לצאת ‘מה שראוּ עיני’ ע"י מוסד ביאליק
בוקי בן־יגלי, הוא ד“ר יהודה ליב קצנלסון, מי שכתב את ‘שירת הזמיר’, ספר־נעוּרים, דפי־שמש, שהיו מעין המשך של ‘אהבת־ציון’ לדור שלאחר ההשכלה – היה רופא, עסקן, עתונאי, פליטוניסטן, אבל בעיקר היה משורר והיה חוקר. זה הטיפוס של ‘החכם הכולל’ היה חביב עלינו מאד, והיינו מצטערים, שמפני עסקנותו לא התמיד בשני הסוגים גם יחד, ולא עשה אף אחד מהם קבע. כמוהו כפרישמן, שהוכרח מפני הפרנסה לפרוש ימים רבים מיצירת מקור – ולא תמיד לשם תרגומים כ’קין‘, כ’זרתוסטרה’ או כשירת טאגור. קצנלסון היה אדם בעל כוחות מרובים, וידע תוך כדי ריפוי־חולים וטרדנות ועסקנות לכתוב פרקי־שירה מצוינים כ’אבני השדה‘, המבהיק בסמליות ציונית עמוקה, סיפור שאינו צריך להיות חסר בשום ספר־מקרא עברי, וכ’שירת הזמיר’, השופע רננה וקסמי יער וזיו האדמה אשר בירכה ה‘. אבל אותה שעה הלהיבו אותו בעיות מדעיות, היסטוריות בלשניות, והיה נתון כל ימיו ‘בין שני מגניטין’, בלי לדעת מה משניהם קודם – אולי משום ש’שניהם היו קודמים’. איש־השירה היה כשם שהיה איש־המדע. הנכון הוא, ששני הטיפוסים האלה שונים ביסוד נפשם? משוררי ספרד הוכיחו אחרת. ההתעסקות בדברי מחשבה העמיקה את שירת רשב”ג שהיה פייטן וּפילוסוף במידה שוה ועל כן חשב כמשורר ושר כחושב; ואפילו יהודה הלוי, ששלטון־הלב ושלטון־השכל לא היו בו ‘מעויינים’, כברשב"ג – כלום הפסיד ‘הכוזרי’ על ידי שפע האהבה המפעם אותו? הגדרה לאומית מקורית זו אף היא פרי אינטואיציה וּפרי מוח הוגה כאחד. נוכל לומר מתוך ודאות גמורה, שאילו כתב את ‘הכוזרי’ אדם שאיננו משורר, היתה זאת אידיאולוגיה לאומית קלושה של סניגור מושבע, בלי המיית־לב יהודית זו, הממשיכה גם על הקיצוניוֹת שבדעות חוט של חן, חוט של שירה, שההפלגה בה היא מוצדקת גם כדרך של ביטוי.
קצנלסון שייך, לפי כל סגולותיו, לפי כל מהותו, לסוג זה של משוררינו מתקופת ימי הבינים: רופא חכם וּמשורר כאחד. ברם, אין ספק שביצירת קצנלסון היה: יצר־חתירתו, פרצופו הכפול, יצר תשוקתו ביצירות הכפול, משהו טראגי.
בוקי בן־יגלי שייך לאותה אסכולה, שפרישמן היה ראש אמניה – אסכולה זו, שבניגוד ל’צחוּת' של ההשכלה נשאה צלילוּת, ליריזם שקוף, זמרת־ניב. הוא שכתב הרבה רוסית ושלא היה בכלל בעל חוש מעודן לביטוי עברי כפרישמן, היה, כמוהו, איש הסגנון האביבי, שיצרה חיבת ציון (זלמן אפשטין, יעבץ, מאנה), זה שנזקק יותר לספר ‘דברים’, לקטעי האפּיקה הנפלאים של ה’חומש' והנביאים הראשונים, משנזקק למליצת הנביאים. הוא, פרישמן, קנטור, היו מאוחדים בשנאה זו לפסוקים, ל’מלים כדרבונות', בה במידה שאהבו תנ"כות שנשתמר בה זוהר־קדומים, תום־קדומים – לפעמים: תום וּפקחוּת כאחת.
במבוא שכתבתי למהדורה המיוחדת של ‘שירת הזמיר’ (הוצ. ‘עם עובד’) ציינתי את הגוון הכפול הזה, שהיה גם לשירתו – את הנטיה אל האליגוֹריה הארטרית בצדו של התום המאפואי. כמשורר, הוא כולו המשך של ‘הצופה לבית ישראל’ ו’אהבת ציון'. אבל בכל הרכב סגנונו הוא חדש ומחוּדש. וכל מה שלא הגיע לציות אלא בתקופת חייו האחרונה, צמח, כפרישמן (שאף הוא עמד כביכול ימים רבים במחנה המתנגדים) מאדמת חיבת ציון. זה הרוך של בין־התקופות הוא שטיפח את שניהם. ולא לחנם היו קשורים זה בזה כל ימיהם. שניהם, לפי רצונם, היו מערביים, בעוד שלפי מהוּתם, לפי תכונותיהם, היו יהודי־לב, אנשי חלומות, ששירה היתה להם המציאות האחת, כליון נפשם היחידי בחיים.
בסוף ימיו עמד על הפיזור שבמלאכת חייו וכתב בשחוק מר, שלא השיג אף חצי יכולתו גם כמשורר וגם כחוקר. אותה שעה, והוא כבר חולה מאד ויודע שימיו חוצצו, – חפץ למלאות ולוּ גם בשיעור־מה, מה שחיסר בעוד היום גדול. בשני חיבורים גדולים חפץ לחתום את פרשת יצירתו, וענין שניהם תולדות עצמו, חיי עצמו. האחד: אבטוביוגרפיה מסוגננת, סיפור רב־ממדים שלא הספיק לכתוב ממנו אלא פרקים (ב’התקופה'): והשני: ‘מה שראו עיני’, הוא ספר חייו, שהביאוֹ עד בחרותו, בבואו לז’יטומיר על מנת ללמוד שם בבית המדרש לרבנים. והוא ששימש לנו מקור ראשון לתולדותיו. ב’התקופה' פירסם גם פרקים מתוך רומן היסטורי, ואף בהם מרוּמז משהו אבטוביוגרפי. אולי שלא מדעת, נתכוון לעשות עם שקיעת יומו את חשבון־נפשו, חשבון חייו – להראות, שעם כל מה שחייו הצליחו כל כך, לא ניתן לו בהיותו מוקף עולם זר, להביא את כוחות עצמו, את כשרונות עצמו, לידי גילוי מלא.
ואמנם עם כל מה שספרים אלה לא הושלמו, הם, אף על פי כן, מסכמים, משלימים, מעמיקים בנו את הכרת הדמות, דמות־מעבר, ועם זה – דמות יצירתו, המוטבעת בחותם אישי, בחן אישי זה, שרק על פיהם אתה מכיר גם את האישיות היוצרת, גם את האדם הדגוּל, שאין תמורה לו.
*
בשנת 1914, כמה חדשים לאחר שפרצה המלחמה, שבתי דרך פטרבורג לרוסיה. יחד עם שמעונוביץ נשארתי שנים־שלושה ימים, כדי ליהנות מזיוה של המטרופולין הרוסית, וּבין האנשים המעטים, יושבי העיר, שחפצתי לראותם, היה בוקי בן־יגלי, אחד ממחונני ילדותי, שנפשו הטהורה האירה מתוך כל מה שכתב. היה יום־שמש והביקור אצל קצנלסון היה לי מעין ביקור חג, אבל דירתו היפה של הסופר החביב היתה עטופה נכאים. את בעל הבית מצאנו במטה, ואף שקיבל אותנו במאור־פנים והשיחה עמו הנעימה לנו את זמן ישיבתנו עמו, היה הלב כבד. כשהלכתי אליו, ריחפה לפני דמותו האביבית של בעל ‘שירת הזמיר’; והנה – סתיו; כמה מחלות פגעו בו בבת אחת, והוא אמנם נשא אותן בגבורת־נפש, אבל היה ברור – ספר שני כ’שירת הזמיר' לא יכתוב עוד.
ברם, דוקא אז, בשנות מחלתו, עשה סוף־סוף את עבודתו הספרותית קבע. מתוך הרגשה, שהזמן קצר, אחז בבת אחת בכל המקצועות, שהוכשר להם. ואולם, בכל מה ששקד על עבודתו, כמה דברים נשארו בלתי נגמרים. וצר ביותר, שלא גמר את האבטוביוגרפיה – אין ספק, שהיה מעלה לפנינו את עיר־הבירה הרוסית בכל דמויותיה; והיא עד היום נשארה פרשה סתומה למחצה.
אכן פרקיה המאירים, כל כמה שלא תמיד הליטוש שלם, משיבים לב. בחכמה וּבטוּב־לב סיפר על ילדותו העגומה, ילדות של יתום ברוך־לב וּברוּך־כשרונות, שרוחות קשות פגעו בו מבוקר חייו. בפרקי הילדות עטר אור את דמויות הנפשות הקרובות לו – את סבתא, שטיפחה אותו בעודנו ילד (אביו מת בהיותו בן שנה), וּביחוד את אמו, שבעינו עין משורר ראה ללבה, תאר את עדנת נפשה, את מסירוּתה, את יגון חייה. אפילו את צל אביו, שלא הכירו אלא על פי המכתבים, מכתבי משכיל נסתר, שנשתמרו בידי אמו, העלה באהבה ורקם בדמיונו את דמותו בחוטים עדינים. משניהם, גם מן האם וגם מן האב, נחל סגולות־נפש וּסגולות־אמן (בבחרותו גילה גם כשרונות צייר), וּבתולדות חייו קשר להם כתרים והציג להם ציונים בידו האוהבת של משורר.
כמו תמיד נחתמו בלב דמויות ראשונות, מה שהילד קולט מתוך בהירות שאין דומה לה ונושא למשמרת לכל ימיו. ביניהן גם דמות דודו, זאב קורחין, חסיד חב“די, אציל נפש, שבשובו בערב מן החנות “היו מדליקים לפניו שני נרות סטיארין וּלאורן היה לומד גמרא עד לאחר חצות הלילה”… בשבתות וּבימים טובים לא עסק בנגלה, כי אם בנסתר: על פי רוב היה קורא אז את ה’ליקוטי תורה' של הרב הזקן”. בבית זה, שבו בילה שלש שנים בילדותו, עוצבה גם דמות עצמו, והדוד, שלא טיפל בו כמעט, השפיע עליו בעצם חייו, בהנהגתו, בטוהר דרכיו.
הספר עשיר גם בפרקים דרמטיים (‘החוטפים’, בריחתו מבית הספר סת"ם ועוד) וגם בקטעי שירה וּבציורי נוף (יומנו בשעת הנסיעה על הדניפר בדרך לז’יטומיר), שבתוכם כבר מבצבץ המשורר. מלאים ענין גם רשמי ז’יטומיר, ימי האור בבית יורובסקי, שהציל את חייו. ביד של אמן רשם בשורות מעטות את דיוקנו של צווייפל בתומו וּבחכמתו המאירה; גם טיפוסים מוזרים ונפלאים, כיעקב דייץ, שבידו היו תמיד שני ספרים, האחד: של יאן פאול ריכטר, והשני של היינריך היינה – שהאמין בחכמת הטבע כבאלוהים, וּמרדכי פרלצווייג, אדם שאבד לו מאור עיניו, וּבעצמו היה אור מאיר לאנשים אשר סבבוהו. בשמחה מיוחדת העלה את הדמויות, שסימלו לו את אהבת האדם, אהבת המדע – כל מה שחרג מן החולין ורמז על מציאות אנושית, שבזכותה יש ערך לחיים.
הוא לא העלים בספרו את צללי הזוועה, שניוולו את אביב חייו, אבל את המציאות האמיתית ראה בהם, בפרלצווייגים, שנשאו את אורם לאחרים, גם ברדת על עצמם אפלת העולם.
עשרים שנה למותו
מרחוב דז’יקא, שליכלוך בתיו ורעש רוכליו ועצם אוירוֹ העכור הטילו עלי מרה שחורה מדי עברי בו בימי מגוּרי הראשונים בוארשה, נפתח מבוי, שלעומת הרחובות הסמוכים הוא נראה נקי יותר, שוקט יותר. הוא רחוב קוּפּצקה, החסוּם לצד נאלבקי, וּכאילו מהוה עולם בפני עצמו. אין גם כאן מרחב רב, אבל דומה, שהוא פתוח לשמש יותר, שאינו מדכא כל כך – שכאן האנשים המהלכים אינם נדחקים, אינם בהולים כל כך, וּבזה נבדל לטובה מעט מן העולם שעזבת מאחוֹריך.
ייתכן, שפינה קטנה זו נראתה לי מרווחת יותר משום שכאן היה בית, שאליו הייתי נמלט לפעמים בשעה שהדכאון והבדידות הכבידו עלי ביותר. בבית זה גר עורכי הראשון, הוא עורכו של ‘עולם קטן’, ש"ל גורדון. אנחנו תמיד זוכרים ברגש טוב את עורכינו הראשונים – אלה שחיזקו את ידינו בימים שהיינו מאמינים בעצמנו וּמתיאשים מעצמנו חליפות. יום זה שנתפרסם תרגומי משירי גיתה באחד מן הגליונות הראשונים של ‘עולם קטן’, הוא תאריך חשוב בחיי, משוּם שהוא מסמן התחלה. בבואי מקץ שנתיים לוארשה ידעתי כי יש לי כאן איזו נקודת־משען בעורכו של ‘עולם קטן’, וּביתו היה הראשון שביקרתי בו מתוך בטחון, שאני הולך לראות אדם קרוב ודורש טובתי. ידעתי, שהאיש לא יכזיב.
והוא אמנם לא הכזיב. האיר את פניו אלי, עודדני בפשטוּת. דיבר בשבח שירי האחרון, שפורסם ב’עולם קטן' סמוך לפגישתנו הראשונה. ציין אותו כשיר־ילדים, שהוא עם זה שיר בפני עצמו. היה בזה משום רמז ששיר־ילדים טוב אינו אלא זה, שהוא גם שיר ‘בפני עצמו’ – תורה זו, שהונחה כיסוד ל’עולם קטן'.
לא הכזיב גם הבית. היה זה אי עברי בודד בעיר התגרנית הגדולה. והיה זה גם בית ‘פתוח לגר’, משפחה שהיתה מקבלת את הטירונים הנבוכים בסבר פנים יפות. הם התאוששו מעט באוירה טובה זו של הבית – של האב והאם והילדים, שהביאו עמם מריחה של ארץ־ישראל. כל־כך גדול היה גם אז כוחו של מגע עם הארץ, שבכל הימים הרבים שישב האיש בנכר היה לופף את כל מפעליו אוירה של המולדת. היא שהטביעה את חוֹתמה על עתון־הילדים הראשון, שהניח יסוד לספרות־ילדים עברית, שתפקידה היה חשוב כל־כך בחינוך העברי החדש.
אותם הגליונות הראשונים של ‘עולם קטן’, שמתוכם האירו לנו שירי הילדים של טשרניחובסקי, סיפוריו הריחניים של ש. בן־ציון (‘שפת לא ידעתי’, ‘שליח ציבור לאילנות’) ו’אגדות' לפרישמן, זה ההימנון ליום העולה, לפלאי האדם החדש! הם נשאו בעליהם משהו מלבלב, וּמבשר, קסם שאותה תקופה נתברכה בו כל כך. הם שהפריחו את הלבבות הצעירים, את הילדים ואף את אלה שעברו את תחום הילדוּת. הם עוררו צמאון במשוררי הדור, מין צמאון לשירת ילדוּת, לטל ילדוּת, לא ידעוּהו כל הדורות הקודמים. היה זה סימן לתקופה צעירה שכיוונה את העין ואת הלב לילד, לעתרת שבטבע שהילד קרוב אליו ביותר. מרגש זה ניזון ‘עולם קטן’ והוא שהשקה את אוירוֹ אביביוּת רוה. יעקב כהן פירסם דברים נהדרים כ’תינוקות של בית רבן‘, כ’מעבר לסמבטיון’, כ’יונים' (ב’לוח'); נוֹמברג כתב את הפאַנטאסיה הנפלאה ‘איש השלג’, אחד הדברים המקוריים ביותר שיצאו מתחת ידו. שניאור, שמעוני, יעקב שטיינברג, יצחק קצנלסון פירסמו ב’עולם קטן' את שיריהם הראשונים, ויהוּדה שטיינברג העניק לעתון עושר לא שערנוהו ביצירתו האגדית.
צמאון זה לטל ילדוּת, לשפע שבילדוּת, בא בלי ספק עם ההתעוררות במולדת. זאב יעבץ, אחד מאנשי התום הגדולים שקם לחלוצי היצירה הראשונים בארץ, זרע אז במאספים וספרי מקרא לילדים כליון־נפש זה לחן־קדומים, לניב־קדומים, שאוֹרה של ארץ־ישראל חופף עליהם. וש"ל גורדון הכיר, שבמה זו שהקים, היא דבר שנתבקש לעולמנו, והרחיב את התחומים. עורכם של ‘נעורים’, ‘הפּדגוג’, איש־התרבות, והרוח השופעת מרץ ורצון, היה האדם שהשיג את כל ערכה החינוכי הרב של ספרות ילדים טובה. הוא עשה את ‘עולם קטן’ למכשיר חינוכי רב־איכות וּלאכסניה של שירה. מבחינה זו היה אחד המחנכים המצוינים, שהעמידה תקופת התחיה בימיה הראשונים.
גם על הפירוש לתנ“ך, מפעל חייו הגדול, השפיע בלי ספק המגע החי עם ארץ־ישראל. הזיקה לארץ־ישראל כמוה כזיקה לתנ”ך. כלום אין הארץ עצמה הפירוש הטוב ביותר לספר האומה הגדול? בפירוש הזה, שהחל בו בנכר ונמשך בשובו אל הארץ עד יומו האחרון של יוצרו, מפעמת האהבה הנלהבת, שרחש המחבר לתנ“ך וּלארץ־התנ”ך כאחת.
אין ספק שזהו ראש מפעליו של האיש. מלאכה גדולה זו נעשתה מתוך מתינות ואורך־רוח שאינם מצויים. תחומי היקפה היו מלכתחילה גדולים, והתלהבות המחבר למלאכתו, שהיה שקוע בה שנים רבות יומם ולילה ממש, לא רפתה. היא נפסקה עם נשימתו האחרונה. וּמסירוּת זו עצמה ממשיכה קו גדול על הפירוש, על המבואות היפים והמקיפים – על כל היצירה, שמחברה נהג בה מנהג של קדוּשה.
פעוּלתו המבורכת כמחנך וּכפרשן השכיחה ערוגה צנועה אחת בגנו – השירה בה התחיל, ואף שלא התמיד בה, וּבעבודתו הממושכה על פירוש התנ"ך נבלעו לבסוף כל כוחות נפשו. אין ספק כי בכל מפעליו הושקע הרבה מרוח השירה וּמטעמו הטוב של משורר. הרבה לבושים לשירה, ולא תמיד אנחנו יודעים את סוד גלגוליה.
מחברות השירים הקטנות ‘כנור ישורון’, שיצאו בהוצאת בן־אביגדור, הגיעו לידינו בעודנו ילדים, בימים שצמאוננו לצלצול שירי היה רב כל־כך. והיה בשירים אלה משהו מן הנועם של גידולים רכים בטרם אביב. היתה זאת שירת־מעבר, שירה של ‘בין הזמנים’, שישן וחדש משמשים בה בערבוביה, אך על כמה מן הבלדות וּמן השירים הליריים היה נסוך מן האור החדש שהתחיל מפציע בבוקרה של התקופה.
המלבב היה בשפע הרגש, בחמימוּת, וגם במשקל, שנראה קל יותר, ריתמי יותר. היתה זאת שירה שלאחר ההשכלה, שהעלתה נימה של כליון־נפש לאדמת מולדת, – להתחדשות שיניקתה מ’חיבת ציון' בתקופתה הראשונה. תום נעורים זה הוא שעשה אותה נוחה לקליטה יותר, קרובה ללבבות יותר. בימים ההם, היו אלה צלילי־תקוה, שבישרו את הבאות, שהתפללו לבאות:
כִּי נָדַדְנוּ בַּנֵּכָר
כַּצִּפּוֹר מִגַּיְא אֶל הָר,
אָז קִוִּינוּ כִּי יֵשׁ יוֹם –
קֵץ לַחֹשֶך, לָעַבְדוּת,
לֹא נוֹאַשְׁנוּ עוֹד מִפְּדוּת!
הד לירי ענוג העלו התרגומים משירי היינה, שגם הם הודיעו על המתחולל בלבבות וּמבקש לו ניב חדש. כשעלה לארץ קלט את הנגינה החדשה, שהיה אחד ממטפחיה הראשונים, וּבתרגום משלי לאפונטיין הראה עד כמה השתלט על משקל זה, שהטיל חריפות וצמצום בחרוז העברי.
אנחנו זוכרים אותו באהבה כידיד נעורינו, כאחד מסוללי שביליו הראשונים של החינוך החדש.
חוקר ומשורר
ליובל השבעים וחמש של ד"ר א. קמינקא
את הד"ר אהרן קמינקא, זה שמבהיק לעתים קרובות לפנינו בדברי תורה וּבחריפות מחשבה, מכירים רבים. לא תמול בוֹאוֹ אלינו, ולא תמוֹל עמדוֹ על הבמה של חכמת ישראל. והוּא גם לא מן האנשים, המהלכים בדרכים כבוּשות. באיזמל בקרתוֹ תמיד משהו חד ומבריק, העוקר אותנוּ מן המקוּבל, גם כשאיננו מסכימים למסקנותיו. זה ימים רבים הוא עומד בקשרי מלחמה עם מבקרי המקרא בהגינו על ישעיהו – על העץ החסון, ש’נסרוהו לנתחים', ועמל להוכיח באלף ראיות את אחדוּתו. אנחנו יכולים שלא לקבל את דעתו ואותה שעה למצוא בראיות עצמן ענין להתגדר בו, וּבעיקר במה שנוגע לנתוח הלשון המקראית – מיתוֹדה מדעית נאה למסקנה שנוּיה בספק. כמו כן – ההיפותּיזה האחרונה שלו: שכל ספוּרו של יוסף פלביוּס על מעשה יוּדפת אינו אלא דבר שבבדוּת. גם כאן ברור, שלא בנקל תתקבל דעה אכּסטראווגנטית זו, אבל יש בה כדי להעמיק את הפולמוס, הטבוּע בחותם של שטחיוּת וּווּלגריוּת. המוקיעים את ‘בגידת’ פלביוּס מסיחים דעת מן העיקר – שהם מאשימים אותו על יסוד דברים, שהוא עצמו אמרם, הוא ולא אחר; וכי אין אדם משׁים את עצמו רשע. אין ספק, איפוא, שרק בדיקה חדשה של דברי פלביוּס עצמו עשוּיה כאן לפתוח פּתח חדש להבנתו. צהרים וזהו הטוֹב שבהנחת קמינקא, אם כי לא אמרנו בזה, שאָנוּ מסכימים לה. גם במדע פעמים המסקנות מוּפרכות בעוד שההנחות, כשהן לעצמן, מאַלפות ומאירות.
אין ספק, שמכירים יפה גם את המתרגם המצוּיין, זה שנתן לנו את מרקוּס אברליוּס ואת סיניקה בלבוּש עברי הראוי לשמש דוּגמא – שידע להרכיב מקרא ואגדה, בלי לסגנן הרבה, בלי להתחכּם הרבה, ודוקא משוּם כך נטע חיוניות רבה בתרגוּמו, – נתן לנוּ פסוּק והדוֹ. רוחב קלאסי זה, שהביא עמו מן השירה היונית וּמן הפרוזה הרומית, עמד לו לשמור על הצוּרה וששלא להשתעבד לפוֹרמאליזם מלאכוּתי. ואנחנו הלא מתפּללים לפּרוזה בת־חורין, שרק היא תוציא אותנו פעם למרחב. בפּרוזה פשוּטה וטבעית זו כתב הרבה דברי מדע וגם מסות מצוּיינות (כמבוא ל’אל נפשי‘, כ’משנת אפּיקוּר’), שלחלוּחית מחשבה וביטוי בהן. והוא בע"ה שנותיו פּורח לפנינו, בלי שיתן לזקנה דריסת הרגל במלכוּת רוּחו.
ברם, ודאי שמעטים יודעים, כי חוקר רב־צדדים ורב־פעלים זה הוא גם משורר – שעוד לפני חמשים וארבע שנים כבר העיז לתרגם קטעים בהכּסמטרים מתוך ה’איליאַדה‘, ושחלק משיריו המקוריים והמתורגמים נאסף לתוך שלש מחבּרות מלאות דברי־חפץ. שתים מהן: ‘צהרים’ (תרס"ט, דרוהוביץ) ו’רזי עולם’ (תרפ"ז, ווינא) מוּנחות עתה לפני (הראשונה ‘אסופת שירים’ – תרמ"ח – שהביאָה גם את תרגוּם הומירוס היא כיום יקרת־מציאוּת, ולא ראיתיה). ועובדה זוֹ, ש’בת השירה אליו מתגנבת' לעתים גם כיום, מגלה מהיכן יונקת פּריחה מאוּחרת זוֹ.
לקמינקא זה, הפּייטן בחשאי, אני חפץ להקדיש כאן דברים אחדים, והם בחלקם תמצית נאום שנאַמתי במסיבה שנערכה ע"י אגוּדת הסופרים לכבודו בבואו אלינו כאורח לפני שנים אחדות.
חשוב לי כאן בעיקר להדגיש את החוֹקר, הנזקק לשירה. הקו החד, המפסיק בימינו בין שירה למחקר, אינו אלא תוצאה של דיפירנציאַציה קיצונית בת התקוּפות האחרונות, – תוצאָה של הסתעפוּת מלאכוּתית זו, שטשטשה לשם חיזוּק ה’מקצוע' את רבגנוּתו של הפּרט וביטלה את מוּשג ‘החכם הכולל’, שאינו מכיר על הרוב בצמצוּם התחוּמים. אין ספק, שצמצוּם זה נעל כמה שערים בפני איש־הרוּח. מאז נכרתה האוּניברסליוּת נתכנסה הרוּח באפיקים צרים, מבוצרים. הגדולה שברעות היתה, כי החוקר התחיל רואה כ’חובת המקצוע' להתנכּר לשירה, להטיל פּגם בחברו החשוד על שמינית שבשמינית של שירה ושגם המשורר, מצדו, חדל להאמין באיש המדע והתחיל רואה בו איש ריב, המתנקש בנפשו.
ודאי שהשירה אינה עיקר אומנותו של קמינקא, כי אם מין תוספת למקצוע, ‘בת־לויה’ נעימה. אך תוספת נאה וּמחזקת. היא מעלה בלי משׂים את הדמוּת הסינטטית של חכמינו בדורות הקודמים, בטרם יציבו הפּדנטים גבוּלוֹת בין דברי שירה לדברי עיון.
אני מדגיש צד זה במיוּחד. סימן יפה הוּא, לדעתי, לחוקר שיש לו חלק גם בשירה, או בדומה לה. ולא אכחד, שבעיני יש לה לעובדה זו ערך רב לגבי הערכת איש־המדע בכלל. ודאי, שאיני דורש מכל חוקר, שידע לכתוב גם שיר ‘לעת מצוֹא’. איני מעדיף ‘שני שולחנות’ על ‘שולחן אחד’, ויודע אני שלאמיתו של דבר אין לו לאדם לעולם אלא ‘שולחן אחד’. זאת אומרת, יש לו משהוּ שזהוּ שורש נשמתו, ושורש זה הוּא המשקה גם את כל מה שמסתעף ממנו… אכן יסוד של שירה הוא תמיד כוח מחדש, שומר מהתקשוּת, והוא גם נוטע אמונה. בלי סגוּלה זו (והיא יכולה להתגלות בכל צורה שהיא – לאו דוקא בחרוזים) חסר איזה עיקר גדול: בלי זה יש על הרוב רק מלאכה – מלאכה טובה או רעה.
הדעה המקוּבלת, כי מנצחת רק ‘מלאכה אחת’, אינה בשום פּנים מוּשׂכּל ראשון (מה מעטים הם הגדוֹלים באמת, שהיו בעלי ‘מלאכה אחת’, לעומת אלה שהיו שליטים בכל מלכוּיות הרוח!), אם כי נכונה היא האַזהרה מפני התפּזרוּת במלאכות רבות בבת אחת, שבאמת כמעט תמיד קללה עמה; אכן – כמה מחזקת ההסתלקוּת (לשעה) מן ה’מקצוע'! כמה מסוכנת ההתגדרוּת בכתיבת שירים בלבד לכל ימי החיים! וכמה טוב לשירים עצמם כשכותבם מתחזק פעם בפעם גם בדברי מחשבה ואפילו במדע טהור! דוקא על ידי כך קולט השיר מן השפע הנוסף, מן המלכוּת הנוספת, שהיא תמיד נוגעת בה.
ואם יפה לו לאמן כשהוא מפסיק אמנותו וּמתבּצר לשעה ברשות אחרת, קל וחוֹמר שיפה לו לחוקר, כשהוא מתרפּק בשעות הפסקה על השירה וּמרוה את נפשו בנטפים משכּרים מן ‘המעין הקסטלי’!
זהו המלבּב אותנו בעצם העובדה, שתלמיד חכם מוּבהק כד“ר א. קמינקא, הלן כל ימיו באהלה של תורה, יוצא מזמן לזמן גם ‘לקראת נחשים’. וּבאָמנה: זוהי שירה של תלמיד חכם. שירה זו היא רקמת צלילים וּמחשבה, ואין מלכוּת צוררת את חברתה. בת תקוּפה אחרת היא. צמיחתה הראשונה חלה בסתו של יל”ג, באביבוֹ של ביאליק: תקוּפה מסוּכנת של גידולי־בינים, של חדשנים־למחצה ואפּיגוֹנים־למחצה – ימים שבין ניגון לניגון, בין סגנון לסגנון, שרק מעטים ידעו להחזיק מעמד בהם.
קמינקא ניצל מפוּרענוּת זו של אפּיגוֹניוּת בזכוּת האוּניברסליוּת שבתכוּנתו. הוא אינו נטוע בקרקע ההשׂכּלה בלבד, כי אם גם בשירת ספרד וּבשירת רומי ויון. זהו מה שחידש את סגנונו, שריכז את ניבו – מה שמושך עליו חוּט של חן בעמדוֹ בין התקוּפוֹת וּבין הזמנים. אכן תחילה היה המשפּיע הראשי יל"ג – בצורה וגם בתוכן. אחד משיריו הראשונים (האופייניים וגם המצוּיינים) של קמינקא הוא ‘קריעת ים סוּף’ – מחאה נגד משה, שבמקום להלחם עם המצרים, הוא מבקש מאלהים נס שיצילהו:
יַעַן קָצְרָה נֶפֶשׁ עָם וְרוּחוֹ לֹא קָמָה
חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים יְבַקֵּשׁ מוֹפֵת וָאוֹת – –
כִּי יִתְרוֹן אֱנוֹשׁ עַל הָאֲדָמָה
לְהָבִין חֻקּוֹת עוֹלָם וְלִמְשׁוֹל בָּם בְּיָד רָמָה…
יְהִי כִדְבָרְךָ, משֶׁה, הָרֵם אֶת הַמַּטֶּה!
פֶּלֶא בִּקַּשְׁתָּ – נְטֵה יָדְךָ, תְּהִי יַבָּשָׁה!
אוּלָם חַי אֲנִי, עוֹד תֶּחְזֶה חָזוּת קָשָׁה.
הָעָם הַזֶּה, לְנִפְלָאוֹת גִּדַּלְתּוֹ, אֲמַנְתּוֹ
עַד אַחֲרִית הַיָּמִים כְּזָקֵן עַל מִשְׁעַנְתּוֹ
אֵין אוֹנִים יָנוּד, יֵאָנַח יְבַקֵּשׁ עֵזֶר,
גְּבוּרָה לֹא תְעַטְרֵהוּ, לֹא תְהִי לוֹ לְנֵזֶר…
וְהָיוּ מַתְעִים מְאַשְּׁרָיו. כָּל אֲשֶׁר פְּלָאוֹת יְחַוֶּה;
רַק דְּאוֹת בְּלִי כָנָף, בְּקֹעַ יַמִּים יִתְאַוֶּה…
מעין המשך של ‘צדקיהו בבית הפקוּדות’, ועם זה – כמה מוּצק הבטוּי, כמה רחוקה מחאה זו נגד ההזיה שבפלא מן הרציוֹנליזם הצר של ההשׂכּלה (אף על פי שממנה היא יונקת!).
וכמה רוֹמנטית, לא־משׂכּילית, היא זיקתו אל השירה בכלל:
מֵעַל לְשִׁקּוּץ וְתוֹעֵבָה וַעֲבָדִים וְהֶדְיוֹטִים,
אַךְ הַפַּיְטָן מֶלֶךְ, מוֹשֵׁל בְּכָל הַבִּירָה!
לְמַעֲנוֹ מִתְקַיֵּם עוֹלָם. שֶׁקִּלְקְלוּ הַשּׁוֹטִים
וְהַשֶּׁמֶשׁ זוֹרֵחַ בִּזְכוּת פֶּרֶק שִׁירָה…
כאן גם בקצב משהו משותף לפרישמן. אין זה עוד החרוּז בן י"א התנוּעוֹת, כי אם משהו רחב וּמשוּחרר, המרוּקם כבר במסכת השירה החדשה.
והוּא גם בן־זמננו בעצם אהבתו למוּשרש, ל’עמלי ירדן וכנרת'! בעצם הכרתו את ההוד הטראגי של הבונה. אל ברכת המקוֹמם נלוה גם זעות הקרבן אשר בלעדיו לא יירצה כל בנין – הלא הוא תוכן הבּלדה המקורית ‘הבונה את יריחו’:
עוֹד אַצִּיב הַדְּלָתוֹת – בְּצִירֵי אֶבְלִי וּכְאֵבִי,
אֵל שׂוֹטֵם הַתִּלִּים וּמְקַלֵּל כָּל בּוֹנָם.
בחרוּזים מיוּחדים בפשטוּתם יתנה את יגון האיש, אשר ידע את גורלו – ולא הפסיק את מלאכת הבנין:
שְׂאִי אֶת בְּנֵךְ, אִשָּׁה, נַשְּׁקִי אוֹתוֹ, חִבְקִי!
מְהֵרָה יִגְוַע, וְאַתְּ עָלָיו תִּתְאַבְּלִי וְתִבְכִּי.
אֶת פָּנָיו לֹא תִרְאִי עוֹד. לֹא תִשְׁמְעִי
אֶת שִׂיחוֹ.
גַּם לִי בֵּן יַקִּיר הוּא – אֵינֶנִּי אָב אַכְזָרִי:
אֲנִי חוֹבֵב מְאֹד בָּנַי, הֵם עַצְמִי וּבְשָׂרִי,
אַךְ יוֹתֵר מֵהַמָּה אֲנִי חוֹבְבֵךְ, יְרִיחוֹ!
בְּתִתִּי לָאֲבַדּוֹן יְלָדַי, לַצְּלָלִים אֶת יוֹמִי,
לֹא כִזְּבָה מַשְׂאַת־נַפְשִׁי, לֹא רִמַּנִּי חֲלוֹמִי.
עוֹד זֵכֶר יְהִי לָעֲרִירִי הָאֻמְלָל בָּאָבוֹת.
כָּל אֶבֶן תִּזְעַק: בִּי פֶשַׁע אָיֹם צָרוּר!
אַךְ עַל מַכְאוֹבָיו גָּבַר בְּפָעֳלוֹ אָדָם אָרוּר –
עַל קְבָרִים בְּעֹז דָּרַךְ וַיִּבְנֶה חֳרָבוֹת.
לא יאָמן, כי עוד בשנת תרנ"א כתב את ההימנון שלו לידים העובדות (‘על כּפּים תקותיך’):
עַתָּה אוֹתוֹתַיִךְ לְחַיֵּי עַד יִפְרָחוּ,
עַל כַּפָּיו חֲרָתָם עָם, בְּפֹעַל יָדָיו יְסָדָם:
בְּרִית לְבִרְכַּת אֵל עִם יְגִיעַ אֱנוֹשׁ
וַעֲמַל אָדָם,
כַּטַּל יִרְווּ אֶרֶץ וְצִיץ וּפְרִי יִצְמָחוּ.
חרוּזים משיר שהוּקדש לפני חמשים שנה ‘לפועלים העובדים על אדמת ישראל’.
לא נתכוונתי לסקור את שירת קמינקא, כי אם להצביע על עצם מציאותה ועל ראשי סגוּלותיה. מחברותיו מצוּיינות ברבגנוּתן. אתה מוצא כאן את השיר הלירי, את הפּואימה – בולטת ביחוד הבּלדה. רבים הם התרגוּמים, שעליהם, כמו על תרגומיו מן הטרגדיה היונית, ישפּוֹט המומחה. אך ראוי לציין עוד לבסוף את כשרונו לאפּיגרמה, המגלה ביותר את חריפוּתו הטבעית ועצמיות בטוּיוֹ. כאן מתגלה זיקתו ליל“ג וזיקתו לראב”ע – חריפוּת זו של תלמידי חכמים, שהיא משׂמחת אותנו עד היום בחליפת־ההקדשות של הקדמונים. מן הדברים המצוּיינים שבמחברות אלה הם מכתמי־שיר מצוּמצמי־ניב, כמו ‘נצני התחיה’, ‘המשוררים’, או מחזור ה’ציונים', שבהם הביא סוג זה לידי בליטה סגנונית מיוּחדת, והם מצטרפים למיטב האפּיגרמות שבשירתנו הקלסית. תמצית של הסתכלות סטוֹאית בהן, בדידות מוּזהרת בזוהר של צלילוּת, ועם זה מרירות סאטירית יהוּדית, הדנה ברותחין את הסכלוּת והצביעוּת והחנופּה (‘רזי עולם’ ועוד).
אך יש גם משהו החתוּם כולו בחותם הוּמוֹר, כמכתמו לצ"פ חיות ‘בקיץ’, והוא כוּלו מעשה־’תשבץ' ספרדי – כולו אפּיגרמה למופת:
וָאֵרֶא כִּי כָל מַכִּיר וָרֵע
לָרוּץ אֹרַח שָׂם רַגְלָיו כְּאַיָּלִים.
וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּכִיסוֹ מַטְבֵּע
מְשׁוֹטֵט לְבַקֵּשׁ אֶת הַצְּלָלִים.
כְּאֵשׁ בּוֹעֲרִים יְמֵי הַקַּיִץ הַחַמִּים
וְיוֹשְׁבֵי קִרְיָה כְּלֵי גוֹלָה עָשׂוּ,
רַבִּים נָסְעוּ לִרְחוֹץ בַּיַּמִּים,
וְהַנִּשִׁאָרִים הֶרָה נָסוּ.
וָאֹמַר: אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי?
הַלְבַדִּי אֶרְחַץ בְּזֵעַת אַפָּיִם?
וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי וְתַרְמִילִי
וָאִמָּלֵט אֱלֵי צוּר וַאֲגַם־מָיִם.
במכתם קט זה אתה מכיר את מיטב סגוּלוֹתיו הסגנוניות של קמינקא, פּייטן שיניקתו כולה מקלסיוּת ישראלית.
במלאת עשרים וחמש שנה למותו
לפני שבועות אחדים מלאו עשרים וחמש שנה למות מרדכי־צבי מאנה. לימים אלה הוציאה “תושיה” במהדורה חדשה את קובץ שיריו וכתביו. בקצת עתונים באו מאמרים, גם זכרונות חמים על אדותיו – שלא כנהוג אצלנו. האזכרה לא היתה רבה וחגיגית ביותר, אך היה בה כדי להוכיח שהמשורר הרך והחולה עוד לא נשכח מלב הקוראים, למרות כל השינויים הגדולים שבאו בשירתנו במשך חצי־היובל האחרון, ויש עוד כאלה, אשר שמרו לו את אהבתם, בעת אשר גם גדולי התקופה ההיא הולכים ונשכחים באופן מעליב כל־כך.
מאנה… המצי"ר מאנה… כמו ריח של ילדוּת רחוקה עלה לי לזכר השם הזה, אשר נדחק זה כמה מתוך לבבי על־ידי שמות יותר גדולים, יותר יקרים. ולא אכחד, רק חג היובל הקטן הכריחני עתה להוריד ממדף הספרים את כרך שיריו וכתביו של מאנה, אשר לא עיינתי בו זה ימים רבים, ולדפדף בו זמן־מה. לא בלי חרדה קלה פתחתי את ספר השירים האלה, אשר היו כל־כך חביבים עלי בילדותי. לבי היה מהסס בחשאי: הן ימים רבים עברו מאז, ולא מעטים הם בני־לויתנו של נערותנו התמימה, אשר גם הכר לא נכירם כיום. צר היה לי לראות את בעל ‘משאת נפשי’, את המשורר הנעים והצנוע הזה, בעלבונו…
אך פחדי היה, לשמחתי, פחד־שוא. אך פתחתי את הספר והחלותי לקרוא את השירים התמימים האלה, וכרגע נעלם המבקר שבי, חמק הקורא המפונק, אשר גם השירה המודרנית המסוננת והדקה לא תמיד זכה בעיניו, ועוד הפען ישב נער־קורא על ספר־שירים של נער־פייטן, אשר דברו זה אל זה בשפה יפה ונשכחה – בשפה ששניהם עוד נזקקים לה. קרוא קראתי את השירים הרפים האלה, הדפים לפעמים עד כדי להעלב, אך גם על חסרונותיהם ורפיונותיהם היה שפוך איזה חן מיוחד, צודד. השירים האלה לא הלהיבו את רוחי, לא העבירוני בעצמת קסמיהם לעולם הנשגב, אך כמו שטף רך של גלים זכים ערבו את לבי ויטהרוהו. רגע אחד נדמה לי, כי קורא אני את נסיונותי־בשירה הראשונים, שנכתבו אז תחת השפעתם של שירים אלה, ורגע שני נדמה לי, כי היה עוד הפעם האביב על פני הארץ ואני שוכב עוד הפעם בשדה נשען על זרועות ידי ועיני נטויות אל מימי הריאוט הטהורים, הנוהרים דוממים וחולמים בין חורשות הסוף הירוק…
כמו קסם קסמו לי השירים התמימים האלה.
יודע אנכי את סוד הקסמים המתוקים הללו – אלה הם קסמי הילדות. החן, השפוך על פני השירים האלה, תום ילדות לו וטוהר ילדות. זה כחה הנעלם של שירה צנועה ובלתי עמוקה זו, שהיא מזה עלינו מי אזוב, מים חיים וטהורים, שנשאבו מן המעינות הרחוקים והיקרים לנו, ממעינות ילדותנו. מאנה היה חברנו הנעים בימים היפים ההם. בן קומה אחת וחלום אחד היה עמנו, ואנחנו אהבנוהו, יען כי שמענו בשיריו את הד לבבנו, יען כי ראינו את העולם בעיניו הנוגות והחולמות, והעולם הזה היה גלוי לנו ומובן לנו גם מתוך האד הקל, אשר היה פרוש על פני מרחקיו.
כן, רק מאנה היה אז גם בן־דורנו וגם בן־גילנו. גוֹרדון היה מטיל אימה עלינו. זה היה לנו יהודי פקח ביותר, יהודי שבא תמיד בטענות. ואפילו מיכ“ל היה כבר קצת רחוק לנו, קצת זר לנו. היגון שלו היה כבד ביותר, ובעיניו הבהיקו לפעמים המרחקים הקרים, מרחקי היאוש. הוא היה אחינו הגדול, אשר הערצנוהו יותר, אך לא אהבנוהו כאהבתנו את מאנה. מיכ”ל היה הפייטן. מאנה היה החבר הטוב, המגלה לפנינו את כל לבו. פעמים בחרוזים יותר טובים, פעמים בחרוזים פחות טובים. וכי לא אחת היא? מי זה יבוא לבקר את מכתבי חברו האינטימיים?
מאנה היה המשורר־הילד שבזמנו. לפני ימים רבים היה לו עוד חבר אחד, – אברהם מאפו. אך בתקופתו היה יחיד. ילד בודד וכואב בין אנשים גדולים, ילד רך וחולם בין לוחמים ומרי־נפש. היו אמנם בין הקודמים לו, ואולי גם בין בני דורו, משוררים ששירתם היתה גם כן שירה של ילדות, אבל במובן אחר לגמרי. אלה היו יהודים עלובים, יהודים ‘בעלי־זקן’ שכתבו מליצה תמימה, אך לבם לא היה תמים עמה. אלה היו אנשים, שקמטו את המצח, כדי להביע רעיונות תמימים. מתחת למחלפות־המליצה הצעירות נשקף תמיד הראש הקרח של זקנים. מאנה היה ילד בעצם, ילד טהור־עינים וטהר־לב, אשר את מצחו לא חרשו קמטיה ששל חקירה יבשה, אשר מחשבותיו ורגשותיו היו רווים טל בוקר גם בהיותו שואל וגם בהיותו חוקר. בהתגלות־לב ובפשטות־לב נכתבו גם המליצות גם שירי התודה לאנשי חסדו, גם שירי הקינה על מות אלכסנדר השני ועל מות הבארונית גינצבורג, ועל כן אינם פוגמים את הצורה ההרמונית של הפייטן ואינם יכולים להמעיט את דמותו. בכל ילוּונו פני העלם הגלויים והישרים עם העינים הפתוחות לרוחה, שאינן מעלימות דבר ואינן מכחידות דבר מנגדו, ואנחנו מאמינים לו על כרחנו, מאמינים לו כי יפול שבי בידי המליצה והוא מפרפר בתוך רשתותיה המתעות. איננו יכולים לבלי האמן לו. זה כחו.
אכן פלא הוא ויהי לפלא! בשעה שאחרי סופרים גדולים כיהודה־ליב גוֹרדון, סופרים הוגי־דעות ובעלי־לשון ועשירי־כשרון שבעתים ממאנה, אנחנו מהרהרים תמיד בקראנו את יצירותיהם, וכל מליצה כוזבת מעט ורגש חשוד מעט שורטים בנוּ שרטת, ויש אשר גם בשירים הליריים הנאמנים, שהם מעטים כל־כך אצל גוֹרדון, לא נאמין בראותנו את המשורר והוא שוכח בעצם התלהבותו את מרי שיחו ותום הגיגו וקורץ אלינו בלהטי אקרוֹבטים של לשון, – באותה שעה אנחנו נכונים תמיד לסלוח להמאנים כל אפקט של ילדות ומליצה של ילדות ולבבנו הולך אחריהם באמונה גם בהיותם בעצמם נבוכים ותועים בלא־דרך.
לא הכשרון גרם לכך, כי אם האדם. הגוֹרדונים, בכל כשרונותיהם המרובים, היו בעיקרם אנשי־עט. הם היו פקחים יותר מדי, כדי לספר לנו הגיגי־לבם בלא כחל ובלא שרק של עט־סופרים. הם זכרו יותר מדי את התורות ואת החוקים, אשר בשמם יצרו ובשמם נלחמו. האידיאלים של חייהם היו רשומים בסעיפים ידוּעים. זר היה להם חשבונו של עולם, המחדש בלב המשורר בכל יום תמיד מעשי בראשית. זה לא היה זוהר של נשמה, הנופל מאליו ומשתפך בלא כונה ותכלית על כל סביבותיו ומשרה את ברכתו, ברכת החים והשירה. המאנים הם, קודם כל, אנשים. כשרונם נראה לנו לפעמים כאלו הוא טפל להם, כאילו אינו אלא תכשיט להם. שיריהם הם כמעט כולם ‘געלעגענהייטס־געדיכטע’. ספר־השירים הוא ספר יומם. היופי הצנוע והנאמן של נשמתם מבהיק גם בשעה שכשרונם בוגד בהם. תמיד נשאר אצלם איזה דבר, העומד למעלה מכל כשרון – הלא היא האמת שבלב, החמימוּת הטובה של נשמה כואבת, מתפללת ומאמינה, אשר אלהים עמה גם בשפוך עליה היאוש את קללתו האפלה.
מגבעות האביב של שירתנו הצעירה רומזים אלינו שני משוררים עברים, שני נחלי־הכסף הראשונים, שהבהיקו לאור השמש החדשה בעוד השלג היה רובץ מסביב קר וזועף, – הלא הם ק. א. שפירא ומרדכי־צבי מאַנה, שניהם קדמו מעט לבוא, לרגשותיהם החדשים עוד לא מצאו סגנון חדש. שניהם היו יותר מדי פייטנים טבעיים, בלתי־אמצעיים, כדי להיות באותה שעה גם אמני הסגנון, כדי להיות באותה שעה יוצרי הסגנון החדש לשירתם החדשה. ואולי היו כחות כשרונם בלתי מספיקים ל’שתי שליחות'. דבר זה היה רק בכחו של כשרון כביר כביאליק, שהמשורר והאמן נזדוגו בו זוּוג הרמוני באופן מוצלח כל־כך. וגם הוא נבוך מעט בשנות־יצירתו הראשונות, למרות אשר הסופרים בעלי־הכשרון ובעלי־הסגנון המצוינים שבשנות השמונים כבר הכשירו בכל אופן את הלשון לא מעט לשירה לירית.
ואולם שונים היו שני המשוררים האלה בתכונותיהם, שונים כל כך, עד כי יש אשר יהיה קשה לנו להאמין, כי שניהם הם משורריה של תקופה אחת. על ראש האחד רבצו עוד צללי־הלילה הכבדים וצלצול כבלים עמוּם לוה עוד את קללתו הזועמת. כל ימיו הוא נלחם עם הצללים הקודרים האלה, הצללים הקרובים והרחוקים, ומפלט אין לו מעצמו, מן הרעל אשר הרעילו דמו בימי ילדותו עד התמצית. ועל ראש השני כבר האיר המזרח, ואם אמנם לא זרחה עליו השמש, אך אורה הרחוק כבר נגע בו, ובדממה החרישית, דממת השחר, כבר שמעו אזניו את ההבטחה הגדולה. מלאי מכאובות ותמרורים היו ימיו המעטים, אך אף פעם לא פתח את פיו לקלל, ותהי שירתו רק שירת תפלה וברכה, שירת תקוה ואמונה. בעיניו הטובות, עיני יונה נפחדה, לא התלקחה אף פעם אש זעם. הן היו נשואות רק לנוכח השמש.
המשוררים המסכּנים האלה! הן יבוא יום ואנחנו לא נכירם עוד. אולי יבוא יום ואנחנו אף האמין לא נוכל, כי שיריהם החוורים והמליציים השפיעו גם על גדולי משוררינו בנערוּתם. לפעמים קשה לנו גם להבדיל ביניהם ובין אלה שקדמו להם. הצלצול החדש, שהשמיעו השירים האלה, היה דק ביותר ויאבד לפעמים בין קולות זרים לו. גם עכשיו עלינו להטות את אזנינו אליהם ולהקשיב רב קשב עד אשר נתפוש רעד־נימיהם המיוחד.
ואולם משני הנחלים הקטנים האלה יוצא זרם שירתנו הצעירה. בהם מרוּמזים כבר המוטיבים העיקריים, המפעמים עכשיו את טובי משוררינו. ניצוצות־הזעם הכּחוּלים הראשונים של שירתנו הלאומית, שנתלבּו אחר־כך ביצירת ביאליק ונעשו לאש אוכלה, כבר עלו מתוך ‘שירי ישורון’ של שפירא. היה אותו ‘איש־האימות זעוּם־העפעפים’, המביט תמיד ארצה ‘כמבקש את אבדת נפשו’, שבו רמז ביאליק ב’מגלת האש' על הצד הטראגי שבו בעצמו. זרם השירה הבהיר, אשר בו נשקפים השמים הרחבים ועל שפתו מזהיבים גבעולי הקמות הגבוהות, יוצא מתוך שירת מאַנה. גם אלמלא ספר לנו קלוזנר, כי משוררו החביב של טשרניחובסקי בילדותו היה מאַנה, היינו מכירים את עקבות השפעתו של האחרון באחדים מן השירים הראשונים שב’חזיונות ומנגינות'. (השוה, לדוגמא, את שירו של טשרניחובסקי ‘ביתה אבותי’, שלא בא בהוצאת־שיריו החדשה, אל שיר מאַנה ‘נסיעה אל אבותי’). מובן מאליו, שטשרניחובסקי גדול ממאנה באותה המדה שביאַליק גדול משפירא. המאַנים הן היו עוד מתגנבים חרש לתוך גבולות הטבע והיו יראים עוד לשאת את קולם ברמה, בשעה שהטשרניחובסקים הנם כבר בני־החורין הראשונים, כובשי המרחב ומושלי ההרים. אך את קול הקריאה הראשונה העביר מאַנה. שירת־האביב הראשונה שבספרותנוּ היתה ‘משאת נפשי’, שירה זו, שיגון היחיד ותקות האומה התלכדו בה בצלילים כה חמים וטהורים, אשר כמוהם לא נשמעו עוד בשירתנו. ואת זה לא נשכח לו.
עכשיו, כשיש לנו ביאַליק וטשרניחובסקי, ומסביב להם עדת המשוררים הצעירים, קשה כבר לעמוד על ערכם של חרוזים ליריים אלה, על ההד הנפלא אשר העלו לפני עשרים וחמש שנה. ואולם הגרעינים הבודדים האלה היו זרע האביב הראשון. שתים־שלש מילודיות בודדות של מאַנה, שפירא ופרישמאַן בימים ההם נפלו כניצוצות חיים בלבבות הצעירים ויעוררו בקרבם את המון הדמיונות והרגשות, אשר התחילו מאירים את הלבבות באור פלאי חדש, בדמדוּמי הנגה שלפנות בוקר.
את מאַנה הייתי מדמה להעלם השני שב’מגלת האש', הרך ובהיר־העינים, המביט שמימה ומבקש שם את כוכבו, לאותו העלם, שבאגדת־חייו הנפלאה רמז לנו ביאַליק על מלחמות־חייו הנסתרות של עצמו, מלחמת הטהרה והטומאה, האלהים והשטן, – אלמלא היה לבבו של מאַנה כה זך ותמים ושוקט. לא. בעיניו הבהירות של גבור ‘מגלת האש’ עוד מתלקחת לפעמים גם ‘אש השטן’. עיני מאַנה היו תמיד בהירות, וגם ברחף צל המות האפל על ראשו הצעיר, עוד נשקף מתוכן טוהר השחר…
אין אני חפץ להפריז במידת ערכו של מאַנה. מה שהיה לזמנו, מה שהיה גם לנו, לא יהיה לדורות הבאים. יודע אנכי, כי ירוּשה יצירית גדולה לא הנחילנו. הוא לא היה עוד בכלל יוצר לדורות. כל שיריו, מלבד מעטים, יוצאים מן הכלל, עושים גם עלינו רושם של נסיונות. ואולם מי ימנה מספר ה’נסיונות' שכל ספרוּת מתנסית בהם, עד שהיא זוכה למשורר גדול באמת? גם מאַנה נמנה עוד על הסוג הזה, על ה’אכספרימנטים'.
אך הוא עומד כבר בתחלת תקוּפתנו, ואם לא בפועל, אך בכח הריהו כבר בן־דורנו לכל דבר. הוא הגשים את ילדותנו, ילדותה של תקופתנו; הוא נתן לנו מה שהיה בכחה של ילדות לתת: את התום של הרגשות ואת הרעננוּת של החלומות. מתוֹך שיריו וגם מתוֹך סגנונם נכיר את התקופה של שנות השמונים – את דמדומי־התחיה הרומנטיים וחרדת ששונה הראשון. וכך נאה לה לילדות שתהא תמימה ומרפרפת בעולם בעינים עצומות.
ואולם נוטה אני לחשוב, כי גם לולא מות השורר בלא עתו, או לו גם חי בימינו, לא היה מאַנה מן העמקנים. למשורר בעל צבע טראַגי מטפוסו של ביאַליק לא היה מאַנה נעשה לעולם. יותר מדאי היה גדול התום שבלבבו והשלוה שבנפשו לכך. יותר מדאי היה העולם נתון בלבבו ישר, שיכיר בכל נגודיו הגדולים ויותר מדאי אופי בלתי־מורכב, שלא יתנו לו מנוח סתירות הרוח, רוחו הוא. לא בשעה של מבוכת היוצר נוצרה נשמתו של מאַנה, כי אם בשעת מנוחה ושעשוּעים. ורק מזלו הרע ומחלתו גרמו לכך, כי על שיריו נסוכה עצבת חרישית תמיד.
מאַנה היה מסוּג המשוררים, שלא נולדו לזעם קרבות, כי אם ‘לצלילי מתק ולתפלות’, על לבבו לא ירדו מעולם סערות הרגש בהולם פטישים כבדים. רך ובודד וחולה היה מעצם ימי ילדוּתו, ירא את החיים וחומד את יפים בחרדה חשאית. גם להגיל הגדול לא יתן כי יכה על לבבו בחזקה. עוד בשירו הראשון ‘כעלות השחר’ (רובם של שירי מאַנה הם שירי־אביב או שירי־שחר) הוא מעיד על עצמו:
וְעַתָּה עֲנִי בִי אִם מֵעוֹדִי עָלַצְתִּי,
אַךְ הַרְחֵק עָצְבִּי, זֹאת הִתְאַמַצְתִּי,
וְעֵת שֶׁקֶט בִּלְבָבִי – זֹאת שִׂמְחָה אֲכַנֶּה
החרוזים המעטים האלה פותחים לפנינו את אופק נפשו של המשורר הצעיר. השקט הוא האושר אשר אליו ישאף. הוא ירא את סערות הרגש – בין שהן מביאות אתן את הגיל הגדול ובין שהן מעוררות את העצב החזק. עוצם הגיל מטיל עליו אימה עוד יותר מן העצב. את היגון החרישי הוא מחבב, ולו הן גם התפלל בחרוזיו היפים:
אָנָּא, יָגוֹן נְעִים, אַל תִּטְּשֵׁנִי
חִצְּךָ הַשָּׁנוּן הֵן טָבוּל בַּנֹּפֶת!
על ברק הגיל הבהיר אנו חרדים תמיד, וברגע שהוא נצת אנו מחכים לו כבר רגע־רגע שיכבה. איזו צללים רחוקים מאפילים עליו תמיד. העצב – תמיד שקט עמו. העצב גם כשהוא מתמיד, לעולם יש בו כדי לרפא את הלב, למלא את ריקניותו.
מסערות החיים יש לו למאַנה רק מפלט אחד – מחבואי הטבע, שם נולדים בו ‘שעפי הטוהר’ ושם הוא מקבל תנחומים על כל מכות־החיים הכבדות. בשירי מאַנה אין אנחנו מוצאים אמנם עדיין ציורי הטבע. מאַנה הן היה הן הראשונים אשר התנפלו אל חיק הטבע שכורי הצבעים והמרחב. מרוב התפעלות לא ידעה עוד העין להבחין במראות. גם שירי מאַנה אף כי פה ושם מפוּזרים בהם כבר שרטוטי־תאור בודדים, הנם עדיין רק שירי הימנון ליפי הטבע. ואולם אין אלה עוד מליצות ריקות. אין זאת עוד האהבה, השאובה מתוך ספרים. הטבע הוא לו באמת בית־מקדשו היחידי, מקלט נכאיו ותנחומיו, והמית לב בודד וטהור עולה אלינו מתוך החרוּזים התמימים:
הִנֵּנִי, הִנֵּנִי, שַׁחַר אָעִירָה.
וּבְמִקְדַּשׁ אֵל בָּדָד אֶבְכֶּה, אָשִׁירָה,
וּלְיוֹצֵר כָּל הַיְצוּר עֵינַי תִּשְׁעֶינָה!
הִנְנִי פֹה בָּדָד עַל הָר, עַל מִזְבֵּחַ,
אַקְטִיר לִבִּי כָלִיל עוֹלַת נִיחוֹחַ, –
קָחֶנֶּה, שַׁדַּי, קָחֶנָּה וּרְצֶנָּה!
הטבע והשירה היו לו מקורות המנוחה והאושר על אדמות. ‘כל טוב וששון תושיט לנו הטבע’ – הוא קורא עוד בשירו הראשון, וכמעט כל שיריו האחרים הם כפל הרעיון הזה בסגנונים שונים. הוא היה הראשון, לאחר מאפו, אשר נקשר אל האדמה הפשוטה בכל נפשו, בכל תקווֹתיו – אשר לא חקר ולא דרש ולא עשה אליגוֹריות מחזיונות הטבע, כי אם שמח בכל תום לבבו על כל גבעול דשא בשדה ועל כל אילן פורח ביער. אפילו מכתביו לרעיו מלאים ציורי־נוף שונים. הטבע היה לו הכל. כעל אם טובה התרפק על האדמה, ויברך אותה בכל אשר שר, בכל אשר כתב. רק היא נחמה אותו בבדידוּתו, רק היא השקיטה את המון לבבו החולה. מפניה נדם כל פחד, נשכח כל כאב:
אִם גַּם כַּאֲפִיקִים שַׂרְעַפַּי יִזְרֹמוּ –
מִפְּנֵּי הַטֶּבַע חִישׁ יֶחֱשׁוּ, יִדֹּמוּ.
הטבע היה לו לפנת־קודש, לאוצר היופי ולסמל הטוהר. השמש הוא לו דמוּת היופי והנשגב, הירח – סמל דמוּת הקדושה והטהרה1. אך יפי נפשו של האדם – זהו היופי העליון אשר יכרע ברך, ומכל שיריו ונכאיו עולה אלינו בת־קולה של אותה התפלה העתיקה שבתהלים: לב טהור ברא לי אלהים.
מה נחמדה היא תפלתו החרישית לבת־שירתו, גואלת חייו:
בִּדְמִי לֵיל קַיִץ עֵת קוֹלֵךְ אֶשְׁמָעָה
אָז יִתַּר לִבִּי, שַׂרְעַפַּי יִפְרוֹצוּ;
אָז רֶגֶשׁ מִמָּרוֹם נַפְשִׁי נִמְלָאָה,
אָז לָשִׁיר אִתָּךְ כָּל חוּשַׁי יַחְפֹּצוּ.
אָז אֶשְׁכַּח תַּרְדֵּמָה, אָעִיר הַנֵּבֶל,
וּבְחֵיקֵךְ, אֲהוּבָה, נַפְשִׁי אֶשְׁפֹּכָה,
אָז אָסִיר שִׁכְמִי, גַם לִבִּי מִסֵּבֶל
וּלְנֶגֶד מִקְרֵי הַחַיִּים אֶשְׂמָחָה.
־ ־ ־ ־ ־ ־
אִם נַפְשִׁי חַפָּה מִבְּלִי חֵטְא וָרֶשַׁע,
אִם דָּמִי בִי טָהוֹר וִיחַדֵּשׁ כֹּחִי –
לָמָּה־זֶה אֶתְאוֹנֵן: אָבְדָה כָל יֶשַׁע?
הֵן נָעִים חֶבְלִי וּמְאֻשָּׁר אָנֹכִי!
זאת היא שירת מאַנה. שירת נער לנערים היא. אך בנער הזה קננה נשמה טהורה כיונה לבנה, וגם שירתה היא מעין הגה יונים חרדות בדממת בין־ערבים.
מִתֵּימָן יָעוּפוּ לַהֲקוֹת צִפֳּרִים
וִיקַנְנוּ בַגָּן וּבְסִבְכֵי הַיְּעָרִים,
עֲלֵי זַיִת, דֶּגֶל שָׁלוֹם הֵבִיאוּ.
(“מבשרי האביב”).
ואת ‘עלה הזית, דגל השלום’ נושאת לנו גם שירת מאַנה, נושאת לנו כל אישיוּתו הפשוּטה, הבלתי־מורכבת, שכולה הרמוניה. אין סימני קרב פנימי. אין ריב בינו ובין העולם. ‘ראי מנוּחה כי טוב, ראי כי נעמה!’ – בדברי שלום כאלה הוא פונה פעם בפעם אל נפשו, נפש המשורר, כי תרגן במעמקים. מסכסוּכי האנשים הוא בורח אל ‘נעם הבדידוּת’, אך האהבה והרוֹך אשר יכבידו על לבבו, ישיבוהו אל האנשים ולא יתנו לנפשו ללבוש את קדרוּת הבודד ושממונו. הבדידות הנצחית תפיל אימה עליו. ‘לא! לא! – הוא קורא ב’הגיונו על הבדידות’ – האדם לא נברא לשבת גלמוּד תמיד… בני אדם ירדפוּהו ויחרפוהו חנם, והם יוכלו גם לנחמהו… איש אחד יפלח לבבו לגזרים, והשני ירפאהו, ימציא לו מזור ותרופה ויקימהו לחיים חדשים'. לב האדם – זהו מקור הברכה והקללה גם יחד. אין בו כלום מן הפילוסופיה הקודרת של הנזירים, המלמדת: התרחק מן האדם והקרבת אל האלהים. השקפת־חייו של מאנה היא כולה הומאנית, דורשת טוב לאדם ונאמנה עם האלהים.
מתוך כל שיריו, מאמריו ומכתביו של מאַנה נשקף אלינו משורר אידילי, משורר אשר גלי דמיונו הזכים זורמים לאטם, משורר צמא למראות הטבע ולשלות האושר ולטוהר החיים. שפוני העושר אשר בכל נפש מתקוממת, מבקשת, אשר קרעיה יעוּפו אל כל רוּח, – אין כאן. מאַנה לא היה משורר גדול, אך במעט אשר השאיר אחריו עוממים ניצוצות חמים ונוצצת הדמעה הזכה. הוא היה משורר אמתי. לולא השאיר לנו רק את שירו ‘משאת נפשי’, זו תפלת־חייו האחרונה, שמתוכה נפרד מעלינו, היינו זוכרים תמיד באהבה ובגעגועים את המשורר הנחמד הזה, שנולד לנו לנוֹגה השחר הראשון. ואולם רסיסי שירה ותפלה, התרפקוּת על הטבע ועצב אנושי ויופי אנושי רוה כל מה שכתב מאַנה במשך ימי חייו הקצרים. בשיריו אנחנו מקשיבים כבר לפעמים אותו הריטמוס השקט, אשר יעיד תמיד על נפש לירית רכה ונבונה, היודעת כי בטוּי הרגש הכי־עמוק אינו בכח, כי אם בצרוף, – בדלות האדם ממעמקיו את הנטפים הטהורים, המפכים תמיד רק במסתרים.
כמו בשאר משוררי זמנו, אין עוד בשירי מאַנה למצוא את הציוּר הפלסטי בקויו העצומים והבולטים. הצבעים עודם רכים ומתנועעים כנוּע הרקיע בלב מים רבים. לשונו של מאַנה, שהיא כולה רוך והשתפכוּת, אינה מסוגלה עוד בשפעת הליריוּת שבה למצוא את הבטוי המצומצם, היחידי למראות העולם החיצוני. אך עינו, עין האמן, כבר פתוחה. במאמריו ובמכתביו יש אשר יצליח יותר מאשר בשיריו לתת לנו פה ושם ציוּרי־נוֹף בודדים, אשר ששון הצבעים כבר פורח בהם. היחס של המשורר אל הטבע אינו עוד רומנטי, כי אם ריאלי. המשורר האידילי אינו מבקש עוד רק את הנשגב שבטבע, כי אם ירבה להלל את היופי אשר באהל רעוּע, בשדה עזוּב – בכל אשר תתגלה תכוּנה שלימה, בכל אשר העין תנוּח עליו. באחד ממכתביו2 הוא כותב לרעו על היופי שבפשטוּת, והננו רואים כבר לפנינו את הצייר, אשר לבו ימלא גיל ואושר לקראת כל צליל וגון, לקראת כל מראה־עין שבחיים ובטבע.
הוא היה תמים עם הטבע ותמים עם האלהים. את בלהות העולם ראה, אך האמין, ‘כי יש שם עין צופיה’, עין מלאה רחמים. התקוה, אשר עליה שר את הפואימה האַליגורית ‘תקוה לאובד’, לא עזבתהו עד יומו האחרון. שיריו מלאים אותו היגון אשר אור וזוהר לו – הלא הוא יגון המשורר. ביגון טוב ומפרה זה יש יותר אמוּנה מאשר בשיריהם האופטימיים של אחרים. זהו אור הנשמה החם, ההתקרבוּת עד אלהים בתלונה ואמוּנה גם יחד: ‘מה תשתוחחי, נפשי, ומה תהמי עלי – הוחילי לאלהים’…
מה הספיק לראות, העלם החולה והלוּם־העוני הזה, בחייו המעטים והרעים? מה טעם מכוס־החיים הרויה? אך את שפעת הברכה, ברכת החיים, הרגיש לפעמים, וכאחד המשוררים העתיקים, הוא מבטל את ישוּתו בפני הנצח, בפני חדות ההויה המלאה, אשר לא תחדל לעולם. כי מה הוא האדם, עלה נובל אחד בהמון היער הרב, אשר יחריש באנחתו את מנגינת־העולם הגדולה!
מִי הוּא אִישׁ נִלְבָּב יֶחֱרַד, יִבָּהֵל,
בִּרְאוֹתוֹ עָלֶה נוֹבֵל גַם נוֹפֵל,
בַּגָּן מֵעֵצִים נִכְבַּדֵּי עֳפָאִים?
(“תקוה לאובד”).
חייו היו כל כך דלי־גיל ודלי־אושר! אף שיר־אהבה אחד אין למצוא בכל ספר שיריו, מלבד האפּיגרמה הקטנה והמלאה רוך וחמלה רבה לאיזו נערה בלתי ידועה, אשר כתב, כנראה, ימים אחדים לפני מותו:
נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ,
נֹפֶת תִּתֵּנָה גַם יָדַיִךְ:
אַשְׁרַיִךְ, אַשְׁרֵי אֲבוֹתַיִךְ!
לוּ כֹה יִמְתָּקוּ גַם חַיַּיִךְ!
בחרוזים המעטים והפשוּטים האלה ברך המשורר את היופי של לב אשה, אשר זיוו נגע בנפשו ואשר גם קוה לא קוה עוד לזכות בו. האם זאת הכנעה? לא, זהו העושר שבלב, הטוהר שבלב – רק הם מברכים את החיים, ואם גם יפים לא לו עוד.
גם מתוך מכתביו להורים ולרעיו המעטים מכירים אנחנו את הנשמה הכשרה של המשורר. זהו אותו ‘היופי של המצוי’, שרק העמים העתיקים ידעוּ להוקירו. מכתביו לחבריו נוגעים עד הלב בתמימותם ובהתמדתם. אהבת־רעים נאמנה ומתמידה היא תמיד סימן לאצילות ויושר רוח עמוק. גם בשכבו על מטתו, אשר לא ירד עוד ממנה, הוא פוקד את רעיו במכתביו. והמכתבים האלה, כמה הם מלאים תום־רוח והכנעה שלוה לגורלו! כך מתים רק הטהורים והתמימים בנפשותם.
בתנאי חיים אחרים ובתקופת חיים אחרת היה מאַנה לאחד ממשורריו של הטבע הבריא, אשר היה שר לנו על מראות השדה ושלום הכפרים, – על חייהם האידיליים, הפשוּטים והטהורים, של האנשים, אשר לבם תמים כמהו עם האלהים והטבע.
אך מאַנה נולד לנו בקדמת ימי האביב. האדמומית הרכה שפרחה בלחיי שירתו היתה עוד חולנית ורפה. רוב שיריו הם באמת שירי אביב, שירי אביב מוקדם, עת השמש תציץ עוד בחרדה והרוחות הרעות ‘עוד תסערנה סביב’. האור הבוטח לא נפל עוד עליהם.
באביב חייו מת המשורר הזה, אשר שאף אל תחית עמו בכל לבבו הרך, החולם והחולה, וכמשורר האביב הראשון נשאר זכרו בשירתנו, כפרח בודד וחוור, הרועד דומם על גבעולו בליל ניסן, ומצפה ומתפלל לשמש…
פיאַסיטשנא (סמוּך לוורשא), תער"ב.
אשר בן אליהו שפירא היה שמו בילדותו, ואז היו עוד שמים טהורים נמתחים על ראשו ורוּחות טובות הכתירו אותו מסביב. גלי הנימאַן הקלים השתעשעוּ אז לרגליו על גדות החול הלבן ויערות אורן וּברוש גבוהים האפילו לנגד עיניו בכל מלא המרחב הבהיר. וּבאותם הערבים המאוּחרים, ערבי גרודנא הרכים, עת ירעדו במימי הנימאַן הצלוּלים הכוכבים הפזוּרים מלמעלה וּמילנכוליה חמה וּקרובה תשוטט באפלה החורה התלויה על פני הרחובות אשר במורד העיר, והנער החולה עם חבריו שבוּ אז בהסתר־פנים מבית האברך המשכיל אשר בעבר הנהר, – וירעדו גם בלבבו הרהוּרי־זהב ראשונים, ואוּלי התרקמה אז בלבבו שירה אחרת, אוּלי פרחו אז בקרבו ציצי־השלום הכחוּלים. אשר זרעה בלבבו שירת מאַפו התמימה והשקטה, – אותה השירה אשר גם היא נולדה על גדות המים הבהירים האלה והדה הרך הגיע אל הנערים, אשר ישבוּ עד הנה בבתי־המדרש הצרים ויחכוּ לקול מבשר מרחוק.
אך רחובות הגיטו היו בימים ההם עוד קודרים ביותר, ואנשים זועפים וּמרי־נפש התהלכוּ בהם, ולא ברכה עין טובה את הנער הרך, אשר איזה גאון רומאַנטי מסותר מלאהו מעצם ימי ילדותו ואשר נשא את נפשו לגדולות וּנצוּרות בחיים. ליופי ואהבה צמאה נפש הנער ולעטרת גאון של משוררים הרים את ראשו וּבחיר־אחיו קוה להיות בגדלו, – וּבשנאה ובוּז וקטנוּת־מח וצרוּת־עין קדמתהו הסביבה, אשר חי בה, ובטרם תצמחנה לו כנפים אמרה לתת אותו בשלשלאות כבדות וּלהכניע לעולם את מריו וגאון רוּחו.
מִנְּעוּרַי גְּדֵלַנִי כְאֵב לֵב וָרוּחַ, – –
הָאֵָלֶָה וְהַקְּלָלָה צְעָדַי סָפָרוּ..
(“שירי ישורון”)
וימים רבים עברו עד אשר שכח המשורר את תמרוּרי ילדוּתו וּכעוּר נעוּריו ועור זכרונות רך ונעים נקרם על הפצעים המכאיבים, וּמילודיות נושנות שבו וּפרחו בלבבו ויעלו בעיניו את הדמעות החמות והטהורות.
ואוּלם אז לא היה עוד שמו אשר, כי אם קונסטאנטין שפּירא. בינתים בא בחייו אותו הדבר, אשר החשיך כליל את מאור לבבו וימלאהו כאב צורב ונוחם ובוּז ויקוד־איבה וצמאון־נקם בכל ימי חייו לאין מרפּא.
הכּאב הנורא, אשר נשא שפירא בלבבו, היה טל שירתו הזועמת. הטרגדיה הקשה של חייו עשתה אותו למשורר, וּברק אשה האדום נח מאז על כל אשר ראו עיניו מסביב. ואם גם פקד פקדוּ אותו באחרית הימים זכרונות ילדוּת שפוּכי־נגה, – את לבבו החולה לא עצרו כח עוד לרפאות. פצעיו הישנים נטפו דם ויסוּריו הגדולים לא חדלו וקושמאַרים נוראים באו לענותו בלילות על משכבו עד יומו האחרון.
צער עמוק זה, ענוּיי־רוּח אלה משלימים אותנו עם האיש, אשר תאוות גדולות, טובות ורעות, סערו בו תמיד, כי הוּא הוּא אשר סבל מתגרת ידן ולא אחר. הם ממרקים את עונו הגדול לעמו, העון אשר לא יכפּר לעולם לקטני־הנפש, אשר בגד יבגדו בעמם ואכלו בשמחה את לחמם ולא ידעו נדוּדי־שנה בלילות. אין חטא במקום שיש צער עמוק כים, ואנחנו לא נבוא במשפט עם זה, שהיה השופט היותר אכזרי לעצמו…
אשר שפירא נולד בשנת ת"ר (ה' טבת) בגרודנא. מקום מולדתו היא עיר ליטאית־פולנית עתיקה. יושביה היהודים מרובים בה בערך ומשכנותיהם צפוּפים ברחובות צרים וּבלתי נקיים ביותר. ואוּלם סביבות העיר יפים מאד, והאיש אשר יעמד על־ידי הארמון אשר ברחוב המבצר ונגלו לעיניו שדות תבוּאה רבי־צבעים מעבר לנהר הנימאַן, ויערים משחירים מתחת השמים החורורים, אשר עבי־טל קלים, לבנוּנים וּשקוּפים רובצים תמיד בטח בשוּליהם; וימינה וּשמאלה אם יפנה, והרהיבו עיניו בנינים עתיקים, שרידי ארמנות ומבצרים וּבתי־מנזר, אשר הוד ימים עברו חופף עליהם. הלא היא העיר, אשר אותה איוה למושב לו המלך פוניאטובסקי לפני ימים רבים.
אביו זקנו של שפירא היה משלשת הדיינים אשר בעיר, ואוּלם אביו היה בעצמו רק חנוני פשוט, אשר היה חרד, כנראה, מאד על כבודו ויחס אבותיו שלא יחוּללו על ידי בנו המשכיל. זה היה קנאי מתמרמר ואדם קשה עד מאד. אל הנער, אשר לא היה מעודו מתמיד גדול בלמוּדיו, היה מתאכזר תמיד, ויארב לו יומם ולילה וישמר את צעדיו בכל אשר פנה. לשוא היה מתחמק הנער, לשוא היה מבקש לו מקום־סתר, אשר יוּכל להתמכר שם בכל לבו לספריו ה’פסוּלים‘, – לשירי לטריס אשר אהב ולמליצות מאַפוּ אשר לקחו את לבו, וגם לנסות לפעמים את כחו ביצירה. יד אביו הקפּדן מצאתהו במסתרים ולא ידעה רחם. וּכשמצא פעם את בנו יושב אל השלחן וכותב שיר עברי, התנפל עליו בחמתו ויכּהו מכה רבה, ולא נתקררה דעתו עד אשר אסרהו בחבלים אל השלחן ויצוהו לכתב יום יום גליון שלם מן הספר ‘שבט מוּסר’, אם באמת ובתמים חשקה נפשו לכתב בלשון הקדש לשמה’1…
מרעי נעוריו, אשר רוח ההשכלה החלה לפעמם ולעורר בהם את האהבה אל השפה העברית והשירה החדשה, הפרידוּ אותו בחזקה, ורק לעתים רחוקות היה מתגנב ועובר אל פרור העיר אשר בעבר הנהר וּבא אל בית אברך משכיל אחד מעוזרי ‘המגיד’ לקרא במכתבי־העתים וּבספרי־מליצה. שם היה מזדמן עם חבריו, שאחד מהם היה זה, שנעשה אחר כך בעצמו לאחד המליצים וכותבי צחות היותר נעימים בשפת עבר, – הלא הוא א. ש. פרידברג, אשר נפש שפירא היתה קשורה בו בכל ימי חייו.
ואוּלם הנער היה גם הוא מר־רוח וקשה־עורף, וככל אשר הוסיף אביו ליסרהו וּלהביט עליו בשבע עינים, כן מאס בכל אשר בחר הוא וכן הוסיף ללכת עמו בקרי. וככה הלכה וגדלה בלבבו משטמה כבוּשה לסביבתו הקנאית, אשר מררתהו ותשקץ את חלומות נעוריו. ימים רבים שמר הצעיר הנעלב את עברתו לכל אלה, אשר הרעילו את ימי ילדותו היפים ויעמדו כצר לו בכל אשר פנה, לכל אלה אשר רדיפותיהם אולי הביאוּהו לאחר ימים עד עברי פי התהום, אשר בה נפל…
באחד מ’שירי ישורון' מתאר לנו שפירא את ימי ילדותו ואת המשבר הגדול, אשר בא בהם. על פי החרוּזים המעטים האלה אני מצירם לי ביתר בהירוּת מאשר על פי המקורות האחרים שהיו לי לתולדותיו:
גַּם רָעֵב, אֵין־כֹּחַ בַּחַיִּים בָּאתִי,
לֹא יָדַעְתִּי לַחְמִי בְּנַפְשִׁי אָכַלְתִּי,
אַךְ כְּלִי אֶחָד זָהָב בְּאָהֳלֵי מָצָאתִי;
כִּנּוֹר בַּת־עַמִּי – מֵאֲבוֹתַי נָחַלְתִּי.
עַלִּיז, שָׂמֵחַ לַכִּנּוֹר נָשַׁקְתִּי,
וַיֶּהֱמּוּ מֵיתָרָיו אַהֲבָה וָחַיִּים;
שָׁכַחְתִּי רַעֲבֹנִי, לְעָנְיִי שָׂחַקְתִּי,
שָׂמַחְתִּי בַעֲמָלִי תַּחַת שָׁמַיִם.
עַל כָּתֵף מְרוּטָה כִּנּוֹרִי תָלִיתִי,
בְּעָזִּי וְזִמְרַת יָהּ קָדִימָה הָלַכְתִּי;
יָרַדְתִּי עֲמָקִים, גְּבָעוֹת עָלִיתִי –
פִּתְאֹם אֶל עֵמֶק הָאָלָה הָשְׁלַכְתִּי.
המון גיל ונחמה אצרו בתוכם החיים, חיי הילדוּת של משורר, אך קללת הגלוּת רבצה עליהם מהר, וּבבשת וּיגון כלו ימי החלומות והטהר.
כדי להטרידו מעולם ההשכלה ולעקור בבת־אחת את ציצי הכפירה, אשר הוסיפו להכות שרש בלב שפירא, מהרו הוריו להשיאו אשה כמעט בעודנו נער. בן חמש עשרה שנה היה שפירא בבואו בברית הנשוּאין עם אשתו, אשר ימי חייו אתה היו לא רבים ולא יפים. היא היתה אשה צנוּעה ויראת אלהים, והוא, הקיצוני בכל מעשיו, הוסיף ללכת בדרכיו. הריבות והסכסוכים לא חדלו. הקנאים ארבו לו בכל צעד וכפעם בפעם הביאו את דבּתו רעה לפני בני משפחתו, עד אשר מצאוּהו פעם בתשעה־באב יושב על שפת הנימאַן בגלוּי־ראש ואוכל לחם… אז כּלתה אליו הרעה. אביו גרשהו מביתו ואשתו שבה לבית אביה. ואפילו חבריו, הקרובים לו בדעה, התרחקו ממנו לאחר שנגלה קלונו ברבים. בזוי ומנודה ומרוחק מכל לא ראה שפירא לפניו דרך אחרת בלתי אם להמלט על נפשו מעיר האפלה הזאת. הוא עבר לביאַליסטוק הקרובה לגרודנא ויתפרנס שם מהוראת־שעה בעברית. בביאַליסטוק שהה רק חדשים אחדים וישב לעיר מולדתו, וּפוטוגראַף אחד ממכריו הנוצרים החל ללמדהו את מלאכתו, אשר לקחה את לב שפירא, הצמא ליופי ואמנוּת. אך דעתם של בני משפחתו ה’יחסנים' לא היתה נוחה, כמובן, גם ממלאכה זו, שאבות אבותיהם לא ידעוה. אז הלך בעצת חבריו המשכילים לווינא, מקום מגוּרו של בעל ‘השחר’, אשר יעמד בודאי על ימינו בצר לו. אך גם מווינא שב שפירא בפחי־נפש, ועל לבו עלה הרעיון לבקש את אשרו בעיר הבירה פטרבּוּרג. אז יקרא פעם באחד העתונים הרוּסים מודעה, כי יבוקש איש יודע את מלאכת הפוטוגראַפיה, – ושפירא, שהיה חם־המזג ונמהר במעשיו, בורח פטרבּוּרגה.
ימי חייו הראשונים של שפירא בפטרבּוּרג2 לוּטים בערפל. שפירא בעצמו היה אוהב אמנם בימי שלותו ועשרו לספר את אשר עבר עליו בימי נעוּריו הראשונים בעיר הבירה ולתאר את חיי עניו בצבעים שחורים מאד; אך כל הקוים הבודדים, אשר נחרתו בזכרוני מתוך ספוּריהם של מכירי שפירא, לא הצטרפו אצלי לתמונה שלמה וּבהירה. דוקא תקופה זוּ, שהיא החשובה לנו ביותר, כדי לעמוד על סוד השנוי המעליב שנהיה בחיי ש., כמעט כלה מכסה במשאון. ספרו לי, כי בהיותו בפטרבוּרג מחוּסר תעוּדה, פנה אל בני משפחתו, כי ישלחו לו את התעוּדה הנחוּצה לו וגם איזה סכוּם כסף, אשר היה מחלצהו מן המצר, והוריו, אשר היו אנשים אמידים בערך, לא שלחו לו לא תעוּדה ולא כסף, והוא היה אנוּס ימים רבים לסבול חרפת ערב וללון תחת כפת השמים בפרורי העיר הרחוקים. נראה, כי מצבו של שפירא בימים ההם היה באמת מצב של יאוש נורא. הוּא, אשר חלם להיות משורר מפורסם, שר וגדול בעמו, אחד מיוצאי חלציהם של משוררי ספרד האצילים, היה נע ונד בעיר הגדולה, מוצא את מחיתו בקושי גדול (עתים היה מנקה את שלג הרחובות) ומתירא תמיד פן יגרשוּהו מפטרבורג וישיבוּהו לעיר מולדתו השנוּאה עליו כל־כך. את שיריו גם כן לא קבלו העורכים העברים בחבה יתירה, ולכך היו סבות שונות, והחשובה שבהן – חסרון ידיעת הלשון ודקדוּקה, שבזה היה אמנם מצטיין גם בימי פרסוּמו. וככה חי ימים רבים בלא תקוה, ולא נראה גם בהוה וגם בעתיד איזה מוצא ממצבו הנורא.
עזוּב ומדכּא התהלך שפירא ברחובות העיר הנכריה, עד אשר חלה פעם ויפל אין־אונים באחת החצרות אשר בקצה העיר. כובסת נוצרית מיושבי הבית ההוּא חמלה על היהוּדי הצעיר ותאספהו אל ביתה וּבתה הצעירה כלכלה את מחלתו עד אשר שב לאיתנו. זאת היתה נערה רוסית פשוטה מבנות דלת־העם, נערה אשר לא הצטינה במאוּמה, ורק היתה טובת־לב מאין כמוה; ולב המשורר, אשר היה גלמוד ונעזב ולא ידע אהבה מימיו, נמלא רחשי חום ומעין אהבה לנערה הנכריה, אשר סמכתהו על ערש חליו ותּהי לו כאחות בדאגתה לו. וככה קרה הדבר, כי האיש אשר כה אהב את עמו וכה שנא את צורריו, האיש אשר, לפי עדוּתם של כל מכיריו, לא ידע שם־גנאי יותר מעליב מן השם ‘משומד’, – עשה בעצמו מעשה, אשר היה לו אחר־כך במשך כל ימי חייו למקור ענוּי־רוּח ומוּסר לב נוראים.
*
בשנות השמונים כבר היה שפירא בעל אחת הפוטוגראפיות היותר מצוּינות וּמפורסמות אשר בפטרבורג. הוא הרים את מלאכת הצלוּם כמעט עד למעלת אמנוּת, וּתמוּנות סופרי רוּסיה הגדולים אשר הוציא בית־מלאכתו זכו לפרסוּם גדול וּלהכרת תהלה גם מצדו של צורר־ישראל כבוּרינין. פוטוגראַפיה זו העשירה את בעליה ועשתה אותו למפורסם בחוגים רבים אשר בעיר הבירה, וּנסיכות ורבּי־הממשלה היו ממבקרי בית־מלאכתו. גם סופרים עברים מפורסמים רבים נעשו מבאי־ביתו, ואפילו רבנים ו’כלי־קדש' היו משכימים לפתחו ברצון, בדעתם את ידו הרחבה… בקצרה: התחילה התקוּפה היותר יפה בחיי המשורר.
בימים ההם נתפרסם שפירא גם בתור משורר עברי ממדרגה ראשונה. הוּא אמנם התחיל מפרסם שירים במכתבי־עתים עברים עוד בסוף שנות השבעים, ואולם רק הפרעות שבתחלת שנות השמונים נגעו ראשונה בחזקה במיתרי כנורו ויוציאו ממנו קולות נפלאים מלאי עוז וּמרירוּת ורעל, אשר לא נשמעו כמוהם בשירה העברית שבימים ההם. רבים כבר ראו בו את ממלא־מקומו של י. ל. גרדון, ואפילוּ מבקר מחמיר וקשה כפרישמאַן התיחס אליו ברצון. ואולם שפירא כתב אך מעט ועוד פחות מזה פרסם בדפוּס. כתיבת השירים לא היתה לשפירא, כפי שיש לשפוט על פי כתבי־היד שקראתי מהם, מלאכה קלה ביותר; ואַף כי שירתו היתה לו מקור אושר וגאון וגיל, בכל־זאת לא יצא מכלל ‘חובת־שירה’ מעודו. הכהן התמידי בהיכל השירה הרבה סימנים מובהקים יש בו, והראש והראשון שבהם הוא – ידיעת הלשון העמוקה, הבאה לו כמעט מאליה, כידיעת לשון הדבוּר הטבעית לשאר בני־אדם. ידיעת לשון כזו היה שפירא חסר כל ימיו, וזהו בכלל הפגם היותר גדול שבצוּרתו הפואטית.
שנות השמונים היו בכלל הימים היותר טובים בחייו של שפירא. הגדולות והנצוּרות סוף סוף באוּ. והוּא שכל ימיו נרדף ונעלב וצמא לפרסוּם וּתהלה, התחיל, לאחר שפרסם את ‘שירי ישרון’ והפואימה ‘מחזיונות בת־עמי’, נוהג כבוד מיוחד בעצמו. אניקדוטות רבות, ששמעתי מפי מכיריו, מעידות, כי היה האיש בעל השכּלה מסופקת מאד ובעל מדות זרות ומשונות, שקשה היה למצא בהן את הגבוּל בין האורות וּבין הצללים… אין ספק, שהרבה היה באפיו מן הנדיבות האצילית ואוּלי גם מן המקוריות, ואוּלם גם קוים יפים אלו פעמים שהיו מתגלים בו בצוּרה גסה ולא־נעימה ביותר. הוא היה מפזר הרבה כסף לצדקה ולכל דבר טוב. את כל קשה־יום וכל סובל מחסור, שהיה פונה אליו, היה תומך ביד רחבה, ולספורים עברים לא מעטים עמד בשעת דחקם. ובכל־זאת היה הרגש הדק נפגם: ה’פוזה' והחקוי לאנשים גדולים ואהבת האיפקט היו מבצבצים ועולים אפילו בצדקה של ‘מתן בסתר’, ורבים מן האנשים, אשר התקרבו אליו בראשונה, הלכו וּפרשו ממנו באחרית הימים.
בּכלל היה שפירא איש, אשר אש קדש ואש זרה גם יחד עלוּ ולהטו באפיו הקשה והחולני. זה היה בעל תאוות של פייטן ושל אדם המוני כאחד. הוּא היה נוח להעלב ואת שנאתו לעולביו וּשאיפתו לנקם היה שומר בלבבו ימים רבים, ואוי לו למבקר, אשר נגע בו נגיעה קלה לרעה. עד יומו האחרון לא מחל לו שפירא את עלבונו. כרוב האנשים העצבניים, היתה בו מן ההתלהבוּת הרגעית וּמן ההתקררוּת הפתאומית הבאה אחריה. גם אהבתו וגם שנאתו לא ידעו גבוּל, וּבגלוּי רגשותיו אלה היה גם מגדלוּת־הרוּח וגם מקטנוּתה…
למעלתו של אינטליגנט גמוּר לא הגיע שפירא, כשם שלא הגיעו לכך בני אותו הדור ברובם הגדול.
לגאוּלת־רוּח שלמה וליופי של אצילוּת שלמה עוד לא הוּכשר הדור ולא זכה הדור.
ובכל־זאת יש קוים של יופי והוד טראַגי בחיי רוּחו ויצירתו של שפירא. אותן השוּרות הנפלאות טבוּלות הדם והרעל, המזהירות בשיריו המעטים של שפירא, מעידות על מצוּקות־נפש כבירות, שסבל האיש בכל ימי חייו. וּמה הוּא בכלל המשורר הלירי הנאמן, אם לא מעוּנה ונגוּע־אלהים?
מתוך השפע ומתוך הצער מתעוררים ברוּח האדם כחות היצירה. מתוך ההרחבה מתפרצת עתרת האונים אשר בנשמה והם עוברים על גדותיה. הגלים שוטפים את החיים המלאים, הרחבים, ובמקום עברם תעל כפורחת שירת האפּוֹס הכבירה. רגש הצער הגדול, כשהנשמה נחנקת בעלבונה ובטומאתה, מבקש תקוּן לעצמו, מבקש שחרור מעצמו, והוא מוצא אותם ביצירה הלירית. בכח היצירה משתּחרר האדם מעצמו, מכאבו. הצער נעשה לדבר שבאילוּזיה. כשהוּא משתפך בצלילים הליריים, הוא פוסק מהיות צער האדם הפרטי, הזמני: הוא נעשה חלק מן הצער העולמי, הנצחי…
צערו הגדול של שפירא, הכאב והעלבון הכמוס, אשר נשא שפירא בלבבו מעצם ימי ילדותו, הם הם שהולידו את שיריו היותר יפים. אמנם גם בשירים הכי־נמרצים שכתב שפירא אנחנו שומעים רק הד רחוק ורפה של סערת נפשו הגדולה. הוא היה חסר עוד את הסגנון הכביר, הנבוּאי, שיש בו גם פּתּוס וגם טבעיוּת חיה, אשר כל מלה בו נטף דם חם ושותת, וכל ניב – צעקת הנשמה בפרפוריה, – אותו הסגנון אשר רק בו היה יכול להביע את כל עוצם המרירוּת, אשר העיקה על לבבו. הלהב המתפרץ בחזקה מן הלב היה מפרפר ורועד ומבקש לו לבוּש באוצר הסגנון הדל של המשורר, והיה דועך וכבה לאטו, כאשר לא מצאו. ואולם גם אותם השירים המעטים, אשר בהם מצא ניב־שפתים צערו הגדול, מחרידים את הלב בתהום היאוּש בהם, ברגש הבדידוּת הנורא, בהמון החמלה לעמו האוּמלל, בגלי האהבה ושאט־הנפש כאחד, שהיו שוטפים ועוברים את לבבו בהגינו על גורלו ומצבו. לא רק שירים שלמים, שורות מיוּחדות שבהם, כי אם גם בטוּיים בודדים מעידים על מוטיבים רבים וחשובים שמלאוּ את לב המשורר, מוטיבים ליריים דקים ורעננים, שפעמו בראשונה את שירתו.
האהבה הגדולה והזעם הגדול היו להבות שירתו של א. שפירא. באחד משיריו הראשונים (‘אל משוררי בת־עמי’), והוא עוד מקנא את קנאת ההשכלה וממטיר להבות על העם, אשר ‘בינתו היתה לנציב־קרח’, הננו רואים אותו והוא כלו מלא זעם־אלהים ובאפו הוא קורא אל המשורר העברי, כי יך בכנורו על ‘ראש עם לא־בינות’ וכי ‘ימחץ קדקד אוילים’ בשירתו:
אַל תַּטִּיפוּ – תַּעֲרִיפוּ גֶּשֶׁם נְדָבוֹת,
אַךְ אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ, בָּרָד וָרָעַם –
כִּתְבוּ שִׁירֵיכֶם בְּעֵט בַּרְזֶל, עוֹפֶרֶת,
כְּחֶרֶב פִּיפִיּוֹת עֵטֵיכֶם יִמְרָטוּ…
ואולם ב’שירי ישרון' כבר המה הלב מרגשות אחרים. ככל אשר הלך הצער הלוך ועמוק, כן הלך וכבה להב זעמו, הקול נעשה רך ביותר ודמעות חרישיות התחילו רועדות בו בדממה:
כִּנּוֹר זָהָב יִשְׂרָאֵל בְּיָד הַמְּשׁוֹרֵר,
קַרְנֵי אוֹר שָׁמַיִם עָלָיו מֵיתָרִים – –
הַכִּנּוֹר הַזֶּה לִבְכִי אַךְ וָנֶהִי,
מִיַּד אֱלֹהִים מֵיתָרָיו כּוֹנָנוּ…
אז יבין המשורר את מצב העם לאמתּו, והלהב האפל יאיר פתאם לפניו את סוד קיוּמו:
כִּי אָרוֹר אֵרְרַנִי צוּר פָּעֳלוֹ תָמִים,
כִּי הַמָּוֶת לִי הָיָה קֶשֶׁת רְמִיָּה;
לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה חַיֵּי עוֹלָמִים –
עַל אֵלֶּה, אַחַי, אֲנִי בוֹכִיָּה.
נוראים הם לא החיים הקשים והמרים ולא עליהם יבכה המשורר, כי אם על העדר הנחמה האחרונה – נחמת המות, אשר רק בכחו למרק את חטא החיים של אי־כבוד וכעוּרם. זוהי כבר הכרת הקללה הגדולה הרובצת על העם, אשר ‘גם חיה לא יחיה, גם מות לא ימות’ – מיכוות הצרבת הראשונה היא, אשר הרגיש הלב בהכירו את עלבון חייו…
‘שירי ישרון’ עשו אז רושם גדול בספרוּת העברית. צליל רענן של שירה חדשה השמיעו השירים הקטנים האלה. לא היה בהם אמנם לא מחריפות הלשון העשירה של י. ל. גורדון ומן הפיקנטיות שברמזיה, אף לא מן המתיקות הרבה שבשירי דוליצקי הלאומיים. הלשון היתה עניה ביותר. שתּים שלש מליצות ומלים בודדות הלכו וחזרו כמעט בכל שיר. אך קול צלצולו של פעמון רחוק נשמע בהם, קול מבשר… המלים והביטויים האחדים החדשים, או שנראו כחדשים, אשר חזרו ונשנו בהם, העידו על איזו רגשות סתומים, לוהטים ומציקים, אשר ארוב ארבו ללב ויתדפקו עליו בלא הרף. בשירים הקטנים האלה, שאמנם מורגש בהם לפעמים הד רחוק של ‘המילודיות העבריות’ לבירון, עבר ראשונה זרם צח של צלילים ליריים חזקים. רוח של רעל עלה מתוכם ועקבות דם האדימו בהם פה ושם…
רושם עוד יותר גדול עשתה הפואימה הלירית ‘מחזיונות בת־עמי’. גלי הזמן הלכו ושטפו והדיחו את כל שרידי המשטמה, אשר רבצו על תהום לבבו של המשורר לכל אלה אשר רדפוהו בשכבר הימים, וזכרונות רבים ימים נצתו כלהבי־טוהר בלבבו. אז זכר את אשר עשה ואז ידע מה היה לו. כשפוּד אש מלוּבּן נעוּץ בלבבו זכר היום הנורא, אשר בו נפל לבלי קוּם עוד:
לַשָּׁוְא בְּמֵי יַרְדֵּן אֶת בְּשָׂרִי טָבַלְתִּי,
לַשָּׁוְא מִנִּי מָזוֹר לִגְהוֹת עָמַלְתִּי,
דָּמַי יִרְתְּחוּ עַד אֶשְׁכַּב הַקָּבֶר…
מקרח הצפון הנורא הוא מבקש לו מפלט בחיק זכרונות העבר, ואורות חמים, אורות זהב, יבואו ממרחקי קדומים ונחו על לב המשורר החולה. אז יזכר את ה’חדר' הצר והחביב ואת ה’רבי' הזועם ומעשיותיו היפות, והילדה הנחמדה צפורה, בת הרבי הקטנה, תעמוד לפניו ‘כמו חיה’:
עֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת עוֹד בִּי יַבִּיטוּ,
שַׁרְבִיט זְהַב אִשָּׁן לִי חֶרֶשׁ יוֹשִׁיטוּ –
אַךְ קָצְרָה, קָצְרָה בוֹ יָדִי לָגַעַת…
זכר צפורה הקטנה, סמל ההוד והטוהר של ימי ילדותו, יוציא מכנורו את הקולות הרכים והנפלאים האלה:
אַיֵּךְ, צִיץ זְהָבִי, חֲבַצֶּלֶת שְׁאִיָּה,
וּמָה מְּנָת כּוֹסֵךְ, כּוֹס פֶּרַח עִבְרִיָּה,
הֲכִי גַם יְלָדַיִךְ כָּמוֹךָ נֶאֱנָקִים? – –
אַיֵּךְ, כְּנַף רְנָנִי, צִלְצַל עֵת נְשִׁיָּה,
הֵד יַרְחֵי קֶדֶם, הֹד יַלְדּוּת נְקִיָּה,
מַה מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ עָלַיךְ נִגְּזָרָה!
הַהֵמַר לְךָ שַׁדַּי כְּמוֹ מַר גּוֹרָלִי,
אוֹ חָמַל אֵל טוֹב עָלַיִךְ, גּוֹזָלִי,
וּכְבָר שָׁכַנְתְּ דּוּמָה, צִפֹּרָה הַיְקָרָה?
חרוּזים פשוּטים, כמעט עממיים בחמימוּתם וּברוֹך תמימוּתם. לוּלא רדף שפירא אחרי להטי המליצה לפעמים קרובות כל כך, דבר שלא היה מונח לא בטבע כשרונו ולא בגדר ידיעותיו את הלשון, לוּ נמשך תמיד רק אחרי המית לבו ואחרי גליה הצלוּלים, כי אז היה להליריקן הראשון המצוין ברוח העם שבשירתנו החדשה.
*
רק כעשר שנים עברו למן היום אשר מת שפירא, ובכל־זאת איננו יכולים כבר להעריך את ערך יצירותיו בלתי אם מתוך פרספקטיבה היסטורית. ולא עוד, אלא שגם בחייו – בשנות התשעים – כבר אפשר היה, למרות השירים המעטים המצוינים אשר לו, להוציא משפט נאמן עליו רק בהתאם להזמן והתקופה, אשר חי בהם.
זה בא מתוך כך, ששירתו של שפירא היא רק התחלה, רק מעין הקדמה לדבר הבא אחריה. שירת גרדון עם כל חסרונותיה היא פרי, שבא לגמר בּשולו. אם היה גרדון פיטן לירי לפי מושגנו אנו ואם לא, אך אישיות כבירה ושלמה היה בכל אופן. את סוג שירתו, את סגנונה הביא לידי שלמוּת מצוּינת. חטאים רבים חטא כנגד השירה, כנגד הטעם הטוב – לפי מושגנו אנו – אך כנגד עצמו לא חטא. הוא היה מסיים התקוּפה וּבטוּיה האידיאלי, ולכן הכל כה בהיר, צלול ושלם בשירתו: מימי הבציר, גם הקטנים וגם הגדולים הנם תמיד בהירים ושקופים. שירת שפירא היא רק רמז של הרהורים ורגשות חדשים, אשר עלו ויפרחו בלבבות, ואולם ההרהורים והרגשות האלה היו עוד סתומים למדי, ולא היה עוד גם הסגנון האלימנטאַרי להם. זוהי ‘שירה יתומה’. שמש צהרים לא נפל עוד עליה ויגון השקיעה האדום לא נגע בה; אך יש בה מן החן ומן הרוֹך של נגהוֹת השחר החוורים, המבשרים את בוא היום.
שפירא הוא בן העדה הקטנה של המשוררים, אשר קמו לנו בשנות השמונים, שרו את שירתם – ויחדלו. שפירא, דוליצקי, מאַנה – שלשתּם קמו עם דמדומי־השחר הראשונים של תחית שירתנו. כל אחד הביא את מנחתו להיכל השירה – ויצא בדממה. דוליצקי הביע את געגועי העם החמים לארצו העתיקה; מאַנה העביר ראשונה את בשורת האביב ויקדם בשיריו הקלים והתמימים את פרחי־ניסן החוורים, אשר הציצוּ מתחת השלג הנמס. שפירא עמוק משניהם. רוֹך החלומות וּמרירוּת הזעם כרוּכים יחד בשירתו. על דגלה כבר חרות באותיות אש לבנה ואש שחורה: התיאש והאמן!
כל הקורא את ‘שירי ישרון’ של שפירא, ירגיש אמנם בהם חרון אין אונים, ישמע קולות נחנקים בעצם התפרצם. שירת ‘שפוך חמתך’ חדשה חפץ שפירא לשיר לנו, ואולם רק צלילים בודדים חזקים אנו שומעים. הקללה הגדולה לא נשמעה, ורק חריקת־שנים עמומה עלתה אלינו מתוך החרוזים המקוטעים. אך בקראנו את השירים האלה, יש אשר נאמין להקשיב הד רעם רחוק. האין זה קול מבשר את שירת־הזעם לביאַליק?
שתי הפואימות הליריות ‘מחזיונות בת־עמי’ רחוקות גם־כן עדיין משלמות אמנותית. יש המון מליצות וגבוב דברים וחוסר־יכולת להביע גם רגשות פשוטים מאפס סגנון; אך במקומות אשר בהם הצליח למצא בטוי להמית לבבו אנו מרגישים כבר את מגען הקל של רוחות הבקר הרכות וּצליל־הזהב של ליריקה מזוקקה עולה באזנינו וּמעורר בלב את המון הגיל והעצב, אשר כתומם יבואו אלינו ולא נדע שחרם.
שפירא נכנס ראשונה לתוך יער־הבתולה של האגדה העממית, יער־קסמים זה, שלא דרכה בו רגל משוררינו מתקופת ההשכלה, אשר הביטו על היצירה העממית ‘מלעילא לתתא’. בהפואימות – יותר נכון, הבאַלאַדות – ‘מחזיונות בת־עמי’ אין עוד, כמובן, אותו הסגנון הקל, הפשוט והנוח לדברי־אגדה, אשר סגלו להם בימינו פרץ, ברדיצ’בסקי וּביאַליק הודות ליסודות הסגנון החדשים שנכנסוּ לתוך לשוננו. אך גם באמצעי הסגנון הדלים שהיו בידי שפירא עלה לו במקומות רבים שבשיריו לכוֹף לרצונו את סגנון המקרא עם המון ציוּריו הקבוּעים מתקופות קדמוניות (דבר שאינו נוח כּלל לציורי העם המאוחרים) ולברא לפעמים צלצול אגדי רך, שיש בו מן הפשטות העממית וּמן הגראַציה התמימה שבשירה טבעית; וכשהוציא ש. בן־ציון (בספר המקרא ‘בן־עמי’) מתוך המליצות היתרות שב’חזיונות בת־עמי' את האגדה על־דבר קבר המלך דוד, נוצרה אחת הבאַלאַדות היותר יפות, אשר היתה ותהיה עוד ימים רבים לפאר כל חריסטומטיה עברית.
עד כמה היתה חביבה על שפירא השירה העממית ועד כמה היתה קרובה לרוחו, יעיד גם השיר היפה ‘ברכת הנרות’, שלמרות חסרונות הסגנון שבו הוא אחת היצירות הכי־נעימות בירושה הספרותית המעטה, שהשאיר לנו שפירא. עד כמה הבין שפירא את רוּח השירה העממית, יראו לנו כמה מקומות בשיר זה, שכולם נכתבו בשפת המקרא ובכל־זה הם עושים רושם של דברי תחינה עממיים וטבעיים. הנה קטע אחד:
אַף אֲנִי אֲמָתְךָ, אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת,
הֶעֱלֵיתִי נֵר מִצְוָה לִכְבוֹד יוֹם הַמְּנוּחוֹת,
וּתְהִי זוֹ “מִצְוָתִי” בְּעֵינֶיךָ נֶחֱשָׁבָה
כְּתַרְיַ"ג מִצְוֹת, אֶצְבַּע אֱלֹהִים כָּתָבָה –
שְׁלַח לָנוּ הַבְּרָכָה, מִיָּדְךָ הָרְוָחָה,
וְנָסוּ מִבַּיִת הַזֶּה יָגוֹן וַאֲנָחָה.
שְׁלַח אוֹרְךָ לְאִישִׁי, תֵּן לוֹ אֹרֶךְ יָמִים,
תָּאֹרְנָה בַתּוֹרָה עֵינֵי צַדִּיק תָּמִים…
שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לִילָדַי הַיְּקָרִים
הָאֵר עֵינָם בְּתוֹרָתְךָ לַחֲזוֹת מֵישָׁרִים;
יִזְכּוּ בְּזִיו הַשְּׁכִינָה, תְּהַלֵּל יָהּ נִשְׁמָתָם,
וּכְנֵרוֹת הַשַּׁבָּת כֵּן תָּאִיר חָכְמָתָם.
צריך לזכור את כל יחס הבּוּז, שבו היו מתיחסים אז משכילינו ל’תחינה' היהוּדית, יצירתה של ה’אשה שרה בת־טובים', כדי להעריך את ערכּם של חרוּזים לבביים ופשוּטים אלה.
ההיתה בזה יד גורלו הטראַגי של המשורר, אשר ישב רחוק מבני־עמו ויצמא לתנחומותיהם של זכרונות ילדוּת, או היה כשרונו של שפירא מיוחד באמת רק לשירה עממית? רואים אנחנו, כי איזו קסמים חמים נחו עליו בכל פעם, שנגע במיתרי האגדה. הגבורים האגדיים הגדולים אשר בספרות העברית, דוד ורחל, היו חביבים על שירתו ביותר. תּמוּנתה הנוּגה והזכה של רחל אמנו השרתה עליו רוּח של קדושה וטוהר, והשיר ‘בשדמות בית־לחם’ הוא אמנם המרגלית הלירית היותר יפה שבשירת שפירא. יש קבר־קדומים בשדמות בית־לחם, יסוּפּר בשיר הנחמד הזה, וּמצבה בודדה תאבל עליו תמיד, ורק בשעת חצות־לילה תעלה אם ישראל, אם העולם הגוֹלה והנדח מאדמתו, להתפלל דומם על בניה האומללים:
אֶל יַרְדֵּן מִזְרָחָה דּוּמָם צוֹעֶדֶת,
אַל גַּלֵּי מֵי־קֹדֶשׁ דּוּמָם צוֹפִיָּה;
מֵעֵינָהּ הַיָּפָה דִּמְעָה יוֹרֶדֶת
אֶל גַּלֵּי מֵי־קֹדֶשׁ מְפַּכִּים דּוּמִיָּה.
וְדִמְעָה אַחַר דִּמְעָה חֶרֶשׁ נוֹזֶלֶת,
אֵין בְּכִי וַאֲנָחָה – וּדְמָעוֹת נִגָּרוּ;
וְדִמְעָה אַחַר דִּמְעָה לַיַּרְדֵּן נֹפֶלֶת,
וּבְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ, יִנְהָרוּ.
השירה העברית לא הסכינה אז לדממת עצב וטוהר כזו, ולא ידעה עוד מנגינה רחוּצת דמעות נעלמות כשירה הקטנה הזאת. תּוּגת השחר הלבינה בה בדממה, והד הבשורה הבישנית של השמש, הנסתרת מעבר להרים, רעד בה ראשונה…
שנות השמונים היו ימי המנוחה והעושר ותור היצירה הקצר לשפירא. מראשית שנות התשעים מתחילה התקופה היותר מעציבה – תקופת הירידה והשקיעה.
שירת שפירא בכללה היתה, כאמוּר, רק בשורה. רק אות לימי האביב הממשמשים ובאים. וכשבא האביב עצמו ונראוּ נצניו הראשונים – נדם המבשר ולא נשמע עוד קולו. אמנם עוד באמצע שנות התשעים נדפס החלק השני ‘מחזיונות בת־עמי’, אך בימים ההם כבר ידענו על־פה את ‘בערוב היום’ וּ’בשדה' לביאַליק ו’המתמיד' כבר הלך ונדפס ושיריו הרעננים והמוסיקאַלים של טשרניחובסקי כבר הציצו מתוך המאספים הספרותיים הקטנים כציצים האדומים מתוך שדה הקציר הלבן. במשך שנים מועטות נעשתה מהפכה כזו בשירה העברית, – ברוחה, צוּרתה וסגנונה, שלא היתה כל אפשרוּת למשוררי שנות השמונים להחזיק עוד מעמד ולמשוך עוד את לב הקורא החדש. לא היה חפץ לחתּות באפר המליצה כדי לגלות את הניצוצות העוממים, בשעה שעלו כבר לשונות־הלהב הטהורות. ואפילו המשפחה הקטנה של המשוררים, שבאו בראשית שנות התשעים עם המליצה הציונית והעצב המימי אַ לאַ נאַדסון, היתה מוכרחת לאט לאט לסגת אחור ולהניח את מקומה לאלה, שנולדו כבר תחת כוכבים אחרים.
זה היה מחזה עצב. היו מן המשוררים ההם, שהביאו מעט כשרון וּמעט רעננות; ואולם רכושם המעט נפל לידי המשוררים החדשים בלי־משים, ואיש לא ראה ואיש לא ידע. זה הוא גורלם של ‘מבשרי התקופה’ מאז ומעולם: עולים הם כאותם הפרחים הלבנים המציצים בין עשבי הירק הראשונים, שעליהם יאמרו ילדי־הכפר, כי עם רעם האביב הראשון יאבדו ונעלמו… ואולם שפירא לא היה מאלה, שאומרים להם: ‘הכּושי חפשי לנפשו’. הוא אמר לכתב סאַטירה על בעלי ‘המהלך החדש’ כסאַטירה אשר כתב ביירון על ‘הבאַרדים האנגליים והמבקרים השוטלאַנדיים’ – דבר אשר השקיע בו הרבה עמל ללא־הועיל. הסאַטירה לא ראתה אור, ואילו ראתה, גם אז לא היה איש מבעלי ‘המהלך החדש’ נכוה בגחלתה. היא לא היתה צורבת כל־עיקר.
ועוד סאַטירה אחת כתב שפירא, ואותה אמנם הדפיס באכסמפלרים מועטים ויחלקה בין מכריו. מכוון אני לפוֹאימה ‘סדוֹם’, שרמזה על מאורע דרייפוס ושנכתבה גם כן בלא כשרון רב. על הפואימה הזאת כתב עקיבא וינדרוביץ (הפסידונים של המשורר יעקב כהן) בקרת זועמת, אך צודקת. הבקרת הזאת פצעה את שפירא פצע אנוּש, אשר לא יכול להרפא ממנו. לפי עדותם של מכריו, מררה הבקרת הזאת את ימיו האחרונים, אשר סבל בהם גם בלא זה ממחלת לב קשה ומרפיון עצבים נורא. כהן היה אז עדיין צעיר מאד. הוא לא הבין, כי אין מפילים את הנופלים מאליהם, וישלח את חצי לעגו ללב החולה של המשורר הזקן, אשר אש יצירתו אמנם כבתה בלא עתּה, ואולם גם אור וחום היו לה בשכבר הימים.
הסאַטירה היתה חולשתו המיוחדה של שפירא ועליה בזבז את מעט זמנו וכחו היצירי ושארית כשרונו. ככל אשר גברה מחלתו וכח יצירתו גם הוא הלך הלוך ורפה, כן כבה אור פניו ואבד ששונו ורוח רעה היתה עליו וּמלינכוֹליה ממוּשכה הכבידה על לבבו, ומין ‘מאַניה של רדיפה’, הבאה תמיד במצב כזה, דבקה גם בו, ולא היה עוד איש בין ידידיו ומכריו, אשר לא מתח עליו קו חשד, כי יחרוש עליו רעה בסתר. ברבים משיריו, שנשארו, בכתב־יד, אני מכיר את החשד החולני הזה. באחדים הוא שופך את מרי שיחו ומתאונן על עולביו, ואוּלם יותר משהוא מתאונן הוא מתמרמר, כותב ‘סאַטירות’ על ‘אויביו’ – ובלא הצלחה. יותר מדי הוא חסר אותו הבטחון הפנימי העליז, אותו השכל הזך והחזק המרומם את רוח האדם על כל עלבון כדי להיות סאַטיריקן. יותר מדי הוא בעצמו מלא מרירות, יותר מדי הוא בעצמו עלוב, כדי להכות את אויביו מכה אחת ולא ישנה. וגם לא היה לאיש הזה כשרון הסאַטירה מעולם. הוא ידע וחקה את היינה, ואולם קריאת היינה אינה מכשרת עוד את האדם להיות סאַטיריקן.
אחת מן הסאַטירות, הראויה לתשוּמת לב, היא הפואימה ‘האב והבן’. יש בה רעיון יפה, ואולם גם היא לא עלתה בידו. הפואימה ‘האב והבן’ היא סאַטירה על הנצרוּת בהקבלה אל היהדות. ה’אב' הוא, כמובן, ‘קנוא ונוקם’, וה’בן' – ‘אל רחום וחנון’, ושפירא מביא שורה שלמה של אפיזודות מכתבי־הקדש ומן ההיסטוריה, להוכיח עד כמה נורא ואכזר ה’אב' באמת ועד כמה סלח ורב־חסד ה’בן'… הרעיון על היצירה הזאת היה מנחם את המשורר האומלל בימיו האחרונים. הוא אמר להדפיסה בחוּץ־לארץ, כשיעזוב את רוּסיה לעולם ושב אל עמו ואמונתו. בה אמר להוכיח נגד כל בני עמו את יחוסו האמתי לאמוּנה החדשה, אשר בא במסרתה בשעת יאוּש וחוּלשת־רוּח. בחבה יתירה שב לטפל בה כפעם בפעם, ונוסחאות רבות נשארו ממנה בין כתבי־היד שלו, ואולם מוצלחת לגמרי אין גם אחת. הפואימה הזאת דרשה קודם כל בנין מעשה־אמן, וכשרון ארכיטקטוני היה שפירא משולל לגמרי. על זה יעידו גם ‘מחזיונות בת־עמי’ למדי.
וכך עברו שנות חייו האחרונות של שפירא בלא שמחה של חיים ובלא תנחומין של יצירה. בימי התשעים הופיעו כבר אנשים אחרים. המרת הדת, שהיתה בעיני בני דור השמונים רק ‘אפיזודה’ לא־נעימה בחיים, נעשתה בעיני בני הדור החדש לחטא לאומי ואנושי נורא, לכתם־עולם. שפירא התחיל רואה את עצמו נעזב ובזוי ונשכח מכּל. ביחוד מררה את רוחו העוּבדה, שנדב נדבה לטובת ‘חובבי־ציון’, והשיבו לו את נדבתו בסתר. ידוע הפולמוס, שהיה לו עם שפ"ר. באחד משיריו, שנשארו בכתב־יד, מתאר המשורר את מצב רוחו הנורא למראה הבוז, אשר שפכו עליו הצעירים. בחלומו, הוא מספר, והנו עומד ברחובות ירושלים, שקמה לתחיה, ושר לבני עמו משירי ציון. העם מקדם את פניו בתרועה ובנות ירושלים יכתירו את ראשו בזר פרחים. פתאם והנה קול חרדות: ‘מה לך ולנו?’ – קול צעירי ציון הוא, אשר ישליחו את זר הפּרחים מעל ראשו ועברו ורמסו אותו… והמשורר האומלל מתעורר מחלומו.
החלומות הרעים הציקו לו מאד בימיו האחרונים ויבעתוהו בלילה על משכבו. חזיון־בלהות אחד החרידהו ביותר: נדמה לו, כי הכמרים סוחבים אותו לבית־הקברות אשר לנוצרים לקול צלצול הפעמונים, והוא היה מתעורר משנתו שטוף זעה קרה, ויתהלך אחר כך כצל כל היום…
ברבות הימים לא יכול עוד שפירא להאמין, כי עשה בבחירה חפשית את אשר עשה, ויהי בעיניו כאחד האנוּסים, אשר איזו כוחות זרים העבירו אותו יום אחד על דעתו וימיטו עליו את החרפה העולמית. בשנת 1896 הוא כותב באחד ממכתביו לפרידברג: ‘אתה לא נשמדת מעמך, לכן רוח האנוסים זרה ממך! לב האנוס הוא ספר קינות כשבר בת עמי, ספר קינות סתום וחתוּם, ולוּ עלתה בידך לפתחהו ולקרוא כל הרשום בו בדם ואש – כי אז רגזו שמים עמך גם יחד לקריאה הנוראה ההיא’…
בודד וערירי חי שפירא את שנות חייו האחרונות. זה ימים רבים אשר לא ישב עם אשתו הנוצרית בדירה אחת. הוא התאמץ להתרחק מכל מה שהזכירהו את מצבו המיוחד, ועקר גם את דירתו, שהיתה נמצאת בקרבת בית־תפלה ארמיני – דבר שעלה לו בסכום כסף עצום, כי הפריע את החוזה ויהי עליו לשלם דמי קנס מרובים, והכל בשביל שלא ישמע את קול צלצול הפעמונים, שהיה משרה עליו, ביחוד בלילות, רוח רעה ויהלך עליו חלומות־פחדים…
מאשתּו נולד לו בן אחד, אשר קוה לגדולות ממנו, כי היה גם הוא בעל כשרון פיוטי ויפרסם גם מספר שירים בכתבי־עת רוסיים, ואולם תקותו זו נכזבה. בכל־זאת לא יכול שפירא לעזוב את אשתו ובנו כל עוד לא הבטיח את קיומם, וכל עמלו בימי חייו האחרונים היה רק להשאיר להם רכוש חמרי מספיק ולקבץ בשביל עצמו סכום כסף ידוע לכלכלת ימיו האחרונים.
זה היה מבחר חלומותיו – לעזוב את רוּסיה ולשוּב אל עמו בכל לבו ונפשו. עוד כחדש ימים לפני מותו לא חדל מדבר על־דבר נסיעתו לארץ־ישראל ועל דבר שיבתו לעמו; אך המות הקדים לבוא והכזיב גם את תקותו האחרונה.
א. שפירא מת ביום כ“א אדר ב' תר”ס, וּביום השלישי לאחר מותו הוּבל לקברות. אל מעונו התאספו אחדים מן הסופרים העברים, מספר סטודנטים וּמוקירי כשרונו של המנוח לחלק לו את הכבוד האחרון. רוּבם לווּהוּ רק עד בית־הנתיבות, ורק סטודנטים מוּעטים נסעוּ עם ארונו עד לכפר סטרילנה, מקום מולדתה של אשתו, אשר שם נקבר.
היה אחד מן הימים האחרונים לחדש מרץ. מן המפרץ הפיני הקרוב הגיע שאון הים, ועל פני הגלים האפלים כבר רפרפוּ רוחות אביב ראשונים, וּבאותה שעה עמדה בבית הקברות שעל שפת הים חבוּרה קטנה של סטודנטים עברים צעירים וּבדמעות על עיניהם, דמעות כאב וּכלימה, הורידו את גוית משוררם אל הקבר הזה, אשר בארץ הקרה והנכריה.
יולי, 1911.
ליובל השבעים
אלכּסנדר זיסקינד רבּינוביץ – וּמאליה קמה לנגד עיני אותה פּנה בתל־אביב, שהוּא שרוּי בתוכה, ואתה יחד – זכרונות וּמראות חביבים. רואה אני בית נמוך מרוּעף אדום, אשר מלפניו משתּטח מגרש צהוב גדול, כּלו שרוי בזהר חמה, ומאחוריו צומחים אילנות ענפים־מצלים. בבקר בבקר, כשהייתי משכּים למלאכתי, הייתי רואה אותה בעד חלון חדרי מהלך במשעול שאננות, ופניו, פני־השׂיבה ההדוּרים, מוורידים באודם־קדים. שוּם איש לא השפיע עלי שקט כּזה, לא הלך עלי בהירוּת כזו, כדמוּת הזקן, שהיה צועד במשעול הטלוּל עם שמש־הבּקר. הוּא היה מסמל לי תמיד את הנוף התּל־אביבי כפי שנקבע בלבּי מן הימים הראשונים, בהיות עוד הארץ לפני כּוּלה שׁקוּיה דממת־שׁמש. וגם עתה, שצללי מאורעות עולים לפעמים לעכּור עלי את הוֹד המוֹלדת, הוא אחד המעטים, שזכרוֹנוֹ מאיר מרחוֹק, מעוֹרר געגועים וּמאיץ לשוּב למהר וּלשוּב.
הוּא מיוּחד בינינוּ בפרצוּפוֹ האנוּשי. אחד המעטים, שהסופר לא היה חוצץ בינו ובין האדם מעולם. רק לו עלה להפקיע את עצמו לגמרי מן השעבּוּד לדברים שבכּתב: הסופר, כל פגם האדם שידיו מלוּכלכות בדיוֹ, נבלע בוֹ מאליו, לא נתן מעולם את קולו להכתים את ניב־הנפש. מוּכתר באותה הענוה הפּשוּטה, שאינה מוּטעמה ואינה מכריזה על עצמה, היתה לו הספרוּת רק צורך הבּעה אנוֹשית – רק כעין הוספה לחסד האדם, שהיה שופע ממנוּ.
הוּא סופר עממי לפי־טבעוֹ, מוֹרה ורוֹאה, מחנך ומעורר שכל אלה נובעים אצלוֹ יחד רק מתוך צורך נפשי אחד – מתוך השתּתּפות במוּעקת האדם, מתוך רצון להקל, לנחם, וּמעט גם לשעשע. סוֹפר טנדציוֹזי הוּא זה, שהרעיוֹן המפשט מגבּיל בו את הראיה, צורר לחרות הראיה. לרבּינוביץ אין רעיונות משׁעבדים. הוא אינו נלחם על רעיון כשהוּא לעצמו. כּל רעיון הוא אליל, כשהוּא נפרד מן האדם הממשי. וא. ז. רבּינוביץ לא היה עוֹבד־אלילים מעולם.
אין זאת אומרת, שאין לו יחס קבוּע לחיים, נטיה מכרעת ואהבה מכרעת. אנחנוּ זוכרים אותו כמעט מראשית ימי בוֹאוֹ. האדם העמל, השאיפה לחיי עמלים – נטע בלבוֹ יחד עם הרוֹמנטיקה של המוֹלדת. אבל אישיוּתו ההוּמנית ידעה לזכּך את הכּל. וּכשם שהיה כל ימיו סוֹפר בלי הטעמת ספריוּתו, בלי אותה המחיצה המוּקמה כמעט בהכרח בין סוֹפר וסביבתו, כך היה גם סוֹציאליסט בלי מפלגתיוּת, בלי איבה, בלי אותה השתעבדוּת לדוגמה, שגם בני־החוֹרין ביוֹתר אינם יכוֹלים להפקיע את־עצמם ממנה. הוא נשמע תמיד רק לקוֹל־לבבו, והקוֹל הזה לא הטעהו מעולם.
מפּוֹלטבה, מוֹלדת קוֹרוֹלנקוֹ ידידו ומורו, מעיר הגנים הפּוֹרים וזמרת אוּקרינה, הביא אתוֹ את הנוֹחוּת הנפשית, האנושית. הכּל נתמזג בו מאליו, השלים בו מאליו. לא היתה בוֹ מעוֹלם מעצבנותוֹ של סופר־הכּרך, מהתלבטוּתו, מהתגדרותו במלאכתו. חן של כּפריוּת מתוּח עליו ועל מיטב דבריו. הוא אינו מתחכּם לעולם, אינו מתכּוון להבהיק, להפליא, לכסות על משהו או לגלות חדשות ונצוּרות. בציוּריו הקטנים, ברשימותיו, הערותיו, תרגומיו, אפילוּ במכתביו אל המערכות, – בכל גלוּיי־הנפש הפּשוּטים והתמימים האלה יש תמיד רק כּונה אחת: להשמיע את המלה הנחוּצה, הבּלתּי־אמצעית, לשׁתּף את־עצמוֹ אל החיים, להמעיט את מבוּכת החיים.
הוא אינו בז לשוּם דבר, אינו מבדיל בין רעיונות גדולים לקטנים, בין מעשים גדולים לקטנים. כחסידים מוּבהקים הוא יודע לקדש את החיים בדבקוּת הפּנימית, בהתעלוּת הרגעים הבודדים, – בזה שאינו מסיח את דעתו מן העיקר, שאינו שוכח לעולם את העיקר.
אין בו מבּטחוֹנוֹ של הכּשרון הספרוּתי, המתיז ניצוצות מבריקים. אבל יש לו בטחוֹן אחר, שנוֹתן לו להעלוֹת על הכּתב דברי־לב כאלה שאנו מדכּאים אותם בקרבנו תמיד לבלתּי הראוֹת תמימים ביוֹתר. והוּא, שסגנונו מחוּסר עוֹז הביטוּי וּפארוֹ, נותן לנו לפעמים דברים כאלה, שאנוּ מאמינים לגלוֹתם מתוֹך ספרים עתּיקים.
אמנוּת במובנה המקוּבל אל־נא נבקש אצלוֹ. נבקש משהוּ אחר – את ניב־האדם הקוֹלח לפעמים כּוידויּ, כתפלת עם. רק מי שהוא משוּחרר לגמרי מכּל שעבּוד של אמנוּת, כמוֹהוּ, משיג דרגה של אמנוּת לא־אמנוּתית זו. רק בנפול המחיצה האחרוֹנה שבּינינוּ וּבין מהוּת הדברים, נתרומם ליצירה כזו. כך נוצרה התפילה. ואליה מתרומם לפעמים א. ז. רבּינוֹביץ.
מה־טוֹב שבפנה חביבה זוּ שבתל־אביב הוּא עדיין מהלך לוֹ שאננוּת בפניו המוּפנים כלפי שמש־הבּקר! מה־יקר כאן זכרוֹ, זכר האדם החביב, אשר בערוֹב יוֹמוֹ חייו יזרמו עוד חמים ומלאים בצל המוֹלדת!
ברלין־גרונאוולד.
(קטעי זכרונות)
[א]
לפני עשרים וחמש שנה בערך. מערכת עתון עברי בורשה. אני יושב בקרן־זוית וכותב מכתבים לסופרי ישראל, מוכיח אותם על עצלוּתם ומזמין בשם העורך, היושב גם הוא בקרן־זוית ומעשן בלי הרף וכותב ומוחק (בעיקר, מוחק) – חומר ספרותי לחגים הממשמשים ובאים (בימים ההם מן הנמנע היה להוציא גליון לפסח או לשבועות, ואפילו לפוּרים ולחנוכה, שלא יהיה בו משהו ‘מעין המאורע’) – ושנינו, גם אני גם העורך, משתעממים. העורך היה מן האנשים, שנקל להעבירם באש ובמים מלהכריחם לכתוב שתי שורות למי שהוא, ומכיון שהייתי עוד טירון לספרות ולא צלחתי למלאכה אחרת, הוטלה חליפת־המכתבים עלי. היה משעמם עד מות לשמוע תמיד את קובלנותיהם של החברים על שכר־הסופרים, שאינו מספיק ושאינו נשלח בזמנו, ועל טעויות־הדפוס המרובות שנפלו בדבריהם (שתי הקובלנות הנצחיות של סופר עברי!), אבל היו מעטים שהיו מקבלים הכל באהבה ולא היה באים בטענות מעולם, ועליהם הייתי נח. אלה קנו את לבבי, ואליהם הייתי מוסיף משהו משלי בסוף המכתבים ונכנס אתם במו"מ של ידידוּת.
בין המעטים האלה היה, כמובן, א. ז. רבינוביץ, זה שרושם ‘בת־העשיר’ שלו עוד לא פג מלבי ושהייתי מכיר בו מרחוק, עוד טרם ראיתיו פא"פ, כי הוא איש כלבבי – אדם בלי טענות. לא אכחד, סוג זה של אנשים היה תמיד קרוב ביותר ללבי.
ופעם, ביום קיץ, כשהחום והשעמום גברו במערכת עד מאד, העורך היה יושב ומעשן בחימה שפוּכה ומקלל בדיאלקט הפולני שלו את כתבי־היד המקולקלים קללות נמרצות, וגם אני הייתי מוכן לשלוח באש את המון המכתבים הנערמים על שוּלחני, שכולם היו ממתינים עוד לתשובה, – והנה נכנס אל המערכת איש יהודי, שפניו מאירות וזקנו אוֹמר אבהות ועיניו שוחקות ורועפות נועם וטוב־לבב. אני מסתכל בו רגע. כן, זה הוא – אני מכיר בו מיד, על־פי תמונתו בין סופרי ‘השלח’ של אחד־העם: זהו א. ז. רבינוביץ.
הוא היה אז בן חמשים. בא זה עתה מפּולטבה לפני עלותו לארץ־ישראל. כולו אומר יום־טוב, כולו רענן בגוף ובנפש. היתה מורגשת רחבות זו של בן־אוּקראינה, של מי שגדל על אותם המים הרחבים והערבות הדשוּאות הגדולות, הטובעים באדם חותם מיוחד – של הומור, של ויתוּר מרצון, מעושר.
עם כניסתו נעשה מיד נוח.
איני יודע, במה זכיתי אני, הצעיר שבמערכת, שישב דוקא אל שולחני הקטן והיה משוחח עמי ארוכות, מספר לי מתוך קורת רוח על נסיעתו לארץ־ישראל, ומתוך בדיחות הדעת – על המו"מ שלו עם ‘תושיה’, כשהוא נמלך בי ושואל עצה מפי. אבל נעשינו מיד קרובים. פרצופו נקבע בלבי, ולאחר שנים, בערבי החורף שבפיאסיצ’נו, שנשארתי בה לחרוף בהרגישי, שימי ישיבתי בורשה לא יארכו עוד, – באותם ערבי־השלג כשהייתי עומד על־יד התנור המוסק, משתעשע בהרהורים על ארץ־ישראל, – נעשה שוב נוח בזכרי, ששם יושב הוא, היהודי הטוב מפולטבה – האדם הקרוב לכולנו.
[ב]
בכל חבורה, קטנה או גדולה, מאיזה סוג שתהיה, יש תמיד אחד, הזורע אור על כל בני החבורה. בזכותו היא מתקיימת. וכל חבורה, שאין עמה אחד זה, על כרחה היא מתפרדת ובטלה.
אז"ר היה בימים ההם, כששחקה לי השעה וזכיתי סוף־סוף לעלות לארץ־ישראל – אותו האיש. ברנר, ויבדלו לחיים, ר' בנימין, שמעוֹנוֹביץ, עגנון, וילקנסקי, דבורה בארון ועוד ועוד – את כולם היה מאחד האיש בבדיקות דעתו, בזיו נפשו, בשקט קולו. הוא היה מחוץ לכל סבך, מחוץ לכל אויר של טינא, של חשד – לכל מה שמטיל לפעמים צל חולף גם על קרובים בלב ובדעה. הוא היה מחוץ לעיגול הרע. כולנו בטחנו בו. ידענו: הוא דורש טוב לכולנו. איש לא חשב על זה, כמובן; אבל היתה הכרה, שאחד מן החבורה, זה שיושב בקצה רחוב אחד־העם (אז היה זה קצה הרחוב) ועושה בפנת ביתו את מלאכתו, מגן על אחדותה.
מהו הכח, שהיה קושר אדם מסובך וכואב כברנר באיש כא. ז. רבינוביץ, שאלהים עשה הכל ישר לפניו, אם לא אותה פשטות, אותו נקיון שבדעת? זוכר אני את הרגעים שהייתי רואה אותם יחד. בצל קורת ביתו של הזקן, היה ברנר כמי שמתנער מאבק־דרכים – כאחד שנמלט ונח מעצמו שעה קלה.
ומעניין – בו דבקו ביותר אלה, שהרוחות הקשות מלפפות אותם תמיד. אלה כאילו בקשו בקרבתו מחסה. והוא, שלא היה מעולם איש הפולמוס, ידע לעודד, לנחם, לחזק את ידיהם של אלה שאלהים מנע מהם את השקט, – אלה שגורלם העמידם ‘אל מול פני המלחמה’.
זהו כחו של אדם. אנשים קנאי־מחשבה כוחם להורות, להתוות דרך. כאלה מתאכזרים. כוחם בהתאכזרות זו. אנשים כאז"ר הם אחרים. כאלה אינם דנים לחובה. אינם יודעים להתאכזר. מדת החסד תמיד בידם. כלום זה פוגם? תחת זה הרי הם הם, שאינם מעלימים עין לעולם מן האדם. אלה שאלהים חונן אותם בראיה נפלאה זו, בכשרון לחשוף ולמצוא תמיד באדם את הטוב הנסתר.
וכלום אין זה הגדול שבכשרונות?
[ג]
זוכר אני, ביום לפני צאתי את הארץ בפעם האחרונה ראיתיו עומד בקרן רחובות גרוּזנברג ונחלת־בנימין ונגשתי אליו לקחת ממנו ברכה. הוא נתן בי את עיניו שכהו וברכני בהצביעו אלי בצחוקו החביב ובדברו ממושכות, כדרכו, הזהירני:
– אבל ראה, אל תתמהמה שם הרבה!…
אזהרה זו מאהבה דלקה אחרי שעה ארוכה, אך הרהרתי:
כל זמן שאתה ושכמותך עודכם לנו כאן, מיותרת כל אזהרה: קשה יהיה להתמהמה – – –
יאריך נא אלהים את ימיו!
כשרון־החיים : לחג השמונים של א. ז. רבינוביץ'
התפעלותנו מבן השמונים, שהרבה מן הרוך בה, מן החרדה המשפּחתית, היא בלי ספק התפּעלוּת מכח החיים. בבקורנו האחרון בביתו, שמחנו לראותו שוב כאשר הרגלנו לראותו זה שנים רבות – כולו צלוח, בדוּח, וּבעיניו השוחקות ניצנוּץ ערמוּמי־קוּנדסי; כמו לפני עשרים־שלושים שנה – נקי, מסודר, שוקט על שמונים שנות חייו, כאילו לא היו אלא ימים אחדים. וּבשבתנו כנגדו, מסתכלים אל טוהר שיבתו, מקשיבים לספוריו וּלזכרונותיו טלולי־ההומור, לא ידענו מה כחה של הויה רעננה זו – תום־נפש או טוב־לב או חכמת־חיים. אפשר, שהם כלוּלים כאן כולם יחד. אפשר גם, שהם קשוּרים כולם זה בזה; מתנים זה את זה. סבורים, שתום הוא אי־ידיעה; שחכמה פוגמת בטוב; והאמת היא, שכל הויה שלמה מצטרפת מפקחות ותום – שאין לעבור את שורות הימים הארוכות בלי להערים להם מעט, בלי להתמם מעט, בלי לעשות את עצמנו לפרקים בלתי רואים… סבורים, שהחיטוט הוא סימן לחכמה יתירה. אבל יש מי שמדלג על תהומותיו בלי להרים קול, בלי לעורר את פריצי החיות, דוקא מתוך ההכרה העמוקה שרק בערמוּמית זו אפשר לפייסם במקצת.
שמונים שנות הויה ללא פּגם הן, כשהן לעצמן, כשרון חיים רב. אין לעשות זאת בלי חכמה מיוחדת, בלי איזה “טקט” מיוחד, רבותי! אנחנו הרי כולנו מומחים לקלקל, לבזבז את חיינו, ואנו עושים זאת על הרוב מתוך חכמה מסוּפּקת. אבל אריכות ימים היא, אולי, הגדולה שבחכמות. מימי עולם נחשבה לזכות, לחסד. מימי עולם אנו מתעכבים על יד, תמהים ושואלים לסוד כחה – אולי נדע גם אנו לשמור על ימינו מכליון.
אולי זהו פשר החגיגה הגדולה, שמעוררת בנו כל זקנה מבורכת: היא שבה ונוטעת בנו בטחון בחיים. היא נעשית לנו דוגמה, ואנחנו שבים וּמאמינים, שכל חדלון אינו אלא משגה – מעין ‘הלכה, ואין מורין בה’, שספינת־חיינו מתנפצת אל הסלע רק בשעה שאנו מסיחים דעת מן ההגה.
אלמלא עמדה עריסתו בשנות הששים, ימים של פוזיטיביות וּמלחמה עם כל גלוי רומנטי בשירה וּבחיים, היה אולי, כותב בעיקר מעשיות־עם יהודיות – מאותן המעשיות שהוא נותן לנו בשנים האחרונות מזמן לזמן, שאין בהן כל צירופי־סגנון מיוחדים, ודוקא משום כך הן נקבעות בלב כחטיבה טבעית שלמה. אבל בכל מה שיספר לנו יש מאותה אמונה בתיקון החיים; יש מאותה חמימות לבבית, שאור לה כאגדה. ואם העיקר בכל יצירה אינו אלא האחדות שבריתמוּס, תמה אני, אם רבים בינינו השיגוה כמוהו. דוקא משום שאין כאן לעולם אימוצי־סיגנון, שהכל צומח כאן ללא אונס, הוּשג משהו, שהוא יקר מכל צירופי־בטוי מתמיהים: חן של מתנת־טבע גמוּרה, של יצירה העומדת על גבוּל של דברים שבעל־פה. לפי דוגמאותיה הטובות ביותר של זו אנו באים שוב לידי מסקנה, שלא העושר המשוקע, כי אם היושר שבבטוי היא נשמת כל יצירה – שרק היא מקנה זכות בעלות אפילו על דברים לקוחים ממקורות אחרים. כאן נעוץ הקנה של כל מקוריוּת אמתית. לדוגמא יכולים לשמש לקוטי אז"ר – דברים שתורגמו לכאורה, ואף על פי כן אתה טועם בהם טעם של מקור. צבע הנפש הוא, שאינו נמחק לעולם. לא מה שמצוּי מאציל על הדברים זיו יקרות, כי אם מה שאין בהם: הסיגים החסרים. מתכת אצילית אינה תמיד מתכת יקרה, אבל תמיד מתכת נקיה.
הדיקציה הנקיה של האמן היא פרי התאבקות, פרי נצחון על התוהו. גם בהבעתה העצורה ביותר היא אינה יכולה שלא להכריז על כבוּשיה. הדיקציה של איש־הטבע נוצרת מאליה. אין בה כלוּם מן הבליטה. אבל אם תמצית נקיה של אמנוּת מעוררת הערצה, – תמצית נקיה של טבע מקרבת, משתפת, מצוה אמוּנה.
שמונים שנות חיים. שנות עמל. חוט לבן ארוך ללא סבך, ללא היתק. שמונים שנה חי ועבד, למד ולימד, קנה חכמה וקנה נסיון, דרש לאדם ודרש לאלהים, וּבכל אשר הלך וּבכל אשר עשה לא בקש אלא שנהיה מעט טובים יותר, מעט מכוערים פחות – לא לעלות על האדם, כי אם להגיע אליו, על כן יכול לשמור שלימוּת נפשו בעברו מדור לדור וּמתקופה לתקופה, – יכול לאַחד בקרבו מה שלא ניתן לכאורה להתאַחד. מבחוּץ יש כאן הבדל צבע, אבל מבפנים הכל מתמזג מאליו. הנפש היונקת ממקור הנגינה אינה מבחנת בצבעים. יש מי שניתן לו שלא להבחין בקליפות, וגם זה הוּא מתן של חסד, שלא הכל זוכים לו.
כ“ט שבט, תרצ”ד
ביום סתיו בהיר, סתיו דרומי מלא רוך של פרידה, נפרדה אודיסה היהודית מעל משוררה הנערץ. ליום אחד זה הוסחה הדעת מכל המאורעות – אפילו מבלהות המלחמה. מוֹדעת האבל הגדולה על מות משוררו הלאומי של עם ישראל, שנתפרסמה בשם היהדות האודיסאית כולה, משכה מאז הבוקר אוכלוסים רבים אל דירת המשורר שבשדה־קוליק הרחב. כל מי שנכנס וראה מה שעשתה במשורר האומלל יד המחלה הממושכה, יצא מן הבית מזוּעזע עד היסוד בו. אבל עם ערב, כשהיינו מהלכים אחר מיטתו על אדמת הערבה החמה והשוקטת שבדרך לבית־העלמין, כעין שקט ירד על המלווים כולם. היה הרגש ששקיעת המשורר נתלכדה עם בוקר חייו הרחוק, שנצנץ גם הוא על פני הערבה הרחבה הזאת, ושרגבי עפרה החמים ימתקו להולך כתום סבלות חייו. וּבשובנו עם דמדומי ערב העירה, היה רצון לשוב וּלזמר את חרוזיו הענוגים, שהיו שקוּיים עצב נעורינו המשכים:
הִנָּשְׂאִי נָא נַפְשִׁי לַמֶּרְחָב הַכָּחֹל
בִּמְּקוֹם שָׁם עַרְבַת־הַזָּהָב מִשְׁתַּטַּחַת,
רְחָבָה כְּעִצְבוֹן לְבָבִי הַגָּדוֹל,
כְּצָרַת נִשְׁמְתִּי הַכּוֹאֶבֶת.
כמה פעמים הייתי שומע שיר זה יוצא מפי ביאליק, שהיה מתרגש ביותר בזמרו אותו! כולנו אהבנו את השיר הזה, אבל לביאליק היה זכר נעוּרים, מעין שיר־מולדת. הוא נשאר כל ימי חייו נאמן למשוררו, כשם שנשאר נאמן למנדלי וּלאחד־העם. לא שכח מה שהעניק לו פרוג, בימים שעמד עוד בעירום אביבו וּבקש משען לנפשו וּלשירתו. הוא בכלל לא שכח את ‘מאשרי נעוריו’, – אלה שהיו כטל לנפשו בראשית דרכו.
באותו יום סתיו, כשהלכו אחרי מיטתו בני דורו וּבני גילו משנות השמונים – אנשים כאוּסישקין, כרבניצקי, כביאליק, עוד היה מורגש, מה שהיה פרוג לדור הראשון שבא אחר ההשכלה. היה מורגש משוררם של הבילויים, של חבת־ציון המוקדמת. שנות השמונים היו חסרות משורר עברי אמיץ, שבכחו לתת ניב לאותו יגון רענן ראשון, וּלאותה ביאת־אושר ראשונה, שהקיפה דור הולך ודור בא. השירה העברית לא נתנה אלא זמר לבבי אחד – את ‘משאת נפשי’ של מאנה. שירי ציון האחרים היו ברובם ריטוריקה רשמית גרוּעה, מין סורוגט תפל, שמשהו ממנו נגרר אחרינו ימים רבים. את הבמה, שנתרוקנה אז ממשוררי ההשכלה הגדולים, תפס כל שנות השמונים, – וּבדין תפס! – שמעון פרוג. בשיריו פרח היגון וּפרחה התקוה – לב התקופה פּעם מתוכם בתרועה וּבדמעות יחד. כל־כך נוער ורחמים, רנה וּתפלה עלה מהם, שלא היה מקום לשאול, מה ישן וּמה חדש כאן בביטוי. הניב היה צנוע כדשא האביבי, וכמוהוּ מנומר, שש בצבעיו התמימים, – כמוהו שקוי טל של רגש, שהציף את כל הלבבות.
גידולי שירה ראשונים שבכל תקופה, תוספת כח להם תמיד וחן אביבי – משום שזמן גידולם קצר. בשנות השמונים של המאה שעברה נשאה השירה הזאת על גליה הרוננים חדוות אין קץ. הבחור בן המושבה החרסונית, שלא הביא עמו אלא ידיעות של בית־ספר עממי, וּבדרך נס נמצא לו אחר־כך פקיד רוסי, שלמד אותו פרק בהלכות המשקל השירי – נתפרסם עד מהרה, נקרא לפטרבורג הבירה והצליח ונשא חן בכל אשר פנה. שפע של כח ושמחה הביא עמו כפרי זה – שפע של כשרון ושמחת יצירה. הוא כתב שירים ליריים, אלגיות, הימנונות, בלדות. לקח מוטיבים מן התנ"ך, מן האגדה, משירי העם וּמספורי העם. בכל היצירה המגוּונת הזאת הורגשה שיבת הדור אל עצמו, – הורגשה התרפקות על ערכי היצירה העממית, שההשכלה נהגה קצת זלזול בהם. ואם כי אמן גדול של הבלדה פרוג לא היה, ושיריו הספוריים לקו במליצה וּבאריכות, – הנה לדור ההוא שלא הבחין הרבה בשירה, הפכו גם חסרונותיו למעלות. שירים אלה הסבירו, הטעימו, יצקו חמימוּת לתוך נפש הדור, שהיתה צמאה לתנחומים.
המשורר הלך וגדל. איש לא הטיל ספק בכשרונו. הבקורת הרוסית הראתה לו פנים שוחקות וראתה בו אחד ממשוררי התקופה החשובים – קל וחומר הבקורת העברית. אפילו הארי שבחבורה, יל"ג בכבודו וּבעצמו, נתבטל בפניו וכתב לו על ספר שיריו את החרוזים הלבביים:
הֵא לְךָ קוֹמֶץ עָלִים! הֲפָךְ בָּם, כִּי בָם שַׂמְתִּי
אֶת כָּל חֲלוֹמוֹתַי בִּימֵי חֶלְדִּי חָלַמְתִּי,
וּבְעֵת גַּם חֶלְדִּי זֶה לַחֲלוֹם עָבָר יֶהִי,
הֵן אַתָּה לְחוֹלֵם בִּמְקוֹמִי אָז תֶּהִי.
רוּחַ שִׁיר אֲדֹנָי פַּעֵם תְּפַעֶמְךָ
וּבְלִבְּךָ תּוּקַד אֵשׁ אַהֲבַת עַמְּךָ,
וּשְׂפָתוֹ בִּשְׂפָתְךָ אִם אָמְנָם אֵינֶנָּה,
כָּל בְּנוֹת שִׁירְךָ לְשִׁבְרֵנוּ תְהִימֶנָּה!
לכל משורר יש שעה גדולה בחייו, שרוח יצירתו מכוונת כולה וּמקבילה כולה אל רוח התקופה, – שהוא מביע אז את כל מה שמתרקם בחביון חייה. תקופה כזו היתה לפרוג בשנות יצירתו הראשונות. לחרוזו לא היה מעצור. הוא כתב בקלות מפתיעה. פרישמן, שהיה בימים ההם עובד ב“היום” הפטרבורגי, אהב לספק על פרוג הצעיר שהיה בן גילו. כשהיו מזדמנים יחד, הוא, פרוג וד"ר קנטור, היתה כל המערכת מזועזעת מצחוק, מבדיחות, מחדוה של נוער; ותוך כדי התלוצצות היה כל אחד מכין מה שהוטל עליו: אחד את המאמר הראשי, שני – את הפיליטון, שלישי – את השיר. פרוג התחיל כותב אז פיליטונים בחרוזים לעתונות הרוסית. כתב שירים ופיליטונים גם באידית. נדמה היה כי חרות יצירה זו לא תעכר לנצח. אכן תוך כדי צהלה זו, היתה פתאום נחה על פרוג רוח של עצב עמוק, וּבמעמד נפש זה היה מסוגל לכל הוללות, וּבלבד להטביע את יגונו. פעם – ספר פרישמן – בא אל חדרי בלילה, וּבלי להוציא אף מלה מפיו כבש את פניו במיטה והתחיל בוכה בכי נואש כזה, שלא ידעתי מה לעשות… המעבר הזה משמחה ליגון היה בלתי־מובן, אבל העיד על הבדידות הגדולה, שהקיפה את המשורר בבירה הצפונית הקרה.
האמנם הרגיש כבר אז את הקללה הגדולה הרובצת על כל יהודי הכותב בלשון נכר – מה שהרגיש היינה וּמה שהרגיש ווסרמן: את חוסר האויר, את ההתנכרות ההכרחית, את עכירת המעין בעודנו פתוח כולו? לכאורה, הרי היתה שירת פרוג מכוונת כולה לעמו, אבל הוא חי בעולם זר לו, כתב בלשון שלא היתה לשונו האחת והיחידה, ואי־יכולת זו של קרבה גמורה, של התמזגות גמורה עם העם, עם נשמת העם: כל זה הכביד על לבו מיום ליום יותר, וּבעוד כוחו עמו, נבא לו לבו בסתר, כי לא יחזיק מעמד ימים רבים; כי כל אותו השפע הרב של כשרון, של נשמה – יום אחד יתנדף כולו, ורק בני גילו וּבני דורו יזכרו את ימי פריחתו הגדולה, הימים שבא עם נפשו המלאה אל אחיו לבנות אתם וּלנחמם, ולא היה אז לב שלא נענה לקול כנורו.
למביני דבר היה אמנם ברור מיד, כי שירה זו, היונקת כולה מלב מלא רגש, אינה מבוצרת ביצירה של בטוי שלם, של תרבות שלמה – שהתלבלבות מהירה זו היא אביבית כולה, שירת־בשורה שלא נוצרה אלא לשעתה. אכן שירה זו היתה מלאה כולה חן של נוער וצמאון למרחב. הדור לא הוכשר לשירה אחרת, לא חפץ בשירה אחרת. הוא חפץ להאמין, לבכות, לקווֹת, – לשמוע את קול לבבו. אלהים ברך את השדות, את העמקים אשר ראה המשורר בילדותו, וצבע ירוק זה נתמזג עם צבעי המולדת הרחוקה, שקול שביה הראשונים הגיע מרחוק. הדור מחזיק טובה לכל מי שיודע לכוון את קולו אל לבו, אל מדת קליטתו. שירה כזו אינה שבה לאחור חנם, ואפילו היא עוברת – עוד קולה עולה מתוך שירת הבאים אחריה.
אושר זה של ההכרה להיות נשמע, הוא שחיזק את פרוג הצעיר. הוא, שבא מן הדרום, הביא עמו ריח האדמה הטובה, אדמת־חריש ברוּכה, – הביא משהו של יהודי ש’מחוץ לתחום'. הוא בא לספר על פלאי שדה אלה, על מרחב זה שגידל אותו – לספר ולשמוח; וּבעוד שירוֹ בפיו באו ימי הדמים של שנת 1881, הוא התבייש לספר, התבייש לשמוח, אור הדשא הירוק הועם בבת־אחת, וּמלבו התפרצה הזעקה הגדולה:
מַדּוּעַ הֲפַכְתֶּם לִמְאֵרָה שִׁירָתִי?
אכן הוא היה יותר מדי ישר־קוֹמה, יותר מדי בריא־דם מכדי להכנע, ושירי ציון אשר שר לדורו, מלאו עוד ימים רבים לשד ירוק של צמיחה ראשונה. אפילוּ בשירי העצב הליריים, היה משהו מזה, שנצטרף ברננתו הערבית אל הליריקה העברית הצעירה שצמחה אחר כך. מי שחפץ להכיר השפעה זוּ של שירתנו, יקרא את שירי ביאליק הראשוניים – מ’הרהורי לילה' עד ‘אל האגדה’ – בכולם יכיר עקבות ניגונו של פרוג, אם גם הקול כאן אחר, כמובן, וההתנגנות אחרת. ואמנם אך נשמעו פעמי ביאליק, כאילו נחבא קולו של פרוג. הוא מרגיש, כי עם בואו של ביאליק שכינת ישראל חזרה לאכסניה שלה. ביצירת העברית ראה אות התחיה וּפלא התחיה של עם ישראל, וּפיו מלא רחשי הודיה וּברכה לאלה שבאו לרשת את מקומו:
וּבְרוּכִים עַד הָעוֹלָם יִהְיוּ נָא,
אֲשֶׁר בִּימֵי עַבְדוּת וּדְאָבָה
לִתְחִיָּה הֵקִימוּ אֶת שְׂפָתֵנוּ,
שְׂפַת קָדְשֵׁנוּ בַּהֲדַר נִיבָהּ!
בינתים החלו מנשבות רוחות אחרות בספרות הרוסית. בסוף המאה קמוּ גם ברוסיה משוררים סימבוליסטים, או סימבוליסטיים למחצה. שירת היחיד נעשתה עיקר, וּפרוג לא ידע שירה אחרת חוץ משירת עמו הנרדף. גם בנידון זה היה דומה לביאליק. חייו הפרטיים נדחו כליל מפני חיי הכלל. יותר נכון: חיי העם היו חייו. חיים אחרים לא היו לא. בשירת רוסיה הצעירה נראה מיותר. עם כל כשרונו הגדול לא נצטרף למניין החדש. הוא עמד מחוץ להתפתחות של הסגנון המעוּדן המודרני, של הצורה המטופחת. שירתו היתה שירת הלב הכואב וקולו – קול שקוי דמעות רותחות. מי נתן דעתו אז בספרות הרוסית על שירה כזו! – פרוג ראה עצמו נשכח ועזוּב. על יסורי נפש אלה נוספה עוד מחלה כרונית קשה, אשר כרסמה מעט־מעט את חייו. תקופת העליה עברה זה כבר. משוררים מסוגו של פרוג כוחם יפה לתקופה מסויימת. אבל הוא לא ידע שירה אחרת – הוא המשיך את שירת נעוריו בעוד שהנעורים היו רחוקים מאחריו.
בימים ההם, בראשית ימי המלחמה, נזדמנתי עמו ראשונה באודיסה, בבית רבניצקי. למרות המחלה לא נסה עוד לחלוחית עלומיו. פניו היו עדינים, הלבוש אלגנטי. טפוס בלונדי היה, בהיר עינים – אדם בעל חן. חותמו של ילד שעשועים היה טבוע בכל חזותו, אם כי החיים לא פנקו אותו עוד בימיו האחרונים. כן, פה ושם נתנה כבר השלכת בו את אותותיה. אכן, איש לא יכול גם לשער, ששקיעת חייו קרובה כל כך.
בימיו האחרונים של פרוג, קרה דבר, שיש בו משום סמל לכל יוצר עברי, שמזלו גרם לו להיות כל ימיו שבוי בתרבות נכריה. המשורר, שכתב את רוב שיריו (חוץ מאילו חרוזים ארעיים), ברוסית וּמיעוּטם באידית, התחיל כותב עברית. הוא היה כבר חולה אנוּש וימיו היו ספוּרים, איך הגיע לידי כתיבה עברית זו, בשעה ‘שכבתה האח ודעך אשה’? חידת נפש היא, – חידת הנשמה היהודית. סמוּך לשקיעה, בהבהב הפתילה האחרונה, אמר המשורר האומלל לדבוק בלשון עמו הנצחית, לשפוך את נפשו בה ברגעיו האחרונים. לא היה סיפק בידו, כמובן, אלא לכתוב שירים קטנים אחדים. אבל עצם העובדה שהמשורר הגוֹוע נאחז עם השקיעה בלשון העברית והקדיש את שיר הפרידה האחרון לאמו – מרעישים את הלב ואין לקרוא בלי דמעות תפילה אחרונה זו שהתפלל המשורר בשפכו את נפשו בחיק אמו:
כָּל הַשֵּׁמוֹת הַחֲבִיבִים
שָׁכַחְתִּי. אֶחָד עִמִּי
חַי בִּלְבָבִי, זַךְ וּבָהִיר,
הַשֵּׁם הַטָּהוֹר: אִמִּי.
אִמִּי, אִמִּי! – תֵּבְךְּ לִבָּתִי
וְתֶהֱמֶה כַיּוֹנָה.
שִׁמְרִי, נִצְרִי הַשַּׁלְהֶבֶת
הָאַחַת – הָאַחֲרוֹנָה!
בחרוזים המעטים, הפשוטים האלה, אולי נתגלמה כל מהותו של פרוג, נתגלמה רוחו בעצם תוּמה.
לחג־יובלו
בתקופה קשה בחיינו וּבספרותנו אנו חוגגים עתה את חג־יובלו של בּריינין, בשעת דלדול האומה ודלדול מיטב כוחותיה, בשעה שאנו זורעים מעט, וקוצרים עוד פחות מזה, בשעה שרוב האומה נחתך כמו בקרדום כבד, והפּזוּר וּבזבוּז־הרוּח הגיעו למרוֹם קצם. גם בעל־היובל עצמו, איש־האמונה, שהיה כל־ימיו סמל ההתעוררות וּמעין לא־חרב של התלהבות, – כמה הוא רחוק עתה ממרכז העבודה והיצירה, כמה הרבּה לבזבז את אוצרות נעוּריו, את אש־האלהים אשר נשא בקרבו! זה ימים רבים הננו רואים אותו נאבק עם עצמו, נלחם עם גורלו. אם בו האשם, שבתקופת בגרוּתו לא ידע לשמור על כוחותיו, לרכזם ביד חזקה – לשמרם בעד אותן העבודות הגדולות, שאליהן הכין את־עצמו בסתר אהלו, או החיים עצמוּ ממנו, והוא היה אנוּס לפוֹרר את־עצמו ולשבור בנטפים בודדים את צמאון היצירה, – אך בשאון הימים וּבטרדות הימים ירד הרבה לטמיון, זוֹרה הרבה לרוּח, וּבהמונה של הארץ החדשה נבלע מעט מעט קולו הקורא, קול מבשרה הראשון של ספרותנו הצעירה. אני אומר זה בגלוי וּבפשטות. למה נכחד את זה, ואם גם ביום חג? בריינין בעצמו יודע, שאין אנו מתכוונים בזה למעט את דמוּתוֹ. אהה! מן ההבטחות הרבות, שהחיים הבטיחו לנו ושאנו מבטיחים להם, אינו מתקיים אלא מה שנוציא בחזקה משיני הגורל. בימי הנוער, בהגיע אלינו בראשונה קול ה' הקורא אלינו, אנו פורשים את הכנפים הרחבות, ואולם עד־מהרה הן נתקלות באויר הריק אשר מסביב, וּמן הרב, השמור לנו, יש אשר נשמח להציל גם את המעט. ביום יובלו של בריינין אנו זוכרים את מה שהיה לנו, מה שהיה לספרותנו.
בשנות השמונים של התקופה שעברה החל. אלה היו שנות הדמדומים, ימי התקווֹת. באַויר נישא ריחוֹ המתוק של ערב־חג. סגנון חדש נולד, קל ורך ונוח, שהעלה הד געגועים וּמשאות־נפש, כקול פלגי האביב בערבי אדר. כנוֹדדים קלי־סבל באו סופרי־התקופה החדשים. המעבר מגורדון, זה האַטלס של עניינו הכבד, אל יגונו האביבי של מאַנה, וּמסבכי המליצה של סמולנסקין אל כרי־הדשא הבהירים של פרישמאן וּבוּקי בן־יגלי, היה כה נעים, שכל הלבבות נפתחו לקראת השירה הענוגה החדשה. הכל נמלטו מן הקפאון, מגני־החורף של ההשכלה. הכל היה עוד מטושטש, עוטה ערפלי בוקר. לא רק השירה, כי־אם גם הפּרוֹזה עטתה מעטה לירי. רגשות צעירים יצרוּ ספרות נוער. רק הבקורת לא נענתה לרוחות המנשבות החדשות, וּפניה עוד היו קודרים וזועפים כתמול שלשום.
אותה שעה בא בריינין. הוא כבר לא היה יחיד. קדם לו במקצת פרישמאן. אפּשטיין, קנטור, טביוב היו מבני־לויתו. אך הוא נבדל מכולם. הוא היה איש־הבטחון. הבהיר, הנלהב, המאמין. הוא בא בלי מרה־שחורה, בלי טענות, בלי מרירוּת. אני לא קראתי את ‘גסיסת הסופר’ בזמנה, ועכשו, כמובן, אין בה מן החידוּש. ואולם ניתן גם עתה לשער, מה רב היה הרושם שעשה הציור הלירי הזה אז על הקורא העברי. אותו קורא, שהיה רגיל למצוא בדברי־בקורת התחכמות ופלפוּל וחריפוּת, שהמבקר היה בעיניו איש־הזעם עם הרצוּעה ביד, השמח על כשלון הסופר כעל שלל רב, – שאינו מבקש בעצם אלא לגלות את המוּם ואת הפגם ואת כל סימן של רפיון, – קורא זה ראה פתאום לפניו חזיון חדש: אַפּוֹתיאוֹזה של הסופר. זה היה יחס חדש. המבקר נתגלה כידיד, כתומך, כמשורר. זה היה כל־כך זר בימים ההם, שגם בעיני גורדון, שהדפיס את ‘גסיסת הסופר’ ב’המליץ', היתה זרה יצירת־נוער זו של בריינין, המלאה כולה אהבה והערצה ורחמים כאחד. בציור רפה זה כבר צללה הנימה החדשה – הכרת הטרגיוּת של הסופר העברי. בריינין המבקר בא בלי טענות, בלי דקדוקי קטנות. הוא לא בא לתבוע את מה שאין בסופר, כי־אם לגלות את מה שיש בו. וזה היה העיקר. כל־עוד הבקורת אינה יודעת לתבוע מן הסופר מה שהוא יכול לתת, שהוא מחוייב לתת, עדיין לא יצאה מכלל ברבריוּת.
המוֹמנט היחידי, שגם בריינין חטא כנגד הבקורת האמיתית, בהתעלמו מאישיותו של הסופר, שרק היא עשויה לשמש נקודת־מוצא לכל בקורת, היתה השתערותו הידועה על גורדון. פרקי־הבקורת האלה, שהתעללו בגוית האריה המת, היו, כשהם לעצמם, לא רק חטא, כי־אם אַקט של חוסר־תרבות. ואולם זאת היתה אחת מאותן העברות, השקולות כנגד כמה וכמה מצווֹת. זאת היתה ההתנערות הראשונה, התפּרצוּת הנוער ועזוּת הנוער. זה היה מפעל ריבוֹלוּציוֹני ברוּח – אוֹת הזמן. מתוך תרוּעת־המלחמה שב־י־הבקורת האלה עלתה תביעת־התקופה האכזרית לפנות את המקום לשירה החדשה, להכשיר לה את הלבבות. הבקורת, כיצירה, פעמים אינה יודעת רחמים. חובתה היא גם לעקור, ואולם רק לשם הפראה, רק לשם היצירה החדשה. גורדון היה ארז קשה יותר מדי, למען שייעקר כולו ביד הרוחות החדשות; אך לזמן־מה נתקלש צלו הכבד. מחיוּכה החם של הליריקה הצעירה הוּקל העולם, הוקלו הלבבות, וענק־ההשכלה נסוג אחור, נצטמצם עד כלוֹת ימי האביב.
פרקי־הקטגוריה האלה, שעוד רב התום בהם כל־כך, עד שהם מעלים, בהקראם עתה, גם צחוק קל על שפתינו, היו מפעל הגבורים הראשון בבקורת העברית הצעירה. הם סימנו בחרט אדום את גבולות התקופה. עד־כאן נלחמו כנגד הבטלנוּת, כגד הזיוּף והמליצה; עכשו לא נלחמוּ אלא בעד השירה. לא בשם השיטה ולא בשם הרעיון, כי־אם בשם השירה עצמה. עד־כאן היתה שולטת הספרות, היצירה מדעת, פרי הרצון וּפרי הנטיה; מכאן ואילך מתחילה ממלכת השירה, היצירה משפע פנימי, הברכה הסמויה מן העין. על־זה הכריז בריינין בסגנון מלא פתוֹס, בקול מלא אמונה ונוער, הוא היה לא רק המודיע על ערכי־השירה החדשים, – הוא קרא להם, הוא עורר את הצמאון אליהם. דבריו עודדו, העירו עוז, דפקו על הלב כרעמי־קיץ, כהכרזת־השחרור. מאז לא היה צורך עוד ללמד זכות על החדש, לפתוח לפניו את השערים. לאחר בשורת בריינין בא כמבואי עיר מבוקעה. רק זקני התקופה עוד רעמו פנים מעט, אך הנצחון היה מכריע, ואיש לא יכול עוד להסב את גלגל שירתנו אחורנית.
את בריינין זה אנו זוכרים עתה ביום יובלו ברגשות־תודה. הוא היה ידידנו תמיד, ידידה של ספרותנו הצעירה. הוא חי עליה, היה חרד לה, היה שמח על נצחונה, היה המסייע לנצחונה. הבקורת היתה לו תמיד אמצעי לגדל, לטפח, לעורר את הכוחות השפונים. הוא לא עשה אותה פלסתר, לא הכניס בה פניות, לא הטיל בה את הזוהמה של קטני־הנפש ולא את הארס של מרי הנפש; כי־אם עמד תמיד בין הקורא וּבין הסוֹפר, וּככל אשר עצר כח, לימד, חינך, הרס את המחיצה שבין הקהל המפגר וּבין התרבות העברית החדשה.
את זה אנו זוכרים עתה – את בריינין הצעיר, זה שהרים את נס התקוה, זה ששמו היה מאיר לנו אז, לפני ימים רבים, מבין השמות המטשטשים, הזרים, כאַמת־מים מבהיקה. הוא היה אז בין המעטים, בין הסוככים, המנחמים, בין אלה שהיו כציוּנים עליזים על דרכנו. השם בריינין היה מעלה צלצול נעים, צלצול מלא בטחון. באמירת ה’הן' שלו היה מן המרגיע והמעורר כאחד. בסגנונו היה זרם דק, שקוף עד־היסוד. צלוּל היה קוֹלוֹ, וּצלוּלים היו הרגשות, אשר פּעמו את שורותיו הנאות. התקוה היתה מצהילה את כל אשר כתב. מכתביו על הקונגרסים נפלו כטל על לב צעיר וזקן; הד גאולים עלה מתוכם. וּרשמיו, זכרונותיו, ציוריו – על הכל היה שרוי אור. לב הסופר היה סופג כספוג את צלילי החיים החדשים. הוא היה שכוּר החיים האלה, שכור התרבות החדשה. הרנסנס של האנושיות והרנסנס של עמו נתלכדו בלבו הצעיר, הדורש טוב, המלא חסד.
הוא בא בשם התרבות המערבית. זה היה לו קנה־המדה הנאמן. הוא היה לומד וּמלמד, היה קולט את הערכים הזרים תמיד על־מנת להעבירם לנו, למזגם – לנטוע את כל נטיעה נאה, שגילה בנכר, בכרם עמו. לא תמיד היה סיפּק בידו לעכל את כל זה, לא תמיד היו הכוחות מספיקים להעביר את השלל הרב. אך תלמיד נאמן היה תמיד. למד מטן, למד מברנדס, והתאמץ לבנות את הבקורת העברית על יסודי המדע. הוא היה הראשון אשר יצר את מקצוע הביאוגרפיה, אשר הקים את בנינה על יסודות מתודיים. ספרו על מאפו היה רכוש לספרותנו. הביאוגרפיה של הרצל, לכשתצא כולה, תהיה ברכה לקוראיה. אפילו ספרו על סמולנסקין, שיש בו איזה פגם נסתר, הריהו רכוש.
אולי הוא ביאוגרף יותר משהוא מבקר. כאן גילה יכולת של עבודה, של שיטה. אל אָשיות היוצר ורקמת התפתחותה הגלויה והנסתרה הוא חודר באלפי שבילים; את הסביבה, את האטמוספירה הרוחנית של התקופה הוא לומד לדעת מתוך רמזים ורמזי־רמזים. במקצוע זה הוא משקיע אהבה, כח של סבלנות וּמסירוּת רבה. מה רב היה הרכוש, שהיה מעניק לספרותנו, אלמלי היה עוסק במקצוע זה כל הימים ולא בקטעי־המאמרים שבעתונות, האוכלים את הסופר מגו ועד־נפש, כרוחות־מדבר יבשות!
כשאנו סוקרים את מפעל בריינין סקירה כללית, אנו באים תיכף לידי מסקנה, שאין לנו ענין רק עם מבקר טיפוסי, שמלאכתו בכך. הוא יותר ממבקר ואם גם פחות ממנו. הוא איננו מאלה, שהספרות הקימת בלבד משמשת בסיס ליצירתם, להשקפותיהם. הוא היה תועה מזמן לזמן גם בעצמו בגני השירה.
לא מעניני הפעם לעמוד על ערך יצירותיו הפיוטיות, אך אין ספק, שרק צמאונו הפנימי ליצירה, להתחדשות, רק כליון נפשו העצום לשירה החדשה, לחיים חדשים, היו מטילים רעננות רבה כל־כך בדבריו הראשונים, ברעיונותיו שהיו תמיד כעין הכרזות שהשמיע הד כתרועות שופר. רק האש הזאת, שהיתה בוערת בנפשו ההוֹמה, השוקקה להפראה עצמית, נתנה בפיו את הדבור הלוהט, את העוז לדרוֹש, להינבא, לבשר. הוא היה מאותם המבקרים, אשר יזיזו אותנו ממקומנו בכח־רוחם, ברצונם, מאלה שיקדימו לבוא, לסוֹל את הדרך לבאים אחריהם. בבואו היה בין המעטים. אך ידוע ידע, כי עוד מעט יבואו רבים אחריו, ועל כן ליווה את דבריו תמיד הד פעמי־הנצחון.
כאלה יוולדו תמיד על סף תקופה חדשה. כל אשר ירוּקם עוד בלב היחידים בחרדה, ייחשף לעיניהם באורות־שמש. הם השליחים, נושאי האבוקות בעוד הערפל יכסה ארץ. הם בונים את היכל־זמנם ונבנים ממנו כאחד. קולות הבוקר הם, המחרידים אותנו מרבצנו, המקימים אותנו על רגלינו. הם אינם משוּעבדים עוד לשום כת, אינם נשבעים בעצם לשום שיטה. דגלם – רצונם, רעבונם ליצירה וּלמכמני ההויה.
אם מילא בריינין את כל ההבטחות ואם לא – את שליחותו עשה. איש מאתנו לא ישכח את אשר היה לנו בנעוּרינו, אשר העניק לנו, את אשר העניק לספרותנו בעודה באיבּה. הקף רצונו היה תמיד גדול. בכל אשר עשה, היה עוז של תנועת־חיים, היתה ראשית תכנית של עבודת־חיים גדולה. הרבה פיזר בדרך והרבה אבד מאליו; אך זה שכל־כך יפה היה אביבו, ראוי הוא שיזכה לימי אסיף מבורכים.
קוי הערכה ליום הולדתו הששים
בימים נטולי־יופי אלה, ימים של מלחמה קשה עם ההזיה הישראלית ששבשה והטילה את צלליה על חיינו, הגיע לשנות זקנה יוסף קלוזנר, אחד מראשי המדברים וראשי העושים לקדמת ספרותנו יותר מארבעים שנה. לאסוננו הגדול נמצא גם הוא בין אותם הסופרים העברים המתקדמים, שנתנו עד עתה את ידם, לוא גם למחצה או לשליש, לתנועה רבת־הרס זו, שהכניסה לתוך חיינו בלבול ופראוּת ושקר לאין גבול, שכשהם לעצמם (אילו גם נלחמו לרעיון של בנין ולא לצללי־תוהו!) המשיכו כבר חוט של כיעוּר על הרעיונות הקדושים לנו ביותר. במצב כזה וּבנטיה כזו לביטול, הקשורה בנו מאז וּמעולם לגבי אנשים ‘שהקדיחו את תבשילם’, עלולים אנו לשכוח את מה שהיה לספרותנו האיש קלוזנר בבוקר תקופתנו, ואין ספק כי גם הרחיק מעצמו לא מעטים מחבריו, הרואים במנוד־ראש את פרפוריו בסבך הניגודים, שהוא מתאמץ ליישבם וּמסתבך בהם יותר ויותר. ברם, ‘אין עבירה מכבה תורה’, ועם כל רגשי הצער והמבוכה המתעוררים בנו בראותנו את האיש, שנלחם כל ימיו לתרבות עברית אנושית, שכל צרות־מוח לאומית היתה שנואה עליו, והוא נענה עתה לאלה הנתמכים במלחמתם על האידיאולוגיה של הריאקציה העולמית, זו שקמה עלינו לכלותנו בכל ארץ וּמדינה – איננו רשאים למנוע את ברכתנו והערכתנו מסופר רב־פעלים ורב־זכויות, שאתו הלכנו ימים רבים ושחלק לו בכבושי התרבות הגדולים של התקופה. ידענו מאז את נטייתו של קלוזנר לפסיבדו־הירואיקה זו, המביימת חזיונות רומנטיים לפי דוגמאות מן העבר שבלי התום הקדמוני (שרק הוא ממשיך עליהם יופי טרגי) אינם אלא משחק מסוּכן לנוער, שחובתנו לחנכו קודם כל לאותה התמדה של מעשים וּלאותה מדה של סבלנות וּמשמעת של בנין, שרק הן מסמלות לאומיות בריאה. אבל עם כל זה לא ציירנו לעצמנו מעולם, שהוא, רחב־הידיעות וההשגות, יתן ידו לריאקציה היהודית של זמננו, שתצויין בתולדות האומה כאחד הגילויים האיומים ביותר במלחמתה הנצחית של התבונה והצלילוּת עם ההזיה היהודית הטפוסית שבדורות הירידה. ולא נעלים עד כמה קשה לנו בתוך אטמוספירה זו להעריך את מפעלו הרב של קלוזנר. אבל מפעל זה יקר לנו יותר מדי מכדי שיכסו עליו רגשי מרירות, ויהיו גם הצודקים ביותר. חובתנו היא לספרות העברית, שלה נתן את כל חייו, שבה שיקע את מיטב כוחותיו, לציין בתודה, ולוּא גם לפי שעה רק בראשי־קוים, מה שעשה לתקנתה וּלביצוּרה.
עם כל מה שהעניק קלוזנר לספרות העברית, כסופר וּכחוקר, היה בראש וראשונה גורם מחנך – מי שאסף כדי לפזר, להורות, לעשות אזנים לתורה. התרבות יקרה לו לא לשם גילויי עצמו והתפתחות עצמו, כי אם קודם כל לשם הפצתה ברבים. הוא נמנה עם סופרי הדור, שנלחמו בעיקר לערכי התרבות, כשהם לעצמם. מנדלי, אחד־העם, ביאליק – כולם באו לחנך, להכשיר, לטעת. אבל לשם כך ראו צורך קודם כל בזיקוק הערכין, באיזה צמצום ששכלול עמו. ודאי שכולם לא נתכוונו אלא לתרבות עברית, אבל חתור חתרו להכשרת התרבות, לתקנתה; לא חתרו אלא לתרבות שנצרפה מסיגיה. סתם תרבות עברית לא הניחה את דעתם. הם לא האמינו אלא בכוחה של תרבות גמורה, במאור שבה, – בגניוס העברי, ששוחרר מן הפסולת. לא קדשו שום ערכין לאומיים כל עוד לא ראו בהם ערכי תרבות מוחלטים. האמן האמינו, כי רק השלמות מחנכת; כי הלבוש הלאומי אף הוא אינו אלא תנאי קודם לשלמות, לאמת, למלאות ההבעה – ליושר ההבעה.
לעומת אלה קמו אנשים, – ואף הם עשו שליחות גדולה לתחיית האומה! – שקנאו לא ליסודות הצרופים שבתרבותם, כי אם להרכבתם המהירה בחיים. אלה לא היו אמנים־אסטניסים. לא הקפידו על טהרת התרבות, לא החמירו אלא לגבי התכלית, לגבי ההגשמה הבלתי אמצעית. הם לא הסתפקו ב’קב ונקי', כי אם חפצו בכל ‘עשרת הקבים’ בבת אחת. מה שמבדיל בין שני טפוסי המחנכים האלה היא הבחנתם בטיב החומר. אחד־העם וּבית מדרשו חרדו בעיקר לאיכות התנועה: חפצו באנשי־מופת, – שישמשו דוגמא כאנשים שלמים (וּממילא – גם כיהודים שלמים) לאלה שיבואו אחריהם. הם לא חפצו, שנהיה דומים אלא למתוקנים שבאומות העולם, דומים במדת הנדיבות, ולא באיגואיזמוס הלאומי הקיצוני, בחוסר־הסבלנות, בכל אותה הפראות המלווה תמיד את הפטריוטיות החולנית. אחד־העם נזדעזע לרעיון, שנקים כאן מדינה בלקנית חדשה עם כל קטנוּת השגותיה וּמריבותיה וּקשריה הפרמננטיים. היה מוכן לכל קרבן וּבלבד שנהיה נאמנים לתכלית הראשית: לחנך באוירה של מולדת עם תרבותי בריא, ולא צבור של פוליטיקנים מתנצחים, אשר יעשו אותנו למנוד־ראש בעמים. לעומת אלה, וּבשורה אחת עמהם, פעלו סופרים וּמנהיגים, שיראו את אנינוּת־הדעת הזאת, שחששו לזהירות יתירה זו, שחפצו בכבוש מהיר, ולוא גם במחיר האיכות. הטובים שבהם, כבן־יהודה, כאוסישקין, וגם קלוזנר, עשו בלי ספק שליחוּת פרללית לרעיון התחיה הלאומית. קוצר רוחם, הרגשתם הפטריוטית הערה, קנאתם למולדת ההגשמה – כל זה, אולי, היה נחוץ כדי להביא לידי התאמה את כוחות ההכשרה והפעולה. אחד־העם וּבית מדרשו, אצילי התנועה, היו מעוטי חום, מעוטי בטחון. הם חששו תמיד ליסודות. דרושים היו הנחשונים, אלה שיקדימו “נעשה לנשמע”. אלו ואלו חנכו את הדור, הכשירוהו לתפקידו הקשה. גם בשעת מלחמה אל נא נשכח את קלוזנר זה, שהטיל גל של בטחון ואמונה לא רק בספרותנו הצעירה, כי אם היה מאלה שהלהיבו עוד לפני ארבעים שנה לדבור העברי, שסללו את הדרך להתחדשות הלשון, שהתקוממו נגד כל קפאון, נגד כל פוריזמוס מדכא, – שבאו להרחיב, לחזק, להחיות את הלשון והספרות. היה מאלה, שלא הסתפקו במועט, שלא חפצו בתחליפין – שקנאו קנאת אמת וקנאת חיים ללשוננו, בחפצם לראותה כלי שלם וּמלא מזן אל זן, שיספק את כל צרכינו הגדולים בתרבות וּבחיים.
בכל זה, בכל הקנאוּת הזאת להרחבה, לעקירה מן הצמצום שבגיטו, להקלטת ערכי המערב לתוך התרבות העברית, היה הרבה מן הבטחון וּמן האמונה שבנוער. דבריו הראשונים של קלוזנר מלאים בודאי פגימות רבות מבחינת הטעם. ילדות היתה בו, והוא היה שכור מעצמו, מידיעותיו, מפעולותיו. כל זה פוגע לא מעט. אבל יש בדבריו הראשונים גם מן הרוח המשכימה, מן הבשורה לבאות. בכל מה שהוא כותב, שהוא עושה הוא רואה את עצמו כאחד משליחי הבאות באלה, שעלינו להתכונן לקראתן. כל הטוב שהוא רואה בארצות המערב, בתרבות המערב, משמש לו סמל ליהודה החדשה, המשוחררת, אשר עוד תשוב להיות גאון לאומים. מראשית צעדיו הוא נושא בקרבו את הרעיון להנחיל כל תרבות העולם לעמו, לראות את דורו מוכתר בכל נימוסי המערב הטובים.
עיניו היו תמיד נשואות אל הגדולות אשר תבאנה. הקו הנאה ביותר שבתכונתו, כמחנך וכמבקר, היתה מדת נדיבות זו לראות את החזיונות המנצנצים תמיד בגמר גידולן, במלא קומתם העתידה. על כן ראה את הלשון העברית עוד לפני ארבעים שנה כלשון חיה, ראה את הישוב, את האוניברסיטה לא בצמצום לידתם, כי אם במלא התפתחותם הבאה. ולא כאוטופיסט, המרחיק נבואתו, כי אם כאיש שידיו עסוקות בבנין, שאינו מבחין בין היום וּבין המחר, בין צמיחת הפרי וּבין גמר בישולו. מדה יקרה זו הנטועה באופיו הכשירתו הרבה לבקורת, ואם גם שגה לא מעט, הנה יש לזקוף לזכותו מה שידע לתמוך מראשית צעדיהם את רוב אנשי הכשרון הגדולים שבתקופה. מה שעשה לביצורה של שירת טשרניחובסקי ידוע לכל. אבל הוא עשה אזנים לרוב משורריה וּמספריה של התקופה, השכיל לקבוע את פרצופם של ביאליק, ברנר, שופמן, שמעונוביץ – אם להזכיר רק שמות מעטים. אמונתו צירפה את הכח לפועל, – לא הבדילה בין שניהם. בתקופה של התחלה, של התהווּת, אין ערוֹך לאנשים שניחנו בעין יפה זו, הרואה מעבר לנעשה, הרואה מעבר לכשלון, – אפילו מעבר לנצחון…
אמונה אף היא כשרון. אולי הגדול בכשרונות. וּכשהיא מצטרפת לכח עשיה שמעטים כמותו, כל לקוי וכל פגם פוחתים וּבטלים. וּמי יודע – אולי ב’חשבון הגמר' כמה מהם נהפכים גם לזכויות. לכל סופר סוד צירוּפוֹ ביצירה, והוא הקובע את יחסי־ההערכה. שדה פעולתו של יוסף קלוזנר רחב־ידים כל־כך ורב־תגובה כל־כך, שאין כל אפשרות לסקור את כולו בסקירה אחת. הוא כתב מאות מאמרי בקורת על גדולי השירה והמדע שבכל הזמנים, חיבר ספרי מחקר וּמדע לעשרות, ערך את ירחונה המרכזי של התקופה במשך עשרים וחמש שנים – לא הניח קטנה וּגדולה בעבודת התחיה של האומה שלא נתן להן מכחו וּמאהבתו. בכל זה הושקע מרץ לאין קץ, הושקע גם כשרון וידיעות רבות־היקף. פעולה רבת־גוונים ורבת־השפעה כזו אין למוֹד אותה במדת השלמוּת של המלאכה. בפעולתם של סופרים פּוֹרים במדה גדולה כזו יש משהו מן הטמפּוֹ המהיר של ‘עזרה ראשונה’. הם, העומדים תמיד בפרץ, נותנים לאניני המלאכה את האפשרות לעשות סייג, לבקש דרכים לעצמם, לגלות אמצעי־סגנון, ליעשות בתוקף שלימותם דוגמא לדור. קלוזנר בא קודם כל לספק את הצרכים הראשונים לתקופתנו. הוא לא נעדר אף יום אחד מן המערכה. על אם הדרך צופה תמיד. ארב תמיד לכשרון. וייזכר נא זאת: מעולם לא מנע את עזרתו ממנו. נהג תמיד דרך ארץ בכל מי שראה בו כח של יצירה. הוא עמד מוכן. תמיד היה מלא אותה התעוררות של חדוה לבנין תרבותנו, שכשהיא לעצמה היא כבר כח של יצירה והפראה.
ברכה ליוסף קלוזנר ליום הולדתו השבעים וחמש
איש ההיקף הגדול והעבודה העצומה עד ימי זקנה ושיבה, הוא מעורר התפּעלוּת גם באלה, שיש להם לא מעט לטעון כנגדו. תהיינה דעותיו הפּוליטיות מה שתהיינה – לא הן המעסיקות אותנו עתה בהעריכנוּ את מה שהעניק לנו, את רוב תורתו, את פּריונו המעורר השתוממות. כסופר מוּבהק, כעמל ללא־יגע, כאחד ממבשרי התחיה שנזקק לכל פּעוּלוֹתיה – הוא כולו איש הבניין וחלק לו בכל מה שנתקיים עתה בחיינו קיום אגדי. ואנו מחזיקים לו טובה על חיים פּוֹרים אלה – על כל מה שפּעל, שהכשיר, שראה: שהעז לראות.
הוא אחד מבניה של משפּחה קטנה זו, שהעמידה את המשמר הראשון, וששים שנות פּעוּלתו ויצירתו כוללות בעצם את תולדות הציונוּת הגדולה, זו שקיפּלה תחתה מקצועות לאין מספר, חייבה תפקידים לאין מספר. אין האפשרוּת בדברים מעטים אלה, שהם דברי ברכה יותר משהם דברי הערכה ממצים, אלא לעמוד על רגעים בודדים שבהם הפליא אותנו ביתרון כוחו, בשקדנותו, בכושר תפיסתו להיקף מרובה כל כך. במקום שהחיוּב הוא המכריע, רשאים אנו להבליט קודם כל וּבעיקר אותו; והרי אין זאת אלא פרשת־חג, סיכוּם־חג – משהו בעיקר אישי; אף אם אין אלה זכרונות במשמעות הרגילה כל עיקר.
*
צמיחתו של קלוזנר באדמת אודיסה, והוּרכב בו בלי ספק הרבה ממסורתה הטובה – ביחוּד, מן הזיקה הגדולה לבעיות תחיתה של האוּמה. ואף על פי כן, הוּא ביסוד תכוּנתו אחר. אפילו כתלמידוֹ של אחד־העם, שהפרה הרבה את מחשבתו בימי נעוּריו, אי אפשר לראותו אלא שוב בעיקר מאותה בחינה – שרעיון תקומתנו היה רעיון חייו היחידי, התמידי; שכל מה שעשה לא היה מכוּון אלא לצד זה. אבל – אודיסה היתה יותר מדי סטאַטית, יותר מדי ‘מסוּגננת’, כדי שיצטרף אליה צירוּף אורגני. יותר משעמד בתוכה, עמד בצדה, אם לא מחוּצה לה. אודיסה של מנדלי, של אחד־העם, אפילו של ביאליק, לא גרסה את מה שמחוּץ לדרך־הטבע, את האמוּנה ב’קפיצת־הדרך', בעוד שהוא שהיה דינאמי ביותר, לא הוּכשר להאמין בגאולה, הבאה ‘שעל־שעל’.
בזה נבדל מן החבורה שבאודיסה, שנראתה לו צוננת ביותר. ‘שמרנית’ ביותר. לפיכך היה רק הוא (חוּץ מביאליק), בין חכמי אודיסה – שסמך את ידו על טשרניחובסקי. עובדה זו בלבד מוכיחה, שהיה גמיש יותר מבני החבוּרה והוּכשר ביתר מהירוּת לקלוט את החדש, לחיות את החדש. את שירת טשרניחובסקי הערצתי מראשיתה גם בלא תמיכתו של קלוזנר; אבל מה שעשה לחיזוּקה כל ימי חייו השלים הרבה עמו גם אותי, שלמרות ידידותנו הקים אותי לא אחת כנגדו.
נפגשנו בפעם הראשונה באודיסה. כשנודע לי שבא מהיידלברג, חשקה נפשי לראותו. לא יכולנו בימים ההם שלא לראותו כפטרון לשירה הצעירה, אף שלא פגע מעולם ביל"ג והיה, כביאליק וטשרניחובסקי, אחד ממעריציו וּממסביריו המצויינים. אבל באודיסה נראה בודד. דווקא בוורשה, בקרבת פרץ, שבבתי שניהם היתה מזדמנת החבורה ‘הירוקה’, היה באוירה שלו. התלהבותו של פרץ רב־התנועה היתה קרובה לנפשו יותר מן המונומנטליוּת של מנדלי.
*
בבגרותו הראשונה הכרתיו עם קריאת המסה על שד“ל. אותה שעה נתגלה לי בסגולתו היקרה ביותר: בדבקותו באישיות מוסרית, בעל עצמיוּת חריפה. שד”ל, השוֹנה כל כך ממנו, בחדצדדיוּתוֹ, באיבה לתרבות הגוֹיית, נערץ עליו, משום שאי־אהבה זו לערכים זרים, לכל מה ש’אין בו לא פּרי כי אם פּרחים' – היא שהעמיקה בו לא רק את אהבת־ישראל, כי אם את הכרת הגניוּס הישראלי: את תורת ישראל, השקוּיה רחמי אדם. את שד“ל העריץ גם כאחד הראשונים בתקוּפה החדשה, שהקדימו לקרוא אותנו לשוב אל עצמנו. מחקריו על יהוּדה הלוי, כמחקריו בכלל, היו פעולות ציוניות מוקדמות; ואף התנגדותו לרמב”ם, לשפינוֹזה אין לראות אלא כקנאה גדולה לעצמיוּתה, למקוֹריוּתה של רוח האומה.
מסה זו על שד“ל הבליטה במידה רבה גם את עצמיוּתה של כותבה, אף שתבע כל ימיו הרחבת התחוּמין ולא גרס מעולם את הצמצוּם לא בערכין רוחניים ולא במדיניים. שד”ל היה לו הסמל של יהודי שלם, שעל ערכי עמו גאותו – שאינו מתבטל בפני תרבוּת זרה; ולכן הוּכשר להכיר את כל המאור שבתרבוּת שלו.
*
כוח ההסברה וכושר הבניין שבמסה זו – היכולת לרכז את החומר המפוּזר וּלמצוֹת את העיקר כמשנה אחת, כחטיבה אחת, נתגלוּ במדה מצויינת זו כסגולות־יסוד של כשרונו הספרותי, שעמדו לו במחקריו ההיסטוריים – הן בתולדות הספרות והן בתפיסתה של ההיסטוריה עצמה. רק בשנים האחרונות הפליאני בשתי מונוגרפיות שבחלק הרביעי של ספרו ‘היסטוריה של הספרות העברית החדשה’ – על ליליינבלום ועל יל"ג. שני מחקרים למופת, שמחברם רשאי להתגאות בהם. מי שיקרא את החיבור על ליליינבלוּם, ישתאה על יכלתו של המחבר לגשת גם כמבקר, גם כהיסטוריון (ואף היא אחת מסגולותיו החשובות) וּלהראות את כל גלגוליו של בעל ‘חטאות נעוּרים’ כאישיות אחידה – מחמרת עם עצמה ועם אחרים; כ’מתנגד' בעל התלהבות מוּסרית, מתמדת, ונאמנה לעצמה עד הסוף; כאדם לוחם לאמתו ולוחם לעמו, שלא ראה בטובה כל חייו וידו, שתיקנה את מהדורת כתביו שיצאה כבר אחרי פטירתו, לא רפתה גם כשידע שימיו ספורים. זה הפּרצוף החמוּר והמלבב כל כך – תואר כאן מתוך הבנה נפשית וּמתוך ידיעה שלמה, ביד סופר־אמן, ואיני יודע ספר, שיקרב אותנו יותר אל ‘הליטאי הפרוזאי’ הזה, שהסתיר המון שירה בלבבו הנאמן.
אוּלי עוד ביתר הצלחה העביר לפנינו – פּרשת חייו ויצירתו של יל“ג – לא רק של המשורר והמספּר, כי אם גם של הפּוּבליציסטן, של הלוחם לעצמו והלוחם לדורו. זאת הדמוּת המרכזית של ההשכלה, שכוּלה עצמיוּת, כוּלה בליטה. עוד יותר מאשר במחקר על ליליינבלוּם השתלט כאן על החומר המרובה והמפוּזר (הפּובליציסטיקה, שטרם כוּנסה), והציג לפנינו אישיוּת כבירה וּמוּצקה זו בצבעה היסודי וּבבני צבעיה, בהכניסוֹ אותנו אל עולמו של אדם צלוּל, רב־כוח ורב־מכאובים זה. ביל”ג המשורר עסקתי בעצמי הרבה, ואף־על־פי־כן – בלעתי בצמאון את ־י החיבור הזה, שהשלים את הדמוּת הרבה. ביד סדרנית, אדריכלית, הוּקם בניין זה, והוא עד עתה ה־ המצויין ביותר בספר ההיסטוריה של הספרוּת העברית החדשה, שכפי שנודע לי יצאו עוד שני חלקים בקרוב.
לא הבאתי דוגמאות מן המסות על ספרותנו הצעירה, שהן ידועות לכל קורא. הוא הראשון שהודיע את טיבם של ביאליק וטשרניחובסקי, שהיה בן־לויתם כל ימיו וקבע את קוי־היסוד של יצירתם. ידוּעה מלחמתו הקנאית לטשרניחובסקי, שלא רק באודיסה, כי אם גם בוורשה, המודרנית יותר, יצאו עוררים עליו; ואפילו אדם כפרישמן (על פרץ היה מקובל מאד) פגע בו קשה (בלי לקרוא בשמו) באחד ממכתביו על הספרות.
לדור גדל־כשרונות היה המבקר, ואף אם לא נקבל כיום את כל דעותיו, הנה הרבה האיר, הלהיב, הנחיל לתקופה רבת־תסיסה זו, שעמד בלב יצירתה וחי את חייה.
*
אחד מספריו שהערכתיו ביותר היה מחקרו על ישו הנוצרי. עצם העובדה שהיה פרי עבודה של שנים רבות, מוכיחה שלא היה זה דבר שבמקרה, כי אם חקירה מתוכננת, קשוּרה במרכזי החזיונות של היהדוּת, שהעסיקו אותו, כמשיחיוּת, כמעט מן היום שעמד על דעתו. מתוך קנאוּת ליהדוּת עמל להראות את כל הופעת ישו כפרי התפּתחות של היהדוּת המקורית, שרק פאוּלוּס הפסיק את צמיחתה. הספר גם מבחינה ספרותית בעל איכוּת בולטת. כאן חקירה מוּארת, מוּסברת, שהקורא נמשך אחריה, קולט אותה קליטה טבעית, בלתי מאונסת אף במשהו. ואל נא נהיה מקלים ביכלות זו של הרצאה צלוּלה, בעלת קצב משלה, שהיא אמנות מיוחדת במינה ואין היסטוריון אמיתי שלא חונן בה.
*
את אמנות ההרצאה הזאת, שאני מעריך אותה ביותר, אף שהיא נראית לפעמים רהוטה ביותר, גליתי ביחוד במסותיו ההיסטוריות, שנאספו בספרו ‘כשאוּמה נלחמת על חירוּתה’. לידי התפעלות ממש באתי מן המאמר ‘צלם בהיכל’, שפּשטות הסיפור ביחד עם הניתוח ההיסטורי החריף עושים את המסה הזאת דבר לדוגמה. ודאי שנסתייע הרבה במקורות של פילון ויוספוס ועוד, אבל עשה מהם צירופים מאירי־עינים. הוּבלט ־ בהיסטוריה על כל דמויותיו – על כל משמעותו האיוּמה לזמננו. על פי יצירה קטנה זו בלבד ניתן להוציא משפּט על קלוזנר ההיסטוריון.
הסגוּלה המופלאה לטפל במשך חיים ארוּכים בהמון עניינים, שבסופם הם עולים לעניין אחד, עושה את האיש לדמוּת ריניסנסית, ואנו מברכים אותו ביכולת העבודה הפינומנלית שנתברך בה עד עתה, שתהא מפארת את חייו עוד ימים רבים.
ליום הולדתו השבעים וחמשה
אין צורך להוכיח למי שהוא, שטשרניחובסקי היה משורר אוניברסאלי – אוּלי האוּניברסאלי ביותר במשוררי ישראל; כי אם ראוי להדגיש בכל לשון של הדגשה את היסוד היהודי, העממי, שהיה חזק בו מאד, אף שנראה כ’גוי' בגבורתו. בלעדיו לא היה מגיע לידי הישגים גדולים בפואימה, בבאלאדה (‘ברוך ממגנצא’, ‘הרוגי סירמוניה’, שהן ממיטב יצירותיו); בלעדיו היתה האידיליה חסרה קסמה המקורי, צביונה המקורי ביותר.
על האידיליות של טשרניחובסקי דובר הרבה. לדורי היה אולי בראש וראשונה משורר האידיליה. יום שבו נתפרסמה ב’ספר השנה' של סוקולוב האידיליה הגדולה הראשונה שלו ‘ברית מילה’ הוא בלי ספק תאריך גדול בשירתנו החדשה. ה’מתמיד' תפס בודאי את הדור בהיקף רחב יותר. זאת היתה שירת הפרידה מעולם חביב, אך פורש והולך. צליליה היו שקויים עצב עמוק, נפש דורות. ‘ברית מילה’ סמנה התחלה. זאת לא היתה עריגה על עולם רחוק, כאידיליה המקראית של ההשכלה; אף לא אידיליה פתטית־רגשנית (כתיאורי העיירה של ברוידס ב’שתי הקצוות'), ואפילו לא כ’שירת הזמיר‘, שהילד עוד רואה את מראות השדה והיער דרך אספקלריה תנכ"ית. לפי תכנוֹ היה זה הווי יהודי קרוב, מסורתי, שרשי, ורק שמשהו כפרי היה חופף עליו. החצר של ר’ אליקים השוחט, מראה התרנגולות הפורשות עם שעת מנחה ללינת־לילה, ‘מכרכרוֹת משלב לשלב’ כ’מתישבות בדעתן: הלעלות בסולם או לחדול' – בכל הריתמוס הזה אין מן הבהילות העירונית. כאן לא מתיקוּת אידילית ולא חגיגיוּת והתרגשוּת, כי אם התבוננוּת אטית וּצלילות – חוסר בהילות. ר' אליקים השוחט הוא דמות ציונית, לא משום שהוא מהרהר ב’קונגרסים ובבנק‘, כי אם משום שהוא רואה מתונות, הוגה מתונות. רק אנשים מסוּג זה הוּכשרוּ לחיים חדשים. ר’ אליקים המגהץ את גליונות ה’צפירה' לאטו, מתבונן דרך החלון בעופות החצר, כשהוא עוקב אחרי תנועות התרנגול החביב עליו – הוא אחד היהודים המעטים, שהמשורר נהנה מכושר ראיתו, ואף שיש ונתגלה בו כלשהו מן האדם הפייארברגי האלגי (‘ישמח לבנו לבא, וידוה להולך וחולף’…), הוא מתפעל מחנא, ילדו השובב, היודע לעמוד בפני ה’גוי' וּלהתכתש עמו. לבו ידוה לישן המסתלק, אך הוא יודע שהגיע שעתו להסתלק.
אנשי טוּדילה אלה, כל כמה שהם נטועים בלב ההוי הישן, הם בעצם אנשים חדשים: כאלה הם אליקים השוחט, גיטל הרבנית, ולא כל שכן – ולולה התמים מ’כחום היום'. לא רק הנער טהור־העינים, שלבו מתלהט לשמע סיפוריו של המשולח מארץ־ישראל, כי אם גם גיטל, אלמנת הרב, קרובה בלבה לרייזל, נכדתה המהפכנית, יותר מאשר לכל בני העיירה.
הרי גם הדבקות בחדש, כהתקוממות לישן, אינן צומחות אלא מלבבות עשירים, מלבבות אוהבים. השנאה עצמה למשעבד היא פרי ראייה גדולה, זו שאהבה ואמונה עמה. שעמו היא היא הולכת ונוצרת.
*
אילו היה חי עמנו כיום, היינו חוגגים עתה את חג השבעים וחמש להולדתו. לפי יצירות התקופה האחרונה (‘הרוגי סירמוניה’, ‘עמא דדהבא’, ‘כוכבי שמים רחוקים’) גם לאחר שדמו, זה הדם הטוב והבריא, נפסד לאין תקנה, – היתה בודאי נמשכת פריחה זו והיה זוכה הוא, היינו זוכים אנחנו שישיר לנו את שיר ההגשמה – ההמשך של ‘מנגינה לי’:
וְכִבְשׁוּ אֶרֶץ בְּחֶזְקַת יָד
וְנֶאֱחַזְתֶּם בָּהּ
וּבְנִיתֶם בִּנְיַן עַד לַדּוֹר,
לַדּוֹר הַקָּם, הַבָּא!
זאת הפריחה האחרונה, הפרידה הנפלאה מן הכוכבים, בשעה שהעולם האהוב כבר הלך ונבלע בלוע הליל – היא תמיד התופעה המכאיבה וּמרנינה ביותר בדמות טשרניחובסקי. היא הוכיחה, שהצמאון לשיר היה עז בנפשו מכל פחד הכליון, הודאי, שצלו כבר היה נטוי עליו. מי שראה אותו בימיו האחרונים ידע, כי ההוויה האחת שלו היתה השירה. בפגישה עמו הממה אותנו הכמישה, שגדלה מיום ליום, אבל בשיר שכתב באותם הימים לא נס עוד ליח העולם ולא נגעה יד הכמישה גם בקצהו.
כה ברכה עינו הנדיבה את הכוכבים בהתרפקה עליהם ברגעים האחרונים:
בְּרוּכִים לִי כֻּלְּכֶם הֱיוּ, בַּאֲשֶׁר תִּהְיוּ
חֲבִיבִים.
אותם הכוכבים שהיו עדים לעלית עמו ולירידתו – שהם עדים כיום לעליתו החדשה – אליהם הוא פונה בשיר הפרידה האחרון ושואל לגורל עמו:
אַתֶּם רְאִיתֶם מִלְחַמְתּוֹ. אַתֶּם רְאִיתֶם אֶת גָּדְלוֹ,
אַתֶּם רוֹאִים בְּעָנְיוֹ. בָּכֶם נִצְמְדוּ יַחַד
עָבָר וְהֹוֶה וְעָתִיד. הוֹי, הַמַּרְחִיקִים כֹּה לִרְאוֹת,
אוּלַי רוֹאִים אַתֶּם גַּם עַתָּה עֲתִידוֹ, הַגִּידוּ…
כה ראה את עצמו, כמו באביביו הראשונים, נטוע באדמת אלהים, והפליא אותנו בפריחה האחרונה, שבכל העצב שהיא נושאת עמה, היא תמיד היפה בפריחות.
*
התופעות הגדולות של סוף המאה שעברה כמנדלי, שלום־עליכם, פרץ וּברדיצ’בסקי – היו כולן מיוחדות במינן, משהו לא־צפוי. אבל שני המשוררים, שקמו לאומה – ביאליק וטשרניחובסקי, היו ההפתעות הגדולות ביותר. רק תמול־שלשום היו מנתרים עוד על הר־השירה־העברית אנשים נטולי קול, נטולי כנף, היו מצפצפים ביער השומם – ביקשו לשיר, וכוח לא היה, ולא היה חזון.
איך קמו בבת אחת כמעט יחד עם הצפצפים האלה אדירי קול, מרניני עולם כביאליק וטשרניחובסקי – פלא הוּא ויהי לפלא! כן, קדמו להם פרישמן, יעבץ, בוקי בן יגלי. אבל הם היו אחרים – הם היו המשך, לוּ גם, כמובן, בתוספת כוח, בתוספת חן, כמאַנה, שפירא, שבישרו שמשהו עומד להתחדש, בעוד שביאליק וטשרניחובסקי הביאו את החדש, הודיעו שעם חיבת ציון הלך ונתלבלב לב האומה. המשורר הוא תמיד האות הנאמן שאמנם קמו הדברים ויהיו.
ההפתעה הגדולה ביותר היתה אולי טשרניחובסקי. ביאליק היה יהודי יותר, כואב יותר. טשרניחובסקי היה כולו, גם ביגונו, ‘כנף רננים’. כשבאה לידי המחברת ‘חזיונות וּמנגינות’ התנגנה כולה תיכף בדמי – נוסף לי בטחון, שבא משהו אביבי; שאפשר לכתוב שיר מודרני בעברית. היו במחברתו של הפייטן הצעיר כבר כמה בלדות שלמות. כמה תרגומים נפלאים; אבל שכנעו דוקא שירי האהבה הקלים, שכפשע בינם וּבין שירים שנועדו לאלהים. בהם צלצלו נעוּרים. היה זה אותו ‘בוסר’ טוב, שהוא לפעמים עדיף מן המבוגר. השירים ‘הציוניים’ שבמחברת א' נראו לנו רפים למדי; אבל היא נחתמה בשיר חזק, שמתוכו נצנצה הכרה טרגית מוקדמת של עמידת המשורר באומה (‘נטע זר אַת לעצמך’) והוא היה מן השירים המצוינים ביותר שבספר הקטן. היה זה מעין מנשר פיטני, – הודעה, שאנחנו שרים לא לכם, ההולכים, הדבקים בצללים, כי אם לאלה שבאו עמנו, שיבואו אחרינו.
מבחינה זו היה זה ספר שירים ציוני – מבחינת ההכרה, שהקרח זז, ש’ישוב עוד יפרח העם‘. ‘אני מאמין’ הביע זאת גלוי, ואף שהוא מדבר כאן על משורר, העתיד לבוא, ש’מעל קברו לו לצעיר / פרחים ילקטו לזר’ – הנה לנו הגה ברור, שהוא עצמו אותו משורר שעל בואו נבא.
במקום אחר ידוּבר באריכות יותר מה היה לי טשרניחובסקי, אבל אי אפשר גם כאן שלא לרמז על שמחת היצירה שבאה עמו לכל הדור. ביאליק זיעזע אותנו ביתר עוז. שליחותו היתה זאת. טשרניחובסקי הפריח, הרנין, נטע אמונה. עם הופעתו חזק הרצון לכתוב עברית. רק עברית. לכתוב בעברית זו, שבה נכתבו ‘חזיונות וּמנגינות’. כוח משיכתו היה בזה, שבא מבית מדרשם של משוררי עולם ועם זה היה משורר יהודי – משורר שראה בחזונו את היהדוּת העולה.
ואמנם עמו עלוּ ערכי היהדוּת החדשה, זו שהוא הגשים.
זכרונות והרהורים ליובל הששים
[א]
נפגשנו ראשונה בוורשה. שנים מעטות לפני מלחמת העולם הראשונה. זוכר אני יום חורף עז, לא־ורשאי. העיר כולה, על רחובותיה וּשדרותיה, עוטה כפור כהה, עגום, מזוהם, – כפור של כרך. כשנכנס סמילנסקי והוא לבוש פרוה רחבה וּבכיסה הדפים העצבניים־הלוהטים של ‘תולדות אהבה אחת’ – היה זה קונטרסט משונה מאד. אך כשישבנו עמו בחדרי ואני שמעתי בצמאון־נפש את דבריו על ארץ־ישראל, נשכחה הפרוה ונשכח החורף הזועם שהכהה בחלונות. הרגשתי את עצמי באיזור חם כולי; וּכשקראתי אחר־כך, בהשארי לבדי, את ספורו, האמנתי כי אני עדיין שומע את קולו…
מעטים הם האנשים שריתמוּס אחד להם בעל־פה וּבכתב. מנדלי, פרץ, פרישמן – כשהייתי שומע אותם מדברים, נדמה לי תמיד, כי הם קוראים לפני השומע את יצירותיהם על פה… ברם, כאן היה הרושם הפוך: כשקראתי את כתב־היד, נדמה לי שאני שומע את הקול המדבר.
אני נוטה לראות בסגולה זו את קו האופי הבולט ביותר של סמילנסקי. הוא כותב כשם שהוא מדבר. זה מעיד על טבע. קודם כל על טבע. הוא אינו מבקש בטוי, אינו נלחם לסגנון. אינו זקוּק לכך. הדם אינו מסגנן. והוא קודם כל שומע אל דמו.
זה היה כח אחר. אדם אחר. בוורשה הספרותית הייתי מוקף אנשים אחרים. שם הסגנון קדם לאדם. קדם לחיים. כאן הבחנתי את קולה של ארץ־ישראל המתהוה. זו, שאינה עוד סגנון.
[ב]
שלהי קיץ של שנת תרע"ב. מדרכות תל־אביב הצעירות מלבינות כולן בשמש שלאחר הצהרים. הים מכחיל רחוק, מעבר לתלי חול מצהיבים, וצל עוד אין. לא הסכנתי עוד לחרבוני מזרח אלה, ואני מתהלך כמבולבל מלובן מכאיב זה, הנתך בלי הרף לתוך עיני. כשאני יוצא מחדרי, החום לופף אותי בנשימת להט זו, שאני ירא – עוד מעט יחרך שער ראשי, ועובר כמעט במנוסה מרחוב קלישר, ששם דירתי הארעית, אל רחוב השחר, מקום ביתו של ש. בן־ציון. ואף על פי שאין זה אלא מהלך של רגעים מעטים, אני נופל בלי נשימה לתוך אולמה האפלוּלי והצונן של הדירה המרוּוחה.
באפלוּלית האולם אני מבחין תחלה רק את ש. בן־ציון, המתהלך לו, דרך חירות, בפיג’אמה בהירה, כשנעליו נתונות בתוך סנדלים רכים, אבל בעל הבית ממהר וּמעיר את דעתי: ‘כלוּם אינכם מכירים זה את זה?’ אני נותן את עיני בפנת הספה ורואה אדם יושב. אני מכיר בו מיד: סמילנסקי!
זאת היתה פגישתי הראשונה בארץ. נפגשנו כידידים. לא היתה כל מחיצה בינינו. יש בפשטותו, בגלויותו, בכל דמו תמיד משהו מושך, קובע קרבה מיד. אנו יושבים וּכאילו ממשיכים את שיחתנו הוורשאית. עסקי ספרות ועסקי ישוב – ענין אחד לו הם שניהם. הוא אינו מבדיל ביניהם. איש־המעשים הוא ואיש־החלומות. מי שחושב, כי שני הפכים הם, טועה מאד. אישיות יוצרת מורכבת תמיד משניהם. אבל הוא, שנלחם כל ימיו לאדמה, אינו מתפעל התפעלות שלמה אלא מן הקרקע המצמיחה חזון. בתפיסתו הקלה הרכב בריא של חריפות עירונית, מורשת דורות של אנשי ־מטיה, עם מעשיותו הזעומה מעט של כפרי, שאין עינו שוהה אלא על הקרוב, על שטח הקרקע המצומצם. שפע של רגש כאן, שפע של כח, אבל סמי מכאן כל הפשטה, כל מטפיסיקה, – כל מה שמרחיק מן ההגשמה.
אני מסתכל בו וּבש. בן־ציון. איזה הפכים! מצד אחד האמן – אדם מעודן וּמסוּלסל כולו, מקשיב ובוֹחן וּבוֹדק כל הגה, כל ניב – אדם ממית את עצמו באהלה של יצירה; וּמצד שני אדם שזוּף־פנים, מעורטל כולו, שאינו נוהג עידונין לא בעצמו ולא ביצירתו, אדם שהוא יוצר תוך כדי מעשה ועושה תוך כדי יצירה, ללא ליטוש, ללא בדיקה בצורה וּבלשון, והוא אדם שנשימת חיים עזה ממלאה כל פליטת־עט שלו, שכל יצירה שלו – ותהא גם פגומה מבחינת האמן – זכאית, כיון שגם הפגום בה שופע חיוּת.
[ג]
אפשר, שסופר ‘מובהק’, סופר ‘לפי כל דרישות השולחן־ערוּך’, לא היה מעולם. אמצעיו היו תמיד מצומצמים וסגנונו – בלי סייג, בלי משמעת. דומה, שלא הקפיד מעולם על טיב הבטוי, על הרכב הבטוי. אבל הקול, קול לבבו תמיד, בעל צורה וּבעל צביון משלו היה תמיד. הלך קל, בלי מטען מנוסח, בלי כובד מיוּתר. היו לו כל המעלות של לא־סופר, של אדם שכתיבתו ארעית – שאינה טבוּעה לעולם בחוֹתם המלאכה.
עטו הקל והמהיר עט ליריקן. כל יצירתו כולה אינה אלא מעין אבטוביוגרפיה. מעין שיחת־לב ארוּכה. הליריזם המחיה ממלא ממילא כל חסרון, מרפא כל בדק אמנותי. אנשים כאלה אינם אדריכלים לעולם. סמינלנסקי אמנם כתב גם רומן, וזהו, כמדומה, הדבר הרפה ביותר שהוציא מתחת ידו. כל מה שאין בו מצבע הלב, מוידוּי הלב, אינו מטבע כשרונו. לב מלא זה, הרונן תמיד, המסוּער תמיד, – רק כשהוא נאמן לעצמו אינו נכשל.
משום כך הוא מושך ומתעוֹרר וּמגרה תמיד; משום כך הוא סופר שדבריו נקראים תמיד. יש בניבוֹ מאותה חיוּת, מאותה נגינה טבעית, שהיא מרתיעה וּמשפיעה. משום כך ישמשו ספריו חומר חנוכי מצויין לעם ולנוער. מי שיחפוֹץ לשמוע את לב החלוצים הראשונים, את לב התקופה בדברה – יקרא קודם כל את דברי זכרונותיו.
מה שפוגם לפעמים ביצירתו הבלטריסטית־האימוציונלית החזקה הנוטלת ממנה אותה צלילוּת מצננת, שבלעדיה אין הבחנת־אמן, היא המוסיפה לו כח וּמגדלת את השפעתו כפּוּבליציסטן. כאן הוא מתגלה כולו כמו־שהוא: אדם שכולו טמפרמנט, כולו רגש לוהט. כאן אינו לגמרי תופש־עט, כי אם טריבון עממי, המקנא קנאת הישוב, שנפשו סולדת כולה מכל טפת מרץ מבוזבזת ללא פרי, מכל אפשרות של התבצרות ישובית שאין משתמשים בה בזמנה – פטריוט עברי אמתי, בלא אותו כיעוּר קולני שמתלוה על הרוב אל כנוי זה בימינו. כל מה שאחרים תופסים באנליטיקה מתונה, תופס הוא בהגיונו הרותח. הוא אינו איש המחשבה הצוננת. הרגש והמחשבה מתפרצים אצלו בבת אחת. מחשבה שלא נתלהטה, אינה אצלו בכלל בטוי.
לפיכך הוא מגיע גם בדברים שבשירה לבטוי־אמת רק כשהם מטלטלים את לבו טלטלה חזקה. יש ברשימותיו מן המחזור ‘מולדת’ פרק־זכרון אחד ‘בוטיחה’, שכל חזון האדמה הגואלת בא בו לידי בטוי יותר מאשר בכמה פואימות. הרשימה הקטנה הזאת מלאה כליון נפש כזה לרגב אדמה והיא כתובה בפשטוּת אלימנטרית כזו, שעד היום איני יכול לקרוא אותה בלא המית־לב חזקה.
כמה שמחתי אז על הרשימות האלה, שנתפרסמו, יחד עם ספוריו מחיי הארץ, ב’מולדת'! ולא רק משום שכמעט רק הם ספקו בימים ההם לירחוני את הספור הארץ־ישראלי, והסירו מעלי במקצת את התלונות הצודקות והלא־צודקות כאחד על חסרון הוי שבמולדת, כי אם משום שהם היו באמת ספונים רומנטיקה יקרה של אהבת־נוף ואהבת־מולדת, והם שהרנינו והסעירוּ אז את הלבבות הצעירים, – ביחוד בגולה.
אין ספק, שהרבה מספוריו שקויים לחלוחית רעננה של קרקע וכמה מטפוסי ארץ־ישראל החדשה נתפסו במכחולו תפיסת־אמן מהירה ונאמנה; ודאי ש’בני ערב' מלאים הרבה דמיון וּרננה, ועם כל מה שהם נראים אוריריים ביותר, אקסוטיים ביותר, קלטו, ביחוד במחזור השני, הרבה מן ההוי הערבי הנאמן וטפוסיו הערביים ישארו גם ברומנטיותם כזכרון לפגישה ראשונה בינינו וּבין העם יושב הארץ – בעוד תפיסתנו מלאה תום ועיננו – צמאון־נוער למראות. אך מה ידמה לשירה האנושית, שירת הרחמים וההערצה, שבזכרונותיו על גבורי חדרה, אשר ביניהם התהלך ועל חייהם ומוֹתם ספר בניבים שקוּיי דמעות ואהבה כאלה!
האין ביצירה מעין זו מה שלמעלה מכל ספרוּת?
[ד]
אכן את סמילנסקי המשורר הכרתי לכתחילה מחוץ לספרות. בימים ההם, כשזיו הבדידוּת עוד היה שרוי ברוב פנות הישוב, וחלל־הימים, נדמה, היה רחב ביותר, בן־קבול יותר, היו האנשים קרבים יותר זה אל זה. היתה שהוּת להתבונן בנוף וּבאדם יותר, להקשיב יותר, לקבל ולתת.
הנה ערב על שפת ים יפו. ערב קיץ. אנחנו יושבים לפני בית־קפה. עטרה של אופל עמוק, רך מכל רוֹך, עונדת לראשינו. הלילה רבץ על כל האדמה, בלע ים ויבשה. אך המים הולכים וּקרבים אלינו בלי הרף. כיצורי־סוד צפים גלים זה אחר זה מתוך התהום, וּכעין זוהר־חידוֹת נופל עליהם ונבלע עמהם, כמתגלגל אל העומק האפל; ואנחנו שומעים לרגלינו את גלגולם החשאי. זה כבר התרוקן בקבוק הבירה. זה כבר נפסקה שיחתנו. ואף על פי כן נדמה, שהיא נמשכת בלי מלים, שאנו שותפים שנינו להקשבה, שותפים להרגשת ההוד הלילי האפל, – לאותו אושר פלאי שהאפלה הרחבה נשאה אלינו ממרחקי אין־סוף.
מוזר עד כמה הרגעים המופלאים ביותר, רגעי התגלותו של נוף המולדת, קשורים אצלי כמעט כולם בו. הוא אשר לקחני ביום כסלו אחד בעגלתו הכפרית לפנות ערב והביאני לרחובות תחת שמי־ענן נמוכים־כחולים, וּבשבתי עמו ראיתי בראשונה את כרמי ראשון דרך רשת דקה של גשם חמים. באותה עגלה מוצעת שחת עברתי עמו בפעם הראשונה את הרי־יהודה בלילה לנוגה סהר אדום, אשר שיוה לזיתי העמקים זוהר אגדי; עמו ראיתי את כוכב־השחר המפרפר על גיא הגנים הטלול של מוצא, חרדתי לקראת זריחת החמה הראשונה על סלעי ירושלים… לא מקרה הוא, שחויות גדולות ויקרות קשורות באדם אחד. בקרבת אדם יש משום גלוי, כשם שיש משום כסוי. בלוית סמילנסקי הייתי עם רע והייתי גם עם נפשי לבדה. עמו יחד כאילו נתגלה הנוף יותר, כאילו קרן אור פניה של המולדת יותר.
לא אשכח לעולם את רכיבתנו ליריחו דרך עין־פרה וואדי־איל־קלט – אותו יום שמש אביבי ארוך בבדידות הרים, במשוך קול המעינות על פני דממת שדה וּמדבר, ואנחנו רוכבים במשעולים צרים זה אחר זה והדממה גם בלבנו כאוצר־אלהים יקר! בספרו אחר כך על נסיעה זו רמז על ‘כשרון השתיקה’, שאין יופי גדול, יופי שלם בעולם בלעדיו.
[ה]
מאז עברו ימים רבים. אבל סמילנסקי לא הזקין. אנשים כאלה משתמרים. אולי דוקא אי־המנוחה – היא השומרת עליהם. כששבתי מאירופה לאחר המלחמה ראיתי עוד את סמילנסקי במדי־הגדוד. וּבבוֹאי לגור ברחובות היה עולה אל ביתי לפעמים בערבים לשבת עמי באכסדרה וּלהקשיב אל דממת השפלה עד שעה מאוחרת. נראה אז עיף וּמאוּכזב מעט. אבל כל פעם שהיינו יוצאים מחוץ למושבה, מעבר ל’גבעת האהבה', במקום שם האפיל־האיר העמק הירוק, ואנחנו הקשבנו בצל הפרדס לרחש הצמיחה, שוב האיר ברק עלוּמים את עיניו. הוא היה עוד אותו בן שבע־עשרה, שבא ממישורי אוקראינה, קסוּם־מולדת וּקסוּם־עבודה, לזרוע, לטעת, להצמיח אושר; – זה שהאמונה גדלה בלבו במדה שהספק חתר תחתיה…
לזקנה מנוונת לא היתה שליטה עליו.
*
האהבה הזוכרת
קורא אני תמיד ברצון את משה סמילנסקי. יש תמיד משהו, החופף כאור מיוחד על דבריו הפשוטים, הנאמנים. מיוחדה במינה היא כתיבה נובעת זו, ללא התקשוּת, ללא התגדרוּת בצורה, בלשון־כתיבה הממצה על פי דרכה, במינימום של אמצעים, את העיקר. דומה, שכתיבה טבעית זו היא המושכת, המשכנעת ביותר. אתה שומע גם את קול ההגיון כאן כקול הלב. והלב לא יכזב לעולם.
קסם מיוחד לדברי זכרונות, שהוא כותב. על סוג ספרותי זה, שהוא עלול כל כך להכשיל, הטביע חוֹתם מיוחד. חותם של אמת, של לבביוּת, של געגוּעים על דברים שהיו, על אנשים שהיו. בעיניו קנה־המדה לערך הישוב, לעתידות הישוב הוא קודם כל רמת האנשים שהעמיד. אין מספר לאנשים, שעמם חי, עמם בא במגע קרוב. עמם היה עד ראיה לאומה חדשה, שקמה על אדמת ישראל. יש לו חוש ריח מיוחד לאנשי־עליה, ביחוד לאלה המתיחשים על ‘משפחת האדמה’. באלה דבק במיוחד. ראה את עצמו שותף לחייהם. חייהם הם חייו. בדברו עליהם אתה חש את רגשי ההודיה לגורלו שהקרה אותם לפניו, שעמם ארח לחברה בדרך חייו הקשה והנפלאה. כל אלה היו אנשי בריתו ועל כן עקב אחר חייהם, אחר מעשיהם, אחר כל עליותיהם וכשלונותיהם. כל פרט ביוגרפי מסוג אנשים זה חי ושמוּר בזכרונו, כפרט מחיי עצמו. עליו גם ידע לספר כספרוֹ על חיי עצמו. מה שאירע להם אירע גם לו.
את מחרוזת הדמויות שנאספו לתוך ספרי ‘משפחת האדמה’, פרקי היסטוריה ופרקי שירה אלה, שבהם האיר סמילנסקי את חייהם הדרמתיים של בוני הישוב באור יקרות, אני רואה כאחת היצירות המופלאות ביותר, החיוניות ביותר. היא מספרת על שבחי ארץ־ישראל בחדות לב שאינה פגה. על פי ספרים אלה ילמדו הדורות הבאים להכיר את הראשונים לגאולה, אלה שנשאו בקרבם אור אהבה ושפע נפשי למולדת שזה עתה נתגלתה לפניהם.
קראתי לא מזמן שלש רשימות ביוגרפיות שפירסם ב’הארץ'. בהן מסופר על אישים, שאת שמעם לא שמענו, והוא יודע לגלות בהם, בחייהם, במידותיהם פלאי פלאים. אתה נוכח שוב, שאין אדם רואה אלא מהרהורי נפשו, מאור נפשו. מפליאה זאת ההתפעלות לגורל חיים שאין בהם תפארת חיצונית; זאת ההכרה, שחיים גדולים כלולים לא דוקא במאורעות גדולים כי אם באותה התרכזות להויה טהורה, באותה אחדות פנימית, שהיא סימן ראשון לחיים מבורכים.
בכוח האהבה החיה את הדור אשר עמו גדל, עמו סבל ועמו נגאל.
האהבה היא הזוכרת.
בקור אצל משה סמילנסקי
לאסתר
היה זה רעיון טוב, שנצנץ בי לפני כמה שבועות, לבקר את משה סמילנסקי, שזה כבר כלתה נפשי לראותו. אשתקד, כשהיה שוכב בעיר חולה וכואב, נמנעתי, וגם אסתר רעיתו, מנעה אותי מלראותו – עד כדי כך גדלוּ יסוּריו, שלא היה לפי כוחותיו לקבל גם ידידים. אבל כשאירע נס והוא שב אל החיים, זכרתי אותו, ויום אחד נפניתי (הלא נפנים אנו בכל זאת לפעמים לעשות מה שצריך להיעשות) וּבלי שהיות קמתי והלכתי לרחובות על מנת לראותו.
היה זה יום טוב לי. לא רבים הם האנשים, שנפשי קשורה בהם כבאותו האיש, שצמח מלב הישוב ועם הישוב, והוא אחד מאישיו המופלאים ביותר כסופר וּכבונה – כאדם שחי כל יום התהווּתנו זה ששים שנה.
לא ייפלא, שרוחי היתה כך טובה עלי בעברי את שדות האסיף, החביבים עלי גם בכמישתם, וּבהתקרבי אל הגבעה הקטנה, שעליה עומד ביתו. עם כניסתנו אל חצרו נשמה עלינו מיד רחבות כפר – אותה צלילוּת יקרה המפעמת את רוחו ואת יצירתו כולה.
לא אכחד, כי היו לי גם כמה חששות לפגישה זו. אמנם ידעתי את החיוניות שבאפיו – את כוח החיים המבורך, שניחן בו מאז התהלכוֹ כעלם רך בשדות חדרה והמות קוצר מימינו ומשמאלו, עד האסון שמצא אותו בתאונת הדרכים הקשה, זו אחריה כאילו גדלו כוחות נפשו וּבמשך שנים הפליאני, כסופר, כעורך “בוסתנאי”, בשפע רוחו וּבפריון יצירתו. גם כיום, לאחר כל מה שהיה לו, הרי כל שורה שלו מלאה רטט לב, לחלוּחית שאינה פוסקת. בכל זאת, נתקרבתי אל ביתו לא בלי מבוכה: מי יודע מה מראהו, ואיך תהיה פגישתנו לאחר המחלה שפגיעתה בו היתה כל כך קשה.
לשמחתי, לא נתקיימוּ כל חששותי. מצאנוהו יושב שאנן בחצר, בצל אילני־ענק, והשדמה הרחבה, המאירה בלובן שבליה, משתרעת כאז בזוהר שמש כולה. היתה הרווחה מאז, צלילוּת הרוח מאז. פניו שנחתם בהם עד היום מתום העלם, לא נשתנו בקוום היסודי. והשיחה בינינו היתה קולחת, למרות הכל, בלי מעצור ולא בלי בדיחוּת הדעת.
לא השליתי את נפשי, כמובן – ש’הכל כדאשתקד‘. את יסורי הגוף, שהם גם יסורי הנפש, יודע רק הוא. אבל יש מגבורת החיים, מגבורת האדם בעמידה זו. היא מעידה לא על שעת נסיון זו בלבד, כי אם על כל הנסיונות המרובים שנתנסה בהם האיש, ושעמד בהם בחייו. הלא הוא מה שסיפר במאור לב וּבפשטות לב בספרי האבטוביוגרפיה שלו, בהם הגיע, כמו ב’משפחת האדמה’, לצירוף אמת ושירה כזה שעל פיהם יכירו דורות באים איך בנה קומץ אנשים, שלבם היה מלא שלהבת־יה, את הארץ הזאת. אכן מאדמה דשנה וּבריאה צמח האיש.
תוך כדי שיחה, סיפרתי לו על רשמי ספרו ‘בין כרמי יהודה’, – בעיקר, על דמות שפרה אחותו, נפש זכה ואמיצה זו, שנשרפה באביב נעוּריה – דמות שכל כך עלתה בידו! מה נפלאו ־ים אלה שבספר! נבצר ממנו לדעת מה כוח הקסם שבהם, בעוד שאיננו מרגישים כמעט באמצעיהם החיצוניים. שום ניתוח לא יגלה מה נפח חיוּת מלאה כל כך בדמות שפרה, שזכור נזכרנה לעולם!
*
בדרך שובי מרחובות הוספתי להגוֹת בו מתוך חיבה והתפעלות. חשבתי: סוד רעננותו הוא עושר נפשו, – מה שהרבה לחיות, לסבול, לאהוב. שום סממנים של יופי לא ישווּ באלה!
מסביב השתטחו שדות, שדות תשרי, נטולי ירקות, ואף על פי כן נראה כל השטח מנומר, מלבב, והעין קלטה אותו נועם שבדממה, שאדמת־שדה שופעת תמיד. כן – הוספתי לחשוב: אין האדמה ריקה כל זמן שהלב לא דלל.
מקדשי אדמה1
נעים לכתוב על דברים שהיו; בפרט – אם הדברים יקרים לכוֹתבם. אך אין זה מבחן קל כל־עיקר: דוקא על דברים, שהם חביבים עלינו ביותר, לא ניתן לכתב אלא מתוך התרכזות שבקדוּשה. רק היא, ולא הגורם הספרוּתי, – אפילו האמנוּתי, כאן המכריע.
ברם, מהי אמנוּת? הלא היא לאו דוקא האמצעים המרובים, הסגנון, הצבעים, כי אם שוב אותה התרכזוּת לאמת, לדברים שחיינו עליהם מלוא־חיים, ושאנו חוששים, שמא ישתכחוּ, שמא ירדוּ לטמיון.
כדאי לנו ליתן דעתנו אל אמנוּת מיוחדה זו, שאנו מכירים בכוחה, בקסמיה, בה במדה שאיננו מבחינים באמצעיה. אוּלי זהו החשוב ביותר, כשאנו מצליחים להבליט עולם רק על ידי שאנו שבים וחיים עליו, – על־ידי שאנו מקדשים אותו בקדוּשה שבלב.
אמנוּת כזו גילה משה סמילנסקי בספרוֹ ‘משפּחת האדמה’ (‘עם עובד’). אמנוּת משלו היא – מה שאני קורא: ‘אמנות שלא במתכוין’. האין זאת סגוּלתה של אמנוּת יהודית, של ‘סגנון יהודי’, שמשוּקע בו מינימוּם של סממנים חיצוניים – שיותר משהדברים מתוארים הם מנוּגנים. שיותר משהדברים מתוארים, הם מוּארים. מוּארים באור שבלב. הנה – בכוח זה, באור זה העלה סמילנסקי את דמויותיו: בכוחה של אהבה, רחמים, געגוּעים. הרי זאת מה שאנו קורין – והפעם לא לגנאי, כי אם לשבח – פּרוֹזה לירית. זוהי סגוּלתו של ספר פשוט ונפלא זה, שלא זה בלבד ששב והחיה לפנינו בשרטוטי־דמוּת קצרים, תמציתיים דור של נאמני־אדמה שעמדו בנסיון, כי אם נטע גם בקרבנו את אהבתו, רחמיו וגעגוּעיו הגדולים עליהם.
*
הגעגוּעים הגדולים האלה, זאת הדמעה החמה, הגלוּיה והנסתרה, המחיים כאן כל רשימה, כל דמות קטנה או גדולה, בלי הבדל יחוּס ושיעור־קומה – מראים על זיקה של משפּחה מצד הכותב. טול מכאן כל רשמיות של מספּיד. כאן לב מבכה לבבות קרובים. בין שהם מבני גילו, ששפה אחת גידלתם, או ידידות־חיים גדולה ארגה את החוט המאחדם, וּבין שהם אנשים מפשוטי־העם, נפּחים, דוודים, בעלי־עגלה ושואבי־מים – תמיד בא מיד לידי גלוּי משהו משוּתף, אותו התו הכללי, הטבוע בדמותם של רובם דרוּבם של האנשים המיוּצגים כאן – דור ראשון של פזורי גולה שנאספו לתוך האדמה ושאהבתם לה היתה עזה מאהבתם לחיים.
וכל כמה שהמספּר משתדל להנמיך את קולו וּמספר על אנשיו גם לא בלי הומור, – הנה מה שמסוּפר כאן על יהודים שדוֹרי דורות היו ניתקים מחיק אדמה ולא ידעו חן שדה וּמשיכת רגב, וּפתאום קם בקרבם חוּש סתוּם זה, לא ידעוּהוּ אבותיהם ואבות אבותיהם והכשירם לסבל שהוא למעלה מכוח אדם ולמות בלי תלוּנה, – כל זה מושך כמעט על כולם חוט של אגדה. וכל הדברים האלה, שערכם בזה שאינם פרי דמיון, שהם באיזו מידה תולדות הישוב, נשמת התקוּפה של השנים הראשונים – אתה קורא אותם גם כספוּרי־גבורים. והילדים או בני־הנעוּרים, כי יקראו ספר זה, וּמלאו רוחם הגדולה של חולמי אדמה אלה, ולמדו סבל מהם ולמדו אהבה מאלה, שלהם ולבאים אחריהם הודלקו ‘נרות נשמה’ אלה.
*
גם בלי מסירת מודעה מצד המחבר, ש’שם לו לחוק להזכיר רק את נשמותיהם של אלה, אשר יחס נפשי קשרהו אליהם או אשר שמע עליהם מפי אנשים שאהבם' היינו עומדים על כך, הואיל והאהבה היא הנותנת אותותיה בכל רשימה והיא האור היחידי אשר ינחנו כאן. יש סופרים – וּסמילנסקי הוא לא אחד מהם, כי אם אולי האופייני ביניהם – שבלי אהבה, בלי יחס נפשי עמוק, אינם מסוגלים כמעט לראות, לספּר, להבחין. לא, זה לא נכון, שהאהבה מקלקלת את השוּרה. אולי אהבה קטנה היא המקלקלת. האהבה הגדולה – תמיד אור גדול עמה, והוא אשר גילה למחבר הספר עושר־נשמה זה שאסף ושמר אותו בלבו ימים רבים, ימי אושר וצער, עת לנגד עיניו הלכו לעולמם זה אחר זה אלה, שעמם חלם ועמם כאב כל עליה וכל ירידה בחמשים שנות חיים ועמידה על המשמר בשדי־מכוֹרה.
כשבא לפני חמשים שנה, בעוֹדנו עלם רך, היה עוד הכל בבחינת התחלה. זה עתה החלה הנביטה. ואולם השממה היתה רבה וכל גבעול שצמח מתוך אדמה עזובה זו היה שקוּי דם ראשונים, דם גבורים קרוּאי־שם ועוד יותר עלוּמי־שם, אשר שלמו בחייהם וּבחיי הנפשות האהובות עליהן מחיר האושר הגדול להיות ראשונים לשבים. גם אם ירבוּ לספר עליהם, לא יוודע לדורות הבאים רק מעט מזער מחייהם וּמסבלם של אלה, ‘אשר איחדוּ לעולם את חייהם ואת גורלם עם האדמה’. שם, באלם שדות, באדמת בצות, במלחמה עם איתני השממה, נפלו ואין רואה, ורבים מעלוּמי שם אלה גם לא נספדו כהלכה.
אך הדור שמר את זכרם. שם ב’חן מנעוּלי', אשר בירכתי מזרח יפו וּבחאַן חדרה שמע המחבר את שמעם של ראשוני ראשונים, וספוּריו עליהם הם גם ספוּרי חייו, אגדות נעוּריו.
*
אולי טוב, שאין להגדיר את הסוּג הספרוּתי, שעמו נמנה ספר זה. הוא גם ספר של תולדות, של נקרולוגים, וגם ספר של פּורטרטים, של רשימות סיפוּריות. מה שעושה ספר זה (בעצם: כל ספר) חטיבה אורגנית, הוא מה שאין או – שקשה להגדירוֹ. אכן אין ספק שזהו קודם כל הקו המשותף שלכל דמויותיו: זה הרגש הסתום, שכולו אינסטינקט, כולו חוּש לאדמה כשהיא לעצמה. הוא גם היסוד לרגש המולדת, שכן מי שלא יקרוּ לו רגבי האדמה בכלל, לא ידע לעולם טעם מולדת מלא, – והאיש העירוני הוא לפי עצם טבעו בריה בינלאומית. בראשית היה החוש הארצי, זה שיונק מן הדם, – זה החוּש הקדמון, שנשאר לפליטה עוד ביחידי סגוּלה, או בילדים וּבמשוררים. וּבאמת: כשאתה קורא בעיקר על בני ‘עמך’, שאתה מוצא ביניהם אנשים כ’סקנדר חדד‘, נפּח בן נפּח, גבור ישראל זה, שהצלת אחיו יקרה לו מחייו, או ר’ יואל, ‘שלא יצא אפילו פעם אחת מחדרה, מיום שדרכה רגלו על אדמתה ועד יום העדרו, וּבמשך חמש שנים ארוכות לא עזב אותה – גם בימים הקשים, בשלהי הקיץ, כשהקדחת בערה כאש בכל הסביבה והפילה חללים על ימין ועל שמאל’, עד שמקץ חמש שנים ‘תקפה אותו בכוח אשר עוד לא תקפה שום איש, קדחת “שחורה”, בת התופת של הביצה – הפילתהו ולא הוסיף קוּם’… או האיש ששמו נשכח בגלל כנוּיו ‘ר’ בעל קרקע‘, זה שאהב את חלקתו הקטנה אהבה קנאית כזו, שלא השיג כיצד מניחים לידים אחרות לטפל בה, ועליה בילה כל ימיו, מן הבוקר ועד שעה מאוחרת בלילה; במעדר הגדול שבידו חפר, עדר והכשיר את הקרקע לנטיעת כרם; בעצם ידו עקר את היבלית, חפר ויטע זמורות גפנים ואת כל גפן היה ממשש בידו, כל עלה שהתקפל היה מישר’…
וכל אלה, והדומים להם, לא תלמידי חכמים ויודעי ספר וחריפי מוח, כי אנשי לב אשר נמשכו אל אור האדמה שלא בהכרה, שלא מדעת, ודבקו בה באהבה עליונה זו, שאין לה תפיסה בשכל הקטן.
האם לא הם שיצרו את מיתוס האדמה?
*
גדולה היא שורת הפורטרטים של ‘דור החדר’ – אין זאת כי אם אנשי דור זה, שינק מן התנ"ך, מן המסורת, הם שהוכשרו ביותר לאהבה זו, שחוללה נפלאות. אכן, טוב, שגם כאן, יחד עם הבלטת הכוח שבנפש, שהוא הקו הטיפוסי של הכלל, טבע בפרצופיו אלה גם תוים אישיים, המסמלים את הפרט. עשרים ושש הרשימות שבמדור זה הם עשרים וששה אנשים חיים, איש ואפיו, איש וגורלו.
מהם המוּעט שהצליח – אנשים המסמלים את טפּוּס הבוֹנה כאהרן אייזנברג, שידע בכל דרגות חייו ופעוּלתו – כפועל, כאכר, כעסקן, לגלות כושר־פעולה וכושר עבודה שאינם מצוּיים; מאלה שזכו לראות דור נולד על ברכיהם מכה שרשים בריאים כמוהו בשדה הקרקע וּבשדה התרבות והחנוך – מן המאושרים שהקימו את הישוב והישוב הקים אותם. עליו, על ‘העלוּי מפינסק’, שטיפּח בלבו מילדותו את חלום שיבת ציון, וּבראותו בפעם הראשונה בחייו גנן מטפּל בעצי פרי ‘התחיל חולם על הכרמים, שעתידים הוא וכל ישראל לנטוע בהרי שומרון’ – ידע הרבה וסיפר הרבה, וסיפּר באהבה. באהבה הוא שוהה על הראשונים שהצליחו למחצה, שראו את ראשית השגשוג, כיהושע שטמפר, זרח ברנט ודומיהם.
אכן כה מעטים הם מבני המשפּחה שזכוּ! מהם שניסוּ בכל מיני נסיונות קשים – כדוד שוב, אף הוא בעל מרץ שופע, בעל צורה ואיש הכשרונות המצויינים, וכל אלה לא עמדו לא להיאחז במקום קבוע, ונע ונד היה כל ימי חייו; מהם גם הרב אריה ליב פרומקין, ש’שבעים שנות חייו היו ספוּגוֹת אהבת הארץ ויסוּריה יסוּרי רב שביקש להיות איכר‘… – וכמה שבע תמרוּרים ואכזבות! ואולם כאשר יספר ס. על אלה, שלא הצליחו, שנפלו בראשית הדרך ולא זכו לנחמה – והיה למשורר. כאן משהו מן הרגשנוּת הקדושה של פייארברג, משהו מספורי ציוֹן השקוּיים געגועי־דורות של ברדיצ’בסקי. אי־אפשר בלי דמעות לקרוא על קדושי־חדרה, שלהם הוקדשו הרשימות הנפלאות ביותר שבספר. מי ישכח את מנדיל, זה האברך גבה־הקומה ודק־הבשר, שנעקר בכוח מחיק אשתו וילדיו, בגולה, ועשה ב’בחר’ וּפצע פעם בפעם את אצבעותיו בלמדו מלאכת הזמירה בגפנים, למען יאָחז בשדה נחלתו שרכש בחדרה, וּבראוֹתוֹ את חלקתו בראשונה ‘נפל מלוא קומתו על האדמה וינשקנה, כאשר ינשקו נפש חיה, וירם את קולו ויברך ברכת “שהחינו”’, אך עודנו מתרפק על אדמתו, אחזתוּ הקדחת אשר מת בה, ורק מגבעת־הקש שנפלה מעל ראשו כשהשכיבו אותו בעגלה היתה מתגוללת עוד זמן רב, נשאת ברוח בין השיחים כמתרפקת על האדמה, שבעליה לא זכה להאחז בה… או מי ישכח את ישראל גפנוביץ, זה שהביא את עשרו ואת חכמתו ואת עדינוּת־נפשו ותוּמה, והוא לא היסס וחיסל הכל בגולה וּבא ישר לחדרה עם אשתו הענוגה וּשלושת בניו וּבתוֹ האחת – כולם רכים וּבלתי רגילים לחיים קשים, ועמד בכל הנסיונות הקשים של הימים ההם, עד שנפתחה עליו הרעה ושכל בזו אחר זו את הנפשות האהוּבות לו וירד ביגון שאוֹלה גם הוא, ואף זכר לא היה לו, כי הבן האחד, שנשאר בחיים, לא חזר לחדרה ולא היה גואל לנחלת אביו!
ואולם מי יגיד, כי חיים שניתנו על מה שיקר מחיים, לא הצליחו?
*
ארכו הדברים, ואיני יכול אלא לציין עוד כמה מן הדברים המאירים באור נשמה או שקוּיים דרמטיוּת רבה כיוסף פיינברג, קדוֹשה, פישל סולומון, בנימין פיין, אברהם דווד – ולא ציינתי אלא מה שנזכר מאליו לאחר שקראתי את הספר כולו בהעלם אחד.
ספר מלא יגון רב ואור רב; ספר שמכל פרק, מכל דף עולה זמרת מולדת. איני יודע טוב ממנו לחינוך ציוני, לקידוּש האדמה ועובדיה.
משפחת האדמה2
ספר זה, שעל חלקו הראשון כתבתי במפורט ב’תלמים', הוא בלי ספק מן המבוגר ביותר, שיצא מתחת ידו של משה סמילנסקי. לכאורה, אין עשרות הפורטרטים האלה ברוּבם אלא דברי־הספד וקטעי־זכרונות, שנכתבו לזמנם. אבל בהקבצם יחד הם מצטרפים ליצירה אורגנית אחת, לגוף מספר על עצמו, – למין אבטוביוגרפיה של הישוב.
כל כמה שהפרצופים שונים (ויש ביניהם גם משונים מאד, לפעמים עד לגרוטסקה), קו מוּבהק מאַחד את כולם למשפּחה אחת – לדור מיוחד באורו, מיוחד ביגונו. דור זה, שזכה להיות ראשון למפנה מכריע בתולדות האומה, הוא גם דור דרמטי מאד. רבים הם האישים הבולטים, המזהירים, אבל רבים ביניהם גם חללי־הגורל. אין זאת כי אם מי שבחלקו עלה האושר להיות ראשון, לא ינקה מיגונות, מאכזבות. גם מי שהגיע אל החוף, יש ורוּסק אל צוקיו.
חן הדברים הוא קודם כל בנעימה האישית, בהשתתפות, – בקירבה המשפּחתית. זה היגון הצלול וזאת האהבה לכל אלה שהיו ראשונים להפרות את השממה – שניצחוּ ונוּצחוּ, שהצליחוּ ונכשלוּ. לכל אלה, שרוּח אחת קיבצה אותם מעברים שונים והביאה אותם לשדות המולדת הנטושים, – נזכרים לפניו. לכולם שמר בלבו רחשי הודיה. וזהו יסוד השירה – הנעימה הנפשית, שכל פסוּק שקוּי בדפּי זכרון אלה.
ואולם לליריזם הטוב של ספר זה יש לצרף גם את הידיעה, גם את החדירה הפסיכולוגית. בלי זה היה הליריזם נהפך להשתפכות, – לכל היותר: לחמימות נקרולוגית. רק הידיעה הגדולה, הכשרון לספּר על חיי אדם כספּר לב על חיי עצמו, ועם זה – לשמור פרטי־פרטים לאין מספר על חיי הזולת, המצטרפים לדמות – הנה מה שעושה את הספר המצויין הזה ל’אבטוביוגרפיה של הישוב'.
ואמנם הרושם הוא של ספר אדם, המספר על תולדות עצמו. אמנות הסיפור היא, המבליטה אנשים וגם מקומות, כהבליט אדם דברים שהם גוּפי נפשו, אמור מעתה: גם האדם הלירי, אם אינו עושה מלאכתו ‘קלה’, כי אם מצרף קו לקו ביד נאמנה, – נעשה אפּיקן.
שהרי אנו קוראים את הפּרקים האלה, הקטנים והגדולים, כקרוֹא אפוֹס של כיבוּש. יש פרקים (דוקא המצומצמים ביותר) שהם נקראים כפרקי שופטים, ויש שנקראים כבלאדות – כדברי־שירה נוּגים מאד, הממלאים אותנו חרדת־לב והמית־אושר יחד. אנו רואים, שכל מה שהושג באמת, לא הושג אלא על ידי אנשי חלומות ואנשי־מעשים. אלה שהיו נאמנים לנפשם, שעשו מה שעשו אנוסים על ידי צו פנימי, צווֹ של שר־האוּמה.
יסוד אפּי יהודי – משהו תנ"כי־קדמוני – טבע המחבר במיוחד בסדרה ‘בטרם’, העוסקת ב’ביוגרפיות' של פינות־ארץ, שקמו לנחלה לעולים הראשונים. פרקים למופת הם ‘אוּמלבס’ (שדות הירקון, שנרכשו על־ידי בוני פתח־תקוה); תל־דורן (רחובות) וחצירה (חדרה). ואולם גם שאר הפרקים בסדרה זו ראויים לבוא בספרי־מקרא, כשם שהספר כולו ראוי לתפוס מקום ראשון בספרי־החינוך לבנין, למסירות־נפש, לאהבת־מולדת צרופה.
*
המחבר, שהוא סופר עשיר־לב ואחד מבוני הישוב הגדולים, – הוא לאין ערוֹך יותר מבעל ‘משפּחת האדמה’. אכן בספר זה נתגלה בכל בגרותו, האנושית והספרותית, בכל סגולותיו היקרות, כמשוררם וּמחוננם של בוני־מולדת וּשדות־מולדת.
החיים כיצירה
אנשים, שחייהם גדולים, גם יצירתם נכללת בחשבון חייהם, בסיכוּם מעשיהם, וקשה לנו להעריכה מחוץ לתחומם. חיים גדולים הם כשלעצמם יצירה גדולה, וּמדרך הטבע הוא, שלעוּמתם נראית היצירה כפרט, כחלק מחיי בעליה.
הפלא הגדול ביצירתו המגוּונת של משה סמילנסקי היה הוא עצמו, היתה עצם הווייתוֹ. הפלא היה זה האור החופף על העם בן השבע־עשרה שנתברך באומץ לרעיון, באומץ לסבל, וּבגיל מוקדם כל כך, בעוד אין איש עמו, הוא נושא בקרבו, כפרי בשל, את כל עומק ההכרה, כל עומק האמונה ביעוּד הדור וּביעוּד עצמו; זה הכוח להעביר את רעיונו שלם, לא־פגוּם, דרך חיים ארוּכים ונפלאים, דרך נסיונות קשים שנתנסה הישוב ונתנסה הוא בעצמו: כל אלה מופעלים כשירה ואולי גדולים משירה. אין דבר מעורר את התפעלותנו כשלימות שבחיים נאמנים לעצמם, כיופי שאדם מגשים יום־יום, שעה־שעה בכל מעשה שהוא עושה.
ששים שנה ומעלה עמד האיש במבחן ולא נכשל. ששים שנה חי את חיי הישוב בכל לבו, בכל נפשו. צמוּד אל המפעל, צמוּד אל האנשים שאתם הלך, ונתוּן כולו למלאכת הבניין הקטנה הגדולה, היה נאמן לכל אלה שנשאו בסבלה. חי את חייהם והם שהיו תוכן יצירתו, שבו הצליח ביותר.
היה זה חזיון מיוחד במינו, מיוחד ביופיו – כשרון הסופר וכשרון העשייה שעלו כאן בד בבד. חייו היו יצירה ותוכן היצירה היה חייו. לעתים רחוקות ניתן לאדם להקים בניין ולשיר עליו בתנופה אחת. איכות היצירה מוּתנית כאן לא בכושר ההסתכלות בלבד, כי אם בכושר ההשתתפות, בכושר ההתמדה. סגולה מופלאה זו שבנפש, שבעושר הנפש היא שהכשירתהו להיות ההיסטוריון של הישוב וּמשוֹררם של בוניו ונאמניו – להיות היוצר והעד לנוצר כאחד.
*
אגב הדימוי של נוסח לנוסח, אתה בא לכלל דעה: אולי טוב, שסיפורי המקרא נכתבו בפרוזה, אולי בזה בא לידי גילוי הגניוס העברי, שוויתר על ‘שגב האפּוֹס’ למען התום הפנימי, למען התמצית שבלב. בנערוּתנו, עם קריאת הומירוס, הצטערנו שקדמונינו בערוּ אחרי שרידי האפּוֹס האלילי בעריכת התנ"ך. אכן, הגאונות העברית נתבטאה דוקא ב’עוֹני' זה שבפרוזה, שבקביעת המאורעות. וּכלוּם אין זאת גם סגולת האגדה המאוחרת? מתוך בחילה בקישוט, בהסברה יתירה, ב’יוֹפי' מובלט, הכירו שגדולה עובדה כמו שהיא, וש’כל המוסיף גורע'. בפרוזה זו זוּקק התוכן כמו בכוּר מצרף, הובא גם לידי שלימות עליונה של ביטוי. כאן מכסימום של טבע, של חכמת הסיפור וחכמת החיים.
הנוסח הבבלי משאיר אחריו הרגשת דכאון. אין בו אף שמץ מאותה רוממות הרוח, שמאירה את הפסוּקים האחרונים של פרשת המבול שבתורה, המספרים על עולם מחוּדש וּמבוֹרך שצף בטהרתו ממצולות שכיסוהו.
ואולי לא באה אצילוּת הביטוי של יצירת ישראל לידי גילוי עמוק יותר משבאה בסגנון הענווה של סיפורי קדוּמים אלה.
ביקור ברחובות
ראיתי את הארץ בבניינה, כלתה נפשי לחדש את מגעי עם כל פינה במולדת, ואמרתי לעבור בסתיו זה את השפלה ואת הגליל וּלהגיע עד ירכתי הנגב, שאליו כל העינים נשואות. אבל כשהוזמנתי לרחובות על ידי אדם קרוב, נמשכתי אל מקום, שהיה חביב עלי ביותר – המקום שבו קשוּרים זכרונות על הימים הנפלאים והאנשים היקרים ביותר של צהרי חיי. ולכן שמחתי על הנסיעה למושבה זו, שיושביה – יושביה מאז – נמנים עם בוני הישוב הקרובים ללבי. בזכרוני נצנצו שמות חביבים: סמילנסקי, וילקנסקי, מילר – מראשוני הבונים והמחוננים של אדמת ארץ־ישראל שנקשרתי עמהם בקשר ידידוּת, וזכרם – גם שלא אלה שנסתלקוּ – קדוש לי. מהם הקרוב ביותר היה משה סמילנסקי, שעמו הלכתי ימים רבים, מימי ‘מולדת’ ועד ‘מאזנים’. גם הוא, גם אני העלינו בזכרונותינו את האביבים, שתרנו יחד את הארץ. ממנו, איש האדמה והלב החם, למדתי להכיר ולאהוב את המולדת, והוא היה לי סמל וּמוֹפת לאדם, שכרת ברית עולם עם האדמה הטובה, שזכה לעבוד וּלטפח אותה ששים שנות חיים, שהעמיקו את אהבתו אליה ולא נגרע מאורה עד יומו האחרון. אהבה נאמנה זו היא שהאירה כל שורה שכתב וּבפשטותו טבע בכל מה שכתב חותם של אמת ואמונה. חותם ראשונים, גם אם לא תמיד הייתי תמים־דעים עמו.
הנסיעה לרחובות הפנתה שוב את לבי אל כל חלקת־שדה וקטע־נוף שהזכירוני את נסיעותי התכופות לתל־אביב וחזרה לרגל העריכה של ‘מולדת’ וּ’מעברות'. הנה המפנה מן הכביש של ירושלים לדרך ראשון לציון. כאן נתגלו אז מישורי הגנים והעצים הבודדים, וליבבו דשאי־השמש, שהאירו כשדות המרעה שבעמק הריאוט האביבי, נוף כפרי זה שאליו נמשכתי כל הימים. עכשיו האדמה אדמת פרדסים כולה, אבל אני רואה עוד את גני השקדים, את האדמה הענוה, את מבואי ראשון לציון, שעברתי בה בראשונה בעגלת סמילנסקי המלאה חציר, ואני קצת מאוכזב מן השוק והעירום של ‘ראשון’, ושוב הלב מתמלא רוך למראה השדות והפרחים וחורשת האקליפטים בתחוּמי רחובות.
היוּ אלה אביבי המולדת, שהפתיעו וּמילאו את הלב באביב, ואני מצטער שדמדומי הערב מיהרו לרדת וּלהעטות צללים את הגבעה, שעליה עמד הבית המוקף גני שקדים וּכרמים – בית זה שעל הגזוזטרה הרחבה שלו חיכתה לשובי עם השקיעה, זו שאיננה עוד, לאחר שהיינו נפרדים זה מזה מאז הבוקר – יום תמים. מה נפלאו הערבים, שנחתי על ידה, בעוד שהשפלה השחירה מתחת, רכה ולוטפת, למטה, ורק אורות המושבה נצנצו מבין האילנות כרמזי ידידות. האם לא היתה רחובות אדמת ידידות כולה, אף שרק מעטים כסמילנסקי, אהרוני וּמילר, היו הקרובים באמת, שהיינו מבקרים בבתיהם לעתים מזומנות?
כל אלה אינם עוד בחיים או אינם ברחובות, וּרחובות עצמה, באין גם וילקנסקי, היקר כאח, כבר נח באדמת נהלל, היתה אחרת כולה, וּכשנכנסתי לרחובה הראשון קדמוני שאון כרכים ואורות חשמל, שטישטשו את הנוף הכפרי הנאצל משכבר הימים. ידעתי, שזהו תהליך הגידול והוא חזיון הכרחי בו; וּבכל זאת עגמה נפשי לחולף ונחה עלי רוח אחרת, כשנטיתי לרחוב בו רבו הגנים וּמעטו האורות. לא עברו אלא רגעים מעטים ורגלי עמדו בחצר ביתו של סמילנסקי העוטה אור ירח ואסתר קידמה אותי באור פניה. רגע האמנתי, כי גם הפעם אמצא על האכסדרה המוּארה את משה סמילנסקי, את האיש שכל פגעי הגורל לא יכלו לו, וּבקרבתו נשמתי תמיד את השלוה, שהיא מנת חלקם של האנשים, אשר נתברכו בעושר לב וּבענוות לב כאחד. אבל חייכה כנגדי בחיוּך טוב ועצוב רק אסתר החביבה, בת לויתו הנאמנה של סמילנסקי עד יומו האחרון. והיא שנשתמרה בתום לבבה מילאה את בית אלמנוּתה חן של בדידות ועצב ואור לב, והיתה לי מעין הרגשה, שאני נושם בכל זאת את האוירה הנקיה של משה סמילנסקי.
– הבדידות אופפת אותי – אמרה בדברנו על משה שאיננו, אבל חיה אני כאילו הייתי במחיצתו. תמיד אני הוגה בו. מאום לא שניתי בבית, ועל שולחנו עומדים עוד כלי הכתיבה, שבהם השתמש עד ימיו האחרונים.
– היה לו אורח־חיים קבוע, הוסיפה, בבוקר השכם, בשעה החמישית – וּלעתים, אפילו קודם לכן, מצאתיו בקומי ליד שולחן העבודה. תמיד ללא שינוי. הקביעות היתה טבועה באופיו, ולסדר חייו ועבודתו היה נאמן תמיד. בזה אולי סוד התמדתו, סוד קיומו, למרות האסונות שבאו עליו כתומם.
ולכן – אמרה לי – לא תמיד הוכשר לקבל בלי הסתייגות את ההפיכה הגדולה שבאה בחיינו. לפי טבעו היה איש שלא האמין אלא בהתפתחות טבעית, והיה גם קשור קשר נאמן ברבים מן השכנים, שאתם חי ועבד עשרות בשנים. פעמים היה זוכר את חסן, שמנערוּתו גדל ועבד אצלו, והיה שואל בלב כבד: ‘היכן הוא כעת? וּמה גורלו באדמת נכר?’
– ויודע אתה על השיך הזקן, שאהב את משה אהבה כזו, שכאשר חלה מן הבעיטה שבעטה בו סוסתו – המחלה אשר לא קם ממנה – ביקש שיקראו את משה ויראהו לפני מותו. משה חש מיד לבוא אליו, אבל לא מצאהו עוד בחיים…
הוא היה בן דור אחר, בן מסורת אחרת. הוא אהב את איש הטבע, איש הנאמן לעבודה, לאדמה. ודאי שהיתה בו הרבה מן התמימות והיה חסר את התפיסה הגדולה של קיומנו בעתיד – היה בטוח שזהו היסוד, שעליו נסמוך, אם נחיה ונגדל יחד עם יושבי הארץ. והרבה חברים לא ראה, לא הוכשר לראות, בהיותו נאמן לעצמו – נשמר עד הסוף איש אמנסיפּציה, שאיננו מאמין ב’קפיצת־הדרך'.
– נשאר תלמידו של אחד־העם… – מלאתי אחרי דבריה.
– היו לו בכלל עיקרים שנשאר נאמן להם כל ימיו.
חשבתי: לא לחנם דבק לבה אחריו מימי ילדותה. אכן, לא שיערתי, שספגה במידה כזו את עולם מחשבתו – היא, רבת התום, שימים רבים התמסרה לחינוך הפעוטות של הגן, ועד היום היא כרוכה אחרי התינוקות של שכניה בחיבה עמוקה כזו.
והיא לבדה בבית, אשר כל קרן זוית בו מזכירה את הויתו. השעה היתה מאוחרת בשעה שקמנו ממקומנו, שהיה מואר באורו הלבן של הירח, ועברנו את הרחוב של בית הספר, של בית הכנסת, שהיו מרובים בו האילנות, ביניהם אלה שידו של סמילנסקי נטעה אותם.
ובשכבי על מיטתי עוד רבות הגיתי באשה ששמרה על אהבתה לאיש המופלא רב ההצלחה ורב המכאובות, והבינותי את המופלא שבחייו, את תום חלומותיו שלהם נשאר נאמן עד ימיו האחרונים.
גורלו שפר עליו, באשר סוככה עליו כל הימים אשת־חמודות זאת.
הייתי אוהב מזמן בשעות הפנאי לבקר אצלו כדי להנעים לו את בדידותו, ועוד יותר – כדי ללמוד ממנו חכמת חיים, שלוות נפש, – כדי לקלוט בקרבתו אוּד שבלב. כמעט תמיד הייתי מוצא אותו בחצר הגדולה, המגודלת שבלים מזהיבות וּמוּצפת שמש כולה. אותו ואת אסתר הייתי מוצא כמעט תמיד יושבים בצל האקליפטים העתיקים, שניטעו עוד לפני ששים שנה על ידי אבי רעיתו, שנפטר צעיר כ"כ (בן עשרים ושש) בעודנו חולם לעשות את ישיבתו קבע ברחובות. למרות כל מה שעבר עליו היה שרוּי במצב רוח של הומור וטוּב־לב, כאילו דוקא הגלים הזידוניים שעברו עליו לימדוהו שקט, ונטעו בו בטחון, שהוא מזומן עוד לחיים ארוכים עם האשה האהובה, שהיתה לו בת לויה נאמנה בתקופת חייו הקשה ביותר
ההתחלה
בחייו של כל ילד, וּביחוד – של ילד־משורר, מתרחשים כל יום מאורעות מפליאים, אם כי חוץ מן הילד עצמו אין איש מרגיש בהם. רק אחר כך, כשהוא נעשה גדול, הוא מספר אותם לנו בשיריו. השירים היותר טובים אינם בדויים מן הלב. שיר טוב אינו בעצם אלא ספור על מאורע שאירע פעם למשורר. מאורעות כאלה נחרתים בלב ביותר בימי הילדות לאין מספר. וכמה שיספר לנו המשורר על ימי ילדותו בשיריו, אינו מספיק.
הנער דוד שמעונוביץ גדל בבית אביו שבבוברויסק. אב טוב היה לו ואם טובה, שנפשו היתה קשורה בהם עד מאד, ואחים ואחיות רבים, גדולים וּקטנים ממנו. חבריה עליזה היתה זאת – אתם יכולים לצייר זאת לעצמכם. הילדים אהבו זה את זה, אם כי ודאי שהיו גם רבים זה בזה, ואיני בטוח אפילו שלא היו לפעמים ‘מרביצים’ קצת איש באחיו, כמנהג ילדים – אפילו כשהם טובים ואוהבים זה את זה. אבל – הבית כולו מלא רוח טובה. בית יהודי הוא. אור של תורה ואור של השכלה – שניהם מחממים את האויר כאן. הילד לומד הרבה תנ"ך ולומד הרבה גמרא, אבל הוא קורא גם את ‘אהבת ציון’ ואת ‘התועה בדרכי החיים’. ביחוד הוא להוּט אחרי שירים. שירים הוא אוהב יותר מכל. ואין פלא. הרי זה ילד־משורר, ואף שאינו כותב עוד שירים, הוא שומע כבר גם מתוך לבבו קולות וּצלילים עולים בחשאי…
ילדוּת ברוּכה. כשהילד חוזר מן החדר אל בית־אבא, במוחו מתרקמים מראות מן התנ"ל שלמד באותו יום. היום קרא סיפור נפלא על שמואל, חנה הביאה אותו אל הכהן עלי בשילה, וְכשהוא מהלך ברחוב הוא רואה את הנער ואת אמו, העולים בשמחה וְברגש לבית ה‘, שומע את קול ה’ הקורא בדממת הלילה לנער. האם לא ישמע כל ילד־משורר את הקול הזה, הקורא לו בדממת הלילה, והוא טרם ידע, כי זהו קול ה' הקורא לו?
כל פרק בתנ"ך, כל אגדה, כל ספר חדש שבא לידו ממלאים את לבבו הגיגים ודמיונות, והוא לא ידע נפשו. כשצר לו המקום בבית, הוא יוצא אל הגן שעל יד הבית להתבודד עם נפשו. נאה הגן בקיץ, כשהוא כולו ירוק ורענן ונותן ריח טוב, אבל הנער אוהב להתבודד בּו גם בּחורף כשהשלג הלבן פרוש בין אילן לאילן וטוהר ודממה בּו, עד אם ישמע הנער כל ניד קל ורחש קל ממרחקי ארץ. רגע אחד הוא מאמין, שהוא מהלך בּיער גדול ועמוק. האם לא צבי קטין מתהלך שם בין השיחים? כצבי קטן תועה בין השיחים הוא נראה גם בעיני עצמו. בּית אבא אמנם מלא חום ומלא אור, אבל את לב הנער מושכים יערות אפלים רחוקים, מדבריות רחבי־ידים – כל הפלאות הגדולים הרי מתרחשים שם, במרחק, במקום שהשלג הזך עוד לא נרמס ולא נתלכלך בּרגלי עוברים ושבים, והמרחב הלבן משתטח לאין קץ ולאין גבול.
עודנו ילד הוא אוהב להביע בחרוזים את רגשותיו ומחשבותיו, ושירים מעטים כבר זכה גם לפרסם בעתונים לילדים ואפילו בעתונים לגדולים. בּהם אחד – ‘שירת רסיסים’. שיר לאכר בּיהודה, המשקה בּרסיסי זעתו את שדה המולדת. ואף על פּי כן – לבו עוד מהסס. לא, אלה אינם עיר הדברים, שמרעישים את נפשו בהתהלכו לבדו בּגן או בּשעה שהוא רואה את הכוכבים בּלילה והנה הם מביטים ישר אל עיניו ואל נפשו, עד שהוא מאמין שהם אינם מכוונים את אורם אלא לו ותוך כדי אורם הם מספרים לו רזי־רזים.
אבל הנה נשאר הנער פעם לבדו בבית. היתה שעת השקיעה, והנער ראה את הצבעים הלוהטים של שמי החורף ככתב בהיר מאד וסתום מאד. בחדר בערה האח העליזה ומנגהה הזהיבו ציורי־הכפור על זגוגיות החלונות, כאשר לא הזהיבו עוד עד כה מעולם. ואין זאת כי אם היתה זאת שעת־פלאים, כי בּשעה זו ראה הנער לא רק את שלהבת האח המבוערת ואת ציורי־הכפור שעל זגוגיות החלונות – כל מרחקי העולם נתגלה בּשעה זו לפניו מסופם ועד סופם. והנה מרחב להם ואור פלא, אור־רזים, וירא הנער ויתבונן ויהי העולם בעיניו ‘כקסם אגדה מאד קדמוניה’…
את מה שעיניו ראו ומה שלבו הרגיש הביע אחר כך בּשירו ‘בּין השמשות’. וכיון שהשעה היתה שעת רצון, הצליח להביע את אשר רחש לבו. וידוע תדעו – דבר כזה אינו מצליח לעשות גם משורר אלא בּשעת רצון. כי זהו תמיד הדבר הקשה בּיותר – להביע רק מה שירחש הלב.
שיר זה נטע בּטחון בּלב הצעיר, כי הפּעם הצליח. וכיון שלבו לא היה מהסס עוד, עמד ושלח את השיר לביאליק עצמו, זה ששירו ‘בּשדה’ הרעיש את לבבו פעם עד היסוד ומאז ראה בו את רבּו הגדול בּיצירה. לבו אמר לו, כי שיר זה יכשר בּעיני ביאַליק. והלב לא רמה אותו. בּיאַליק שמח על השיר ומסר אותו לא. לודוויפול, שגם הוא שמח עליו מאד ונתן לו מקום ב’לוח אחיאסף'.
יום זה, שנכתב השיר ‘בּין השמשות’, היה יום גדול למשורר. גם זה היה חשוב, שבּיאליק הכיר בּו ושהשיר נתפרסם ב’לוח אחיאסף', שהיה אז המאסף הספרותי היותר מצוין. אבל היה חשוב עוד יותר, שבשיר זה אנו מוצאים כבר את שמעונוביץ, את צבע סגנונו, את צבע עולמו המיוחד.
כזו היתה ההתחלה.
על הליריקן
קָרִים כּוֹכְבֵי־הַחֹרֶף,
כּוֹכְבֵי נַפְשִׁי מַה חַמִּים…
רוֹכֵב אֹפֶל עַל לֹבֶן
בַּמֶרְחָבִים הַנְּשַׁמִּים.
גלויי אדם ראשונים אינם לעולם דברים שבמקרה. כמעט תמיד מרומז בהם משהו מן הדמוּת. אוּלי דוקא משום שהנפש עדיין סתוּצה לעצמה, והאור נופל עוד שלא מדעת. ביצירה ראשונה יש כמעט תמיד משום הצהרה – לצד זה אני פונה, וכך נראה לי העולם.
בשירו הראשון של שמעונוביץ קשוּרים אילו זכרונות מן הימים הראשונים, שעשיתי בוורשה. זוכר אני, שיום אחד סיפר לי לוּדויפול, שנמסרה לו אז עריכת ‘לוח אחיאסף’ לשנת תרע"ה, שקיבל שיר מצוין מאת משורר מתחיל, נער מבוברויסק. היה זה השיר ‘בין השמשות’, כמעט שירו הראשון של שמעונוביץ. את השיר קראתי, כמדומה, בעודו בכתובים, והיה טוב גם בעיני. זה לא היה אולי שיר מצוין, אבל היה שיר של מתחיל, שהוא עתיד להיות משורר מצוּין. שיר רומנטי. טבעי היה שיותר משהיו בו צבעים, היה בו צמאון לצבעים – כליון־נפש למראות אין־שם, לנוף אין־שם, ששמה ננהה הלב, בעוד לא מצא את עולמו. בשבתו אל האח המבוערת, כלה העלם לזיו שלגים רחוקים, למדבריות עוטי־פלאים – ל’אורות רזים' אלה, שקראו לו מתוך שלהבת הערב החרפי. על החרוזים חופפה דממה וחופפה בדידוּת. היה ברוּר, שהעולם הקרוב אינו עולמו – שמשהו רחוק מאד ופלאי מאד לא יחדל מרמוז לו כל הימים. עולם של מדבר וים ויער, מחבוא־אלהים, שבהם יבוא האדם להסתתר מפני הקטנים. שירת נוער מובהקה.
צמאון זה לפלאי שבטבע, לחביון הנוף מחיה את שירי שמעונוביץ מן התקופה ההיא. לא היה זה הפחד הראשון מפני המציאות בלבד, כי אם גם הערגון למשהו נעלם יותר, טהור יותר. ערגון לחג, שיפיג בבת אחת את הפרוזה, שיוציא אותנו מן האפרוריות של ההויה. לא זה נחתם בשיר ונחתם בלב, שהיער והשמש והרוח ‘קראו לו לקרב ולדרור’ – בזה היה מעט מן המליצה של הזמן; כי אם זה ‘הפרח הפלאי’, המסתתר בצל, זה ‘הארז הערירי’ – כל הישימון הדוהר ומתרונן מיאוש וגיל נסתר. משהו צפוני היה תמיד בדמו – ערב עור וצל, שאין להבדיל ביניהם; מין חדוה שהקציפה והחוירה מתוך גביעי הנעוּרים האפלים.
כולנו ינקנו בנערוּתנו מן השירה הרוסית, אבל תמה אני, אם יש עוד אחד ביניהו, שהיה מעורה בה כמוהו. כל שירתו מן הימים ההם היה קול קורא מן הערפל, מין יללת ערבה ממושכה, – זה שמצא לו את ביטויו הראשון ביחוד ב’ליל בציר'. קול הסתיו כאן המה כמים אפלים, קרא בכליון־נפש מתרונן לנדודים גואלים, שיעקרו בבת אחת מתוך השממון שבכמישה:
יִתְיַפַּח הַדַּרְדַּר הַכָּמוֹשׁ מִתַּחַת חַלּוֹנִי,
מִתְלַבְּטָהּ הַגָּדֵר הַדְּחוּיָה שֶׁל גַּנִּי הַנָּטוּשׁ.
חֹם נָעִים בַּחֶדֶר, אַךְ לִבִּי לֹא יֵדַע מָנוֹחַ.
וּלְאָן עַתָּה אֵתַע? וּלְאָן עַתָּה אָטוּשׁ?
בְּלֵילוֹת הָאָסִיף הַשְּׁחוֹרִים, בַּלֵילוֹת הַמְּרוּדִים,
כְּבָר שֵׁנִית מִתְעוֹרֵר בִּי שִׁגָּעוֹן הַנְּדוּדִים.
אל המוטיב הזה חזר אחר כך כשנתבּגר יותר. יש מוטיבים, שהם מלוים את המשורר כל חייו, וכל פעם הוא מבקש לו ביטוי הוגן יותר לנגינת דמו המתעוררת. אבל גם כאן היה כבר שמעונוביץ האמתי. זה ‘שגעון הנדודים’ בּישׂר כבר אז, שהמשורר לא יקפא בפנתו הצפונית העגומה – כי יום אחד ירעיש את ‘גנו הנטוּש’ הרוח אשר ממרחק יבוא. בכל שירתו קולחת כמיהה נסתרת לנוף מופלא זה, שאינו דומה אל העולם המדולל אשר השם בימים הראשונים את לבו. זה היה הטוב שבשממון צפוני זה שקדמהו, שהכשירהו אל הקסם הדרומי – המשורר ישב בקצה העולם וידע שמקומו לא כאן; שידע לקבל את צער העולם, אבל לא את דלדוּל העולם.
זהו מה שידע לבטא גם אז, אם כי הכוחות לא היו עוד כולם מספיקים לתוכן הנעלה, שבאחד משיריו החשובים של אותה תקופה, שהיה מוקדש לי. ח. ב. – ב’הקוף'; שיר שמתוכו קרן אור הצער עם עלבון העולם, שאין מפלט ממנו. בשיר זה היה כבר משהו מבּגרוּת ראשונה – מן ההכרה, ששם ‘במרחק הדומם’, מולדת כולנו, אבל בהפגשנו כאן, משתפים אותנו אותם ‘הגעגועים הגדולים’ ואותו הצער, וזהו המפלט היחידי לכולנו…
כל זה היה עוד, כאמור, עני בצבעים, ופעמים נראה גם מליצי מעט, אבל נתן צלצול נאמן של שירה. צלצול ראשון. הקולות היו נבוכים. אחד בודד ועזוב ילל שם ביחידוּת, ספר על חרפת ימיו, ועם העצב שהכביד עליו, ערג הדם לו, דבק בו – לא ברח ממנוּ. עוד בשיריו הראשונים ניכר המשורר החותר בכל האמצעים שבידו אל חופיו, וזה היה כוחו גם אָז – שגם מפרשיו הקלים, היו תמיד מתוחים ברוּח.
*
לאחר שירו הראשון, קדמתי את שמעונוביץ באחת מרשימותי, שנתפרסמה אז ב’הצופה', בדברים מעודדים. אחר־כך, כנהוּג – באה אכזבה קטנה. נראה לי אז, שיש כאן איזו אי־התאמה בין האיכוּת של התוכן ובין זה של הביטוי. זהו מה שהיה פוגע בי לפעמים, והייתי מוכרח להתגבר על עצמי, כדי לראות, שהתאמה ישנה, – בכל מקום שנוצרה שירה, שם נוצר גם הביטוי ההוגן לה. את זאת השגתי ביחוד אחר־כך, כשראיתי את שמעונוביץ המבוגר, המוצא לו את אמצעיו המיוחדים – את זה שהתרונן מתוך מלאות שבלב, גם בשעה שנראה היה קרוב לי תמיד. גם לפי רמזי־יצירה מעטים אָדם מכיר את המשותף לו בראיית הדברים. הוא היה קרוב לי בתפיסת־הנוף – בהתרוננוּת זו של היגון, המטיל חריפוּת מיוחדת בהרגשת העולם. בחתימת עקבותיו הנבוכות הכרתי את הצבי המשוטט בערפלי יער, נרדף מעצמו ונמשך אל עצמו. הרגש הרגשתי, כי הוא רואה עדיין את העולם ‘בעד החרכים’ וכי עליו להעקר ממקומו ומסביבתו, כדי למצוא את נוף חייו ויצירתו.
וידעתי, כי יום אחד נמצא גם זה את זה.
*
מה שהיה יקר לי בשמעונוביץ, היו אותם הכוחות הכמוסים שהיו נרדמים בקרבו וצפו למגע־פלאים אחד, כי יתעוררו כולם. אהבתי מאז את הנזירים המדומים האלה, המתרחקים לירכתי העולם, בעוד שדמם הומה במסתרים לעושר ההויה. בחורף של שנת תרס"ט, פרסם כמה שירים, שמתוכם עלתה רננת הבודד, והנה היא אחרת. ראיתי והנה המחיצה שבינו ובין עולמו נופלת, וידו שלוּחה אל האוצר שכבר הבהיק בעינו העליזה. אותם השירים – ‘בנפול השלג’, ‘צהרים’, ‘לפני עלות השחר’, היו כבר שקויים שפע ראשון, אושר של בדידוּת וּבטחון, שהעולם עומד לקראת יום חדש –
הַכֹּל מְחַכָּה לִנְצוּרוֹת,
הַכֹּל מְצַפֶּה לִגְאֻלָּה
זוכר אני, שביאליק שיבח באזני את קבוצת השירים האלה, – את דהירת השלג בחלל העולם המתעורר, וביחוד את השיר ‘לפני עלות השחר’ (התפעל בעיקר מן הציוּר של העטלף, ‘הנאחז בענף בכנפיו ותלוי בלי ניד כמתעלף’..). לי היה יקר הגלוי־המסתורי, זאת הרגשת האושר בהיותר האדם עם נפש העולם לבדו, ואין זר ביניהם – רגע שכל הדומם מתמלא נשמת חיים כמהה:
וּפִתְאֹם וָאֶרְאֶה הַקַּוִּים הַזַּכִּים
כָּאוֹרְחִים שֶׁבָּאוּ מִכַּנְפוֹת מֶרְחַקִּים,
וַיִרְאוּ הַבַּיִת פָּתוּחַ וָטוֹב,
וְסָרוּ לַחֲסוֹת בּוֹ כִּי קָצוּ בָּרְחוֹב.
זה היה כבר מגע־ידידות הראשון בעולם, שעה שנופל המסך, והאדם רואה את עושר ההויה המצוי בכל, אם גם יבוּז עוד לשלוח ידו בו… יחד עם אותו רגש הבדידוּת, שהיה בו אחד מששים של הנירוונה, פרפרו מקרוב שרידי החיים פרפור ענוג וחי; והיה כאילו ‘נמוגו החיים’ לא מרפיון, כי אם מהתעדן וּמרוֹך – מאותה המתיקוּת של ערב חג, של צמיחה נעלמה, שתתן את אותותיה בקרוב.
אותה תסיסת הגידוּל האטי, – אפשר לעקוב אותה בשירים שלפני העליה לארץ ישראל. אותה כמיהה לנצח, אל אשר מעבר לדברים, ההומה מתוך השירים האלה, לא התרחקוּת מן החיים בה, כפי שמדמים הרואים מבחוץ, כי אם דוקא הלהט שבצפיה, אותה התכשרוּת אל הקפיצה העזה, לכשתגיע שעתה.
*
והשעה לא איחרה לבוא.
זוכר אני את יום בואו אלי לאודיסה, עם נסיעתו הראשונה לארץ ישראל, באביב תרס“ט. היתה אז שעת מבוכה גדולה בחיי הפרטיים. שבתי מוילנא, ‘מנוף הצפון’, כמי ששב משדה־מלחמה, לאחר שנחל תבוסה גדולה ועם זה יש לו הרגש, שהיטיב היטיבה עמו ההשגחה בהנחילה לו תבוסה זו… הלכתי לאודיסה לפי הזמנת ביאליק ורבינצקי (צ.ל. רבניצקי?) אך בבואי שמה, לא מצאתי עוד את שניהם, – שניהם היו כבר בארץ־ישראל. לוינסקי, שהיה תקוע תמיד בתרפ”ט ענינים שונים, פטרני בחפץ־לב עד אחר הפסח מכל עבודה ב’מוריה‘, ואני השתרכתי ימים שלמים בתחומי־ה’פונטן’ מתוך איזה רגש הקלה סתום, שכאן, בנאות־ים מלבינים אלה אתקע את אוהל נדודי לקיץ שלם – שכאן אמצא גם את נוף נפשי. וכשבא שמעונוביץ אלי, ראיתי אף אותו באור־ידידוּת זה. הוא הפיג את בדידוּתי. האויר נמלא חמימוּת רע.
בבוקר אביב אחד נכנס בחור זה מבוברויסק – עלם לא־גבוה, צנוּע, רזה, בעל מבט ישר, עז, גלוּי. כמו תמיד – לא אותה הדמוּת, ששיערנו לעצמנו לפי הצירופים הסתומים של השירים, המכתבים וכו'; אבל לאחר רגעים מעטים, איננו מציירים כבר לעצמנו, שיכול להיות אחר. השיחה היתה לבבית, כאילו שבנוּ ומצאנו זה את זה לאחר הפסקה. הודר היה אז כולו, או רובו, ‘מעור אחד’, והיה ברור לי מאליו, כי בעליה זו למולדת, שמעונוביץ נמלט מהמוּעקה והשממון, שנתהווּ בשנים שלאחר המהפכה. ברכתיו לעליה זו, שהיתה אז לאחד משלנו מעשה־נס ממש – זכיה גדולה וּמיוּחדת ליחידים וּמעטים. ודאי שקנאתי בו, שזכה לדבר, שלפי מצבי המיוחד, נבצר ממני גם לחלום עליו בימים ההם. הרגשתי שלא מדעת שהמגע הממשי עם המולדת, עשוי להבריא, לחדש את הדם, לרפא בבת אחת את כל ההרס. וכך אמנם השפיעה, אם כי היה גם מי שנצרב ממגעה…
עם פגישה קצרה זו נקבעה דמותו של שמעונוביץ בלבי. הוא עוד היה בכ"ד שנותיו דומה לעלם רך, כולו מלא אהבת־רעים ודרישת־טוב ואותו נקיון, שהיה תמיד בדמו ושהאצילו עליו בלי ספק, רוחות השחרור שהיו מנשבות אז ברוסיה – הספרות הרוסית הטובה בכלל. דרך פוּשקין, וּבעיקר דרך לרמוֹנטוב, ספג מן הרוּח הרומנטית של ביירון – משהו טראגי בצירוף איזה רוֹך שבנוער ואיזו אמונה במציאוּתם של ‘מרחקים מוּפלאים’ בארצות־השמש שבמזרח, ששם ינוה האושר. דוקא מועקה צפונית זו פינתה, כאמור, מקום בלבו לנוף המולדת, לשמשה, לדממתה החולמת. אכן, זה היה הנוף, שאליו נכסף, שלו ניבאו כל חלומות הילדוּת הטובים.
*
האור לא בא לפתע. המשורר ירא את ‘היין המתעה’, את ‘השמש המשקר’. הנזירוּת עוד משכה ימים רבים, משכה הדממה הגדולה. הוא צמא אל חמדת העולם כצמאו אל חדלונו. שתי רשוּיות שלטוּ בו, והוא נשמע לשתיהן. אכן, טפין־טפין בא האושר בנפשו ובשירתו, – ויום אחד הקיץ במלוא נפשו ועיניו אוֹרוּ.
זוכר אני את הרושם המחיה של ספרו הקטן ‘ישימון’, מחזור של שירי־מסע לארץ ישראל, שנכתב זמן־מה לאחר שוּבו ממנה. מעניין כאן גם שם הספר. הספר היה מלא התעוררות של אושר, והיה שקוי כולו רננה של ים ושמש. אבל הישימון, זה משכן הבדידוּת, המקלט לשירה ולתפילה, היה הצבע הנאמן – בו בטח הלב יותר. רק בו לא היתה סכנת רמיה… ברגש מהסס זה קרב שמעונוביץ צעד־צעד אל חופיו העליזים.
זאת היתמוּת הצפונית, שנמסכה עוד לתוך שפעת המזרח, היתה מלוה עוד ימים רבים את המשורר. ואולי היא שהעמיקה את החדוה, שנכבשה לבסוף, בתת לו המולדת את הבטחון, שלא יחזור העולם לתוהו. משיר לשיר הולך ומבהיר שטח־מה בעולם, – הולך ומבהיר שטח־מה גם בלב. זאת ההליכה לקראת הבוקר המפציע היתה מלאה גם אבל אתמול, גם תרועת המחר הראשונה. עם כל צעד נמסו ערפלי־הלויה מאחוריו:
מִתְּהוֹמוֹת סֵתֶר הִשְׁתַּפְּכָה עֶדְנָה
הַבֹּקֶר קָרָא לְחַג עֲלוּמִים
וַיַּז לִלְבָבִי גַּל אוֹנִים רַנִּים;
וּכְבָר אָנֹכִי לֹא נוֹדֵד עוֹלָם,
רַק גִּבּוֹר נַעֲרָץ הַשָּׁב לְאַרְצוֹ
בְּזֵר נִצָּחוֹן מִקֶּרֶב אֵיתָנִים.
הָאִיִּים עָדּוּ עֲדִי זְמָרַגְדִים
וּבְרוּכֵי זֹהַר אֶת פָּנַי קִדְּמוּ
בִּשְׂחוֹק נְהָרָה וְרֵיחוֹת בַּשָּׁמַיִם;
וּתְמָרִים טוֹבְלִים בִּתְכֵלֶת שַׁחֲרִית
מֵחוֹפֵי זָהָב אֶת שׁוּבִי בֵּרְכוּ
לְחֵיק מוֹלֶדֶת מִקְּרָב הַדָּמִים.
לא הכל כאן מלא תרועת לב זו. אך עם קריאת הספר הקטן הזה הורגש פרפור הפדוּת של נשמה שבוּיה, שיצאה לחפשי. הורגש, שהמשורר יצא גם מתוך מחנק יצירה – שאפילו היגון אשר ישוב ויפקדהוּ יום אחד, יהיה אחר, – פורה יותר ועמוס יקרות יותר, לאחר שהבהיקה תפארת האדמה בעיניו.
והבגרוּת באה באָמנה עם יגון חדש זה. בשירו ‘על נהר כבר’, שנתפרסם בערב המלחמה הגדולה במאסף ‘נתיבות’, התלכדו התחוּמים, ‘ערבוב ניסן ואדר’. שוּב קפאו הגלים שזה עתה הרנינו את העולם וימלאוּהוּ תרוּעה, והבשורה הגדולה עטה תחת אור הלבנה המאובנה כ’שחף מת'. ברמזי קוים מופלאים חופף שוב אות החרדה על העולם, שרעד בעצם לבלובו:
וְנָשְׁבָה רוּחַ קָרָה מִתְנַכֵּרָהּ,
וְשׂוֹכָה דַּקָּה, רוֹעֲדָהּ נִפְעָמָה,
בִּדְאָגָה לִפְטוּרֶיהָ זֶה רַק פֻּתְּחוּ,
הִתְדַּפְּקָה עַל הָאֶשְׁנָב, בִּקְּשָׁה רַחֲמִים
בְּרֶטֶט שֶׁל מַבְכִּירָה,
אַךְ נָשְׁבָה רוּחַ קָרָה מִתְנַכֵּרָהּ…
בשירת־אדר זו נעשה המשורר קרוב אל הדור, כי ראה אל לבבו. בשירת דמדוּמים סמלית זו פרפרה פדוּת וּפרפר אות הכליון, ששניהם כאחד נתלו על שמינוּ. בעצם הפריחה האביבית נשבה ‘רוּח קרה, מתנכרה’ זו. ולאור הערב ‘השותק והקר’ נראתה הגולה המתהלכת על נהר כבר ‘בלי סוף’. בבת אחת שב וכבד לב העולם, וּבעצם ידיו כבה המשורר את פנסי־החג האדומים שזה עתה העלה את נרם על פני התהום.
שירת האדמה שלבלבה מתוך האידיליות, היא בלי ספק המתנה היקרה ביותר שנתן המשורר לדורו ולדורות הבאים. אבל מעבר לשטחי אדמה ירוקים הצהיב תמיד נוף אחר, נוף המדבר שזכרו לא נמחה מלבבו לעולם – נוף שהחריד את נפשו וקסם לנפשו כגני האדמה המלבלבת. בהיותו יושב בבית הבדולח ‘וּמיטיב את לבו עם נערותיו השבויות’, ידע תמיד, כי אורבה לו אש צהרי המדבר – כי מאחורי כתלי הבדולח, מצפה לו ‘אש לבנה’ זו, שאין מפלט ממנה, זה היה ‘הפרח הפלאי’, פרח המדבר, שפרח בלבו ובשירו כפרוח האדמה הנושבת.
ככה הביאה הבגרוּת יחד עם האידיליה, שהיתה משען חייו הנאמן, גם שירי־סמל יקרים אלה, שמתוכם הבהיק משהו שהיה לא פחות נאמן – משהו שבו עלה המשורר עד מאד במצאו את ניב שירתו הכמוּס ביותר. כאלה היו השירים ‘על נהר כבר’, ‘חורב’, ‘ויהי אני יושב בבית הבדולח’, – שירים שהבקיעו את לב העולם, צירופי אור וצל ‘שקוּפים־אטוּמים’ – תהום שהאפילה והרנינה. אכן, זה היה כבר שמעונוביץ הליריקן במלוא בגרוּתו!
משהו על האידיליה של שמעוני
האידיליה שירתנו (וגם בפרוזה שלנו) היתה הופעה גדולה – הופעה אורגנית, מחוייבת התקופה. לא הכּל כתבו אידיליות בהכס־מטרים. לצורתה הקלסית לא הגיעה אלא בשעה שקסם לה פייטן־אפיקן גדול כטשרניחובסקי. אבל את יסודותיה, צירופי־סגנונה, נמצא עוד בשירת מנדלי, שלום־עליהם, ש. בן ציון, – שלא לדבר על האידיליה של משוררי ההשכלה, מרמח“ל ועד מאפו ואפילו יל”ג, שהיתה אחרת ושיותר משקיבלו אותה מגסנר וגיטה באו אליה ישר מן התנ"ך. באידיליה זו נתבטא הצמאון אל הקיים, אל המשורש, אל מה שכוח לו להאחז בקרקע. בכוונה העדיפו כאן את המצוי. במצוי ראו את היציב, הנצחי, מה שאינו מתמוטט. הגיבור הוא היוצא מן הכלל: הוא המרעיש בכוחו, בתפארתו את אשיות העולם. וכאן חפצו דוקא בכלל. חפצו במבצרי החיים. גם באידיליה יד ושם לנבחרים, לאנשי־מופת; אבל גבורתם של אלה היא פנימית יותר, נסתרת יותר. באידיליה החדשה נתבטאה הריאקציה נגד התפארת החיצונית, נגד הרומנטי המזוייף, – נגד המוצג לראווה. בזה יופיה המוסרי, שביקשה אנשי־חן יותר משביקשה אנשי־תפארת, שביקשה כשרון לחיים יותר משביקשה כשרון לגבורה.
האידיליה העברית, כזו של גיטה, ששמשה לה דוגמה ראשונה, לא היתה מעולם שירה של נובלות־חיים וּשקיעת־חיים; ופשיטא שלא היתה שירת ההכנעה, שבח לנמיכוּת הקומה של האדם ורפיונו. אדרבה: היא היא שהיתה – מ’ברית מילה' ועד ‘מצבה’ – שירת המלאוּת של ההוויה, שבח לאדם השלם, לחוּשיו השלמים, חן לאהבה בלי פגם, למסירוּת בלי פגם. דוקא היא היתה בכל מהוּתה שירת האדם החדש, זה שהתקוּפה גידלתהו – זה שהתקוּפה היתה זקוּקה לו. ולא רק שמעוני, שכל האידיליות שלו אינן בעצם אלא הימנונות לשגשוּג האדם, ללב שגאה ונתלבלב משפע אהבה וּמשפע צער יחד. גם האידיליות של טשרניחובסקי, שרוב יניקתן מן הסטטיקה, מהוויה שהגיעה לגמר בישוּלה, – אף הן נושאות ברכה לגאות החיים, לחוויה שליבלוּבה לא תם בבכרה את פריה. ב’לביבות מבושלות' קשה לדעת, מי בורך בשפע חיים יותר: הנכדה המהפכנית, שעזבה בבוּז את מעינות הבוקר ועינה לא חסה גם על השירה שבצילה גדלה ותעל, או סבתא זו ‘אלמנת הרב’, היודעת בפשע אהבתה לשמור על ההולך והבא ולאחד אותם בלבה הנאמן לשניהם. וכלום ולולה (ב’כחום היום') אינו ניצן האדם החדש, לב מבשר את אנשי הבניין הנאמנים אשר יבואו אחריו; וכלום רוב האידיליות האחרות, גם בהיותן כולן נטוּעות בלב העולם הישן, אינן רמזים לתורת חיים מאירה; רמזים לכובשי־החיים בדממה, לכובשי־הטבע בדממה – לשונאי הקולניות התיאטרלית; לאלה ששמעוני גילה אחר כך בשדות המולדת ולבו חרד לקראתם באהבה וחנינה. האידיליה יקרה לנו משום שהיתה לדור תורת השיבה אל החיים, שהכשירה לשיבה אל המולדת – שחייבה אותה, שעשתה אותה הכרחית.
אין להקיש מן האידיליות של טשרניחובסקי על זו של שמעוני. באידיליה של טשרניחובסקי יסודות האפּיקה הנקיה בלי ספק חזקים יותר; הביטוי עשיר־מתכת יותר. בטשרניחובסקי באה לידי הרמוניה מופלאה ‘תוכו וברו’ של העולם במידה כזו, שאין להבדיל ביניהם. זהו היסוד ה’גויי' הבריא עמו. שמעוני הוא פייטן בעל קונסטרוקציה אחרת. הוא מלא המיית לב יותר, מלא רחמים יותר. אפשר, אידיליה זו יותר קרובה אל סוג הפואימה. חומר אנושי אחר כאן. הוא גם גלמי יותר, גם מפרפר יותר. הקסם באידיליות שמעוני הוא חדות הצמיחה, חדות האדם העולה. אין כאן, כבשירת טשרניחובסקי האידילית, חינו של עולם העומד על תלו, ושש על שלמותו. כאן הצמאון לשלמות; התפלה לשלמות. הכל מלא עוד פתוס של לידת עולם, של משיכת האדמה הראשונה, של נסיון ההשתרשות הראשונה.
על כן הכל מלא התעוררות יותר, רננה יותר; מלא גם חרדה יותר. על כן אתה חש כאן את המשורר יותר משהותר באפיקה מובהקת. אכן, על כל ‘חטא’ אמנותי תכסה כאן הנפשיות השופעת. דוקא קרבת המשורר, שפעת אהבתו, יגונו, השתתפוּתו בצמיחה – מוסיפות חיזוּק לשירה זו. הליריזם כאן טבעי. אידיליה זו – מציאוּת וחזון מלוכדים בה; נצנוץ אדם בה וחן התגלותו הראשונה.
את כל זה ראיתי צורך להקדים ולהגיד לא משום שנתכוונתי ‘להצדיק’ משהו ביצירה זו, כי אם לשם בירור אופיה המיוחד. במקום שאתה מוצא את שפעת הליריזם של אידיליה זו, שם אתה מוצא גם את כוחה. היא מודיעה על האדם החדש, שצמח על אדמת המולדת – בה במידה שהיא קוראת לו; בה במידה שהיא מעצבת אותו. היא שמחה על צמיחתו כשם שהיא חוששת לכמישתו. היא מברכת את בואו והיא מזהירה על הסכנה שהוא צפוי לה. היא מלאה תרועה ומלאה ח??ה לו: האם לא ייכשל גם הוא – הידע לשמור על נפשו? האם לא יכזיב, כי ירבוּ הימים גם הוא?
על כן אהב המשורר ללוות את אנשיו בתקופות חיים ובדרגות חיים שונות. הוא כאילו עקב אחריהם, הקשיב ללבבם, כאילו חפץ להווכח אם ‘החזיקו מעמד’, אם לא נגעה גם בהם יד הכמישה בתוך החולין של החיים, שאין מנוס מהם. ובחנינה אין קץ יספר על אלה שנושנוּ בחלומם, – אלה ‘שזרקה כבר שיבה בראשם וּבעיניהם עוד אש־נוער עליזה’. זאת הצמיחה המאוחרה, התמדת השגשוג, הכוח לעמוד נגד ההרס הנפשי, שהימים נושאים עמהם גם לבני־העליה – אין ער להם, שמח ומבורך עליהם כמוהו. והאם לא זוהי שליחות המשורר הגדולה באידיליות אלה – לשמור על הגידול שלא פסק, לחזק את העיפים, להזכיר את חסד פריחתם הראשונה? וההטפה לפעמים אולי גדושה יותר מדי לגבי שירה אפית. אבל כל פרוזאיזם מובלע בשיחת לב זו שאינה כוזבת, בהמית דם זו שאינה פוסקת – מוצף בנחשול זה של אהבה, של תפילה, שכל מה שנסחף עמו מתנגן מאליו:
חִרְשׁוּ, יְקָרִים, וָרֹנּוֹ! בִּמְקוֹם שָׁמָהּ יָרוֹן הַחוֹרֵשׁ,
קוֹצִים יַרְכִּינוּ אֶת רֹאשָׁם וְאַבְנֵי הַשָּׂדוֹת יַשְׁלִימוּ.
ההרגשה האלמנטרית היא השלטת כאש. לא המלוטש והמנופה, כי אם הבא ישר, בלא מעצור ובלא אמצעי. קול הקרוב הוא. קול רע, קולו של בן־לויה, של עד לסבל – קול אמונה וקול ספק, תרוּעת לב ויגוֹן לב העולים בניב אחד ולא יפרדו:
הִכַּרְתִּי גְּבוּרַת
עוֹמְדֵּי עַל מִשְׁמֶרֶת
וּמְרִי הַנָּסִּים
אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת.
-———————————————————-
וּמִי יַעֲרֹב
כִּי בֵּן לֹא יַזְנִיחַ
גַּם תֶּלֶם מִדָּם
אָבִיהוּ הִפְרִיחַ?
על כן יצוק באידיליה השמעונית הניגון האלגי לעתים קרובות כל כך.
עוד בימים הראשונים, בהאיר נוף שמשה של מולדת את עיני המשורר בראשונה, בדבוֹק לבו אחרי העדה העובדת הקטנה ביער חדרה – הוּצק יחד עם החדוה הגדולה, גם יגוֹן חשאי זה לתוך שירתו. הוא לא שמח מעולם בלא חרדה. אולי היה האושר רב מדי, כי לא יילוה גם העצב, שבלעדיו לא יימלא הלב לעולם:
.. כְּבָר עָיֵף הַלֵּב מֵחֲלוֹמוֹת
וּבָצְקוּ רַגְלַיִם מִנְּדוּדִים וְאֵחַר לָבוֹא הַמָּנוֹחַ. – –
וְנִשְׁעָן עַל עֵץ עָמַד דּוּמָם רַב פִּנְחָס כְּצָמוּד לָאִילָן
וְגַבְרוּת קוֹמָתוֹ כֹּה שַׁחָה… הֲרָצָה אֱלֹהַּ קָרְבָּנוֹ?
הַהִפְרְתָהּ סַלְעֵי הַשְּׁמָמָה שַׁלְהֶבֶת דִּמְעָתוֹ הַכְּמוּסָה?
בשירה זו, המלאה וידויים, ינוב גם ההומור, בן־לויה התמידי של האהבה, אבל במעמקי עורקיה מנהמת נימה עגמומית זו, כאמת־מים קובלת ואינה פוסקת… הלב בטח ולא בטח. שקט ולא שקט. וכלום שתי האידיליות ‘מצבה’ ו’שיאונה' אינן פרקי אלגיה גדולה אחת? ולא הן בלבד, כי אם גם ‘בדרך’, ‘לקט’, ואפילו ‘יובל העגלונים’, המלאה הומור רב – כלום אינן כולן שקויות המית לב זו – תפילה לשלום אחים, תפילה לתום, שלא ייפגם, לטוהר שלא ייעכר; תפילה לניצנים הצנועים, אשר אומה שלמה תלויה בהם, שלא ילקו.
תָּמִיד זִכְרְכֶם
הָמָּה בִּי כְּפֶלֶא:
לֹא מֵת עַם, אִם עוֹד
בָּנִים לוֹ כָּאֵלֶּה:
אַךְ גַּם דְּאָגָה
נִקְּרָה כַּתוֹלַעַת:
הַאִם בֶּאֱמֶת
שֵׁנִית פֹּה נִטַּעַת
אֻמָּה עֲקוּרָה
זֶה כְּבָר מֵהַשֹּׁרֶשׁ:
הַיְּחִי הַשָּׁתוּל
וִיהִי פֹּה לְחֹרֶשׁ?
כמה פשוט – כן, גם כמה אפור נראה מבחוץ לפעמים ניב מעורטל זה! אבל כמה בו מן החיות, כמה מן הרויה הנפשית שאינה מתנדפת בחילוף סגנונות! ומי יודע – אולי דוקא אומץ זה למערומי הביטוי, לדיבור ישר זה שאין בו כלום מן ה’כיסוי' המלוטש מדי, הוא גם כוחה המיוחד של שירה זו. למעלה מכל ליטוש ומכל שכלול היא מציאותה של עצמיות, וזו לפעמים מתגלה בקו, ופעמים בריתמוס כולו, בהיקף כולו, באותו הרכב מופלא של קולות וצבעים, שכל פגם בפרט בודד מתבטל בסחף הנגינה כולה, באחדות הקול ובאחדות המראות. וזהו גם כוחו של שמעוני. הוא יודע להבליע המון דברים כלליים במילודיה, שהיא כולה שלו; יודע לפסוע כמה פסיעות קטנות ותוך שהיה על הקטנות לזנק אל הגדולות.
כן, הדרך אל שירת שמעוני אינה קלה. פעמים היא מוליכה דרך פרצות, פעמים דרך שטחים לא נעבדו. זוכר אני, כשקבלתי בעד ‘מולדת’ את האידיליה שלו ‘מלחמת יהודה והגליל’, נפגעתי מכמה פרטים שלה, שנראוּ לי כדברים בטלים. כל ה’עוקץ' שבאידיליה זו (מלחמת המבטאים) נראה לי ילדותי, בלתי הולם. אבל כשהגעתי אל התיאור הנפלא של נוף השרון הטלול, באפי עלה ריח האדמה הבשומה, ובעיני הבהבו דשאי השמש המחוממים, וכגיבורי האידיליה ראיתי דרך הפרץ המרובע של אכסנית־השדה הצוננת ‘מרחבי עולם רחוקים צופים וצפים בזוהר’ – הרגשתי פתאום את נוף ילדותי, את מתק אדמתה המוורידה; הרגשתי כי בשירה זו נחתם בראשונה נוף הבוקר במשעולי השפלה הירוקה, בעוד יקד האושר כטללים האחרונים ‘בגביעי פרחיה’…
אחדות זו שבתפיסת הנוף, אחדות שבראייה ובמגע, אחדות החלום היא – זה הצמאון אל האדמה, זה השכרון מן האדמה. כחוט אור אחד נמתח מן האידיליות הראשונות עד האחרונות: כליון־לב לטוהר שדה ועמל שדה, לאדם ה’צמוד לאילן', הנטוע כרגב האדמה; הלא הוא חלומו מאז הבוקר, בעודנו ‘עלם עם עלמי ישראל, חושב חשבונו של עולם וחולם על תחית האומה’:
תמיד הופיעה הגאולה לעיני בדמות שדה נרחב,
שדה בלי גבולות, ים זהב מנומר בדגניות תכלת…
לכל ימי חייו נחתמה בנפש ערגה חבוייה זו לזיוו של עולם, המתגלה בשבולת־שדה, בירק גינה קטנה, בחן הדשא הצומח; והוא הולך וחוזר על ניגון זה גם ב’שיאונה' באותה התלהבות:
כִּי פְּדוּת יִשְׂרָאֵל
וְתֶלֶם וָאָחוּ
תָּמִיד לְאֶחָד
קִרְבִּי הִשְׁתַּפָּכוּ.
-—————————————————————-
וְכַחֲלוֹמוֹת
הַדְּרוֹר וְהַיֶּשַׁע
תָּמִיד לִי קָסְמוּ
הָעֵץ וְהַדֶּשֶׁא.
דביקות עולם זו בכפר, ‘בעץ ובדשא’, אינה למשורר אלא דביקות בחינו של עולם, בגנזי הטבע שאינם מתגלים ואינם נקנים קנין אמיתי אלא למי שמצוי אצלם, למי שחי ועמל בהם. בזה הוא תלמידו של א. ד. גורדון, שאותו פגש בימי התום הרחוקים ושדמותו, כתורתו, מאירה מתוך כל דפי השירה היקרים האלה. ‘פתוס קרקעי’ זה שאינו פוסק בשירתו, קושר אותו בקשר בל ינתק לכת העמלים הראשונה, שאף היא לא ראתה את שכינת הגאולה אלא בדמות חורש בשדה, אשר לפניו תיכבש הארץ – אשר לפניו כדאי היא שתהא נכבשת…
בזה ערכה הרב של שירה זו לדור, לנפש הדור – שהיא מחזקת אותו באמיתה, שהיא עוקרת אותו מן ההזיה הרומנטית הבטלה ושותלת אותו באדמה הטובה, אשר לא תכזב לעולם.
נופה של ארץ־ישראל בשירת ד. שמעוני
נופה של ארץ ישראל, לפי הרמה השירית שהושגה כיום על ידי טובי משוררינו ומספרינו, הוא בלי ספק אחד מכיבושי היצירה החשובים ביותר, – אולי גם הנחוצים ביותר לבנינה של המולדת. מה שיקר בו בעיקר היא העובדה, שגידולו, גידול איכותו, הלך בד בבד עם כיבוש הקרקע, עם כיבוש המציאות, עם כיבוש העבודה. בשום פרט של משנת א. ד. גורדון לא נתקיימה תורתו בצורה בולטת יותר מאשר בשירת הנוף, שהיא – מיצירותיהם של הותיקים ועד צעירי המשוררים והמספרים – בראש וראשונה שירת־עמל, שירת האושר של צירוף עבודה וטבע.
בשום סוג יצירה לא הורגשה המהפכה הגדולה, שחלה בחיינו, בתחושת עולמנו, כמו בציורי נוף אלה, שהם מבחינה ידועה משמשים גם ציונים לכיבוש המולדת עצמה. היה מי שהתריס כנגד שירת־נוף, שאינה מודרנית כביכול. אבל הדור, שצמיחתו בריאה, התרפק עליה ביותר. צא וראה: דוקא אלה, הנועצים את עינם במה שמתחת הקליפה, העלו את כבשונם של צבעים וצלילים במיוחד, משדבקו בזיוו של הנוף, משהרגישו את נשיבת הנצח, את יגון הנצח המרחפים על השדות, הסלעים, על חזה המרוטש והפורח של אדמת המולדת.
שירה זו (במידה שהיא שירה ואינה תחליף לה) – נעשתה זה כבר מעין סם רפאוּת לעובד העברי, ללוחם העברי. לא אצייר לי אותם בלתי מצוידים בשירת האדמה, אדמת גורלנו. שירה זו היא, שמתוכה עולה רחש האהבה, גבורת הנפש – כל האושר שבמסירות, שלא הוכשר הדור לגלותו בנפשו אלא במגע הממשי עם ארץ חלומותיו.
*
זכותו הגדולה של שמעוני היא, שבשירתו נזדווגה ראשונה לחזון גדול גם ממשות גדולה. מה שניתן לנו מגעגועי דורות, דורי דורות, על המולדת, לא היה אלא חזון בלבד. אפילו גאון כיהודה הלוי לא שר אלא על ארץ ישראל של מעלה. ‘ציון הלא תשאלי’ – הימנון לוהט, שעוצם הביטוי, עוצם הכאב מרימים אותו מעל כל מציאות – אולי גם ממחישים את הנוף בכוח לא־ארצי, בצבעים שאין כחנם ואין כממשותם בכל מראה־עין. אבל השירה מתקופת חיבת־ציון, זו הרומנטיקה מעוטת־הכוח, מעוטת־הדם של ‘ציון תמתי’, שלא ראתה כלום, לא היה בה גם כדי להדליק געגועים גדולים, – געגועים מפעילים, שורפים את הקסמים המדומים ושאינם מדומים בנכר.
הדור היה בעל חושים אחרים. כנגד קסמי־האדמה, שהלב הלך אחריהם במולדת הזרה, היה הכרח להראות לו ארץ־ישראל של מטה – זו, שבה נאחזת העין, נאחזים החוּשים הבריאים. גם קטעי הנוף החמימים (והנפלאים גם יחד) של אידיליה בפרוזה כ’ראש השנה לאילנות' לזאב יעבץ, הרנינו את דמנו בילדותנו, מילאו את הלב מתיקות של צינת הגשם וריח השמש וזיו הירק שבגינה הקטנה שבמושבה. הלב חרד לקראתם בגיל: הנה בבואה של ארץ־ישראל! הנה האדמה שתצמיח חיים חדשים!
ברם, לא היה זה אלא נטף טל שקוף. כבר באידיליה הראשונה של שמעוני (‘ביער בחדרה’) נסתמנה עם ההוּמור גם הגבורה. לא היתה זאת גבורה שברומנטיקה שלמראית־עין, כי אם זו של רוח גדולה, מוצנעת, כבושה ופורצת בחדוה גדולה. זו החדוה של התגברות על הפסיביות החולמת ואינה זזה, שאינה יודעת לעולם את השמחה הגדולה ואת היגון הגדול של ההגשמה.
*
ונופו של שמעוני בנכר היה דוקא נוף רומנטי, רומנטיקה של נוף־הצפון – יערות מושלגים, צבאים אגדיים, ערבות עוטות ערפל… כאן הפך הנוף ויהי אידילי. היה זה רגש השלוה, שפיעם את הדם הכואב למראה הנבטים הראשונים, למראה האנשים הראשונים שהלכו נכונים לקראת גורלם. היה זה האושר, שהנה שקעה ההזיה מאחור – שהעולם צף מתהומות הערפל ולבש אור ירק; אכן, עם זה היה הנוף מסוער מבפנים, – כל רגב אדמה היה מלא ציפיה לפלאים יבואוּ.
כי בזה נעשתה האידיליה של שמעוני יסוד חינוכי, גורם מפעיל, שלא היתה סם מרדים, – שתמיד חילחלו בה רצונות ארוגים אלו באלו; שאדמת־שמש זו, שמתכה עולים צמחי־השלום המופלאים, מגדלת גם פרחי להט, המדליקים צמאון אלהים.
נוף השמש שהבהיק בחן־אמת כזה מתוך אידיליות כ’מלחמת יהודה והגליל', ‘לקט’ ועוד, היה לנו הפתעה גדולה של שירה חדשה, של התגלות־נפש יקרה. היה בנוף זה משפוני־טמוני האור, שאין ארץ מגלה אלא בשעת חסד. שמעוני זכה ואותו חוננה אדמת המולדת בראשונה במבט חסד.
ואם כבש את לב הדור בסגולות המשורר והאדם לאהבה אותו, הנה ראש סגולותיו היתה האידיליה, שבה נטע בלבנו את אהבת הארץ כחדות האדמה אשר זכינו לה ושהוא העמיק אותה בשירתו יותר מכל חבריו, משורריה של ארץ־ישראל.
לזכרו
במות עלינו דוד שמעוני הלך מאתנו לא רק אחד מבחירי משוררינו, כי אם אחד הטהורים במשפחת הסופרים, אדם דורש טוב לכוּלנו, מן הנאמנים ביותר, שלא הניח אחריו אף אחד בדומה לו בטוב בלבו, בטוב נפשו, בנכונותו לעזור תמיד לחבריו בלב ונפש. אנו שרויים כולנו באבל על מותו, כעל היעדרו של ידיד כולנו, אשר עמד לימינם של רבים בינינו בשעת צרה, אשר לא התנכר לבריו ולא קיפּח מתוך צרוּת עין עמלם של גדולים וקטנים, אף שכיוצר השיג בעצמו את שיאי היצירה והצליח בכל אשר עשה.
עכשיו, כשנלקח מעלינו ולא נוסיף לראות עוד את פניו המאירים מטוב לב, אנחנו זוכרים את הפגישות הראשונות מתוך געגוּעים ואהבה. זוכר אני את ביקורו הראשון אצלי בוארשה כשבא במאור פּנים אלי, מחזיק טובה לי שהשגחתי, כעורך ‘הספריה הגדולה’ של ‘תוּשיה’ מתוך הקפּדה מיוּחדת על הדפסת ספר שיריו הראשון ‘סער ודממה’. באחת משיחותיו הביע את רצונו שהספר יהיה דומה ל’גבעולים' שהופעתו חלה ימים מעטים לפני ‘סער ודממה’. זכוּר לי ביקור זה לא לפי תוכן שיחתנו, כי אם מתוך סבר־פּניו שהביעו טוב לב ונועם חברי. הוא נראה אָז כנער, שאבא ואמא עדיין סוככים עליו, מתוך השמחה שהיה שרוּי בה, שמחה על עלייתו הראשונה לארץ־ישראל.
את שיריו הראשונים פרסמתי ב’העולם' בתקופה הקשה שהייתי מזכירו בוילנה. שירים אלה שירי מתחיל, לא הביאוני לידי התפעלוּת אבל התבגרותו המהירה היתה ניכרת מתוך מה שפירסם ב’המעורר', ביחוד מתוך השיר המצוּיין ‘הקוף’ שהעיד על עמקוּת ותפיסה סמלית ומחשבתית גדולה. אמרתי לו את שבחו בפניו, דבר שנעם לו ביותר. ברם אור נפשו ואיזו רוך וקרבת־נפש הביע כל כמה שהוציא מפיו בשיחה הקצרה שנתקיימה בינינו בחדרי ואחר כך, בלכתי ללוותו אל הרכבת.
הרושם של ‘ישימון’ היה רושם של הפתעה גדולה. במחברת זו ניכר שמעוני המאוחר שהתרפּק על ארץ־ישראל ושנסיעתו למחוז געגועיו דמתה למסע־כלולות. כבר אז אפשר היה להכיר את משורר האידיליות, משוררה של ארץ־ישראל. הוּא לא שהה אז הרבה בארץ, אבל בקראנו את ‘ביער בחדרה’ ידענו כי המולדת היא חזון חייו ואושר חייו. ‘מלחמת יהוּדה והגליל’ שלפי תכנה לא היתה דומה ל’ביער בחדרה', הפתיעה בזוהר הנוף שחופף על ציוּריה. זאת היתה השירה הראשונה שמתוכה עלה אורה של ארץ־ישראל, בחן וּבהומור של חוויה גדולה, ועל פי התחלה זו בלבד אפשר היה להכיר, כי לאדמת ארץ־ישראל גם משורר שלא היה עוד כמותו. היתה זאת חדות השב וראיית השב. ארץ־ישראל עשתה את שמעוני למשורר גדול, שמיצירתו למדנו להכיר ולאהוב את ארץ חמדתנו.
בסוּג מסוּיים היה יחיד וּמיוּחד בשירתנו. לא אחד בינינו הביע בשירתו את חדוות החזון, כמוהו. למן המחברת הנפלאָה ‘ישימון’ שהביא לשירתנו עוד בראשית ימי בחרותו ידענו כי הוא נושא בלבו את חזון הגאוּלה כשמש חייו, ואוּלם בכל שיעור קומתו נתגלה למן האידיליה הראשונה שלו ‘ביער בחדרה’, השקוּייה כולה הומור וחדוה. אני זוכר עוד את הרושם שהשאיר אחריו ‘ישימון’ – כשירה הציונית הראשונה לאחר שירי הבשורה של ביאליק. היה זה מעין רונן של לב מלא.
כשקיבלתי ממנו בעד ‘מולדת’ את האידיליה ‘מלחמת יהוּדה והגליל’, ידעתי כי לטבע הארץ קם משורר שאין דוגמתו בספרותנו. למעטים כמוהו נגלה סוד הנוף של המולדת. קו זה שבטבעו קירב אותי מאוד לשמעוני. וכאשר נקלענו שנינו בימי המלחמה העולמית הראשונה לברלין, הייתי מתהלך עמו בסביבות הבירה הגרמנית ולא היה איש בחבורת הסופרים שהיו בברלין כשבויי רוסיה אדם קרוב לי יותר ממנו.
*
היה לו כשרון מיוּחד לגלות את האנשים שהוכשרוּ להגשמה. ברעיון התחיה ראה קודם כל חזון השיבה אל הטבע, הדבקוּת באדמה ובטיפוחה. בזה דמה לא. ד. גורדון שאהבת הטבע הכשירתו לחזון העבודה, שרק היא מגלה לנו את המסתורין של האדמה.
אהבה זו נתיחדה בלבו גם לעולי תימן, שאף אותם הכיר בפרבר הסמוך לרחובו. הוא הבחין בהם את הקירבה לטבע, והבחנה זו הכשירה אותו ליצירת האידיליות ‘היורה’ ו’לקט', שאף הן מיוחדות בהומור טוב ובתפיסת־הנוף המקורית של המולדת. מאירופה השוממה שלאחר ימי המלחמה בא לשבת ברחובות ובא במגע קרוב עם חלוצי העליה השניה, אנשי טבע ועמל שאת דמוּיותיהם העלה והנציח כמעט בכל האידיליות שכתב.
הוא היה לא רק אדם בעל השׁכּלה, כי אם גם בעל עין פקוּחה, שלא התעלם מעולם מפגיעות הישוּב, אבל לבו היה נתון לנאמני העבודה, שהיוּ גם אנשי שירה וחלומות. היה זה היסוד שבהשקפת עולמו, כי רק הנאמנים לטבע נאמנים גם לחזון התחיה.
את שמעוני האדם בכל אור נפשו, בכל כשרונו לידידות גדולה, היכרתי כשנפגשנוּ בקיץ 1914 כשבויי מלחמה רוּסיים בברלין. הוּא הקל מעלי יסורי הגעגועים, על משפּחתי האהובה שלא ראיתיה עד תום המלחמה. במחיצתו הייתי כמו בקרבתה ולא היה יום שלא נפגשנוּ, שלא סעדנו יחד. קירבתו הפיגה כל פחד, וכאשר עלה בידינו בדרך־נס להשיג היתר יציאה ונסענו יחד לרוּסיה, נתעכבנו שנינו בפטרבורג לכמה ימים. יחד ביקרנוּ אצל דובנוב, אצל בוקי בן־יגלי החביב ואצל שאר הגדולים. בבית־הנתיבות, כשיצא שמעוני מפטרבורג לבוברויסק, אל בית־אבותיו, היתה לי הפרידה קשה כמו מאח. שמעוני חזר לתלמודו, וכשנתקבלוּ מחזורי שיריו הראשונים ב’התקופה' היכרתי את האהבה לקדשי ישראל שנתחדשו עליו בבית אבא – בית זה שהוּא הצליח כה לתאר בזכרונותיו שפירסם בשנות חייו האחרונות.
נזדמן לי לראותו בביתו כשביקרוּ אצלו סופרים שהיו דחוקים ביותר ושהוּא עשה הכל לרווחתם. מעטים ראיתי בחיי אוהבי־אדם כמוהו. ואמנם הוא היה הצדיק שבמשפּחה שלנוּ!
*
מבחינה זו של אהבת ארץ־ישראל וחדות־נופה, חדות עובדיה היה שמעוני היחיד בסגולות נפשו. הוּא היה משוררה הנאמן של המולדת. כמעט את כולנו כבשו קסמי הארץ וכולנו שרנו עליהם, אך לא היה איש שדבק בה כולו, הכיר את החלוצים של אותה העליה, שהם בעיקר הנחילונו את הארץ וטיפחו בנו את האהבה אליה ואת כושר ההקרבה עליה. איש לא הכיר כמוהו את ההווי החדש, את אושר העולם ואת נפש אנשי העליה השניה. כמוהם רחש אהבה לכל צמח ועוף, כמוהם הרגיש שמחת הגאוּלה שכל עובד נושא עמו. בהם הכיר את הנס שנתרחש, הנס שעתיד להתרחש. מכאן החדוה הגדולה, האמונה הגדולה, העולות מכל אידיליה שלו, סוג זה של יצירתו שבו קנה את עולמו, אף כי היה בעל שפע ועמקן גם בפואימות האחרות, שלמרות השפּעת לרמונטוב, המשורר שהיה אָהוב עליו ביותר, מעידות על עצמיות בלתי מפוּקפקת. בעצמיוּת זו תפס את שירת התנ"ך, המאירה מתוך שירים כ’שמשון‘, כ’אשת איוב’ בהשגה הגדולה ובאור הפרוש עליה. אָכן, היה גם איש המחשבה.
עד עתה לא הערכנו את כל העושר הרעיוני שבפרקי ‘בחשאי’ המצוּיינים במקוריוּתם, בחריפוּת סמליוּתם. אמנם בפרוזה אין הקסם העולה משירו וביחוד מן האידיליות שלו. את המרומז בכל מה שכתב, אפילוּ במסות ובנאומים, טרם גילתה הביקורת שלנו, אף כי היחס אליו מראשית צעדיו היה חדוּר אהבה ואמוּנה. עכשיו לפנינו הכינוס במלואו בכל מעושר כרכיו, שאינו חסר כלום מעושר יצירתו של משורר גדול זה, שלא היה ענוותן ופשטן כמוהו.
מלבד ברש, שהקדים ללכת לפניו, ושהצטיין בכמה מסגולותיו, לא היה לנו חבר נאמן, נדיב־לב וטוב עין כמוהו. הוּא היה בן־טובים ולא גילה קטנוּת מעולם.
אנחנו נזכור אותו באהבה, ברגש טוב, שרק מעטים מסוגלים לעורר בלב כמוהו.
*
שירת האָרץ ביצירת שמעונוביץ
ברשימת היובל הקצרה, שהוקדשה למשורר בחוברת הקודמת, נתן הכותב רק שרטוטי־הערכה כוללים. היתה הכונה לגלות את החיוב (כח המשורר) בצדה של השלילה (חולשת האמן) כשהם תלויים וקשורים, כמו אצל כל יוצר נאמן, זה בזה. זוהי נקודת־הערכתו היסודית של הכותב, והוא חושב שכּיון בה אל האמת. מובן, שלא נתכון למעט את דמות המשורר, שהכניס לשירתנו עשר רב כל־כך במקצועות יצירה שוני־צדדים, כי אם להטעים את כחו ואת רפיונו בדברים ברוּרים, בלי כל כרכורים. כפי שכבר נאמר, כחו של המשורר מותנה לעתים קרובות מאד דוקא במה שאנו קוראים ‘חולשה’. ובכל זאת אין לגבי הכשרון האמתי רפיון, שהוא אינו מתגבר עליו ברגעי עליה גדולים. שמעונוביץ, שבדרך כלל אינו אמן הצורה והסגנון, משיג ביצירותיו הטובות (שרק על פיהן אנו מעריכים כל משורר) גם את שכלול הבטוי במדה מלאה: אילולא כך לא היה משורר, ולא היה על מי לדבר. הטעמת הרשוּל שבסגנון, הפוגם בשלמותן של יצירות ידועות, לא באה אלא כדי להוכיח, שלמרות כל זה הוא יוצא בשלום, זהו תפקידה של הבקרת לגבי כשרון.
ברם, הערכה זו, משוּם קיצוּרה וּמשוּם שאינה נקיה גם מהטעמה אישית־סוביייקטיבית, עלוּלה בכל־זאת לטשטש מעט את דמוּת המשורר. לא נתברר בה מה הם אמצעיו של שמעונוביץ וּבמה כחו. לא נתברר, שדוקא אי־החרדה לסגנון, מיעוט הטפול בדברים שבחיצוניות הם הם אולי שגרמו לאינטנסיביות נפשית מיוחדת שביצירתו. המרץ נשתמר, ובא לידי בטוי במקום שלא פללנו לו. בשירת שמעונוביץ יש הרבה מאָפיו של נוף־הישימון, שהוא כל־כך אוהב אותו: האפרורית הממושכה לא באה אלא כדי לשמור על הרעננוּת השמוּרה באיי־הירק את שפעת חמדוּתם. פעמים אתה משתומם, כיצד לא אבד בו בדרך הארוּכה הכח לזנוּק האחרון, לגמר הנצחון. זהו אולי הצד הכי מקורי שבאָפיו: שמירת האנרגיה לרגע המכריע. בפואימות הארוּכות שלו הוא מביא אותנו לפעמים לידי יאוּש בהובילו אותנו דרך שבילים מתפתלים ומיגעים. אבל טוב שנוסיף ללכת אחריו. בשירתו ה’פרוזדור' אינו מרהיב את העין לעולם; הכל שמור בשביל ה’טרקלין‘. יתּכן, שזהו הקו היהודי ביותר ביצירתו! בכל השירה העברית החדשה אין עוד אחד, אשר יהיה חורש בכל כוחותיו רק אל המציק לו ביותר, מבלי הפסק את משנתו בדרך. באכזריות זו הוא מזכיר את ברנר. כמוהו הוא אוהב את הניב הקרוב לו, מסתפק במה שיש ‘תחת ידו’ אותה שעה. הגם ששמעונוביץ הוא בעצם אחר ועל בא שפע של מחשבה כזה במסגרת של שירה היה עלול לדכא את ה’נגון’, שהוא עיקר בכל יצירה פיוּטית לולא הצבע הנפשי החם, העוטה כל שורה, ואפילו את הרפה ביותר. כחו של שמעונוביץ הוא בזה, שהכניס לתוך שירתו את סערות העולם הגדולות, – שלא סיג את תלמי שירתו ורעד הכאב הנצחי מתהלך בצמרות אילניו המסוֹערים.
*
על האידיליות
לפני עשרים ושתים שנה, בהיותי עורך את ה’מולדת' ושומע עם כל צאת כל חוברת את הקובלנות הצודקות, שבירחון זה ששמו ‘מולדת’ אין כמעט זכר לשירת המולדת – קבלתי, לשמחתי, יום אחד מאת שמעונוביץ, שישב אז בגרמניה, את האידיליה ‘מלחמת יהודה והגליל’ – זו שבה קרנו כמעט בראשונה צבעי הנוף של ארץ־ישראל במין הרגשת־אושר, שאינה מפעמת אלא את מי שגילה פתאם את נוף נפשו… אותה שעה נתפרסמה גם בעתון ‘הפועל הצעיר’ האידיליה ‘ביער בחדרה’ – יצירה שהיתה יותר מדבר שבשירה; דבר שהיה בו מעין אפותיאוזה של העליה השניה.
ודאי שהיו גם בימים ההם אנשי־פרוזה מעטים – משה סמילנסקי, מאיר וילקנסקי, ש. צמח, שאיננו מקפחים את חלקם כל עיקר. היו עוד מקודם פניני־אידיליה של זאב יעבץ, שעלה מהם ריחו של כפר המולדת בצירוף משהו ביבלי־אגדי, שלא היה ערוּך לתום חנו. אבל בשתי האידיליות ניתן לא רק צבע הנוף, ניתן גם הנגון החדש – ניגונם של החלוצים הראשונים, חלוצי העבודה. לא במקרה הצליחה כל כך באידיליה ‘ביער בחדרה’ דמותו הנלבבת של ר' פנחס, נשמתה הנוגנת של החבורה העובדת. ר' פנחס, שבו נרמז דיוקנו של אהרן דוד גורדון, שהרנין את המחנה – הוא שרמז גם למשורר, ששב אליו גם באחד מספוריו, על החדש המתהווה, על זו האמונה ועל זו החדוה, שאינן באות אלא עם ההגשמה.
עלית שמעונוביץ בשנת תרס“ט לארץ־ישראל, שבה עשה כשנה בערך ושב אחר־כך לחו”ל להשלים את השכלתו ונתקע בארצות־הגולה עד לאחר המלחמה – היתה המאורע הגדול והמאושר בימי נעוריו – אולי בכל חייו. אותם ימי השמש והבדידות ‘בעליה’, אותם לילות הסהר בכרמי־המולדת, שבהם הקשיב לנשימת האדמה המתוקה, אותם נצנוצי התקוות הראשונים שהיה עד להן, הם שרפאו בבת אחת את ההרס בנפשו, הם שנתנו גם לנפשו את ‘הנגון’, שבלעדיו כל שירה, גם הטובה ביותר, נטולת חיים ונשמה. כל צעד על אדמת השרון הטובה, כל מראה בשומרון, בגליל, כאילו פתח גם שערי העולם לפניו, והוא, שנשא עד כה את כאב נעוריו כחטא שאין לו כפרה, – ברך בראשונה את האדמה שרגלו דרכה עליה, גילה בראשונה את החומר האנושי, שבו מצא משען לחייו ולשירתו כאחד.
וזה הפלא הגדול: גלגולי הרוח הפתאומיים – חידוש הנשמה וחידוש הראיה שבאו בבת אחת. איש־האלגיה עד כה, נעשה איש־ההוּמור, מי שעמד עד עתה מן הצד, הכה יום אחד שורש בקרקע, נכנס לפני ולפנים של חיי צבור קטן זה, שעמד לחולל את המהפכה הגדולה בחיינו. ההומור והבטחון באו, כמו תמיד, כאשר יגלה המשורר את האובייקט האמתי ההולם אותו, – בצאתו מממלכת הצללים למרחב החיים המוצקים. הפלא של ‘ביער בחדרה’, של האלגיה וההימנון העולים כאן כמעט בקול אחד, היה בזה, שבפעם הראשונה ראה המשורר אנשים מישראל שלא קראו לגאולה, לא קראו לאחרים, כי אם לעצמם. הקסם של ‘ביער בחדרה’ היה בקול זה, שהיה מכוון כלפי הקורא עצמו – בנס שאירע, שאנשים מישראל חדלו להתנבא, הוכשרו לצער הגאולה ולחדות הגאולה – ונפשם ברכה את שניהם.
על כן נתרשמה פואימה קטנה זו כל־כך בלבבות – משום שהיא קבעה את העובדה. אין ראיה חותכת יותר משירה נאמנה. אפשר, שיותר משהיא מספרת על העובדה, היא מאשרת אותה. פרקי ישעיה ב' מקיימים את העובדה של שיבת־ציון יותר מן העובדות ההיסטוריות, משום שבהם נשתמרה החדוה יותר משנשתמרה בכרוניקה של הזמן. זוהי תמצית הגאולה – הרוּח החופפת על כל הדורות הבאים.
לא היתה צורה הולמת יותר את אנשי העליה השניה מצורת האידיליה – משירה זו המאפילה על התפוס בטלית של הוּמור; מחדוה זו שאינה נותנת את קולה. היה חן מיוחד גם בתום הלשון, שיותר משהיה בה מן החיטוב, היה בה מן הרעד. זה החן של יצירות ראשונות, ששלימותן בראשונותן – בעצם העובדה, שהחומר ההיולי נתפס בצבת היוצר כגחלת חיה בעצם הבהוּבה. רק באידיליה אפשר היה לתת בטוי לזו החדוה הביישנית, המתאפקת – לזה הבטחון הנולד, שהנה קם הדבר ויהיה – שנמצאה הדרך וממנה לא נסור עוד!
חנה של אידיליה זו היה בהרכב יקר זה של חזון ומציאות המחזקים תמיד זה את זה כשהם עולים בקנה אחד – בזה שהעולם לא פשט עוד את מחלצות החלום, ועם זה גלה את מראות החיים הקטנים והחביבים; שיחד עם הלמות הגרזן בעצי החורש, עלה הד היער באזני בן־ארצי החולם ‘כזמיר פלגים ממרחק’, והיער לא הצמיח אילנות לחטיבה בלבד, כי אם עוד רבצו המריאים אפלי־עינים בבצות וה’דבה' הטילה עוד את אימתה בהרים; שאור אחד נפל על ברלה הענותן עם חמורו החביב ועל הבחורים הצחקנים ועזי־הנפש נפתלי ובן־הדון ועשה את כולם חטיבה נפשית אחת – שאפילו ר' פינחס, שהיה נשמת החבורה כולה, לא הובלט לעצמו ולא היה קיים לעצמו; שכאן בפעם הראשונה, נתלכדה עדה של יהודים בכח וברוח יחד, ולא נבדל הכח מן הרוח, כי אם שניהם פכפכו זה בתוך זה מתוך צבור מאוחד זה, שעמד בשתי רגליו על אדמת המולדת, ו’רננת עוז ועבודה' בפיו.
באופן מופלא נתרכז ביצירה מעטת־כמות זו ההוי החדש של העבודה בראשית צמיחתו, בזיו לבלוּבו הראשון. לא רומנטיקה עלובה, כי אם קטנות שנעשו גדולות ממגע החלום, מציאות שנתעטרה חן של אמת חיים חדשה – מין עצב שבחדוה מרוב מלאוּת, מרוב שפע שבלב. הליריזם שבשירה זו לא היה נאחז בלי ‘הוי קטן’ זה שנצטרף לו – שקדם לו, שגרם לו.
באופן מופלא צמח משירה זו נוף שומרון עליז־הירק מעוטר זיו יקרות של קדושי־חדרה; הורכבה כאן קדושת החיים וקדושת החזון.
לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כַּתִּינוֹק
וְעָנָו כָּעָפָר.
מחברת דקה ולבנה. שירים בה מעט, ונגון אחד להם. יד לא־בטוחה לא־מאומנת העלתה אותם על הניר. אך הלב, שנשא אותם ימים רבים, צרף אותם, מלא אותם זוך־יקרות, ואנחנו שומעים להם בחרדה, וכל כשלון קל בהם – כאילו הוא כשלוננו, כשלון השומע. בשירה לירית נקיה אין רפיון של בטוי: צלילות הקול – היא המכרעת. לשירה כנה זו צריך לדעת לכוון את הלב, וכל ‘כשלונותיה’ בטלים למפרע.
בפרוזה יש לרחל אחות לשירה, אחות גדולה וּבוגרת ממנה – דבורה בארון. כמוה, היא נושאת את ניבה היחידי, כאוצר יקר. כמוה, היא שומרת עליו וחרדה לו כלילד אהוּב. המית לב זו, העצורה ימים רבים, יראה את הקול הרם, אינה מאמינה לו. הישמעו החיים את נהי הלב, המנגן מתוכם? רק ברגעים כי יתרונן היגון האחרון, והלב יצא לרחוק, לאובד אשר לא ישוּב, יפרץ צליל־הבכי החנוּק בתפילה, בקריאה להצלה, הסוחפת אותנו בהמון רחמיה:
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –
קוֹל קוֹרֵא בָעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִדְמִי,
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְרָכָה.
רוך טהור זה, שבו נשרף לב אשה, מלים פשוטות אלה, המשתפכות ברעדה אחרונה ושוקקות מיאוש כמו משכרון גיל, – הן לא נכתבוּ באותה היד, היודעת לכתוב שירים. כצמוֹח הציץ על פני השדה, צמחו בלילות אפלה ארכים, ופתאם הלבינו לעין ההלך אשר לא פללה להם:
אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי…
בימינו אלה, שהאנשים למדו את מלאכת הכתיבה, שיר ‘טוב’ חדל להיות יקר־המציאות; אבל שיר אמתי, פרי לב מלא, פרי יגון או אושר שאין לשאת אותו עוד – הם היו תמיד מעטים ועכשיו כמעט שאינם. לא הייתי מעולם מן המוותרים על הצורה. כל אותם הפזמונות, ש’הרגש האמתי' אינו זקוק לצורה, בדו אנשים דלי־יכולת, והם אינם יודעים ש’בצורה' איננו מכונים כלל דוקא לניב נאה וצירוף נאה דוקא חדלי־הצורה רודפים אחרי אלה, ונכשלים בהם. צורה, בבטויה העליון, הוא החרוז שאין בו כלום זולת הרטט הנסתר, זולת הנגון. וחרוזים כאלה, המאירים פה ושם מתוך מחברת קטנה זו, הם ציצי השירה אשר לא יבלו ימים רבים:
כִּי תֵלֵךְ גַּם אַתָּה,
וְנוֹתַרְתִּי בְּאֶרֶץ רַבָּה לְבַדִּי;
כִּי תֵלֵךְ גַּם אַתָּה –
מִי בַּצַּר לִי יָסֹךְ בַּעֲדִי?
בשירה הלירית הניב הנאה והצירוף הנאה אינם אלא צללים בדרך. בהם נחסה עד בואנו אל התכלית. התכלית – זוהי המילודיה. אשרי המשורר הלירי, שאינו שוהה הרבה ב’צללים' אלה. כל רגע מיותר ‘בדרך’ עלול להמית את הנגון, שאינו עולה מתוך נבכי האדם אלא ברגעי אושר מיוחדים, ברגעי אלהים שאינם חוזרים. רחל, כמשוררת לירית נקיה, אינה עמוסה אותו העושר, המכביד לפעמים גם על משוררים גדולים. עוברת־אורח היא, והיא נושאת את סבלה הגדול ברננה:
הַגּוֹרָל בָּצַר בְּכַרְמִי, אַף עוֹלְלוֹת לֹא הֵאִיר
אַך הַלֵּב הַנִּכְנָע סָלַח.
אִם הַיָּמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם
אֱהִי נָא שְׁקֵטָה,
ככה היא הולכת לה באור שמשה עם צמאונה הגדול לאושר, עם לבה העורג לאהבה, לירק, ‘ליוֹם החם, האיתן’, והיא צוחקת בדמעות מאירות לנפשה, לבדידות ימיה, ואוספת בערבה הנטושה את ציציה המהבהבים, כשיריה, באש לבנה. היא, חולת־הגוף, יודעת לקחת מיד החיים הקמוצה אושר רב כל־כך, כאשר יוכל רק משורר. מה עלובים הם כל הברואים, ההולכים תחת השמש ואינם מרגישים במגעה, לעומת הלב החולה הזה, המתפלל ורונן מאושר על מטת דוי! השירים ‘בבית החולים’, ‘בחלי’ הם מן הנאמנים והיקרים ביותר מכל מה שכתבה יד כואבת זו. יש ביניהם חרוזים שקויי לב כאלה, שאין לקרוא אותם בלי דמעות:
קַח אֶת יָדִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם טוֹבוֹת,
בְּלִטּוּף אַחִים
שְנֵינוּ יָדַעְנוּ: הָאֳנִיָּה הַטְּרוּפָה
לֹא תַגִּיעַ לְחוף מִבְטַחִים.
מְחֵה דִמְעָתִי בְּדִבְרֵי נֶחָמָה, יְדִידִי!
תפלת האדם היא בהותרוֹ עם נפשו לבדו. רק מי שידע את כל ענויי הגוף והנפש, מי שנחנק בדמעותיו הכלוּאות ונואש מכּל – ישוב לראות את העולם באור־אלהים מפייס וסולח זה. שלוּמים הוא ללב, אשר ידע לשאת, אשר ידע לשמור על יגונו בכל טהרו. בשירתה הלבנה של רחל יש משהו מהתרפקותה החמה של רוזה לוּכּסמבוּרג על יפיו של עולם. כמוה, ידעה בנדיבות לבה להפוך את בית־הסהר של העולם לגן פורח. כמוה, היא יודעת להקשיב, לחכות, להאמין – ולשיר־לילל על תהום חייה מתוך דמעות אביביות ואהבה.
עשר שנים למותה
שירת רחל היא תופעה מיוחדת בשירתנו ומיוחדת גם בחיינו. אולי בזה יחידוּתה שעלתה כוּלה לנגד עינינוּ, שצמחה ישר מפרק־חיים מופלא, שאין לצייר צמיחה זו אלא מתוכו. שירה אבטוביו־גרפית זו, היא אבטוביוגרפית ככל שירה לירית אמתית, גם לבני גילה, – לכל אלה שהלכוּ עמה, שצמחה עמה מאדמת בוֹקר מאדימה זו. זהו סוד הקצב הנאמן, שהלב נפתח מיד לפניו ומזמר עמו כזמר־לב יגון עצמו ותפילות עצמו. שירה זו, ש’לא ידעה לספר אלא על עצמה', גילתה דוקא באינטימיות הקמצנית שלה גם המשותף ביותר לבני־לויתה. בקראך את שירת רחל, שהוא סיפוּר חייה, מתבדות מאליהן כל הטענות כנגד שירה אינדיוידוּאלית, המתנכּרת כביכוֹל לצער התקופה… מסתבר כי מי ששר את שירת נפשו למלוא אמיתה – שר ממילא גם את שירת דורו, ונעשה ממילא גם הפה ללב דורו.
יחידוּתה זוֹ של רחל נתבטאה גם במהלך צמיחתה, בהתפתחוּתה, בעצם התהווּתה. היא – שבאה מרחוק, ששרה עברית ולמדה עברית יחד, שכבשה את שירתה ולשונה בהעלם אחד – גילתה רצוֹן כזה לשלימות אדם ולשלימות־יוצר, שאנו עומדים משתאים לעצם התופעה, לעצם הנס שנתרחש. מי שהכיר את רחל מקרוֹב, מי שראה אותה על עשר דויה עם המחברת בידה ועם התנ"ך למראשותיה, ראה חזיוֹן מלבב עד מעמקי הלב – ראה איך תרבות ישראל נכבשת על ידי בת ישראל מתוֹך מאמצים ואהבה, המגיעים עד למסירות נפש. במעבר מרוסית דשנה, שהביאה עמה, לעברית מגומגמת, וּמחרוּז פרימיטיבי מאוּמץ לחרוּז גמיש וּמוּצק, שהגיע בשיריה המשובחים כמעט לקלסיוּת – היה מנצחונות התקופה, מפלאי התקופה. משיר לשיר וממחברת למחברת אתה מכיר התפתחות שאינה פוֹסקת, התגברות שאינה פוֹסקת. כל הניגוּן נעשה עמוֹק משוּכלל יותר, מזוּקק יותר, נעשה גם הניב עברי יותר, משוּכלל יותר. האמצעים נקלטו עם הנגינה, גדלו עם הנגינה – לצורך הנגינה. גידול מפליא של חיים שוקעים ועולים, של התעלות הרוח בתוך גוּף מתערער. האם לא זה הוּא המעודד בשירה עגוּמה זו שהיא מעלה לפנינוּ סמל של גבוּרה, דמוּת אשה עבריה בת דורנוּ וקדמונית, – זו ששבה אל עמה וצמחה לתפארת באדמתה על אף כל הרוּחות הקשוֹת שפגעוּ בגוּפה וּפגעוּ בנפשה מרבית ימיה.
ב
בלי משים אני מעלה בזכרי את הפגישות הראשונות, את הרשמים הראשונים. הם מגלים תמיד את העיקר. בפרט לגבי אדם כרחל, שנפשה כשירתה לא העלימה דבר, לא כיסתה על דבר. היתה גלויה בכל קפליה, – קפלי מחבואיה של משוררת, שהם־הם גילוּייה.
בשבתי באודיסה בימי המלחמה הקודמת – בשנת 1917 – קבלתי מעיר אחת בפלך חרסוֹן חבילת דוֹאר ובה תרגוּם רוסי של מאמרי ‘איוב’, שנתפרסם באותו מאסף. מאז לא עבר שבוּע או חודש, שלא קיבלתי תרגוּם שיר או דבר בפרוֹזה מאותו אדם אלמוני שבעיר השדה החרסוֹנית, עד שעמדתי ופיניתי מגירת שולחן מיוּחדת לחבילות אלה, שלא ידעתי מה לעשות בהן. וכך כשקיבלתי לבסוֹף תרגום שירי ‘צידוֹן’, שנדפס ב’התקופה' ב', וראיתי שהביע בחרוּזים שלמים־מבוּגרים את המקוֹר, מסרתי אותו לשלום שוארץ, שהיה עורך באותה שעה שבועון ציוני רוסי באודיסה. התרגום נדפס. אחריו נדפסוּ עוד כמה תרגוּמים. גם קטעי פרוֹזה מקוריים. ביניהם רשימה אחת: ‘פיכמן כמבקר’. זאת היתה ההתחלה. נדמה לי, שלא פירסמה קודם שום דבר בדפוּס.
איני זוכר שום פרטים מחליפת המכתבים שבינינוּ. אבל זוכר אני היטב אותו יום אביבי, ש’התפרצה' פתאום אל מעוני שעל שפת הים נערה בהירת שׂער, כחולת־עיניים. בחוּרה עליזה, צחקנית, דברנית. כּרגע הבינותי, שזהוּ ה’אנונים' מן העירה החרסוֹנית, וכרגע היינוּ קרובים כאילו אחרי היכּרות רבת־שנים. זאת היתה סגוּלתה המיוּחדת – לקרב ולהתקרב. בלי פורמליוּת, בלי היסוּסים. החיוּת הלבבית, ההוּמור, דם המשוֹרר הטוב – כל זה ביטל מיד את מחיצת הזרוּת. רק אחר זמן הכרתי, כי עם כל רחבות הדעת הרוּסית, היתה גם קנאית, קפּריסית, ונקרעת מכל אכזבה וספק־אכזבה. אכן העליזוּת הטבעית, הבנת הזוּלת והיכוֹלת לסלק בבת אחת את הקטנוֹת – היוּ קוים בתכוּנתה. היא הוּכרחה לאהוֹב – מתוֹך שבחלה בשׂנאה, בחטטנוּת, בצרוּת־עין.
כזו נגלתה לי בשבתה בביתנוּ, בהתהלכה עם הילדים, בהתקדרה ובלבשה אור חליפות. זאת ההתכּמשוּת הפתאומית, הכרת הבדידוּת העזיבוּת גררה תמיד התפייסוּת־משנה, הצטהלוּת־משנה. דומה, שכל ההתקדרות לא באה אלא לשם התבהרוּת שלאחריה. כל זה, שהיה אחר כּך תוכן שירתה: הרצון לפריחה, הצורך לכנס על כּרחם את רסיסי האושר, להתרונן עם הריקוּת ועל אף הריקוּת – ניתן כבר אז לגלות בחייה, בכל הליכותיה. הייתי עוֹקב אחריה ברדתּה עם הפעוטות לשפת הים, בהיותה מזמרת ומכרכּרת, ובעמדה פתאוֹם מוּכּת־מחשבה, כנטוּעה בקרקע, ועיניה שלוּחות לאופק – לאותו הרחוק שרק אליו שלחה את ברכתה ‘מעל לזמן’, מעל לעירוֹם נעוריה.
ג
אחרת נכנסה אל ביתי בתל־אביב, כשבאה לאחר עינויי נדודים איומים, חולה ורצוצה מרוסיה המסוערת לארץ־ישראל. לא עוד ‘רנוּ בּה עשרים אביביה’, כלפני עשר שנים, בימי כנרת, שהיו שרוּיים עתה בארגמן משכים של זכרונות יקרים. ימי ההפסקה שעשתה ‘בנוֹף נכר’ הלאוּה מאד. ובמולדת קידמוּה ימי־אכזבות. משהו בינתים נשתנה. ואף שהארץ קסמה לה כמקודם, החיים קסמו לה כמקודם, לא עוֹד התעה האופק שהצטמצם. הריקוּת נתבהרה, נעשתה ודאית.
אותה שעה נעשתה משוררת. כשיצאה ריקה מנעוריה, מלאו ימיה ליצירה. היא מתחילה רושמת עתה את חרוּזיה הראשונים עברית והחרוּזים ערוּכים בנגינת השׂפה החיה – נגינה אחרת הן לא שמעה מעוֹדה. ככה היא מתאוששת. כל יום נוֹשר מחייה ענף חדש בגן נפשה. כל רסיס דמה בחייה נהפך לרסיס שמש בשירתה. לא מצאנו משורר, ששירתו ניתנה לו במחיר חייו כבפרשת יצירה עגוּמה זוֹ.
השירה באה במקום החיים. היתה עתה לבנין החיים היחידי. ככה נתחזקה בעצם יתמוּתה, בעצם לבטיה. קיבּלה עליה את הדין, בּברכה את הכאב, וכבת יפתח ספדה את נעוריה ההולכים, בקבעה אותם במשבצת צליליה. כל יום היה לה יום פרידה. כל שמונה שנוֹת שירתה הן פואימה אחת של ימים אחרונים.
יגוֹן כּמישה זה, שהיה כולו אמת, כּולו לחש־לב, תחנוּני־לב, בקשת הצלה – מעטה שירה זו טוהר מיוחד, קדושה מיוחדת. מאמצי נפש אלה להיאחז בחיים על ידי הכּרת אבדנם, להציל את המעט, את השארית – לדלג על הסבך, למצוא מלוא־שעל להציג את כף־רגלה: הם העושים וידויי־נפש אלה לכלי־בדולח, בהם נאצר יגון האדם כמתנת חסד אחרונה:
כִּי תֵלֵך גַם אַתָּה
וְנוֹתַרְתִי בְאֶרֶץ רַבָּה לְבַדִי;
כִי תֵלֵך גַם אַתָּה –
מִי בַּצַר לִי יָסֹך בַּעְדִי?
ועם כל היגון, כל ניב כאן גם – ברכּת־לב, הודיה חרישית מתוך צידוּק־הדין.
אֶל הַחַיִים הַחוֹפְזִים עַל פָּנַי אֶשָׂא עֵינַיִם
שְׁלֵווֹת. כָל שִׂמְחָה לִי שִׂמְחָה לא צְפוּיָה:
תְהִי בְרוּכָה שִבְעָתַיִם.
החיים נתרכזוּ כוּלם ב’שמחה לא צפוּיה' זו, ב’משהו נחת' – בּמעט הנשאר. ומעט זה נתקדש על ידי העין החוננת, על ידי התרכזוּת עולם מלא בו. בראיה זוֹ נתיחדוּ הדברים ושלחוּ קרנים לתוך הריקוּת שאפפה אותם. העולם
נתבצר על תחוּמו.
בְנוֹף עִצָּבוֹן קָמָה מִשְׂתָּרַעַת
גָרְנִי הַשּׁוֹמֶמֶת, נָכוֹן לַךְ יְבוּל!
כה למדה בּעניה להעלות את הקטנות, להחיות את נפשה ב’ששונה הזעיר‘. והנה נתמלא העולם כּוּלו עוֹשר לא צפוּי. העוֹני עצמו, הצמצום עצמו העמיקו את הדברים. וזה היה גם משפט נוֹפה. נטפי צבע מעטים הטילוּ חריפוּת בתיאוּר, חידשוּ את פני העולם. בקטעי נוֹף ב’חליבת־לילה’, ‘בצבעים’, ‘בעיר’, – עולם מכוּנס, מסוּמל, מחוּדש על ידי תמיהה שבעין, על ידי איזה הוּמור זורח ותוֹם. שיר לה ‘לנבט’ ושיר ‘לגינה בתלמיה השנים’, והמנון לדשא המנצנץ ול’רקפת הצנוּעה המבקשת להווריד'. הנה כה יתלבלב ויתחדש העולם:
מַחֲרִישָׁה אֲדָמָה נֶחֱרֶשֶׁת,
פְּנֵי הַמַּיִם – תְּכֵלֶת יְאוֹר
מוֹרִיקָה בְּשׂוֹרַת הַדֶּשֶׁא.
בְּחַגְוֵי הַגְּבָעוֹת בְּמִסְתּוֹר…
ובקו אחד – המסתורין שבחזוֹן סהר:
בֶּחָצֵר – בִּעוּתֵי־יָרֵחַ,
לְהָטָיו הַקָּרִים וּדְמָמָה…
צבעים ראשונים, צבעי ילדוּת, אך כמה בגרוּת בהתאפקוּת זו, בצמצום צבעים זה! תמצית הדברים שבראיה הלירית המסננת, הבוררת, המוותרת – זוֹ שאינה קולטת ואינה זוכה אלא בּמה שמזוּמן רק לה.
ד
רשימותיה המעטות, כשיריה, אף הן אינן אלא מעין קטעים שבפנקס. היד רושמת מה שמנצנץ בּלב, בלי כל כּונה להשלים, ‘לעגל’ את הפסוּקים שנפלטוּ, אגב מחשבה, אגב קריאה בספר. ואף בהן הרבה טוּב־לב, השתתפוּת – רצון להבליט את החיוּב, בלי להתגדר בּ’מבינוּת' של מומחה.
העמיקה אותה בּעיקר השירה הסימבּולית, ובעיקר זוֹ שחתרה לעירום שבהבּעה, לפשטוּת זו שנתעגלה לה בבּלוק, ביסנין, בּמטרלינק, וּבאחרים מן השכבה הסמלנית המאוּחרת. בפשטוּת זו הוקירה את הנקיון הלירי, כל מה שנחרת בלב ‘בפרפוריו הראשונים’, בטרם יעממוהו ‘מחלצות משי ועדיי זהב’. לזועה היה לה כל עודף ביטוי, כל יופי נוסף, כל כּחל וּשׂרק שבמליצה, אף שלא היתה קרת־רוח לחן לשוֹן ולמכמני לשוֹן כל־עיקר.
אותה אחדוּת שבקצב ובתוכן בצירוּף תמציתֿ־ֿֿלקוֹנית שבביטוי אתה מוצא גם בקטעי הפרוזה ובתרגוּמים. כל שיר שמתוּרגם, בכל רצנזיה קטנה משהו משלים את דמוּתה, מצטרף לחשבון עולמה ולבנינה. בכל אלה חיזקה את עצמה, בּיקשה ומצאה רמז להגיגיה.
מן המשוררים המתורגמים שנאספוּ אל ספרה – הקרובים לה באמת היו שנים: אנה אכמטובה ופרנסיס ז’אם. על המשוררת הרוסית נשענת נגינתה הפנימית. ממנה למדה קצב. ממנה למדה גם לקסוֹם בקטנוֹת. להתרונן מקטנוֹת, שמאחוריהן נרמזת המהוּת האחרונה, שתיהן חוננו בבינה יתירה שבראיית האשה, שבצער אשה:
בָּעוֹלָם הַזֶּה לֹא נִתַּן לִי רָב
רַק לָרֹן וְרַק לְצַפּוֹת.
יוֹדַעַת אֲנִי: לֹא שָׂנֵאתִי לְאָח.
וְלֹא הִסְגַּרְתִּי אָחוֹת.
וְלָמָּה יוֹם־יוֹם וְשָׁעָה־שָׁעָה
הָיְתָה בִּי יַד אֲדֹנָי?
אם אַכמטובה היתה האחוֹת – הקרובה לפעמים בכאב המשוּתף, במבוכה המשוּתפת עד כדי הזדהוּת, היה פרנסיס ג’אם השלם בצמצומו, זה שכמוהו חפצה להיות – שאליו נמלטה, כדי ‘לחסוֹת בוֹ’. כּמוֹהוּ חפצה לשקוֹט אל מים ואל דשא, ועמו התפללה גם היא לפרידת שמש מן העולם הזה:
כְּשֶׁיָּבוֹא יוֹמִי לְהִתְבַּקֵּשׁ לְפָנֶיךָ, אֵלִי,
תְּהֵא נָא זֹאת בְּשָׁעָה שֶׁבַּכְּפָר הַחוֹגֵג
אָבָק מִתַּמֵּר.
כְּדַרְכִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה חָפַצְתִּי לִבְחֹר לִי
נָתִיב יָשָׁר בְּעֵינַי אֶל גַּן־הָעֵדֶן…
כִּי אֵין גֵהִנּוֹם בְּנוֹף אֱלֹהַּ הַטּוֹב.
היא שהתפללה לעתרת הצומחת מתוך עוני, נצמדה גם לדמוּת הקדוש מאַסיזי, שז’אם היה מבני עדתוֹ – זה שלא ראה בעולם אלא ‘שמש, מרחב שדות, רחמי אח’, דמוּת נוצרית זוֹ של בן המאה השלוש־עשרה, ש’חיוֹת וצפרים אהבוּהוּ‘, סימלה לה את ‘העוני משחרר’. וּבו הכירה את מי ש’אחים לו פה בינינוּ – בין חלוּצי ישראל בדביקוּתם בטבע ובדלוּתם העליזה’.
כמה חפצה גם היא להבליט ‘דלוּת עליזה’ זו שבחייה! – ברשימה שהקדישה לספר שנכתב על פראנציסקוּס איש אסיזי הטעימה במיוּחד: ‘זרוֹת היוּ לרוּח הזאת עצלוּת, עצבת מוּגת־לב’. ואמנם היתה חדורת השמוּרה לא רק סימן לעושר נסתר שבלב, כּי אם בּעיקר לעוֹז נפש, להתגברוּת – זה שהבּיעה באחד משיריה האחרונים:
הַנְחוּנִי כְּאָז, עָמָל עַקְשָׁנִי וְתוֹחֶלֶת!
שֶׁלָּךְ אָנֹכִי, דַּלּוּת, סַבְלָנִית וּבָרָה!
ה
ענוה זו שברמיזה, נמיכוּת־קוֹל זו שאין דומה לה בשירתנוּ – היוּ קצב נפשה. בזו ההתגברוּת על כל בליטה יתירה שבביטוּי היתה ההתרכזוּת שבעולמה הטראגי. גם בשיריה הרפים ביותר זורחים באור מיוּחד ניבי לב מקוּטעים אלה שבהם כל כוֹחה. דרכה אל השלימוּת היתה הדרך אל אַמת־המים הזכּה, אל המלים הפשוּטות והקדוּמות, שאותן חפרה ממטמונים במכרה הלשון העברית. בהתביישה להרים את קולה, – בחששה להדליח בפליטת־פה נוספת את מעינה. בלוֹבן זה הפרוּשׂ על שיריה היה כעין ניגוּד לאודם דמה אשר הקר את צלילי התפילה האלה.
כה חצבה מלבה את הליריזם המופלא שלה גם בשירים מגוּמגמים למחצה, ובליריזם צלוּל זה היה החידוּש. זה היה השלב הנוסף בתרבוּת שירתנוּ, שלחויה החדשה, המודרנית, ניתן קצב עממי, – רקמת ניב שקוּפה כטוהר התכלת. הרי זה אותו רוֹך שהתבטא בשיר ‘עקרה’ – שיר שחנוֹ לא יבּוֹל לעולם.
*
ספר־השירים קטן. כל כך מעט וכל כך הרבה. חיי אשה, פּרפּוּרי אשה. סיפוּר נוּגה על מה שלא היה, ואי־היותו הפכה חויה גדולה, לבשה נהרה, הפריחה עולם. האין זה המיוּחד שבשירת אשה – צירוּף זה של מוּרכּב ופשוּט בצליל אחד, בתמצית נשמה זו, שהמלים נושרות מעליה, מתבטלות מפניה. מה שהוּשג בשירה זו הוּא בעיקר תרבוּת לב גדולה: הומור מזוּקק בדמעוֹת, כּניעה, ויתוּר על אותו אושר שלא יבוא עוֹד, מתוך הכרה שגם השפע המצוּי ניגר והולך ואובד נטפים נטפים, – ואין לאספו למשמרת אלא בנאד של שירה.
עשרים וחמש שנה למותה
כיום, עשרים וחמש שנה לאחר לכתּה מעמנו, אנחנו זוכרים אותה כּאילו נפרדה מעלינו בּיום אתמול, מתּוך געגועים רבּים וחנינה רבּה. מאָז לכתּה קמו לנו משוררים טובי־ניב, שתפסו מקום בּלבּנו, אבל את מקומה לא תפס איש מבּיניהם. היא חתומה עד היום בּלבּנו כּמשוררת וכאחות יקרה. היינו עדים לצמיחתה המופלאה, למאבק שנאבקה לחייה ולשירתה כּאחד. החיים למשוררת החולה לא היו אלא שירה. היא שרה מאבק זה ליצירה ולנשימת חיים. ואם לא ניצחה בחיים, ניצחה בצלילה הזך, ניצחה בניב העברי. היא שחונכה על פּושקין ועל לרמונטוב, על בּלינסקי ועל טורגנייב, דבקה בתנ"ך שלא מש מידה. וכל המדווים אשר עינו אותה בימי בדידות ובלילי נדודים מצאו הד נאמן בּחרוזיה, החיים בּלבּנו כּפסוקי קודש בלתּי־נשכּחים.
שירתה לא היתה תּרועת עוז, המזעזעת בּצלצלי כוח, כּי אם לחש לב, קריאה להצלה. היא התפּללה לחיים, התפּללה לאושר, בּעוד שנואשה משניהם. אבל משהו רב מאוֹשר אצלוּ לה דמעות עצמה – הדמעות אשר השקו כטל את ערש דוויה. ובהשארה לבדה שוכבת בּחדר ומראשותיה עלה רעש הים ונגינותיו, – לא היתה בודדה. ותחת נחת החיים, אשר גורלה מנע ממנה, ניתּנה לה התּפילה הזכּה של שיריה, אשר היו לה במקום חיים והרעיפו נועם על לבּה החולה. כּמה שסבלה וידעה היטב את אשר מינה לה גורלה, היתה מתרפּקת על ידידיה שהמתיקו את חייה, והיתה תמיד נוחה לקבּל פּיוס:
הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ
עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכֹּמַשׁ
בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר –
אִם אָבִיב מְפַיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֶּיךָ:
זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!
כּאלה היו החיים העגומים, שלא היו עגומים כּל כּך עם מתּנת שירתה – ‘זר פּרחים ענקי זה’ שהגורל הגיש לה בלקחו ממנה את כּל תּנחומי החיים. בּעלותנו אליה החדרה, אשר בּו נאבקה לבדה עם מחלתה, שמענו את צהלת צחוקה, בּו קידמה את פּנינו, והלב נקף אותנו שאיננו פוקדים את נווה תּכופות יותר. בּכל ענוייה, לעתּים רחוקות עלה באזנינו קול תּלונתה. תמיד עלו על הלב חרוזיהֿ־ֿֿוידוייה:
בִּבְדִידוּתִי הַגְּדוֹלָה, בְּדִידוּת חַיָּה פְּצוּעָה,
שָׁעוֹת עַל שָעוֹת אֶשְׁכַּב, אַחֲרִישׁ
הַגּוֹרָל בָּצַר בְּכַרְמִי, אַף עוֹלְלוֹת לֹא הוֹתִיר,
אַךְ הַלֵּב הַנִּכְנָע סָלַח.
אִם הַיָמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם –
אֱהִי נָא שְקֵטָה…
לְבַל יַדְלִיחַ מִרְיִי אֶת כָּחֳלוֹ הַשָּׁקֵט
שֶׁל שַׁחַק – רֵעִי מֵאָז.
‘כּחול שחק שקט’ זה, שעצרה כּוח שלא להדליח אותו, הוא המאיר מתּוך שיריה הנאמנים. הטוהר הזה הוא הקוסם עד היום לנוער שלנו. זה הכּוח לקבּל מן החיים שכּה התאכזרו לה את אורם הנפלא, הוא הקוסם לנו, הוא המאציל למשוררת טוהר של קדושה. הוא המעריף תּנחומים ומלמד גבורת חיים, בּשעה שנדמה, כּי מאום לא נשאר לה. ושוב אנו חוזרים על חרוזי ההודיה של המשוררת ששרה כּצפּור גוועת, בּשעה שנדמה לה כּי קיצה קרוב:
הַאַתָּה הוּא הַקֵּץ עוֹד צָלוּל הַמֶּרְחָב,
עַרְפִלֵּי הַחַיִּים עוֹד רוֹמְזִים מֵרָחוֹק;
עוֹד הַשַּׁחַק תָּכֹל, עוֹד הַדֶּשֶׁא יָרֹק
טֶרֶם סְתָו.
אֲקַבֵּל אֶת הַדִּין. אֵין תְּלוּנָה בִּלְבָבִי.
הֵן אָדְמוּ שְׁקִיעוֹתַי וְטָהַר שַׁחֲרִי
וּפְרָחִים חִיְּכוּ בְצִיצֵי נְתִיבִי
בְּעָבְרִי.
כּכה מללה – התנחמה. קבלה וקיבּלה את הדין. כּל עוד נבעו צליליה מלב בּשירה, לא נתרוקן העולם. וכמה שהכבּיד העצב עליה, הרנינה את נפשה בּצליליה כּציפור בּודדה המקשיבה בירכתי העולם לצלילי עצמה.
בזכרנו את רחל – עשרים וחמש שנה להסתלקותה
אִם הַיָּמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם
אֱהִי־נָא שְׁקֵטָה,
לְבַל יַדְלִיחַ מִרְיִי אֶת כָּחֳלוֹ הַשָּׁקֵט
שֶׁל שַׂחַק – רֵעִי מְאָז.
עשרים וחמש שנה לאחר שהלכה מעמנוּ עמד טעמם של שירי רחל וּצליליה הפּשוּטים מרעידים את לבּנוּ בטוֹהר ניבם וּבענוותם כמו בימים שהתענתה בבדידוּתה על ערשׂ דווי ומראשוֹתיה אל הים. לאור השירה של התקופה שהרבתה לחדש לא הוּעם זיוה וצלילה השופע חכמה ותוֹם־לב כאחד, לא אָבד טהרוֹ. דמוּת משוֹררת שהתרפקה על זיו העולם ושרה את סבל חייה עד נשימתה האחרונה, חיה בכל חרוּז שלה וחיה בלבּנוּ בכל האהבה והחנינה שרחשנוּ לה מיום שהכּרנוּה.
היא לא היתה מבּחינה אמנוּתית וירטואוֹזית. גם הטירוֹנית במשוֹררותינוּ כיום מבהיקה בסגנונה ובעושר מראותיה יותר ממנה. אבל מקצב חרוּזה עולה אותו הקסם שבלב, אותו עומק שברגש, השומר על חן לבלוּבה ואנחנוּ מקשיבים אל קולה ואל דמעותיה, אף שבאותה שעה אנוּ מבחינים בתרוּעת נצחונה, בכוחה לעמוד בכל הנסיונות הקשים, ויודעים שעם כל מדווי גסיסתה הממוּשכה, ידעה אוֹשר בלא מצרים כששמעה את קול עצמה והנה אין זך ועניו ממנוּ. כי אלהים רצה את קרבנה וחלף חייה העניק לה את הדמעה הטהוֹרה ואת הרננה אשר תשק שפע לבבות של דורות אשר יבואוּ אחריה.
היא נפלה חלל, אבל שירתה, שהיתה פּרי מאבק שאינו פוֹסק כל חייה הקצרים, נחלה את נצחונה המרנין. היא היה כדבורה בּרון בפרוֹזה, המשוֹררת הראשונה בארץ שהרעידה את הלבבות וניבה הפך תפילה לענווי־לב אשר הקשיבוּ מתוך צליליה המרעננים את פּעמי הגאוּלה.
היא קראה – ונענתה.
הייתי עד – לימי מאבקה הראשונים בעוד לשונה היתה רוּסית, והיא ניסתה את כוחה בתרגוּם השירה העברית ללשון הסלאווית, אשר ניתנה בפיה בימי ילדוּתה. בעקשנוּת שאין דומה לה השתלטה על התנ"ך, שלא מש מידה והיה למשיב נפשה בשעות שכּבדה מחלתה ואיש אין עמה לנחמה ולחזקה. הנה נתחוֹלל הפּלא והלשון העברית התחילה חיה בפיה ובנפשה. ולא עוד אלא שבה והפכה לכלי־זמר, שהוציא את הצלילים שאין ענוגים מהם בשירתנוּ. שירתה שכבשה את כל הלבבות הוכיחה, כי גם אמצעי־ניב מעטים נהפכים לצלילי רננה נפלאים כשהם יוצאים מלב נפלא, היודע להקשיב לעצמו ולהיות נאמן לעצמו.
מבּחינת הוֹפעתה נשארה יחידה בשירתנוּ. וכשאָנוּ מדפדפים בספר שיריה תקוּם לפנינוּ בכל ענוות נפשה וּגבוּרת נפשה כחזיוֹן פּלא שאינו חוזר, כוּלה מוּארת נגוֹהוֹת שחר וטוהרו.
אנחנו נשמור את זכרה כדמוּת קדושה שכּוּלה עוֹטה טל בּוֹקר וּמבשׂרת את היום אשר יעלה בגבוּרת שמש על חיינוּ החדשים.
בימים הראשונים לבואי תל־אביבה, היו כמעט כל יושביה מעין בני משפחה אחת. היו המון מורים שהיו קרובים לספרות או שהיו נזקקים גם לכתיבה ארעית. לא היה כמעט בית, שלא ביליתי בו מזמן לזמן שעה פנוייה על כוס תה ומתוך שיחה של ידידות. קשה היה לעבור את הרחוב ושלא להתקל בד"ר א. צפרוני, ביעקב רבינוביץ' או עם הגב' יהודית הררית, שהיתה שופעת חביבות וטוב לב. והיתה גם הגימנסיה, היה מוסינזון, שהכרתיו עוד בוורשה ובוגרשוב עם חיוכו הידידותי. ולא מניתי כאן, אלא מספר מועט של שמות אנשים קרובים.
ברם, הבית שיושביו היו ביותר קרובים לי – ולא רק לי – היה ביתם המכניס־אורחים של יוסף אהרונוביץ' ודבורה בארון, שהיו יקרים לי כל ימי חייהם. אהרונוביץ' היה רוחש לי תמיד חיבה יתירה. בזכותו הוזמנתי להיות עורכה של ‘מולדת’ וחסד זה לא שכחתי לו לעולם. הוקרתי אותו כאישיות מוסרית, כעורכו של ‘הפועל הצעיר’, שכל מה שכתבתי בימים ההם היה שמור קודם כל לו. כשהוכרחתי לנסוע לזמן מה לחו"ל, ידעתי כי בארץ השארתי קודם כל אותו ואת דבורה, שהיו קרובים לי כאח וכאחות ולבי היה מלא געגועים עליהם. הם סימלו לי את ארץ־ישראל הטובה, הנאמנה, וכשהיתה באה דבורה כעורכת של הספרות היפה של ‘הפועל הצעיר’ לבקש משהו בעד המדור שלה, הייתי מאושר שיכולתי למלא את בקשתה.
באהרונוביץ' הוֹקרנו את איש האחריוּת. הוא הצטיין בנקיון דעת ובצלילות דעת. הוא אמנם לא נמנה עם החריפים והעמקנים. אבל הקרובים לו בטחו בו, האמינו בו. אדם כא. ד. גורדון ראה בו מעין מורה־דרך וכל כמה שהיה מחונן בעצמו בחוש בקורת עצמית הסכים לכתחילה להערכת אהרונוביץ' כלמורה ורב. מה שפסל אהרונוביץ' היה פסול. את כל מה שכתב מסר קודם כל לשיקול דעתו. ואפילו ב. כצנלסון שהיה מבחינה מפלגתית מתנגדו ויריבו והיה בכלל שונה בכל מהותו ממנו, העריץ בו את כובד הראש, את המתינות והנאמנות. זוכר אני שבשיחתי עמו על ייסוד ירחון עברי במקום ‘מאזנים’ אמר: את העריכה של דברי מחשבה יש למסור לידי אהרונוביץ‘, אם תסכים אתה לערוך את המדור של הספרות היפה בירחון. בכל אותה שיחה בצבצה הערכת כצנלסון אל אהרונוביץ’ כאישיוּת מוּסרית, שחותמה אמת וטוהר מחשבה. וגם כשנבחר אהרונוביץ' חבר בועד אגוּדת הסופרים ראינו בו כולנו טיפוּס אחד־העמי (שהעריץ אותו בעצמו הערצה גדולה) – אדם טהור, צנוע ונקי דעת, ללא רבב, כפי שאפיין אותו ביאליק בשירו הידוע. הוא לא היה מעולם נכשל בקטנות, ועם זה היה תקיף במחשבה ואינו נוטה לצדדין.
אכן, דבורה היתה בת הרב, היתה היחסנית, לקחה לב בחכמתה ובחן האשה, גם בטרם בשל כשרונה הגדול יקרה לנו בזוהר לבה ובעדינותה. זוכר אני את פגישתי הראשונה עמה בדירתם. הם ישבו אז בנוה־צדק בבית עץ. דבורה ישבה על המדרגות לבושה חולצה אוקראינית צבעונית ועסקה במעשה־רקמה. בראש המלכותי עם המחלפה העבה היה יוֹפי של אצילוּת. קומתה התמירה, העינים הנפלאות עוררו אהבה אליה. אפילו בשנים שהיתה סגורה בחדרה כנזירה ראינוה כבת־מלכה ובכל ביקור גלינו בה את האשה הגדולה, הסובלת הגדולה.
כמספרת הלכה עד יומה האחרון. בתקוּפה הראשונה נתפסה לריאליזם הרוסי, שלא היה הולם את עצמיותה. אך לאחר הסיפור האבטוביוגרפי ‘בר־עוז’ כאילו גילתה את עצמה והפליאה בבגרוּת האמנוּתית שגדלה מסיפוּר לסיפוּר. קשה היה להאמין, שאדם שהתרחק מן המציאות כמוה, ייטיב להשיגה ולגלמה באמנות דקה וטבעית כל כך. כמה התפעלנו מיצירותיה האחרונות ‘זיוה’ ומסיפורה על הילד רמי – אולי סיפור הילדים היותר טוב בספרותנו. קשה היה להבין איך באו לה האמצעים לראיית המציאות בעוד לא יצאה מחדרה כל הימים. היתה זאת אינטואיציה גדולה, איזו ראייה ממרחקים שחשפה לפניה את ההויה בכל תעלומותיה.
מי שאמר, כי ראתה את העולם לא במראות עין, כי אם בראייה שבלב – יפה אמר. היה זה לב פתוּח לעולם, לב שקוּי רחמים ושקוּי הבנה. בהיותה שוכבת במיטתה, כואבת כולה, ראתה את העולם מקצהו ועד קצהו. לא נעלם ממנה מה שנתרחש יום יום במציאות. על פי רמזים ארעיים, על ידי שיחות עם ידידיה השלימה בתפיסה פנימית קו לקו את דמויות האנשים, כאילו היתה עד ראייה להם. ובאיזה מכחול דק ידעה לצייר את הנוף, שקטעים ממנו נתגלו לה דרך חלון חדרה. אחד מדבריה המפליאים עורר השתוממות לא רק בתוכן הסמלי, כי אם בהמון הפרטים שבמראות שתפסה בקטע החצר שנתגלתה לה דרך נקב האשנב. היה בתיאור הנוף מקסמי ציוריו הדקים של טורגנייב. והרי לא היה זה אלא קטע אבטוביוגרפי, אלגיה ענוּגה על חן האדמה שהכרך עשק אותו ממנה באכזריות וצמצם את הווית הטבע, שריד מעט למחיה ולנחמה.
כל הימים נצמדה לתנ"ך ולמשנה ובכל זאת היתה פשטות ניבה רקומה חוטים מודרניים, ולא נגרע מאום מרעננותה השירית. רבים העריצוה כאמנית ראשונה במעלה, ודקת טעם כלאה גולדברג הביעה התפעלות מכתיבה שלה.
קשים היו ימיה האחרונים, כשנגזל ממנה מאור עיניה וגם בעתונים לא ניתן לה לתפוס אלא הכותרות של הידיעות שנדפסו באותיות גדולות. בודדה שכבה במטתה ואפלת העולם מסביב לה. המות שבא פתאום גאל אותה מהויה מלאָה זו שהכבידה עליה ביותר.
- אביטל יעקובוביץ'
- רונית שפינדל
- עדינה קופלמן
- שלי אוקמן
- דליה טאובר
- נורית רכס
- צחה וקנין-כרמל
- נגה דורון ארד
- חווה ראוך-סטקלוב
- עתליה יופה
- לבנה קוזק