות שנותיו, הוא נשאר איש החברה והחיים והשפעתו נכרת עדיין בתוך חוג מכיריו וידידיו הרבים בצפת, שהחליטו לחג את חג יובל השבעים שלו.
וכשם שפותחים בברכה כך מסיימים בברכה. ויהי רצון מלפני בונה־הגליל, שר' דוד שוב ימשיך את עבודתו בארצנו, ויהי חלקו עם אלה מגבורי התחיה המעטים שכחם רב להם אף בימי זקנתם ולא נס ליחם ולא כהתה עינם. כשם שזכינו ליובל השבעים, כך נזכה ליובל הגבורה שלו על הרי הגליל.
י. קרניאל
אגדה דרמטית בשלש מערכות מאת ש. אנסקי, הוצגה ע“י התיאטרון הא”י בהנהלת מר. מ. גנסין על במת התיאטרון “ציון” בירושלים.
התא“י [התיאטרון הארץ ישראלי – המגיה] עשה הפעם צעד נועז, רציני ומלא אחריות, בהציגו על הבמה העברית את ה”דבוק" של אנ–סקי. ואולם האמת נתנה להגיד, כי נסיונו הקשה הזה הצליח לו הפעם. “הדבוק” מושך אליו את כל הקהל הירושלמי לכל שדרותיו, כי כל חובבי התיאטרון העברי, שחוננו בחוש והרגשה ותמימות השלמה ולפיוט של חיי היהודים לפנים, מוצאים בהצגה זו ספוק נפשי ותכן רוחני לעצמם.
נקל מאד לראות איך עלה ברעיונו של אנ–סקי לחבר את החזיון הזה ומה היתה כוונתו בחבורו זה. אנסקי הקדיש את רב ימיו לאוסף כל הפולקלור היהודי ומסר את עצמו בחבה יתרה לקבץ ולכנס מעשיות וספורים עממיים, שירי העם אמונות־תהו ומנהגי ההמון, ואת כל אלה שאב מן המקור ומהמעין גופא: עתיקות מחיי היהודים ושיירי התרבות היהודית שהלכה והולכת מאתנו. בעבודתו זו נתקל אנ–סקי באגדה הנפלאה ע"א הדבוק, ומרב אכסטזה והתפעלות מהתמימות והשלמות הצפונות בתוך אגדה קסמים זו, בא הרעיון במחו לעבדה ולשכללה, וכך נוצר – “הדבוק” של אנ–סקי.
ואמנם הצליח אנ–סקי מאד בחבורו זה: שום סופר זולתו לא ידע לתאר את האמונה התמימה בכ"כ יושר ואוביקטיביות שלמה כמו שתאר אותה אנ–סקי בדרמה זו. הוא הצליח יותר מכלם לתפש ולהשיג את הטון העממי האמתי וגם להשאר נאמן להפולקלור. שום סופר אחר זולתו ואפילו פרץ, – ברדיצבסקי, שטינברג ועוד. לא ידעו להגיע להשקפת עולם רחבה של החסידות המקובלת והיהדות מלפני שנים שלשה דורות קודמים. העבוד והשכלול של האגדה הדרמטית הזו הוא שלם, מלא ומקיף. במקומות אחדים הוא גם דרמטי ופה ושם הגיע למדרגת שירה עילאה – אנסקי היה איש העם.
ולא יפלא איפוא אם “הדבוק” מצא לו מסלות בלבות ההמון היהודי וזה שנים ושנים אין הצגה זו יורדת מעל במת החזיון החל מהַקבוצה הוילנאית הידועה, המוסקבית, האמריקאית ובזמן האחרון הוצגה באנגלית לפני ה“יאהודים” באמריקה ע“י ה' דוד ורדי מא”י וה' לואיסון מאמריקה.
אין כל ספק בדבר – החזיון של אנ–סקי בתרגומו של ביאליק ובהצגתו של התא"י, החוט המשולש הזה, מבטיח להצגה זו נצחון גמור ושלם!
וזהו ספור־המעשה על “הדבוק”:
המערכה הראשונה: המסך עולה1 מתוך נגינה מסתורית נפלאה. המוטו החסידי־המיסתי, הלייט־מוטיב2 הסוקר כחוט השני בכל החזיון, “על מה ולמה הנשמה יורדת?”, נגינה רחוקה וחשאית המכניסה את השומעים לתוך מצב רוח “שטימונג” מתאים. בבית כנסת עתיק, בחורי ישיבה ובטלנים הוגים בתורה ומתענגים ונהנים מספורי־מעשיות של “הרבי”. על יד הבמה “המשולח”, שהכניס המחבר לתוך חזיונו זה בתור שליח העולמות העליונים, פרצוף סימבולי, המרגיש ויודע הכל, מופיע בכל רגע קשה וחמור ומכריז על כל אסון שעתיד לקרות או שכבר קרה. הבחור חנן משתקע בהרהורים על לאה, שבאה בשעה מאוחרת אל בית הכנסת, רוצה להתגבר על יצרו על האשה, מתאמץ לזקק את עוונות טומאתה, ואולם כשהכחות הקדושים, השמות הטובים, הסגופים והצרופים אינם מועילים – הוא מושיט את ידו לרוחות ולשדים… נשמות שניהם מתגעגעות זו לזו, אבל סנדר מבריאניץ, אביה של לאה, מפר את תקיעת הכף שנתן לאביו של החתן בתור “שכיב מרע”, הוא מחפש חתן עשיר לבתו ומוצא את הבחור מנשה בנו של אחד העשירים. וכשחנן שומע את הבשורה הרעה מפי האב ר' סנדר, הוא מתעלף ומת…
מערכה ב': סעודת עניים ביום חתונתה של לאה. בת ישראל זו שמובילים אותה לחופה עם מנשה הזר לה ולרוחה. בשעה שלבה מתגעגע לאהובה המת, היא רועדת ומתכוננת ללכת לשדה הקברות כדי להזמין לחתונתה את אמה המתה והבחור המת. היא מתעטפת בצעיפה השחור והולכת לבית העלמין. מחכים אנו לשובה, יודעים אנחנו כי בשובה תשפך את כל צערה וכל חמתה תתפרץ. היא חוזרת מתוך בכי, אלמת ורצוצה. מלים מעטות מתמלטות מלבה הכואב וה–כלי נשבר! הכרתה מתערפלת, נשמתה מתדבקת במת. שירת בת ישראל האומללה נפסקה, הטרגדיה שלה כלתה. כשנגש אליה החתן, בו בחר אביה, היא הודפת אותו מאליה וצועקת: “לא אתה חתני.”
“הדבוק נכנס בכלה – מודיע ה”משולח".
כשהמסך מתרומם בפעם השלישית הרינו נמצאים בתוך סביבה חדשה ומראה טרגי חדש מופיע לנגד עינינו:
הצדיק הישיש, משרידי דור הצדיקים ומהמוהיקנים האחרונים של משפחתו, ר' עזריאל בן הדסה (מ. גנסין), בעל תפקיד קשה וכחות מעטים, עם העליות והמורדות שלו, ההתלהבות וההשתקעות שלו, פרצוף חדש, פרובלימה חדשה. הצדיק ממירופול מבקש להוציא את הדבוק מלאה, וכאן נודע לו, שסנדר נתן פעם תקיעת כף לאביו של הבן, שישיאו את צאצאיהן זה לזה. והנה דין תורה בין סנדר החי ובין המת. כל התובעים והנתבעים נקראים לדין תורה, והפסק הוא שסנדר יהא אומר כל ימיו “קדיש” אחרי הבן ואביו, ועל הדבוק נגזר לעזב תומ“י את גופה של הבתולה לאה. חטאו הישן של סנדר בריאניצר מצא איפוא את ענשו. לאחר איומם ממושכים, הדבוק ממלא אחרי פסק הדין, ואולם לא על נקלה עלה הדבר בידי הצדיק מאריפול: מקדם שיחה ידידותית בין הצדיק והדבוק, אח”כ רגשי רחמנות, הבטחות ואחריהם רשות של עדת יהודים, ושוב איומים וקללות וחרמות, אחר זה החרם הקטן. וכשלא הועילו כל אלה, בא כחה של עדה – חמשה עשר יהודים, רשותם של הכחות העליונים, הכחות הבינונים, נרות שחורים, “קיטלים” לבנים, תרועות שופר, ואחר החרם הגדול בא נצחונו של הצדיק והיתר החרם.
ואולם אהבתה של לאה לחנן נותנת לה כח לצאת מן העוגה שעג לה הרבי ולקול נגינת הנשמה של המת "על מה ולמה הנשמה היורדת – היא מזדווגת עם נשמתו – בזרועות המות.
המשולח מופיע, עוטף את גוף המתה בצעיף שחור והמסך יורד אט אט עליה…
על אדות הערכת ההצגה בפרק הבא.
י.קר_ל.
ישנו בעירנו מפעל תרבותי ואמנתי חשוב ורב־הערך, שהקהל העברי בירושלם לא התיחס אליו עד כה בתשומת לב הראויה לו – זהו “המסד”, הסטודיה הדרמתית שתחת הנהלת ה' מ. גנסין והגב' ארנון.
נזדמן לי בשבוע זה להכנס בערב אחד לאולם ביה"ס למל ולהתבונן מקרוב לתרגילי ‘הסטודיה’ לתצוגת החזיון “משיח בן־יוסף” מאת ב. שטימן. מצאתי שם כשלשים תלמיד ותלמידה, צעירים וצעירות מלאים חיים, עליזות ורעננות וראיתי את התרגיל של המערכה האחרונה. הג' ארנון עמדה לפניהם והסבירה להם בהבנה עמוקה את תפקידיהם וכתלמידים מקשיבים מלאו כלם בדיוק נמרץ ובכשרון רב אחרי הוראותיה. מתוך תרגיליהם אלה ומתוך יחסם אל העבודה החביבה עליהם ועל1 מוריהם ניכר כי יש בקבוצה זו חבר תלמידים ותלמּידות בעלי כשרון אמנתי ותקוה נשקפת לבית הספר הזה, שיעמיד לנו אמנים עברים אמתיים.
הפרופ. רוזובסקי נתן להם שעור בנגינה, שחבר לחזיון “משיח בן־יוסף” ובלוית הפסנתרנית הגב' פולונסקי למד את שיר “התפלה של החזיון הנ”ל. במסירות ובסבלנות רבה עמד המורה ובאר לתלמידיו ולתלמידותיו את כל נימי התפלה הזו ובלי לאות ויגיעה חזר ושנה ושלש את השעור עדי הבינם אותו לכל צדדיו ופרטיו.
ה' גנסין נוסע מת“א לירושלם פעמים בשבוע ומכין את ה”סטודיה" גם להצגת החזיון הידוע “היהודי הנצחי”. שני החזיונות החדשים הם בלי ספק הופעה חשובה על במתנו פה בארץ. הנסיונות המוצלחים של ה“מסד”, שכבר הראו תלמידיו פעמים רבות לפני הקהל הירושלמי וכ"כ גם הרגיסורה של הגב' ארנון והשתתפותו הפעילה של מר גנסין הם ערובה בטוחה להצלחת ההצגות של שני החזיונות, שיהיו בקרוב בעירנו.
אמנם התקדמה האמנות החזיונית בארצנו בזמן האחרון ובאו אלינו כחות דרמטיים חשובים, ואולם חסר היה, עד כה, היסוד, וזהו בית־ספר, שיחנך לנו דור של אמנים ושיקים לנו משחקים ארץ־ישראליים.
ה“סטודיה” הדרמתית נוסדה בעירנו לפני שנים אחדות ולמרות כל המכשולים והקושיים החומרים הידועים בארצנו מתקיים המוסד הזה ומתקדם הוא בעבודתו הודות למרצם הכביר של המנהלים והמורים והמורות וביחוד הודות להתמסרותם בלי גבול של התלמידים והתלמידות. רבם ככלם עובדים ביום (או שהם מחוסרי עבודה) ובערב הם עובדים קשה שעות שלמות על הבמה אך ורק לטובת האמנות העברית!
אכן זהו מפעל תרבותי־אמנותי חשוב מאד, שהוא ראוי בלי שום ספק לסמך ולסעד חומרי ומוסרי גם יחד מצד הקהל העברי שלנו וביחוד מצד המוסדות המנהיגים שחובתם היא לעזר ולסייע לבית־הספר הזה כדי שיוכל להתקיים ולהביא לארצנו את התועלת הרוחנית המרובה ובכדי לחזק את ה“מסד” ממסד ועד הטפחות.
ההצגה הראשונה של “משיח בן יוסף” תהיה בקרוב בעירנו ובטח ידע הקהל העברי את חובתו לנהר בהמוניו לחזיון החדש והמוצלח הזה!
הבו כח ויד־עזרה למפעל נחוץ זה!
י. קר.–ל
-
‘אל’“ במקור – הערת פרויקט בן־יהודה”. ↩
(קטעים אחדים מפרק ראשון לספר היובל).
מאת. י. קרניאל
בשנת תרמ"ב.
הימים ימי בכורי רעיון שיבת א"י בגולה. כמו בשעה אחת וברגע אחד קמו בכל פנות בית ישראל מתנבאים לשיבת ציון. כמעט בכל השפות שבתפוצות הגולה הטיפו מטיפים וכתבו הכותבים. החלוצים הראשונים ברוסיה הרימו דגל של “בית יעקב לכו ונלכה” (ביל"ו) ויבואו לארץ אבותיהם להאחז בה.
ולא רק בבית ישראל, אבל גם מחוצה לו קמו מתנבאים לשיבת ציון. התיר האנגלי הגדול השר לאהרנס אוליפאנט, נוצרי מלידה ומבטן, היה אחד הראשונים אשר העביר קול במחנה, כי אין טוב לישראל ולארצו בלתי אם ישוב הענף אל שרשו והבן הנדח אל אמו…
בשנת 1881 נסע מאמריקה לקושטא לקחת דברים בשם בני חבורתו עם השולטן ולהטות את לבבו, כי ישיב את ארץ ישראל לעם בני ישראל. ובדרך מסעו באירופה בשם קרן המעון לישראל Mansion home foud שנוסדה אז על ידו לטובת יהודי רוסיה, בא גם לעיר יאסי, עיר ואם בישראל אשר בארץ רומיניה. והעיר יאסי סואנה. כל גדולי העיר: שמואל פינילס. יוסף אבליס ודוקטור נתן קרפל ליפא ואחריהם כמעט כל נכבדי המקום, “ממגרש האדונים” ועד “הגשר האדום”, כלם נהרו ובאו אל המלון אשר בו גר השר האנגלי המרומם, לקבל את פניו בתרועת ששון.
ובימים ההם, בימים שלאחר הקונגרס הברליני, בימים שתוחלתם של בני ישראל למתן שווי־זכיות נוחלה ונכזבה – אז היתה רוחם של יהודי רומניה תוססת. דברי השר האנגלי אל אותם האנשים הנרגשים עשו את פעולתם: “אתם רואים כולכם היום, כי חסותכם בחסד לאומים משענת קנה רצוץ היא, כי כל הקרבנות שאתם מקריבים על מזבחות זרים יכלו כעשן, כי כל עוד בנים אתם לאם חורגת, גם יתרונותיכם יהיו לצנינים בעיניה, והיא תוסיף יום יום להרגיז את האדמה תחתיכם. ובכן, שובו אל חיק הורתכם העזובה, שובו לארץ אבותיכם ותמצאו מרגוע לנפשכם ומנוח לכף רגלכם!”…
ואחרי התיעצות של קהלות רבות החליטו לקרא לאספה גדולה בעיר המרכזית פוקשאני. נשלחו חוזרים לכל ערי רומיניה לבחור צירים לאספה. בחדש כסלו תרמ“ב נקבצו ובאו לפוקשאני שליחי הקהלות שבכל רומיניה ואחרי ישיבות רבות שנמשכו שלשה ימים רצופים נבחר הועד המרכזי לישוב א”י שמושבו יהיה בעיר גאלאץ בהשתתפות ראשי כל האגודות והחברות הנוסדות למטרה זו ברומיניה, וסניפים למרכז ברב ערי הארץ. לחברי המרכז נבחרו ארבעה מגאלאץ: יצחק לאביל, שמואל פיניליס, מרדכי שיין ויוסף אביליס.
הכנסות האגודות הנזכרות היו: נדבות החברים לשבועות ולירחים והקרן היסודית – נתינת האנשים אשר בחר בהם הועד לישב אותם בא“י במושבה העתידה להוסד, איש איש לפי מצבו ומעמדו. התשלומים החלו מסך 2000 פרנק עד 700 פרנק לכ”א, אך נמצאו גם רבים אשר נבחרו מאת הועד להיות לאכרים במושבה החדש חנם אין כסף.
כל החברה בפני עצמה בררה לה מאנשי עירה את האנשים שמצאתם ראויים והגונים להיות נשלחים בתור אכרים בא"י ותציגם לפני הועד המרכזי, והיה כל בן־חיל המסוגל ומוכשר ביותר לעבודת־האדמה וליגיע כפים ומשפחתו קטנה ואינה למשא עליו, בו בחר הועד המרכזי לספחהו אל המושבה החדשה. ככה היה הועד עושה לפי האמצעים שהיו ברשותו ולפי כמות הכסף שהמציאו לו האגודות מכל הארץ.
קנית הכפר זמארין
שתי עשרה משפחות מבחירי הועד אשר חפצו להיות מן הזוכים הראשונים לראות בבנין המושב ובהתיסדותו, מהרו ויעפילו לעלות אל ארה"ק עוד בטרם אשר נקנתה האדמה הדרושה לו.
ואלה שמות העולים הראשונים – עשר משפחות מגאלאץ ואחת מפושקאני:
נחמן רפפורט.
האחים זלמן וירחמיאל הלפרין.
משה קורלנד
יחזקאל הורנשטיין.
יששכר שפעטר.
אפרים אשכנזי.
קליסטר.
אלתר אדלשטיין.
אייזיק הרשקוביץ ובנו אביגדור.
יצחק קלינוב
אלתר ווינשטוק.
וביום ג' לחדש אב תרמ"ב (1881) עזבו המשפחות האלה את ארץ רומיניה בלוית יהודי מוינשט אשר קנו את הכפר ג’עוני לרגלי הר כנען אשר על יד צפת ויסדו שם את המושב ראש פנה. כל העיר גאלאץ לוותה את העולים הראשונים וערכה להם לויה נהדרה. אליהם נספחה קבוצה מיוחדת בת 8 משפחות מברלאד ומקירז' בראשותו של מרדכי קרניאל, שלא היו מבחירי הועד המרכזי בגאלאץ ועמדו ברשות עצמם. ואלה שמותם:
מברלאד: מרדכי קרניאל; זיידה גולדשטיין; זלמן פומרנץ; חיים־בר שווארץ.
מקירז': שמואל קירז’ר; משה קירז’ר; יעקב אורבך; שמואל פינקלשטיין.
בדרך נסיעתם באניה מגאלאץ פרצה מריבה בין יהודי מוינשט ובין עולי גאלאץ. חסידי מוינשט האשימו אחדים מבין 11 אנשי גאלאץ, כי אינם מתנהגים בכשרות שלמה, ובהגיעם לחוף בירות נפלגו מהם הגאלאצים ונסעו לחיפה, ויהודי מוינשט ועמם גם עולי ברלאד וקירז' נסעו ביבשה לצפת.
בעיר חיפה מצאו העולים את שמואל איגנרר אדם כשר וישר, אשר בא במו“מ עם הצרפתי ג’רמין, שהיה אז קונסול בלגיה, לקנות ממנו את נחלת “זמרין” אשר על ההר למול פני הים הגדול. ובבקר קיץ אחד בסוף שנת תרמ”ב יצאו שלשה מהחלוצים הראשונים: משה קורלנד, קליסטר ואלתר וויינשטוק לראות את אדמת זמרין אשר על ההר. בחול המועד סוכות תרמ“ג יצא לאור ע”י בא כח הועד המרכזי – שמואל איגנר – דבר קנין הנחלה זמרין מיד בעליה הצרפתי ג’רמין במחיר 45000 פרנק, מלבד 5000 פרנק שהוצאו על הערכת ספר המקנה (קושאנים) על שם יצחק ליבל, ראש הועד המרכזי בגאלאץ. מלבד נחלת זמרין שעל גבנוני הר הכרמל קמה למושב זה לאחוזה גם כברת ארץ גדולה (3 פידאנים) בכפר טנטורה (דור) השוכן לחוף הים.
כפי החשבון יכלו להתנחל על אדמת המושב ששים משפחות, ומכתבים חוזרים נשלחו מאת הועד המרכזי לסניפים השונים אשר בארץ לבחור מבין המעמדים ששים אכרים אשר יסעו לא“י. ואולם כמעט החלו גולי רומניה לבוא חבורות חבורות, כאמור לעיל, להאחז בארה”ק, והנה יצאה גזרה מקושטא האוסרת על היהודים להתישב בפלשתינה. בבוא הגולים באניות אל ערי החוף יצאו פקידי עבדול חמיד לקראתם ויקדמו את פניהם ולא נתנום לרדת העירה; והיה כאשר התעשתו הגולים לשוב אל האניה ומצאו גם את הדרך הזאת סגורה לפניהם מצד בעלי האניות אשר הנוסעים העברים לא היו לרצון לפניהם. כשחזרו הגולים שנית אל החוף, מצאו התנגדות מצד הפקידים אשר לא נתנו בידם גם להציג כפות רגלם על אדמת הקודש, וכן נדדו החלוצים הראשונים מן החוף אל האניה ומן האניה אל החוף. על רבים מהגולים עברה רעת הגזרה הזאת באופן מבהיל, כי נאלצו להתגלגל ולשבע נדודים באניה משך שלושה חדשים, והימים ימי חורף, ימי קור וקרח. סופה וסערה!…
באחרונה עלתה בידם ע“י כמה תחבולות לבוא דרך בירות. כדי שלא להטיל רעש גדול ברדת כל המשפחות בחיפה, נחלקו 60 המשפחות לשלש קבוצות. הקבוצה הראשונה נפגשה ע”י מר פראנק, שיצא לקראתה והורידה מעל האניה, וכעבור ימים מספר הגיעה הקבוצה השניה. ה' פראנק הזמין אליו מחיפה את אברהם יוסף מורגנשטרן, מסרסורי החוף בא“י, וגמר עמו לשלם לו 3 נפוליון זהב לכל משפחה למען הורידן בחיפה, ובמשך ארבעה ירחים כבר נקבצו ובאו אל המושב כל הגולים במספר ששים וחמשה איש. כל המשפחות ישבו יחד ב”כאן זאכלאן", כי הערבים מאנו להשכיר את בתיהם לדירה ליהודים, ואחרי עמל רב עלה בדיהם לסדר את משפחותיהם בין הגויים.
הנשים והטף נשארו יושבים במעונות אשר להם בחיפה, והגברים נקבצו יחד וביום השני לחנוכה תרמ"ג שמו פעמיהם אל המושבה, לא ברכב כי אם ברגל, ותחת גשם שוטף ומטרות עז הבקיעו להם דרך בביצות ובאגמי המים ויעפילו אל ההר…
הערבים, שוכני הכפר, קבלו את החלוצים בספ“י, אספו אותם אל בתי החומר שלהם, אף הסיקו אש לחממם. אז יקום הזקן שבחבורה וברך את הנר השלישי של חנוכה לזכר היום, יום ג' חנוכה תרמ”ג, שבו דרכה רגלם בפעם הראשונה על נחלתם בא"י.
מרים הארי בירושלם, היא מתראינת ברצון על הכל – רק לא על מדיניות כיצד נדפס מאהבה הראשון של בת־עירנו.
מאת: י. קרניאל
כשנכנסתי בשבוע זה למלון המלך דוד במועד הקבוע מראש, בשעה שתים אחה"צ בדיוק ראיתיה יושבת כבר בקצה האולם הרחב הריק וממתינה…
שם בזוית, על כורסא לבנה של קש, יושבת מלכת העט תחת העץ הירוק, כיפת הירדן, לבין שני החלונות הרחבים והפתוחים להר ציון מולדתה מזרחה ולבית הלבן של הנציב הבריטי דרומה. ולימינה עומד בחור צעיר, גבה־הקומה כתמר, שחרחר ונאה, ושער לו קצר, גזוז וסרוק כצייר, זה היה “בנה”, הבן הערבי שאימצה לה מקטנותו, תלמיד בית המדרש לאמנות בפריז הנוסע עם “אמו” בימי פגרתו…
מיד בשמעה מפי הנער המשרת, ששלחתי אליה את השם “דאר היום”, נעלם הבן, ובגשתי אליה בפקפוק־מה קצת, עמדה והושיטה לי מרחוק את ידה בחיבה כאילו הכירתני מתמול שלשום.
עינים כחולות, או יותר נכון תכולות כרקיע ירושלים, השער צהוב־זהוב, פנים לבנות ועדינות וחוטם כפוף קצת – כיהודיה גרמניה פרנקפורטית אמתית, דמות־דיוקנה של הברונית אדלאידה רוטשילד מלפני 30־20 שנה…
“הבת הקטנה של ירושלים” רעולה צעיף לבן־דק מרוקם זהב לראשה, שמלתה וארנקה מאריג אחד, וסודר ארוך ורחב של טול רשתי ודק ענוד לגרגרותיה ב“מנדיל” זה של הפלחות מבית לחם ענק ארוך מחרוזי ענבר לצוארה וחזה וטבעת־קידושין פשוטה לאצבעה – אלה הם כל עדייה ותכשיטיה של מרים הארי, משוררת המזרח הנלהבת.
– לא לשם ראיון, אמרתי לה, ולא לשם אינטרביו" באתי הפעם, כי אני לא רפורטר ואת לא…
– כן, כן, גמרה היא, רק לא פוליטיקה! איני מבינה בזה כלום!…
– באתי רק לקדם את פניך בשם העתון “דאר היום”, ולמסר לך ברכת שלום מבן־אב"י.
– אה, בן־אב"י… Mais c’est un charmant hommme. (אכן, בחור נחמד הוא זה!) מה מאד אהבתיו עוד מאז… בפעם האחרונה נפגשנו, כמדומני, בפריז בביתו של המהנדס גרינבלאט, בעלה של מכסה נורדוי…
וכאן החלה ונפתחה השיחה על בניה אהוביה רומניה, ספריה ומאמריה היפים שכבשו את לב הקוראים, וביחוד ספריה ומאמריה הציונים. אגב, בשרתי לה, כי בקרוב יופיע בעתוננו לכבוד בקורה בארץ מאמרה האחרוןLes Pleureurs de Sion – “אבלי ציון” – שהופיע בירחון הצרפתי הגדול “ריביו דה פרי” מחדש יוני ש"ז.
—
את המאמר הזה – ספרה לי מרים הארי – מסרה לעתון הפריזאי עוד לפני שנים אחדות, מיד אחר המאורעות, ואולם העורך בראותו אז את השם “ציון” נבהל קצת ואמר לה: מדם! תני לי דבר אחר“… ונתנה לו מאמר אחר בשם “מסע קבליסטי בגליל”, תאור נפלא על ההילולא בל”ג בעומר במירון“, שנתפרסם מיד בשני המשכים בעתון הצרפתי. המאמר “אבלי ציון” נשכח מלבה כמעט, והנה הפתעה נעימה וכפולה: בבואה עכשיו למרסיליה לפני צאתה לדרך נסיעתה מזרחה קבלה מפריז את החוברת האחרונה של ה”ריביו־דה־פרי", שבו נדפסו “אבלי ציון” הנשכחים, ואליהם צורף גם שיק…
ואולם הבן־יקיר לה, ילד שעשועיה הוא לא “הבת הקטנה של ירושלים”, שיצאו לה מוניטין ברחבי העולם ותורגמה לשלש עשרה שפות (חוץ מעברית, כמובן!), אף לא הספר היקר “כבוש ירושלים”, שמסרה עוד לפני 8 שנים את זכות התרגום ל“דאר היום” אף כתבה “מבוא” מיוחד לספר זה – כי אם דוקא הספר האומלל Les Amante de Sion “חובבי ציון”.
– כבודו זוכר בודאי, אמרה הסופרת, את בקורי בארץ מלפני עשר שנים, עברתי בה “מדן ועד באר שבע”. באתי לטבריה הבוערת בחדשי אב והלכתי לעין חרוד. לפני האהל הקטן של החלוצות, שבו לנתי לפעמים, ומבעד לחלונות חדרי הקטן שמעי את שירת החלוצים בלכתם לעבודתם, בשפתו של דוד המלך. הבינותי כי הציוניות היא שירה ואהבתיה. ראיתי אז את הנס הגדול שעשה בן־יהודה בעשותו את השפה העברית לשפה לאומית ובהפכו את שפת הקינות לשפת־עם המנצחת, כה רכה, כה עזה, כה מרנינה שאפשר לתרגם בה את הכל… הבנתי כי הציוניות היא כח, ואהבתיה… ואז כתבתי את ספריLe Poeme d’Israel “שירת ישראל”.
ואולם סוד אחד לך אגלה, לחשה לי הארי בעיניה הצעירות ושניה המתאימות, כי את ספרי “חובבי ציון” קראתי ראשונה בהולדו בשם “שירת ישראל”, ואולם המו"ל שלי פאיארד מפריז לא רצה לראות ולשמע את שם “ישראל”… בל יראה ובל ימצא השם הזה על אחד מכרכי ספריו.
– פניתי אז, היא מוסיפה למרסיל פריבו, שהיה אז מנהל ה“ריבו די־פרי”, יותר נאור מהמו"ל שלי וגם חבר האקדימיה ובקש ממני את הכתב־יד לקראו.
– טוב מאד, הודיע לי אח"כ, מוכן הנני להדפיסו בעתוני, אבל בשינויים קלים קצת… אגב האם הברון רוטשילד עומד מאחרי גבך?…
–לא ולא! – ענתה לו מרים – איני מכירה1 אותו פא"פ ואין לי כל קשר עמו… מכירה אני את מושבותיו אך לא אותו…
– התביני? – הסביר לה מרסיל פריבו – חשוב לי השם רוטשילד כדי שיהודי צרפת יקראו את הספר…
ומה היה הסוף? – שאלתיה.
– הסוף היה, שחזרתי למו"ל שלי מר פאיארד, שדפדף בכתב יד שלי ולפתע קפץ משמחה:
– הנה מצאתי, קרא כארכימדוס בשעתו בדף הראשון את השם Les Amante de Sion – חובבי ציון – הקוראים יחשבו כי “סיון” זו היא אשה ויקפצו עליה הקוראים ברצון.
וכן נקרא שמו של הספר האומלל לא “שירת ישראל” כי אם “חובבי ציון”.
– ולמה “אומלל”? – שאלתיה.
– הדבר פשוט מאד – ענתה מרים – אלה שקוו למצוא בו “רומן”, ספור אהבה, נתאכזבו מיד, ואלה שבקשו למצא ספר ציוני, פנו לו עורף בחשבם כי הספר הזה מעלים כמה דברים כמה ענינים…
* * *
– כמעט שכחתי לשאל מאתך על מטרת בואך לא"י, פניתי אליה פתאום.
– הפעם לא באתי ביחוד לא"י, השיבה מרים, כי אם עוברת אורח הנני.
עתון צרפתי גדול הזמינה לחקר ולכתוב ע“א ה”פמיניזם“, כלומר על התפתחותה של האשה המושלמית במזרח, וע”כ היא נוסעת אל ארצות המזרח – “בקרתי ראשונה, היא מספרת, במצרים היותר מתקדמת מבחינה זו משם עברתי לא”י כדי לראות את הפלחה בביתה וב“טבונה” ואת האשה הבידואית באהלי קידר, ותחת יריעותיה השחורות…
וכאן הפסקתיה:
– האם ראית כאן את מנהיגי הערבים?
– אמנם כן! סעד עמי עוני עבדול האדי ואחרים, ומחר אני הולכת לעבר הירדן אל האמיר עבדאללה…
ושוב הפסקתי:
– האם ראית את מנהיגי הציונים ומוסדותיהם?
– לדאבוני לא, ענתה כמתנצלת, זמני קצר, רק שלשה ימים ספורים בירושלים, ומלאכתי כה מרובה… אלכה נא לראות רק את “תלפיות” ובית היוצר הגדול בן־יהודה…
והמשיכה את סדר נסיעתה:
– "הולכת אני מכאן לדמשק, לארם־נהרים, ומשם לתורכיה: לאנגורה ולקונסטנטינופול המתקדמת, שבהן השתחררה האשה המושלמית וגלתה מעל פיה את הצעיף השחור…
– אל תגידי “קונסטנטינופול” אלא איסטנבול, כפי החוק החדש, פן תתחייבי בנפשך…
– ובו בזמן, היא מדברת בשטף לשונה המצלצלת, אחקור גם את ה“מיסטיציזם” של האיסלאם, ובמשך חקירתי זו אמצא אולי גם חומר ורעיון לכתוב ספר, רומן על האשה האיסלאמית, בשובי אחרי חודשים פריזה…
הדברים האחרונים העציבו קצת את רוחי, אך לא אמרתי דבר.
– ואיך מצאת את ירושלים אחרי עשר שנים? – שאלתי קצת בסקרנות.
– הן זו אמי, ענתה לי, ותמיד היא יפה בעיני, שם – הורתה באצבעה על הררי ציון שנשקפו מן החלון הרחב – שם על הגבעה האפורה בצל מגדל־דוד, מאחורי הבנקו די־רומה, היו הורתי ולידתי…
– ואם איני טועה, העירותי לה בעדינות, הרי את ממוצא יהודי?
הראתה מרים אות של אי־רצון קצת ואמרה:
– נא, לא להזכיר את מוצאי היהודי, מפני כי זה עלול להפחית את ערך הדבר…
ובכ“ז גלתה לי את כל תולדותיה: על אביה היהודי המומר, שנקרא שפירא, שהיה סוחר בנפשות ישראל והכניסן תחת כנפי השכינה הקדושה והיה גם סוחר עתיקות, שהביא מעבר הירדן ומצנעה. אביה נפל למשכב בביה”ח של המסיון ואמה אחות רחמניה גרמניה נאה, מאורדן ה“דייאקניסות” טפלה בו ברחמים ובאהבה…
וכאן סיפרה על שושלת־היוחסין שלה, שיצאה מרבנים וכומרים גדולים:
– סבי מצד אבא, היא אומרת, היה – כך ספרו לה בילדותה כי היתה בת 12 במות אביה – “בעל שם” מקיוב או מליטא, אינה זוכרת בדיוק, אבל גאון בישראל, וסבא השני מצד אמה היה כומר גדול, שיסד את האורדן של “דייאקוניסות” מאחיות פרוטסטנטיות כמו לקתולים. אמה היתה “האחות” הראשונה.
מרים הקטנה נתחנכה בתוך אוירה אויבת ליהדות… אמה היתה נוצרית אדוקה והרבתה בתפלה יומם ולילה כדי לכפר על נשואיה ליהודי, כי אביה “נחמץ” בימיו האחרונים ולא עסק במלאכת “ההסתה” באמונה.
הוא נסע כמה פעמים לצנעה התימנית מטעם ה“בריטיש מוזיאום”, עד שגילה שם את “שני לוחות הברית” ומכרם לבית הנכאת הגדול בלונדון במחיר יפה… אך אויבו בנפש, החוקר הצרפתי קלרמון גאנו, הנזכר כמה פעמים לשמצה בספרה היפה “כבוש ירושלים”, הלשין עליו וגלה זיוף ב“לוחות” צנעה, והסוף העגום של האב האומלל הוא ידוע…
– ואיך מצאת את ארץ ישראל אחרי עשר שנים? – הוספתי לשאל.
– שני דברים גדולים מצאתי כאן? בעברי ברכבת ממצרים ליד רחובות ראיתי פרדסים חדשים, יערות זהב על שטח של אלפי דונמים, העצים רעננים ומעובדים יפה יפה אין בהם מתום, – ובבואי ירושלימה, שמעתי כאן את צלצול השפה העברית החיה בפי יהודים וגם ערבים…
– "אינני מבינה בפוליטיקה, חזרה שוב הסופרת, ואין לי חלק בתעשיה ובמסחר, אבל משוכנעה אני כי החקלאות והשפה הן שני עמודי התחיה של עם ישראל בארצו…
– ועוד דבר אחד, הוסיפה בקומה מכורסתה להפרד ממני, – התנ“ך. כפרוטסטנטית אמתית למדתי בילדותי בכל יום פרק מהתנ”ך והריני יודעת את הביבליה שלי בעל פה, כשם שאני יודעת ובקיאה באודיסיאה ואילליאדה של הומירוס. התנ"ך והומירוס – מהם אני שואפת את רוח הקודש לעבודתי.
ובצאתי מאולם המלך דוד הרהרתי בלבי: תנ"ך והומירוס, שם ויפת, אתמול ישראל והיום ישמעאל, אתמול החלוצה ומחר אשת האיסלאם, הסופרת הציונית הגדולה, מרים האררי, האם היא לציון או לאיסלאם?
מי יודע?…
-
“מכירי” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
- תלמה אגרון
- רוית קרניאל
- צחה וקנין-כרמל