ליגאל ו. הי"ד

 

א    🔗

חסד עשו עמי בעליה של אותה פירמה של משפטנים – היא החברה לחקר המשפט בישראל, הראשונה בארצנו אשר השתיתה את עיסוקה בתחום מחקר זה על יסודות כלכליים בריאים, דהיינו על כדאיות מסחרית ולא על יומרות של התועלת הצומחת מעיסוק זה ועל סיסמות של תורה ומדע לשמם, שסופם סחיטת תקציבים, איסוף תרומות ומנגנון של שנור – עם ששלחוני לחוץ־לארץ לתקופת־זמן לא מבוטלת והטילו על החברה את כל מחסורי בימי שהותי הרבים והיפים בארצות־הברית של אמריקה ובאחת ממדינות אירופה. וכשאני אומר “חסד” איני מבטא אלא אמת סובייקטיבית משלי, שכן מבחינה אובייקטיבית היתה השליחות שהוטלה עלי בבחינת השקעה ראציונאלית, שמומחי החברה חזו ממנה רווחים נאים בעתיד הקרוב ונתכוונו לאכול את פירותיה בעולם הזה, אם כי לא בלי פזילת־מה לקרן הקיימת בעולם הבא. פזילה זו נבעה מעצם מהותה של שליחותי, שזיקתה אל עולם הרוח חרגה מעבר לשיעור המקובל בחוק ובמשפט, שעיקר עניינם חומר ולא רוח. ואף אם יש בהם מן הרוחניות הרי זו סובבת על־פי רוב מסביב לנכסים חומריים, ואילו התחום, שבו נשלחתי לחקור, הריהו מבחינה מסוימת כולו רוח, ושמו – “ההגנה על קנייני הרוח” (Intellectual property) – מעיד עליו כמאה עדים, אף אם מניעיה של הגנה זו תועלתיים וחומרניים בהחלט. המדובר הוא בחוקי זכויותיהם של יוצרים – סופרים, אמנים, מלחינים – והמחקר, שנצטוויתי לערוך, עיקרו השוואת חוק זכות־היוצרים האמריקני לחוקים המקבילים באירופה והגשת המלצות מטעם החברה לחקר המשפט בישראל לוועדה שמונתה על־ידי הממשלה כדי להציע הצעות לחקיקת חוק זכות־יוצרים חדש בישראל. לשם כך לא זו בלבד שניתן לי לעשות “כל פרק זמן שיידרש” בארצות־ברית לאיסוף החומר, אלא גם אופשרה לי שהייה לתקופה שלא תעלה על שלושה שבועות במלון מפואר באחד מכפרי הנופש הנאים שעל שפת אגם לוצרן בשוויץ, מקום שם אמור הייתי לעבד את החומר ולנסח את הצעותי.

משסרתי אל משרדו של סוכן נסיעות כדי להסדיר את לוח טיסותי, מצאתי בו את ידידי מאז ומקדם שלמה תיבון, עסקן ותיק, שהיה בימי ההגנה פעיל בענייני רכש, לאחר קום המדינה שימש שגריר באחת הארצות שבמזרח־אירופה, או בדרום־אמריקה, ועתה עוסק שוב בענייני בטחון. נתברר שגם הוא בא לכאן לארגן את טיסותיו לחוץ־לארץ, ולא עוד אלא שלוח־הזמנים שלו חופף להפליא את לוח־הזמנים שלי. נדברנו אפוא שנטוס לניו־יורק יחדיו. בבוקרו של אותו יום, שנקבע כתאריך המתאים לשנינו, אבוא אליו לקחתו במכוניתי לאחד מפרבריה החדשים והחדישים של תל־אביב רבתי, שבו יש מעין חווילה קטנה לאחותי. שם נשתתף בצהריים בסעודת־פרידה, שאחותי הבטיחה לערוך לי לפני נסיעתי, ובחצרה המרווחת אשאיר את מכוניתי עד לשובי ארצה. לאחר מכן יביאנו גיסי ללוד, ואם לא יחול עיכוב ינסוק מטוסנו בשעה 18:15 כמתוכנן.

 

ב    🔗

ביום הנסיעה אמור הייתי לקום עם עלות השחר, אך התעוררתי כשעה לפני כן לקול צלצול הטלפון.

משהרימותי את השפופרת שמעתי את קולו של שלמה תיבון. לאחר שהתנצל על ההטרדה בשעת בוקר כה מוקדמת (“אפילו לא בוקר, כי אם לילה עוד”), השיח לי שאם עדיין מעוניין אני לנסוע יחד עמו ללוד, חייבים אנו לשנות את תכניתנו, כיוון ששומה עליו להשתתף היום בשעות שלאחר הצהריים בהלוויה צבאית שתיערך על הר הרצל לאחד הקצינים הצעירים, שנפלו במלחמת ששת הימים בסיני ועתה הועלו עצמותיהם לקבורה בירושלים. אם בשעה שתיים אחר הצהריים נכון אני להגיע אל הר הרצל, נהיה נאלצים לנסוע הישר ללוד. אשר למכוניתי, הרי מוכן הוא לדאוג לאיחסונה בשדה התעופה בתנאים מתאימים עד לשובי ארצה. אם מסכים אני לכך, ישלח אלי את מזוודתו (“מזוודה אחת קטנה – זה כל אשר אני לוקח עמדי לנסיעה זו”) בעוד שעה קלה, אולי עוד בטרם יאיר היום.

• מי הקצין?

• גדעון זאבי.

הנחתי את שפופרת הטלפון על המדף והעברתי את כף ידי על מצחי. דומה כי תשישות־אימים הכריעתני לפתע פתאום – הרגשה שאינה הולמת כל עיקר אדם העומד לצאת למסע בשתי יבשות לשם עריכת מחקר. לא שעצם הידיעה ששמעתי מפיו של שלמה תיבון הממתני: ידעתי שגדעון זאבי נפל בסיני שמלחמת ששת הימים. אף ההודעה על הקבורה לא היה בה כדי לגרום לי עגמת־נפש, שהרי מוכן הייתי לכך שאביו של גדעון לא יודיע לי על מועד ההלוויה. הליאות שנפלה עלי כחתף מקורה היה באותה תחושת אין־אונים, אשר יש שהיא תוקפת אדם דווקא ברגעים שבהם עומד הוא בפני שיקול־דעת, החלטה, הכרעה מתוך מאבק שבין חובה לבין רצון, בין שכל לבין רגש. שכנים היינו, משפחת זאבי ומשפחתי, באותו בית, באותה חצר, דלתם סמוכה לדלתי. על קיומו של גדעון זאבי ידעתי בעודו ברחם אמו. לא אחת ניקשתי לי בחיפזון בלשוני בבקרים כל אימת שהייתי אץ לעבודתי ונתקל בחצר בעריסה ובתינוק השרוי בה, שעיניו עיני תכלת גדולות, עמוקות ומבקשות דעת כאילו עומדות הן לספוג אל קרבן את כל העולם כולו; ובשנים שלאחר מכן יש שקופץ הייתי מספתי – דווקה בשעות שלאחר הצהריים – מזנק אל החלון מוכן לטרוף את כל הילדים שהפריעו את מנוחתי במשחקי הקרבות שלהם, אולם כל אימת שהייתי משרבב את ראשי החוצה ורואה כי גדעון, שהיה אצילי עם יפה־נפש, הוא־הוא מנהיגה של החבורה המקימה את כל השאון, היה קולי מתרכך מאליו בעל־כורחי ותחת דברי תוכחה וזעם היו נפלטים מפי דברי כיבושין, שנאמרו בנעימה לטפנית, בשובה ובנחת:

• האם ילד כמוך, גדעון, אינו מבין שבני־אדם נחים בשעה זו?

היה גדעון נד לי בראשו לאות הסכמה ועיניו מביעות הבנה והשתתפות בצער, אם כי לא בלי זיק של ערמומיות כבושה. ואכן, לאחר שעה קלה היה קול ענות המלחמה מגיע במעומעם וממרחקים – אות הוא כי גדעון העתיק את חזיתו למקום מרוחק מחלוני.

לימים העתקתי את מקום מגורי ושוב לא נזדמן לי לראות את גדעון. אפשר שראיתיו ולא ידעתי כי גדעון הוא, שכן היה אחד מאותם מאות הנערים המברכים אותי לשלום ברחובות העיר, ואני איני מכירם, כיוון שתהליך ההזדקנות איטי הוא מתהליך ההתבגרות, וחזותו של אדם שוב אינה משתנה בו בקפיצות, כי אם בהדרגה.

ואולם יום אחד – היה זה כשבועיים לפני מלחמת ששת הימים – היכרתיו בבירור. בעודי מהלך שקוע בערפילי שרעפים ראיתי קצין צנחנים – אצילי עם יפה־נפש – הולך לקראתי, ועיניו מביטות בי בהססנות חייכנית של אדם השוקל בדעתו אם לברכני בשלום או לא – אותן עיני־תכלת גדולות, עמוקות ומבקשות דעת כאילו עומדות הן לספוג אל תוכן את כל העולם כולו, כבימים ההם בתוככי העריסה. נעצרתי ושאלתי:

• גדעון?

• כן – ענני.

• בצבא?

היתה זו אחת מאותן השאלות המיותרות, שאנו רגילים לשאול כל אימת שפותחים אנו את פינו בבלי דעת מה ייפלט ממנו. ואומנם לא ראה צורך לענות בקול. רק נד בראשו לאות הסכמה, כבימות משחקי המלחמה שנערכו מתחת לחלוני. אפילו זיק הערמומיות, שנתהבהב בעיניו, מאותם הימים היה.

• מה שלום אבא ואמא? – שאלתי.

• בסדר – ענה.

• מסור ד"ש.

בן יחיד היה. ומשהגיעה אלי הידיעה בדבר מותו, לא קמה בי הרוח לסור אל הוריו. עברו ימי האבל, ואני בושתי ונכלמתי. וככל שבושתי כן דחיתי את ביקורי.

השפופרת, שהשתלשלה מידי המורדת בקצה חוט הטלפון, השמיעה צלילים עצבניים, הקרבתיה אל אזני.

– מה קרה¹? – שאל תיבון בקוצר־רוח – הטלפון מקולקל?

• אני אבוא – אמרתי מתוך השתנקות־מה.

• אינך מרגיש טוב?

• מרגיש בסדר.

• תחכה לי על־יד הר הרצל?

• כן.

• במכוניתך?

• כן.

• שאשלח את מזוודתי?

• כן.

ההלוויה היתה רבתי עם. הוריו של גדעון – משה זאבי ורעייתו – מיקירי ירושלים היו, אנשים מכובדים וחביבים על הבריות כאחד. מלבד גדעון הובאו לקבורה עוד שני לוחמים, שנפלו במלחמת ששת הימים. כיתת חיילים ירתה מטח יריות. שלמה תיבון נאם. בין השאר אמר:

• הם נפלו כדי שאנו נמשיך לחיות, הם נפלו כדי שבנינו יישנו לבטח בלילות על משכבותיהם, הם נפלו כדי שהשואה אשר הכחידה שליש מעמנו לא תחזור בשום מקום ובשום זמן. גדולה מזו: הם נפלו למען רעיון נשגב של תקומת ישראל בארצו, רעיון אשר מאז ומעולם צופן בחובו לא רק את גאולתו של עמנו, כי אם את גאולת העולם כולו. במותם ציוו לנו את החיים, ובחייהם ציוונו לאמור: החיים כשלעצמם אינם הנכס היקר ביותר של החיים!

אותה שעה לא הרהרתי בגדעון. סיסמת הסיום של נאום זה היתה מוּכרת לי ואימצתי את מוחי לזהות את מקורה. החיים אינם הנכס היקר ביותר של החיים! היכן שמעתי או קראתי דבר זה? מכלי ראשון, שני, שלישי? גם לאחר שוויתרתי על הזיהוי עדיין לא הייתי מהרהר בגדעון אלא בי, במעשי, בפעולותי, בתגובותי, אם כי מתוך זיקה לגדעון. הרהרתי באותה נקישה, שהייתי מנקש בלשוני מעל לעריסתו בחצר, הרהרתי בתוכחת הזעם שנתכוונתי להשמיע בשרבבי ראשי מחלון חדרי ובדברי הכיבושין המרוככים שהיו יוצאים מפי לאחר שעיני ראו בדמותו של גדעון המנהיג האציל בן השש או השמונה, הרהרתי בדרישת־השלום שמסרתי באמצעותו לאביו ואמו כשבועיים לפני מלחמת ששת הימים.

ההלוויה נסתיימה והקהל זרם למקום שבו עמדו ההורים כדי ללחוץ את ידי השכולים. בתחילה אף אני נסחפתי עם הזרם, אך פתאום תקף אותי רוגז מוזר. חשתי היאך החימה מחלחלת בי, גועשת, מסעירה, מטריפה את הדעת. פניתי לאחור, בתקיפות שגבלה בגסות, ומתוך הסתייעות במרפקים הבקעתי לי דרך נגד הזרם, נחלצתי מן הקהל ורצתי לעבר מכוניתי. ישבתי ליד ההגה, פתחתי את החלונות והמתנתי לתיבון. הזעם היה עוד מחלחל בי ולא הרפה ממני גם כשבא תיבון וישב בסמוך אלי. בשל הזעם הזה החזרתי לו שלום בשפה רפה לאחר שבירכני ולא פציתי פי בכל הדרך מירושלים ללוד. גם בחדר־ההמתנה שבשדה־התעופה מילאתי פי מים והחרשתי אף כשישבנו זה ליד זה במושבנו שבמטוס לא הוצאתי הגה מפי שעה ארוכה, ואפילו את ארוחת־הערב שהובאה לנו כיליתי בשתיקה מוחלטת. רק לאחר שכוס הוויסקי שהזמנתי הוגשה לי בתוך הגומה העגולה שבמדף האווירון פתח הקדוש־ברוך־הוא את פי וסילון שחור של סארקאסם פרץ מתוכו.

וכה אמרתי לתיבון:

• צר לי שאיני זוכר מי הוא ששם בפיך את האמירה הנאה בדבר החיים שאינם הנכס היקר ביותר של החיים. צר לי מאד, ואף־על־פי־כן מבקש אני שלא תזכירני, שהרי אף אם אדע את מחברה של אמרת־כנף זו לא ישנה דבר זה ולא כלום, ואת גדעון ודאי שלא תעלה ידיעה זו מקברו. כן, רבים וגם טובים הרעיפו לקחם בנושאים כגון אלה על לבבות שכולים ואמלים. ודברי־ימיה של האנושות מלאים פתגמים כרימון, כגון מותו של אחד – טראגדיה, מותם של מיליונים – סטאטיסטיקה. ודומני שנפוליאון הוא שהפליא מדברותיו לאחר הקרב של בוֹרוֹדינו, ובראותו את מאת אלף ההרוגים (אולי אני מגזים במספרים, סלח לי, איני בקי בסטאטיסטיקה) נתחייך ופלט אל תוך ההיסטוריה: בלילה אחד מתהווים בפאריס יותר גברים מכל אלה שנהרגו עתה. ואני, שבין כל השאיפות הרבות שלי בימי חלדי – החל בחלום של מצחצח־נעליים מקצועי וכלה במייסד דת חדשה, ספק משה רבנו ספק מארכס, אחת נעדרה בבירור: להיות מצביא – יכול אף אני להוסיף לך כמה פרטים סטאטיסטיים מימי חיי שלי, ח־ח, מעין סטאטיסטיקה אבטוביוגראפית. זכורני, אי־שם במרחבי המזרח הרחוק ישוּב הייתי על ספסל בית־ספר ומביט בלוח השחור שעליו התנוססו מספרים כתובים בגיר לבן. כבן שמונה הייתי אז. זכורני היאך מאמץ הייתי את מוחי כדי לפענח, להשיג, לתפוס, לעכל את המספר הגדול, שנבצר ממני לחוש את משמעותו ולמשש את מהותו 1,600,000,000. “מיליארד אחד ושש מאות מיליון” – ניסר בחלל קולה של המורה, ששמה היה מאריה סולומונובנה, גופה עגלגל וקטן, הילוכה נמרץ, פניה חמורים וקולה צרוד, צורם ומהלך עלינו אימים. מיליארד אחד ושש מאות מיליון בני אדם יש על פני כדור הארץ – הרעיפה המורה את הלקח הסטאטיסטי הראשון שקלטה אוזני, הראשון בימי חיי. כארבעים ושלוש שנים חלפו מאז. מלבד מלחמת־העולם השנייה, האיומה והקטלנית שבמלחמות אנוש, מלבד שואת האימים של הנאצים זכורות לי עוד כתריסר מלחמות גדולות ובינוניות. בכללן מלחמת סין־יאפאן ומלחמת ספרד, מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם, מלחמת איטליה וחבש ומלחמת העצמאות שלנו – ועוד כהנה וכהנה, ואף־על־פי־כן מאז הופעתם של המספרים הלבנים על הלוח השחור ועד לימינו אלה ומאז הכרזתה הצורמנית של מאריה סולומונובנה ועד להופעתו של הגליון האחרון של ירחון סטאטיסטי, שהגיע לידי שלשום, הוכפל מספרם של ילודי אשה עלי אדמות, ומאות אלפי מורות כותבות ודאי בשעה זו על מאות אלפי לוחות שחורים את המספר 3,200,000,000 דהיינו שלושה מיליארדים ומאתיים מיליון נפש. ועתה הבה נחליט: אם אמנם נכונה סיסמתך שהחיים אינם הנכס היקר ביותר של החיים, הרי הכפלה זו אינה מעלה ואינה מורידה. ואולם, אם חיי אנוש – היחיד, הפרט, האדם באשר הוא אדם – הם חזות הכל, הרי מתוך חמישים ואחת השנים, שאני מתהלך בארץ, ארבעים ושלוש היו שנות התקדמות עילאית; הוכפלו בהן ערכי הקוסמוס. עוצמת משמעותו של הקיום גברה בהן פי שניים. לא כן? חבל שאין בידי החישוב עצמו: 1,600,000,000 פלוס לידות מינוס מיתות שווה 3,200,000,000. מובן מאליו שלשם הסקת מסקנות רצוי היה לדעת פרטים נוספים. למשל: כמה מן המיתות – מיתות טבעיות, כמה תוצאה של מלחמות, מחלות, רצח, מיתות בית־דין. לא היה מזיק, למשל, נתון סטאטיסטי צדדי כגון: כמה יצירי אנוש ניצלו בזכות אנטיביאוטיקה, כמה – בזכות הניתוחים, ויטאמינים וכו' וכו'.

• ראית אדם מת בימי חייך? – סינן תיבון לפתע מבין שפתיו בלי שהוציא את הסיגאר מפיו ובלי שליכסן אפילו הצצה חטופה של עין אחת לעברי.

שאלתו של תיבון עוררה בי שלוש תמיהות בזו אחר זו, כל אחת גדולה מקודמתה.

התמיהה הראשונה היתה על התנהגותו המשונה של תיבון, ששאלה זו היתה אחת מגילוייה: איש נבון ופיקח היה, ולא ייתכן כלל שלא תפס את הסארקאסם שבדברי, שהיה מכוּון כלפיו. אף אם הבין והתעלם ממנו, לא היתה שאלתו במקומה כל עיקר. התמיהה השנייה היתה על עצם השאלה: הן ידע האיש את גילי, ואם שכחוֹ, עתה זה הזכרתיו, ועוד ידע כי למעלה משלושים שנה שוהה אני בירושלים (מאורעות תרצ“ו – תרצ”ט, המאבק, מלחמת העצמאות, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים), אף נהירים היו לו מקומות מגורי הקודמים הן בימי ילדותי והן בימי נעורי, מקומות שעברו עליהם קרבות ומלחמות; היאך אפוא מעלה האיש בדעתו שעיני לא ראו בר־מינן מימיהן? אולם תדהמתי הגדולה ביותר באה רק לאחר שפשפשתי במוחי ובזכרוני ונוכחתי לדעת שאני, שהגעתי לראשית העשור השישי של חיי בתקופה של מהפכות ותהפוכות, מלחמות ושואות, לא ראיתי פניו של אדם מת. כן, לא ראיתי. ראיתי גופות, אך לא ראיתי פנים של אדם מת. ושמא ראיתי ונשכח ממני. אפשר בילדותי, אך לא מיום שנתבגרתי. תרצ“ו – תרצ”ט, מאבק, מלחמת העצמאות, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים… כן, ראיתי פניהם של פצועים, אך משום־מה לא ראיתי פניו של מת. כן, גופות ראיתי, הרבה גופות בהתפוצץ פצצה קטלנית במרכז ירושלים, אך הפנים היו כבר מכוסים בשעה שראיתים. כשנפטר אבי, זכרונו לברכה, הודיעוני על כך בטלפון וכשהגעתי אל מיטתו היו כבר פניו מכוסים בסדין. לא הפשלתי את הסדין. אף דודתה של אשתי, שהוזעקתי להלווייתה, מצאתיה מוטלת על הרצפה, עם שהשמיכה פרוסה עליה ומכסה אותה מכף רגל ועד ראש. על בטנה היה מונח מגהץ כבד… רק לאחר זמן רב נודע לי שמגהץ זה בא למנוע תפיחה… לפני שעליתי ארצה באתי לבקר בבית־חולים ידיד משפחה אחד, שאמרו עליו כי חולה הוא במחלה ממארת, וימיו ספורים. הוא נשם בכבדות, והיה נרגש ונרגז. בתחילה ייחסתי את מצבו זה למחלתו, אך עד מהרה נודע לי שעתה זה הפרידו בינו לבין שכנו במיטה הסמוכה שקראהו “יהודון נאלח”. ידיד משפחתנו אזר שארית כוחותיו, ירד ממיטתו והעניק לעולבו סטירת־לחי ראויה לשמה. משהגעתי אל חדרם היה ראשו של העולב שקוע בכרו, ועיניו של ידיד משפחתנו היו מזרות אימה. פתחתי בשידולים עד שנרגע ונשימתו נתקצרה. אותה שעה כבו גם הרשפים שבעיניו, ממש כבו כפי שכבה האור בנורה שנשרפה. בפעם הראשונה בימי חיי ראיתי אז עיניים כה כבויות, אף־על־פי־כן לא היו אלה עיניו של בר־מינן, שהרי ידיד משפחתנו חי עוד יומיים: למחרת יום ביקורי נותח ויום אחרי זה נפטר. דרך אגב, שכנו למיטה שקראהו “יהודון נאלח” נותח שעה אחת אחריו ונפטר שעה לפניו.

• צ’ה גווארה – המשיך תיבון ורק כשפתח את פיו השגחתי בכך, שבעוד אני דולה עובדות ותמונות מנבכי זכרוני לא השיבותי לו על שאלתו.

• מה אמרת? צ’ה גווארה?

• כן, אמרתי צ’ה גווארה. האם קראת את יומנו?

• לא.

• ואני קראתי. כל היומן כולו אינו אלא פרשה של סבל, רעב, דם, רצח, מוות, עינויים, שחבורת אנשים – ספק הרפתקנים ספק אידיאליסטים, ובלי ספק גם אלה וגם אלה – נוטלת מרצונה על עצמה. יש שבחרפת רעבונם הורגים הם את סוסם ואוכלים את בשרו. והנה תוך מקרא של תיאורי האימים הללו נתקל אתה לפתע במשפט בזו הלשון: “יש לנו סגולה למזל: לולו, עופר־איילים פעוט. נראה אם יישאר בחיים”. ויומיים לאחר מכן רושם צ’ה ביומנו: “לולו, קרבן רוחו הגועשת של אוּרבאנוֹ, מת כשהלה הטיח את רובהו בראשו”.

עוד לפני שירדתי לסוף דעתו של תיבון ולכוונה הנסתרת שבדבריו על עופר האיילים של צ’ה גווארה חשתי היאך מתלקח בי זעמי על חברי זה – אפשר על לא אוון בכפיו – ובלי כל סיבה מתקבלת על הדעת.

• מה פשר הרמזים האלה? – צווחתי עד שהנוסעים במושב שלפנינו הפכו ראשיהם אלינו – רוצה אתה להפוך את היוצרות, להתחלף בתפקידים, לטשטש את המצב שבו היינו שרויים הבוקר, בעת ההלוויה – אני במצבי שלי ואתה במצבך שלך. האומנם מלאך לבך לאלפני בינה בעניין יצור חי באשר הוא חי. אותי, שעשר שנים גידלתי בביתי כלבה – גדולה, שחורה, יפהפיה, ארוכת זרבובית, זקופת אוזניים ועצובת עיניים – כלבה שמפתי אכלה ומכוסי שתתה. לא אתה תספר לי סיפורים על חיים ובעלי חיים, כי אם אני אספר לך סיפורים על חיים ובעלי חיים. לפחות סיפור אחד… כן, זקוֹף אוזניך ושמע. יום אחד נכנסתי עם כלבתי למסעדה והזמנתי לי ארוחת־צהריים. בעלת המסעדה, שהגישה לי את ארוחתי, הביאה צלחת מתכת מלאה כל טוב – בשר ועצמות ותרביך ממיטב מטעמי המסעדה – הניחתה על הרצפה לפני זרבוביתה של כלבתי, והיא עצמה התייצבה במרחק־מה והיתה עוקבת אחרי תנועותיה של כלבתי, שלא הוצרכה להפצרות וסרהובים והיתה מחסלת במרץ רב ובתיאבון גלוי לעין את כל הטוב שהוגש לה באורח בלתי צפוי. הכלבה לא הסתירה את הנאתה, והאשה לא הסתירה את הזדהותה עם הנאתה זו של הכלבה. תמהתי על נדיבות־לבה של בעלת המסעדה, ועוד יותר על אהבתה של זו לכלבים – אשה דתית היתה, ששערה גזוז וראשה מכוסה שביס, ומנסיוני ידעתי שאנשים ונשים מסוגה לא נודעת מהם חיבה יתרה לכלבים דווקה. אף־על־פי־כן שתקתי וסעדתי את לבי. אולם משראיתי כי עיניה של האשה נתמלאו דמעות, לא יכולתי להתאפק ושאלתי:

• את אוהבת כלבים?

קינחה האשה את דמעותיה וסיפרה לי מעשה שהיה. אשה זו, בת למשפחה אמידה באחת מארצות אירופה המזרחית, אביה חוכר אחוזות היה וכל ימי בחרותה עברו עליה באחת האחוזות הללו. בימי השואה נשלחה המשפחה למחנות ההשמדה ומכל בניה לא נותרה אלא היא, בעלת המסעדה, שהיתה בימים ההם צעירה מאד. משנסתיימה המלחמה שבה האשה אל אחוזת משפחתה והתדפקה על דלת הבית שבו נולדה וגדלה. פתח לה אדם מזוקן, ומיד הכירה בו אחד האיכרים.

• האם לא תכירני? – שאלה.

• לא – השיב האיכר והקשיחוּת שבקולו לא בישרה טובות.

• אני פלונית, בתם של אלמוני ופלמונית, הסתכל בפני.

• לא ידעתי את אלמונית ופלמוני ואת בתם לא הכרתי – היתמם האיכר והקשיחות שבקולו נתחלפה ברוגזה – צאי מכאן.

יצאה הנערה ושרכה דרכה. פתאום שמעה קול יללה, ומיד לאחר מכן הגיח אליה כלב ששרשרת ברזל משתלשלת לו מצווארו. הניח כפותיו הקדמיות על כתפיה, ליקק את פניה, כשכש בזנבו, הסמיך זרבוביתו אל לחיה ויילל מרוב שמחה. הכלב לא התכחש אליה, הכלב לא נזקק לאוצרות האחוזה, הכלב היה מאושר. בכוח אדירים ניתק את השרשרת שהיה אסור בה והסתער עליה באהבתו כי רבה. אותה שעה יצא האיכר מן הבית, נפל אפיים ארצה והתפלש באפר רגליה.

עד שהאשה השיחה לי את סיפורה סיימה כלבתי את סעודתה וליקקה לקק היטב את כל אזורי זרבוביתה הארוכה. מאז ועד ליום שבו חלתה בחוליה אשר מתה בו סועדים היינו יום־יום באותה מסעדה. ומשחלתה כלבתי בחוליה אשר מתה בו נזקקה לניתוח, שאמוּר היה להרחיק גידול שפשה בכבדה. בטיול־הבוקר האחרון, שערכתי עם כלבתי, ראיתי עד מה שוּלח בה הרזון ועד מה בולטות פתאם החוליות בעמוד שדרתה, כל חוליה בפני עצמה, משל נפרדה היא מכל שאר החוליות. ואף שכוֹחה אזל זה ימים רבים, חזר אליה עוד קורטוב ממנו כדי לחרחר בגרונה כנגד חתול שעבר על פנינו, ולא עוד אלא שבשארית אונה עשתה העלובה מעין מחווה של הסתערות.

משהגענו אל רופא־הבהמות קיבלה כלבתי את הזריקה הראשונה; לא זריקת־הרדמה עדיין כי אם מעין זריקת־הרגעה. לאחר מכן הובאה אל חדר הניתוחים, שלא היה למעשה אלא מטבח, ואז הוזרקה לה הזריקה השנייה. רגע נזדקפה הכלבה על השיש, הניחה כרעיה הקדמיות על כתפי ונתנה בעיני את עיניה הכחולות־כהות־עצובות. מיד לאחר מכן רבצה על צדה, לא מרבץ כלב כי אם שכיבת תינוק, אספה כרעיה, עצמה עיניה ולשונה נחרצה מפיה ודומה היה שארוכה היא עד אין תכלה. רופא־הבהמות־המנתח החזיר את לשונה אל פיה ואני כך אמרתי לו: “אם יתברר כי הגידול ממאיר קראני לפני שתזריק את הזריקה המכרעת, הסופית, שאין אחריה ולא כלום”.

יצאתי לחדר האורחים של רופא־הבהמות־המנתח והמתנתי. כמי שראה את הנולד נטלתי עמי ספר – כרך ראשון של תולדות עם ישראל, פרי־עטם של כמה מטובי ההיסטוריונים בישראל, שראה אור עתה זה, והתחלתי מעיין בו. זכוּר לי שבהקדמה לאותו ספר היה כתוב, כי למרות השוני בהשקפתם ההיסטורית הבסיסית ואף בגישתם המחקרית של ההיסטוריונים המחברים, מצטרפים חלקיהם השונים כדי תפיסה כוללת ורצופה של תולדות ישראל מראשיתם ועד ימינו. המאורעות המכריעים בדברי־ימי העם היהודי בדור האחרון – כך, עד כמה שזכור לי נאמר באותה הקדמה – השואה הנוראה מזה ותקומתה של מדינת ישראל מזה – עשו את התיאור מחדש של מהלך ההיסטוריה היהודית ואת ההערכה החדשה של מגמותיה צורך חיוני ודוחף, נוסף על העובדה שמאז נתחברו היסטוריות כוללות לאחרונה התקדם המחקר ההיסטורי בהרבה.

ולאחר שעה קלה נקראתי אל המטבח, שהפך לחדר ניתוחים, והודע לי כי הגידול ממאיר. כלבתי עדיין ישנה. ולפני שהוזרקה לה הזריקה המכרעת, הסופית, שאין אחריה ולא כלום, נרכנתי אל שיש המטבח ולחשתי באוזניה הארוכות והמוּרדות, אשר בימים כתיקנם דומות היו לאנטינות כל אימת שהיו זקופות, וזקופות היו כמעט כל ימי חייה, שהרי כלבת־רועים מסוג זה לעולם לא תוותר על קליטת צליל כלשהו כי בנפשה הוא – ולחשתי לה לאמור:

• האם זכור לך ביקורנו באותה מסעדה? לבעלת המסעדה הזכרת מה הזכרת, הרי שבעצם קיומך הוכחת כי החיים אינם הנכס החשוב ביותר של החיים.

כאן עצרתי בדיבורי, ולא רק משום שפתאום נזכרתי ששוב איני מדייק במסירתן של העובדות ואיני מביא את הדברים כהווייתם – שהרי אליבא דאמת לא לחשתי מלים אלה באזנה של כלבתי אלא ליטפתי את זרבוביתה, את צווארה ואת גבה שחוט שדרתו חוליותיו כה בולטות היו – כי אם משום שלפתע נתחוור לי כי אני ולא תיבון הפכתי את היוצרות ואני הוא שגרמתי לכך שנתחלפנו בתפקידנו.

ג    🔗

“את כל הכותל שלכם לא אמיר בציפורן אחת של בני”.

אלמלא השוני הרב בזמן, במקום, בנסיבות, ובדמותו ובאישיותו של בן־שיחי ואפילו בלשון, שבה נאמרו הדברים, עשוי הייתי להעלות רגע קט על דעתי, שאין זה אלא המשך של השיחה שנפסקה במטוס בדרך משדה־התעופה לוד לשדה־התעופה קנדי בניו־יורק. אולם, הכל סביבי היה כה שונה מכל אשר במטוס שסברה זו נפלה מאליה. ראשית כל, כשישה שבועות עברו מזמן ששפכתי את מרי שיחי בפני תיבון ומסיבות, שעד היום הזה אינן מובנות לי, הסתבכתי בשיחה עמו על החיים ומטרת החיים. כמעט כל ששת השבועות הללו ביליתי בספריית הקונגרס בוושינגטון ורק את חמשת הימים האחרונים בניו־יורק; למחרת היום אמוּר הייתי לטוס לאירופה.

אדם המבקר בניו־יורק לתקופה של חמישה ימים בלבד משוּל לאורח שהוזמן לסעודה סינית, המורכבת מחמישים, שישים, או שבעים מנות, והוא מצוּוה לסיימה תוך מחצית של שעה. יתרה מזו: על קסמיהם של מגרדי השחקים שבמאנהטן וגשרי השגב של הודסון, אורותיה של ברודוויי ומחשכיה של הארלם, על המוזיאונים והכיכרות, ספינות־הטיולים וגני־הפאר מתוספים אוטומאטית קרובים ושארי־בשר, מכרים ומיודעים, מבני ארצנו ישראל ומילידי מקומות שונים ומשונים בעולם, שבדרך זו או זו עשויים לאחר חקירה שטחית ביותר להיגלות כקרובי משפחה, שצוק העתים ותהפוכות הזמן עקרום מכור מחצבתם והביאום לארץ העושר והשפע למען יעשו בה חיל, ירבו ויעצמו מאוד מאוד. מחמת ריבויים של כל אלה ומחמת החסכון, שהייתי מצוּוה לנהוג בו לגבי זמני המצומצם, גמרתי אומר להתעלם מכל האנשים האלה, ששמעם הגיע אלי איכשהו; להתעלם מכולם – פרט לאחד, ששמו חצקל מידליי, כיוון שמכל משפחתו הגדולה והענפה של אבי לא נשתייר אחר השואה אלא אדם זה, בנו של אחי אבי, אשר בנעוריו הגר לארצות־הברית.

מול חצקל מידליי זה ישוּב הייתי עתה בכורסה בדירתו הנאה שבאחד מפרברי המגורים של העיר ניו־ג’רסי. כורסתי סמוכה היתה לחלון שנשקף על שטח מרובע המכוסה דשא עסיסי ומטופח ועל כמה וילות בנות שתי קומות, מצוחצחות למשעי ומצובעות בקפידה דוגמת זו שבה ישבנו אנחנו. כאמור, אני ישבתי בכורסה ואילו חצקל מידליי בכיסא־גלגלים, כיוון שרגליו משותקות היו זה כמה שנים ולא זז מכיסא זה אלא כשהיה עובר ממנו אל מכוניתו. מימי לא ראיתי את דודני זה לפני כן: כבן שישים היה, פניו חיוורות, עיניו ערות־חודרות־רגזניות, ועל ראשו בלורית עבותה שכולה תלתלי שיבה. הוא דיבר אידיש. לאחר ששוחח כעשר דקות נתברר לי שהאיש מאוכזב, מדוכא ומר־נפש. בנעוריו בוּנדאי קנאי היה, מראשי הבונדאים באותה עיר שבפולניה, ועתה פיתח תורה ממורמרת, שעיקריה הם: עם ישראל הושמד כליל בשואת אירופה ושוב אין לו תקומה. מדינת ישראל אינה מדינת יהודים, כי אם מדינת ישראלים, שלא זו בלבד שאינה ממשיכה את שרשרת הזהב (“די גאלדענע קייט”) של היהדות, כי אם בועטת בפומבי בערכיה של זו, שהם בראש־וראשונה קדושת חיי אנוש. אשר ליהדות אמריקה ורוסיה הרי תוך ימי דור אחד או שניים לא יישאר זכר ממנה. לא נותר אפוא לבני ישראל אלא לחיות כיחידים: אני את נפשי הצלתי. משהגיע לכך פסק את פסוקו על הכותל ועל ציפורן בנו. הפסוק לא היה מקורי. לפני זמן־מה שמעתיו מעל אחת הבימות בירושלים, ואף קראתיו באחד מהפרסומים על מלחמת ששת הימים.

• אשר לבני זכריה… – פתח דודני לאחר שפסק את פסוקו, אך לא המשיך, כיוון שאשתו – אשה נאה, מטופחת כרוב הנשים בארצות־הברית ומשום כך נראית צעירה מכפי גילה – הביאה לנו כוסות גבוהות מלאות ויסקי מהוּל בסודה. לאחר שהעמידה את הכוסות לפנינו אף היא התישבה בכורסה והקרינה על בעלה מבט שכולו רוך, אהבה, מסירות. אף שחצקל מידליי לא הביט באשתו ניכר היה שחש הוא במבט זה ונהנה ממנו.

כמה שנים נשואים הללו? – חלפה שאלה במוחי. כיוון שלפני בואה של אשתו התחיל דודני לדבר בבנו, סבור הייתי שתקופת נישואיהם תיוודע לי מאליה מתוך השיחה, אולם משום־מה לא המשיך מידליי בנושא זה ועבר לעניינים מופשטים יותר.

• שני קיסרים היו באסיה – פתח בנעימה של מרצה באסיפת־עם משנות השלושים – אסוקה בהודו וצ’ין־שי־וואנג־טי בסין. אסוקה אמר: אם אלך למלחמה על מלך פלוני אכבוש את ארצו, אבל עשרת אלפים מאנשי יפלו חללים. על כן לא אלך למלחמה. צ’ין־שי־וואנג־טי בנה את החומה הסינית הגדולה, וכמספר הלבינים בה כן היה מספר המתים בין אלה שעסקו בבניינה.

גם דבריו אלה לא היו מקוריים; לא רק העובדות כי אם הצגתן, ההשוואה בין אסוקה לשי־וואנג־טי, הקשר הדברים “חומה סינית וחיי אנוש”. דומה, לפני ימים מספר קראתי דברים אלה בפרסום אמריקני, הדן בבעיות הקומוניסם. ניסיתי להיזכר באותו פרסום והסחתי דעתי מדודני. הוא הרגיש בכך.

• אינך מקשיב? – שאל; לאו־דווקה ברוגז, אלא בעצבות רבה. לבי נקפני.

• אתה מדבר אידיש – אמרתי לו – וקשה לי קצת לעקוב אחרי דבריך. הן אמרתי לך שאינני בקי בשפה זו.

זו היתה אמת, אף־על־פי־כן סירב לדבר עמי בשום שפה אחרת פרט לאידיש. הוא התחייך בחיוכו הקודר ופנה אל אשתו:

• די אסימילאציה אין רוסלאנד איז געגאנגען אין צוויי וועגן: רוסיש און העברעיש.

דהיינו: ההתבוללות ברוסיה הלכה בשתי דרכים: הרוסית והעברית.

לולא היה זה אדם שאיבד את עולמו האישי, הרוחני, החברתי אפשר שהייתי מתקומם כנגד הערתו זו, המגדירה את התרבות העברית כהתבוללות. אך במחיצתו של חצקל מידליי משלתי ברוחי. אף־על־פי־כן שאלתיו:

• אמור־נא לי: האם בנך יודע אידיש?

שוב הרצינו פניו של דודני.

• לא – השיב – אבל אתה תתפלא: הוא יודע על בוריה לשון־הקודש ושולט בה שליטה מוחלטת, ולא עוד אלא שכותב הוא שירים בלשון זו.

• כוונתך לעברית? מישהו אמר לי לא מכבר כי אידיש היא לשון־הקודש בימינו.

הוא לא הגיב.

• כן, עברית – אמר בפשטות.

• הוא ציוני?

• כן.

• שייך לתנועה מוגדרת?

• כן.

• רוצה לעלות ארצה?

• כל עוד אני חי לא יעלה.

• היכן הוא עכשיו?

• בקאליפורניה. צריך לבוא כל רגע. תראה אותו. אמרתי לו שתהיה הערב אצלנו.

באותו ערב לא ראיתיו. כמעט עד חצות ישבתי בבית משפחת מידליי, שתיתי ויסקי, אכלתי ארוחת־ערב והאזנתי להרצאותיו של בעל הבית המרותק לכורסתו. סמוך לחצות צלצל הטלפון. דוריס מידליי – זה שמה של עקרת הבית – הרימה את השפופרת.

• זכריה – אמרה לאחר שסיימה את השיחה – לא יוכל להגיע הלילה. הוא מצטער מאוד.

עיניה, עיני תכלת כה עמוקה, שידעו להקרין שפע כזה של אהבה, חמלה ורוך, נתנו בי מבט יבש, נוקשה, כמעט עויין.

ד    🔗

מלכתחילה ביססה החברה לחקר המשפט בישראל את פעולותיה על שיטת התנופה הרחבה, מתוך הכרה שאותם דקדוקי עניות שבחסכון פרוטות עשויים להתנקם בהפסד של מיליוני לירות. יישומה של מדיניות זו על המשימה שהוטלה עלי התבטא בכך שאת הדין־וחשבון שלי הגיתי, ערכתי וכתבתי באחד מכפרי הנופש של שווייץ הפזורים על גדות אגמיה. חמישה־עשר יום הוקצבו לי, ובעודי ישוּב בספינת הטיולים, שהפליגה באגם סמוך לשקיעת החמה להוליכני מן העיר אל כפר הנופש, גמרתי אומר בלבי לחלק ימים אלה כך: היום הראשון חלף עבר למעשה בשדה התעופה, במטוס, במסעדה, ברכבת, בספינה, ועומד הוא להסתיים בנסיעה אל המלון, שבו הוזמן לי חדר זה מכבר. את ששת הימים החל ממחר אקדיש למחשבה, לריכוז החומר וסיכומו ולרישומים סופיים. לאחר מכן ארשה לעצמי יום נופש. בששת הימים שלאחר מכן אעלה על הכתב את מחקרי, ביום השביעי אלטשו והיום האחרון סופו שיהיה כיום הראשון וּודאי יתבזבז בשיט, בנסיעה ובטיסה עד הגיעי ארצה. ולאחר שערכתי את הימים כך שיסייעו לי לעשות את משנתי סדורה, התחלתי מתכנן וקוצב גם את שעות היום. הבוקר – למחשבה, השעות שלאחר הצהריים (מיד אחרי תנומת המנוחה שלאחר סעודת חצות היום) – לריכוז החומר ולסיכומו, ושעות הערב לרישומים סופיים.

כיוון שהמחשבה אינה בהכרח מרתקת בשר ודם על מושבו, אדרבה, ככל שאדם מרבה להלך כן מעמיק הוא לחשוב, ומכל מקום אני כל הגיגי והגיונותי באו לי ברגעי הליכה וטיול – הרי את בוקרם של ששת ימי שהותי הראשונים בשוויץ מבלה הייתי בפסיעה קצובה על שפתו של האגם, הוגה בנושא עם שכל ישותי דרוכה ומרוכזת על בעיותיו וכל חושי אטומים אל הסובב אותי, פרט לחוש הריח, שההנאה מהניחוחות של מי האגם ושל שפעת דשניה של האדמה המדשיאה עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ אינה מחבלת בפעילות השכל ובכושר הריכוז של מחשבת אנוש. אכן, חוש הריח ותוּ לא, שכן אוזני לא היתה כרויה לרחש אנגלי מצד אחד וגרמני־צרפתי־איטלקי מצד שני של מאות תיירים – רובם זוגות ומיעוטם יחידים – שפסעו קצובות כמוני על פני טיילת האגם או ישבו על הספסלים הקבועים בה ברווחים שווים. ולא עוד אלא שלא הייתי מיצר אפילו על העננים שכיסו ובלעו והסתירו את נוף ההרים המרהיב את העין ומרנין את הנפש, שהרי חזקה על ההרים עתירי היערות שהיו מרתקים את מבטי ומסיחים את דעתי מן העניין שהייתי נתון בו ראשי ורובי. וכן דומה היה, שמזג האוויר בכבודו ובעצמו מסתגל לסדר עבודתי ומסייעני במחקרי. ההרים היו מכוסים עננים עד הצהריים, ואילו אחר הצהריים נתבהר האוויר וכל ירקותה אדירת־העצמה של שוויץ השקיפה עלי מן הטבעת, שכיתרה את האגם, משל לא היו ההרים אלא אבני־חן ירוקות המשובצות באותה טבעת, ואילו אני באותה שעה – שעת ריכוז החומר וסיכומו – ישוּב הייתי על מרפסת המלון, המתנשאת מעל לאגם, ומדי פעם בפעם נושא את עיני וצופה באותן אבני־חן פנים אל פנים. ויש שהייתי אפילו מרחיק מבטי אל מעבר לאופק לראות את לבנן של פסגות השלג, כמי שמחפש יהלום בצמיד זרוע אזמרגדים. וכיוון שזינוקים אלה של נשיאת עיניים נעשו לא בשעות שהגיתי בחומר כי אם בשעות שריכזתיו וסיכמתיו, לא היה בהם משום הסחת דעת, כי אם אדרבה משום מנוחה שבחילוץ עצמות הרוח ומשום נופש המפרה את כוחות הנפש.

ואילו בערבים, דהיינו בשעות שנועדו לרישומים הסופיים, לא הייתי יוצא מפתח חדרי. פותח הייתי את החלון – לא זה שהיה מופנה אל הגזוזטרה הנשקפת על האגם, כי אם זה שבקיר אשר מנגד, הפונה אל הגן אשר למלון. אילן רב־מידות, שאת זהותו הבוטאנית לא יכולתי לקבוע, ניצב בסמוך לחלון, ואף שחדרי היה בקומה רביעית, שלח פארותיו אל תוך החלון הפתוח כידיד וותיק המושיט יד לברכת שלום. בצלו של אחד הענפים הללו – אכן, צל ממש, על אף העובדה שהמדובר הוא בשעות הגדולות של הלילה, שכן ענף רב־שריגים היה נכנס אל חדרי ומטיל צלו על שולחן עבודתי – בצלו אפוא חמדתי ועבדתי, לאחר שבקבוק קטן של ויסקי ובקבוק גדול של מי־סודה הובאו אלי החדרה לפי הזמנתי.

שישה ימים עבדתי והתכנית נתגשמה במלואה ללא סטיות והתאמות לאחר מעשה. וביום השביעי – זה יום האתנחתה והחופשה שהענקתי לעצמי – יצאתי לשוטט באותו כפר שוויצי, והפעם בעיניים פקוחות. פיקחון זה הוא שאילפני מיד כי היום יום א' בשבוע היה, שכן החנויות לתיירים, שנדחסו ברחובו הראשי של הכפר בצמידות זו אל זו, סגורות היו עד קרוב לחצות היום. ועוד ראו עיני הפקוחות שתושבי הכפר, שהיו בטלים בשישים בהמון התיירים שבעונה זו, לבושים היו חגיגית – על כל פנים, קצת יותר חגיגית מבכל ימות השבוע – יוצאים את בתי־העץ האדומים שהעלו משום־מה בזכרוני כמה מן האיוּרים ל“שלגיה ושבעת הגמדים” והולכים אל שני בניינים שמגדל פעמונים מזדקר מעל לגגותיהם. אחד המגדלים הצלב והצלוב התנוססו בראשו, והאחר לא היה בקצהו ולא כלום. מיד הבינותי שהראשון כנסיה קאתולית והשני – פרוטסטאנטית. בימי נעורי נאלצתי לבקר בכנסיה אורתודוכסית יחד עם כל הכיתה, כל אימת שאחד המורים שבאותו בית־ספר תיכון הלך לעולמו. בארץ ביקרתי תוך כדי סיור בכמה כנסיות קאתוליות. אולם בכנסיה פרוטסטאנטית לא נזדמנתי מימי.

לאחר היסוס־מה נכנסתי אל אותו בניין, שבראש מגדלו לא היה לא צלב ולא צלוב, וישבתי באחד הספסלים האחרונים. עד מהרה נתמלאה הכנסיה הקטנה מפה לפה ואל הבימה, שהיתה מחוברת אל התקרה כמעין עריסה, יצא כהן לבוש גלימה, בירך את הקהל ואמר להם שיפתחו עמוד כך וכך בספר התפילות שבידיהם. שכנתי – אשה כחושה, שחוטם סמוק הזדקר בפניה הקטנות, ועיניה השקועות עמוק בחוריהן, התנצנצו במעין חיוך – הרימה את גב הספסל שלפני ושלתה מתוך החלל שנתהווה ספר תפילות. דפדפה ומצאה את העמוד, שעליו הכריז הכוהן, והושיטה לי את הספר. מיד זיהיתי את הפרק קכ"א מספר תהילים מתורגם לגרמנית: “אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי. עזרי מעם יהוה, עושה שמים וארץ”. העוגב ניגן, הקהל שר. כיוון שבאותו ספר מצויים גם תווים ובילדותי למדתי לקרוא בהם, הצטרפתי גם אני לשירה: מה פסול יש בשיר שכולו פרק תהילים, אפילו מתורגם הוא לגרמנית? חוטמה של שכנתי נסתמק עוד יותר, והחיוך שבעיניה כוּון כלפי בגלוי ובמישרין. משסיימו לשיר פתח הכהן בדרשות, ושוב נראו הדברים מוכרים וקרובים לי עד שמבעד לגרמנית הנאה והעשירה (כשיצאתי מן הכנסיה ראיתי בחצר מודעה המכריזה על כהן מציריך, דוקטור פלוני, שיטיף ביום א' זה; אין כל ספק שמטיף זה נתברך בכושר־הבעה מופלא) הבחנתי בפרשת נחש הנחושת. “ויסעו בהור ההר דרך ים־סוף” – דיקלם הכהן בלשונו הארית הרהוטה – “לסבוב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלוהים ובמשה: למה העליתנו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. וישלח יהוה בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימות עם רב מישראל. ויבוא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דיברנו ביהוה ובך, התפלל ליהוה ויסר מעלינו את הנחש; ויתפלל משה בעד העם. ויאמר יהוה אל משה: עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס; והיה אם נשך הנחש את איש, והביט בנחש הנחושת וחי”.

משסיים הכוהן את דקלומו התחיל דורש כמין חומר את הפסוקים שקרא. בהסתמכו על מוּבאה מכתבי לוּתר דימה את נחש הנחושת המושם על נס אל ישו המוקע על צלב, שכל מי שמתבונן בו מדביר את ארס הנחש אשר בקרבו, וחי. ואכן – דיבר הכומר – אין איש אשר נחש השנאה אינו מטיל את ארסו בו. ורק אם נלמד את תורתו של ישו לקיימה, ונתבונן במעשיו של ישו לחקותם, רק אז נשוף את ראש נחש המשטמה והאיבה ונדע לאהוב את עמיתינו ואת רעינו. צאו וראו מה גדולה השנאה בין בני אדם בכל רחבי העולם, מסין ועד ארצות־הברית ומווייטנאם ועד ישראל. מששמעתי את שם ישראל יוצא מפורש מפיו סובבתי ראשי כה וכה לראות אם אין איש מביט בי. איש לא הביט בי. הכוהן נטל את ספר התפילות, דפדף בו ושוב הכריז על עמוד פלוני. העוגב ניגן, הקהל שר. היה זה הימנון לישו. לא טרחתי למצוא את העמוד, ואף דחיתי את רמזיה של שכנתי סמוקת־החוטם שהביעו את נכונותה לסייע בידי תוך כדי זמרה. אלמלא מילא הקהל את אולם התפילה בצפיפות רבה הייתי יוצא ממנו, אלא שעכשיו היתה יציאתי כרוכה באנדרלמוסיה, שהרי שוּמה היה עלי להבקיע לי דרך כמעט בכוח הזרוע. שוב עצמתי אפוא את עיני – איני זוכר אם סמלית או פיזית – ועל דרך האסוציאציה הגעתי לחוק זכות־היוצרים בישראל.

אנו, בני ישראל, שנתנו לעולם את עשרת הדברות ואת מוסר הנביאים, דווקה לנו, בחוק התקף בישראל, אין סעיף המעניק ליוצר – סופר, מלחין, אמן – זכות מוסרית, דהיינו הזכות לשמור על הצורה המקורית של היצירה או על שלימותה, ולהתנגד לכל שינוי בה הן על־ידי קיצור, הן על־ידי הוספה והן על־ידי תיקון העלולים לסלף את הרושם שהמחבר התכוון ליצור ביצירתו המבטאה את אישיותו, אף שהוראה מפורשת על כך מצויה באמנה הבינלאומית לזכות־יוצרים הקרויה אמנת ברן (דווקא ברן שאינה רחוקה מכאן). סתימתה של לאקוּנה שכזאת בחוק הישראלי צו השעה הוא ועל כן אמליץ בראש־וראשונה, ולא עוד אלא אוקיע – בלשון מאופקת, כמובן, כיאות למחקר מדעי – את המחדל, שדבר זה – קביעת הזכות המוסרית – לא נעשה דווקה בעם יוצר מוסר, שוחר מוסר, אשר בעצם קיומו מקיים את המוסר לא כהפשטה עיונית־פילוסופית כמעשה היוונים, כי אם כתורת אל חי המחייבת כללי־התנהגות ברורים ומוגדרים.

עם שובי אל המלון רגזתי על עצמי, ששוב אין אני מסוגל להרהר על משהו או להגות במשהו מחוץ להקשרו של המחקר על חוק זכות־היוצרים. החלטתי אפוא לערוך אחר הצהריים טיול ממושך בסביבה. לשם כך שכרתי מכונית ויצאתי לדרך. אלא שגם הטיול לא גאלני מהרהורי מצווה – מצוות ההיגוי בענייני מחקרי.

ההרים הרמים והיערות העבותים, האגמים והנהרות, כרי־המרעה הנרחבים ועדרי־הבקר המצלצלים בפעמוניהם צלצול סמיך וצלול, נמוך וצלצלני כאחד, מפלי־המים הניתכים אל גיאיות ופסגות מכוסות שלג עד – כל אלה טלטלוני טלטלת גבר ובעוד ידי מחזיקות בהגה, כל כולי נישאתי אל ארצי, שהיתה זנוחת־אל וחרוכת־אדם במשך דורות רבים, ועתה, בבוא העת להקימה משממותיה ולהפריח צייתה נאבקת היא מאבק־אימים על כל טיפת מים ועל כל אגל לחלוחית, כי העובר בה לאורכה ולרוחבה לא בצל יערות יסתופף ולא באגמים יטבול, כי אם על פני ההיסטוריה יהלך ועל ראשית הונו של הרוח ידרוך. אכן, לא את שירת האדמה הדשנה תשיר אותה ארץ, כי אם את גאון עוזו של הרוח תהלל. כאן, בארץ השפע המזריע זרע עושה פרי למינהו מוּפגנת יצירת האדמה ואילו שם, אצלינו, את נופי יצירת האדם תחזינה עיניך; למן בנייני הר־הבית וחורבותיו ועד למוזיאון ישראל, למן מכון ויצמן ברחובות ועד המאהל הבידואי שבשכמותו ניהל אברהם אבינו את הדו־שיח הראשון עם האלוהים לאחר המבול. וטוב שסמל הקידמה המדעית הוקם אצלנו ברחובות, זו הנזכרת לראשונה עוד בפרשת האבות, שכן דבר זה מעמיק את הניגוד הדיאלקטי ומותח את חבל היעוד הישראלי לדורותיו בארץ צחיחה זו – החל בחפירות בארות (“ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות”) וכלה במחקרים על הדרכים להמתקת מים באנרגיה אטומית. כי ארץ, שנועדה להפגין את יצירות רוחו של אנוש, שוּמה עליה לייצגן על כל גוניהן: עבר רחוק ועתיד רחוק, הר סיני שדמיונו של אדם הושיב על פסגתו אל חי משמיע עשרת דברות ומוח אלקטרוני פולט טריליונים ספרוֹת…

ובעוד אני נוסק אל מרומי הפיט חולפת מחשבה בקרבי ומיירטת אותי ללא רחם מטה מטה. ולאחר המחשבה רוגז. וזאת המחשבה: אנחנו, שהננו עם הספר מקדמת־דנא, נושאי קידמה טכנולוגית חברתית ותרבותית לעולם השלישי בימינו אנו ובימים יבואו מרצונם או בעל־כורחם, וכי לא מן הראוי הוא שיהא לנו חוק זכות־יוצרים מקורי, מושלם, שישמש אות ודגם לא רק לעולם השלישי כי אם לכל העולמות על מספריהם, שהרי לא אחד ולא שניים מחוקינו נעשו נכסי־צאן־ברזל לחברה האנושית הנאורה. וזה הרוגז: החוק התקף במדינתנו אינו אלא חוק בריטי מיושן משנת 1911. זה כבר אין החוק חל באנגליה עצמה ומפגר הוא לא רק אחרי מושגי החברה בת זמננו, כי אם גם אחרי התפתחות הטכניקה, שהרי אמצעי התקשורת באותן השנים היו עוד בחיתוליהם לעומת מכשירי הטלוויזיה, ההקלטה והקולנוע של ימינו. וכך נתגלגלו הדברים שלמצריים יש חוק מודרני ומעודכן ולנו חוק אנאכרוניסטי.

גם על כך אתריע, אם לא בזעם נבואי הרי לפחות בפאטוס, שיהיה כבוש ככל האפשר על־ידי משמעת של סגנון משפטי יבש, קולע ודייקני.

 

ה    🔗

את ערבו של היום השביעי ביליתי זו הפעם הראשונה בחדר־האורחים הגדול של המלון, ישוּב בכורסה הסמוכה למקום, שבו היה פסנתרן שמנמן גזוז שער וממושקף, שמשום־מה נראה לי מוכר, הולם על התקלודת ומשמיע צלילים מפתיעים בססגוניותם באולם זה ומתחת לידיים תפוחות אלה. זוגות רוקדים ריחפו על פני לאו־דווקה בריקודים מודרניים כגון טוויסט, כי אם טאנגו, סלאו־פוֹקס ואפילו ואלס. לגמתי בירה ומבטי עקב אחר הרוקדים. רובם גרמנים היו. כך, על כל פנים, קבעתי אני. מדוע? על־פי־מה? אכן, על־פי־מה?

לפתע נתגלה לי שלמעשה מימי לא ראיתי גרמני; גרמני נוצרי, גרמני ארי, גרמני חי. מעולם או כמעט מעולם. באותה עיר שגדלתי היה סוכן־אופניים גרמני, גבה־קומה, אדום־שיער וחייכן. כשהלכה אמא עמדי לקנות לי אופניים פתח הלה את פיו ופלט מלים ברוסית עילגת ומשונה עד כדי כך שפרצתי בצחוק. אמי נתנה בי מבט זועם והתחילה לדבר עמו גרמנית. בימי מלחמת־העולם, במחנה על גבול מצריים, ראיתי שבוי־מלחמה גרמני שהיה היפוכו המוחלט של סוכן האופניים: גוץ, שחור־שיער וזועף. כל שאר הגרמנים, במרכאות ובלי מרכאות, שראיתי במו עיני השתייכו להתאחדות עולי גרמניה בישראל או לשחקני קולנוע על הבד. האומנם כן הדבר? לא, לא כן. יומני קולנוע של מלחמת־העולם, גהרינג, גבלס, היטלר… היטלר יוגנד… ס. ס…. כובעי פלדה… ואל אלוהים! אייכמן! אדולף אייכמן בכלוב הזכוכית.

הנה רוקד לו אחד דשן גדל־כרס שכולו הנאה עצמית – אין בינו לבין גהרינג אלא ניצחון במלחמת־העולם בלבד. והנה תמיר גוף זה המשעין סנטרו על כתפה של בת־זוגו; מוכן אני להישבע שאייכמן נראה בדיוק כך, שעה שישב במשרדו ובדק את רשימת רכבות המוות… ואשה זו… ש… זו… כבת ארבעים… בהירת־שיער… דקת־שפתיים, עם קורטוב של סלאביות בלסתות, כחולת־עיניים שצמצמתן קימעה בי כמו לא הרגישה במבטי המרותק אליה… הרי זו החיה הבלונדית! החיה הבלונדית ממחנות ההשמדה של נשים… אכן, היא הזדקנה במקצת, כבת ארבעים, אולי יותר, אך מטופחת, מתומרקת… י… י… י… פ… יפ–ה, יפה!

קמתי ויצאתי מאולם האורחים. כבר ירדתי במדרגות לטיול לילה, אך נזכרתי שעוד לפני יום יומיים החלטתי שביום השביעי – יום שבתי ונופשי – אשחק פינג פונג. חזרתי בי מטיולי ונכנסתי אל חדר הפינג פונג. לא היה שם איש פרט לנער אנגלי מגודל וכחוש, שהריע לקראתי כמוצא שלל רב. פתחנו במשחק. עד מהרה גיליתי שעוד כוחי במותני. למרות זריזותו של הנער ועל אף להטו היוקד, שלא היה אנגלי כל עיקר, זכיתי במשחק אחד. משהתחלנו את השני נכנסה החיה הבלונדית, ישבה על הכיסא שבצד ועקבה אחרי הכדור. במשחק השני זכה הנער האנגלי.

החיה הבלונדית קמה, נטלה את הראקטה מידו של הנער, שוב צמצמה בי את עיניה (אולי קצרת־ראי היתה) ושאלה בגרמנית:

• אתה מוכן?

• לא – עניתי – המנהג הוא שהמנצח ממשיך לשחק. הוא ניצח.

רמזתי לנער ונתתי לו את הראקטה. לשם נימוס ישבתי שעה קלה במקומה של החיה הבלונדית ומבטי רדף אחר הכדור.

קומתה של החיה הבלונדית היתה נמוכה מכפי שנראתה לי באולם; גזרתה לא היתה תמירה כל עיקר: מותניה רחבות מאד, ירכיה עגולות יתר על המידה, רק שוקיה יפות. שריריות, מתוחות סבכים. משחקה תוקפני היה, מוחץ, חד וצולף… אחרי מכת־מחץ מוצלחת נפל הכדור אל בין ברכי. זרקתיו אליה. היא הושיטה כף ידה לתפסו ועיניה בערו. הנחתי למשחקם והלכתי לחדרי. לתמהוני גיליתי שעל השולחן שליד מיטתי מונח ספר גרמני על זכות־יוצרים.

מדוע דווקה ספר זה הנחתי היום על שולחני? התפרקדתי על המיטה והתחלתי מעיין בו. ופתאום נזכרתי: היה זה הספר היחיד, שבו מצאתי דוגמה של דו"ח המוגש על־ידי סופר למשרדי מס הכנסה, וסבור הייתי שכדאי לעיין בו

מחקר משפטי

הכנסות הוצאות רגילות

כסופר – מקצוע ראשי שכירות משרד 600 ד.מ.

(תמלוגים וכו') 25,000 ד.מ. 50 ד.מ. לחודש

כפרשן רדיו ועיתונאי ריהוט 85 ד.מ.

(מקצוע משני) 10,000 ד.מ. שולחן כתיבה – 850 ד.מ.

ס"ה 35,000 ד.מ. פחת שנתי – 10%………………

נייר………………………………..

הוצאות מיוחדות:………………..

ביטוח חיים……………………….

נכנסה החיה הבלונדית ובידה שוט. את השוט תלתה בוו שבדלת והיא עצמה התפשטה ושכבה… לידי… למרגלותי?… עלי?…

עלי.

נחנקתי.

וכשחלף החנק אמרה לי:

• נקמתי בהם.

• במי? – שאלתי.

• במובסים, בחלאת האדם שהפסידה את המלחמה.

• איזו מלחמה?

• מלחמת העם הגרמני.

• מה עשית?

• עשיתי להם ילד יהודי.

• מתי?

• עכשיו.

• טימאתי את דמם. צואה הזרמתי לתוכו.

בתחילה רציתי לקום, ליטול את השוט שהיה תלוי בוו ולהלקותה עד צאת נשמתה. אחר כך החלטתי להטיח לה בפרצופה בגלוי שזונה בלה שכמותה לא תוכל ללדת לעולם. לבסוף נזכרתי במה שעולל שמשון למקדשה של פלשת – לאחר שדלילה בישרה לו כי בן נולד לה, אשר עתיד להיות לרועץ לעמו של אביו (כך, על כל פנים, כתוב ברומאן של זאב ז’בוטינסקי “שמשון הנזיר”). וכשנזכרתי בכך קראתי אל יהוה ואומר: אדוני יהוה זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, האלהים, ואינקמה נקם אחת… ואלפות את שני עמודי התווך אשר הבית נכון עליהם, אחד בימיני ואחד בשמאלי. ואומר: תמות נפשי עם פלשתים!

 

ו    🔗

מעטפות רבות מצאתי על שולחני בשובי ארצה. אחת מהן – עבה למדי – נשאה עליה את שם משפחת מידליי במקום שנועד לציון כתובתו של השולח. פתחתיה ומצאתי בה שלושה מכתבים. האחד מהגב' דוריס מידליי. בכתב־יד דקדקני וברור, אם כי רהוט מאד, ובסגנון יבש, כמעט משרדי, היא כתבה לאמור:

אנו מצטערים מאוד להודיעך על האסון הנורא אשר פקד את משפחתנו. זכריה בננו נהרג בתאונת־דרכים. האוניברסיטה, שבה למד, החליטה ליצור קרן מילגה על שמו לתלמידים במדעי היהדות ובידיעת ארץ־ישראל. אנחנו מתנחמים בזה שזכינו להיות הורים 24 שנים, ואילו אחרים לא זכו אפילו לקורטוב זה של אושר אמהי ואבהי.

בעלי שולח לך דרישת־שלום. במחלתו – אינני בטוחה אם ידוע לך כי המדובר הוא במחלת־פרקים קשה – חלה באורח בלתי־צפוי הטבה ניכרת והוא מסוגל לנתק את עצמו מכיסא־הגלגלים ולעשות פסיעות מספר בחדר.

אני מצרפת בזה תצלום של מכתב מאחד מחבריו של זכריה וכן אחד השירים שמצאתי במגירתו. כידוע לך כתב בננו המנוח שירים דווקה בעברית, ואני מתפלאה שלא מצאתי בין חפציו אלא שיר זה בלבד.

שלך במסירות אמת

דוריס מידליי

וזו לשונו של המכתב שתצלומו צורף:

האדון והגברת מידליי היקרים,

ככל שקשה לי הדבר רואה אני חובה לעצמי לחפש ולמצוא מלים כדי להביע באיזו דרך שהיא את מה שאני מרגיש עתה. כבנכם כן גם אני רואה עצמי סופר־בכוח, ואולם כשאדם מחפש מלים כדי לבטא את רגשי השכול, כדי לנחם, להספיד, הרי אין בכוחה של הלשון להשיג או לעצב את מעמקי הרגשות, ואז נוכחים אנו לדעת עד מה עקרה היא ולקויה בחסר. אפילו שירה, המשתרעת מעבר למגבלות הלשון, אין בה כדי לבטא אבידה גדולה. ואין זה מקרה סתם שדווקה במכתב זה הזכרתי את אמנות השירה, חושש אני שמא דברי מצלצלים כפרוזה, אך אני מאמין אמונה שלמה בכך שבנכם היה משורר. אנין־טעם היה, רגיש עד דק ושופע דמיון. אין אלו מילות־שבח נבובות, שהטראגדיה שאירעה הביאתן לעולם. הטראגדיה רק מגבירה ומחמירה את הצער שאני מרגיש כל אימת שנקפד פתיל חייו של אדם צעיר, מחונן ומבטיח.

אך היה בו יותר ממשורר ואדם צעיר הנושא בקרבו גדוּלה בכוח. סבורני שאביע עכשיו את רחשי־לבם של כל ידידיו הקרובים באמרי לכם בצורה שאינה משתמעת לשני פנים איזה ידיד מסור ונאמן היה בנכם. אהוב היה מאד על ידידיו הקרובים. ולבי סמוך ובטוח שכולנו שותפים להרגשת האבידה, כאלו אח מקרב אחים נלקח. ואנא, האמינו לי על דיברתי כי היו מאות – ואינני מגזים אף כהוא־זה, פשוטו כמשמעו: מאות! – שהגו בו, העריצוהו, כיבדוהו וירגישו בהיעדרו.

ואולם ביגון קודר מהרהר אני בכך שכל המלים הללו אינן אלא נחמא פורתא על אבידה כה גדולה. משום שהידיעה שאיבדת יצור אנושי נפלא, טוב־לב ואוהב, שהיה אהוב, נערץ ונתברך במעלות של גדולה, שעדיין לא יצאה מן הכוח אל הפועל – הרי זה פצע שאין לו ארוכה. אך הידיעה שאיבדת בן אוהב ואהוב היא דאבון גדול ממנו פי כמה וכמה וטראגדיה שאין מלים אשר ימוֹדו את תהומותיה. וכל אשר אוכל לאמר הוא, שכל אלה שהכירוהו יזכרוהו כל עוד רוח חיים באפם וכל עוד לבותיהם נוצרים זכרונות בקרבם, לא יחדלו מאהבו ומלהשתתף בצערכם שאין לו תכלה ושיעור.

ומתחת למכתב היה מונח שירו של זכריה מידליי:

על מות לבן המנצח

זה אשר עומד אחר כתלנו,

זה אשר עולה בחלונות

הוא המוות

מוֹת בנים

פרוּקי אבות.

משה קיבל תורה מסיני

ומסרה ליהושע, יהושע

לנביאים והנביאים לאנשי

כנסת הגדולה.

רבי יחזקאל מאנשי

כנסת הגדולה היה.

ואנוכי אומר:

אֱלוּ

על מוֹת לבן

על מוֹת לבן

המנצח

על פרקי אבות.

עבר זמן רב עד שפענחתי את סמלי שירו המשונה של זכריה. באותו ערב, שבו הגיע לידי, לא הבינותים. אולם, מיד לאחר שקראתי את שני המכתבים ואת השיר, עוד לפני שפתחתי את שאר המכתבים שהיו מונחים על שולחני, קפצתי ממקומי, יצאתי מן הבית ורצתי ברחובות ירושלים. היתה רוח חזקה, השמים היו שחורים, והריצה ברחובותיה המשופעים של ירושלים קשה לאדם כמוני, ששוב אינו מורגל להלך ברגל. אני רצתי. על אף הרוח הצוננת טבול הייתי בזיעה. זיעה קרה. מדוע לא ישבתי במכונית?

מישהו רץ לקראתי והושיט לי יד לברכני בברכת שלום של ידידים, שלא ראו זה את זה תקופה ארוכה. לא זיהיתיו, לא נעצרתי, לא הגבתי על ברכתו. חשתי בגבי את מבטי התמיהה שלו.

אותו מבט תמיהה הטיל בי גם משה, אביו השכול של גדעון זאבי, משפתח לי את דלת דירתו במענה על הצלצול ההיסטרי במקצת שצלצל פעמון דלתו, לאחר שלחצתי על הכפתור ולא הרפיתי ממנו.

שעה קצרה ניצב הייתי לפניו בפתח כתינוק שסרח, מתנשם ומקנח את זיעתי הקרה בממחטתי. פתאום התמתחתי ופלטתי:

• גדעון נפל למען רעיון נשגב על תקומת ישראל בארצו, רעיון אשר מאז ומעולם צופן בחובו לא רק את גאולתו של עמנו, כי אם את גאולת העולם כולו. במותו ציווה לנו את החיים, ובחייו ציוונו לאמר: החיים כשלעצמם אינם הנכס היקר ביותר של החיים.

• מבט התמיהה בעיניו של משה זאבי כבה. הוא נשך את שפתו התחתונה, זז קימעה מן הפתח ובאדיבות יבשה־חורקת אמר:

– בבקשה להיכנס.