מתוך 525 חברי ביל"ו ברוסיה הגיעו לארץ 59 ורק 27 מהם נשארו בה ואף־על־פי־כן השאירה תנועה קטנה זו את רישומה בתולדות הארץ

בשנת 1938, בחגיגת בר־מצווה בבית משפחת שלמה זלמן צוקרמן המנוח, אחד מתשעת הביל“ויים מייסדי גדרה, נזכר בנו, עשהאל צוקרמן, כי בשנת 1916 הוסתר במרתף הבית בקבוק קוניאק, מחשש שיוחרם על־ידי התורכים. ירד למרתף להביא את המשקה לכבוד החגיגה, ומשנחשׂף, מצא לידו, למרבה הפליאה, שׂק מלא ניירות אשר התברר, כי אינם אלא תעודות הקשורות לתולדות ביל”ו וגדרה, בעיקר מימי הבראשית – השנים 1882־1884

איש לא ידע כיצד הגיעו התעודות למרתף, אולם הועלתה השערה, כי האב הסתירם שם בימי מלחמת העולם הראשונה, יחד עם הקוניאק, כאשר התורכים החלו לחפש אחרי ניירות ציוניים, כדי להחרימם ולאסור את בעליהם. התעודות שנמצאו גילו פרטים רבים על תנועת ביל“ו, ואחרי מותו של שלמה זלמן צוקרמן נמסרו הניירות על־ידי בתו של עשהאל, ד”ר חיה בראלי־צוקרמן, לאוניברסיטת תל־אביב למחקר.

הדעה הרווחת היא, כי ביל“ו היתה תנועה של סטודנטים. מן התעודות אנו למדים, כי עם הביל”ויים שהגיעו לארץ־ישראל נמנו רק בודדים מ־50 הסטודנטים מייסדי התנועה בחרקוב והקבוצה היתה מורכבת ברובה מפקידים, בעלי מלאכה, זבנים ומורים. מן התעודות אנו למדים גם מי בדיוק היו 13 הביל“ויים הראשונים שעלו ארצה ומהן אף מתברר שהקדימו אותם בכמה שבועות שני ביל”ויים – יעקב צ’רטוק והלל מינץ.

מסתבר, כי מתוך 525 חברי ביל“ו ברוסיה באו לארץ־ישראל רק 59 (וניירות צוקרמן מאפשרים לנו לנקוב בשמות כולם) בזמנים שונים ו־32 מהם, שלא יכלו לעמוד בקשיים, עזבו. בארץ נשארו עשרים ושבעה בני ביל”ו בלבד ורק חלק מהם התמידו בעבודת האדמה עד סוף ימיהם.

ואף־על־פי־כן חוללה התנועה הקטנה ובעיקר חבריה שעלו ארצה, מהפכה בתולדות ההתיישבות היהודית החדשה.

 

חמישים סטודנטים    🔗

לאחר גל הפוגרומים שעבר על יהודי רוסיה בשנת 1881 קמה תנועת חיבת־ציון שדגלה ברעיון העליה לארץ־ישראל ובהתיישבות על אדמתה. בין המתעוררים לעלות לציון היו חמישים סטודנטים באוניברסיטת חרקוב שהתארגנו כתנועה. הם הטיפו לעליה לארץ וקראו לעצמם בשם דבי“ו, ראשי תיבות של “דבר אל בני ישראל ויסעו” (שמות, י“ד, ט”ו); אחר כך החליפו שם תנועתם לביל”ו – “בית יעקב לכו ונלכה” (ישעיהו ב‘, ה’), כי אמרו שעליהם לתבוע בראש וראשונה מעצמם את מצוות העליה ולהתחיל בסלילת הדרך בארץ־ישראל לבאים אחריהם.

כדי לקדם את עניין העליה שוגרה משלחת ביל"ויים ובראשה משה מינץ לקושטא להסתייע בסיר לורנס אוליפנט, מדינאי־נוסע וסופר אנגלי שהגה רעיון ליישב יהודים בארץ־ישראל וניסה להגשים את תוכניתו בעזרת השולטן התורכי. הם ביקשו ממנו שישיג למענם מאת השער־העליון חלקת אדמה בארץ־ישראל, חינם, כדי להקים עליה מושבה משלהם. אולם התורכים לא נענו לאוליפנט. אז באו השליחים במגע עם אישי ציבור יהודים ותורכים, כדי שיעמדו להם אצל השלטונות, וביניהם – שר המלחמה התורכי עוסמן ביי, שלמד בזמנו באוניברסיטת חרקוב, שם קשרו עמו קשרים והוא גילה אהדה כלפיהם. אבל גם השר לא יכול היה לעזור, כי התורכים חששו מריכוז גדול של יהודים בארץ־ישראל, שמא ידרשו אוטונומיה.

בינתיים הגיעו לקושטא ביל“ויים נוספים והם יחד עם חבריהם שהקדימום בקושטא, החליטו לעלות לארץ גם בלי רשיון, בלי כסף ובלי כל משען בארץ. הדבר גרם לחילוקי־דעות חריפים בין הלשכה המרכזית באודיסה לבין הביל”ויים שבקושטא. האודיסאים סברו, כי מאחר שאי־אפשר להשיג רשיון רשמי להתיישבות ומכיוון שאין כסף, צריך להקים את הכפר במחוז אדנה שבסוריה, אשר שם היו סיכויים לקבל קרקע חינם. “תעודות צוקרמן” מעידות על התנגשות קשה בין שני הפלגים, דבר שלא היה ידוע עד כה. בסופו של דבר, נסגרה הלשכה באודיסה ותנועת ביל"ו ברוסיה דעכה.

ובינתיים יצאו 14 ביל"ויים לדרך – 13 גברים ואשה אחת, וב־6 ביולי 1882 ירדו בחוף יפו. הם השתכנו בביתו של הערבי אנטון איוב, שניצב בפרדס ליד יפו, 13 הבחורים התגוררו בחדר אחד והבחורה – בחדר שני. הגברים החלו לעבוד במקוה־ישראל והצעירה שימשה עקרת בית.

ששה שבועות לאחר־מכן הגיעה ארצה קבוצת ביל"ויים נוספת ובעקבותיה – עוד כמה מחברי התנועה, עד שמנו 25 איש. בו בזמן המשיכה הלשכה בקושטא במאמציה להשיג רשיון לקרקע.

 

בלקינד עוזב    🔗

בראשם של הביל“ויים ביפו עמד ישראל בלקינד. חברי ביל”ו טענו שהוא מנסה להשתרר עליהם וכתוצאה מכך נתעוררו חילוקי דעות בקבוצה ובלקינד, אחיו ואחותו, חברי ביל“ו גם הם, ועוד שניים מן החבורה, עזבו את הקבוצה. ארבעה מחברי ביל”ו עלו לירושלים ושם, בעזרתו של יחיאל מיכל פינס – סופר ועסקן ששימש בא־כוחם של נדבנים באנגליה – למדו מלאכה.

כמה שבועות לאחר שהביל“ויים ירדו בחוף יפו, בט”ו באב תרמ“ב, נוסדה ראשון־לציון ובסוף אותה שנה באה תחת חסותו של הברון רוטשילד. בהמלצתו של הירש העביר הברון למושבה את הביל”ויים, למרות התנגדותם של כמה מבני ראשון־לציון, אשר ראו בביל"ויים “סטודנטים פורקי עול מצוות”.

אולם אנשי קושטא לא ראו סידור זה בעין יפה, כי הועידו לביל“ו גדולות מאלה. הם האמינו כי יעלה בידם לחולל מפעל התיישבותי רב היקף ובשלב ראשון ביקשו להקים בארץ־ישראל כפר לדוגמה על יסודות שיתופיים ובו בית־ספר חקלאי, אשר יחנך מדריכים שיעזרו למתיישבים חדשים להקים כפרים משלהם. הם גם קיוו להפוך את אגודתם לתנועה גדולה, שלה סניפים באוניברסיטאות של מערב אירופה וארצות־הברית. הזמן לא היה בשל לתכניות כאלה ומאומה מהן לא נתגשם, ואמנם חלק מהביל”ויים סירב להתיישב בראשון־לציון וחזרו לעבוד במקוה־ישראל. הם הקימו חברה שתחתור להגשמת תכניותיהם ואת פינס מינו לנשיאם. משנתמנה, דרש שתתבטל הלשכה בקושטא אשר לא האמין, כי תשׂיג מאומה ותבע מן החברים לבוא מייד לארץ. מינץ וחבריו נענו לו, אולם לא ארכו הימים ומינץ עשה מעשה שקומם את רוב חברי ביל“ו – התעודות אינן מגלות מה היה אותו מעשה – והוא הוצא מביל”ו. יחד עם חמישה חברים נסע לארצות־הברית כשאת הוצאות הנסיעה משלם הירש, מנהל מקוה־ישראל, אשר רצה להיפטר מן הביל"ויים. בסופו של דבר לא נותרו מן העולים הראשונים, קבוצת ה־14, אלא שניים.

 

תשעה עולים לגדרה    🔗

אסיף בגדרה

בפסח של שנת 1884 פיטר הירש את הביל"ויים שעבדו במקוה־ישראל בטענה שעבודתם אינה מספקת. הם נמצאו במצב קשה וניצלו על־ידי פטרונם, יחיאל מיכל פינס, שקנה חלקת אדמה מידי סגן־הקונסול הצרפתי ביפו פרדיננד פיליברט ליד הכפר הערבי קטרה בדרום. האדמה עברה לידי הקונסול לאחר שתושבי המקום לא שילמו לו חובם. פינס קרא למקום גדרה.

ב־13 בדצמבר 1884, א' של חנוכה תרמ“ה, יצאו שלמה זלמן צוקרמן וצבי הורביץ מיפו ובאו ליישובם החדש. למחרת הגיעו שאר חברי ביל”ו, יחד עם חמור נושא חפצים, ונתקבלו על־ידי שני “הוותיקים” ביריות באויר.

במשך הזמן נתווספו לביל"ויי גדרה מתיישבים אחרים, ביניהם ישראל בלקינד.

מתשעת המתנחלים הראשונים פרשו שניים; האחד, משום שלא עמד בקשיים והשני הוצא מהמושבה עקב סיכסוך עם הירש, שהיה עושה דברם על חובבי־ציון בארץ־ישראל.

אחר כך עזבו את המקום חיים חיסין ואשתו פניה, שיצאו לרוסיה. חיסין למד רפואה, וחזר עם אשתו וילדיו לארץ־ישראל ב־1905 כרופא. הוא שימש גם כבא־כוח חובבי־ציון ביפו. חיסין היה בין מייסדי תל־אביב. בעקבותיו הלך אברהם סולומיאק, שעבר לירושלים והיה שם מתורגמן בקונסוליה הרוסית ומנהל הדואר הרוסי. אף ישראל בלקינד נטש את גדרה, עבר ליפו ופתח שם את בית־הספר העברי הראשון בעיר. כעבור שנים הגשים חלום שלו, ביסדו את “קרית־ספר” בשפיה ואחר־כך בבן־שמן, בית־ספר ופנימיה חקלאית, לשם הביא יתומים מהפוגרום של קישינב. פניה בלקינד, אחותו של ישראל, ובעלה ישראל פיינברג עזבו גם הם את גדרה והיו בין ראשוני חדרה. בנם אבשלום, שנולד בגדרה, היה מראשי ניל“י ונהרג במדבר סיני, שעה שחיפש קשר עם אנגלים במלחמת־העולם הראשונה. דמות מיוחדת במינה בין הביל”ויים היה אברהם משה כהן, שיצא לביירות ושוטט בעולם והטיף לאחוות דתות ועמים. בחזרו ארצה שימש זמן־מה מורה בגדרה, אולם לא לאורך ימים. בשל מצבו הנפשי לא הצליח להשתלט על התלמידים, אשר הציקו לו בשל זרויותיו. הוא התיישב בעיר יפו, כינה עצמו חן־תמים ו“העברי”, חזה חזיונות של אחרית הימים, ברוח יהדות קנאית, היה מטיף תורתו ברחובות וגם פירסם במשך שנים רבות מאמרים בעתון הירושלמי “חבצלת”.

מייסד נוסף שנטש את גדרה היה יוסף לייב ליס, הראשון אשר בנה בית אבנים במושבה. ב־1902, בזמן המשבר בארץ, יצא לאמריקה עם אשתו ושלושת ילדיו.

 

ששה נותרו בגדרה    🔗

בסופו של דבר נותרו בגדרה ששה מחברי ביל“ו: סברדלוב ופוקס – היחידים ששרדו מחבורת ה־14, הורביץ, צוקרמן, לייבוביץ וחזנוב. בראשון־לציון נשארו חמשה ביל”ויים: יהודה צלליכין ורעייתו חסיה, יואל דרובין, שמשון בלקינד (בנו נעמן השתייך אף הוא, כאבשלום בן־דודו, לניל"י ונתלה על־ידי התורכים בדמשק) ומנשה מאירוביץ, האגרונום הראשון במושבות.

בין הביל“ויים שבאו ארצה היה גם ד”ר מרק שטיין. הוא עבד זמן־מה עם חבריו במקוה־ישראל ומשנתגלה שהוא רופא, מינהו הירש כרופא בראשון־לציון, עקרון ופתח־תקוה. לימים השתקע ביפו, עסק בצרכי ציבור והיה בין מייסדי שכונת נוה־צדק.

אחותו של ישראל בלקינד, אולגה, שהייתה חברת ביל"ו בחוץ־לארץ ועלתה לראשון־לציון ב־1886, נישאה ליהושע חנקין ועברה עמו ליפו, עבדה כמיילדת ועזרה לבעלה ברכישת אדמות להתיישבות, ביניהם אדמת עמק יזרעאל.

יעקב צ’רטוק, שהיה בין שני הביל“ויים הראשונים שבאו לארץ, פתח עם חבר ביל”ו בית־מלאכה בירושלים, אך העסק לא הצליח ושני הידידים חזרו לרוסיה. ב־1905 שב צ’רטוק לארץ, התיישב עם משפחתו בכפר ערבי מצפון לירושלים, עין־סיניה, ואחר־כך עבר לתל־אביב, שהיה בין מייסדיה. בנו משה שרת, היה שר־החוץ ראשון של מדינת ישראל וראש ממשלה שני.

איש ביל"ו אחר שעזב את הארץ ושב אליה היה האגרונום יעקב רוסטובסקי, שחזר בשנת 1914 כבא־כח קבוצת יהודים עשירים מרוסיה והניח את היסוד לבית־חרושת ללבני סיליקט בתל־אביב.

 

הלוויה לצלילי פטפון    🔗

משה מינץ, ראשה של הקבוצה בקושטא, שיצא לארצות־הברית, נעשה רופא והיה פעיל בקרב חובבי־ציון ובתנועת העבודה היהודית באמריקה. ב־1924 חזר לארץ והתיישב בגדרה. הוא הביא עמו למושבה את הפטפון הראשון שלה עם מאות תקליטים והיה עורך קונצרטים לבני המושבה. אשתו סרבה לשבת עמו בארץ אבל לאחר מותה הביא את ארונה לקבורה בגדרה. ההלוויה נערכה לקול צלילי מארש האבל של שופן שיצאו מן הפטפון שלו. מינץ הקדיש גן לזכרה בגדרה, הוא “גן רחל”. בכספי אחיו גרשון, גם הוא מאנשי ביל“ו שיצאו לאמריקה, בנה את בית־העם במושבה. משה מינץ חלה וילדיו באמריקה שיכנעו אותו לבוא אליהם. הוא יצא לארה”ב ביולי 1930 מתוך כוונה לחזור, מת שם וארונו הובא לקבורה בגדרה כפי שציווה.

שלמה יפה, שהיה מראשוני ביל"ו ברוסיה, ניתק אומנם מן התנועה, אך הגיע לארץ בשנת 1886 והיה מראשוני איכריה של ואד־אל־חנין, היא נס־ציונה של ימינו.

האגרונום אברהם זוסמן, דודו של משה שרת (ואביו של המשורר עזרא זוסמן), אף הוא מאנשי ביל"ו ברוסיה, השתהה זמן רב ברוסיה. הוא הקים ליד אודיסה חווה חקלאית ובה למדו צעירים יהודיים מאנשי העליה השניה והשלישית את תורת החקלאות, ורק ב־1921, בהיותו בן ששים, עלה ארצה. הואיל ומפאת גילו הגבוה לא יכול עוד לשמש במקצועו כאגרונום ולא רצה לנטוש את החקלאות, השתקע כאיכר בנחלת־יהודה שליד ראשון־לציון.

מן הראוי להזכיר שגם המנהיג הציוני הדגול מנחם אוסישקין היה בנעוריו ברוסיה חבר ביל"ו. אם־כי לא בא עמם לארץ, אלא החל לעסוק בעסקנות חובבי־ציון.

זהו סיפורם של הביל"ויים בארץ־ישראל. מעטים מאוד היו ואף־על־פי־כן רשמו דף חשוב בהיסטוריה של ההתיישבות היהודית החדשה והשפיעו הרבה על הבאים אחריהם.

“תמונה משפחתית” של שרידי ביל"ו