לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כַּתִּינוֹק

וְעָנָו כָּעָפָר.

מחברת דקה ולבנה. שירים בה מעט, ונגון אחד להם. יד לא־בטוחה לא־מאומנת העלתה אותם על הניר. אך הלב, שנשא אותם ימים רבים, צרף אותם, מלא אותם זוך־יקרות, ואנחנו שומעים להם בחרדה, וכל כשלון קל בהם – כאילו הוא כשלוננו, כשלון השומע. בשירה לירית נקיה אין רפיון של בטוי: צלילות הקול – היא המכרעת. לשירה כנה זו צריך לדעת לכוון את הלב, וכל ‘כשלונותיה’ בטלים למפרע.

בפרוזה יש לרחל אחות לשירה, אחות גדולה וּבוגרת ממנה – דבורה בארון. כמוה, היא נושאת את ניבה היחידי, כאוצר יקר. כמוה, היא שומרת עליו וחרדה לו כלילד אהוּב. המית לב זו, העצורה ימים רבים, יראה את הקול הרם, אינה מאמינה לו. הישמעו החיים את נהי הלב, המנגן מתוכם? רק ברגעים כי יתרונן היגון האחרון, והלב יצא לרחוק, לאובד אשר לא ישוּב, יפרץ צליל־הבכי החנוּק בתפילה, בקריאה להצלה, הסוחפת אותנו בהמון רחמיה:

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –

קוֹל קוֹרֵא בָעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִדְמִי,

וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְרָכָה.

רוך טהור זה, שבו נשרף לב אשה, מלים פשוטות אלה, המשתפכות ברעדה אחרונה ושוקקות מיאוש כמו משכרון גיל, – הן לא נכתבוּ באותה היד, היודעת לכתוב שירים. כצמוֹח הציץ על פני השדה, צמחו בלילות אפלה ארכים, ופתאם הלבינו לעין ההלך אשר לא פללה להם:

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,

כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,

אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי…

בימינו אלה, שהאנשים למדו את מלאכת הכתיבה, שיר ‘טוב’ חדל להיות יקר־המציאות; אבל שיר אמתי, פרי לב מלא, פרי יגון או אושר שאין לשאת אותו עוד – הם היו תמיד מעטים ועכשיו כמעט שאינם. לא הייתי מעולם מן המוותרים על הצורה. כל אותם הפזמונות, ש’הרגש האמתי' אינו זקוק לצורה, בדו אנשים דלי־יכולת, והם אינם יודעים ש’בצורה' איננו מכונים כלל דוקא לניב נאה וצירוף נאה דוקא חדלי־הצורה רודפים אחרי אלה, ונכשלים בהם. צורה, בבטויה העליון, הוא החרוז שאין בו כלום זולת הרטט הנסתר, זולת הנגון. וחרוזים כאלה, המאירים פה ושם מתוך מחברת קטנה זו, הם ציצי השירה אשר לא יבלו ימים רבים:

כִּי תֵלֵךְ גַּם אַתָּה,

וְנוֹתַרְתִּי בְּאֶרֶץ רַבָּה לְבַדִּי;

כִּי תֵלֵךְ גַּם אַתָּה –

מִי בַּצַּר לִי יָסֹךְ בַּעֲדִי?

בשירה הלירית הניב הנאה והצירוף הנאה אינם אלא צללים בדרך. בהם נחסה עד בואנו אל התכלית. התכלית – זוהי המילודיה. אשרי המשורר הלירי, שאינו שוהה הרבה ב’צללים' אלה. כל רגע מיותר ‘בדרך’ עלול להמית את הנגון, שאינו עולה מתוך נבכי האדם אלא ברגעי אושר מיוחדים, ברגעי אלהים שאינם חוזרים. רחל, כמשוררת לירית נקיה, אינה עמוסה אותו העושר, המכביד לפעמים גם על משוררים גדולים. עוברת־אורח היא, והיא נושאת את סבלה הגדול ברננה:

הַגּוֹרָל בָּצַר בְּכַרְמִי, אַף עוֹלְלוֹת לֹא הֵאִיר

אַך הַלֵּב הַנִּכְנָע סָלַח.

אִם הַיָּמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם

אֱהִי נָא שְׁקֵטָה,

ככה היא הולכת לה באור שמשה עם צמאונה הגדול לאושר, עם לבה העורג לאהבה, לירק, ‘ליוֹם החם, האיתן’, והיא צוחקת בדמעות מאירות לנפשה, לבדידות ימיה, ואוספת בערבה הנטושה את ציציה המהבהבים, כשיריה, באש לבנה. היא, חולת־הגוף, יודעת לקחת מיד החיים הקמוצה אושר רב כל־כך, כאשר יוכל רק משורר. מה עלובים הם כל הברואים, ההולכים תחת השמש ואינם מרגישים במגעה, לעומת הלב החולה הזה, המתפלל ורונן מאושר על מטת דוי! השירים ‘בבית החולים’, ‘בחלי’ הם מן הנאמנים והיקרים ביותר מכל מה שכתבה יד כואבת זו. יש ביניהם חרוזים שקויי לב כאלה, שאין לקרוא אותם בלי דמעות:

קַח אֶת יָדִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם טוֹבוֹת,

בְּלִטּוּף אַחִים

שְנֵינוּ יָדַעְנוּ: הָאֳנִיָּה הַטְּרוּפָה

לֹא תַגִּיעַ לְחוף מִבְטַחִים.

מְחֵה דִמְעָתִי בְּדִבְרֵי נֶחָמָה, יְדִידִי!

תפלת האדם היא בהותרוֹ עם נפשו לבדו. רק מי שידע את כל ענויי הגוף והנפש, מי שנחנק בדמעותיו הכלוּאות ונואש מכּל – ישוב לראות את העולם באור־אלהים מפייס וסולח זה. שלוּמים הוא ללב, אשר ידע לשאת, אשר ידע לשמור על יגונו בכל טהרו. בשירתה הלבנה של רחל יש משהו מהתרפקותה החמה של רוזה לוּכּסמבוּרג על יפיו של עולם. כמוה, ידעה בנדיבות לבה להפוך את בית־הסהר של העולם לגן פורח. כמוה, היא יודעת להקשיב, לחכות, להאמין – ולשיר־לילל על תהום חייה מתוך דמעות אביביות ואהבה.

 

עשר שנים למותה    🔗

שירת רחל היא תופעה מיוחדת בשירתנו ומיוחדת גם בחיינו. אולי בזה יחידוּתה שעלתה כוּלה לנגד עינינוּ, שצמחה ישר מפרק־חיים מופלא, שאין לצייר צמיחה זו אלא מתוכו. שירה אבטוביו־גרפית זו, היא אבטוביוגרפית ככל שירה לירית אמתית, גם לבני גילה, – לכל אלה שהלכוּ עמה, שצמחה עמה מאדמת בוֹקר מאדימה זו. זהו סוד הקצב הנאמן, שהלב נפתח מיד לפניו ומזמר עמו כזמר־לב יגון עצמו ותפילות עצמו. שירה זו, ש’לא ידעה לספר אלא על עצמה', גילתה דוקא באינטימיות הקמצנית שלה גם המשותף ביותר לבני־לויתה. בקראך את שירת רחל, שהוא סיפוּר חייה, מתבדות מאליהן כל הטענות כנגד שירה אינדיוידוּאלית, המתנכּרת כביכוֹל לצער התקופה… מסתבר כי מי ששר את שירת נפשו למלוא אמיתה – שר ממילא גם את שירת דורו, ונעשה ממילא גם הפה ללב דורו.

יחידוּתה זוֹ של רחל נתבטאה גם במהלך צמיחתה, בהתפתחוּתה, בעצם התהווּתה. היא – שבאה מרחוק, ששרה עברית ולמדה עברית יחד, שכבשה את שירתה ולשונה בהעלם אחד – גילתה רצוֹן כזה לשלימות אדם ולשלימות־יוצר, שאנו עומדים משתאים לעצם התופעה, לעצם הנס שנתרחש. מי שהכיר את רחל מקרוֹב, מי שראה אותה על עשר דויה עם המחברת בידה ועם התנ"ך למראשותיה, ראה חזיוֹן מלבב עד מעמקי הלב – ראה איך תרבות ישראל נכבשת על ידי בת ישראל מתוֹך מאמצים ואהבה, המגיעים עד למסירות נפש. במעבר מרוסית דשנה, שהביאה עמה, לעברית מגומגמת, וּמחרוּז פרימיטיבי מאוּמץ לחרוּז גמיש וּמוּצק, שהגיע בשיריה המשובחים כמעט לקלסיוּת – היה מנצחונות התקופה, מפלאי התקופה. משיר לשיר וממחברת למחברת אתה מכיר התפתחות שאינה פוֹסקת, התגברות שאינה פוֹסקת. כל הניגוּן נעשה עמוֹק משוּכלל יותר, מזוּקק יותר, נעשה גם הניב עברי יותר, משוּכלל יותר. האמצעים נקלטו עם הנגינה, גדלו עם הנגינה – לצורך הנגינה. גידול מפליא של חיים שוקעים ועולים, של התעלות הרוח בתוך גוּף מתערער. האם לא זה הוּא המעודד בשירה עגוּמה זו שהיא מעלה לפנינוּ סמל של גבוּרה, דמוּת אשה עבריה בת דורנוּ וקדמונית, – זו ששבה אל עמה וצמחה לתפארת באדמתה על אף כל הרוּחות הקשוֹת שפגעוּ בגוּפה וּפגעוּ בנפשה מרבית ימיה.

ב    🔗

בלי משים אני מעלה בזכרי את הפגישות הראשונות, את הרשמים הראשונים. הם מגלים תמיד את העיקר. בפרט לגבי אדם כרחל, שנפשה כשירתה לא העלימה דבר, לא כיסתה על דבר. היתה גלויה בכל קפליה, – קפלי מחבואיה של משוררת, שהם־הם גילוּייה.

בשבתי באודיסה בימי המלחמה הקודמת – בשנת 1917 – קבלתי מעיר אחת בפלך חרסוֹן חבילת דוֹאר ובה תרגוּם רוסי של מאמרי ‘איוב’, שנתפרסם באותו מאסף. מאז לא עבר שבוּע או חודש, שלא קיבלתי תרגוּם שיר או דבר בפרוֹזה מאותו אדם אלמוני שבעיר השדה החרסוֹנית, עד שעמדתי ופיניתי מגירת שולחן מיוּחדת לחבילות אלה, שלא ידעתי מה לעשות בהן. וכך כשקיבלתי לבסוֹף תרגום שירי ‘צידוֹן’, שנדפס ב’התקופה' ב', וראיתי שהביע בחרוּזים שלמים־מבוּגרים את המקוֹר, מסרתי אותו לשלום שוארץ, שהיה עורך באותה שעה שבועון ציוני רוסי באודיסה. התרגום נדפס. אחריו נדפסוּ עוד כמה תרגוּמים. גם קטעי פרוֹזה מקוריים. ביניהם רשימה אחת: ‘פיכמן כמבקר’. זאת היתה ההתחלה. נדמה לי, שלא פירסמה קודם שום דבר בדפוּס.

איני זוכר שום פרטים מחליפת המכתבים שבינינוּ. אבל זוכר אני היטב אותו יום אביבי, ש’התפרצה' פתאום אל מעוני שעל שפת הים נערה בהירת שׂער, כחולת־עיניים. בחוּרה עליזה, צחקנית, דברנית. כּרגע הבינותי, שזהוּ ה’אנונים' מן העירה החרסוֹנית, וכרגע היינוּ קרובים כאילו אחרי היכּרות רבת־שנים. זאת היתה סגוּלתה המיוּחדת – לקרב ולהתקרב. בלי פורמליוּת, בלי היסוּסים. החיוּת הלבבית, ההוּמור, דם המשוֹרר הטוב – כל זה ביטל מיד את מחיצת הזרוּת. רק אחר זמן הכרתי, כי עם כל רחבות הדעת הרוּסית, היתה גם קנאית, קפּריסית, ונקרעת מכל אכזבה וספק־אכזבה. אכן העליזוּת הטבעית, הבנת הזוּלת והיכוֹלת לסלק בבת אחת את הקטנוֹת – היוּ קוים בתכוּנתה. היא הוּכרחה לאהוֹב – מתוֹך שבחלה בשׂנאה, בחטטנוּת, בצרוּת־עין.

כזו נגלתה לי בשבתה בביתנוּ, בהתהלכה עם הילדים, בהתקדרה ובלבשה אור חליפות. זאת ההתכּמשוּת הפתאומית, הכרת הבדידוּת העזיבוּת גררה תמיד התפייסוּת־משנה, הצטהלוּת־משנה. דומה, שכל ההתקדרות לא באה אלא לשם התבהרוּת שלאחריה. כל זה, שהיה אחר כּך תוכן שירתה: הרצון לפריחה, הצורך לכנס על כּרחם את רסיסי האושר, להתרונן עם הריקוּת ועל אף הריקוּת – ניתן כבר אז לגלות בחייה, בכל הליכותיה. הייתי עוֹקב אחריה ברדתּה עם הפעוטות לשפת הים, בהיותה מזמרת ומכרכּרת, ובעמדה פתאוֹם מוּכּת־מחשבה, כנטוּעה בקרקע, ועיניה שלוּחות לאופק – לאותו הרחוק שרק אליו שלחה את ברכתה ‘מעל לזמן’, מעל לעירוֹם נעוריה.

ג    🔗

אחרת נכנסה אל ביתי בתל־אביב, כשבאה לאחר עינויי נדודים איומים, חולה ורצוצה מרוסיה המסוערת לארץ־ישראל. לא עוד ‘רנוּ בּה עשרים אביביה’, כלפני עשר שנים, בימי כנרת, שהיו שרוּיים עתה בארגמן משכים של זכרונות יקרים. ימי ההפסקה שעשתה ‘בנוֹף נכר’ הלאוּה מאד. ובמולדת קידמוּה ימי־אכזבות. משהו בינתים נשתנה. ואף שהארץ קסמה לה כמקודם, החיים קסמו לה כמקודם, לא עוֹד התעה האופק שהצטמצם. הריקוּת נתבהרה, נעשתה ודאית.

אותה שעה נעשתה משוררת. כשיצאה ריקה מנעוריה, מלאו ימיה ליצירה. היא מתחילה רושמת עתה את חרוּזיה הראשונים עברית והחרוּזים ערוּכים בנגינת השׂפה החיה – נגינה אחרת הן לא שמעה מעוֹדה. ככה היא מתאוששת. כל יום נוֹשר מחייה ענף חדש בגן נפשה. כל רסיס דמה בחייה נהפך לרסיס שמש בשירתה. לא מצאנו משורר, ששירתו ניתנה לו במחיר חייו כבפרשת יצירה עגוּמה זוֹ.

השירה באה במקום החיים. היתה עתה לבנין החיים היחידי. ככה נתחזקה בעצם יתמוּתה, בעצם לבטיה. קיבּלה עליה את הדין, בּברכה את הכאב, וכבת יפתח ספדה את נעוריה ההולכים, בקבעה אותם במשבצת צליליה. כל יום היה לה יום פרידה. כל שמונה שנוֹת שירתה הן פואימה אחת של ימים אחרונים.

יגוֹן כּמישה זה, שהיה כולו אמת, כּולו לחש־לב, תחנוּני־לב, בקשת הצלה – מעטה שירה זו טוהר מיוחד, קדושה מיוחדת. מאמצי נפש אלה להיאחז בחיים על ידי הכּרת אבדנם, להציל את המעט, את השארית – לדלג על הסבך, למצוא מלוא־שעל להציג את כף־רגלה: הם העושים וידויי־נפש אלה לכלי־בדולח, בהם נאצר יגון האדם כמתנת חסד אחרונה:

כִּי תֵלֵך גַם אַתָּה

וְנוֹתַרְתִי בְאֶרֶץ רַבָּה לְבַדִי;

כִי תֵלֵך גַם אַתָּה –

מִי בַּצַר לִי יָסֹך בַּעְדִי?

ועם כל היגון, כל ניב כאן גם – ברכּת־לב, הודיה חרישית מתוך צידוּק־הדין.

אֶל הַחַיִים הַחוֹפְזִים עַל פָּנַי אֶשָׂא עֵינַיִם

שְׁלֵווֹת. כָל שִׂמְחָה לִי שִׂמְחָה לא צְפוּיָה:

תְהִי בְרוּכָה שִבְעָתַיִם.

החיים נתרכזוּ כוּלם ב’שמחה לא צפוּיה' זו, ב’משהו נחת' – בּמעט הנשאר. ומעט זה נתקדש על ידי העין החוננת, על ידי התרכזוּת עולם מלא בו. בראיה זוֹ נתיחדוּ הדברים ושלחוּ קרנים לתוך הריקוּת שאפפה אותם. העולם

נתבצר על תחוּמו.

בְנוֹף עִצָּבוֹן קָמָה מִשְׂתָּרַעַת

גָרְנִי הַשּׁוֹמֶמֶת, נָכוֹן לַךְ יְבוּל!

כה למדה בּעניה להעלות את הקטנות, להחיות את נפשה ב’ששונה הזעיר‘. והנה נתמלא העולם כּוּלו עוֹשר לא צפוּי. העוֹני עצמו, הצמצום עצמו העמיקו את הדברים. וזה היה גם משפט נוֹפה. נטפי צבע מעטים הטילוּ חריפוּת בתיאוּר, חידשוּ את פני העולם. בקטעי נוֹף ב’חליבת־לילה’, ‘בצבעים’, ‘בעיר’, – עולם מכוּנס, מסוּמל, מחוּדש על ידי תמיהה שבעין, על ידי איזה הוּמור זורח ותוֹם. שיר לה ‘לנבט’ ושיר ‘לגינה בתלמיה השנים’, והמנון לדשא המנצנץ ול’רקפת הצנוּעה המבקשת להווריד'. הנה כה יתלבלב ויתחדש העולם:

מַחֲרִישָׁה אֲדָמָה נֶחֱרֶשֶׁת,

פְּנֵי הַמַּיִם – תְּכֵלֶת יְאוֹר

מוֹרִיקָה בְּשׂוֹרַת הַדֶּשֶׁא.

בְּחַגְוֵי הַגְּבָעוֹת בְּמִסְתּוֹר…

ובקו אחד – המסתורין שבחזוֹן סהר:

בֶּחָצֵר – בִּעוּתֵי־יָרֵחַ,

לְהָטָיו הַקָּרִים וּדְמָמָה…

צבעים ראשונים, צבעי ילדוּת, אך כמה בגרוּת בהתאפקוּת זו, בצמצום צבעים זה! תמצית הדברים שבראיה הלירית המסננת, הבוררת, המוותרת – זוֹ שאינה קולטת ואינה זוכה אלא בּמה שמזוּמן רק לה.

ד    🔗

רשימותיה המעטות, כשיריה, אף הן אינן אלא מעין קטעים שבפנקס. היד רושמת מה שמנצנץ בּלב, בלי כל כּונה להשלים, ‘לעגל’ את הפסוּקים שנפלטוּ, אגב מחשבה, אגב קריאה בספר. ואף בהן הרבה טוּב־לב, השתתפוּת – רצון להבליט את החיוּב, בלי להתגדר בּ’מבינוּת' של מומחה.

העמיקה אותה בּעיקר השירה הסימבּולית, ובעיקר זוֹ שחתרה לעירום שבהבּעה, לפשטוּת זו שנתעגלה לה בבּלוק, ביסנין, בּמטרלינק, וּבאחרים מן השכבה הסמלנית המאוּחרת. בפשטוּת זו הוקירה את הנקיון הלירי, כל מה שנחרת בלב ‘בפרפוריו הראשונים’, בטרם יעממוהו ‘מחלצות משי ועדיי זהב’. לזועה היה לה כל עודף ביטוי, כל יופי נוסף, כל כּחל וּשׂרק שבמליצה, אף שלא היתה קרת־רוח לחן לשוֹן ולמכמני לשוֹן כל־עיקר.

אותה אחדוּת שבקצב ובתוכן בצירוּף תמציתֿ־ֿֿלקוֹנית שבביטוי אתה מוצא גם בקטעי הפרוזה ובתרגוּמים. כל שיר שמתוּרגם, בכל רצנזיה קטנה משהו משלים את דמוּתה, מצטרף לחשבון עולמה ולבנינה. בכל אלה חיזקה את עצמה, בּיקשה ומצאה רמז להגיגיה.

מן המשוררים המתורגמים שנאספוּ אל ספרה – הקרובים לה באמת היו שנים: אנה אכמטובה ופרנסיס ז’אם. על המשוררת הרוסית נשענת נגינתה הפנימית. ממנה למדה קצב. ממנה למדה גם לקסוֹם בקטנוֹת. להתרונן מקטנוֹת, שמאחוריהן נרמזת המהוּת האחרונה, שתיהן חוננו בבינה יתירה שבראיית האשה, שבצער אשה:

בָּעוֹלָם הַזֶּה לֹא נִתַּן לִי רָב

רַק לָרֹן וְרַק לְצַפּוֹת.

יוֹדַעַת אֲנִי: לֹא שָׂנֵאתִי לְאָח.

וְלֹא הִסְגַּרְתִּי אָחוֹת.

וְלָמָּה יוֹם־יוֹם וְשָׁעָה־שָׁעָה

הָיְתָה בִּי יַד אֲדֹנָי?

אם אַכמטובה היתה האחוֹת – הקרובה לפעמים בכאב המשוּתף, במבוכה המשוּתפת עד כדי הזדהוּת, היה פרנסיס ג’אם השלם בצמצומו, זה שכמוהו חפצה להיות – שאליו נמלטה, כדי ‘לחסוֹת בוֹ’. כּמוֹהוּ חפצה לשקוֹט אל מים ואל דשא, ועמו התפללה גם היא לפרידת שמש מן העולם הזה:

כְּשֶׁיָּבוֹא יוֹמִי לְהִתְבַּקֵּשׁ לְפָנֶיךָ, אֵלִי,

תְּהֵא נָא זֹאת בְּשָׁעָה שֶׁבַּכְּפָר הַחוֹגֵג

אָבָק מִתַּמֵּר.

כְּדַרְכִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה חָפַצְתִּי לִבְחֹר לִי

נָתִיב יָשָׁר בְּעֵינַי אֶל גַּן־הָעֵדֶן…

כִּי אֵין גֵהִנּוֹם בְּנוֹף אֱלֹהַּ הַטּוֹב.

היא שהתפללה לעתרת הצומחת מתוך עוני, נצמדה גם לדמוּת הקדוש מאַסיזי, שז’אם היה מבני עדתוֹ – זה שלא ראה בעולם אלא ‘שמש, מרחב שדות, רחמי אח’, דמוּת נוצרית זוֹ של בן המאה השלוש־עשרה, ש’חיוֹת וצפרים אהבוּהוּ‘, סימלה לה את ‘העוני משחרר’. וּבו הכירה את מי ש’אחים לו פה בינינוּ – בין חלוּצי ישראל בדביקוּתם בטבע ובדלוּתם העליזה’.

כמה חפצה גם היא להבליט ‘דלוּת עליזה’ זו שבחייה! – ברשימה שהקדישה לספר שנכתב על פראנציסקוּס איש אסיזי הטעימה במיוּחד: ‘זרוֹת היוּ לרוּח הזאת עצלוּת, עצבת מוּגת־לב’. ואמנם היתה חדורת השמוּרה לא רק סימן לעושר נסתר שבלב, כּי אם בּעיקר לעוֹז נפש, להתגברוּת – זה שהבּיעה באחד משיריה האחרונים:

הַנְחוּנִי כְּאָז, עָמָל עַקְשָׁנִי וְתוֹחֶלֶת!

שֶׁלָּךְ אָנֹכִי, דַּלּוּת, סַבְלָנִית וּבָרָה!

ה    🔗

ענוה זו שברמיזה, נמיכוּת־קוֹל זו שאין דומה לה בשירתנוּ – היוּ קצב נפשה. בזו ההתגברוּת על כל בליטה יתירה שבביטוּי היתה ההתרכזוּת שבעולמה הטראגי. גם בשיריה הרפים ביותר זורחים באור מיוּחד ניבי לב מקוּטעים אלה שבהם כל כוֹחה. דרכה אל השלימוּת היתה הדרך אל אַמת־המים הזכּה, אל המלים הפשוּטות והקדוּמות, שאותן חפרה ממטמונים במכרה הלשון העברית. בהתביישה להרים את קולה, – בחששה להדליח בפליטת־פה נוספת את מעינה. בלוֹבן זה הפרוּשׂ על שיריה היה כעין ניגוּד לאודם דמה אשר הקר את צלילי התפילה האלה.

כה חצבה מלבה את הליריזם המופלא שלה גם בשירים מגוּמגמים למחצה, ובליריזם צלוּל זה היה החידוּש. זה היה השלב הנוסף בתרבוּת שירתנוּ, שלחויה החדשה, המודרנית, ניתן קצב עממי, – רקמת ניב שקוּפה כטוהר התכלת. הרי זה אותו רוֹך שהתבטא בשיר ‘עקרה’ – שיר שחנוֹ לא יבּוֹל לעולם.

*

ספר־השירים קטן. כל כך מעט וכל כך הרבה. חיי אשה, פּרפּוּרי אשה. סיפוּר נוּגה על מה שלא היה, ואי־היותו הפכה חויה גדולה, לבשה נהרה, הפריחה עולם. האין זה המיוּחד שבשירת אשה – צירוּף זה של מוּרכּב ופשוּט בצליל אחד, בתמצית נשמה זו, שהמלים נושרות מעליה, מתבטלות מפניה. מה שהוּשג בשירה זו הוּא בעיקר תרבוּת לב גדולה: הומור מזוּקק בדמעוֹת, כּניעה, ויתוּר על אותו אושר שלא יבוא עוֹד, מתוך הכרה שגם השפע המצוּי ניגר והולך ואובד נטפים נטפים, – ואין לאספו למשמרת אלא בנאד של שירה.

 

עשרים וחמש שנה למותה    🔗

כיום, עשרים וחמש שנה לאחר לכתּה מעמנו, אנחנו זוכרים אותה כּאילו נפרדה מעלינו בּיום אתמול, מתּוך געגועים רבּים וחנינה רבּה. מאָז לכתּה קמו לנו משוררים טובי־ניב, שתפסו מקום בּלבּנו, אבל את מקומה לא תפס איש מבּיניהם. היא חתומה עד היום בּלבּנו כּמשוררת וכאחות יקרה. היינו עדים לצמיחתה המופלאה, למאבק שנאבקה לחייה ולשירתה כּאחד. החיים למשוררת החולה לא היו אלא שירה. היא שרה מאבק זה ליצירה ולנשימת חיים. ואם לא ניצחה בחיים, ניצחה בצלילה הזך, ניצחה בניב העברי. היא שחונכה על פּושקין ועל לרמונטוב, על בּלינסקי ועל טורגנייב, דבקה בתנ"ך שלא מש מידה. וכל המדווים אשר עינו אותה בימי בדידות ובלילי נדודים מצאו הד נאמן בּחרוזיה, החיים בּלבּנו כּפסוקי קודש בלתּי־נשכּחים.

שירתה לא היתה תּרועת עוז, המזעזעת בּצלצלי כוח, כּי אם לחש לב, קריאה להצלה. היא התפּללה לחיים, התפּללה לאושר, בּעוד שנואשה משניהם. אבל משהו רב מאוֹשר אצלוּ לה דמעות עצמה – הדמעות אשר השקו כטל את ערש דוויה. ובהשארה לבדה שוכבת בּחדר ומראשותיה עלה רעש הים ונגינותיו, – לא היתה בודדה. ותחת נחת החיים, אשר גורלה מנע ממנה, ניתּנה לה התּפילה הזכּה של שיריה, אשר היו לה במקום חיים והרעיפו נועם על לבּה החולה. כּמה שסבלה וידעה היטב את אשר מינה לה גורלה, היתה מתרפּקת על ידידיה שהמתיקו את חייה, והיתה תמיד נוחה לקבּל פּיוס:

הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ

עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכֹּמַשׁ

בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר –

אִם אָבִיב מְפַיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֶּיךָ:

זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!

כּאלה היו החיים העגומים, שלא היו עגומים כּל כּך עם מתּנת שירתה – ‘זר פּרחים ענקי זה’ שהגורל הגיש לה בלקחו ממנה את כּל תּנחומי החיים. בּעלותנו אליה החדרה, אשר בּו נאבקה לבדה עם מחלתה, שמענו את צהלת צחוקה, בּו קידמה את פּנינו, והלב נקף אותנו שאיננו פוקדים את נווה תּכופות יותר. בּכל ענוייה, לעתּים רחוקות עלה באזנינו קול תּלונתה. תמיד עלו על הלב חרוזיהֿ־ֿֿוידוייה:

בִּבְדִידוּתִי הַגְּדוֹלָה, בְּדִידוּת חַיָּה פְּצוּעָה,

שָׁעוֹת עַל שָעוֹת אֶשְׁכַּב, אַחֲרִישׁ

הַגּוֹרָל בָּצַר בְּכַרְמִי, אַף עוֹלְלוֹת לֹא הוֹתִיר,

אַךְ הַלֵּב הַנִּכְנָע סָלַח.

אִם הַיָמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם –

אֱהִי נָא שְקֵטָה…

לְבַל יַדְלִיחַ מִרְיִי אֶת כָּחֳלוֹ הַשָּׁקֵט

שֶׁל שַׁחַק – רֵעִי מֵאָז.

‘כּחול שחק שקט’ זה, שעצרה כּוח שלא להדליח אותו, הוא המאיר מתּוך שיריה הנאמנים. הטוהר הזה הוא הקוסם עד היום לנוער שלנו. זה הכּוח לקבּל מן החיים שכּה התאכזרו לה את אורם הנפלא, הוא הקוסם לנו, הוא המאציל למשוררת טוהר של קדושה. הוא המעריף תּנחומים ומלמד גבורת חיים, בּשעה שנדמה, כּי מאום לא נשאר לה. ושוב אנו חוזרים על חרוזי ההודיה של המשוררת ששרה כּצפּור גוועת, בּשעה שנדמה לה כּי קיצה קרוב:

הַאַתָּה הוּא הַקֵּץ עוֹד צָלוּל הַמֶּרְחָב,

עַרְפִלֵּי הַחַיִּים עוֹד רוֹמְזִים מֵרָחוֹק;

עוֹד הַשַּׁחַק תָּכֹל, עוֹד הַדֶּשֶׁא יָרֹק

טֶרֶם סְתָו.

אֲקַבֵּל אֶת הַדִּין. אֵין תְּלוּנָה בִּלְבָבִי.

הֵן אָדְמוּ שְׁקִיעוֹתַי וְטָהַר שַׁחֲרִי

וּפְרָחִים חִיְּכוּ בְצִיצֵי נְתִיבִי

בְּעָבְרִי.

כּכה מללה – התנחמה. קבלה וקיבּלה את הדין. כּל עוד נבעו צליליה מלב בּשירה, לא נתרוקן העולם. וכמה שהכבּיד העצב עליה, הרנינה את נפשה בּצליליה כּציפור בּודדה המקשיבה בירכתי העולם לצלילי עצמה.

 

בזכרנו את רחל – עשרים וחמש שנה להסתלקותה    🔗

אִם הַיָּמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם

אֱהִי־נָא שְׁקֵטָה,

לְבַל יַדְלִיחַ מִרְיִי אֶת כָּחֳלוֹ הַשָּׁקֵט

שֶׁל שַׂחַק – רֵעִי מְאָז.

עשרים וחמש שנה לאחר שהלכה מעמנוּ עמד טעמם של שירי רחל וּצליליה הפּשוּטים מרעידים את לבּנוּ בטוֹהר ניבם וּבענוותם כמו בימים שהתענתה בבדידוּתה על ערשׂ דווי ומראשוֹתיה אל הים. לאור השירה של התקופה שהרבתה לחדש לא הוּעם זיוה וצלילה השופע חכמה ותוֹם־לב כאחד, לא אָבד טהרוֹ. דמוּת משוֹררת שהתרפקה על זיו העולם ושרה את סבל חייה עד נשימתה האחרונה, חיה בכל חרוּז שלה וחיה בלבּנוּ בכל האהבה והחנינה שרחשנוּ לה מיום שהכּרנוּה.

היא לא היתה מבּחינה אמנוּתית וירטואוֹזית. גם הטירוֹנית במשוֹררותינוּ כיום מבהיקה בסגנונה ובעושר מראותיה יותר ממנה. אבל מקצב חרוּזה עולה אותו הקסם שבלב, אותו עומק שברגש, השומר על חן לבלוּבה ואנחנוּ מקשיבים אל קולה ואל דמעותיה, אף שבאותה שעה אנוּ מבחינים בתרוּעת נצחונה, בכוחה לעמוד בכל הנסיונות הקשים, ויודעים שעם כל מדווי גסיסתה הממוּשכה, ידעה אוֹשר בלא מצרים כששמעה את קול עצמה והנה אין זך ועניו ממנוּ. כי אלהים רצה את קרבנה וחלף חייה העניק לה את הדמעה הטהוֹרה ואת הרננה אשר תשק שפע לבבות של דורות אשר יבואוּ אחריה.

היא נפלה חלל, אבל שירתה, שהיתה פּרי מאבק שאינו פוֹסק כל חייה הקצרים, נחלה את נצחונה המרנין. היא היה כדבורה בּרון בפרוֹזה, המשוֹררת הראשונה בארץ שהרעידה את הלבבות וניבה הפך תפילה לענווי־לב אשר הקשיבוּ מתוך צליליה המרעננים את פּעמי הגאוּלה.

היא קראה – ונענתה.

הייתי עד – לימי מאבקה הראשונים בעוד לשונה היתה רוּסית, והיא ניסתה את כוחה בתרגוּם השירה העברית ללשון הסלאווית, אשר ניתנה בפיה בימי ילדוּתה. בעקשנוּת שאין דומה לה השתלטה על התנ"ך, שלא מש מידה והיה למשיב נפשה בשעות שכּבדה מחלתה ואיש אין עמה לנחמה ולחזקה. הנה נתחוֹלל הפּלא והלשון העברית התחילה חיה בפיה ובנפשה. ולא עוד אלא שבה והפכה לכלי־זמר, שהוציא את הצלילים שאין ענוגים מהם בשירתנוּ. שירתה שכבשה את כל הלבבות הוכיחה, כי גם אמצעי־ניב מעטים נהפכים לצלילי רננה נפלאים כשהם יוצאים מלב נפלא, היודע להקשיב לעצמו ולהיות נאמן לעצמו.

מבּחינת הוֹפעתה נשארה יחידה בשירתנוּ. וכשאָנוּ מדפדפים בספר שיריה תקוּם לפנינוּ בכל ענוות נפשה וּגבוּרת נפשה כחזיוֹן פּלא שאינו חוזר, כוּלה מוּארת נגוֹהוֹת שחר וטוהרו.

אנחנו נשמור את זכרה כדמוּת קדושה שכּוּלה עוֹטה טל בּוֹקר וּמבשׂרת את היום אשר יעלה בגבוּרת שמש על חיינוּ החדשים.