“עִם מִכְתָּב וְשָׁעוֹן” – מתוך סורג שפה (1959). שם השיר במקור, Mit Brief und Uhr, עשוי באנלוגיה לביטוי Mit Brief und Siegel, שפירושו “כתוב וחתום”. אבל החותָם, אולי שפת השיר, חותֵם כאן מכתב “שלא נכתב”, איזה סוד אחרון שמעבר למלים, המתרמז כאן בַּשם הצפוּן ובאור הנוהר, אי־האפשרות לתת ביטוי לְשוני לסוד אחרון זה נרמזת בטבעת המכאיבה (טבעת־חותם?) ובקצות האצבעות החותמות, הניתכים ומתמסמסים. בבית האחרון עולה נושא הזמן, הנרמז ב“שעון” שבשם השיר: שעוות החותם מתגלגלת כאן בדונג הכוורת, המזַווג אף הוא, כמו החותם על המכתב הלא־כתוב, הֶעדר (רֵיקוֹת־זְמַן) עם פוטנציה אינסופית (“אַלְפֵי הַדְּבוֹרִים… מוּכָנוֹת לַמַּסָּע”).  ↩