על חוף הכנרת בונה אמנון, נער כבן 13, סירת מפרש קטנה. מזמן לזמן הוא עוצם את עיניו ומרחרח את ריחות הסביבה.
פרחים במורד הגבעה.
עשב.
מדורה במחנה.
בצל ושום במטבח.
כך מתחיל התסריט הראשון שנכתב על נושא ארץ־ישראלי, בשנת 1926, תסריט מפורט בן 108 תמונות, שנושאו אהבה בטבריה, בעמק יזרעאל ובאיטליה, והוא מספר על נער חולם שביקש להקים מפעל לבשׂמים ועל נערה קפריזית ויפה שהתגלגלה מטבריה ועד איטליה ועזבה מנעמי העולם וחזרה לטבריה, לאהוּבה. לאורך הסרט אנו למדים, אמנם ב“עדינות”, על חשיבותה של הקרן־הקיימת ועל מעשׂיה, אולם גם על חשיבותה של היוזמה הפרטית. מחבר התסריט, שנכתב לפי הזמנת הקרן־הקיימת, הוא המדינאי, הסופר, המשורר והתסריטאי הארצישראלי הראשון – זאב ז’בוטינסקי.
בשנת 1925 יסד זאב ז’בוטינסקי את מפלגת “הסתדרות הציונים הרוויזיוניסטים” (שנקראה בקיצור הצה"ר) כדי לשמש אופוזיציה ואלטרנטיבה להנהגתו של חיים וייצמן בהסתדרות הציונית. שנה אחר־כך הגיע ז’בוטינסקי לביקור בארץ מתוך כוונה להשתקע כאן.
אחת המשימות הראשונות שהעמיד לעצמו בשבועות הראשונים של הביקור היתה השלמת כתיבתו של תסריט לסרט תעמולה, שהוזמן אצלו על־ידי הקרן־הקיימת־לישראל
ז’בוטינסקי הציע לתסריט שנכתב באנגלית כמה שמות אפשריים כמו “צרי בגלעד”, “גנצרי” או “אמנון ותמר”, שלושתם עם כותרת המשנה “עלילה גלילית”. סרט זה עשוי היה להפוך למה שאנו מכנים כיום “סרט קרן־קיימת” – סרט תעמולה תמים ורומנטי שתפקידו להגביר את תרומותיהם של היהודים לקק"ל. אולם התסריט מלמד שז’בוטינסקי למד היטב את הבעיות המיוחדות של כתיבת התסריט. הוא חילק את סיפור העלילה ל־108 סצינות־תמונות ויצר חילופים מהירים בין תמונה לתמונה, כדי שהסרט יתפרשׂ על פני תקופת זמן ארוכה. פירוק הסיפור לתמונות נעשה מתוך מגמה ליצור סרט עלילה מרתק.
אהבה ובושם 🔗
סיפורו של הסרט מתחיל בטבריה, לפני מלחמת העולם הראשונה. אמנון, בן למשפחה ברוסיה, אוהב פרחים וריחותיהם וחולם להקים, כשיגדל, מפעל לבשׂמים. תמר, בת למשפחה ספרדית נכבדה וּותיקה בארץ, הנה ילדה־נערה שובבה, בת 12. השניים מתחבבים זה על זה, אולם בשעה שאמנון הוא “רציני”, תמר – משתובבת ו“משׂחקת”.
דודה של תמר באיטליה מזמין אותה אליו. היא נפרדת מאמנון שנותן לה מתנה – מדליון ובו פרח בשם צרי־גלעד. מדליון זה קיבל אמנון משייך ערבי בעבר הירדן, לאחר שהציל את סייחו.
תמר נוסעת לדודה שבטרייסט, שהינו אדם עשיר. היא “עושה חיים” שם, מבלה בנשפי ריקודים, מוקפת מעריצים, ביניהם שני דודניה, מתבוללים גמורים. האחד סוציאליסט המבקש להיות ראש ממשלת צ’כוסלובקיה, ארץ הולדתו, והשני מוכן להשתמד, כדי להיות שגריר של איטליה.
ירושלים נכבשת על־ידי האנגלים, הגדודים העברים כובשים חלקים בעבר הירדן, הנצחון, הפועל סמלדור ואמנון יוצאים לתל־חי. קרב תל־חי. סמלדור נופל ולפני מותו אומר: “אין דבר – הבנים שבים לגבולם”. סמלדור נוצר לפי דמותו של טרומפלדור.
אמנון נודד בעבר הירדן, נפגש עם השייך ידידו, המראה לו מפה גדולה ואומר: “זוהי הארץ שנתן ריבון העולם לבני ישראל”. אמנון נוסע לפאריז ללמוד את סודות תעשיית הבשמים. חוזר לארץ ומקים בית־חרושת לבשׂמים “גנדרי” במגדל בחוף הכנרת. תמר נפרדת מדודה האהוב, אשר נותן בידה מעטפה בתנאי שתפתח אותה רק בשעת צרה, חוזרת לארץ ולטבריה. שני מחזריה החרוצים באים אחריה.
אמנון אינו מצליח ליצור את הבושׂם המובחר ומפעלו נמצא על סף פשיטת רגל. לתמר נודע על מצבו. היא לוקחת עמה את המדליון ואת המעטפה של דודה ומפליגה בסירה למפעל. השניים נפגשים, תמר נותנת לאמנון את המדליון. המומחה של המפעל פותח אותו וצועק בהתלהבות: “הפרח שבתוך המדליון הלא הוא צרי־גלעד הנזכר בתנ”ך!" פרח מסוג זה עשוי להציל את תעשיית הבשׂמים של אמנון.
אמנון נזכר בשייך שנתן לו את המדליון ואמר, כי יש חבל ארץ מעבר לכנרת שם צומח הפרח. תמר פותחת את המעטפה שנתן הדוד, בפנים יש צ’ק בסכום נכבד. כסף זה יציל את המפעל לאחר שאמנון יביא את הפרחים של השייך. בו במקום מותחים הנוכחים סדין על ארבעה רובים ואמנון ותמר נישׂאים. הכל שותים יין לכבודה של מי שנותנת לנו את כל הפרחים: האדמה, האדמה, האדמה. אחד הבחורים מביא ויולה ומנגן את מרש הנישׂואין של “לוהנגרין” מאת ריכארד ואגנר. ואילו תמר מכריזה: “לא, אני רוצה הורה!” וכולם פותחים בהורה פראית. סוף.
מדוע נגנז התסריט 🔗
התסריט נתקבל על־ידי הנהלת הקרן־הקיימת ונגנז. מחבר הביוגרפיה של זאב ז’בוטינסקי, יוסף שכטמן, סבור כי התסריט נגנז בגלל לחצה של מפלגת הפועל־הצעיר, שטענה כי אסור היה לקרן־הקיימת למסור כתיבת תסריט לז’בוטינסקי המוכּר אמנם בכשרונותיו הספרותיים, אולם ידוע גם ביחסו השלילי – שנהיה חריף יותר ויותר אחרי שנת 1925 – להתיישבות החלוצית; גיבור ציוני וארצישראלי השקוע בהקמת בית־חרושת לייצור בושׂם נראה פסול בעיני חברי הפועל־הצעיר. זאת ועוד – גיבור הסרט מטיל ספקות ביכולתה של הקרן־הקיימת לסייע להקמת בית־החרושת ואת הסיוע הכספי מקבל אמנון בסופו של דבר, מדודה של אהובתו, בעל־הון פרטי…
אבל האמת היא, כי התסריט של ז’בוטינסקי היה בלתי ניתן להסרטה. מספר התמונות היה גדול מדי. כל תמונה כללה שורה של אירועי מישנה רבים החובקים התרחשויות היסטוריות חשובות מלפני מלחמת־העולם הראשונה ואחריה. קשה היה באותם ימים של סרט־אילם, שעדיין לא התפתח כראוי מבחינה טכנית, לבצע סרט כזה. גם לא היו הכוחות לכך והכספים הרבים שסרט כזה דרש.
אולם יש לציין: זהו כנראה התסריט “הציוני” הראשון!
ז’בוטינסקי היה “סופר מקצועי”. כשרונותיו הספרותיים היו מגוונים ביותר: הוא כתב סיפורים יפים כמו “שמשון” ו“חמישתם”. הוא תירגם שירה וספרות יפה מעברית לרוסית ומפורסמים שירי ביאליק בתרגומו הרוסי. הוא תירגם שירים לעברית, כמו “העורב” ו“אנבלי” של אדגר אלן פו, תרגומים מצויינים עד היום. הוא כתב שירים, פזמונים וחמזות, ספרי לימוד ואפילו אטלס… היו לו רעיונות חשובים בתחום ההוצאה־לאור בעברית – בעיקר לבני נוער – והוא אהב מאוד ספרי “בלשים” ואף תירגם “בלשים” לעברית. המיוחד בסוגי הפעילות האלה היה שז’בוטינסקי לא המתין ל“השראה”. כשרונו היה מגוון ומבריק עד כדי כך שהיה מוכן לכתוב גם “לפי הזמנה”.
אולם בתסריט זה לא התכוון ז’בוטינסקי רק ל“ספרות” ול“סרט”. הוא פירסם דרכו גם כמה מעמדות־היסוד שלו כיצד ליישב את ארץ־ישראל במהירות. הוא אמנם מעריך את החלוצים, אבל גם היזם־הפרטי הוא חלוץ ובונה את הארץ…
וייצמן ותעשיית הבושם 🔗
יש בו בתסריט עוד צד מעניין: הוא מזכיר פרק מחייו של יריבו של ז’בוטינסקי, חיים וייצמן.
ד"ר וייצמן, שהיה כימאי, ביקר בארץ בפעם הראשונה בשנת 1907 בין השאר, כדי לדווח לתעשיין יהודי מוינה, יוהאן קרמנצקי, בקשר לסיכויים להקמת תעשיה חקלאית בארץ־ישראל, וחקר את האפשרות להקים בארץ תעשיית בושׂם.
וייצמן ביקר במושבות והודיע לקרמנצקי, כי תעשיה כימית לתמציות פרחים וצמחי־בר איננה אפשרית בשעה זו. חומר־הגלם מצוי בארץ־ישראל בשיעור מוגבל ולא נערכו שום נסיונות מוקדמים. פקידי הברון אמנם ניסו להקים ביסוד־המעלה בית־חרושת לשמן־ורדים, אך הנסיון נכשל. גם נסיונות אחרים שנעשו שם נכשלו בגלל מחלת הוורדים או בגלל שיטות השקייה פרימיטיביות. ביפו היה קיים באותה תקופה מפעל לזיקוק עשבי־בר ופרחי־בר שבעליו היה צרפתי תושב ביירות. את הפרחים לצורך המפעל הקטן סיפקו מתיישבים בפתח־תקוה.
מסקנתו של וייצמן היתה שאין ליזום בית־חרושת לייצור בשׂמים מפרחי ארץ־ישראל לפני שייערך מחקר מקיף בנושא זה, אולם אפשר להתחיל מייד בזיקוק עשׂבים. וייצמן המליץ להקים קודם בית־חרושת לשמן ועל ידו מפעל קטן לעיבוד לימונים ומיתקן זיקוק. יש לשער שז’בוטינסקי ידע על מחקרו של וייצמן ואולי הושפע ממנו…
הסרט לא בא אמנם לעולם, אבל קשריו של ז’בוטינסקי עם עולם הקולנוע לא נותקו. כפי שמספר יוסף שכטמן, מחבר הספר על חיי ז’בוטינסקי, רכשה חברת “פאראמונט” האמריקאית בשנת 1939 את זכויות ההסרטה של הספר “שמשון”, המספר על הגיבור התנכ"י. לדעת שכטמן, השתמש הבמאי ההוליוודי הנודע ססיל ב. דה־מיל, 14 שנה אחר־כך, בקטעים מהספר בסרטו “שמשון ודלילה”, סרט יקר מאוד ורב פאר, אולם סיפורו של ז’בוטינסקי סולף שם ונקבר תחת מעטה ההדר ותפאורות הענק.
לעיון נוסף: סיפורים – כתבי ז. ז’בוטינסקי; זאב ז’בוטינסקי – יוסף שכטמן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.