בבל איסק עמנואלוביץ' (יצחק בן עמנואל) נולד בשנת 1894 באודיסה וקבל חנוך יהודי מסורתי, רכש לו ידיעה רחבה במקרא ובתלמוד, בקר בבי"ס למסחר בעיר מולדתו. בשנת 1915 עבר לפטרבורג, שם החל מפרסם את סיפוריו הראשונים. בימי המלחמה התגיס לצבא האדום והיה בחזית הרוסית־פולנית. בשנת 1923 חזר לעבודתו הספרותית ובשנת 1926 הופיע קבץ ספוריו הראשון “קונארמיה” (חיל הפרשים). הרקע ההיסטורי היא המלחמה בין רוסיה לפולין (1920). הספר מגלה כוח ועצמה מפתיעה בלהטו הלירי ובריאליום הנוקב כאחד המובע בצורה קולעת ומרכזת, ומיד העמיד את מחברו בשורת הסופרים הראשונים. הספר תורגם לאנגלית וגרמנית.
חבר גם סיפורים מחיי היהודים (ביחוד על יהודי אודיסה). אחדים מהם עובדו על ידו למחזות (“שקיעה”) ולסרטים (“בניה קרין”). בשנת 1935 עבד סצנריו “רוכבים נודדים” על פי שלום עליכם.
הסיפור שלפנינו “מלח” מפגין את יסודות יצירתו ובתוכם גם את הגורם היהודי.
חבר עורך יקר, רוצה אני לתאר לפניך את חוסר־ההכרה של הנשים, המציקות לנו. מקוים, כי כשסיירת את החזית האזרחית, לא דילגת על תחנת הרכבת פאסטוב המושרשת, הנמצאת אי שם בארץ בלתי נודעת, אני כמובן הייתי שם, שתיתי בירה תוצרת בית, רק שפמי נרטב, לפה לא חדרה. על אותה תחנה הנזכרת יש הרבה לכתוב, אבל – איך אומרים בהוי הפשוט שלנו – לטנופת האדונים אין קץ. לפיכך אתאר לפניך רק מה שראו עיני במו ידי.
היה לילה שקט ונחמד לפני שבעה ימים. כאשר עצרה שם הרכבת המהוללת של חיל הפרשים, מלאה חיילים. כולנו היינו נלהבים לסייע למטרה המשותפת והיה כיווננו לברדיטשוב. אבל מרגישים אנו, שהרכבת כלל ועיקר איננה זזה ממקומה, והתחילו החבריא לפקפק ולהתלחש – מה העיכוב? ואמנם העיכוב למטרה המשותפת היה עצום מחמת שהסקאים, אויבים זדים אלה, שביניהם היה כח רב ממין נקבה, התחצפו כלפי שלטונות הרכבת. ללא פחד נאחזו בידיות, רצו על פני גגות הברזל, התרוצצו והסתובבו, ובידי כל אחד – מלח, עד חמשה פוד בשק. אבל לא לעולם חוסן, הקאפיטאל הסקאי, יזמת החיילים, שירדו מן הקרון, נתנה לשלטון המהולל של הרכבת אפשרות להאנח לרווחה. רק מין הנקבה על תרמילו נשאר בסביבה. מתוך רחמנות הושיבו החיילים כמה נשים בקרונות. גם בקרון שלנו הופיעו שתי בחורות, ולאחר הצלצול הראשון נגשת אלינו אשה בעלת צורה ותינוק על זרועה ואומרת:
– תנוני להכנס, קוזאקים רחימאים, כל המלחמה אני סובלת בתחנות ויונק על זרועותי ועכשיו רוצה אני להפגש עם בעלי.
– דרך אגב, אשה – אומר אני אליה – כאשר תחליט הפלוגה כן יפול דבר.
ואני פונה לחבריא ומוכיח להם, שהאשה בעלת הצורה נוסעת לבעלה למקום שרותו ובזרועותיה תינוק ואיך נרצה – לתת לה להכנס או לא?
– לתת – צועקים החבריא – אחרינו לא תרצה בבעלה.
– לא אומר אני להם – באדיבות – אני כפרתכם, חבריא, אבל מתפלא אני לשמוע מפיכם זרמת סוסים כזאת. זכרו, חבריא, את חייכם ואיך הייתם תינוקות בחיק אמהותיכם, ולא יאה לדבר כך.
ולאחר שהקוזאקים דיברו ביניהם, כי כחו של בלמשוב, זה אני, בפה, נתנו לאשה להכנס לקרון והיא נדחקת בתודה. וכל אחד נלהב מדברי האמת והצדק שלי ועוזר לה והם מתחרים זה בזה:
– שבי, אשה, בפינה, ולטפי את תינוקך כדרך נשים, איש לא יגע בך ותבואי בשלמות לבעלך כרצונך, ובך בטחנו שתגדלי משמר חדש במקומנו, כי אנחנו מזדקנים והנוער הוא מועט. ראינו צרות רבות ורעות, ברעב נחנקנו, בקור נאכלנו. ואת שבי לך פה, אשה, ללא פקפוק.
צלצל הצלצול השלישי והרכבת זזה. וליל יקרות נמתח כאהל, ובאהל כוכבים מנצנצים. ונזכרים החילים בליל קובאן ובכוכבי קובאן והרהור יחלוף כצפור. והגלגלים משקשקים משקשקים…
כעבור זמן, כשנגמר משמר הלילה, נגשו אלי הקוזאקים וראו שאני יושב ללא שנה ומשמים.
– בלמשוב – אומרים הם – למה תשומם כל כך ושנתך נדדה?
– סלחו לי, חבריא, אבל הרשו נא לי לשוחח קצת עם האזרחית הזאת.
וכולי רועד הנני מתרומם ממשכב נדודי וניגש אליה ונוטל מידיה את התינוק וקורע ממנו חיתולים וסמרטוטים ורואה מאחרי החיתולים פוד הגון של מלח.
– הנה תינוק מענין, חבריא, שאיננו יונק שדים, איננו משתין לסינור ואיננו מפריע לישון.
– סלחו לי, קוזאקים חביבים – מעירה האשה בנחת – לא אני רימיתי, צרותי רימו.
– בלמשוב יסלח לך – עונה אני לאשה – לבלמשוב אין הדבר עולה ביוקר, באשר קנה בכך ימכרהו. אבל שימי לב לקוזאקים, אשר רוממו אותך כאם עמלה. שימי לב אל שתי הבחורות הבוכות על כי עונו הלילה. שימי לב לנשותינו בקובאן ארץ החיטה, שכוחן כלה ללא בעלים. הנה הגלמודים האונסים בצר להם את הבחורות הנפגשות בחייהם, ובך לא נגעו, אם כי בך, המרשעת, צריך היה לנגוע. ראי והביטי את רוסיה הדוויה.
והיא לי:
– נפטרתי מן המלח, ואת האמת לא אירא, אין אתה חושב על רוסיה, אתה מציל את היהודים.
– על היהודים אין מדברים עכשיו, אזרחית חבלנית. ליהודים אין כאן שום שייכות. ואת, אזרחית נתעבת, יותר קונטר רבולוציונית מאשר אותו גנרל לבן המאיים עלינו בחרב חדה באלף פרשיו. גנרל זה נראה בכל הדרכים, והעמלים חולמים להגירו לטבח. ואת, אזרחית שלא מן המנין, עם תינוקותיך המענינים, שאינם מבקשים לחם ואינם יוצאים לצרכיהם, את לא נראית אלא כפרעוש, והנך מכרסמת, מכרסמת.
והנני מודה ומתוודה שזרקתי את האזרחית תוך מהלך הרכבת במדרון, והיא רק נפנפה בשמלותיה והלכה בדרכה הנלוזה. וכשראיתי אשה נתעבת זו שליווה ומסביב לה שדות רוסיה ללא שבלים, ובחורות מחוללות, וחברים הנוסעים במספר רב לחזית אבל חוזרים מועטים, רציתי לקפוץ מן הקרון ולשים קץ לה או לי. אבל הקוזאקים רחמו עלי ואמרו:
– פגע בה ברובה.
נטלתי מן הקיר את רובי הנאמן ומחיתי חרפה זו מעל פני הארץ העמלה.
ואנחנו, חילי הפלוגה השניה, נשבעים בפניך, חבר עורך יקר, ובפניכם, חברים יקרים במערכת, להתנהג ללא רחם עם כל הבוגדים, הסוחבים אותנו לשאול תחתית ורוצים להסב את הנהר אחורנית ולרפד את רוסיה בגויות ובעשב מת.
בשם כל חיילי הפלוגה השניה ניקיטה בלמשוב, חייל המהפכה.
תירגם ב. קרוא
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.