הבנקאות הקואופרטיבית לסוגיה    🔗

התנועה הקואופרטיבית המודרנית, אשר חרתה על דגלה את שחרורו הכלכלי של “האיש הקטן”, המופיע במעגל המשקי כצרכן או כיצרן, חדרה בדרך התפתחותה כמעט לכל חלקי הכלכלה והמשק. ואפילו לקדשי-הקדשים של המשטר הקים – לעולם הפיננסים והבנקאות. אמנם עיקר כיבושיה היה עד היום בשני שדות, בצרכנות ובחקלאות, אולם גם בעולם האשראי היא גילתה יכולת לא קטנה, ועכשיו תופסת הבנקאות הקואופרטיבית מקום חשוב בחייה הכלכליים של החברה.

הבנקאות הקואופרטיבית מתחלקת לסוגים דלקמן: א. בנקים קואופרטיביים עירוניים, המקיפים. בעיקר, בעלי-מלאכה, חנונים קטנים ובינוניים וחלק ידוע של בעלי אומנויות חפשיות ופקידות. בנקים אלה, שמולדתם הראשונה היתה גרמניה, הקימו במשך התפתחותם גם מוסדות מרכזיים בעלי היקף רחב. ב. בנקים קואופרטיביים מרכזיים הקשורים, בעיקר, עם התנועה הקואופרטיבית הצרכנית, הן בצורת מחלקות של מוסדותיה הסיטוניים והן בצורה ארגונית נפרדת. ג. בנקים קואופרטיביים חקלאיים, מקומיים

ומרכזיים. ד. בנקי-פועלים מסוגים שונים.

זה להלכה. אולם במציאות מעטים הסוגים הקיימים בצורה טהורה ונפרדת לגמרי. לעיתים קרובות אנו מוצאים תערובת ידועה, קואופרטיבים צרכניים עם חקלאיים, בנקי פועלים עם קואופרטיבים מסוגים שונים וכו'. נעמוד בקיצור על כמה מהם.

אחת הצורות הראשונות היתה המחלקה הבנקאית ליד החברות הארציות הקואופרטיביות לסיטונות. בראשונה טיפלה המחלקה בהספקת האשראי שהחברה הסיטונית נותנת ללקוחותיה – לאגודות הצרכניות המקומיות. במשך הזמן הרחיבה את פעולותיה ע“י מתן אשראי למחלקות השונות של החברה הסיטונית גופא, ביחוד להקמת מפעלי-תעשיה. כספיהן של המחלקות לבנקאות באו, בעיקר, מריכוז עודפי החסכונות שהצטברו באגודות הצרכניות המקומיות, אשר בארצות רבות הן משמשות את חבריהן לא רק כמקור להספקה, אלא גם כקופות-לחסכון. במשך הזמן התחילו המחלקות לבנקאות לספק אשראי גם למוסדות פועלים שונים. בגלל הסיבוכים בשוק הכספים העולמי, חילופים בשער המטבע וכו', נאלצו בכמה ארצות להפריד את המחלקות לבנקאות מאת החברות הצרכניות הסיטוניות ולארגנן כמוסדות בנקאיים בלתי-תלויים. המוסד החזק ביותר מסוג זה הוא הבנק הקואופרטיבי של החברה הקואופרטיבית הסיטונית האנגלית, שסכום פקדונותיו הגיע ב-1938‏ ל-107.8 מיליון לי”ש ומחזורו השנתי עד ל-806.6 מיליון לי"ש לעומת 770 מיליון בשנה הקודמת.

צורה ארגונית שניה הם הבנקים הקואופרטיביים בארגנטינה. בהונגריה וקודם לפלישה הפאשיסטית – גם בהולנד, בצ’כוסלובקיה, בספרד ובפולין. בעלי מניותיהם הם, בעיקר, האגודות הצרכניות המקומיות ואיגודיהן המרכזיים, ואפילו ארגוני פועלים אינם מתקבלים כחברים אלא במידה מוגבלת. תפקידם העיקרי הוא לשרת את הקואופרציה הצרכנית, ולזה מותאמות כל פעולותיהם האקטיביות והפסיביות. במידה שהם שומרים על קו זה – כוחם גדל והולך. אולם יש גם סטיות מן הדרך שסופן רע. דוגמא לכך – הבנק הקואופרטיבי בצרפת, שהנהלתו לא הסתפקה בחוג הפעולה הרגיל לבנק כזה והשקיעה כסף רב בעסקים זרים לגמרי – כגון פיתוח חברות לטייסות וכדומה – וגרמה על-ידי כך הפסדים עצומים, פשיטת-רגל ואבדן כספם של קואופרטיבים וארגוני פועלים שהופקד באותו בנק. אולם מקרה זה הוא יוצא מן הכלל, שאינו בא ללמד על הכלל.

כשתי דוגמאות טיפוסיות לסוג זה של בנקים, המטפלים, בעיקר, במימון הצרכנות המאורגנת, נביא את הבנק הקואופרטיבי המרכזי בשוייץ ואת הבנק הקואופרטיבי בצ’כיה. הבנק השוייצי התחיל את פעולותיו תחילה כמחלקה של החברה הסיטונית, ורק ב-1927 אורגן כחברה עצמאית, שרוב הונה ניתן ע“י החברה הסיטונית וע”י האגודות הצרכניות המקומיות ומיעוטו ע“י האגודות המקצועיות. בסוף 1938 הגיע הון המניות שלו עד למעלה מ-11 מיליון פרנק שוייציים, שסולקו ע”י 563 ארגונים שונים. מתוך האקטיבה של 136 מיליון הושקעו 52 מיליון בהשקעות לזמנים קצרים (כ-39 מיליון בניירות-ערך של הממשלה, של הקנטונים ושל העיריות), 33 מיליון באגודות צרכניות וקואופרטיבים של בנין, 54,5 מיליון בהלואות על סמך משכנתאות. עקב הריבוי המהיר של הפקדונות, שעלו הרבה על הסכומים הדרושים לאגודות הצרכניות לצרכי מחזורן, נאלצו רבים מהבנקים הקואופרטיביים להשקיע סכומים גדולים בניירות-ערך ממשלתיים, עירוניים וכדומה.

צורה אחרת של ארגון והשקעות אנו מוצאים ב“אנדלסבנקן”, הבנק הקואופרטיבי בדניה, שנוסד בשנת 1925. מ-2 מיליון קרון לפני 10 שנים גדל הונו ל-11 מיליון. וקרנות-המלואים הגיעו ל-3.4 מיליון קרון. מניותיו מחולקות בין 354 אגודות צרכניות, 824 מחלבות קואופרטיביות. 46 בתי-מטבחיים קואופרטיביים, 126 אגודות שיתופיות מסוגים אחרים ו-8.273 אנשים פרטיים. השקעותיו, אשר עלו בסוף 1938 על 100 מיליון קרון, חולקו בין 457 אגודות צרכניות, 307 מחלבות, 5 אגודות ליצוא של חמאה, 25 בתי-מטבחיים ו-900 אגודות שיתופיות מסוגים אחרים. הריוח הנקי בשנה האחרונה הגיע ל-1.5 מיליון קרון, וסכום הפקדונות ל-48.8 מיליון קרון.

הבנקים הקואופרטיביים המרכזיים לחקלאות הם הצורה השלישית, ואחת החשובות ביותר של הבנקאות הקואופרטיבית. הם קיימים בצורות ארגוניות שונות כמעט בכל ארצות אירופה, וגם באסיה, ביחוד בהודו. בארצות אחרות, כמו בלגיה והולנד, הגיעו להתפתחות עצומה. כך, למשל, ריכזו שני הבנקים ההולנדיים, נוסף ל-350.000 פלורין הון עצמי ו-14.000.000 פלורין קרנות רזרביות, הון של ¼ מיליארד פלורין בפקדונות ובחסכונות.

בהרבה ארצות של מזרח אירופה, וביחוד בארצות הבלטיות, קיים סוג אחר של בנקים מרכזיים לחקלאות, המשרתים, בעיקר, את הקואופרטיבים החקלאיים, אולם כוללים גם אגודות עירוניות לאשראי ולצרכנות. אחד הגדולים שבהם, הבנק הנורבגי, יצר את הונו גם ממכירת מניותיו לאנשים פרטיים, וגם בין לקוחותיו יש הרבה אנשים פרטיים.

בכמה בנקים מרכזיים לחקלאות מתחלק הון המניות לשני סוגים – סוג שיש לסלקו במזומנים, במלואו או בחלקו, וסוג הנקרא הון ערבות שיש רק לחתום עליו, אולם מסלקים אותו אך במקרה שעסקי הבנק יהיו במצב רע כל כך, שהאקטיבה לא תספיק לסילוק תביעות הנושים.

בבנקים אחדים נהוג, שבעלי-המניות, האגודות השיתופיות המקומיות, אחראים לעסקי הבנק גם בסכום העומד ביחס ידוע לסכומי האשראי שלהם. בסוג זה של בנקים קואופרטיביים אנו מוצאים לעיתים קרובות את המדינה ומוסדותיה כאחד מבעלי המניות והפקדונות החשובים ביותר. מובן מאליו שע“י כך רוכשת המדינה מידה לא קטנה של השפעה על מהלך עניניו של הבנק ושיטת פעולתו. בצרפת, למשל, ובשעתו גם בגרמניה, היתה התערבותה של המדינה חזקה במידה כזו, שכל אפיו הקואופרטיבי העצמאי של הבנק היה מוטל בספק. אולם יש אשר המדינה באה רק כמסייעת למוסד בלי שתפגע בעצמאותו, שהיא אבן-פנה לכל פעולה קואופרטיבית אמיתית. כדוגמא לצורה שניה זו יכול לשמש הבנק המרכזי בפינלנד: ב-1938 הגיע הונו העצמי ל-60 מיליון מרקים פיניים, שמהם סולקו ע”י הממשלה 25 מיליון.

קשה לקבל מושג כולל על היקף הקואופרציה האשראית בעולם, כי עדיין אין מרכז אחד לכולה. באינטרנציונל הקואופרטיבי מאוחדים רק בנקים מעטים, ובעיקר אלה הקשורים עם המוסדות המרכזיים של הקואופרציה הצרכנית או שצמחו מתוכה; הבנקים המרכזיים המשמשים את הקואופרציה החקלאית חסרים כמעט כולם. אולם מושג-מה אפשר לקבל גם מהמספרים הבאים: בתוך האינטרנציונל הקואופרטיבי בלבד, המכיל כ-15 ארצות, מאורגנות כ-50.000 אגודות שיתופיות לאשראי המרכזות למעלה מ-11 מיליון חברים. 20 מהבנקים המרכזיים שהמציאו את הדו“ח שלהם כללו לסוף 1937 כ-76 מיליון לי”ש פקדונות וחסכונות ומחזורם השנתי הגיע ל-1.¼ מיליארד לי"ש. עם כל גדלם של מספרים אלה עלינו להכיר שאינם אלא אחוז פעוט ביחס לבנקאות הקפיטליסטית. דיינו אם נזכיר שלסוף 1937 הגיעו סכומי הפקדונות רק ב-8 הבנקים האנגליים הראשיים ל-2295 מיליון לי“ש, בעוד אשר סכומי הפקדונות של הבנק הקואופרטיבי האנגלי (שהוא אדיר הבנקים הקואופרטיביים) הגיע ל-62 מיליון בלבד, כלומר רק ל-2.7% של הסכום הנ”ל.

 

בנקים של פועלים    🔗

במידה שתנועת הפועלים הכתה שרשים והתחילה להקיף מיליוני עמלים, במידה שקמו לה מוסדות ארגוניים חזקים והקואופרציה הצרכנית היתה לאחת מעמדותיה החשובות, התחילו מנצנצים רעיונות בדבר הקמת מוסדות פיננסיים עצמאיים, אשר ירכזו בתוכם את אמצעי הפרט והכלל במעמד הפועלים, וישמשו במשך הזמן מכשיר נוסף במלחמת שחרורו. ב-1913 נוסד בבלגיה “בנק העבודה” הראשון. לאחר מלחמת העולם של 18–1914, כשגדל כוחו הארגוני של מעמד הפועלים בארצות שונות, התרחבה התנועה הזאת הרבה. מוסדות פיננסיים של הפועלים קמו גם באוסטריה, בגרמניה, בדניה, בנורבגיה, ואפילו בארצות-הברית של אמריקה קמה תנועה גדולה ליצירת בנקי-פועלים. לא בכל המקומות היו הגורמים שווים, ולא בכל מקום היתה מטרתם ודרך פעולתם של המוסדות האלה ברורה למדי למייסדיהם ולמנהליהם. בארצות-הברית, למשל, היתה מטרתם של מנהלי הבנק של מהנדסי-הקטרים, הבנק הראשון של העובדים בקליבלנד: “לרכז בצורה של חסכונות את ההוספה על המשכורת ולרכוש בכסף זה את מניות החברות לרכבות הברזל”. לפי חשבונם של המייסדים היה בידם לרכז בדרך זו 3½ מיליארד דולר במשך 5 שנים. הפועלים הבלגיים סברו שע“י ריכוז קניותיהם העולות בכל שנה לכמה מיליארדים פרנק וע”י ריכוז חסכונותיהם ופקדונותיהם היה בכוחם להקים בכל שנה מפעלי-תעשיה במקצועות שונים. זה ייצור מדינת-פועלים בתוך המדינה הקפיטליסטית הקיימת ע"י הרחבת השיטה הקואופרטיבית שתבוא במקום משטר הניצול הקפיטליסטי. שיטה זו של ייצור וחלוקה תהיה לטובת הכלל כולו ותתנהל בפיקוחו המתמיד של ציבור הפועלים והצרכנים.

מתוך שתי דוגמאות אלו אנו למדים, מה שונים ורחוקים היו הכוחות והמגמות שהונחו ביסודם של הבנקים השונים, שהוקמו במשך 20 השנים האחרונות ע"י ציבור הפועלים בארצות שונות.

אחד המוסדות, אשר יכול היה לשמש, במידה גדולה, מופת ומורה-דרך, היה בנק הפועלים באוסטריה, שהוקם על-ידי מוסדות הפועלים מתוך מגע אמיץ עם הקואופרציה הצרכנית, אשר היה לה בארץ זו, כמו בבלגיה, אופי מעמדי בולט. מנהלי הבנק ריכזו בו הן את הקרנות הגדולות של ארגוני הפועלים, והן את חסכונותיהם של מאות אלפי החברים אשר באגודות המקצועיות, והתאמצו להשקיע את כל הכסף הזה, בעיקר, במוסדות קואופרטיביים ואחרים, שיש בהם כדי לחזק את עמדותיו של ציבור הפועלים.

ואולם הצד השווה אשר לכל טיפוסי הבנקים השונים הללו באמריקה, בבלגיה, באוסטריה ובגרמניה, הוא שכולם כאחד נתעלמה מהם הלכה אחת, והיא, שכל זמן שציבור הפועלים מופיע, בעיקר, כצרכן עצמאי ולא כיצרן עצמאי, הסכומים שרוכזו בבנקים לא ימצאו שדה-פעולה מספיק בתוך ד' האמות של משק הפועלים, ובהכרח יתחילו הבנקים לחפש לעצמם שדה-השקעה מחוץ לציבור זה. ואמנם ראינו, כי בנקי הפועלים בארצות-הברית, שרבו חיש מהר מבנק אחד ב-1920 עד 32 ב-1926/27, שהונם העצמי עלה עד ל-10 מיליון דולר וסכום פקדונותיהם ל-110 מיליון דולר – נסתחפו על נקלה במערבולת המשברים הקפיטליסטיים, סבלו הפסדים ניכרים (ואחדים מהם גם פשטו את הרגל), וזה משום שרוב הכסף שרוכז בהם הושקע בניירות-ערך של מפעלים פרטיים, וכל הספקולציה של הבורסה, אשר מקומם בה היה בלתי-ניכר בהחלט, השפיעה גם עליהם וסחפה אותם יחד עם כל הספקולנטים הפרטיים למיניהם אלי תהום. אך מעטים מהם, ובראשם אמלגמייטד-בנק בניו-יורק, אשר הלכו בדרכים אחרים במקצת ופיתחו שרות של הלואות קטנות, בנות 500–50 דולר לעובדים הנצרכים לאשראי זה, יצאו שלמים מהמשברים. אולם שיעור היקפם ביחס לשוק הכספים האמריקאי הכללי הוא מועט. הבנקים באירופה, אשר היו נשענים על תנועה קואופרטיבית צרכנית חזקה למדי, הלכו בכיוון אחר במקצת, אולם גם כאן ארבה להם סכנה לא קטנה מצד ההשקעות במפעלי מסחר ותעשיה שונים, כמו באוסטריה, או בקואופרציות קרקעיות הקשורות עם הלואות לזמנים ארוכים, כדרך שקרה בגרמניה.

בארצות המעטות אשר בהן התפתחה, ולו גם בהיקף לא גדול באופן יחסי, תנועה קואופרטיבית של יצרנים, היה קיומו של בנק הפועלים יציב יותר. דוגמא לכך תשמש צרפת, שעוד מימי המהפכה הגדולה היא נחשבת כמולדת לקואופרציה היצרנית של הפועלים. המאזן הכללי של הבנק הקואופרטיבי, המשרת, בעיקר, את האגודות היצרניות האלו, היה בסוף 1938 קרוב ל-70 מיליון פרנק, הון המניות שלו – 6.3 מיליון פרנק, קרנות שונות – 10 מיליון פרנק, פקדונות וחשבונות עו“ש – למעלה מ-25 מיליון פרנק ומלוות מאת הממשלה – 17.5 מיליון פרנק. במשך זמן קיומו קיבל בנק זה מאת הממשלה 60 מיליון פרנק במלוות שונות וכבר שילם ע”ח זה קרוב ל-43 מיליון.

כאן, אמנם, דוגמא של התפתחות מוגבלת, כי היקפה של התעשיה הקואופרטיבית בהשואה לתעשיה הצרפתית הכללית הוא מצומצם מאוד, אולם ההתפתחות היא מתמדת ובריאה, בלי קפיצות לשטחי-פעולה זרים לתפקידיו של המוסד.

 

היסודות לבנקאות הפועלים בארץ-ישראל    🔗

כל אותם הגורמים אשר הביאו בארצות אירופה להקמתה ולהתפשטותה של התנועה הקואופרטיבית לסוגיה קיימים ומשפיעים גם בארץ-ישראל, אלא שבתנאיה הכלכליים והחברתיים המיוחדים של הארץ נוספו עליהם כמה וכמה גורמים חשובים חדשים.

מה הם? קודם כל, לא הרי ארצות מערב-אירופה, מקום עריסתה של הקואופרציה המודרנית, כהרי ארץ-ישראל. שם אתה מוצא משטר משקי וחברתי אשר התפתח במשך דורות והטביע את חותמו על כל פינות החיים, בתעשיה, בחקלאות ובמסחר, ופיתח גם דרגות-תרבות לכל מעמד ומעמד. לא כן בארצנו, שבנייתה, אחרי דורות של עזובה וחורבן. התחילה רק בעשרות השנים האחרונות. התנאים המדיניים והכלכליים שהיו קיימים בארץ בימי התורכים לא היה בהם כדי לעודד תעשיה מודרנית בקנה-מידה רחב. בעלי-תעשיה יהודים לא נמשכו לארץ, והמעט שהוקם בה בימים ההם, לא עבר את תחומיו של בית-מלאכה קטן או בינוני, לפי קנה-מידה אירופי, והיה זקוק הרבה לעזרת המוסדות אשר עסקו ביישובה של הארץ. וכאשר התחילה העליה ההמונית, לאחר כיבוש הארץ ע"י האנגלים ולאחר ההכרזה על מצב מדיני חדש, לא מצאו בה העולים לא בתי-חרושת בערים ולא חקלאות מפותחת בכפרים. ארץ עזובה, אקלים חדש, מחלות ממאירות וחוסר תרבות – אלה התנאים שמצאו העולים החדשים, שהיו ברובם גם מעוטי-אמצעים, או חסרי אמצעים בכלל, ומאמצים גדולים נדרשו מהם כדי להתגבר על המכשולים. היה ברור שמאמצים אלה הם למעלה מיכלתו של היחיד, ורק בעזרה הדדית אפשר לכבוש את הטעון כיבוש וליצור יש מאין.

אנשי העליות האלו, שהם הגרעין של ציבור הפועלים בארץ כיום, למקצועותיו המרובים בעיר ובכפר, לא היה להם אותו פרצוף חברתי ותרבותי שהוא אפייני לפרולטריון הותיק שבמרכזי התעשיה של אנגליה או גרמניה, או של הפועלים החקלאיים באיטליה או בצרפת. זה היה ציבור בעל הכרה חברתית, אשר העמיד לעצמו אידיאלים חברתיים מסוימים, ומשאת נפשו לא היתה המלחמה המתמדת של הפועל המנוצל בנותן-העבודה המנצל, אלא הקמתה של חברה עובדת, שבה הפועל בעיר ובכפר הוא יוצר חפשי, עומד ברשות עצמו, אם במשקו הפרטי ואם במשק משותף לו ולחברים רבים כמותו.

כל הגורמים האלה יצרו תנאים מיוחדים להתפשטותה המהירה של התנועה הקואופרטיבית בארץ, ולא רק בדרכים הרגילים שבהם הלכה התנועה בחו"ל, אלא גם בצורות חדשות ובשטחים חדשים לגמרי. העדרם של בתי-חרושת קפיטליסטיים גדולים הקל על הקמתם של קואופרטיבים יצרניים מרובים כמעט בכל ענפי החרושת, ויש מהם אשר הגיעו למעמד כלכלי ומקצועי חשוב, והם ראויים להימנות עם המפעלים הקפיטליסטיים הגדולים אשר קמו בינתים עם התפתחותה המהירה של הארץ בעשר – חמש-עשרה השנים האחרונות. העדרו של משק-מדינה מסודר, הביא, למשל, להקמתה של הקואופרציה הענפה בהובלת הנוסעים והמשאות, שאין דוגמא לה בכל ארץ אחרת בעולם. הרצון הלוהט לחדור לחקלאות, לענפיה הראשוניים והעיקריים, הצורך ליצור בארץ חקלאות מודרנית, הביאו לידי הקמתה של הקואופרציה החקלאית הספציפית שלנו – הקבוצה, הקיבוץ ומושב-העובדים. כי היה ברור שבלי מאמץ קולקטיבי לא יוכל הבודד, שברובו היה רחוק מידיעת החקלאות, להתגבר על כל המכשולים שנערמו על דרכו בארץ זו, עם תנאיה האקלימיים, הקרקעיים והכלכליים הקשים, הנתונה גם להתחרות עם ארצות בעלות תרבות ורמה כלכלית גבוהה שהתפתחו במשך דורות. גם כיבוש המקצועות המרובים בעיר, בבנין ובחרושת, לא היה אפשרי בלי ארגונם של החלוצים הבודדים חסרי המקצוע לקבוצות קואופרטיביות, קטנות וגדולות, על יסודות של עזרה הדדית ושיתוף.

וכך אנו עדים לרשת קואופרטיבים של ציבור העובדים, מוסדות מקומיים ומרכזיים, המקיפים כמעט את כל ענפי החיים הכלכליים.

ומעניין הדבר – ואף הוא תוצאה של תנאים כלכליים וחברתיים מיוחדים של הישוב העברי – אותו ענף הקואופרציה שהוא אבן-פינה של התנועה הקואופרטיבית בעולם, הקואופרציה הצרכנית, הוא דווקא אינו תופס בארץ את המקום הראוי לו, ומבחינה יחסית עולים עליו ענפי הקואופרציה האחרים. הקואופרציה החקלאית, הן בייצור והן בממכר התוצרת, הן במשק העצמי והן בעבודה קבלנית במשקם של אחרים, וכן הקואופרציה היצרנית והשרותית – הן התופסות את המקום העיקרי בחשיבות משקית ובהיקף פיננסי. אחריהן באה הקואופרציה של השיכון, פעולה בעלת ערך מיוחד בארץ של עליה. גם הקואופרציה הקבלנית במקצועות הבנין העירוני התפתחה בשיעור שלא ראינו דוגמתו אפילו באותן הארצות של מרכז אירופה שבהן נעשו נסיונות רציניים בשטח זה, ביחוד אחרי מלחמת 1914. עליהן יש להוסיף את המוסדות לעניני ביטוח, והקואופרציה בשדה הבריאות (קופת-חולים).

וכתוצאה מובנת מאליה של היזמה הכלכלית והמשקית העצומה הזאת של ציבור העובדים בא גם הצורך במוסדות קואופרטיביים לאשראי, אשר ימציאו לכל המפעלים המרובים האלה את האמצעים הדרושים לעבודתם רבת-ההיקף. ואם הפועל בחו"ל, שרובו ככולו עובד שכיר הוא, ופעולתו המשקית העצמית מתחילה מארגונו כצרכן, ורק בשלבים העליונים של הצרכנות המאורגנת הוא מופיע כבעל בתי-חרושת ומפעלי-תעשיה עצמיים, שאף הם מכוונים, בעיקר, לסיפוק צרכי-המחיה הראשוניים, אם פועל זה הקים בכל זאת מוסדות עצמאיים לאשראי, לריכוז פקדונותיו ולמתן אשראי, – הפועל בארץ, המופיע קודם-כל כיצרן, על אחת כמה וכמה שמוכרח היה לדאוג למכשיר פיננסי מרכזי שלו, בעל-יכולת לכלכל את כל הרשת הענפה של מפעלים עצמיים.

והמכשיר הזה הוקם ביצירתו של בנק הפועלים, אשר עליו נוספו בשנים האחרונות מוסד מרכזי שני – והוא חברת “ניר” בע"מ – וקופות למלוה וחסכון במקומות.

 

בנק הפועלים    🔗

בנק הפועלים הוקם ע“י “חברת העובדים” והתחיל לפעול בסוף 1921. האמצעים הראשונים באו לו מהפצת מניותיו בין ציבור הפועלים בארץ ובקרב ידידיו בארצות הגולה, וע”י מלוה מיוחד של 40.000 לא“י, בערך, מצד ההסתדרות הציונית, שניתן ביזמתו ובהשתדלותו של ד”ר א. רופין. במידה שגדלה החברה ורבו המניות הרגילות שהופצו ע“י הנהלת הבנק, המירו, לפי הסכם מיוחד, את כסף המלוה במניות-בכורה של הבנק הנושאות רבית קבועה והנמצאות כיום בידי בנק אנגלו-פלשתינה. למרות מיעוט יכלתו של ציבור הפועלים בשנים הראשונות הללו, היתה בכל זאת הפצת המניות בארץ ובחו”ל נמרצת מאוד והונו של הבנק היה הולך ועולה, כפי שיש לראות מן הטבלא הבאה:

הגידול לא היה, איפוא, שווה בכל התקופות: לאחר קפיצה ניכרת ב-5 השנים הראשונות (1926–1922) באו שנות המשבר הקשות של 1927/29. בתקופה זו היה הכרח אפילו למחוק כמה חובות אבודים משנות השפל הכלכלי, ותוספת ההון בתקופה שניה זו של חמש שנים לא עברה על 22%. מ-1932 ואילך התחילה תקופת הגאות במשק הא“י כולו, והשפעתה היתה ניכרת גם בעסקיו של בנק הפועלים. בארבע השנים 1935–1932 גדל הונו ב-38%. גם מאורעות הדמים של 1936 והתקופה שלאחריהם לא האיטו את גידולו, והוא הגיע בסוף 1939 ל-189.000 לא”י, כלומר – שוב תוספת של 57.5% בארבע שנים.

אולם התפתחותו של בנק הפועלים מוצאת את ביטויה לא רק בגידול הונו העצמי, אלא גם במשיכת הון אחר, וקודם כל בריכוז חסכונות ופקדונות בעו"ש. בשנים הראשונות לקיומו לא האמינו מנהלי הבנק שהדבר יעלה בידם. בדו“ח הראשון שפורסם בראשית 1923 נאמר: “הבנק שלנו, שנועד בעיקרו לצרכי העבודה של הפועלים, ושאינו נותן קרדיט ללקוחות מחוץ לציבור הפועלים, אין לו גם תקוה לרכז פקדונות… היכולת של הפועלים להפקיד פקדונות היא בכלל קטנה מאוד”. ואמנם בשנת-המאזן הראשונה היה סעיף הפקדונות 10.000 לא”י, בערך. הגידול היה בתחילה אטי מאוד. ב-1925 – 43.300 לא“י, בסוף 1926 – ירידה עד 26.000 לא”י. בסוף שנת 1931 – עליה ל-48.000 לא“י. ואולם שמונת השנים האחרונות היו שנות גידול ניכר. בסוף 1935 הגיע סכום הפקדונות ל-339.400 לא”י, בסוף 1938 – ל-490.700 לא“י ובסוף 1939 (אחרי הבהלה בספטמבר אותה שנה לרגל הכרזת המלחמה) – ל-466.000 לא”י. וכדי להשלים את התמונה נשוה שלשה מאזנים של הבנק (מצד הפסיבה).

נמצא, שההון העצמי ירד במאזן מ-52.1% ל-21%, ואילו הפקדונות עלו מ-12.1% ל-23.1% ועד ל-52.4%, כלומר הבנק מרבה לגייס אמצעים מן החוץ, כדרך כל בנק הראוי לשמו. אם נקבל את מספרי 1922 בתור “100” הרי דרגות העליה הן:

קשה מאוד לעשות השואות בבנין הפסיבה בין בנק הפועלים לבין בנקים קואופרטיביים בחו“ל, העובדים בתנאים כלכליים ובנקאיים שונים לגמרי. ואולם יש ענין בעובדה, שבנקים בחו”ל – הונם העצמי, ביחס לס"ה של המאזו, הוא אחוז בלתי ניכר (מ-3.4%–6.7%), ואילו בבנק הפועלים ההון העצמי (עם הרווחים הבלתי-מחולקים וכו') הוא קרוב ל-25%. תנאים מיוחדים אלה משפיעים גם על גודל הרזרבה במזומנים, כפי שנראה להלן.

ומכאן לפעולות האקטיביות של בנק הפועלים, – למימון מפעליו של משק הפועלים הקואופרטיבי בארץ. הבא להשוות את פעולות הבנק במשך 8 השנים מ-1922 ועד 1939 ישים לב לא רק לשינויים בסכומי ההלואות, אלא גם לחלוקתם בין סוגים שונים של לקוחות, כלומר להסתעפות הלקוחה. אמנם, מהיום הראשון לפעולתו ועד היום הזה נתון הוא בכל אותם התנאים הקשים של חבלי-יצירה, שבהם מתלבט כל מפעל הבנין וההתישבות שלנו בארץ. רק שנים מעטות בתקופה זו יש לראותן כשנות גאות ורווחה; רובן – שנים של שפל, של משברים כלכליים ופוליטיים. המוסדות המיישבים לא נענו ע"י העם במידה מספקת, הכנסות הקרנות הלאומיות היו מפגרות תמיד לגבי צרכיו של המשק המתהוה, של חוסר-העבודה שהיה מלווה במתן סיוע על כל תוצאותיו השליליות. ואף-על-פי-כן ידע גם הבנק, כמו כל מפעלינו, להתגבר על הקשיים, להתרחב ולהתבסס.

ואם אמנם הקשיים לא חדלו גם כיום, הרי בדרך הלל עברה החקלאות המעורבת שלנו מרחק רב בהתפתחות ובכיבוש מקצועות שונים. נרכש נסיון חשוב, גדל ההיקף ונוצר בסיס משקי מוצק הרבה יותר. כל המשק ההסתדרותי התרחב, ולשדה פעולתו של הבנק נפתח אופק אחר לגמרי.

מחזורו הכללי גדל והיה: ב-1922 – 751,100 לא“י, ב-1931 – 2.060.500 לא”י, ב-1935 – 10.437.500 לא“י וב-1939 – 16.721.200 לא”י.

מובן שהפעולה האקטיבית העיקרית של הבנק היא מתן הלואות, וכאן אנו רואים התפתחות בלתי-פוסקת.

ב-1922 ניתנו הלואות בסך 1550000 לא“י, ב-1926 – 189.000 לא”י, ב-1931 – 235,500 לא“י, ב-1935 – 605.600 לא”י, ב-1939 – 670.400 לא"י.

אם נקבל את המספרים של 1922 בתור “100” – הרי תמונת ההתפתחות במתן הלואות היא:

ב-1922 – 100, ב-1926 – 122, ב-1931 – 152, ב-1935 – 390, ב-1939 – 432.

מענינת חלוקת ההלואות של הבנק בין לקוחותיו לסוגיהם לשנת 1939:

להבנת האופי המיוחד של הפעולות האקטיביות של בנק הפועלים בהתחשב עם הצרכים המשקיים הספציפיים של לקוחותיו, עלינו לזכור שחלק ניכר מהם, וקודם כל המשקים החקלאיים, מפעלי השיכון וחלק מהקואופרטיבים היצרניים, זקוקים לאשראי ארך-מועד בשביל השקעות יסודיות, שאינן חוזרות במהרה. במדינות מסודרות דואגת לכך הממשלה. הבאה לעזרת הבנקים. ארץ קלאסית בנידון זה היא צרפת, בה מספקת המדינה אשראי ארך-מועד וברבית נמוכה מאוד. אנו עדיין לא זכינו לכך, ובנק הפועלים נמצא במצב לא קל. דרושה היתה זהירות מרובה שלא לפגוע בשיווי-המשקל של המאזן ולא להשקיע את כספי הפקדונות והעו“ש שנמסרו לידיו לזמנים קצרים – בהלואות לזמנים ארוכים יותר. הבנק עמד בנסיון זה בהצלחה. אם נשוה את הסכום המצטרף מהון עצמי, מפקדונות שהופקדו לכתחילה לזמנים ארוכים וממלוות שנתקבלו ממקורות שונים במיוחד לתקופה ממושכת, לעומת סך כל ההשקעות של הבנק בהלואות לזמנים ארוכים משנה אחת, נראה כמה גדולה היתה הזהירות והקפדנות בעקרונות היסודיים של פעולה בנקאית נכונה: סכום כל ההלואות שניתנו לזמנים ארוכים אינו עולה על 250.000 לא”י, בערך. ומזה כ-170 אלף לא“י עומדים לפרעון כבר ב-3 השנים הקרובות. השיטה הזהירה בחלוקת אמצעים ע”י גיוון רשימת הלקוחות וע"י שמירת היחס בין ההלואות קצרות-המועד לבין ארוכות-מועד, השפיעה לטובה על מידת הליקבידיות של השקעות הבנק.

הבעיה של רזרבות מספיקות במזומנים וכושר לגייס חלק מן ההשקעות החריפה ביחוד ב-4–5 השנים האחרונות, עם החמרת המצב הבינלאומי. כאן נתגלתה שוב כל אי-הנורמליות שבמבנה משק הכספים בארץ, מחמת העדרו של בנק ממשלתי מרכזי, הבא, כרגיל, לעזרת המוסדות הפיננסיים הבריאים בשעות של בהלת מפקידים, ומחמת העדר פיקוח ממשלתי קפדני (היינו עדים גם לקרבנות קשים בגלל הליקויים הללו). בנק הפועלים עמד איתן כל תקופות המשבר, אשר הלכו ונשנו מסוף 1935 (מלחמת איטליה-חבש) זה פעמים אחדות – ב-1935, בבהלת 1938, בספטמבר 1939 (יום פרוץ המלחמה) ובמאי 1940.

הבנק ידע גם לשמור על ערך מניותיו ותמיד ביקש דרכים לעשותן נייר-ערך עובר לסוחר, שאינו נקנה בתורת תרומה, אלא כהשקעה רגילה, אם כי תפקיד זה הוא אחד הקשים ביותר בתנאי הארץ. כדי להשיג מטרה זו שמרה הנהלת הבנק שמירה מעולה זה 8 שנים רצופות (מ01932 ואילך) על תשלום קבוע ומסודר של הדיבידנדה (4%) על המניות.

ולבסוף עוד נקודה אחת: שער הרבית של הבנק. השער עולה ברוב המקרים ל-8% ומעורר תלונות מצד לקוחות ידועים, בעיקר מצד המשקים החקלאיים שאין ביכלתם לשאת בעול זה. הבעיה מחכה עדיין לפתרונה, והוא אחד ואין שני: ריבוי ההון העצמי של הבנק, ולכך מופנים המאמצים המרובים של הנהלת הבנק, שהוכתרו גם בהצלחה ניכרת.

 

“ניר”    🔗

כבר נאמר לעיל שמפעלה המשקי של ההסתדרות בשטחיו השונים זקוק קודם כל לאשראי ארך-מועד, ואין בזה חידוש. כל מפעל התישבותי הקשור בחקלאות לסוגיה השונים ומצריך הקמת כלי-ייצור ומכשירי שיווק, בתי-מלאכה וחרושת ושכונות בערים ובכפרים – זקוק להון-השקעה שאינו ניתן להיפרע אלא במשך תקופה ארוכה מאוד.

בתנאי מציאותנו נאלצה “חברת העובדים” לקבל עליה את התפקיד הזה, נוסף על העזרה הגדולה של התנועה הציונית וקרנותיה השונות. למטרה זו הקימה מכשיר מיוחד, שתפקידו לרכז בדרכים חדשות את ההון להשקעות ארוכות-מועד – היא חברת “ניר” בע"מ, שהתחילה לפעול, בתבניתה כיום, בשנת 1935.

הטבלא הבאה משקפת את גידולו של הון החברה לצורותיו השונות (כל הסכומים בלא"י):

	1935	1936	1937	1938	1939
1. מניות יסוד	5.000	5.000	5.000	5.000	5.000
2. מניות רגילות	29.096	45.163	55.137	68.173	87.799
3. קרן מלואים ומיוחדות	9.712	20.000	35.000	49.500	55.981
בס"ה הון רגיל יחד עם הקרנות	43.808	70.163	95.137	122.673	148.780
4. מניות בכורה הניתנות לפדיון	57.479	126.614	147.893	170.853	155.761
בס"ה הון מניות	101.287	196.777	243.030	293.526	304.541

ההון העצמי במוסד זה עלה. איפוא, במהירות גדולה יותר מאשר הונו העצמי של בנק הפועלים. והטעם הוא משום שכאן פעלו התנאים המיוחדים של מפעל ה“העברה”, כי כל התקשרות עם עולה חדש, בעל אמצעים, ביחס להעברת הונו לארץ היתה מותנית ברכישת סכום מניות-בכורה הניתנות לפדיון. הגידול המהיר הזה של הון-מניות הניח לחברה אפשרות לפתח את ריכוז האמצעים גם בדרכים אחרות ע“י הוצאת אגרות-חוב לתקופת פרעון של 20–15 שנה וע”י קבלת מלוות ופקדונות ארוכי-מועד. כך קיבל מאזן הפסיב של החברה את קוי ההפתחות דלקמן (כל הסכומים בלא"י):

גידול מהיר זה של האמצעים איפשר לחברה לפתח גם את הפעולות האקטיביות שלה, הן באמצעיה היא והן מתוך שיתוף עם גורמים אחרים: ב-1936 ניתנו הלואות 178.408 לא“י ב-1936 – 189.992 לא”י, ב-1937 – 169.563 לא“י, ב-1938 – 176.955 לא”י, ב-1939 – 140.399 לא"י. הלואות אלו ניתנו, בעיקר, למטרות חקלאיות שונות, הדורשות, כאמור, אשראי לזמנים ארוכים, כגון: סידור הספקת מים והשקאה, מטעים, רכישת מכונות חקלאיות, בנינים לדירה ולצרכי המשק, רכישת בהמות-חלב, סידור רפתות ולולים וכו' וכו'.

אולם הקשר עם השוק הפרטי והשיתוף עם מוסדות אחרים אילצו את החברה לגוון את השקעותיה ולהלוות כספים גם בעיר. הטבלא דלקמן (עמוד 261) מראה שב-1935 היו שקועים בחקלאות 85% של כל ההלואות, ולסוף 1939 ירדו ההשקעות החקלאיות עד 47%–46%. לעומתן, עלו ההשקעות במוסדות כספיים ובמפעלים עירוניים עד ל-54%.

חברת “ניר”, לא בלבד שהשיגה את המטרה שלשמה נוסדה, אלא גם היתה גורם חשוב להעברת הונה של העליה הגרמנית. ואף אם היו כמה סידורים שעלו, באופן יחסי, ביוקר לעולה, אין ספק שדרך זו היתה בשבילו אחת הדרכים החשובות והמועילות ביותר.

פעולות “ניר” במשך 5 שנים

(הסכומים כוללים רבית לשנים הבאות. כל הסכומים בלא"י)

 

קופות-המלוה    🔗

הקופות השיתופיות למלוה וחסכון של העובדים בארץ שייכות לפי המבנה שלהן, הארגוני והחוקתי, לקואופרטיבים לאשראי מסוגו של שולצה-דליטש. הונם – דמי-חבר, שאפשר בתנאים ידועים לקבלם בחזרה בשעת יציאה מן האגודה; החברים נושאים באחריות הדדית, מוגבלת לפי התקנות, לעסקי האגודה בכללם; המוסדות המנהלים נבחרים באופן דמוקרטי באספות כלליות של החברים; האגודה שואפת לא לרווחים לשם חלוקת דיבידנדה, כי אם לשרות נוח וטוב לחבריה במתן אשראי; הקרנות המצטברות מעודפי הרווחים שייכות לכלל האגודה ואינן מתחלקות בין החברים. עד כאן כדרך כל הקופות שבעולם.

ואולם יש בקופות אלו משהו מיוחד, שאין דוגמתו במקום אחר, פרט להתחלות פחותות-ערך בזמנו באוסטריה או בארצות-הברית. והיחוד הזה איננו במבנה הארגוני שלהן, אלא בהרכבן החברתי. בכל מקום מקיפים הקואופרטיבים-לאשראי בערים את מעמד בעלי-המלאכה והסוחרים הזעירים, ובכפרים את האיכר הבינוני; אצלנו הנושא הוא הפועל השכיר בעיר ובמושבה. כבר עמדנו לעיל על התנאים המיוחדים שגרמו לכך, שהפועל אצלנו מופיע לא רק כצרכן וכחוסך, אלא גם כיצרן הזקוק לאשראי. קופותינו הצליחו במשך זמן קיומן להקיף חלק גדול מאוד מציבור זה, שלמענו נועדו.

הטבלא הבאה נותנת לנו מושג על ריבוי החברים בקופות בערים, במושבות הגדולות ובמושבי-העובדים:

מספר הקופות ומספר חבריהן

אף שנות המשבר, עקב מאורעות-הדמים, לא עיכבו את הריבוי. במידה שהפועל העברי היכה שרשים בארץ גדלו צרכיו לאשראי, רבו גם האמצעים החפשיים שנמצאו בידיו, נוצרה האפשרות לראותו לא רק כלווה כי אם גם כמפקיד וחוסך. באופן כזה נוצרו התנאים האובייקטיביים ההכרחיים לפעולה בנקאית נורמלית: מצד אחד ריכוז סכומים ניכרים עלדידי משיכת החסכונות והפקדונות (בתוספת אשראי מאת הבנקים המרכזיים) ומצד שני סיפוק אשראי למועדים קצרים וארוכים למטרות שונות.

את גידול האמצעים הכספיים לפי שלושת סוגיהם העיקריים – הון עצמי. פקדונות וחסכונות ואשראי ממקורות אחרים – יש לראות מתוך הטבלא הבאה (הסכומים – בלא"י):

התפתחותם של שלושת המקורות הנ"ל במשך 10 השנים האחרונות נשקפת מתוך הטבלא הבאה (אם ניקח את מספרי 1930 כ-100):

מתוך שתי הטבלאות הללו אתה רואה לא רק את גידולם האבסולוטי המהיר של האמצעים הכספיים (פי 13½ ב-5 השנים הראשונות 1935–1930 ופי 16½ בכל עשר השנים האחרונות), אלא גם את השינויים החשובים שחלו בהרכב הפנימי של האמצעים הללו: המלוות ממקורות אחרים, שהיו קרוב למחצית כל הסכומים ב-1930 (בדיוק: 42.5%) ירדו לראשית 1940 עד 37.4%; לעומת זאת גדלו הפקדונות מ-36.4% עד ל-44.9%. הרי שהקופות הצליחו לרכוש את אמונו של ציבור הפועלים, אשר הפקיד אצלן את חסכונותיו בבטחון גמור. ליום 1.8.39 (בסמוך למלחמה) הגיעו הפקדונות והחסכונות בקופות ל-322.000 לא"י, ורק בהלת המפקידים שפרצה בחדשים ספטמבר–אוקטובר הורידה את הסכום עד

ל-247.000 לא"י בסוף 1939.

סוגי ההלואות הניתנות ע"י הקופות לחבריהן מתחלקות, כמקובל, לשתי קטגוריות גדולות: א. הלואות פרודוקטיביות ב. הלואות למטרות סוציאליות. הסוג הראשון כולל את ההלואות הניתנות לרכישת מכשירים או בהמות-עבודה, הכנסת דמי-חבר לקואופרטיב יצרני או שרותי, רכישת מגרש, הקמת בית, סידור משק-עזר, תשלום דמי-חכירה של בית-מלאכה או מגרש וכדומה. הסוג השני כולל את ההלואות הניתנות לחבר שהוא במצב דחוק לרגל הוצאה גדולה שהוטלה עליו בבת-אחת והיא למעלה מיכלתו באותה שעה, כגון: תשלום שכר-דירה מראש, נישואים, לידה, מחלה, הבראה, עזרה דחופה לעליית קרובים, תשלום חובות, שביתה וכדומה. ואף שהסוג הראשון הוא לכאורה מלבב יותר, בהיותו יוצר בסיס כלכלי מוצק ללווה ואפשרות לשלם את חובו ע“י תוספת ריוח או ע”י חסכון בהוצאות, הרי גם הסוג השני איננו “נחות-דרגה”. כבר ראינו בארצות שונות שהעדר עזרה רציונלית באשראי זול בשעת דחק סוציאלי הסגיר המוני עובדים לניצול אכזרי ולשעבוד נצחי בידי מלוים ברבית קצוצה. ואולם יש הבדל בין שני הסוגים: הסוג הראשון מצריך עפ’י רוב אשראי ארך-מועד – כי אין המכונה או הבית שנרכשו יכולים להשתלם במשך זמן קצר – ואילו בסוג השני אפשר להסתפק בהלואות קצרות-מועד של 18–12 חדשים. ברי, שאחוז ההלואות ארוכות-המועד גדול יותר בכפר, במקום שהאשראי דרוש למטרות חקלאיות, מאשר בעיר, שבה גדול יותר אחוז ההלואות למטרות סוציאליות.

מובן, שבשנים הראשונות, כאשר הונן העצמי של הקופות היה מצער והן ניהלו את פעולותיהן, בעיקר, בכספים שקיבלו בהלואה מאת הבנקים – לא יכלו לפתח פעולה רחבה. ההלואות לחברים היו ברובן בסכומים של 25–5 לא"י על מנת לסלקן בתשלומים חדשיים במשך 12–10 חדשים, ואף שער הרבית היה גבוה מאוד (התחילו ב-12½%), כיוז שהמחזור הקטן לא הספיק לכסות את כל ההוצאות להנהלת הענינים. ואולם במידה שהקופות הלכו והתבססו, במידה שגדל הונן העצמי וקרנות המלואים, במידה שרבו סכומי הפקדונות, ובהם גם פקדונות לזמנים קבועים וארוכים ונפתחו מקורות חדשים לקבלת הלואות ארוכות-מועד (“הסנה”, ‏“ביצור”, “ניר” ובנק הפועלים), ניתנה האפשרות להרבות גם במתן הלואות לזמנים ארוכים, בעיקר לשם שיכון וסידור משקי-עזר, ולאט לאט הורד גם שער הרבית, אם כי לא בכל המקומות ולא במידה הרצויה.

את ההתפתחות של מתן ההלואות ויתרותיהן אפשר לראות מתוך הטבלא הבאה (הסכומים בלא"י):

הננו רואים, שהגידול וההתרחבות לא פסקו אפילו בשנות המאורעות הקשות. אמנם, שנות המשבר וחוסר העבודה, אשר דלדלו את ציבור הפועלים, השפיעו לרעה על מהלך עבודתן של הקופות וגרמו לריבוי המפגרים וסכומי-הפיגורים ביחס ליתרת ההלואות. אולם הזהירות בהנהלת העסקים, השמירה על הבטחת הרזרבות הדרושות לשעת צרה כי תבוא, עמדו לקופות אפילו בשנים האחרונות המסוערות, כאשר הורגשה סכנת המלחמה המתקרבת והמוני המפקידים הובהלו כפעם בפעם ע"י מאורעות מדיניים שונים.

ודאי, יש עוד כמה וכמה נקודות חשובות הטעונות שכלול: הורדת שער הרבית, הגדלת האמצעים מכל שלושת המקורות, חינוך יסודי של ציבור החברים לעקרונות הקואופרטיביים, ובעיקר ‏– לחסכון ולשימוש רציונלי באמצעים הנתונים לרשותם. נקודות אלו יעסיקו עוד הרבה את המוסדות המנהלים של הקופות – ועל כולם את “ברית הפיקוח” של קופות המלוה. אולם אין ספק כי נוצר מכשיר חשוב בחייו החברתיים והמשקיים של ציבור העובדים בארץ.

 

סיום    🔗

גם בשדה האשראי והפיננסים צעדה התנועה הקואופרטיבית צעדים חשובים בדרך שחרורם של מיליוני חבריה מתלותם במשק הקפיטליסטי עם כל הכרוך בו. לא קלים היו נסיונותיה בשדה זה, ולעיתים הביאו לידי כשלונות קשים. אולם, כידוע, התנועה הקואופרטיבית של המוני העמלים אינה הופעה נבדלת, אלא חוליה בשרשרת מלחמתו הפוליטית והארגונית של ציבור העובדים. היא גם אחד הביטויים של התפתחות הדמוקרטיה כולה. כל כיבוש נוסף של הפשיזם פירושו גם הרס וחורבן לתנועה הקואופרטיבית באותה

הארץ. שינוי המפה הפוליטית לרעה או לטובה גוררת אחריו גם שינוי מקביל של המפה הקואופרטיבית.

בשעה שנכתבת סקירה זו, וביחוד בחדשים המעטים שלאחריה, עלה הנחשול הנאצי לכבוש את אירופה ואת העולם כולו. אחד אחרי השני נכרתו אילנות קואופרטיביים ענפים ומפוארים, פרי עמל וגידול של עשרות בשנים, המפעל הנהדר שהוקם במשך תקופה ממושכת של בניה קפדנית ומאומצת נחרב בן לילה. ויותר מאשר בכל זמן אחר נעשה ברור למיליוני חברי הקואופרטיבים, אשר בארצות שונות האמינו עוד בתורת “נייטרליותה הפוליטית” של התנועה הקואופרטיבית, שגורלה קשור קשר בל-ינותק עם גורלה ועתידה של הדמוקרטיה האמיתית – תנועת הפועלים המשחררת.

א. זברסקי ¹