אגדה דרמטית בשלש מערכות מאת ש. אנסקי, הוצגה ע“י התיאטרון הא”י בהנהלת מר. מ. גנסין על במת התיאטרון “ציון” בירושלים.
התא“י [התיאטרון הארץ ישראלי – המגיה] עשה הפעם צעד נועז, רציני ומלא אחריות, בהציגו על הבמה העברית את ה”דבוק" של אנ–סקי. ואולם האמת נתנה להגיד, כי נסיונו הקשה הזה הצליח לו הפעם. “הדבוק” מושך אליו את כל הקהל הירושלמי לכל שדרותיו, כי כל חובבי התיאטרון העברי, שחוננו בחוש והרגשה ותמימות השלמה ולפיוט של חיי היהודים לפנים, מוצאים בהצגה זו ספוק נפשי ותכן רוחני לעצמם.
נקל מאד לראות איך עלה ברעיונו של אנ–סקי לחבר את החזיון הזה ומה היתה כוונתו בחבורו זה. אנסקי הקדיש את רב ימיו לאוסף כל הפולקלור היהודי ומסר את עצמו בחבה יתרה לקבץ ולכנס מעשיות וספורים עממיים, שירי העם אמונות־תהו ומנהגי ההמון, ואת כל אלה שאב מן המקור ומהמעין גופא: עתיקות מחיי היהודים ושיירי התרבות היהודית שהלכה והולכת מאתנו. בעבודתו זו נתקל אנ–סקי באגדה הנפלאה ע"א הדבוק, ומרב אכסטזה והתפעלות מהתמימות והשלמות הצפונות בתוך אגדה קסמים זו, בא הרעיון במחו לעבדה ולשכללה, וכך נוצר – “הדבוק” של אנ–סקי.
ואמנם הצליח אנ–סקי מאד בחבורו זה: שום סופר זולתו לא ידע לתאר את האמונה התמימה בכ"כ יושר ואוביקטיביות שלמה כמו שתאר אותה אנ–סקי בדרמה זו. הוא הצליח יותר מכלם לתפש ולהשיג את הטון העממי האמתי וגם להשאר נאמן להפולקלור. שום סופר אחר זולתו ואפילו פרץ, – ברדיצבסקי, שטינברג ועוד. לא ידעו להגיע להשקפת עולם רחבה של החסידות המקובלת והיהדות מלפני שנים שלשה דורות קודמים. העבוד והשכלול של האגדה הדרמטית הזו הוא שלם, מלא ומקיף. במקומות אחדים הוא גם דרמטי ופה ושם הגיע למדרגת שירה עילאה – אנסקי היה איש העם.
ולא יפלא איפוא אם “הדבוק” מצא לו מסלות בלבות ההמון היהודי וזה שנים ושנים אין הצגה זו יורדת מעל במת החזיון החל מהַקבוצה הוילנאית הידועה, המוסקבית, האמריקאית ובזמן האחרון הוצגה באנגלית לפני ה“יאהודים” באמריקה ע“י ה' דוד ורדי מא”י וה' לואיסון מאמריקה.
אין כל ספק בדבר – החזיון של אנ–סקי בתרגומו של ביאליק ובהצגתו של התא"י, החוט המשולש הזה, מבטיח להצגה זו נצחון גמור ושלם!
וזהו ספור־המעשה על “הדבוק”:
המערכה הראשונה: המסך עולה1 מתוך נגינה מסתורית נפלאה. המוטו החסידי־המיסתי, הלייט־מוטיב2 הסוקר כחוט השני בכל החזיון, “על מה ולמה הנשמה יורדת?”, נגינה רחוקה וחשאית המכניסה את השומעים לתוך מצב רוח “שטימונג” מתאים. בבית כנסת עתיק, בחורי ישיבה ובטלנים הוגים בתורה ומתענגים ונהנים מספורי־מעשיות של “הרבי”. על יד הבמה “המשולח”, שהכניס המחבר לתוך חזיונו זה בתור שליח העולמות העליונים, פרצוף סימבולי, המרגיש ויודע הכל, מופיע בכל רגע קשה וחמור ומכריז על כל אסון שעתיד לקרות או שכבר קרה. הבחור חנן משתקע בהרהורים על לאה, שבאה בשעה מאוחרת אל בית הכנסת, רוצה להתגבר על יצרו על האשה, מתאמץ לזקק את עוונות טומאתה, ואולם כשהכחות הקדושים, השמות הטובים, הסגופים והצרופים אינם מועילים – הוא מושיט את ידו לרוחות ולשדים… נשמות שניהם מתגעגעות זו לזו, אבל סנדר מבריאניץ, אביה של לאה, מפר את תקיעת הכף שנתן לאביו של החתן בתור “שכיב מרע”, הוא מחפש חתן עשיר לבתו ומוצא את הבחור מנשה בנו של אחד העשירים. וכשחנן שומע את הבשורה הרעה מפי האב ר' סנדר, הוא מתעלף ומת…
מערכה ב': סעודת עניים ביום חתונתה של לאה. בת ישראל זו שמובילים אותה לחופה עם מנשה הזר לה ולרוחה. בשעה שלבה מתגעגע לאהובה המת, היא רועדת ומתכוננת ללכת לשדה הקברות כדי להזמין לחתונתה את אמה המתה והבחור המת. היא מתעטפת בצעיפה השחור והולכת לבית העלמין. מחכים אנו לשובה, יודעים אנחנו כי בשובה תשפך את כל צערה וכל חמתה תתפרץ. היא חוזרת מתוך בכי, אלמת ורצוצה. מלים מעטות מתמלטות מלבה הכואב וה–כלי נשבר! הכרתה מתערפלת, נשמתה מתדבקת במת. שירת בת ישראל האומללה נפסקה, הטרגדיה שלה כלתה. כשנגש אליה החתן, בו בחר אביה, היא הודפת אותו מאליה וצועקת: “לא אתה חתני.”
“הדבוק נכנס בכלה – מודיע ה”משולח".
כשהמסך מתרומם בפעם השלישית הרינו נמצאים בתוך סביבה חדשה ומראה טרגי חדש מופיע לנגד עינינו:
הצדיק הישיש, משרידי דור הצדיקים ומהמוהיקנים האחרונים של משפחתו, ר' עזריאל בן הדסה (מ. גנסין), בעל תפקיד קשה וכחות מעטים, עם העליות והמורדות שלו, ההתלהבות וההשתקעות שלו, פרצוף חדש, פרובלימה חדשה. הצדיק ממירופול מבקש להוציא את הדבוק מלאה, וכאן נודע לו, שסנדר נתן פעם תקיעת כף לאביו של הבן, שישיאו את צאצאיהן זה לזה. והנה דין תורה בין סנדר החי ובין המת. כל התובעים והנתבעים נקראים לדין תורה, והפסק הוא שסנדר יהא אומר כל ימיו “קדיש” אחרי הבן ואביו, ועל הדבוק נגזר לעזב תומ“י את גופה של הבתולה לאה. חטאו הישן של סנדר בריאניצר מצא איפוא את ענשו. לאחר איומם ממושכים, הדבוק ממלא אחרי פסק הדין, ואולם לא על נקלה עלה הדבר בידי הצדיק מאריפול: מקדם שיחה ידידותית בין הצדיק והדבוק, אח”כ רגשי רחמנות, הבטחות ואחריהם רשות של עדת יהודים, ושוב איומים וקללות וחרמות, אחר זה החרם הקטן. וכשלא הועילו כל אלה, בא כחה של עדה – חמשה עשר יהודים, רשותם של הכחות העליונים, הכחות הבינונים, נרות שחורים, “קיטלים” לבנים, תרועות שופר, ואחר החרם הגדול בא נצחונו של הצדיק והיתר החרם.
ואולם אהבתה של לאה לחנן נותנת לה כח לצאת מן העוגה שעג לה הרבי ולקול נגינת הנשמה של המת "על מה ולמה הנשמה היורדת – היא מזדווגת עם נשמתו – בזרועות המות.
המשולח מופיע, עוטף את גוף המתה בצעיף שחור והמסך יורד אט אט עליה…
על אדות הערכת ההצגה בפרק הבא.
י.קר_ל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.