בימים הראשונים לבואי תל־אביבה, היו כמעט כל יושביה מעין בני משפחה אחת. היו המון מורים שהיו קרובים לספרות או שהיו נזקקים גם לכתיבה ארעית. לא היה כמעט בית, שלא ביליתי בו מזמן לזמן שעה פנוייה על כוס תה ומתוך שיחה של ידידות. קשה היה לעבור את הרחוב ושלא להתקל בד"ר א. צפרוני, ביעקב רבינוביץ' או עם הגב' יהודית הררית, שהיתה שופעת חביבות וטוב לב. והיתה גם הגימנסיה, היה מוסינזון, שהכרתיו עוד בוורשה ובוגרשוב עם חיוכו הידידותי. ולא מניתי כאן, אלא מספר מועט של שמות אנשים קרובים.
ברם, הבית שיושביו היו ביותר קרובים לי – ולא רק לי – היה ביתם המכניס־אורחים של יוסף אהרונוביץ' ודבורה בארון, שהיו יקרים לי כל ימי חייהם. אהרונוביץ' היה רוחש לי תמיד חיבה יתירה. בזכותו הוזמנתי להיות עורכה של ‘מולדת’ וחסד זה לא שכחתי לו לעולם. הוקרתי אותו כאישיות מוסרית, כעורכו של ‘הפועל הצעיר’, שכל מה שכתבתי בימים ההם היה שמור קודם כל לו. כשהוכרחתי לנסוע לזמן מה לחו"ל, ידעתי כי בארץ השארתי קודם כל אותו ואת דבורה, שהיו קרובים לי כאח וכאחות ולבי היה מלא געגועים עליהם. הם סימלו לי את ארץ־ישראל הטובה, הנאמנה, וכשהיתה באה דבורה כעורכת של הספרות היפה של ‘הפועל הצעיר’ לבקש משהו בעד המדור שלה, הייתי מאושר שיכולתי למלא את בקשתה.
באהרונוביץ' הוֹקרנו את איש האחריוּת. הוא הצטיין בנקיון דעת ובצלילות דעת. הוא אמנם לא נמנה עם החריפים והעמקנים. אבל הקרובים לו בטחו בו, האמינו בו. אדם כא. ד. גורדון ראה בו מעין מורה־דרך וכל כמה שהיה מחונן בעצמו בחוש בקורת עצמית הסכים לכתחילה להערכת אהרונוביץ' כלמורה ורב. מה שפסל אהרונוביץ' היה פסול. את כל מה שכתב מסר קודם כל לשיקול דעתו. ואפילו ב. כצנלסון שהיה מבחינה מפלגתית מתנגדו ויריבו והיה בכלל שונה בכל מהותו ממנו, העריץ בו את כובד הראש, את המתינות והנאמנות. זוכר אני שבשיחתי עמו על ייסוד ירחון עברי במקום ‘מאזנים’ אמר: את העריכה של דברי מחשבה יש למסור לידי אהרונוביץ‘, אם תסכים אתה לערוך את המדור של הספרות היפה בירחון. בכל אותה שיחה בצבצה הערכת כצנלסון אל אהרונוביץ’ כאישיוּת מוּסרית, שחותמה אמת וטוהר מחשבה. וגם כשנבחר אהרונוביץ' חבר בועד אגוּדת הסופרים ראינו בו כולנו טיפוּס אחד־העמי (שהעריץ אותו בעצמו הערצה גדולה) – אדם טהור, צנוע ונקי דעת, ללא רבב, כפי שאפיין אותו ביאליק בשירו הידוע. הוא לא היה מעולם נכשל בקטנות, ועם זה היה תקיף במחשבה ואינו נוטה לצדדין.
אכן, דבורה היתה בת הרב, היתה היחסנית, לקחה לב בחכמתה ובחן האשה, גם בטרם בשל כשרונה הגדול יקרה לנו בזוהר לבה ובעדינותה. זוכר אני את פגישתי הראשונה עמה בדירתם. הם ישבו אז בנוה־צדק בבית עץ. דבורה ישבה על המדרגות לבושה חולצה אוקראינית צבעונית ועסקה במעשה־רקמה. בראש המלכותי עם המחלפה העבה היה יוֹפי של אצילוּת. קומתה התמירה, העינים הנפלאות עוררו אהבה אליה. אפילו בשנים שהיתה סגורה בחדרה כנזירה ראינוה כבת־מלכה ובכל ביקור גלינו בה את האשה הגדולה, הסובלת הגדולה.
כמספרת הלכה עד יומה האחרון. בתקוּפה הראשונה נתפסה לריאליזם הרוסי, שלא היה הולם את עצמיותה. אך לאחר הסיפור האבטוביוגרפי ‘בר־עוז’ כאילו גילתה את עצמה והפליאה בבגרוּת האמנוּתית שגדלה מסיפוּר לסיפוּר. קשה היה להאמין, שאדם שהתרחק מן המציאות כמוה, ייטיב להשיגה ולגלמה באמנות דקה וטבעית כל כך. כמה התפעלנו מיצירותיה האחרונות ‘זיוה’ ומסיפורה על הילד רמי – אולי סיפור הילדים היותר טוב בספרותנו. קשה היה להבין איך באו לה האמצעים לראיית המציאות בעוד לא יצאה מחדרה כל הימים. היתה זאת אינטואיציה גדולה, איזו ראייה ממרחקים שחשפה לפניה את ההויה בכל תעלומותיה.
מי שאמר, כי ראתה את העולם לא במראות עין, כי אם בראייה שבלב – יפה אמר. היה זה לב פתוּח לעולם, לב שקוּי רחמים ושקוּי הבנה. בהיותה שוכבת במיטתה, כואבת כולה, ראתה את העולם מקצהו ועד קצהו. לא נעלם ממנה מה שנתרחש יום יום במציאות. על פי רמזים ארעיים, על ידי שיחות עם ידידיה השלימה בתפיסה פנימית קו לקו את דמויות האנשים, כאילו היתה עד ראייה להם. ובאיזה מכחול דק ידעה לצייר את הנוף, שקטעים ממנו נתגלו לה דרך חלון חדרה. אחד מדבריה המפליאים עורר השתוממות לא רק בתוכן הסמלי, כי אם בהמון הפרטים שבמראות שתפסה בקטע החצר שנתגלתה לה דרך נקב האשנב. היה בתיאור הנוף מקסמי ציוריו הדקים של טורגנייב. והרי לא היה זה אלא קטע אבטוביוגרפי, אלגיה ענוּגה על חן האדמה שהכרך עשק אותו ממנה באכזריות וצמצם את הווית הטבע, שריד מעט למחיה ולנחמה.
כל הימים נצמדה לתנ"ך ולמשנה ובכל זאת היתה פשטות ניבה רקומה חוטים מודרניים, ולא נגרע מאום מרעננותה השירית. רבים העריצוה כאמנית ראשונה במעלה, ודקת טעם כלאה גולדברג הביעה התפעלות מכתיבה שלה.
קשים היו ימיה האחרונים, כשנגזל ממנה מאור עיניה וגם בעתונים לא ניתן לה לתפוס אלא הכותרות של הידיעות שנדפסו באותיות גדולות. בודדה שכבה במטתה ואפלת העולם מסביב לה. המות שבא פתאום גאל אותה מהויה מלאָה זו שהכבידה עליה ביותר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.