השטר תופס מקום חשוב בעולם המסחרי של ימינו, והוא לא הגיע אליו אלא בכוח סגולתו כנייר עובר-לסוחר (Negotiable Instrument), המקנה למחזיק בו את הזכות לתבוע בשמו הוא את הסכום הנקוב בשטר ולהקנות, בתנאים ידועים, למקבל ההעברה זכות של בעלות מוחלטת עליו, גם אם בעלותו של המעביר פגומה. אולם דווקא גמישותו זו של השטר לעבור מיד ליד נותנת מקום לאונאה (כגון העברת שטרות שנמסרו לפקדון בלבד, וכדומה), והמחוקק התנה תנאים פורמליים, שיש למלא אחריהם בדייקנות, כדי לקיים את זכויותיו של המחזיק בשטר. מכאן, שידיעה בדיני השטרות מועילה לסוחר ולפקיד מסחרי, ועל אחת כמה היא הכרחית לכל העוסק בעסקי בנק, שכן עסקי השטרות הם חלק מכריע בהיקף פעולותיו של הבנק המסחרי.

חוק-השטרות ככל החוקים המסחריים האחרים שהממשלה המנדטורית הנהיגה בארץ-ישראל, מבוסס על החוק האנגלי. ואכן פקודת השטרות 1929¹, שבאה במקום הסעיפים 146–70 של החוק המסחרי העותומני מ-18 ראמאדאן, 1266, שונה אך מעט מחוק-השטרות האנגלי הידוע בשם Bills of Exchange Act 1882; ובהתאם לסעיף 2, סעיף קטן (2), מפקודת השטרות 1929, יש לפרש את הפקודה הזאת לפי חוק-השטרות האנגלי. דבר זה יש בו ברכה, כי ע"י כך ניתנת לנו האפשרות להיזקק לשפע פסקי-הדין של בתי המשפט באנגליה, שהם מבהירים, מפרשים ומשלימים את החוק עצמו. מיום שהפקודה קיבלה תוקף חלו בה אך שינויים קלים.

אפשר לומר שמהצד המעשי חוק-השטרות שלנו נותן תשובה לשתי שאלות עיקריות, והן:

א. כיצד רוכשים זכויות מלאות בשטר?

ב. כיצד מקיימים את הזכויות שנרכשו?

 

קנין זכויות בשטר    🔗

הרוצה לרכוש זכויות מלאות בשטר צריך לדאוג לכך שיהא מחזיק בשטר בדרך הרגילה. לפי סעיף 28 של הפקודה “מחזיק בדרך הרגילה” הוא אדם: 1) שלקח מחברו שטר שלם, ז. א. שטר שאינו חסר כל פרט ואשר למראית-עין הוא בסדר גמור; 2) שלקח את השטר לפני שהגיע זמן פרעונו בלי ידיעה שהשטר לא כובד לפני זאת (אם אמנם היה כדבר הזה); 3) שלקח את השטר בתום-לב, בתמורה ובלי ידיעה על איזה מום שהוא בזכותו של מעביר השטר.

התנאי הראשון הוא, איפוא, שהשטר יהיה שלם בצורתו, כלומר שיכיל את כל הפרטים החיוניים לקיום השטר. סעיפים 2, 3, ו-3 (2) של הפקודה קובעים כי “שטר” (“Bill”) פירושו – “שטר חליפין (Bill of Exchange) וכולל שיק”; כי “שטר חליפין הוא פקודה בכתב בלי תנאי, חתומה ע”י נותן הפקודה ודורשת מהאיש, שאליו נערכה הפקודה, לשלם לפי הדרישה, או בזמן עתיד קבוע, או שניתן לקבעו, סכום כסף מסוים לאדם נקוב או לפקודתו או למוכ“ז”; וכי “תעודה שאיננה ממלאה אחרי התנאים הנ”ל איננה שטר חליפין".

פירושו של “שטר חוב” (“Promissory Note”) לפי סעיף 84 של הפקודה הוא: “הבטחה בכתב בלי תנאי מאדם אחד לאחר, חתומה ע”י נותן ההבטחה, שלפיה הוא מתחייב לשלם לפי הדרישה, או בזמן עתיד קבוע, או שניתן לקבעו, סכום כסף מסוים לאדם נקוב, או לפקודתו, או למוכ“ז”.

פירושו של שיק לפי סעיף 73 של הפקודה הוא: שטר-חליפין משוך על בנק העומד לפרעון לפי הדרישה.

ההבדל בין שטר-חליפין ושטר-חוב, הוא, איפוא, בזה ששטר-חליפין (ובכללו שיק) הוא פקודת תשלום, ושטר-חוב הוא הבטחת תשלום. ואף-על-פי שבארץ-ישראל אין משתמשים כמעט בשטרי-חליפין, חוץ משיקים, הרי הפקודה שלנו, מכיון שהיא מבוססת על החוק האנגלי, דנה בעיקר בשטרי-חליפין. אלא, שרוב הדינים של שטרי-חליפין (חוץ מדיני הגשה לקיבול Acceptance –, קיבול, קיבול לאחר פרוטסט, ושטרות בסריה) חלים גם על שטרי-חוב. גם במאמר זה המלה “שטר” משמעותה “שטר-חליפין”, היינו פקודת תשלום, וכשידובר בהבטחת תשלום ייאמר “שטר-חוב”.

הבה נבדוק מקרוב כל תנאי מהתנאים הנ"ל הדרושים לקיום שטר.

פקודת תשלום

ההוראה לשלם צריכה להיות פקודה, כלומר לשון של צו ולא של בקשה (לשון של נימוס מותרת). אין הפקודה צריכה להיות על תנאי, כי כל תנאי עלול לשים לאַל את עצם הפקודה. גם ההבטחה בשטר-חוב צריכה להיות שלא על תנאי. פקודה לשלם מתוך קופה מסוימת נחשבת לפקודה על תנאי. לעומת זאת, פקודה לשלם בצירוף הוראה למשלם להחזיר לעצמו את הכסף מתוך קופה מסוימת או לחייב חשבון מסוים מותרת. גם הפקודה וגם ההבטחה צריכות להיות בכתב, – בכל כתב שהוא ובכל שפה שהיא. הפקודה שבשטר צריכה להיות חתומה ע“י נותן הפקודה, הנקרא “מושך”, וההבטחה בשטר-חוב – ע”י המבטיח הנקרא “חותם”. גם אם אפשר להוכיח שגוף הפקודה כתובה בכתב ידו של פלוני, אין לחייב אותו אלא אם חתם עליה².

החתימה

החתימה צריכה להיות על פני השטר, כרגיל, מלמטה לכתב בקצהו האחד. חתימה בשם מסחרי או בשם בדוי אף היא מחייבת את חותמה. אף סימן או טביעת אצבע מספיקים. אין החתימה מחויבת להיות ביד המושך או החותם דווקא, וחתימה ע“י אחר ברשות המושך או החותם מספיקה. חתימת שם שותפות הרי היא כאילו נקבו את שמותיהם של כל אחד מן השותפים. חותמת של חברה, או של אגודה שיתופית, או של שותפות, או של כל אישיות יורידית חתימה חוקית היא, בתנאי שהחותמת הוטבעה על ידי איש או מספר אנשים שהם מורשים לכך, שאם לא כן הרי זו כחתימה שנעשתה בלי רשות. חתימה ע”י בא-כוח מחייבת את המרשה, אם בא-כוחו פעל בתחומי יפוי-הכוח שניתן לו. מכאן, שיש לבדוק בכל מקרה את יפוי-הכוח. אם חתם אדם בשם אחר בלי שהיה מיופה-כוח לכך, הוא אחראי באופן אישי לפרעון השטר³. חתימת קטן או שוטה אינה מחייבת את חותמה, ואולם איננה פוגמת בתוקף השטר, והמחזיק בו יוכל לתבוע משאר הצדדים הנקובים בשטר. חתימה מזויפת אינה יכולה, כמובן, לחייב את האיש שאת חתימתו זייפו, גם אם השטר נמצא בידי מחזיק -בדרך רגילה. הטעם לדבר הוא, שאם החתימה מזויפת, הרי זה כאילו לא היתה חתימה מעולם. ואולם חתימה מזויפת של המושך (בשטר) או של החותם (בשטר-חוב) אינה פוגעת בתקפו של השטר או של שטר-החוב לגבי אחריותם של צדדים אחרים הנקובים בו. כך, למשל, אין הקבּל של שטר חליפי, ז. א. האיש שאליו נערכה הפקודה לשלם ואשר רשם על השטר את התחייבותו לשלם, יכול לטעון נגד מחזיק בדרך רגילה שחתימת המושך היא מזויפת, כי היה עליו לבדוק היטב את חתימת המושך בטרם רשם את התחייבותו לשלם, ומאחר שהתחייב לפרוע אין הוא יכול להשתחרר מהתחייבותו. במקום שיש כמה חתימות צריך לברר, אם ההתחייבות של המושכים או של החותמים היא התחייבות סולידרית ומחייבת את כולם יחד וכל אחד לחוד, או התחייבות משותפת (אפשר לברר זאת מתוך נוסח השטר). אם ההתחייבות היא בלשון רבים, כגון ‏“אנו מתחייבים לשלם”, הרי היא משותפת, ואם היא בלשון יחיד, אבל נחתמה ע"י יותר מאיש אחד, רואים אותה כהתחייבות סולידרית. רצוי, כמובן, שהכוונה תהא מפורשת בשטר ברור בהחלט. כך למשל, אפשר לפרש את תנאי הסולידריות בגוף ההתחייבות, כגון “אנו כולנו יחד וכל אחד לחוד מתחייבים לשלם”. גם בהתחייבות משותפת וגם בהתחייבות סולידרית אחראי כל אחד מהחותמים לתשלום כל סכום השטר. אלא שבהתחייבות משותפת צריך לתבוע את כולם יחד, ואם הגישו תביעה נגד אחד בלבד, שוב אי-אפשר להגיש תביעה נפרדת נגד שאר החותמים. אך בהתחייבות סולידרית חייבים כולם יחד וכל אחד לחוד.

[סעיפי הפקודה: 92, 54. 24, 23, 22].

מובן מאליו שעל השטר יש להדביק בולים כחוק (על כך ידובר בפרק מיוחד) ואת הבולים יש “לבטל” בזמן החתימה, אולם אין צורך שהחתימה תהיה על הבולים דווקא. אמנם רצוי שתהא בחלקה על הבולים ובחלקה על השטר מחשש פן יפול הבול עם החתימה שעליו או שמא יועבר עם החתימה על מיסמך אחר.

הצדדים בשטר

נותן הפקודה נקרא,‏ כאמור לעיל, “מושך” (Drawer), האיש שאליו ערוכה הפקודה נקרא “נמשך” (Drawee), והאיש הנקוב בשטר כמקבל התשלום נקרא “נפרע” (Payee). גם את הנמשך וגם את הנפרע יש לציין בשמו או באופן אחר שיש בו כדי לזהותו. מותר לערוך שטר שיהא עומד לפרעון לנמשך או למושך עצמו או למוכ“ז. מותר שהמושך והנמשך יהיו איש אחד, ומותר שהנמשך יהיה שם בדוי או קטן או שוטה; במקרים אלה רשאי המחזיק בשטר לראות את המיסמך שבידו כשטר או כשטר-חוב, כפי רצונו; ההפרש הוא רק ביחס לחובות המחזיק (כפי שנדון בזה להלן). אפשר לערוך שטר לכמה אנשים ביחד, בין אם הם שותפים או לא, אולם אי-אפשר לערוך שטר אל יותר מאיש אחד באופן אלטרנטיבי או לאחד אחר השני. יכולים לערוך שטר לטובת כמה אנשים ביחד, או אפילו באופן אלטרנטיבי לאחד או לאחדים מתוך כמה נפרעים. כן אפשר לערוך שטר לטובת בעל משרה מסוימת, כגון “ראש העיריה”. אם שמו של הנפרע הוא שם בדוי, או שהנפרע אינו קיים, אפשר לראות את השטר כשטר למוכ”ז. הנמשך הוא האישיות החשובה ביותר שבשטר, כי כוונת המושך היא שהנמשך יפרע את השטר. לרוב יש בידי הנמשך סכום כסף לטובת המושך, או שהוא חייב לו חוב תמורת סחורה או באופן אחר שהוא, והמושך נותן לנמשך פקודה למי לשלם את הכסף. ואולם אין הנמשך אחראי לפרעון השטר כאחד הצדדים לשטר כל זמן שלא הגישו לו את השטר המשוך ולא השיגו את הסכמתו לפרוע. אם נתן את הסכמתו הריהו נקרא מאז קבּל ונעשה אחראי לפרעון כצד בשטר. לעומת זאת, אם יש בידי הנמשך כסף שנועד לפרעון השטר, דינו של השטר כהעברת חוב לטובת המחזיק בשטר מרגע שהוגש לפני הנמשך. והמחזיק יוכל לדרוש מהנמשך את פרעונו⁴. מובן שהנמשך יש לו זכות לעורר נגד המחזיק אותן הטענות שהיה יכול לעורר נגד המושך. את הקיבול צריך הנמשך לציין במלים על פני השטר, כגון: “קיבלתי” או “אני מסכים” וכדומה, ובחתימת ידו בשולי המלים הנ“ל. אך אפשר גם להסתפק בחתימת שם הנמשך בלבד על פני השטר בלי כל תוספת מלים שהן. רצוי להוסיף תאריך. כבר נאמר שפקודת התשלום צריכה להיות בלי כל תנאי; לא כן קיבול השטר ע”י הנמשך שהוא יכול להיות קשור בתנאים, כגון שהקבּל מסכים לפרוע אותו בתנאי שהמחזיק בשטר ימסור לידו שטרי-מטען של סחורות. כן אפשר שהקיבול יהיה חלקי, היינו – שהקבּל מסכים לשלם רק חלק מסכום השטר. קבּל יכול גם לשנות את תנאי השטר בהסכימו לשלם בתאריך אחר, שלא כנקבע בשטר, או במקום אחר. להלן נראה, שהמחזיק בשטר רשאי לראות קיבול מוגבל מסוג זה כסירוב, ואם מסכים המחזיק להגבלות אלה, הרי כמה מזכויותיו נפגעות.

[סעיפי הפקודה: 18, 16, 6. 5, 4]

הסכום

סכום השטר צריך שיהא מסוים ולא יניח מקום לספק. בכל זאת אין השטר נפגם, אם נאמר בו שיש לשלם סכום מסוים “בצירוף רבית” או שיש לשלם את הסכום בתשלומים לשיעורים קבועים, ואפשר להוסיף הוראה שאם תשלום אחד לא ישולם במועדו, כל סכום השטר יעמוד לפרעון בבת-אחת. כן אפשר להתנות שהשטר ישולם לפי שער חליפין קבוע או ניתן להיקבע. אם נמשך השטר מחוץ לארץ-ישראל ועומד לפרעון בארץ-ישראל והסכום הוא במטבע זר, יש לחשב לפי שער החליפין בזמן הנועד לפרעון, מלבד אם נכללה בשטר הוראה לנהוג אחרת. לעומת זאת אם נמשך השטר בארץ-ישראל במטבע זר, יש לחשב את שער החליפין לפי התאריך שבו היה התשלום למעשה⁵. כרגיל, כותבים בשטר את הסכום גם במלים וגם בספרות, אולם אין זה הכרחי, ואפשר לכתוב או במלים או בספרות. רצוי, כמובן, לכתוב במלים, שאינן ניתנות על נקלה לשינוי. אם יש הפרש בין הסכום המפורש במלים ובין הסכום הרשום בספרות, הרי הסכום המפורש במלים הוא הסכום שיש לשלמו. אם הסכום נקוב יותר מפעם אחת (במלים בלבד או בספרות בלבד) ויש הפרש בין האחת לשניה, הסכום הקטן ביותר נחשב לסכום השטר. אם השטר קובע שיש לשלם את הסכום ביחד עם רבית, ולא פורש מאימתי משלמים את הרבית, מחשבים אותה מתאריך השטר, ואם אין בו תאריך – מיום שהוצא מידי המושך. אם לא נזכרה הרבית בשטר, יש על כל פנים לשלם רבית מיום הפרעון ואילך; ואם עומד השטר לפרעון לפי הדרישה, מחשבים את הרבית מיום ההגשה לפרעון. כרגיל, קובע בית-המשפט את הרבית לפי שער של 9%, שהוא שער הרבית המכסימלי המותר בארץ-ישראל. אולם רשאי בית-המשפט לפי המסיבות להקטין את שער הרבית שיש לשלם מזמן הפרעון ועד התשלום המלא אף אם נקבע בשטר שער רבית מסוים.

[סעיפי הפקודה: 72, 58, 8]

זמן הפרעון ומקומו

כפי שראינו יש לקבוע בשטר אם הפרעון יהיה לפי הדרישה (בכל שעה שיידרש) או בזמן עתיד קבוע או שניתן לקבעו. שטר עומד לפרעון לפי הדרישה – אם נאמר בו בפירוש שהפרעון הוא לפי הדרישה, או אם נאמר בו שהפרעון הוא עם ראיה או בשעת הגשה, או אם לא נאמר בכלל מתי יש לפרעו. זאת אומרת, שאם לא נאמר בשטר מתי הוא זמן הפרעון, יש לראותו כשטר העומד לפרעון לפי הדרישה. זמן הפרעון נחשב כניתן להיקבע, אם נאמר בשטר, שהפרעון הוא כעבור זמן מסוים מתאריך השטר או מראייתו, או אם נאמר בו שזמן הפרעון הוא לאחר שיקרה דבר שצריך לקרות, אף אם לא ברור מתי יקרה, כגון: “שנה אחת לאחר מותו של פלוני”. לעומת זאת, אם נאמר כך בשטר ואין הכרח שהדבר יקרה, השטר פגום ואינו נחשב לשטר כלל ועיקר, למשל: “שנה אחת לאחר חתונתו של פלוני”. ואף אם קרה הדבר אין הוא נותן תוקף לשטר. הטעם הוא, כפי שראינו לעיל, משום, שאסור להתנות תנאים בשטר (“פקודה בלי תנאי”).

אין הכרח שיכתבו בשטר את תאריך משיכתו. אבל רצוי לעשות כן, כי לעיתים יקשה לקבוע את זמן פרעונו של השטר אם לא נרשם תאריך המשיכה. אכן, המחוקק מורה הלכה שאם זמן פרעונו של שטר נקבע למועד מסוים לאחר תאריכו ותאריך המשיכה חסר, כל המחזיק בשטר הזה רשאי לרשום בו את תאריך המשיכה והשטר שריר וקיים לגבי מחזיק בדרך רגילה, גם אם הוּסף תאריך בלתי-נכון בזדון או בשגגה. ברור, שאת התאריך יש להוסיף לפני שהשטר בא לידי המחזיק בדרך רגילה, שהרי ראינו לעיל, כי מחזיק בדרך רגילה חייב לקבל את השטר כשהוא שלם בצורתו. איך השטר נפגם רק מפני שנרשם בו תאריך מוקדם או מאוחר של המשיכה. אם זמן הפרעון של השטר חל ביום שאינו יום עסקים, ייחשב הדבר כאילו חל זמן פרעונו ביום-העסקים הבא אחריו. ימים שאינם ימי עסקים הם: יום ששי, יום שבת ויום ראשון, וכן כל חג שהנציב העליון מודיע עליו בעתון הרשמי. נמצא, שאף-על-פי שאצלנו אין שלושה ימי חסד, כמו באנגליה, הרי מכיון שימי ששי, שבת וראשון אינם ימי עסקים, ישנם בעצם גם לנו שלושה ימי חסד. וכשזמן פרעונו של שטר חל בימים הנ"ל אין משלמים אותו אלא ביום השני לשבוע.

כשמחשבים את זמן פרעונו של שטר העומד לפרעון בזמן קבוע לאחר התאריך או לאחר ראיה או לאחר שיקרה מאורע מסוים, מוציאים את היום שממנו מתחילים את החשבון וכוללים את יום הפרעון. המלה “חודש”, הנזכרת בשטר, מובנה – חודש גרגוריאני, ואולם אפשר לומר בפירוש שהכוונה היא ל“חודש” לפי הלוח העברי או כל לוח אחר.

שטר נחשב כשטר העומד לפרעון לפקודת הנפרע, כלומר לאדם שלישי אשר יורה הנפרע, אם נאמר בו בפירוש שיש לשלמו לפקודתו, ואפילו אם המלה “לפקודתו” אינה נזכרת, ובלבד שלא נאמר בפירוש שאין להעביר את השטר מן הנפרע והלאה. מובן מאליו שגם אם נאמר שהשטר הוא לפקודת הנפרע, אפשר לשלמו לו לעצמו, ואין לו צורך לתת תחילה פקודה בכתב לשלם את השטר לעצמו. שטר נחשב לשטר המשתלם למוכ“ז אם נאמר בו בפירוש שהתשלום הוא למוכ”ז, או אם ההיסב (Endorsemenet) היחיד או האחרון הוא היסב חלק ולא נזכר בה שם הנפרע החדש שאליו הסבו את השטר.

אין צורך לקבוע בשטר את מקום פרעונו או את מקום משיכתו, ואם לא נזכר בשטר מקום הפרעון, רואים את מקום עסקיו או מגוריו של הנמשך כמקום הפרעון.

[סעיפי הפקודה: 93, 13, 12, 11, 10, 9, 7, 3]

התמורה

אין הכרח להזכיר בשטר מה התמורה שנתקבלה ע“י המושך או אם נתקבלה התמורה בכלל. אין להסיק מזה שאין צורך בתמורה, שהרי ראינו מתוך ההגדרה של “מחזיק בדרך רגילה”, כי אחד התנאים החיוניים הוא שהמחזיק יקבל את השטר בתמורה. לעומת זאת אין חשיבות בדבר אם לא כל הצדדים שבשטר קיבלו תמורה, כי אם ניתנה פעם אחת תמורה, הרי המחזיק בשטר נחשב למחזיק בתמורה ביחס לכל אלה שנעשו צד בשטר לפני הזמן שבו ניתנה התמורה. למשל, ראובן מסר שטר לשמעון תמורת סחורה. לאחר זמן חזר בו ראובן והחזיר לשמעון את הסחורה בהסכמתו. אולם בינתים הסב שמעון את השטר ללוי תמורת חוב שהיה חייב לו. אף-על-פי שראובן לא קיבל כל תמורה בעד השטר, שהרי החזיר את הסחורה, הריהו חייב בכל זאת לשלם את סכום השטר ללוי. הכלל הוא, שכל מי שחתימתו מופיעה על השטר נחשב הוא כאילו נעשה צד בשטר בתמורה, ואם הוא טוען שאין הדבר כך, עליו להביא ראיה. יש לזכור כי כלפי מחזיק בדרך רגילה אין לעורר טענה של חוסר תמורה. טענות מסוג זה יכולות להועיל רק כשהסכסוך הוא בין צדדים ישירים בשטר, כלומר, בין המחזיק בשטר ובין מי שהעביר אליו את השטר. כן יכולים לעורר טענה זו נגד מי שאינו מחזיק בדרך רגילה, או שלא רכש את זכויותיו ממחזיק בדרך רגילה. ידיעה על חוסר תמורה אינה תמיד ידיעה על מום בבעלותו של מעביר השטר. כן, למשל, אדם שחתם על שטר בתור מושך, או קבּל, או מסב (Endorser) בלי לקבל תמורה, אלא במטרה לאפשר לאדם אחר לסמוך על החתימה הנוספת הנ”ל בקבלת אשראי, אינו יכול להשתחרר מהתחייבותו בטענת חוסר תמורה, ואפילו אם המחזיק בשטר ידע בזמן שלקחו על העדר התמורה. מנהג זה לחתום על “שטר טובה” נפוץ מאוד בארץ, ואמנם יש תמימים רבים החושבים, שאם חתמו על השטר בלי תמורה אין הם אחראים לפרעונו, שהרי “הובטח” להם בפירוש ע"י מקבל הטובה שהוא עצמו יפרע את השטר. אולם אנשים אלה מתפקחים בבית המשפט ובמשרד-ההוצאה-לפועל.

אין צורך שכל הצדדים בשטר יתנו תמורתו. ואם מחזיק בדרך רגילה נתן את השטר במתנה. יכול מקבל המתנה לגבות את תמורתו מכל צד שחתם על השטר לפני שבא לידי המחזיק בדרך רגילה, אף-על-פי שהוא גופו לא נתן בעדו כל תמורה, כי אליו עוברות כל הזכויות של המחזיק בדרך רגילה.

אף-על-פי שאין צורך לכתוב בשטר מה התמורה שנתקבלה, נוהגים עד היום לעשות זאת, ואולם זה אינו מעלה ואינו מוריד, ואין לוקח השטר חייב לברר אם אמנם נתקבלה התמורה הנזכרת בשטר. למשל, אם נאמר בשטר שהתמורה נתקבלה בשכירות, אין על לוקח השטר לדאוג שמא יבוטל חוזה השכירות בין חותם השטר ובין הנפרע וממילא תיפסק התמורה שבעדה ניתן השטר. אמנם דבר זה יכול להשפיע על זכותו של הנפרע לגבות את השטר, אבל אין זה פוגע בזכותו של המחזיק בדרך רגילה.

התמורה הדרושה למתן תוקף לשטר יכולה להיות כל תמורה המספיקה להיות בסיס לחוזה רגיל, ואף חוב קודם.

אם אין למחזיק אלא זכות שעבוד (Lien) על השטר, כגון שלקח אותו לבטחון חוב בלבד, הרי הוא נחשב למחזיק אך ורק לגבי הסכום שערב לו השטר. לפיכך, אם מסר לקוח לבנק שטר של –.100 לא“י לבטחון חוב של –.70 לא”י, הבנק נחשב למחזיק בתמורה לגבי –.70 לא“י בלבד. אמנם, יכול הוא לתבוע את כל סכום השטר, ואולם אם הלקוח אינו רשאי, מסיבה חוקית, כגון חוסר תמורה, לתבוע איזה סכום שהוא מחותם השטר, לא יזכה הבנק כנגד החותם אלא בסכום של –.70 לא”י בלבד. ביחס לשאר –.30 לא"י הוא נחשב לסוכנו של הלקוח, ומכיון שפקעה זכותו של הלקוח לגבות את הכסף, לו היה הוא עצמו תובע, אין גם הבנק, כבא-כוחו, יכול לזכות בעודף על חובו. לעומת זאת, אם קיבל הבנק מלקוח מספר שטרות בחתימות שונות להבטחת חוב, אי-אפשר לטעון שאין הבנק יכול לתבוע על סמך כל שטר ושטר אלא את הסכום שהלוה ללקוח על חשבון אותו שטר. יש לבנק זכות שעבוד על כל השטרות יחד, ואם בזמן הגשת תביעה על סמך שטר אחד נמצא שהחוב המגיע מאת הלקוח עולה על סכום השטר, רשאי הבנק לקבל פסק-דין על כל סכום השטר.

כידוע, אין מקבלים ראיה לסתירת מיסמך בכתב אלא רק ע“י מיסמך אחר או ע”י הודאת הנתבע או ע“י פנקסי הנתבע⁶. הלכה זו היתה נהוגה גם לגבי שטרות: אם לא היה לנתבע כל מיסמך להוכיח שהתובע לא נתן לו תמורה, אף לא הצליח להוציא מפי התובע הודאה בענין זה – היה מפסיד את תביעתו. אולם פסק-הדין של בית-המשפט-לערעורים בערעור אזרחי מס. 87/37 – בלומנפלד נגד תעשיות חימיות ממלכתיות (I.C.I.) – קובע שאפשר לשמוע עדות חיצונית כדי להוכיח חוסר תמורה, בין אם נזכר בשטר שהתמורה ניתנה ובין אם לא נזכר, ומתאריך פסק-הדין הנ”ל (19.7.37) הוקל על הנתבע להוכיח טענת חוסר תמורה⁷.

[סעיפי הפקודה: 29, 28, 27, 26, 24, 3]

אואל

יש עוד צד אחד מצוי בשטר והוא ה“אַואליסט”, היינו ערב-קבלן לפרעון השטר. ערבות כזו ניתנת במלים “טוב לאַואל” (Bon pour Aval) או במלים דומות לאלו המעידות על הרצון להיות ערב לפרעון השטר. המלים הללו נכתבות על פני השטר או במיסמך מיוחד וטעונות חתימה של הערב. אם לא פורש בשטר לטובת מי ניתן האואל, הרי זה כאילו ניתן לטובת המושך. ובשטר-חוב, שבו מצבו המשפטי של המסב הראשון דומה למצב המושך (בשטר שנמשך לפקודת המושך ושנתקבל לפרעון). נחשב האואל כאילו ניתן לטובת המסב הראשון, אם לא נאמר בפירוש אחרת. דבר זה גורם לעיתים לתוצאות הפוכות מאלה שרצו בהן הצדדים, כי במקרה שהמסב הראשון והאואליסט הם איש אחד, הרי לא נוסף ע"י האואל כל ערך לשטר, מאחר שאחריותו של האואליסט כבר קיימת ועומדת מפאת היותו מסב. למשל, ראובן חתם שטר לפקודת שמעון. שמעון מנכה את השטר בבנק, ולפי דרישת הבנק מוסיף את חתימת האואל שלו על השטר בלי לפרש שהערבות היא בעד חותם השטר. לאַואל זה אין כל ערך, כי הוא נחשב כאילו ניתן למען המסב הראשון, היינו – לשמעון האחראי בין כך לפרעון השטר בתור מסב.

נותן אואל אחראי, באופן סולידרי עם הצד שלמענו נתן את האואל, לפרעון השטר, ואחריותו היא אפילו גדולה יותר, מאחר שלפי סעיף 57(3) של הפקודה אין הוא משוחרר מאחריות גם אם התחייבותו של הצד שלמענו ניתן האואל פקעה מאיזו סיבה שהיא, חוץ מאשר פגם בצורת השטר. מכאן, שאם החותם לא קיבל תמורה והוא משוחרר מפרעון. אין זה פוטר את האואליסט מפרעון; וזה בניגוד לכלל הידוע של החוק האזרחי⁸, האומר, שאם אחריותו של החייב העיקרי נופלת – פטור גם הערב. לעומת זאת אם הצד שלמענו ניתן האואל נמצא פטור מסיבה פורמלית שהיתה קיימת בזמן נתינת האואל, כגון – שהסכום לא קבוע או שפרעון השטר תלוי בתנאי, פטור גם האואליסט מאחריותו. כן אם החייב העיקרי פטור מחמת אי-מילוי חובות המוטלות על המחזיק, נפטר מחובו גם האואליסט.

כרגיל, שׂם האואליסט על השטר חותמת בזו הלשון: “אני ערב את חותם השטר ערבות אואל”, ומוסיף את חתימתו מתחת לחותמת. אם האואליסט רק חתם על פני השטר, ואת החותמת, או את המלים הנ"ל, הוסיפו לאחר חתימתו ובלי הסכמתו והסכמתם של יתר הצדדים בשטר, נחשבת תוספת זו כשינוי יסודי בשטר והיא פוגעת בתקפו (סעיף 64 של הפקודה). ואף אם נמצא השטר בידי מחזיק בדרך רגילה לא יתחשבו בחותמת או במלים שנוספו, והמחזיק לא יוכל לתבוע את האואליסט אלא בתורת מסב רגיל, לפי סעיף 56 של הפקודה הקובע, שאם חתם אדם על שטר לא כמושך או כקבּל אין אחריותו אלא אחריות מסב⁹. אם ההוספה בולטת לעין – גם זכותו של מחזיק בדרך רגילה נפגעת, כי עליו להשגיח בעת קבלת השטר שיהיה לכאורה בסדר גמור.

שינוי וחסר בשטר

אם היה השטר חסר איזה פרט חשוב, הזכות למחזיק למלא את הפרט החסר כאשר יראה לנכון, ואולם עליו לעשות זאת במשך זמן המתקבל על הדעת ובהתאם לרשות שניתנה לו. מובן מאליו, שמי שמילא פרט שהיה חסר בשטר שוב אינו נחשב למחזיק בדרך רגילה, כי, לפי שראינו לעיל, המחזיק בדרך רגילה חייב לקבל את השטר כשהוא שלם ובסדר. ואולם אם הוסף לשטר לפני שבא לידי המחזיק בדרך רגילה, אי-אפשר לטעון כלפי המחזיק בדרך רגילה, שלא היתה רשות למי שהוסיף את הפרט החסר לעשות זאת, או שהוא לא עשה זאת במשך זמן המתקבל על הדעת. לפיכך, אם נתן אדם שטר לחברו בחתימתו ולא כתב את הסכום שיש לשלם, ובא חברו ורשם בו סכום העולה על המגיע לו למעשה מאת החותם והעביר את השטר למחזיק בדרך רגילה, יהיה החותם חייב לשלם למחזיק בדרך רגילה את הסכום המלא כפי שהוא נקוב בשטר.

יש להבדיל בין הוספת פרט חסר לבין שינוי פרט קיים. כבר נאמר לעיל, שאסור לשנות כל פרט בשטר בלי הסכמת כל הצדדים, ואם נעשה הדבר, השטר בטל ושום צד לא יוכל לתבוע על פיו גם אם הוא מחזיק בדרך רגילה. אולם אם השינוי לא היה נראה לעין בזמן שהשטר בא לידי המחזיק בדרך רגילה, השטר קיים בפרטיו הקודמים כאילו לא שונו בכלל. למשל, אם שטר על סך –.10 לא“י שונה ל- –.100 לא”י בלי הסכמת כל הצדדים שבשטר, אלא שבאופן בלתי נראה לעין, הרי לגבי מחזיק בדרך רגילה השטר קיים אך בתורת שטר של –.10 לא“י בלבד, ואילו לגבי צדדים אחרים שבשטר – בטל הוא ומבוטל. מובן מאליו, שהצד שהטיל את השינוי, או שהסכים לן, אחראי לפרעון השטר בצורתו החדשה, היינו – בסכומו המלא של –.100 לא”י.

[סעיף 19 של הפקודה]

העברת שטר

נוסף לכל התנאים הדרושים למתן תוקף חוקי לשטר יש חובה למסור אותו לידי האיש, אשר לו רוצים להקנות זכויות בשטר, וכל זמן שלא היתה מסירה אין ערך לשטר. על כן אם חתם אדם על שטר לפקודת חברו ולא מסר לו את השטר, לא יוכל חברו לתבוע את החותם. לעומת זאת, אם הקבל מודיע למחזיק על קיבול השטר שוב אין צורך למסרו דווקא לידי המחזיק. אלא יכול המחזיק לתבוע את הקבּל אף שאין השטר בידו. מובן מאליו, שאין מסירה אלא אם כן נעשתה בכוונה להעביר את הבעלות בשטר ולא למטרה אחרת, כגון – למשמרת או לשם מסירה לאחר. אבל הטוען שהמסירה לא היתה על מנת להעביר בעלות, עליו הראיה; וטענה ממין זה אין כוחה יפה בכלל לגבי מחזיק בדרך רגילה. גם אם היה השטר גנוב או שהוצא ברמאות, אין בעלותו של המחזיק בדרך רגילה נפגמת ע"י כך כל עיקר. וכפי שנאמר לעיל, זה כוחו של השטר וזו חשיבותו של המחזיק בדרך רגילה.

שטר העומד לפרעון למוכ"ז מעבירים אותו מיד ליד במסירה בלבד. שטר העומד לפרעון לפקודת איש מסוים, אין מעבירים אותו אלא רק בהיסב ובמסירה כאחד. ההיסב נרשם על ידי המחזיק על גוף השטר, לרוב על גבו, וחתימתו בלבד, בלי תוספת מלים, מספיקה לכך. ההיסב צריך להיות לגבי כל סכום השטר ולא היסב חלקי. אם נמשך השטר לפקודת שני נפרעים או יותר, אין היסב אלא בחתימת שניהם. אם היה שם הנפרע משובש, עליו לחתום גם על ההיסב באותה צורה, אבל יכול הוא, אם רצונו בכך, להוסיף גם את חתימתו האמיתית, ואמנם רצוי לעשות כן. ההיסב צריך להיות בלי תנאי, ואולם אם הוסיף המסב איזה תנאי שהוא, אין הדבר פוגם בשטר.

ההיסב יכול להיות “חָלָק”, כלומר – בלי נקיבת שם האיש שאליו מעבירים את השטר, ויכול הוא להיות “מיוחד”, היינו – בהזכרת שם האיש הרשאי להיפרע. כמו שנאמר לעיל, הרי אם היה ההיסב חלק רואים את השטר כעומד לפרעון למוכ“ז, ואפשר להעבירו מיד ליד במסירה גרידא, בלי כל פעולה נוספת. לא כן אם ההיסב הוא מיוחד, שהאיש הנקוב בשטר בתורת נפרע חייב בהיסב ובמסירה, אם יש ברצונו להעביר את זכות הבעלות בשטר לאחר. כל מחזיק בשטר רשאי לשנות היסב חלק להיסב מיוחד, כלומר – להוסיף למעלה מחתימת המסב הוראה לפרוע את השטר לאדם מסוים, או לעצמו, או לפקודתו, וע”י כך השטר נמצא עומד לפרעון לפקודה ולא למוכ"ז כמקודם.

היסב מזויף אין לו ערך ואי-אפשר לרכוש כל זכויות בשטר על-ידי חתימה כזו. ברגע שחל בשטר היסב מזויף, נפסק הקשר בין כל ההיסבים שקדמו לזיוף ובין ההיסבים שבאו אחריו, וכל הצדדים שרכשו את השטר לאחר הזיוף אינם רשאים לתבוע את הצדדים-בשטר הקודמים לזיוף, וכל המשלם את סכום השטר למחזיק לפי חתימה כזו אינו נפטר מחובו, והבעל האמיתי של השטר רשאי לתבוע ממנו שנית. ואולם, רצה המחוקק להקל על תשלומי שטרות והתקין שאם אדם משלם שטר בתום-לב ובמהלך העסקים הרגיל אין עליו כל חובה להוכיח שההיסבים אינם מזויפים. עליו רק לבדוק אם החתימה של המושך או של הקבל היא בסדר. מובן שיש להבדיל בין פורע שטר ובין קונה שטר. ההגנה ניתנת למי שמוטלת עליו חובה חוקית לשלם (מושך, מסב וכדומה) ולא למי שקונה שטר. ההוראה הנ“ל ביחס לזיוף של היסב חלה גם על היסב שנעשה בלי רשות. ההפרש הוא רק בזה, שחתימה שנעשתה בלי רשות יכולה לקבל תוקף חוקי ע”י אישור בדיעבד מצד הבעל. לא כן חתימה מזויפת שאין לאשרה ולקיימה בשום פנים.

המסב, וכן המושך, אחראי לתשלום השטר, אם הנמשך לא קיבל אותו לפרעון, או שקיבל ולא שילם. רשאי המסב, כן המושך, להוסיף מלים המבטלות או מגבילות את אחריותו, וכל שלקחו את השטר לאחר תוספת המלים הנ“ל זכותם בשטר שלמה, אבל זכותם לתבוע מאת המושך או המסב בטלה או מוגבלת, הכל לפי הכתוב. יש אשר המסב מוסיף את המלים “Sans Recours”, היינו “בלי זכות חזרה” אליו; הדבר נעשה במקרה שהמסב מעביר את השטר בלי תמורה, או שלקח את השטר בשמו ואולם רק בתור בא-כוחו של אחר ואין הוא רוצה להיות אחראי לתשלום השטר. הוספת מלים כאלו ע”י המושך הוא מעשה נדיר, ואולם איננו אסור, שהרי החייב העיקרי בשטר הוא הקבּל. וייתכן הדבר כי המושך נושה כסף מאת הנמשך ומוכן למשוך עליו לזכות חברו, על מנת להלוות לחברו את הכסף המגיע לו מאת הנמשך, אבל אין הוא רוצה להיות אחראי לתשלום השטר אם לא ייפרע ע"י הנמשך, ולפיכך הוא מוסיף מלים המעידות על רצונו זה.

מסר אדם שטר לחברו בתמורה ולא הסב אותו, לוקח השטר רוכש אותן הזכויות בשטר שיש למעביר ואף את הזכות לדרוש מאת המעביר להסב את השטר. הוא יכול לדרוש זאת באמצעות בית-המשפט, ואם יסרב המעביר להסב – יכול בית המשפט למנות בן-אדם אחר (כגון פקיד בית-המשפט) להסב את השטר במקום המעביר.

שטר ניתן להעברה מיד ליד עד אשר פרעו אותו או ביטלוהו, או עד אשר הסבו אותו בהסבה מוגבלת, דהיינו – שהמסב הוסיף עליו מלים המראות שכוונתו היתה למנוע העברה נוספת של השטר או להרשות ללוקח את השימוש בשטר למטרה מסוימת, אך לא להעביר אליו את הבעלות על השטר, כגון: “העברה לאחר אסורה” או “שלם רק לראובן” או “שלם לראובן, לגביה”. במקרים אלה יש רשות למועבר-אליו לגבות את סכום השטר, אבל אין לו הזכות להעביר את השטר לאחר. אפשר להוסיף להיסב מוגבל מלים המראות שכוונת המסב היתה בכל זאת לתת למועבר-אליו זכות להעביר את השטר לאחר, אולם לא להקנות לאחרים זכויות גדולות מאלו שיש לו למסב עצמו. למשל, אם ההיסב אומר: “שלם לראובן או לפקודתו, לגביה” – רשאי ראובן לגבות בעצמו את השטר לטובת המסב או להעבירו לאחר על מנת שאותו מקבל העברה גם הוא לא יוכל לגבות את השטר אלא לטובת ראובן.

מקבל העברה לפי היסב רגיל או ע"י מסירה גרידא (בשטר העומד לפרעון למוכ"ז) רשאי להעביר את השטר למי שירצה וגם לאחד הצדדים הקודמים לו בשטר, כגון – למושך או למסב אליו, והם רשאים להעביר את השטר מחדש לאחרים. ואולם אין למעביר זכות לתבוע את סכום השטר מאותם הצדדים שהוא היה חייב כלפיהם לפי השטר בטרם הגיע השטר לידו.

[סעיפי הפקודה: 36, 34, 32, 31, 30, 23, 20]

לקיחת השטר לפני הפרעון

כבר נאמר לעיל שהלוקח שטר חייב להשגיח, ראשית – שהשטר יהיה שלם בצורתו, כלומר מתאים לכל הוראות החוק ביחס לתנאים החיוניים הדרושים לקיום שטר, שנית – שזמן פרעונו עדיין לא הגיע. אם זמן הפרעון קבוע בשטר, אין קושי בקביעת העובדה אם השטר הוא לפני זמן הפרעון או אחריו. ואולם אם השטר עומד לפרעון לפי הדרישה, הרי אם נראה לעין שהוצא לשוק לפני זמן רב מדי, לא ייחשב לוקח השטר למחזיק בדרך רגילה. בשטרי-חוב אין המצב כך, ומחזיק בדרך רגילה לא נפגע אף אם לקח שטר העומד לפרעון לפי דרישה לאחר זמן המתקבל על הדעת. מהו זמן רב יתר על הרגיל – היא שאלה עובדתית התלויה במסיבות, ואולם בנידון זה מן הראוי לעיין בסעיף 44 של הפקודה, הדן על הגשת השטר לפרעון, ובו נאמר, שכדי לקבוע מה זה זמן המתקבל על הדעת יש להתחשב במין השטר, במנהג המסחר ביחס לשטרות מאותו מין ובמסיבות המקרה, בתנאי ששטר העומד לפרעון לפי הדרישה חובה להגישו לפרעון תוך 6 חדשים מתאריך היכתבו, או תוך זמן קצר מזה – אם הותנה על כך ע“י המושך או המסב, או תוך זמן ארוך מזה – אם הותנה על כך ע”י המושך, אך לא למעלה מ-12 חודש.

[סעיפי הפקודה: 87, 44, 35]

תום-לב

כן צריך שהשטר יגיע לבעליו בתום-לב ובתמורה ובלי ידיעה על איזה מום שהוא בבעלותו של מעביר השטר. אם נהג לוקח השטר ברשלנות, אין זה פוגם בבעלותו, אם אך נהג ביושר. למשל, לקח שטר מאדם שלא הכיר אותו לפני כן והתברר אחר כך שהשטר היה גנוב, אין לטעון נגד בעלותו של לוקח השטר אם לא ידע דבר על הגנבה. בעלותו של המחזיק בשטר פגומה אם לקח את השטר ברמאות או ע"י לחץ בלתי-חוקי או בתמורה בלתי-חוקית, כגון – במשחק האזארדי, או באורח בלתי-חוקי אחר. ואם ידע על כך לוקח השטר, ידיעתו זו פוגמת בזכות בעלותו. כן נפגמת בעלותו על השטר אם היה ידוע לו שהמעביר מועל באמון בהעבירו את השטר, כגון שהשטר הופקד אצלו למשמרת או שעצם העברתו נחשבת למעשה רמאות כלפי הבעל האמיתי של השטר.

נמצאנו למדים, שאם מחזיק השטר מילא אחרי כל התנאים הנזכרים בסעיף 28 של הפקודה, הריהו נחשב למחזיק בדרך רגילה ויש לו זכויות מלאות בשטר, בלי התחשב עם המומים שהיו בבעלותם של צדדים קודמים ובלי התחשב בטענות אישיות של צדדים קודמים בינם לבין עצמם, כגון חוסר תמורה. רשאי הוא לתבוע את תמורת השטר מכל צד שבשטר, וכל צד המשלם לו את תמורת השטר נפטר לחלוטין מאחריות כלשהי.

 

קיום הזכויות שבשטר    🔗

כדי לקיים את הזכויות שנרכשו ע"י המחזיק בשטר עליו למלא כמה חובות הידועות בתור חובות המחזיק בשטר.

הגשה לקיבול

החובה הראשונה היא הגשה לקיבול, כלומר להראות את השטר לנמשך, כדי שיציין את הסכמתו לפרוע אותו, או את סירובו לעשות זאת. ההגשה היא חובה בשני מקרים בלבד: א) אם זמן פרעונו של השטר הוא לאחר ראיה, שאז חייבים להגיש את השטר לקיבול כדי לקבוע את זמן פרעונו, שכן מחשבים את זמן הפרעון מזמן ההגשה לנמשך כחוק (היינו, מתאריך הקיבול או מתאריך הפרוטסט אם לא היה קיבול). ב) כן יש חובה להגיש שטר לקיבול אם נאמר בו בפירוש שיש לעשות זאת. לעיתים יש הסכם בין המושך ובין הנמשך שלפיו מתחייב הנמשך לפרוע את שטרותיו של המושך בתנאי שיגישו אותם לפניו עד לתאריך ידוע, ועל כן מתנה המושך בפירוש בתוך השטר שיש להגישו לנמשך לשם קיבול תוך תקופה ידועה. שטר העומד לפרעון לאחר ראיה והנפרע העבירו לאחר, חייב מקבל ההעברה להגישו לנמשך לשם קיבול או להעבירו לאחר במשך זמן המתקבל על הדעת. אם לא הוגש במשך הזמן הנ“ל, המושך והמסבים פטורים. דרישה זו היא הגיונית, כי חוסר פעולה מצד המחזיק מאריך את זמן פרעונו של השטר ומגדיל את הסכנה הצפויה למושך ולמסבים שהשטר לא יתקבל לפרעון ע”י הנמשך מסיבות בלתי תלויות בהם, כגון פשיטת רגל של הנמשך או מותו. כן מעונינים המושך והמסבים לדעת בהקדם האפשרי אם השטר נתקבל לפרעון, שהרי הקבל הוא החייב העיקרי בשטר, אולם אחריותם של המושך והמסבים היא רק שניה במעלה ואליהם פונים בדרישת תשלום רק אם הקבל סירב לשלם בזמן הפרעון.

את השטר יש להגיש לנמשך, או לבא-כוחו המוסמך, ביום של עסקים ובשעה רגילה, ולא ביום ששי או שבת או ביום ראשון או ביום חג רשמי אחר. אם יש יותר מנמשך אחד חובה להגיש את השטר לכל אחד מהם, חוץ אם האחד הוא מורשה לקבל בשם כולם. מת הנמשך או פשט את הרגל, או שהוא שם בדוי או שוטה או קטן, אין הכרח להגיש את השטר לקיבול. אם מת הנמשך, אפשר להגיש את השטר לפני האפוטרופוס על עזבונו, ואם פשט את הרגל אפשר להגישו גם לפני הנאמן על רכושו. כן יש הצדקה לאי-הגשה אם לא עלה בידי המחזיק, לאחר מאמצים מתאימים, להגיש את השטר; ואולם אין להצדיק אי-הגשה בזה שהמחזיק האמין, ולו גם על יסודות מוסמכים, שהנמשך יסרב לקבל את השטר. אם הוגש השטר לקיבול ולא נתקבל תוך 24 שעות מזמן ההגשה – נמצא השטר לא-מכובד (Dishonoured) על-ידי אי-קיבול (Non-Acceptance) והמחזיק בשטר חייב לעשות פרוטסט כחוק, אחרת – פטורים המושך והמסבים מאחריות לפרעון השטר. במקרה של אי-כיבוד השטר על-ידי אי-קיבול, בא השטר לפרעון מיד, ולאחר מילוי הפורמליות החוקית הדרושה אפשר לתבוע תיכף את המושך והמסבים, ואין צורך לחכות ליום הפרעון הקבוע או לשוב ולהגיש את השטר מחדש ביום הפרעון הקבוע.

כבר נאמר שהנמשך רשאי לקבל את השטר לפרעון על תנאי. דבר זה אינו פוגם בתוקף הקיבול, ואולם המחזיק בשטר אינו רשאי להסכים לקיבול מוגבל, אלא אם כן השיג על כך תחילה את הסכמת המושך והמסבים, אחרת יהיו אותם הצדדים שלא הסכימו להגבלה פטורים מאחריותם. מובן מאליו, שאם הוא עצמו סירב להסכים לקיבול על תנאי, עליו לראות את ההצעה של הנמשך כסירוב לקיבול ולעשות פרוטסט על השטר. אם הצדדים שבשטר קיבלו הודעה מאת המחזיק שהנמשך קיבל את השטר לפרעון על תנאי, ואין הם מודיעים לו במשך זמן המתקבל על הדעת שאין הם מסכימים לכך, שתיקתם כוחה כהודאה ואין הם פטורים מאחריות לתשלום השטר. המחזיק רשאי להסכים לקיבול חלקי, כלומר – להסכמת הנמשך לשלם חלק מסכום השטר, ואולם עליו להודיע על כך מיד לצדדים האחרים בשטר ולעשות פרוטסט ביחס לשאר הסכום.

[סעיפי הפקודה: 43, 42, 41, 39, 38, 13]

הגשה לפרעון

חובה שניה של המחזיק בשטר הוא הגשה לפרעון, כלומר – הגשת השטר ביום הפרעון לפני הנמשך על מנת לאַפשר לו לפרוע את השטר ולקחתו תמורת התשלום. אם לא היתה הגשה כחוק, המושך והמסבים פטורים. מובן שהקבל עצמו אינו נפטר מחובו רק משום שהשטר לא הוגש לו לפרעון, יען כי חובה עליו לדעת בעצמו את זמן פרעונו של השטר. היה זמן פרעונו של השטר קבוע, יש להגישו לפרעון ביום הקבוע, ואם הפרעון הוא לפי הדרישה, יש להגישו תוך זמן המתקבל על הדעת. את ההגשה יש לעשות ביום של עסקים ובשעה המתקבלת על הדעת, ואם חל זמן הפרעון ביום שאינו יום עסקים מגישים אותו ביום העסקים שלאחריו. צריך להגיש במקום הדרוש, היינו – במקום הקבוע בשטר. אם לא נקבע המקום בשטר, ואולם ניתנה בו כתבתו של הנמשך או של הקבל, יש להגישו לפי אותה כתובת, ואם לא ניתנה כל כתובת יש להגיש במקום עסקיו או במקום מגוריו של הנמשך או הקבל. ואם גם כתובת זו אינה ידועה אפשר להגיש לפני הנמשך או לפני הקבל בכל מקום שהוא או במקום עסקיו או במקום מגוריו האחרון. אם היה השטר משוך על שני אנשים או יותר, ואינם שותפים, יש להגישו לפני כולם, חוץ אם נקבע מקום הפרעון בשטר. ואם מת הנמשך או הקבל ולא נקבע מקום הפרעון בשטר יש להגיש לפני האפוטרופוס על העזבון, אם ישנו כזה ואם אפשר למצאו. אם הוגש השטר במקום הדרוש ולא נמצא שם הנמשך או הקבל או כל אדם שהוא רשאי לפרוע או לסרב לפרוע את השטר, יש לראות את השטר כבלתי-מכובד ע"י אי-פרעון ויש לעשות מיד פרוטסט כדי לשמור על זכויות המחזיק כלפי המושך והמסבים.

הגשה לפרעון – פירושה הבאת השטר גופו לפני הנמשך, או הקבל, ודרישת פרעון. ואולם במקום שנהגו להגיש ע“י הדואר, אפשר גם לדרוש את הפרעון ע”י מכתב. כן ניתנה הקלה לבנקים, לפי סעיף 44(9) של הפקודה, להגיש שטר ע"י הודעה במכתב רשום, שבו דורש הבנק שפרעון השטר יהיה במשרדי הבנק. במקרה כזה אין צורך להגיש את השטר ביום הפרעון דווקא, ומספיק אם שולחים את ההודעה באופן שהנמשך יקבל אותה לפני זמן הפרעון¹⁰. לא רצוי שההודעה תישלח זמן רב מדי לפני מועד הפרעון, כי הנמשך עלול לשכוח עד אז את תאריך הפרעון, ואולם דנים בכל מקרה ומקרה לפי המסיבות ואם נמצא הנמשך בריחוק מקום שולחים לו את ההודעה לפני הזמן הרגיל¹¹. עוד נקודה שצריך לשים לב אליה ביחס להודעה מצד בנקים היא, שההודעה צריכה להכיל את כל הפרטים החיוניים של השטר, כגון – סכום, זמן פרעון, שם המושך והנפרע, כדי שהנמשך ידע ברור לאיזה שטר מתכוונת ההודעה¹².

אם לא הוגש השטר בזמן הדרוש מסיבות שאינן תלויות במחזיק, כגון איחור במסירה באשמת פקידי הדואר או מחמת מהומות, צריך להגישו מיד לאחר שהוסרו הסיבות המעכבות את ההגשה. המחזיק פטור מחובת הגשה אם אין כל אפשרות לבצע אותה, או אם הנמשך הוא שם בדוי, או אם ויתרו על הגשה במפורש או מכללא. אין צורך בהגשה כדי לחייב את המושך במקום שהנמשך או הקבל אינו חייב לפרוע את השטר ואין למושך כל יסוד להניח שהשטר ייפרע או יוגש. וכן אין צורך בהגשה כדי לחייב את המסב, אם השטר הוצא כשטר-טובה לפי בקשתו של המסב ואין למסב יסוד להניח שהשטר ייפרע אם יוגש.

ביחס לויתור על הגשה יש לומר עוד, כי המושך או המסב רשאים לקבוע בשטר שהם מוותרים על כל החובות המוטלות על המחזיק בשטר או על חלקו, כגון – הגשה לפרעון, פרוטסט וכו'. אין צורך שויתור כזה יירשם דווקא בשטר גופו, ואולם אם נכתב הויתור במיסמך אחר, אין הוא מחייב אלא את הצדדים שבמיסמך ולא את כל הצדדים שבשטר.

אם היה השטר חסר מקום הפרעון אסור להוסיף בו את המקום בלי הסכמת המקבל, אף-על-פי שבדרך-כלל רשאי המחזיק, כאמור לעיל, למלא פרט החסר בשטר. הטעם הוא, כנראה, שאין להכריח את הקבל בלי הסכמתו להחזיק כסף מוכן במקום מסוים ליום הפרעון. הוספת מקום הפרעון בלי הסכמת הקבל נחשב לשינוי השטר במובן סעיף 64(2) של הפקודה והוא עלול לפגום בתוקף השטר בכללו.

אין צורך בהגשה לפרעון כדי לחייב את הקבל, אלא אם נקבע בגוף השטר שיש להגישו לפרעון במקום ידוע דווקא.

ואשר לשטרי חוב – איך בהם חובת הגשה כדי לחייב את החותם, חוץ אם נאמר בגוף שטר-החוב שתשלומו יהיה במקום קבוע. במקרה זה יש להגיש את שטר החוב באותו מקום, ואם לא נעשה כן, משוחרר החותם מאחריותו לפרעון השטר.

ואולם כדי לחייב את המסב של שטר-חוב יש להגיש את השטר לפני החותם בכל מקרה ומקרה, אחרת אין המסב אחראי לפרעונו.

[סעיפי הפקודה: 88, 51, 45, 44, 15]

פרוטסט

חובה שלישית של המחזיק בשטר היא עשיית פרוטסט. אם שטר לא כובד בין ע“י אי-קיבול ובין ע”י אי-פרעון, יש לעשות עליו פרוטסט, אחרת פטורים המושך והמסבים מאחריותם. קבל של שטר וכן חותם של שטר-חוב מוסיפים להיות אחראים גם אם לא נעשה פרוטסט. את הפרוטסט אפשר לעשות ביום שבו חל אי-הכיבוד ע“י הסירוב לקבל או לפרוע את השטר, ומוכרחים לעשותו לא יאוחר מאשר ביום העסקים הבא מיד לאחריו. כרגיל נוהגים הבנקים לעשות את הפרוטסט בצהרי היום שלאחר יום הפרעון. אם נעשה פרוטסט על אי-קיבול השטר אפשר להוסיף ולעשות גם פרוטסט על אי-פרעונו, אבל אין הכרח בכך אלא אם כן קוּבל השטר לפרעון לאחר הפרוטסט הקודם. צריך לעשות את הפרוטסט במקום שבו חל אי-הכיבוד, היינו במקום שבו היה צריך השטר להיפרע. במקרה שההגשה לפרעון נעשית ע”י הדואר, כגון – ע“י בנק לפי הוראות סעיף 44(9) של הפקודה, אפשר לעשות פרוטסט במקום מושבו של המגיש. לא נאמר בחוק נגד מי יש לעשות פרוטסט, היינו אל מי יש לערוך את הודעת הפּרוטסט. אולם הואיל והפּרוטסט הוא כעין דרישת פרעון ביחד עם מחאה על הסירוב לפרוע והתראה על הנזקים שייגרמו עקב אי-התשלום, ברור שצריך לערוך אותו אל הנמשך או אל הקבל, ובשטר-חוב – אל חותם השטר¹³. הפרוטסט נעשה באמצעות הנוטריון הציבורי. המחזיק בשטר חייב להגישו לנוטריון ולשלם את מסי הפרוטסט, והנוטריון עושה בעצמו את הפעולות הדרושות בעריכת הפרוטסט ומסירתו. כפי שציינתי לעיל אפשר לוותר על פּרוטסט ע”י הוראה מפורשת בתוך השטר¹⁴ או במיסמך נפרד. אם המוותר הוא המושך (והויתור נעשה בתוך השטר) ובכל זאת נעשה פרוטסט, לא יוכל המחזיק לגבות את דמי הפרוטסט משום צד שבשטר; ואולם אם המוותר הוא מסב, לא יוכלו אמנם לחייב אותו בהוצאות פרוטסט, אבל אפשר לגבות את ההוצאות מכל הצדדים האחרים בשטר.

הודעת אי-כיבוד

חובה רביעית על המחזיק היא למסור הודעת אי-כיבוד. אם השטר לא נתקבל לפרעון ע“י הנמשך, או לא שולם על ידו בזמן הפרעון, ‏ חייב המחזיק למסור מיד הודעת אי-כיבוד למושך ולכל המסבים, ומי שלא קיבל אותה (חוץ אם ישנה הצדקה חוקית לכך) פטור מאחריות. הודעת אי-כיבוד היא הודעה רגילה בכתב או בעל-פה, שעל ידה מודיעים לצדדים בשטר שהוא לא קובל לפרעון או לא שוּלם. כפי שראינו, הרי הפרוטסט נעשה בעיקר נגד הנמשך, או נגד הקבל של השטר, או נגד החותם בשטר-חוב; ואף שנעשה הפרוטסט לא ידוע עדיין לצדדים האחרים שבשטר שהיה אי-כיבוד, ויש להודיע להם על כך, כדי שיוכלו לאחוז באמצעים שימצאו לנכון כדי לשמור על זכויותיהם. אם הצד ששולחים אליו את ההודעה נמצא באותה עיר שבה גר גם שולח ההודעה, יש לשלחה באופן שתגיע לידו תוך שלושה ימים לאחר אי-הכיבוד, ואם הוא נמצא בעיר אחרת יש לשלוח את ההודעה תוך שלושה ימים מיום אי-הכיבוד. איחור שנגרם ע”י הדואר אינו פוגע בתוקף ההודעה. אף אם אבדה ההודעה בדואר אין הדבר גורע מזכויותיו של נותן ההודעה. אם מסר המחזיק את ההודעה, אין צורך עוד במסירת הודעה ע“י הצדדים האחרים בשטר שיש להם זכות תביעה נגד מקבל ההודעה. ואולם אם המסב מסר את ההודעה, פטורים ממסירת הודעה רק המוסר והמחזיק בשטר וכל המסבים שנעשו צדדים בו לאחר שהיה בידי כל מקבל ההודעה; ואילו מסבים קודמים חיבים למסור בעצמם הודעת אי-כיבוד. כל שקיבל הודעה יכול גם הוא למסור הודעה לכל צד שהוא רוצה להחזיקו אחראי לפרעון השטר, ועליו לעשות זאת תוך הזמן שהיה למוסר ההודעה הראשון (ז. א. תוך שלושה ימים מזמן קבלת ההודעה). אין צורך במסירת הודעה לנמשך או לקבל של שטר או לחותם של שטר-חוב. אף אפשר לוותר עליה לכתחילה, בפירוש או מכללא. כן אין צורך במסירת הודעה כדי לחייב את המושך, אם המושך והנמשך הם אותו האיש, או שהנמשך הוא שם בדוי, או שוטה, או קטן, או שהמושך ביטל את פקודת הפרעון ע”י הודעה לנמשך שלא לשלם, או שלא היתה חובה על הנמשך לקבל או לשלם את השטר (כגון שלא הוסכם על כך בין המושך לבין הנמשך, או שהנמשך לא היה חייב כל כסף למושך וכדומה). ואין צורך במסירת הודעה כדי לחייב את המסב אם הנמשך הוא שם בדוי, או שוטה, או קטן, והמסב ידע על זאת בזמן שהסב את השטר, או אם השטר הוא שטר-טובה וקוּבל או נמשך אך ורק לפי בקשתו ולטובתו של המסב. בכל המסיבות שאין בהן צורך בהודעת אי-כיבוד אין גם צורך בפרוטסט.

עשיית פרוטסט אינה פוטרת ממסירת הודעת אי-כיבוד, ובמקום שנעשה פרוטסט יש לכלול בהודעת אי-הכיבוד הודעה שנעשה פרוטסט.

[סעיפי הפקודה: 49, 47]

תשלומי שטר

אם המחזיק בשטר מילא אחרי כל החובות המוטלות עליו, רשאי הוא לתבוע מאת כל צד בשטר את סכום השטר, רבית מזמן הפרעון והוצאות הפרוטסט. אם השטר עומד לפרעון לפי הדרישה מחשבים את הרבית מזמן ההגשה לפרעון. כפי שכבר הזכרתי לעיל פוסקים על הרוב רבית בשיעור של 9%, אולם יש לבית-המשפט הרשות לפסוק רבית נמוכה מזו או לא לפסוק רבית בכלל. אם השטר צריך היה להיפרע בחוץ-לארץ, אפשר לתבוע את ערך החליפין, ז. א. את הסכום של כסף ארצישראלי, אשר המחזיק בחו“ל יצטרך למשוך על המושך או על המסב כדי לקבל במקום הפרעון (בחו"ל) את סכום השטר במטבע של מקום הפרעון, וכל ההוצאות ובכללן פרוטסט, עמלה בנקאית, בולים ודמי-משלוח וכו'. כל מסב שפרע את השטר רשאי לגבות מכל מסב קודם או מהמושך או מהקבל את הסכומים הנ”ל. מושך שפרע את השטר רשאי לגבות מהקבל. אם זכותו של המחזיק לתבוע על יסוד השטר נפגעה משום שלא מילא את חובותיו, יכול הוא בכל זאת לתבוע מאת הצד שקיבל את התמורה על יסוד התמורה שבעדה ניתן השטר. אולם אם לצד זה נגרם נזק מחמת אי-מילוי החובות ע“י המחזיק בשטר, פטור הוא מתשלום בשיעור הנזק; למשל, אם המחזיק תובע מהמסב האחרון על יסוד התמורה ששילם לו, וכתוצאה מאי-עשיית פרוטסט ע”י המחזיק אין המסב יכול לתבוע מאת המושך, והקבּל פשט את הרגל ושילם רק 50% מחובותיו, רשאי המסב לנכות את ההפסד מהסכום שעליו להחזיר למחזיק. אם הקבּל פרע את השטר הריהו בטל ומבוטל. הפרעון צריך להיות ע“י הקבל או הנמשך בדרך הרגילה, כלומר בזמן הפרעון או לאחריו ובתום-לב מבלי ידיעה על איזה פגם שהוא בבעלותו של המחזיק בשטר, ומקבל הפרעון צריך להיות המחזיק בשטר. אם המושך שילם את השטר יכול הוא לתבוע מהקבל, אולם אין הוא יכול להעביר את השטר לאחרים; אם מסב שילם את השטר יכול הוא להעבירו לאחרים, אולם מובן מאליו שמי שלקח את השטר הזה לא יוכל להעבירו כמחזיק בדרך רגילה, מאחר שלקח אותו לאחר זמן פרעונו. שטר-טובה, שסולק ע”י הצד שלטובתו הוצא, בטל. כפי שכבר נאמר לעיל, אדם המשלם שטר בדרך העסקים הרגילה ובתום-לב אין עליו חובה להוכיח שההיסבים הם בסדר, וגם במקרה שהם מזויפים פטור המשלם מכל אחריות כלפי הבעל האמיתי של השטר.

[סעיפי הפקודה: 60, 58, 52, 23]

אבדן שטר

אבד השטר, הרי אם לפני זמן הפרעון אבד, יכול המחזיק לדרוש מהמושך לתת לו שטר חדש בערבות המחזיק לתשלום נזקים במקרה שהשטר יימצא ויוגש לפרעון ע"י מחזיק בדרך רגילה. סירב המושך לתת שטר חדש, יכול בית-המשפט להכריחו לכך. אם היו על השטר היסבים שונים או חתימת קבל, אין המחזיק יכול להכריחם להוסיף את חתימותיהם על השטר החדש. כן נראה הדבר, שאין להכריח חותם שטר חוב לתת שטר חדש במקום שטר חוב שאבד. לעומת זאת, אם לא שולם השטר האבוד בזמן הפרעון, יכול המחזיק להגיש תביעה נגד כל צד בשטר, ובית המשפט יכול לעכב בעד הנתבע מלעורר את שאלת אבדן השטר, אם תינתן ערבות מספקת לנזקים העלולים להיגרם לנתבע במקרה שתתעוררנה תביעות מצדדים אחרים לפי אותו שטר. אם השטר אבד או הושמד אפשר לעשות פרוטסט על העתקה ממנו או על רשימה של פרטי השטר.

[סעיפי הפקודה: 70, 69, 50]

ביטול שטר

אפשר לבטל שטר בדרכים אחרות, מלבד דרך הפרעון, והן:

א) ע"י ויתור מצד המחזיק על זכויותיו בשטר כלפי הקבל. הויתור צריך להיות בלי תנאי ובכתב, חוץ אם נמסר השטר לקבל;

ב) ע“י השמדת השטר או מחיקתו באופן בולט. ההשמדה או המחיקה צריכות להיעשות בכוונה תחילה ע”י המחזיק או בא-כוחו. כן אפשר לוותר על זכויות כלפי אחד הצדדים ע"י מחיקת חתימתו. במקרה זה כל מסב שהיתה לו זכות חזרה אל הצד ששוחרר נמצא משוחרר אף הוא. מובן מאליו שביטול שנעשה בשגגה אין לו ערך. ואולם אם נראה לעין שהשטר נמחק, או שחתימה מסוימת בו נמחקה, הרי כל הטוען שהמחיקה נעשתה בשגגה, עליו הראיה.

[הסעיפים: 63, 62]

התישנות

המחזיק בשטר חייב להגיש את תביעתו נגד המסב תוך שנה אחת ונגד כל צד אחר בשטר תוך חמש שנים מזמן שנתעוררה לראשונה הזכות להגשת התביעה. לגבי הקבּל של שטר והחותם של שטר-חוב מחשבים את התקופה מזמן הפרעון ולגבי המושך והמסב – מזמן שנתקבלה הודעת אי-כיבוד. תביעה על חוב רגיל אפשר להגיש תוך 15 שנה¹⁵. לפיכך, אם נצרך אדם לתביעה על סמך התמורה שניתנה בעד שטר, לפי סעיף 52 של הפקודה, אפשר להגישה תוך 15 שנה¹⁶. כן נפסקת ההתישנות אם נתקבלה בינתים הודאה בחוב או אם שולם חלק מסכום השטר. במקרים אלה התקופה מתחילה מחדש מזמן האישור או התשלום¹⁷. רצוי בדרך-כלל לא לעכב יותר מדי את הגשת התביעה. גם אם רוצים מסיבות שונות לנהוג ב“רחמים” לגבי הצדדים בשטר, כדאי להגיש תביעה ולקבל פסק דין. לאחר שנמסר פסק הדין למשרד-ההוצאה-לפועל אין סכנת התישנות במשך חמש עשרה שנה.

[וראה סעיף 96 של הפקודה]

 

סתירות בין חוק לחוק    🔗

יש אשר שטר מתגלגל לא רק מיד ליד, אלא גם מארץ לארץ. מאחר שבארצות שונות קיימים חוקי שטרות שונים, מוטל לפעמים על בית-דין בארץ, שהובא לפניו שטר כזה, להחליט לפי איזה חוק עליו לדון בתביעה. הכלל הוא שביחס לחוקיותן של צורת השטר ושל התחייבויות הצדדים שבשטר נוהגים לפי Lex Loci Contractus, כלומר לפי חוקי המקום שבו הוצא השטר או ניתנה ההתחייבות. למשל, שטר שהוצא בצרפת והוּסב באנגליה והוגש לתביעה בארץ-ישראל – הרי ביחס לחוקיותה של צורת השטר דנים לפי חוקי צרפת, וביחס לחוקיותו של ההיסב דנים לפי חוקי אנגליה. לעומת זאת, אם לפי חוקי המדינה ששם הוצא השטר נמצא שהוא חסר בולים, אין זה פוגע בזכות המחזיק להגיש את השטר למשפט בארץ-ישראל. הוא הדין אם צורת השטר מתאימה לדרישות חוקי ארץ-ישראל, שבית המשפט רשאי לראותו כשטר קיים ביחס לצדדים שקיבלו או הסבו את השטר בארץ-ישראל. כן קבע המחוקק, שאף-על-פי שהתחייבויות הצדדים (כגון משיכה, היסב, קיבול וכדומה) מתפרשות לפי חוקי המדינה ששם נעשתה ההתחייבות, הרי במקרה שמשכו שטר בארץ-ישראל על ארץ-ישראל והוסב בחוץ-לארץ, דנים על ההיסב לפי חוקי ארץ-ישראל בכל הנוגע לאחריותו של הנמשך. לפי זה, אם ההיסב אינו בסדר לפי חוקי הארץ שבה הוסב השטר, אין הדבר פוגע בזכותו של המחזיק לתבוע מאת הנמשך בארץ-ישראל במקרה שההיסב נעשה בהתאם לחוקי ארץ-ישראל. על חובות המחזיק בשטר דנים לפי חוקי המדינה ששם היה צריך למלא את החובה. למשל, אם אי-כיבודו של שטר חל בארץ-ישראל, יש לעשות פרוטסט לפי חוקי ארץ-ישראל.

בכל הנוגע לפרוצדורה דנים לפי הכלל של Lex Fori, ז. א. לפי חוקי המקום ששם הוגשה התביעה.

ההתישנות נחשבת לענין של פרוצדורה ואי-אפשר לתבוע בארץ לפי שטר שהוצא בחוץ-לארץ לאחר שעברה תקופת ההתישנות לפי חוקי ארץ-ישראל.

[וראה סעיף 72 של הפקודה]

 

שיקים    🔗

כמו שנאמר לעיל, אין שיק אלא שטר-חליפין משוך על בנק ועומד לפרעון לפי הדרישה. ואמנם כל הוראות החוק ביחס לשטרי-חליפין העומדים לפרעון לפי הדרישה חלות גם על שיקים, פרט לשינויים קלים. ואולם ראוי השיק שנייחד לו פרק לחוד מפאת חשיבותו הרבה בפעולת הבנק.

פקדונות הלקוחות הם המקור העיקרי של בנק למימון מפעלי מסחר, תעשיה וחקלאות. כרגיל רואים את המפקיד כנושה של הבנק ואת הבנק – כחייב. נוסף ליחסים אלה חובה על הבנק לכבד את השיקים של המפקידים. משיכת שיק היא הצורה הקלה ביותר למפקיד להוצאת כספים מהבנק. אין הוא מחויב לשאת אתו מזומנים במידה גדושה לצרכי עסקיו, אלא משלם בעד קניותיו בשיקים, והמוכרים גם הם יכולים להעביר מיד את השיקים לאחרים או למסרם לבנקים שלהם לגביה, ואלה מזכים לאחר הגביה את חשבונות לקוחותיהם. כרגיל יש לבנקים אשר באותה עיר או באותה ארץ, ולפעמים גם לבנקים בארצות שונות, חשבונות זה אצל זה, והם מחליפים ביניהם שיקים המשוכים עליהם, ועושים זאת על דרך זיכוי או חיוב בפנקסים. כך זורם על הרוב כסף מבנק אחד לחברו, ומחשבון לחשבון באותו בנק, מבלי שפרוטה אחת במזומנים תצא מקופותיהם.

כשם שעל הבנק להיות זהיר בבדיקת החתימות של לקוחותיו על השיקים המשוכים עליו, כדי שלא ייכשל וישלם שיק שחתימת המושך היא מזויפת, כן עליו להיות זהיר שלא לסרב לשלם שיק של לקוח בשעה שהחשבון מראה יתרה מספיקה לפרעון השיק, והשיק הוא בסדר לכל פרטיו. באנגליה, בנק שסירב לשלם שיק בלי סיבה מספקת חייב לשלם ללקוח פיצויים, ועל סמך הוראות סעיף 2(2) של הפקודה שלנו וסעיף 46 של דבר המלך במועצתו 1922 ייתכן שגם בארץ-ישראל יוכל הלקוח, שהשיק שלו לא כובד ע“י בנק בלי סיבה מספקת, לתבוע פיצויים¹⁸. ואשר לחתימות מזויפות, הרי ראינו, שלפי סעיף 23 של הפקודה כל המשלם שטר בתום-לב ובמהלך הרגיל של עסקיו איננו מחויב להוכיח שההיסב של הנפרע או שאר ההיסבים הם אמיתיים וגם במקרה שההיסבים מזויפים אין משלם השטר אחראי כלפי הבעל האמיתי. כן ראינו שהקבּל לא יוכל לסרב לשלם את השטר בטענה שחתימת המושך היא מזויפת. הוראה זו חלה גם על הבנק הנמשך, שהוא אחראי תמיד לחתימתו של המושך. המושך הוא הלקוח של הבנק וחתימתו ידועה לבנק, והלקוח רשאי להיות סמוך ובטוח שלא יוציאו את כספו מהבנק ע”י זיוף חתימתו; לפיכך, במקרה של זיוף חתימת המושך – ההפסד חל על הבנק בלבד. לעומת זאת חייב הלקוח גם הוא להיות זהיר שלא לסייע לפושעים לגזול את הבנק. עליו להחזיק את פנקס השיקים שלו במקום בטוח ולנהוג זהירות בכתיבת השיק שלא לתת מקום להוספת מלים, ספרות וכדומה. ‏ אם נהג הלקוח ברשלנות מסתתמות טענותיו (Estoppel) נגד פרעון השיק ע"י הבנקאי. הלקוח רשאי למשוך רק על אותו סניף של הבנק שיש לו שם חשבון, ואם מגישים שיק לסניף אחר חייב הסניף לנהוג זהירות שלא לשלם את השיק אלא אם כן ידועה לו חתימת הלקוח, או שמגיש השיק ידוע לו כאדם ישר ואמיד שיחזיר את תמורת השיק במקרה של זיוף החתימה.

את השיק יש להגיש לתשלום במשך זמן המתקבל על הדעת. אם אין עושים כך והעיכוב בהגשה גרם נזק למושך, כגון שהבנק פשט את הרגל, הרי הוא משוחרר מחובו בסכום הנזק. במקרה כזה סכום הנזק הוא כסכום שהמושך נושה למעשה מן הבנק כתוצאה מאי-פרעון השיק. למשל אם היה השיק על סך 100 לא“י וכתוצאה מאי-פרעון השיק נעשה המושך לנושהו של הבנק בסכום של 100 לא”י, הנזק שנגרם למושך נאמד ב-100 לא“י. ואולם, אם בינתים קיבל המושך מהבנק 50 לא”י במזומנים ונעשה לנושהו של הבנק רק בסכום של 50 לא“י, הנזק הוא 50 לא”י בלבד. הזכות למחזיק בשיק להשתתף במקום המושך בחלוקת דיבידנדה לנושי הבנק ביחס לסכום שלא יכול לקבל מהמושך (בשטר רגיל משוחרר המושך במקרה זה לחלוטין, גם אם לא נגרם לו נזק). בניגוד להוראות סעיף 44 הדן בשטרות, אין סעיף 74 הדן בשיקים מגדיר מה זה זמן המתקבל על הדעת, ויש לדון בכל מקרה ומקרה לפי המסיבות. בכל אופן ברור שיש להזדרז תמיד בהגשת שיק לבנק, כי מלבד הסכנה שהמושך ישוחרר מחובו אם ייגרם לו נזק, הרי יש אשר גם חובתו של הבנק לפרעון שיק מתבטלת, כגון שבטלה פקודת הפרעון או שהגיעה לבנק ידיעה על מותו או על פשיטת הרגל של הלקוח. שלא כחוק האנגלי מכיל החוק שלנו הוראה (הדומה לחוק הסקוטי) שאם יש בידי הנמשך כסף לפרעון השטר, הרי מרגע שהוגש השטר לפני הנמשך יש לשטר תוקף כהעברת חוב בסכום השיק לטובת המחזיק. נמצא שברגע ששיק הוגש לבנק המחזיק בידו סכום כסף לפרעון השיק, רוכש המחזיק בשיק זכות חוקית כלפי הבנק לפרעון השיק. לפי הוראות סעיף 53 של הפקודה נראה הדבר, שגם אם היתרה בחשבון הלקוח אינה מספיקה לפרעון השיק, רשאי המחזיק לדרוש את היתרה. אולם, עד כמה שידוע, אין הבנקים בארץ-ישראל נוהגים לעשות כך, אלא אם המחזיק מוכן להשאיר את השיק בידי הבנק, אם כי לא שולם כל הסכום הנקוב בו. מובן מאליו שאם בטרם הוגש השיק קיבל הבנק פקודה מהלקוח לא לשלם את השיק, או שנודע לו על מותו או פשיטת הרגל שלו, אין הוא רשאי לשלם את השיק. המחזיק יוכל אז לאחוז באמצעים משפטיים נגד שאר הצדדים שבשיק. ואף שמדובר בפקודה (סעיף 75 [C]) רק על ידיעה על פשיטת רגל, הרי מאז יצאה פקודת פשיטת הרגל 1936, אסור לבנק לשלם שיק אף אם נודע לו אך על הגשת בקשה להכרזת הלקוח כפושט רגל¹⁹.

[סעיפי הפקודה: 75, 74, 53, 44]

שיקים משורטטים

הדרך השכיחה ביותר להבטיח עד כמה שאפשר שהשיק ישולם לבעליו היא שרטוט השיק. שיק משורטט (Crossed Cheque) הוא שיק שעל פניו שרטטו שני קוים מקבילים. שרטוט זה נקרא שרטוט כללי, וכרגיל מוסיפים בין הקוים את המלים “ושות”, או “ושותפיו” (and Company) או “אינו עובר לסוחר” (Not Negotiable). כן אפשר לשרטט שיק שרטוט מיוחד, היינו – להוסיף שם של בנק על פני השיק עם או בלי המלים “אינו עובר לסוחר”. שרטוט כללי הוא הוראה לבנק הנמשך לשלם את השיק אך ורק לבנק ושרטוט מיוחד הוא הוראה לבנק הנמשך לשלם את השיק אך ורק לבנק ששמו נזכר בשיק. אם הבנק הנמשך אינו נשמע להוראות אלו ומשלם שיק משורטט שלא בהתאם לשרטוט, הוא אחראי בפני הבעל האמיתי של השיק לנזקים שנגרמו לו עקב התשלום. לעומת זאת, אם שילם הבנק-הנמשך בתום-לב ובלי רשלנות שיק משורטט באופן כללי לידי הבנק ושיק משורטט באופן מיוחד לבנק הנזכר בשיק – אין עליו כל אחריות שהיא, גם אם מתברר שהנפרע אינו בעליו של השיק, ובמקרה כזה גם המושך פטור מכל אחריות אם הוא מסר את השיק לידי הנפרע. על כן, אם המושך משרטט את השיק ומוסרו לידי הנפרע יש לו בטחון שאם הבנק ישלם את השיק בהתאם לשרטוט, יהיה פטור מלשלם את סכום השיק פעם שניה במקרה שהשיק נגנב והנפרע לא קיבל את הכסף. גם הנפרע וכל מחזיק אחר בשיק רשאי לשרטט אותו, או להפוך שרטוט כללי לשרטוט מיוחד ע“י הוספת שם בנק. גם בנק שקיבל שיק לגביה רשאי לשרטטו באופן מיוחד לעצמו, כדי להבטיח שהשיק ישולם לו בלבד. הנזכר בשרטוט רשאי לשרטטו באופן מיוחד לבנק אחר לגביה. אולם אם יש שני שרטוטים מיוחדים על שיק, היינו – שנזכרו בו שני בנקים, אסור לבנק הנמשך לשלמו בכלל אלא אם שרטוט אחד הוא רק לגביה, כלומר שבנק אחד הוא רק סוכנו של הבנק השני לשם גביית השיק. הוספת המלים “אינו עובר לסוחר” לשיק משורטט היא הגנה נוספת, כי פירושן של המלים האלו הוא, שכל מי שמקבל את השיק אינו רוכש זכויות גדולות יותר ממוסר השיק. יש לציין, שאסור להוסיף את המלים הנ”ל לשיק, כי אם בתור חלק מהשרטוט ושאין המלים הנ"ל פוגעות בכשרותו של השיק לעבור מיד ליד, אלא שהן משמשות אזהרה למקבל השיק, שלא יוכל לרכוש זכויות מלאות במקרה שלמוסר השיק או לאחד הצדדים הקודמים לו לא היתה זכות חוקית להעביר את השיק.

שיק משורטט נותן, כאמור, הגנה מיוחדת לבנק הגובה. אם בנק גובה שיק משורטט לטובת לקוח בתום-לב ובלי רשלנות, יהיה פטור מאחריות גם אם יתברר שללקוח לא היתה זכות חוקית לקבל תשלום. כידוע, כל מי שקיבל פרעון של שטר חליפין ולא היתה לו זכות חוקית לכך, כגון שהיסב קודם היה מזויף, מחויב להחזיר את הכסף לבעל האמיתי, ואין הפרש אם מקבל הכסף קיבלו לזכותו הוא או לשם פרעון למי שהוא אחר. בדבר זה היה משום סכנה חמורה לבנקים שקיבלו שיקים לגביה, כי גם לאחר שהעבירו את סכום הגביה ללקוח, עדיין נשארו אחראים כלפי הבעל האמיתי של השיק. בא המחוקק ותיקן תקנה, שאם הגביה היתה לטובת לקוח והשיק היה משורטט, אין הבנק הגובה מחויב לבדוק אם ללקוח היתה זכות חוקית לקבל את הכסף. מובן מאליו שמוסר השיק צריך להיות לקוח של הבנק, היינו שיש לו חשבון בבנק; אולם נראה שלא חשוב הדבר כמה זמן היה המוסר הלקוח של הבנק, ואפילו אם נפתח חשבון במיוחד בקשר עם גביית השיק הנידון זכאי הבנק להגנת החוק. כן לא נפגעת זכותו אף אם זיכה את חשבון הלקוח עוד בטרם נגבה סכום השיק. אולם אם קנה הבנק את השיק מהלקוח אין הוא מוגן עוד, כי במקרה זה אין הוא “בנק גובה”.

השרטוט נחשב לחלק בלתי-נפרד מהשיק עצמו, וכשם שאי אפשר לשנות פרט חיוני של שטר בלי הסכמת כל הצדדים, כן אסור לבטל או לשנות או להוסיף לשרטוט של שיק בלי הסכמה כנ"ל (מלבד שינוי המותר לפי החוק, כגון שינוי שרטוט כללי לשרטוט מיוחד). אולם אם הביטול או השינוי או ההוספה אינם נראים לעין, לא תחול כל אחריות על הבנק ששילם את השיק בתום-לבב ובלי רשלנות.

[וראה סעיפי-הפקודה: 83–76]

 

בולים    🔗

שטר בלי בולים (אם איננו פטור מבולים לפי החוק) אין לו ערך חוקי ואי-אפשר לתבוע לפיו. נוסף לזאת הרי כל החותם, או המעביר, או המגיש לפרעון, או הפורע שטר שאינו נושא בולים כחוק חייב בתשלום קנס של –.10 לא“י. עד שיצאה לאור פקודת מסי הבולים (תיקון) משנת 1936 לא יכלו להכשיר שטר שלא הודבקו עליו בולים כחוק, ואף לא ע”י תשלום הקנס, והשטר היה בטל ובוטל. הפקודה הנ“ל תיקנה את החוק ע”י ביטול סעיף 29 של הפקודה משנת 1927, שאסר הטבעת בולים על שטרות לאחר חתימתם, ועל כן אפשר כעת להמציא את השטר לממונים על הבולים לשם הטבעת בולים לאחר תשלום הקנס. לאחר פעולה זו יכול המחזיק בשטר לתבוע לפיו כאילו היה השטר כשר מלכתחילה. הדבקת הבולים וביטולם היא מחובתו של חותם השטר בטרם יוציא את השטר מידיו. ואולם אם מגישים לפרעון שטר או שטר-חוב שאינו נושא בולים כחוק, רשאי האדם שהוגש לפניו השטר להדביק בולים כחוק ולבטלם ולפרוע את השטר כאילו היה כשר מלכתחילה. מובן מאליו שדבר זה אינו משחרר מקנס כל צד שהיתה עליו החובה להדביק בולים, או להימנע מלהשתמש בו בטרם הודבקו או הוטבעו עליו הבולים. אם הוצא השטר בחוץ לארץ ובא לידי מי שהוא בארץ ישראל, עליו להדביק על השטר בולים כחוק ולבטלם לפני שהוא מגישו לפרעון או מעבירו או פורעו. אין הכרח שעל השטר יהיו בולים בזמן שמגישים אותו לקיבול, ואפילו בזמן שעושים את הקיבול, ועל כן אם הגיע לבנק שטר מחוץ-לארץ לשם קיבול אין עדיין חובה להדביק עליו בולים, ורק לאחר שנעשה הקיבול ורוצים להגיש את השטר לפרעון צריך להדביק את הבולים. וכן אם לא כובד השטר (ע"י סירוב לקיבול) צריך להדביק עליו בולים לפני שמוסרים אותו לפרוטסט.

מכסת הבולים היא כדלקמן: שטר העומד לפרעון לפי הדרישה, או בשעת ראיה, או בעת ההגשה, או תוך שלושה ימים לאחר התאריך, או לאחר ראיה חייב בבול של 10 מיל²⁰. בול זה יכול להיות גם בול דואר. כל יתר השטרות וכן שטרי-חוב מכל הסוגים חייבים בבולי הכנסה לפי סכום השטר, היינו:

אם הסכום אינו עולה על –.20 לא"י – 10 מיל

אם הסכום עולה על –.20 לא“י ואינו עולה על –.40 לא”י – 20 מיל.

אם הסכום עולה על –.40 לא“י ואינו עולה על –.60 לא”י – 30 מיל.

אם הסכום עולה על –.60 לא“י ואינו עולה על –.80 לא”י – 40 מיל.

אם הסכום עולה על –.80 לא“י ואינו עולה על –.100 לא”י – 40 מיל.

למעלה מזאת – 50 מיל לכל סכום של –.100 לא"י או חלק ממנו.

מעטים השטרות הפטורים מבולים, ואלה הם:²¹

1. משיכה או פקודה משוכה ע“י בנק בארץ-ישראל על בנק אחר בארץ-ישראל, שאיננה עומדת לפרעון לפקודה או למוכ”ז, ושתפקידה הוא רק סידור חשבונות בין הבנקים. שיקים מבנק על בנק אינם פטורים מבולים.

2. מכתב ערוך מבנק בארץ-ישראל לבנק אחר בארץ-ישראל הנותן הוראה לשלם סכום כסף ואולם איננו עומד לפרעון לפקודה או למוכ“ז ואיננו נמסר לנפרע או לבא-כוחו. פיטורים אלה חלים על הוראות פנימיות בין בנקים לשלם סכום כסף ידוע או לזכות חשבון של לקוח בסכום כסף ידוע. אין הפיטורים חלים אם ההוראות ניתנות ע”י בנק בחוץ-לארץ לבנק בארץ-ישראל, ועל פקודות תשלום כאלה יש להדביק בולים בארץ-ישראל לפני שפועלים לפיהן.

3. מכתב אקרדיטיב שניתן בארץ-ישראל ומרשה למשוך בחוץ-לארץ משיכות שיש לשלמן בארץ-ישראל.

4. משיכה או פקודת תשלום על בנק בארץ-ישראל שנמשכה ע“י פקיד ממשלתי או ע”י קצין הימיה, הצבא או האויריה לשם תשלום כסף מחשבון ציבורי.

5. שטר משוך בהרשאת האדמירליות, מיניסטריון המלחמה או מיניסטריון האויריה, על רואה החשבון הראשי של כל אחד מהם.

6. שטר שניתן ע“י הגזבר הראשי של ממשלת ארץ-ישראל או ע”י פקיד מורשה על ידי המשוך על אחד ממשרדי הגזברות.

7. תלושים לתשלום רבית על בּטוּחוֹת (Securities).

8. שטר (מחוץ לשיק) שניתן ע“י אגודה שיתופית חקלאית רשומה או ע”י אגודה שיתופית לאשראי רשומה או ע“י כל סניף שלה, וכן שטר שניתן לאגודה כזאת בקשר עם כספים שיש לשלמם לפי תקנות האגודה. פיטורים אלה ביחס לאגודות שיתופיות גרמו לערבוביה רבה. קמו חילוקי דעות ביחס למובנן של המלים “כספים שיש לשלמם לפי תקנות האגודה”. יש טוענים שכל השטרות של אגודות שיתופיות של חקלאות או של אשראי פטורים מבולים, ויש טוענים שרק שטרות שניתנו ע”י חברי האגודה לאגודה או ע“י האגודה לחבר בקשר עם סכומי כסף שיש לשלמם בהתאם לתקנות, כגון מסי חבר או תשלומי רווחים וכדומה, פטורים מבולים. הדעה האחרונה מתקבלת יותר על הדעת, כי אילו רצו לכלול בפיטורים את כל השטרות היה המחוקק אומר כך בפירוש. שטר שניתן שלא בהתאם לתקנות לא בלבד שאינו פטור מבולים אלא הוא בטל ממילא, ועל כן לא היה טעם בהוספת המלים “לפי תקנות האגודה”. לעומת זאת יש, כמובן, נטיה כללית להקל, ובזמן האחרון גם ניתן פסק-דין ע”י בית-המשפט המחוזי בתל-אביב התומך בדעה שכל השטרות של אגודות מהסוג הנ"ל, אם לא הוצאו בניגוד לתקנות האגודות, פטורים מבולים²².

כמובן, הפיטורים חלים רק על שטרות של אגודות שיתופיות של חקלאות ושל אשראי; אולם כל האגודות השיתופיות האחרות, כגון – להובלה, לבנין, למעונות משותפים וכדומה, אינן פטורות מלהדביק בולים על שטרותיהן. שיקים של קואופרטיבים הוצאו מהפיטורים ע“י הפקודה המתקנת משנת 1936 ומהתאריך הנ”ל כל השיקים טעונים בולים.

9. שיק משוך בהתאם לסעיף 67, פסקה (3) מפקודת העיריות

1. גם הוראה זו הוכנסה לראשונה ע“י הפקודה המתקנת של שנת 1936 ומתיחסת למשיכות, שיקים או פּקודות תשלום של העיריה על הבנק המחזיק את קופת העיריה. משיכות, פקודות ושיקים אלה צריכים להיות חתומים ע”י ראש העיר או ע“י פקיד אחר שנתמנה לצורך זה ע”י מועצת העיריה, וכן ע“י הגזבר של העיריה או פקיד אחר שנתמנה לשם כך ע”י המועצה.

כל הקנסות לפי פקודת הבולים נחשבים לחובות המגיעים לממשלה ואפשר לתבוע אותם בבית-המשפט המחוזי בשם היועץ המשפטי של הממשלה²³. הממונים על הבולים רשאים לוותר על כל קנס או להפחיתו לפי ראות עיניהם וזה אפילו אחר שניתן פסק-דין על הקנס הנדון²⁴.

ינואר, 1940.

עו"ד י. לוין ²⁵