כדור לוהט נתלה בלב הרקיע, אבק אפרורי עטה כתלים ואבנים. אילנות בודדים הרכינו אמיריהם מזי־רשף, הררי־חררים עמדו סביב בסמיות ערייתם. דומית חצות לא נפגמה אלא במצעדי־חלוץ כבדים, או בחרחור גמל של בן־קדר גלום באדרתו.

אפרים ברריי (בחרייני) התפרק את מטענו ב“מחסן”, התקין כסתו על גבו, מחט אפו במטלית ארוכה וספגה בחפתו. טרם פנה לילך הרים אבן־שחם מלובנת והצמידה לשפתיו. נשא ראשו השמימה ושפתיו דובבו: “הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, הרי אני בירושלים עיר קדשך, וציון־חיים חוסה בצל כנפיך. עד מאה ועשרים שנה”.

הוא איש בחריין הנהו, והפליג לפרס לתור בקרית־שושנים, היא שיראז.

עמדו לו כתפיו האיתנות ולא נתן שכר אניה בים ושכר פרדים המהלכים בבקעות. בבואו נשתקע שם כי חשקה נפשו בחכליל לחייה של ג’נג’ן, אף שעיניה היו טרוטות כלשהו ולא זהרו כעיני פרסיות שפייטנים שרו עליהן:

הוא ליטף את לחייה והינה את עיניו בצחור־שערה. “אני לא כפוי טובה, נור עיני. ברוך ה‘, הודו לה’ כי טוב, רחום וחנון לא יתן כל, הדא… ג’מל (חן) ויופי לאחת”.

שבע עשרה שנה היו נשואים. ג’נג’ן ילדה לו חמש בנות המתחרות אשה את אחותה בעצמת שריריהן ושושנת לחיין, ואישוניהן הפליאו בזהרם. וארבע בנים נולדו להם אלא שארבעתם נסתלקו בעודם באבם, בר מינן.

אפרים שמח בחלקו. גלמוד נמלט מבחריין באין כל זולת רחום וחנון מעל וגרמי כתפיו מתחת. עתה נמנה בקהל הקדוש כבעל־בית ומעלה מס למלכות. אמנם ביתו אינו אפדן חנים (רוזנים), אך שלושה חדרים יש בו ואולם של חמשה פתחים, בריכת מים חיים וגינת שושנים.

נוגות היו קורות הנחלה הזו: שלושת גיסיו שנפלו חללים בין עשרים ושמונת הקדושים בשל עלילת הזבל שנחנק בביב, כן יאבדו כל אויביך ה', וג’נג’ן אחותם נותרה בת יחידה להוריה.

לחם לאכול ובגד ללבוש, ברוך ה' יום יום, וחוסין־חן הנחתום, זה המן הצורר, שם רשעים ירקב, מציע לאפרים פיתות חרוכות וצוננות ומחקה את דרך דיבורו: “אכל ברריי אכל ונתן לטמאות הקטנות שלך ואכל ושבע, השמע בר־ר־ריי שמע?”

הוא גועה בצחוק פרוע על סילופי המלים ומטעים שמו בכוונה, בר־ר־ריי, להונותו על מומו שהוא מוריד רירו ככבש¹.

ואפרים תובע עלבון שמו: “הידע האדון חוסין־חן משל המחבת והדא… המרחשת? זו גינתה את אחותה: שוליך שחורים! וזו הודתה בענוה: צדקה שכנתי הטובה, אך שלך הדא… גם פניך”.

“משל מוקשה משלך, בר־ר־ריי”, מתקלס בו חוסין־חן, “וכי היכן, “הדא” שלנו שחורים?”

“אני בן־ערב ולא ידע (אדע) שפת צפרים כאשר לא יפרוש (אפרוש) כנף לעולם, אך אותכם (אתכם) אות אחת ח תחניק ללא מרפא בר מינן”.

אך במות עליו שוקרי, הבן הרביעי, פסקה עליצותו, ולא יצא לכתף גם כתום ימי אבלו. “יש כלום בגו, ג’נג’ן, יש כלום נורא”, רטן כלפי רעיתו, “אסון גדול מתכפל ונשנה אינו כלום ריק”.

“פני שחורים, אפרים”, קראה אשתו, “אני יודעת. עוונותי גרמו. נכשלתי בחילול שבת. פעם נגולה אבן כבירה. ופעם נתלקחו שקיקי תבלים התלויים מעל לעששית. אל קנא ונוקם גמל לי כרשעתי, בע־נו־תי לב אמי ה־ש־בור”.

“את רק מיבבת”, נזף בה אפרים, “ואני לא יבין (אבין) מלה!”

“זה היה באותו ערב־חג”, המשיכה אשתו, "שהפך לי לתשעה באב. אמי האומללה, מנוחתה עדן, כתשה חרוסת והתלוננה: “היש לפניך שלא כדין, דיין אמת? על מה קיפחת חיי בני ביתך?”

“את רצחת אותם, אמא!” – התרסתי כלפיה. “חשקה נפשך בגן עדן ודמם מידך ידרש. כל היהודים נחבאו בשערים הבצורים, ואת חיזקת לבם: שליחי מצוה אינם ניזוקים! ושלחת אותם לבית ה' לחסות בצילו. הוא, אהי כפרתו, לא הגן גם על מקדשו וכוהניו מפני נבוזראדן וטיטוס הרשע ימח שמו, ואותה שעה…”

“די, די, חאלס!”, היסה אותה אפרים. “אילו קטל אלוהים על פליטת פה, או הדא… על עוון באונס – כי אז נכרתו כל בני ישראל, בר מינן, מלפני המבול”.

“מה לעשות ולא עשיתי?”, רטנה ג’נג’ן. “רחום וחנון מאס ענויי נפשי, אטם אזניו משוועתי. ומה בצע בשמות (קמיעות), גורלות, ופיוס “הטובים ממנו” (השדים) אם התקיף במרום ממאן לרדת מכסא־הדין?”

“היש לך טליסמא מבן־עמרם?”, חרד אפרים בשאלתו כטובע הנגרף בשבולת.

“מבן־עמרם?”, תמהה עליו, "בר מינן הריהו “שדימי (שדי, מטורף) ומעולם לא “פתח גורל” ליהודים. שרה העקרה בקשה ממנו שמות, והוא מחה שרוולו מדמעותיה ונמלט מחדרו כיוסף מאשת פוטיפרע, וציוה עליה לשמור מעונו עד שובו. והיא ובעלה שמרו שם יומם ולילה במעגל אפר, ולמראשותיהם תורת נחל, תהלים וזהר הקדוש, אהי כפרתם. והנה בא מקץ ירח ימים ואיש לא ידע מאין הגיח”.

“הוא קדוש”, הרכין אפרים בקולו. “אולי יש לו הדא. גם עם אשמדאי, אבל אליהו הנביא בא אצלו במוצאי־שבתות ומגלה לו הדא, רזים וסודות”.

היא נתחלחלה על שדיברה סרה באחד קדוש ו“שדמי” ושיניה נקשו.

“נלך אליו ונאמר הדא, שלום עליכם, מולא־בן־עמרם! לבקש עצה באנו מכבודכם, רק עצה”.

 

ד.    🔗

בן־עמרם איקלע לקרית שושנים שלוש שנים לאחר אפרים ברריי, לבוש פראנג’י וחבוש כובע־בד בעל מצחון מבהיק כזפת. אמרו: מוצאו מבולגר שהיא בארצות הקרח, מעבר להרי חושך וים השחור, אך היו שהוכיחו משירי־עם ואגדות מני קדם שבולגר סמוכה לנצנוצי חמה ממש ותושביה מפוחמים.

הוא עמד אז על סף הבינה, אולם שערו שיבה ותו־שיפולים במצחו. נחלקו הדיעות עליו ושומעי טורקית ששיחרו שלומו אמרו: הוא נתפס לצבא בולגר בעוונות ונשבה לתוגרמה. אך יודעי סוד לחשו: הוא שיבש אותיות אשוריות ב“שמות” ומלאכי חבלה פגעו בו, בר מינן, על כן דעתו אינה שפויה וחדל מכתוב. יראי שמים החוששים מאבק לשון־הרע הוסיפו באנחה: “הנסתרות לה' אלהינו, ודאי לא מרוב טובה גלה מביתו ודומה לחרס הנשבר”. ובשבתות כיבדוהו להסב עמהם אל שולחנם וניחמוהו בפיוטי־יה, רצים לכל תענוגים, בבשר שמן, עופות ודגים, בשבת שמחים ולא דואגים, על כן יזכו לעולם שכולו שבת.

חצר אפרים ברריי גבלה לזו של “בית הכנסת הלל” אשר נסים התרחשו בו, וגם חסידי אומות העולם מאמינים בקדושתו ופיארוהו בנדבתם. אפרים שימש שם ארעי כרבים מחובבי מצוות, אך הבא ליטהר מסייעין אותו, וסוף שעמס על כתפיו את כל עבודת הקודש למן מחיטת הפתילה של “נר התמיד” ועד לחזרה על הפתחים בלילות־רחמים לעורר הקהל הקדוש לסליחות.

הוא התרעם על “עיני העדה” המלינים בשר ודם כבן־עמרם בעזרת הקודש. אך המסות הנפלאות שהתרחשו לעיניו שינו דעתו ונתכוון לכפר פניו של אותו חסיד בעל שם.

במוצאי שבת הבכירה ג’נג’ן וילדה את ג’ונצה (ניצה). בחצות־לילה לא נותרה עמה נפש חיה זולת אמה־הורתה נ"ע ואפרים שהיה מדדה על בהונות רגליו ושואל בחרדה: “החלפה הסכנה, דודתי?”

“ברוך השם, הודו לה' כי טוב. לך שכב, בני, השכוי קורא ועליך להשכים לתפלה ולעמל יומך, רחום וחנון יוסיף לך עוצמה שתפרוש כנפיך על ראש עוללך ואשתך עד מאה ועשרים שנה!”

והנה פתאום הופיעו קרנים מכסיפות מן העזרה, וקול זעקה מרה עלה משם. אפרים חיזק לבו ונכנס להיוודע פשר דבר, חרף חותנתו שטענה לעומתו: “אזהרה בשם השם, אזהרה בשם השם!”, אך עוד אפרים משפשף עיניו והנגוהות דעכו, ובן־עמרם מיטלטל באופל ודבריו לעו.

טען אפרים בינו לבין עצמו: “מי אתה כתף בור שתבין סתרי תורה, ועיניך הטמאות המשוטטות אחרי “פרצופי־עבירה” כיצד תזכינה לאור באור פני אליהו הנביא עליו השלום?”

המסה השניה היתה סמוכה לראשונה. בעוד ג’נג’ן שרויה בארבעים ימי הלידה ורבה סכנת המזיקין, בר מינן, פרץ בן־עמרם לקיטונה בשצף קצף, עיניו עצומות, זרועותיו מנפנפות באויר כהולמות בדבר של ממש ולשונו אלה וקללה. אך מעשה־נסים נרגע בהרגישו תחת רגליו רוך שטיח, והוא צנח תחתיו דום. אותה שעה עלה עמוד־השחר ואפרים נזכר פתגמו של מולא־אגה: “בטרם מכה ציץ רפואה פרח”, וזירזו להשכים עמו לבית־התפילה.

מסה שלישית היתה מופלאת מן הראשונות. הוא בירך “בורא מאורי האש” ונמלט במרוצה מן העזרה. בשובו מקץ שלושה ימים היה שבור ורצוץ ופניו הפכו ירקון. ליצנים הקלו ראש: “נוטרי לילה איכסנוהו בקסרקטין להפיח מקרבו אדי חמין דשנים שמטריפים עליו דעתו מדי שבת בשבתו”. אך שלומי אמוני ישראל ראו כאן סוף מעשה במחשבה תחילה. ומאז נודע בן־עמרם כמופלא באדם, ונהרו אליו נכים, עקרות, שכולות ונפשות עורגות שלא מצאו הד ואחות תחת כיפת הרקיע.

אלמנה, אם לשתים תינוקות, נאותה להינשא לו, ותוך ירחים אחדים שיכלה את בכירתה בשל תעתועיו. היא השכיבה אותה במיטה והלכה לקיים מצוה חמורה שנצטוו בנות ישראל, ובשובה מצאה את ילדתה האומללה רבוצה בשער במטר סוחף כל עוד נפשה בה, והוא צורח אימה בפנים.

אפרים וג’נג’ן התענו כל חודש רחמים, שפכו דמעות כמים, ופיזרו־נתנו לאביונים. ובעשרת ימי תשובה, ביום שני שיוצא “הספר” מסוף העולם ועד סופו, כיוונו את השעה שבן־עמרם מאחר בבית־הכנסת, והיה אפרים מנער את הרפידות דומם, וג’נג’ן שופכת נפשה בעזרה לניגון הנוגה של תהילים.

“שלום עליכם”, הקדים אפרים בשפל־קול. לאחר שזכה למענה ההין ושאל בהורותו כלפי העזרה: “מה לעשות, מולא־בן־עמרם, מה לעשות? כל יום ככה, כל יום!”

“זה דרך נשים, אפרים, הן עשויות דמע. שלי כבר יש לה ארבעה ילדים, ברוך השם, ועדיין מתמוגגת בדמעות על אותה תינוקת שנסתלקה לפני ט”ו שנים".

“האם אין עצה”, גמגם אפרים, “כבודכם מלא תורה וחכמה. איני מבקש שמות חלילה להחריד שמים וארץ בשביל הדא, בר קיימא, רק עצה ותושיה, יה רחום וחנון”. הוא נאנח, מחה זיעתו ונשתתק.

נאנח גם בן־עמרם, בזכרו אידו בעלומיו: הוריו ואחיו ושרה אשתו שטרם הוציאה את שנת כלולותיה – שמונה נפשות נספו תוך שמונה ימים, ורק עליו פסח מלאך־המוות. אבל חרבו נחתה בלבו להבעיתו בחלום ובהקיץ עד עולם. אף הוא נבוך אז, והפקיר גופו לכל רופאי אליל, חוברים, קשישות וחכימים (רופאים), וצועניה באה וקבעה עתידו: “ערירי אתה בתבל. תברח אל אשר ישאוך רגליך. אל תפנה לאחור, ואל תשוב אל עיר מולדתך ותיטיב אחריתך מראשיתך אינשאללה”. והוא נס אל ערי פרס, ובאשר בא שמה רדפתו הזוועה, נמלט לרוסיה, טורקיה, בולגריה, ושם התנדב לצבא, נפצע ונפל בשבי וחזר לפרס.

תוך כדי הרהורים השפיל עיניו ופיזם במקום שהפסיק: “יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, וראה בנים לבניך שלום על ישראל”.

“בור אנכי בעוונות, מולא־בן־עמרם”, הפסיקו אפרים ואינפף אחת ושתים, “ולא אבין הדא… פירוש המלות”.

חזרה ונתרגשה על בן־עמרם אותה שעה עצמה בה האמין בלבב שלם לניחושי הצועניה. נתן עיניו בפסוקים שקרא ופלט: “יש לך מזל לבר־קיימא בירושלים תובב”א".

“האם אין הדא… דרך קלה מזו?”, שאל אפרים בחרדה. “איכה יטלטל (אטלטל) עם כל הדא… הכבודה הזאת וג’נג’ן?”

“יש לקבל גזירת הבורא יתברך”, פסק בן־עמרם והמשיך, “ר־בת צר־רוני מנעו־רי יא־מר נא ישראל”.

“מחילה מולא־בן עמרם, ישאל (אשאל) אך הפעם. רחום וחנון שלם (ישלם) לכם כטוב לבכם, אבל ג’נג’ן בחדשה החמישי וכס…”

“יש לך שהות ארבעה ירחים!” הפסיקו בן־עמרם והמשיך: ר־בת צר־רוני מנעו־רי, גם לא יכלו לי".

ג’נג’ן עודדה את בעלה: “סיים חיש את הכל על הבית הארור הזה שלא ראיתי בו רק אבל ויגון”. דמעות חנקוה, אבל הבליגה וסיימה, “לא לי יאה בית־מידות זה וכלי־תפארה אלה, ובלבד שיהיה לי בן קורא קדיש על מנוחתי”.

יום־יום שטפה את רצפת החצר ואת גדות הבריכה במי־בורית מהולים בדמע, טיפלה בשושנים כימי נעוריה ושפכה נפשה בין הערוגות בקינות. אך לשמע מצעדי לקוחות מחתה עיניה העששות מבכי והצהילה פניה והציגה לפניהם כלי־פסח יקרים ספוגי זכרונות ודמע.

והנשים אישרוה בששון ברכשן כלי־חמדה בפרוטות: “צדקנית את, ג’נג’ן, נהיה כפרתך, בזכותך יפקוד גואל ישראל גם אותנו ויאמר לצרותינו די!”

מולא־אגא הדיין ליוה את השיירה אל מחוץ לעיר ודרש: “שלושה דברים נקנים ביסורים, תורה, ארץ ישראל ועולם הבא; ואין יסורים אלא מיתה על קידוש השם. בתורה נאמר: אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלה של תורה. עולם הבא נקנה בכיבוש היצר, דהיינו מיתת הגוף וחמדותיו. וארץ ישראל? הנה טעמתם טעם מיתה, שנפרדתם מקרוביכם ונווכם, כאילן זה שנעקר משורשו, אך עדיין זקוקים אתם לסיוע שמים שגלגולי המרגלים לא ימיסו לבבכם, כי צפויים אתם לחבלי גאולה קשים. ועל כן חזקו ואמצו ככלב בן יפונה ועניתם: עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה”. הוא פרץ בבכי והנפרדים החזיקו עמו, אבל הוא נתאושש ונזף בהם: “כתוב, כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון”. ונתן מטבע לכל אחד מן העולים להיות שליחי מצוה להדליק שמן זית זך על יד הכותל המערבי ולהעתיר על שה פזורה.

אפרים טעם טעם מיתה לא רק בהפרדו מביתו ומג’ונצה בתו הנשואה, אלא על כל צעד ושעל. ג’נג’ן בקשה נפשה למות מתלאות הדרך ואימת החמרים שנתנו עינם ברבקה בת הי“ד, ובטלטולי הספינה שהפכו מעיה בקרבה וסיכנו את ולדה. אך עמדה להם זכות ירושלים תובב”א והגיעו בשלום, ומקץ שלושה ימים נולד ציון־חיים בסימן טוב ולמזל טוב.

המוהל היה “הדוקטור מלאך”, תלמיד חכם ועניו, כשמו כן הוא למשכנות העוני בירושלים. הלה חייך לשמע תחנוניו של אפרים ובכיה של ג’נג’ן ואמר: “בר קיימא, בר קיימא! קטן זה גדול יהיה בירושלים עיר הקודש בעזרת ה'!”

וים זלעפות היה אז, ואפרים נתעטף כסת־כתפים למזל ציון־חיים, זאת הפעם הראשונה בירושלים. והנה בעזרת רחום וחנון נזדמנו לו שלושה עשר ארגזי מסמרים, מאה ושמונים ליטראות האחד, ואין מכתף זולתו. “אהי כפרת ירושלים וציון־חיים”, מלמל ונשק ראשי אצבעותיו והטה שכמו למשא.