פוטאפוב הזקן מת חודש אחרי שטאטיאנה פייטרובנה נכנסה לביתו. טאטיאנה פייטרובנה נשארה רק עם בתה וואריה ועם האומנת הזקנה.

הבית הקטן – שלושה חדרים בלבד – עמד על ההר, שעל הנהר הצפוני, ביציאה מן העיירה. מאחורי הבית, מאחורי הגן שהקיפו, הלבינה חורשת עצי לבנה. מן הבקר עד הערב קראו בה זרזירים; התנשאו עננים מבשרי גשם מעל לצמרות העומדים בשלכת.

אחרי מוסקבה, לא יכלה טאטיאנה פייטרובנה להתרגל במשך זמן רב לעיירה השוממת, לבתיה הקטנים, לפשפשים החורקים, לערבים השקטים, בהם אפשר היה לשמוע, כיצד לוחשת האש בעששית הנפט.

"מה טפשה אני! – חשבה טאטיאנה פייטרובנה – למה נסעתי ממוסקבה, עזבתי את התיאטרון, הידידים! צריכה הייתי להוביל את וואריה לאומנת בפושקינו – שם לא היו כל התקפות אויר, ובעצמי להישאר במוסקבה. אלי בשמים, מה טפשה אני!

אבל לשוב למוסקבה אי אפשר היה כבר. טאטיאנה פייטרובנה החליטה להופיע בבתי חולים – בעיירה היו אחדים – ונרגעה. העיירה אף החלה למצוא חן בעיניה, ביחוד כשהגיע החורף וכיסה אותה בשלג. הימים היו נעימים, אפורים. הנהר לא קפא במשך זמן רב; ממימיו הירוקים התנשאו אדים.

טאטאינה פייטרובנה התרגלה לעיירה ולבית הזר. התרגלה לפסנתר הבלתי־מכוון, לתמונות שהצהיבו על הקירות שתיארו אניות־שריון עצומות של הגנת החופים. פוטאפוב הזקן היה בעבר מכונאי באניה. על שולחן הכתיבה שלו המכוסה אריג ירוק שדהה עמדה תבנית של צלבנית “מטיל רעמים” שעליה שט. לוואריה לא הירשו לנגוע בתבנית זו. ובדרך כלל לא הרשו לנגוע במשהו.

טאטיאנה פייטרובנה ידעה, שלפוטאפוב נשאר בן המשרת בימיה, שהוא עכשו בצי של הים השחור. על השלחן, ליד התבנית, עמדה תמונתו. יש וטאטיאנה פייטרובנה היתה לוקחת אותה, מתבוננת בה, מקמטת את גבותיה ושוקעת בהרהורים. תמיד נדמה היה לה שפגשה בו כבר במקום כלשהו, אבל לפני זמן רב מאוד, עוד לפני נשואיה הבלתי מוצלחים. אבל איפה? ומתי?

המלח הסתכל בה בעינים שקטות, כמעט מחייכות, וכאילו שאל: “ובכן? כלום אין את נזכרת, היכן נפגשנו?”

– לא, איני זוכרת, – השיבה בלחש טאטיאנה פייטרובנה.

– אמא, עם מי את מדברת? – קראה מהחדר הסמוך וואריה.

– עם הפסנתר, – השיבה בצחוק טאטיאנה פייטרובנה.

באמצע החורף החלו מגיעים מכתבים על שמו של פוטאפוב, כתובים היו תמיד באותו כתב־יד, טאטיאנה פייטרובנה היתה מניחה אותם על שלחן הכתיבה. באחד הלילות התעוררה משנתה. השלג הפיץ אור עמום בעד החלונות. על הספה נחר החתול האפור ארחיפ, שנשאר לה בירושה מפוטאפוב.

טאטיאנה פייטרובנה לבשה חלוק, נכנסה לחדר העבודה של פוטאפוב, עמדה ליד החלון. מן העץ ניתרה ללא צליל צפור, התיזה קצת שלג. הוא נפל שעה ארוכה בצורת אבק לבן וכיסה את הזכוכית.

טאטיאנה פייטרובנה הדליקה נר על השלחן, התישבה בכסא, זמן רב התבוננה בשלהבת – היא לא רעדה. אחר כך נטלה בזהירות את אחד המכתבים, פתחה אותו, הסתכלה בו, והחלה קוראה בכתוב בו.

“אבא יקר – קראה טאטיאנה פייטרובנה – הנה כבר חודש, שאני שוכב בבית החולים. הפצע אינו קשה ביותר – ובכלל הוא מגליד. למען השם, אל תתרגז ואל תעשן סיגריות בזו אחר זו. אני מתחנן!”

"לעתים קרובות אני נזכר בך, אבא, – המשיכה לקרוא טאטיאנה פייטרובנה, – ובבית ובעיירה שלנו. כל זה נורא רחוק, כאילו בקצה העולם. אני עוצם את עיני ואז רואה אני: הנה אני פותח את הפשפש, נכנס לגן. חורף, שלג, אבל השביל לסוכה הישנה מעל למדרון נוקה, ושיחי הלילך מכוסים כפור. בחדרים אש בתנורים. נישא ריח של עשן ליבנה. הפסנתר הותקן סוף סוף, ואתה הכנסת לפמוטים נרות צהובים קלועים – אלה שאני הבאתים מלנינגרד. ואותם תוי נגינה מונחים על הפסנתר: הפתיחה של “מאדם פיק” והרומנס “לחופי המולדת הרחוקה”. המצלצל הפעמון ליד הדלת? אני לא הספקתי לתקנו. האם אראה כל זאת עוד פעם? האם אתרחץ עוד פעם מהדרך בכד ממי הבאר שלנו? הזוכר אתה? הוי, אילו ידעת, כמה אהבתי כל זה מכאן, מרחוק! אל תתפלא, אבל אני אומר לך ברצינות גמורה: זכרתי כל זאת ברגעים האיומים ביותר בקרב. ידעתי שאני מגן לא רק על הארץ כולה, אלא גם על פינתה זו הקטנה והאהובה עלי ביותר – ועליך, ועל הגן שלנו, ועל פעוטינו פרועי השער, ועל חורשות הליבנה שמעבר לנהר, ואפילו על החתול ארחיפ. אנא, אל תצחק ואל תניע בראשך.

יתכן, שכאשר אצא מבית החולים, יתנו לי חופשה ואבוא לזמן קצר הביתה. אני יודע. אך מוטב שלא תחכה".

טאטיאנה פייטרובנה ישבה זמן רב ליד השלחן, בעינים פקוחות לרווחה הביטה לעבר החלון, שבעדו החל לעלות שחר תכול וסמיך, חשבה שהנה כל יום יכול לבוא מן החזית לבית זה אדם בלתי ידוע, וקשה יהיה לו לפגוש כאן בני־אדם זרים ולראות הכל לא כך, כפי שהוא רצה לראות.

בבקר אמרה טאטיאנה פייטרובנה לוואריה, שתיקח מעדר עץ ותנקה את השביל המוביל לסוכה מעל למדרון. הסוכה היתה רעועה. עמודי העץ שלה בלו מזקנה, וגדלו עליהם ספחות. וטאטיאנה פייטרובנה עצמה תיקנה את הפעמון שעל הדלת. התנוססה עליו כתובת מצחיקה: “אני תלוי על הדלת. צלצל בגיל”. טאטיאנה פייטרובנה נגעה בפעמון. הוא החל מצלצל בקול רם. החתול ארחיפ הניע באי־רצון באזניו, נעלב, יצא מן המסדרון – קולו העליז של הפעמון נראה לו, כנראה, מחוצף.

בצהרים הביאה מן היער טאטיאנה פייטרובנה, כשהיא מלאת מרץ, פניה משולהבים, ועיניה מעורפלות מרוב התרגשות, צ’כי אחד שהתבולל בקרב הרוסים, אשר עסק בתיקוני פרימוסים, עששיות נפט, בובות, מפוחיות וכן היה מכונן פסנתרים. שם משפחתו של מכונן־פסנתרים זה היה מצחיק מאוד: “רב פלאי” משהתקין את הפסנתר אמר הצ’כי, כי הפסנתר ישן, אך ממין משובח. טאטיאנה פייטרובנה ידעה זאת גם בלעדיו.

לאחר שיצא הסתכלה טאטיאנה פייטרובנה בזהירות בכל המגרות של שלחן־הכתיבה ומצאה חבילה של נרות עבים קלועים. היא הכניסה אותם לפמוטים שעל הפסנתר. בערב הדליקה את הנרות, ישבה ליד הפסנתר, והבית נתמלא צלילים.

כשטאטיאנה פייטרובנה הפסיקה לנגן וכיבתה את הנרות, התפשט בחדרים עשן נעים כעשן עץ האורן.

וואריה לא יכלה להתאפק עוד.

– למה את נוגעת בחפצים לא שלך! – אמרה לטאטיאנה פייטרובנה. – לי אין את מרשה, ואת בעצמך נוגעת! הפעמון, והנרות, והפסנתר – בכל את נוגעת. ותוי נגינה הנחת על הפסנתר.

– משום שאני מבוגרת, – השיבה טאטיאנה פייטרובנה.

וואריה העמידה פנים זועפות והתבוננה בה כאילו לא האמינה לדבריה. טאטיאנה פייטרובנה היתה דומה פחות מהכל למבוגרת. היא כולה כאילו הזהירה ודמתה יותר לאותה צעירה בעלת צמות זהב, אשר איבדה נעל של בדולח בארמון. על צעירה זו סיפרה טאטיאנה פייטרובנה עצמה לוואריה.

עוד ברכבת חישב הלייטננט ניקוליי פוטאפוב ומצא כי לא יצליח לשהות אצל אביו יותר מיממה אחת. החופשה היתה קצרה מאוד, והדרך ארכה זמן רב.

הרכבת הגיעה לעיירה ביום. מיד בתחנה נודע ללייטננט מפי מכירו, מנהל התחנה, כי אביו מת לפני חודש ושבביתם השתכנה יחד עם בתה זמרת צעירה ממוסקבה.

– פליטה – אמר מנהל התחנה.

פוטאפוב שתק, הביט לעבר החלון, שם התרוצצו עם קומקומים בידיהם נוסעים בפרוות ואנפילות. ראשו היה עליו סחרחר.

– כן, – אמן מנהל התחנה. אדם טוב היה. ולא היה לו מזל לראות עוד את בנו.

– מתי יוצאת הרכבת חזרה? – שאל פוטאפוב.

– בלילה, בשעה חמש, – השיב מנהל התחנה, שתק רגע, ואחר כך הוסיף תשהה אצלי. הזקנה שלי תיתן לך תה, תאכילך. אין לך למה ללכת לביתך,

– תודה, – השיב פוטאפוב ויצא.

את מזודתו שכח בחדרו של מנהל התחנה. המנהל הביט אחריו והניע בראשו.

פוטאפוב עבר דרך העיר, לעבר הנהר. מעליו היו תלויים שמים אפרורים. בין השמים והאדמה נפל באלכסון שלג דליל על הדרך הילכו זרזירים. החשיך. רוח נשבה מחוף זה, מהיערות, וסחטה דמעות מהעינים.

– ובכן! – אמר פוטאפוב. – אחרתי. ועתה כל זה כאילו זר בשבילי – עיירה זו, והנהר, והבית.

הוא התבונן לאחוריו, הסתכל במדרון מאחרי העיר. שם עמד גן מכוסה כפור, והאפיל על הבית. מארובתו עלה עשן. הרוח נשא את העשן לחורשת הליבנים.

פוטאפוב הלך לאט לעבר הבית. הוא החליט לא להיכנס הביתה, כי אם לעבור לידו, אולי להציץ לתוך הגן, לעמוד רגע קט בסוכה הישנה. הרעיון, כי בבית אבא גרים אנשים זרים ואדישים, היה ללא נשוא. מוטב לא לראות לא לזרות מלח על פצעיו, לנסוע מכאן ולשכוח על העבר!

“ובכן – הרהר פוטאפוב – מיום ליום אתה מתבגר, ואתה מסתכל סביבך ברוח קשה”.

פוטאפוב ניגש לבית עם דמדומי ערב. הוא פתח את הפשפש בזהירות, ובכל זאת נשמע קול חריקה. הגן כאילו נרעד. מהענפים התפזר שלג ונפל ברחש. פוטאפוב התבונן סביבו. לסוכה הוביל שביל שהשלג נוקה מעליו. פוטאפוב התקרב לסוכה והניח ידו על המעקה הישן. מרחוק מאחורי היער הורידו בוורוד עמום השמים – כנראה שמאחורי העננים עלה הירח. פוטאפוב הסיר את כובעו, העביר ידו על שערותיו. שקט שרר, רק למטה, לרגלי הר קשקשו הנשים בדליים הריקים – הן הלכו לנהר לשאוב מים.

פוטאפוב נשען על המעקה ואמר בלחש:

– איך זה יתכן?

מישהו נגע בזהירות בשכמו של פוטאפוב. הוא פנה לאחור. מאחוריו עמדה אשה צעירה בעלת פנים חוורות ורציניות, כשעל ראשה מטפחת חמה. היא הביטה תוך שתיקה על פוטאפוב בעיניה הכהות והחודרות. על ריסיה ולחייה נמסו פתותי השלג שנפלו עליה כנראה, מן הענפים.

– שים את הכובע, – אמרה האשה, – תתקרר. נלך הביתה. אסור להישאר כאן.

פוטאפוב שתק. האשה אחזה אותו בשרוולו והובילתו בשביל, ליד המרפסת נעצר פוטאפוב. עווית לחצה את גרונו, הוא לא יכול לשאוף אויר. האשה הוסיפה בשקט.

– אין דבר, ואתה בבקשה אל תתביש בי, זה יעבור תיכף.

היא רקעה ברגליה, כדי להוריד את השלג מנעליה. באותו רגע נשמע צליל הפעמון בפרוזדור. פוטאפוב נאנח אנחה עמוקה, נשם לרווחה.

הוא נכנס הביתה, מלמל משהו במבוכה, הוריד במסדרון את המעיל. הרגיש בריח חלש של עשן ליבנה והבחין בארחיפ. ארחיפ ישב על הספה ופיהק. ליד הספה עמדה ילדה עם צמות ובעינים עליזות הביטה אל פוטאפוב, אך לא על פניו, אלא על הסרטים המוזהבים שעל שרוולו.

– נלך! אמרה טאטיאנה פייטרובנה והובילה את פוטאפוב למטבח.

בכד היו שם מים קרים מן הבאר, היתה תלויה מגבת־הפשתן הידועה עם עלי האלון הרקומים בה.

טאטיאנה פייטרובנה יצאה. הילדה הביאה לפוטאפוב סבון והסתכלה, כיצד הוא מתרחץ לאחר שהוריד את חולצתו. מבוכתו של פוטאפוב טרם חלפה.

– מי היא אמך? – שאל את הילדה והסמיק.

שאלה זו הציב רק כדי לשאול מישהו.

– היא חושבת שהיא מבוגרת – לחשה הילדה בסודיות, – אבל היא אינה מבוגרת כלל. היא ילדה יותר רעה ממני.

– למה? שאל פוטאפוב.

אבל הילדה לא ענתה, הצטחקה וברחה מן המטבח.

פוטאפוב לא יכול היה כל הערב להשתחרר מהרגשה מוזרה – כאילו היה שקוע בתנומה, בחלום אך חזק מאוד. הכל בבית היה כפי שהוא רצה לראותו. אותם תוים היו מונחים על הפסנתר, אותם נרות קלועים בערו, לחשו והאירו את חדר העבודה הקטן של אבא. אפילו מכתביו מבית החולים היו מונחים על השלחן – הם היו מונחים תחת אותו מצפן ישן, שמתחתיו היה תמיד אבא מניח מכתבים.

אחרי התה הובילה טאטיאנה פייטרובנה את פוטאפוב אל קברו של אבא, אל מאחורי החורשה, הירח המעורפל התרומם כבר למעלה. באורה הצטירו בצורה קלושה עצי הליבנה, והטילו על השלג צללים קלים.

ואחר כך, בשעה מאוחות בערב, כשטאטיאנה פייטרובנה ישבה ליד הפסנתר ועברה בזהירות על הקלידים, פנתה לפוטאפוב ואמרה:

– לי נדמה כל הזמן, כי ראיתיך כבר אי־פעם.

– כן, יתכן – השיב פוטאפוב.

הוא התבונן בה. אור הנרות נפל מן הצד והאיר את מחצית פניה, פוטאפוב קם, עבר את החדר מפינה לפינה, נעצר.

– לא, איני יכול להיזכר, – אמר בקול עמום.

טאטיאנה פייטרובנה הסתובבה, התבוננה בארשת פחד בפוטאפוב, אך לא ענתה מאומה.

את משכבו של פוטאפוב הציעו על הספה בחדר העבודה, אך הוא לא יכול להירדם. כל דקה בבית זה נראתה לו יקרה, והוא לא רצה לאבדה. הוא שכב, האזין לצעדי־הגנב של ארחיפ, לדפיקת השעון, ללחישות טאטיאנה פייטרובנה – היא דיברה על משהו עם האומנת מאחורי הדלת הסגורה. אחר כך נאלמו הקולות, האומנת יצאה, אך קו האור מתחת לדלת לא כבה. פוטאפוב שמע כיצד מרשרשים הדפים, – כנראה שטאטיאנה פייטרובנה קראה ספר. פוטאפוב ניחש, שהיא לא שכבה לישון, כדי שתוכל להעירו לרכבת. הוא רצה להגיד לה, שגם הוא אינו ישן, אך הוא לא העז לקרוא לטאטיאנה פייטרובנה.

בארבע לפנות בוקר פתחה טאטיאנה פייטרובנה חרש את הדלת וקראה לפוטאפוב. הוא התנועע.

– עת לקום, – אמרה. צר לי מאוד להעירך!

טאטיאנה פייטרובנה ליותה את פוטאפוב לתחנה דרך העיר הרדומה. אחרי הצלצול השני נפרדו. טאטיאנה פייטרובנה הושיטה לפוטאפוב את שתי ידיה ואמרה:

– תכתוב. אנו עכשו כמו קרובים. נכון?

פוטאפוב לא השיב מאומה, רק הניע בראשו.

כעבור ימים מספר קיבלה טאטיאנה פייטרובנה מפוטאפוב מכתב מהדרך.

“אני נזכרתי, כמובן, היכן נפגשנו, – כתב פוטאפוב, – אך לא רציתי לדבר אתך על זה שם, בבית. הנזכרת את בקרים בשנת עשרים ושבע? סתיו. ערמונים זקנים בגן לוואדי. שמים כהים, ים חיור. אני הלכתי בשביל לאוריאנד. על הספסל ליד השביל ישבה צעירה. היא היתה, אולי, בת שש עשרה. היא ראתה אותי, קמה והלכה לקראתי. כשהתקרבנו, התבוננתי בה. היא עברה לידי במהירות, בקלילות, בידה החזיקה ספר פתוח. נעצרתי, זמן רב הבטתי אחריה. צעירה זו היית את. לא יכולתי לטעות. הבטתי אחריך. הרגשתי אז, שלידי עברה האשה שהיה ביכלתה להחריב את כל חיי וגם לתת לי אושר עצום. הבנתי, שאני יכול לאהוב אשה זו עד לויתור מלא על עצמי. אז כבר ידעתי, כי עלי למצוא אותך, יהיה המחיר אשר יהיה. כי אותך, הצעירה, שעברה לידי בערב סתו קרימי, שלח הגורל שלי, כשם שגם אני נשלחתי אליך על ידי אותו גורל. כך חשבתי אז, ובכל זאת לא זזתי ממקומי. מדוע – איני יודע. מאז אהבתי את קרים ואת השביל הזה, שעליו ראיתי אותך רק למשך רגע ואיבדתי לעולם. אבל החיים משחו את חסדם לי, פגשתי אותך, ואם הכל ייגמר בכי טוב וחיי ימצאו חן בעיניך, הם יהיו כמובן חייך. כן, מצאתי על שלחנו של אבא את מכתבי פתוח. הבנתי הכל ויכולני רק להודות לך מרחוק”.

טאטיאנה פייטרובנה הניחה את המכתב, בעינים מעורפלות, הסתכלה בגן המשולג מעבר לחלון, אמרה:

– אלי, מעולם לא הייתי בקרים. מעולם! אולם, כלום יכול להיות עכשו ערך לכל זה? וכלום כדאי לפזר את אשליתו! ואת זו שלי!

היא הצטחקה, כיסתה את עיניה בכף ידה. מעבר לחלון האירו השמים, השקיעה העמומה לא נאבקה ולא כבתה.

תירגם י. אמודאי¹