מרים הארי בירושלם, היא מתראינת ברצון על הכל – רק לא על מדיניות כיצד נדפס מאהבה הראשון של בת־עירנו.

מאת: י. קרניאל

כשנכנסתי בשבוע זה למלון המלך דוד במועד הקבוע מראש, בשעה שתים אחה"צ בדיוק ראיתיה יושבת כבר בקצה האולם הרחב הריק וממתינה…

שם בזוית, על כורסא לבנה של קש, יושבת מלכת העט תחת העץ הירוק, כיפת הירדן, לבין שני החלונות הרחבים והפתוחים להר ציון מולדתה מזרחה ולבית הלבן של הנציב הבריטי דרומה. ולימינה עומד בחור צעיר, גבה־הקומה כתמר, שחרחר ונאה, ושער לו קצר, גזוז וסרוק כצייר, זה היה “בנה”, הבן הערבי שאימצה לה מקטנותו, תלמיד בית המדרש לאמנות בפריז הנוסע עם “אמו” בימי פגרתו…

מיד בשמעה מפי הנער המשרת, ששלחתי אליה את השם “דאר היום”, נעלם הבן, ובגשתי אליה בפקפוק־מה קצת, עמדה והושיטה לי מרחוק את ידה בחיבה כאילו הכירתני מתמול שלשום.

עינים כחולות, או יותר נכון תכולות כרקיע ירושלים, השער צהוב־זהוב, פנים לבנות ועדינות וחוטם כפוף קצת – כיהודיה גרמניה פרנקפורטית אמתית, דמות־דיוקנה של הברונית אדלאידה רוטשילד מלפני 30־20 שנה…

“הבת הקטנה של ירושלים” רעולה צעיף לבן־דק מרוקם זהב לראשה, שמלתה וארנקה מאריג אחד, וסודר ארוך ורחב של טול רשתי ודק ענוד לגרגרותיה ב“מנדיל” זה של הפלחות מבית לחם ענק ארוך מחרוזי ענבר לצוארה וחזה וטבעת־קידושין פשוטה לאצבעה – אלה הם כל עדייה ותכשיטיה של מרים הארי, משוררת המזרח הנלהבת.

– לא לשם ראיון, אמרתי לה, ולא לשם אינטרביו" באתי הפעם, כי אני לא רפורטר ואת לא…

– כן, כן, גמרה היא, רק לא פוליטיקה! איני מבינה בזה כלום!…

– באתי רק לקדם את פניך בשם העתון “דאר היום”, ולמסר לך ברכת שלום מבן־אב"י.

– אה, בן־אב"י… Mais c’est un charmant hommme. (אכן, בחור נחמד הוא זה!) מה מאד אהבתיו עוד מאז… בפעם האחרונה נפגשנו, כמדומני, בפריז בביתו של המהנדס גרינבלאט, בעלה של מכסה נורדוי…

וכאן החלה ונפתחה השיחה על בניה אהוביה רומניה, ספריה ומאמריה היפים שכבשו את לב הקוראים, וביחוד ספריה ומאמריה הציונים. אגב, בשרתי לה, כי בקרוב יופיע בעתוננו לכבוד בקורה בארץ מאמרה האחרוןLes Pleureurs de Sion – “אבלי ציון” – שהופיע בירחון הצרפתי הגדול “ריביו דה פרי” מחדש יוני ש"ז.

—

את המאמר הזה – ספרה לי מרים הארי – מסרה לעתון הפריזאי עוד לפני שנים אחדות, מיד אחר המאורעות, ואולם העורך בראותו אז את השם “ציון” נבהל קצת ואמר לה: מדם! תני לי דבר אחר“… ונתנה לו מאמר אחר בשם “מסע קבליסטי בגליל”, תאור נפלא על ההילולא בל”ג בעומר במירון“, שנתפרסם מיד בשני המשכים בעתון הצרפתי. המאמר “אבלי ציון” נשכח מלבה כמעט, והנה הפתעה נעימה וכפולה: בבואה עכשיו למרסיליה לפני צאתה לדרך נסיעתה מזרחה קבלה מפריז את החוברת האחרונה של ה”ריביו־דה־פרי", שבו נדפסו “אבלי ציון” הנשכחים, ואליהם צורף גם שיק…

ואולם הבן־יקיר לה, ילד שעשועיה הוא לא “הבת הקטנה של ירושלים”, שיצאו לה מוניטין ברחבי העולם ותורגמה לשלש עשרה שפות (חוץ מעברית, כמובן!), אף לא הספר היקר “כבוש ירושלים”, שמסרה עוד לפני 8 שנים את זכות התרגום ל“דאר היום” אף כתבה “מבוא” מיוחד לספר זה – כי אם דוקא הספר האומלל Les Amante de Sion “חובבי ציון”.

– כבודו זוכר בודאי, אמרה הסופרת, את בקורי בארץ מלפני עשר שנים, עברתי בה “מדן ועד באר שבע”. באתי לטבריה הבוערת בחדשי אב והלכתי לעין חרוד. לפני האהל הקטן של החלוצות, שבו לנתי לפעמים, ומבעד לחלונות חדרי הקטן שמעי את שירת החלוצים בלכתם לעבודתם, בשפתו של דוד המלך. הבינותי כי הציוניות היא שירה ואהבתיה. ראיתי אז את הנס הגדול שעשה בן־יהודה בעשותו את השפה העברית לשפה לאומית ובהפכו את שפת הקינות לשפת־עם המנצחת, כה רכה, כה עזה, כה מרנינה שאפשר לתרגם בה את הכל… הבנתי כי הציוניות היא כח, ואהבתיה… ואז כתבתי את ספריLe Poeme d’Israel “שירת ישראל”.

ואולם סוד אחד לך אגלה, לחשה לי הארי בעיניה הצעירות ושניה המתאימות, כי את ספרי “חובבי ציון” קראתי ראשונה בהולדו בשם “שירת ישראל”, ואולם המו"ל שלי פאיארד מפריז לא רצה לראות ולשמע את שם “ישראל”… בל יראה ובל ימצא השם הזה על אחד מכרכי ספריו.

– פניתי אז, היא מוסיפה למרסיל פריבו, שהיה אז מנהל ה“ריבו די־פרי”, יותר נאור מהמו"ל שלי וגם חבר האקדימיה ובקש ממני את הכתב־יד לקראו.

– טוב מאד, הודיע לי אח"כ, מוכן הנני להדפיסו בעתוני, אבל בשינויים קלים קצת… אגב האם הברון רוטשילד עומד מאחרי גבך?…

–לא ולא! – ענתה לו מרים – איני מכירה¹ אותו פא"פ ואין לי כל קשר עמו… מכירה אני את מושבותיו אך לא אותו…

– התביני? – הסביר לה מרסיל פריבו – חשוב לי השם רוטשילד כדי שיהודי צרפת יקראו את הספר…

ומה היה הסוף? – שאלתיה.

– הסוף היה, שחזרתי למו"ל שלי מר פאיארד, שדפדף בכתב יד שלי ולפתע קפץ משמחה:

– הנה מצאתי, קרא כארכימדוס בשעתו בדף הראשון את השם Les Amante de Sion – חובבי ציון – הקוראים יחשבו כי “סיון” זו היא אשה ויקפצו עליה הקוראים ברצון.

וכן נקרא שמו של הספר האומלל לא “שירת ישראל” כי אם “חובבי ציון”.

– ולמה “אומלל”? – שאלתיה.

– הדבר פשוט מאד – ענתה מרים – אלה שקוו למצוא בו “רומן”, ספור אהבה, נתאכזבו מיד, ואלה שבקשו למצא ספר ציוני, פנו לו עורף בחשבם כי הספר הזה מעלים כמה דברים כמה ענינים…

* * *

– כמעט שכחתי לשאל מאתך על מטרת בואך לא"י, פניתי אליה פתאום.

– הפעם לא באתי ביחוד לא"י, השיבה מרים, כי אם עוברת אורח הנני.

עתון צרפתי גדול הזמינה לחקר ולכתוב ע“א ה”פמיניזם“, כלומר על התפתחותה של האשה המושלמית במזרח, וע”כ היא נוסעת אל ארצות המזרח – “בקרתי ראשונה, היא מספרת, במצרים היותר מתקדמת מבחינה זו משם עברתי לא”י כדי לראות את הפלחה בביתה וב“טבונה” ואת האשה הבידואית באהלי קידר, ותחת יריעותיה השחורות…

וכאן הפסקתיה:

– האם ראית כאן את מנהיגי הערבים?

– אמנם כן! סעד עמי עוני עבדול האדי ואחרים, ומחר אני הולכת לעבר הירדן אל האמיר עבדאללה…

ושוב הפסקתי:

– האם ראית את מנהיגי הציונים ומוסדותיהם?

– לדאבוני לא, ענתה כמתנצלת, זמני קצר, רק שלשה ימים ספורים בירושלים, ומלאכתי כה מרובה… אלכה נא לראות רק את “תלפיות” ובית היוצר הגדול בן־יהודה…

והמשיכה את סדר נסיעתה:

– "הולכת אני מכאן לדמשק, לארם־נהרים, ומשם לתורכיה: לאנגורה ולקונסטנטינופול המתקדמת, שבהן השתחררה האשה המושלמית וגלתה מעל פיה את הצעיף השחור…

– אל תגידי “קונסטנטינופול” אלא איסטנבול, כפי החוק החדש, פן תתחייבי בנפשך…

– ובו בזמן, היא מדברת בשטף לשונה המצלצלת, אחקור גם את ה“מיסטיציזם” של האיסלאם, ובמשך חקירתי זו אמצא אולי גם חומר ורעיון לכתוב ספר, רומן על האשה האיסלאמית, בשובי אחרי חודשים פריזה…

הדברים האחרונים העציבו קצת את רוחי, אך לא אמרתי דבר.

– ואיך מצאת את ירושלים אחרי עשר שנים? – שאלתי קצת בסקרנות.

– הן זו אמי, ענתה לי, ותמיד היא יפה בעיני, שם – הורתה באצבעה על הררי ציון שנשקפו מן החלון הרחב – שם על הגבעה האפורה בצל מגדל־דוד, מאחורי הבנקו די־רומה, היו הורתי ולידתי…

– ואם איני טועה, העירותי לה בעדינות, הרי את ממוצא יהודי?

הראתה מרים אות של אי־רצון קצת ואמרה:

– נא, לא להזכיר את מוצאי היהודי, מפני כי זה עלול להפחית את ערך הדבר…

ובכ“ז גלתה לי את כל תולדותיה: על אביה היהודי המומר, שנקרא שפירא, שהיה סוחר בנפשות ישראל והכניסן תחת כנפי השכינה הקדושה והיה גם סוחר עתיקות, שהביא מעבר הירדן ומצנעה. אביה נפל למשכב בביה”ח של המסיון ואמה אחות רחמניה גרמניה נאה, מאורדן ה“דייאקניסות” טפלה בו ברחמים ובאהבה…

וכאן סיפרה על שושלת־היוחסין שלה, שיצאה מרבנים וכומרים גדולים:

– סבי מצד אבא, היא אומרת, היה – כך ספרו לה בילדותה כי היתה בת 12 במות אביה – “בעל שם” מקיוב או מליטא, אינה זוכרת בדיוק, אבל גאון בישראל, וסבא השני מצד אמה היה כומר גדול, שיסד את האורדן של “דייאקוניסות” מאחיות פרוטסטנטיות כמו לקתולים. אמה היתה “האחות” הראשונה.

מרים הקטנה נתחנכה בתוך אוירה אויבת ליהדות… אמה היתה נוצרית אדוקה והרבתה בתפלה יומם ולילה כדי לכפר על נשואיה ליהודי, כי אביה “נחמץ” בימיו האחרונים ולא עסק במלאכת “ההסתה” באמונה.

הוא נסע כמה פעמים לצנעה התימנית מטעם ה“בריטיש מוזיאום”, עד שגילה שם את “שני לוחות הברית” ומכרם לבית הנכאת הגדול בלונדון במחיר יפה… אך אויבו בנפש, החוקר הצרפתי קלרמון גאנו, הנזכר כמה פעמים לשמצה בספרה היפה “כבוש ירושלים”, הלשין עליו וגלה זיוף ב“לוחות” צנעה, והסוף העגום של האב האומלל הוא ידוע…

– ואיך מצאת את ארץ ישראל אחרי עשר שנים? – הוספתי לשאל.

– שני דברים גדולים מצאתי כאן? בעברי ברכבת ממצרים ליד רחובות ראיתי פרדסים חדשים, יערות זהב על שטח של אלפי דונמים, העצים רעננים ומעובדים יפה יפה אין בהם מתום, – ובבואי ירושלימה, שמעתי כאן את צלצול השפה העברית החיה בפי יהודים וגם ערבים…

– "אינני מבינה בפוליטיקה, חזרה שוב הסופרת, ואין לי חלק בתעשיה ובמסחר, אבל משוכנעה אני כי החקלאות והשפה הן שני עמודי התחיה של עם ישראל בארצו…

– ועוד דבר אחד, הוסיפה בקומה מכורסתה להפרד ממני, – התנ“ך. כפרוטסטנטית אמתית למדתי בילדותי בכל יום פרק מהתנ”ך והריני יודעת את הביבליה שלי בעל פה, כשם שאני יודעת ובקיאה באודיסיאה ואילליאדה של הומירוס. התנ"ך והומירוס – מהם אני שואפת את רוח הקודש לעבודתי.

ובצאתי מאולם המלך דוד הרהרתי בלבי: תנ"ך והומירוס, שם ויפת, אתמול ישראל והיום ישמעאל, אתמול החלוצה ומחר אשת האיסלאם, הסופרת הציונית הגדולה, מרים האררי, האם היא לציון או לאיסלאם?

מי יודע?…