אננה פטרובנה גובינה היתה מורה כפרית. האם מקצוע זה היה יעודה, או שקרה פשוט כך, משום שלא היה לה מה לעשות, – היא עצמה לא היתה יכולה לתת תשובה ברורה לשאלה זו. קבלה תעודה של מורה, אחר כך נתפנה מקום במשכורת של חמשה עשר רובל לחודש, והיא קבלה אותו. בסתו, בראשית שנת הלמודים, הגיעה לכפר. הראו לה היכן נמצא בית הספר והיא נשארה. למזלה היתה ליד בית הספר דירה עבור המורה: חדר ולידו מטבח זעיר; וקורה גם שהמורה עוברת מדי שבוע בשבוע מחדר אחד למשנהו, וכך שדירתה של שותלת הדעת מהוה בשביל תושבי הכפר מוסד טבעי מיוחד במינו.

בית הספר נמצא באגף מרווח, שהיה תפוס בימי עבדות האכרים על ידי מנהל האחוזה, ואשר נמסר על ידי בעל האחוזה לשמש בית ספר. היה די מקומות לתלמידים, אבל הבנין היה ישן, ובמשך שנים רבות לא נעשה בו בדק בית על ידי האכרים. התנורים העלו עשן, התקרות נזלו, בעד כל הסדקים נשבה הרוח.

הלמודים היו אלמנטריים. קריאה, כתיבה, ידיעות שטחיות בדקדוק, ארבע הפעולות הראשונות בחשבון, קצור תולדות הדת – וזה הכל. השתדלו, כי במשך שנה, לכל היותר שתים, יכיר הילד את התורה כולה. על השמירה הקפדנית של התכנית, ביחוד מבחינת אי־הרחבתה, פיקח הכומר המקומי; אפוטרופוס בית הספר היה ראש הכפר, והפיקוח העליון היה בידי בעל האחוזה, אשר התגורר בקביעות בחוץ לארץ, אך לעתים רחוקות נראה גם בכפר. בבית הספר בקרו אך ורק פעוטות.

הענינים אצל אננה פטרובנה לא התנהלו כשורה. למורה לא ציפו כה מהר, ובנין בית הספר לא היה מסודר. לפני שהתאספו התלמידים באו לבית הספר ההורים ובסקרנות התבוננו במורה החדשה.

– את למדי את הילדים במהירות; שידעו רק קרוא וכתוב. וקצת חשבון. בלי זה אי אפשר, כן, אי אפשר, ויותר מזה אין לנו צורך. לנו דרושים הילדים בבית. אם מישהו מהם לא ישתדל, אפשר גם להפחיד אותו. שיעמוד לו בפנה – כמטאטא. עשי זאת במטותא – השתדלי.

אולם לאט־לאט הסתדרה הן בבית הספר והן אצלה בחדר. במקום רהיטים הכניסו לה שלחן פשוט לא צבוע ושלשה שרפרפים; בפנה עמדה מטה, אשר עבריה יחד עם הבית מאת המנהל; בקיר היו תקועים מסמרים אחדים, שעליהם יכלה לתלות את בגדיה. ליד בית הספר היה שומר אשר היה מסיק את התנורים והיה מכבד בערבים את חדר הלמודים. ביחס לאוכל היא שאלה איך היתה נוהגת קודמתה, וקבלה תשובה, שזו היתה סועדת אצל הכומר תמורת תשלום לא גבוה, ואילו בביתה לא היתה מכינה אלא תה. הכומר הסכים ברצון לקבל גם אותה לסעוד.

– אני לא מתאות בצע, אלא מתוך רחמים עליך: מי יבשל לך? כאן לא רק תבשיל חם אלא לחם תמצאי בקושי. אני אקבל ממך בעד ארוחות צהרים חמשה רובלים לחודש. מותרות לא נתן, אך תהיי שבעה, תתחילי לבוא אלינו מדי יום ביומו ותכירי אותנו; גם לך, גם לנו יהיה יותר נעים. אם תתקלי בספקות כלשהן, נפתור אותם בזמן הצהרים על ידי עצה משותפת. בצוותא ובאהבה – זו דעתי. אם את תבואי ובלבך תפעם אהבה, הרי אני, ככומר, אשלם כגמולך. אך לא אסתיר ממך, מחכה לך עבודה לא קלה, ולא תמיד בלי מכשולים. בני אדם כאן קשי־עורף, גסים, בעלי דרישות. כל אחד יבוא אליך עם תביעות, ולעתים אף כאלו שיטילו עליך אימה. לודמילה מיכאילובנה, קודמתך, רבה עם ואסילי דרוזד, ולכן הסתלקה מכאן.

– מי הוא דרוזד?

“בעל הדעה” המקומי, מחזיק מסבאה, חנות, כל העולם מציית לו, והשלטונות נאמנים לו. בנו לומד בבית הספר, והוא החליט להגיש מתנה ללודמילה מיכאילובנה, ואילו היא סרבה. הוא כמובן נעלב, החל כותב דילטוריה עליה, והיא נאלצה לברוח. היא לא נשארה בהוראה בכלל; עתה היא מתגוררת בעיר, ועובדת כעוזרת אצל בעלת בית אחת, המחזיקה משהו מעין פנסיון.

– החמורים המנהגים אצלכם?

– ואפילו מאוד. העיקר, שתבקרי בדיקנות בכנסיה, ככומר אני מזכיר לך זאת, וכאדם הנני מזהיר אותך. ככומר אני אומר: רק הכנסיה יכולה להביא לנו נוחם בדאגות החיים; כאדם אני מזהיר אותך, שאין לך האשמה יותר קלה ומסוכנת כהאשמה בחוסר דתיות. ואגב, אין כל הגיון בעשית תכניות מראש. באת – ובכן הענין גמור. אלהים יברכך.

הכומר היה אורתודוכס, טוב־לב, גם אשתו של הכומר היתה טובת־לב. הילדים היו מפוזרים, וכך חיו הזקנים בבדידות מוחלטת. שניהם היו בני־אדם חרוצים, מן הבקר עד הערב עבדו והסתפקו בעוזרת אחת. הכומר עסק עד הזמן הזה בעבודת אדמה אך יותר מתוך הרגל, מבלי להפיק רווחים. לאננה פטרובנה התיחסו באהדה; היא הזכירה להם את ילדיהם. בשבילה זה היה סימן טוב; למרות אזהרתו של הכומר על הקשיים המצפים לה בדרכה, היא קיותה למצוא בבית זה מקלט והגנה.

היא עשתה חשבון, שאם תוציא חמשה רובלים לארוחות צהרים וחמשה רובלים לתה וכעכים, יישארו לה בכל זאת מהמשכורת חמשה רובלים. זה היה לפי דרישותיה הצנועות סכום מספיק. הדירה היתה מוכנה, והיא הסתדרה בה ככל האפשר אם כי בכל יום היה העשן מגרש אותה מהבית לשעתים. בגדים הביאה אתה בכמות מספיקה, ועל כן לא חיכו לה הוצאות לשם כך. משעמום לא פחדה. ביום תעסוק בתלמידים, בערב תתכונן ליום המחרת או תבלה את הזמן במשפחתו של הכומר, שהיה מקבל ממנהל האחוזה השכן עתונים והיה משאיל אותם לה ברצון. אין דבר, איך שהוא תחיה.

הלמודים החלו. הצטברו כארבעים פעוטים, שמלאו את בית הספר רעש והמולה. אי אלה מהם הגיעו כבר לפרקם והסתכלו בעיני המורה בחוצפה. בדרך כלל העמידו אותה בנסיון, הפריעו בזמן הבאורים, צעקו, חיקו קול חיות. היא השתדלה להעמיד פנים שאין היא שמה לב, אבל דבר זה עלה לה במאמצים לא מעטים. לבסוף היה תוקף אותה כאב ראש כזה, שבקושי זכתה לסיומן של שתי השעות שבהן ניהלה את השעורים.

– עלי להודות שהתרעמתי עליך, – אמרה לכומר בזמן האוכל: כדאי היה שהפעם הראשונה תבוא כדי לחזק את ידי.

– דוקא בגלל זה לא באתי, – השיב הכומר: – צריך שמן הפעם הראשונה תכירי את מהות הדבר. אלמלא הכרת זאת היום, צריך היית בין כה וכה להכירה מחר.

למחרת היום בא האפוטרופוס – זקן־הכפר ושאל, אם התלמידים יושבים בשקט. היא השיבה, כי אפשר לסבול את התנהגותם, וכי בעתיד יסתדר ודאי הענין.

– הנה־הנה, את אל תחוסי עליהם; לשם כך עומד המטאטא בפנה. תוציאי שבט ותלקי, – יעץ האפוטרופוס.

אולם לא חלפו שבועים, ונזדמן לה להיפגש עם “העקשן בין העקשנים”, עם אותו ואסילי דריזד, אשר גרש את קודמתה. דרוזד נכנס ללא כל שהיות לחדרה, הביא שקיק, הניחו על השלחן ואמר:

אצלך לומד הילד שלנו, והנה זה עבורך. כאן חצי פונט תה, סוכר, בשר־חזיר ומתנה – תאכלי לבריאות. נוסף לזה שני רובלים במזומנים.

הוא הוציא מכיס בגדו את הארנק, הוציא מתוכו שני שטרות של רובל והניח יחד עם השקיק.

– למה זה הכל? הרי זה אסור. – פרצה.

– ואת טפלי בילד, אל תעכבי אותו.

– אני גם בלי זה אטפל. אין צורך, אין צורך. לך לך, אני מבקשת.

דרוזד נעלב: אפילו שפתיו החוירו.

– ובכן, הגם בנדבת לבנו את מואסת? – שאל ומדד אותה מכף רגלה ועד קדקדה במבט מלא זעם.

– אין צורך. – הצטעקה ופתאום נעצרה. נזכרה בלודמילה מיכאילובנה; נזכרה גם בזה שאמרו לה עוד בפטרבורג, כי יותר מהכל יש לפחד מפני סכסוכים עם אישים בעלי השפעה; שהנה זו וזו הסתכסכה עם ראש הכפר וגורשה; אחרת לא השביעה את רצונו של חבר השלטון המחוזי ואף היא עכשו בלי משרה.

– שמע, – אמרה בקול שקט: – אני גם בלי זה אטפל בבנך… אני מבטיחה לך. אם אתה רוצה, יכול הוא לבוא אלי בערבים; אחזור אתו על השעורים.

– ובמתנה שלנו אין את רוצה?

– יודע אתה, מוטב זאת: התנור בבית הספר שלנו מעלה עשן, התקרה נוזלת, היית יכול לעזור בזה.

– זה הקהל צריך. ההוצאה אינה קטנה. כמה זה יעלה לפרק את התנור. לא זה בלתי אפשרי. היי שלום.

הוא חבש עוד בחדר את כובעו, הוריד מן השלחן את החבילה ויצא. היא היססה שניות מספר, אבל אחר כך לא עצרה כח והדביקה אותו ברחוב.

– בבקשה, אל תכעס. הרי לנו אסור. שלח את הילד שלך בערבים – אני אטפל בו במיוחד.

דרוזד התבונן בה בחיוך.

ובכן, נזכרת בלודמילה מיכאילובנה? אמר פתאום. – נו, בסדר, אשלח את הילד שלי בערבים, אם אפשר. יהירה את ואין זה הולם לך. אמנם כסף עכשו אף אני עצמי לא אתן לך, וזה הא לך!

הוא התרחק בצעדים מהירים, ואננה פטרובנה נשארה ברחוב עם החבילה בידיה.

היא ספרה על הדבר לכומר, והוא יעץ לה “להניח”.

– קחי – אמר – ללבך את הדבר: לא להילחם עם חזקים. גם הפתגם אומר כך. עוד יגידו שאת עקשית, והוא יבשל דיסא. תאכלי ויערב לך. לא בנו מתחיל הדבר ולא בנו נגמר. תראי שאם תשמעי לעצתי, יתיחסו אליך גם הכפרים האחרים באהדה.

ואכן, החלו להסביר לה פנים. אחרי דרוזד בא זקן־הכפר, אחריו עוד שנים־שלשה אכרים מבין האמידים – כולם עם חבילות.

החלה עבודה בערבים, נתאספו חמשה עד ששה תלמידים. במחיר חבילות שהיא לא בקשה אותן, שהזכירו שוחד. אננה פטרובנה נשארה בכלל בלי זמן חפשי. לא היה לה זמן לקרוא, או להתכונן לשעורים של יום המחרת. נוסף לכל היו התלמידים מטומטמים, דרוש היה מאמץ כביר. מאידך לא היו נגדה כל כתב־מלשינות, ודרוזד שהיו לו קשרים תכופים עם העיר, היה מביא לה כל חודש בדיוק מן השלטונות את משכורתה. ראש־הכפר עצמו היה מקדם את פניה ומשבח אותה אחרי התפלה בכנסיה.

– הנה, לודמילה מיכאילובנה היתה הולכת לכנסיה לעתים רחוקות, – אמר, – ואילו את אינך שוכחת את אלהים.

במשך כל החורף חיתה בתוך המולה בלתי פוסקת, מבלי שתהיה לה יכולת להתאושש ולמסור לעצמה דין וחשבון על מצבה. על העתיד היא לא חשבה כמובן; העתיד שלה היה מורכב מאותם סכומים של חמשה עשר רובלים מדי חודש בחדשו, שלא נתנו לה לגווע מרעב. אבל מה מתרחש אתה? כלום נבאה, אף ברגעים העגומים ביותר של קיומה הנוגה, שהיא תצטרך לחיות חיים שאי אפשר היה להשוותם אלא עם התאבנות כרונית?

היא היתה יתומה, ולא ידעה אפילו מי היו הוריה. כשהיתה תינוקת הפקירוה, נכמרו רחמיה של בעלת הדירה שליד דלתה נמצאה בסל, והכניסה אותה לבית תינוקות, אחר כך לבית־מחסה לילדים, ולבסוף – לבית ספר, בו קבלה גם תעודה של מורה כפרית. בזה חשבה האשה הרחמנית, כי מלאה את חובתה, ועזבה אותה לכל הרוחות, לאחר שנתנה לה כמה שמלות וסכום כסף קטן לדרך. אחר כך מצאה גובינה את עצמה בכפר. האם לאורך ימים? – היא אפילו לא הציבה לעצמה שאלה זו. היא הבינה רק, כי מעתה היא נעזבה לנפשה, לכוחותיה, וכי במקרה של מצוקה כלשהי, היא תצטרך לשאתה על כתפיה היא. לא היה לה כל יסוד לפנות למישהו לשם בקשת תמיכה; חברותיה היו מרות־נפש כמוה עצמה. כולן היו פזורות על פני הארץ, כולן נמצאו באותם תנאים חמריים ומוסריים, כולן נאבקו על פרוסת לחם. היא היתה יותר מבודדת. גם אדם בודד יכול להסתדר שמישהו “יגן” עליו, יכול להבטיח עצמו בפני מקריות, ואילו בה איש לא התענין. היא לא היתה גם נתונה לשום מוסד סעד, וכך שלטה על כל גורלה אך ורק המקריות, וגם זו יכלה לפעול את פעולתה רק במובן שלילי.

היא מעולם לא חשבה אם היא יפה או לא. למעשה היא לא יכלה להיחשב כיפה, אך הנעורים והרעננות מלאו את אשר החסירו קוי הפנים. מזכיר הכפר בעצמו הסתכל אחריה; אבל כיון שהיה נשוי, לא מצא עוז לגלות בפרוש את אהבתו, אבל מזמן לזמן שלח שירים, שבהם גילה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים את תאותו. גם דרוזד העיר פעם דרך אגב:

– או, גברתי, גברתי. הייתי מלביש אותך זהב, אילו…

האשה טרם נתעוררה בקרבה. היא לא הבינה לא את השירים ולא את הרמזים, ואף לא זאת, שמאחוריהם מסתתר גורלה האכזרי של האשה. היא נפגעה רק מהטפשות וחוסר הטקט, אך היא ראתה את עצמה כחסרת מגן במדה כזו, שאף לא עלה במחה הרעיון על אפשרות להתלונן. הכל ידעו שאותה אפשר “למעוך”, וכיון שכך, אילו גם בקשה הגנה – אפילו מחבר ועד החינוך, שהיה מבקר לעתים רחוקות בבית הספר, – היו משיבים לה: “עם איזה שטויות את באה – מה זה עניננו”. נשאר לה לסבול ולהחזיק בכח בפת לחם זו שהגורל אינה לה. כי אילו גם היטו לה אוזן והעבירוה למקום אחר, הרי גם שם היה חוזר אותו דבר, ואפילו עם תוספת של לשון רעה אשר קודמת במקרים כאלה להעברה.

האסון העיקרי חיכה לה לא מיד, אלא ארב לה מרחוק.

באפריל, באופן בלתי צפוי, הגיעה לכפר בעל האחוזה המקומי, הוא האפוטרופוס העיקרי של בית הספר, אנדריי סטיפאניץ' אנגין. הוא הגיע כדי למכור יערות, ובעד הכסף שיקבל לבלות קיץ בחוץ לארץ. העסק לא היה מסובך, אך היה בדעתו של אנגין לעשות בכפר עד מאי, כדי לעמד דרך אגב על טיבו של המפקח. לחדש לכל מקרה שלא יבוא את הקשרים עם השלטונות המקומיים ולהעיף עין על בית הספר.

זה היה בן־אדם צעיר, כבן עשרים ושבע, קל־דעת, נטול־דאגה. הוא היה תלמיד רע, השכלתו היתה שטחית מאוד, אך היה בכל זאת בעל תואר השכלתי, ומאחר שנמנה על מעמד בעלי האחוזות הגדולות, נפלה האפוטרופסות על בית הספר לידיו. נוסף על הקרבנות החמריים שאדם בעל נכסים יכול היה להביא לטובת בית הספר, רצה עקרון זה במיוחד לתמוך בבעלי הקרקעות הגדולים ובחשיבות שיש להעניק להם במחוז, אין זה חשוב, אם בעל הקרקעות יזניח כליל את מחוזו; הספיק שמו בלבד, הספיקו תרומותיו מדי שנה בשנה, כדי שיזכירו עליו ועל התפקיד שהיה שייך לו לפי החוק. יש לו במקום איש אמון, אשר יודיע לו על הענינים והצרכים המקומיים; ולבסוף, יתחשק לו ויצוץ במחו רעיון: “אולי יבוא ויראה, מה נעשה בחור הנדח שלנו?” והוא בא.

בדיוק כך נהג אנגין. במשך שש שנות האפוטרופסות (הוא החל בחיים עצמאיים בגיל צעיר מאוד) ביקר אנדריי סטיפאניץ' בכפר רק הפעם השניה ולמשך זמן קצר מאוד. קיבלוהו כפי שנוהגים לקבל אדם בעל השפעה, ובלשון מחמאות נתנו לי להרגיש, כי בו עצמו תלוי הדבר אם ישתתף השתתפות פעילה ויעמוד בראש ההמולה המקומית. אך לעת עתה הוא ויתר עדיין על הכבוד, והשאיר לעצמו את האפשרות לקבל החלטה חיובית על כך, כשתענוגי הנעורים יפנו את מקומם לחלומות על כבודים.

דבר אחד אי אפשר היה לשלול ממנו: הוא היה יפה תואר, התלבש באופן מצוין וידע להיות מנומס. רק הליכותיו החפשיות במקצת וההרגל להרכיב משקפי־לחץ, להוריד אותם לשים אותם מחדש בכל רגע, קלקלו במקצת את הרושם הנעים הכללי.

מיד אחרי בואו למקום ביקר אנגין בבית הספר (“אלה הם ילדי”, היה אומר). הוא הופיע בלויתו של חבר ועד החינוך, הכומר וזקן־הכפר. הוא שיבח את הסדרים והסתכל במבט כה חודר על אננה פטרובנה שהיא הסמיקה. בצאתו אמר ללא כל שהיות שמאוד נעים לו, כי בבית ספרו עובדת מורה כה נחמדה. עד כה היה בא לכפר לעתים רחוקות, משום שלכל מורה היתה צורה, של אחד החטאים העיקריים, אולם עתה יבוא לעתים קרובות. ולבסוף הוסיף, שמקומה הנכון של אננה פטרובנה לא בחור הנדח, כי אם בבירה, וכי הוא ידאג לה.

באותו יום נערכה אצלו ארוחת צהרים, שאליה הוזמנו כל הנוגעים לבית הספר, ובתוכם גם אננה פטרובנה.

לאחר מכן הוא החל לבוא לעתים קרובות לבית הספר. הוא ישב במשך שעורים שלמים ולא הוריד את עיניו מן המורה. בזמן הפרידה היה לוחץ בכח כזה את ידה, שלבה הלם בחרדה, ומבלי משים דמה רתח. בדרך כלל הוא השפיע לא במחמאותיו, ולא בפתיחת אפקים חדשים, אלא בכח יפיו ונעוריו. שניהם היו צעירים, בלב שניהם נשמעה תסיסת החיים. הוא ביקר אצלה גם בחדרה ושיבח אותה שהיא ידעה להסתדר גם בדירה כה עלובה. פעם אחת אמר לה:

– למה לא תבקרי אצלי? את מפחדת?

– לא, איני מפחדת, – השיבה כשהיא רועדת בכל גופה.

– ובכן, במקרה כזה…

הוא לא סיים, רק אחז בידה ונשק לה.

היא החוירה אחר כך, היתה כאילו נתונה בעשן כבד, לא ידעה מה נעשה בה. קשה היה לה, וגם מתוק בעת ובעונה אחת, אך שום דבר לא ברור, תוהו ובוהו מלאו את נפשה; היא התהלכה מלא חרדה בחדרה, סדרה את בגדיה, חפציה, לא ידעה מה לעשות. לבסוף, כשהחשיך כבר, הגיע ממנו שליח ואמר, כי אנדריי סטיפאניץ' מזמין אותה לכוס תה.

היא הרהרה: “הוי, באיזו מהירות כל זה קרה”, והרגישה עייפות כה מתוקה בלבה, שפתחה את החלון כדי לרענן את ראשה הלהוט.

כעבור חצי שעה היתה כבר אצלו.

* * *

הרומן שלה לא נמשך זמן רב. כעבור שבוע יצא אנגין באופן כה פתאומי, כשם שהגיע. הוא לא היה אדיב ביותר לגביה, לא הבטיח מאומה, לא דיבר על כך שייפגשו אי־פעם, רק פעם שאל אם אינה מרגישה מחסור. מובן, שהיא השיבה בשלילה. גם כשעזב את המקום בכלל, הוא לא בא אליה להיפרד, אלא בעברו במרכבתו ליד בית הספר, יצא מתוכה ונקש באצבעו בחלון.

– נתראה, – קרא לה.

היא עשתה תנועה אינסטינקטיבית, כדי לצאת אליו, אך התאפקה ורק חייכה חיוך קל כתשובה.

בצורה הזאת הנצחון עלה לו בקלות רבה. הוא עשה מעשה שפל, כנראה, ואף לא חשד שזה מעשה שפל: מה היא בעצם, שהוא ירגיש בגללה מוסר כליות? הוא הציע לה כסף, היא סרבה – זה כבר ענינה. הוא איננו היחידי, הכל עושים כך. ודרך אגב, לגמרי לא רע, שהדבר נגמר בלי דמעות, בלי טענות. זה מוכיח שיש לה שכל.

אולם בכפר היו כבר טיולי הערב שלה ידועים לכל. כשנתקלו בה היו הצעירים קורצים עין זה לזה בצורה דו־משמעית, הזקנים היו מתלוצצים. הנשים היו קודם לכן שונאות אותה, כנפקנית כפרית, המסוגלת לבלבל את הראש לאיכרים. מזכיר הכפר שאל אותה פעם במישרין: “מתי תוכלי, גברתי, לקבלני?” – ודרוזד שהיה נוכח בשעת מעשה, הוסיף: "למה תשאל? תבוא, מתי שיעלה בדעתך – והכל יבוא בשלום למקומו…

הכומר עצמו, למרות טוב לבו, איבד את אימונו, ופעם בזמן ארוחת הצהרים, הודיע, כי לא תוכל עוד לסעוד אצלו.

– צר לי עליך, – אמר – מאוד צר לי, אבל לי, כאיש הדת, לא נאה…

גם אשתו הביעה את צערה והזילה שתים־שלוש דמעות.

רק שומר בית הספר גילה את השתתפותו באסונה. בשעה שהיא חזרה לביתה מהכומר, חיוורת וכמעט בלי רוח חיים, הוא אמר:

– אין דבר, תסבלי; אלהים סבל וגם לנו ציוה זאת. אף אני אוכל לבשל לך כרוב.

למרבית האסון היא הרגישה כי הרתה, ופתאום נפערה תהום איומה בפניה. עיניה כוסו בערפל, ראשה נתמלא המולה; רגליה וידיה רעדו, לבה הלם קשות; מחשבה אחת ניצבה בפניה באופן ברור: “עכשו אבדתי”.

למזלה החלו ירחי החופש, והיא יכלה להסתגר בחדרה. אבל היא הבינה יפה מאוד, כי שום הסתגרות לא תעזור לה. “אבדתי” – במלה זו הסתכם כל עתידה. סימני האבדון הצפוי לה כבר החלו להתגלות. בימי פגרא היו צעירים בני הכפר עומדים בחבורות מול חלונותיה וצועקים:

– עם ממזר.

מובן שהיה לה עוד מוצא: למסור את עצמה לחסותו של מזכיר הכפר, של דרוזד או איש בעל השפעה אחר, אבל היא ניצבה בפחד לפני אפשרות זו וביאושה הרב שוטטה בחדרה, ספקה את כדיה והלמה ראשה בקיר. כך היה מתחיל יומה וכך היה מסתיים. בלילות ראתה חלומות מבהילים.

בקיץ החליטה לצאת העירה ללודמילה מיכאילובנה, שאותה, אגב לא הכירה. בלילה עברה עשרים פרסות, במשך כל הזמן היתה שקועה במחשבות ולא ידעה לשם מה, למעשה, היא הולכת. “אבדתי” – צלצל באזניה בלי הרף.

לודמילה מיכאילובנה קבלה אותה בשמחה, אבל מיד הבחינה בהריונה.

– זה, יונתי, אפשר למחול פחות מכל, – אמרה, ואם כי לא היתה בדבריה נעימה של אכזריות, הבינה אננה פטרובנה, שאין לה מה לצפות לעזרה.

– עזרי לי, – נאנקה.

לודמילה מיכאילובנה נרגשה. היא הבטיחה לדבר עם בעלת הפנסיון, ששהתה ברגע זה בכפר, אולי אפשר יהיה, כי “החוטאת” תגור אצלה, לו גם בלי משכורת, בתור עוזרת פשוטה, במשך אותם חדשים קשים, שבסיומם יתגלה “חטאה”.

– לפני תום ירחי החופש היא לא תקח אותך: לא כדאי לה לתת לך לאכול, אבל אחר כך, יתכן… בכל אופן, אתראה אתה בימים הקרובים ואודיע לך, – הוסיפה.

באותו בוקר פגשה אננה פטרובנה ברחוב את מכירה חבר ועד החינוך, שחייך אליה פתאום ואמר:

– עליך מגיעות לועד החינוך שמועות לא טובות. אם את תמצאי זאת לנכון, אני מייעץ לך לאחוז בצעדים…

הוא לא סיים, הרים את כובעו והתרחק.

ימים רדפו ימים, ומלודמילה מיכאילובנה לא הגיעו כל ידיעות. שכחה, או קצרה ידה לעזור. גם מועד החינוך לא היו כל ידיעות.

לבסוף הגיע ספטמבר, ושוב החלו הלימודים. אננה פטרובנה עמדה בקושי על רגליה, אך בקרה בבית הספר בדיקנות. אולם התלמידים הבינו, שהיא חטאה ולא תעיז לעשות להם מאומה. החלו מהומות, שאון והמולה. אי אלה ילדים אמרו בצורה גלויה: “עם ממזר”: אחרים טענו, כי לקראת החורף הבא תהיה אצלם לא מורה אחת, אלא שתים. המצב נעשה מיום ליום ללא נשוא.

בנובמבר, כשהלילות התחילו להיות אפלים וחסרי ירח, נתמלא לבה עצב כה מדכא, שלא יכלה עוד להחזיק מעמד. יצאה לרחוב והתחילה הולכת לעבר טחנת המים. הפלג געש והעלה קצף; גשם חזק טפטף; בעד החלונות מכוסי הקמח נצנץ אור עגום; הגלגל הסתובב, אך הטוחנים הסתתרו. היתה אפלה, נפש חיה לא נראתה. היא הגיעה עד אמצעם של הגשרים שעברו מעל פני הפלג והטילה עצמה כשראשה נטוי קדימה מעל גשר־הצלילה.

חייה נפסקו, כמעט לפני שהחלו. ניתקו בצורה חסרת־הגיון, ללא הצדקה ובאכזריות.

תרגם י. אמודאי¹