שרטוטים של זכרונות והערכה    🔗

 

א    🔗

נוֹמבּרג – השם יפה־הצלצול העלה מראשית הישמעוֹ בינינו הד זך, ערב לאוזן. בהד פעמיו הראשונות היה מן הצלילות של נסורת־זהב נפוצה. הוא התחיל, כנהוג, בליריקה. מן השירה הפולנית הצעירה הביא תשוקה מסוכנת זו לפרוזה מנגנת ולסמלי־נוף סתומים. אבל הוא ידע לחפות על רכרוכית זו בצינה מסותרת, בהומור סמוּי מן העין. ורשימותיו הליריות הראשונות, שנתפרסמו ב“הדור” וב“הצפירה”, הביאו לנו בימים ההם בשׂמי שירה חדשה. אדם עייף ומעוּנה התהלך ביער חלומותיו וינבא לשמש־מחר אשר תעלה. אכן רגעי עלותה יהיו רגעי מותו. מה מאד קסמו לנו שורות זכות, רומַנטיות אלה, שמתוכן ריננה מלנכוֹליה צעירה של הלך נידון למות, אשר בנפלו “יהיו פניו אל השמש העולה”! פרוזה זו היתה דומה במקצת לזו של פייאֶרבּרג, והיה בה גם מחן ניבו של פרישמן. אבל לעין בוחנת היתה ניכרת שכבה דקה מן הדקה של סגנון עברי חדש, המקפל מתחתיו ומסתיר את חידוּשו. הפרוזה של נומברג, גם בתקופתה הלירית, הצטיינה בבהירות, בצלצול מתכת אצילית קלה. עוד בטרם סיגלה לעצמה פשטות זו של סגנון סיפוריו ופיליטוניו המאוחרים, שבה נתבטאה אישיותו הספרותית המוסרית הנעלה. אדם פיכח זה, כפי שהבליט את עצמו תמיד, היה שרוי עוד בצאלי חלומות כחולים ושר על המות ועל הלילה ועל היום החדש, המאדים מעבר להרים. אבל היה גם אז שמשוֹ רב מצלוֹ, ובריתמוס הקל של לשונו ניכר הבוּז לכל כובד לא־הכרחי ולכל העמדת־פנים של שטוּת.

אכן, היה עוד נעים זיו עונג זה של נוער שוקע בנוֹמבּרג המתחיל: הנצחון על המליצה מסַמן אמנם תמיד רגע של בגרוּת, אבל בגרוּת זו עשירה במידה שקדמה לה תקוּפת ערפל ברוכה זו של נכאי־אביב ראשונים. לנו היה אז נומברג שם מבשר, משום שיגונו היה יגון־הנוער וברפיונו היה שוקק הצמאון למלאוּת, ליצירת־חיים, – לכל מה שכבר נשאה התקופה העולה בקפלי שׂלמותיה.

 

ב    🔗

הפגישה הראשונה שלנו היתה במערכת “הצופה”, ברחוב גראַניצ’נה. היה יום קיץ לאחר הצהרים, וּוַדאי שזה היה יום חמישי, לאחר שנומברג הגיש כבר את הפיליטוֹן שלו לגליון ערב־שבת. אותה שעה היו הכל מסבירים פנים לו במערכת – מן העורך א. לודויפול, איש הנימוּסין הרך, והמנהל אלישוב, המחמיר והתובע, ועד הנער הממציא את כתבי־היד לבית־הדפוס. בשעת רצון זו היה גם הוא שרוי במצב־רוח נוח, ולאחר שעשו היכּרוּת בינינו, יצאנו שנינו לטייל ברחובות וארשה.

כשהייתי מהלך על ידו ומשוחח עמו ברחובות הכרך הסואנים, שלא הייתי עוד רגיל בהם, הייתי כל הזמן מסתכל בו מן הצד, מתאמץ לתפוס את סבר פניו, להיאָחז בדבר־מה – ואינני יכול. הוא לא היה כלל מסוג מסתירי־דבר, והיה יותר מדי איש־הטעם בכדי לעשות העויות של “אוריגינל”. אבל היה בפניו שהיו עוד במסגרת של זקן צהבהב בהיר מין ביטוי מרוכז שפירושו היה: עייפוּת, שויון־נפש, ביטול, ביחד עם איזו חדוה עקשנית וגעגועים סמוּיים לפסגות חיים ויצירה. הייתה עייפוּת מוקדמת והתבשלות קודם זמנה, מה שלא נותן לאדם לשאת את עצמו ואת האחרים. – אבל בעינים האפורות, שהיו נרחבות פעם בפעם, עוד הכחיל כאופק של מרחקים חרישים ובצחוקו העצור היו מורגשים אותם הכוחות שאנשים מסוג זה נושאים בקרבם תמיד ושלא ניתנו להתבטא במלואם לעולם. בנומברג הצעיר ההוא היה פחות תום ופחות התלהבות משהיה בו באחרית ימיו, כשנאחז, עם כל הספקות, בשולי החיים ונמשך אל העם והאדם. אכן אז היה צעיר והמרירות היתה רעננה, ומאחורי כל הבוז הנפרז השתטחו עוד שדות החיים המאירים.

היה בו משהו סתום שהבריות מפרשות אותו תמיד פירוש משובש. ודאי, שנומברג היה ספקן מטבעו וקשה היה לצרף אותו ל“מנין”. אבל זאת לא היתה ספקנוּת מן המין הזול. אותו ההרס הפנימי שהביאו לאחר זמן אל שקט חזונם של משוררי המזרח העתיקים, בא מתוך צמאון גדול, שלא היה במה לרווֹתוֹ. היה מתוך איבה למקובל, למוסכם מתוך עצלוּת רוחנית. חפץ היה לפרוק מעל רוחו העייפה סבל מיותר זה, ומשנאתו לקליפה, נדמה היה רגע אחד, שהוא משליך גם את התוך. לא היה בכוחו לעכל את הפסולת המרובה המלפפת גם את הרעיון הטהור ביותר, ואפשר שזה היה פגם שלו, שלא יכול להימשך בכוח אחרי הנחשול, באשר הוֹקיר את זוך הריתמוס ואת הליריזם המנוּפּה בנשאוֹ עמו את כובד¹ החיים החדשים. אבל בכל רוח החירוּת שהיתה נטועה בקרבו היה חותר תמיד אל מה שנובע ממקור אמת, והיה שש לגלות את תמצית השירה הנקיה שבכל רגש אדם פשוט ואלמנטרי. בפשטוּת זו, בניב האדם המנוּפה, היה רואה את תכלית השירה, המחנכת אותנו לאמת, לביקורת, להבחנה עליונה.

כאלה היו הרשמים הראשונים. בלכתנו יחד הרגשתי מעין צינה קלה שופעת עלי. הוא, כברנר, שהיה כל כך שונה ממנו, היה מן “הנולדים בוגרים” – מאלה שנושאים בקרבם מראשית פעמיהם בוז קל למה שיקר להם ביותר. הוא לא נתן לשיחה שלנו שתתרכז בדברי־ספרוּת, כי אם באנשים חיים. ובשבתנו יחד בגן הזַכּסי לא חדל ממשוך אותי לספר על ביאליק, מנדלי, ושאר סופרי־הדרום. אודיסה הרחוקה, ה“מיושבה” והאיתנה, העסיקה כאן את הכל. ניכר היה שזה יסוד זר כאן אבל מושך ומאַיים כאחד.

כשנפרדתי באותו ערב אלול צונן ממנו, הרגשתי שלאדם פיקח ועייף זה לא אקרב לעולם. הוּא היה אחר. בינינוּ נשאר תמיד שטח־מה שהיה פורח בלבי ומרעיף באין רואה מתיקוּת על שממון העולם, – את זה יראתי לגלות לפניו, כלפני אויב. אכן גם הוא היה לי יסוד זר, אבל מושך ומאיים כאחד…

 

ג    🔗

לא שיערתי אז, שבעוד חדשים מעטים נעבוד עבודה קבועה ונקרב – לזמן מועט אמנם – זה אל זה. אותה שעה היו חילופי גברא במערכת “הצופה”. נומברג בא במקום לודויפול שהלך, ואני, לאחר שגילגלתי עם אחד הטפילים הספרותיים חצי שנה, שמחתי מאד כשהוזמנתי לעבוד ב“הצופה” עבודת־מזכיר של המערכת והאדמיניסטרציה. נראה, שהוזמנתי לכתחילה לשם עבודה רשמית ובלתי־רשמית כאחד. נומברג, שהיה אדם חרוץ מאד והיה עובד עבודת סופר ועורך במהירות שאינה מצויה, היה, כידוע, גם אדם מפוזר ורשלן, ואילמלא אותו אלישוב, שעמד על גבו ומאחורי גבו, לא היה יכול בשום פנים למלאות את תפקידו הקשה, תפקיד עורך של עתון יומי, כראוי. נקראתי, איפוא, בעיקר למלאות את אשר החסיר נומברג. בחדר ההנהלה נחתכו בעצם עניני העריכה החשובים ביותר, ולי נמסרה חליפת המכתבים עם עוזרי “הצופה” הקבועים ושאינם קבועים, הזמנת חומר ספרותי לגליונות החג ולצרכי השעה, וכיוצא באלה. בכל יום היה נמסר החומר לידי נומברג, שהיה עובר עליו ומכשירו, מבלי שידע שעה אחת קודם, במה ימלא את הגליון.

זאת היתה מערכת מיוחדה במינה. מצד אחד ישב העורך הרשמי, בעל הרשיון, א. א. פרידמן, בחדר משכיתו, והיה נראה רק לעתים רחוקות. מצד שני – נומברג, העורך שאינו רשמי, ש“עשה”, ביחד עם א. גולדברג, את הגליון. ומצד שלישי, המנהל הזריז, שהניע, סמוי מן העין, את כל גלגלי המערכת. ודאי שנומברג גם אז לא היה רק מכונה ספרותית, אבל ל“הצופה” היתה מסורת, לא־נומברגית כלל. זה היה עתונם הרשמי של “חובבי ציון”, ונומברג הסתגל לו באיזו מידה, אם גם לא בכל.

שעות העבודה של נומברג היו בעיקר בערב. פעמים הייתי נכנס אליו ומסתכל בעבודתו. הוא היה עובד במהירות יוצאת מן הכלל, כשהוא מעשן בלי הרף, ועיניו תועות בערימות של כתבי־יד מפוזרים על פני השולחן. חריפותו הטבעית ותפיסתו המהירה עמדו לו להכשיר כתבי־יד גרועים ביותר ברגעי מספר. הייתי עומד לפעמים מאחוריו ורואה, איך הוא עושה את המלאכה ה“נעימה” הזאת. ממנו למדתי למחוק בלי היסוס כל פטפטנות ריקה, לקצר עד כמה שהיד מגעת כתבי־יד גרועים, וגם להשליך בלי רחמים אל הסל דברים של סופרים שהוחזקו בטעות לאנשי־כשרון. פעמים היה גורם לי צער, בפסלו דבר שנכתב לפי הזמנתי, והייתי מבקש רחמים עליו, אבל הוא היה קורא לפני שורות אחדות, והייתי נוכח שהצדק אתו. הוא טעה בהערכתו לעתים רחוקות מאד. ומהערותיו, שנעשו בלי הטמעה, בלי ביאוּרים מיוּתרים, אבל היוּ תמיד פרי הרגשה חיה, בלתי־אמצעית, אפשר היה הרבה ללמוד. הוי, הוא היה מבחין, אם רק נתן את דעתו לכך! מתוך עצלות ופעמים מתוך הכרח היה נותן מקום, ככל עורך, גם לדברים מסופקים, אבל ידוע ידע, שאין זה אלא תבן ספרותי.

מעט מעט התקרבנו. עבודתנו ב“הצופה” אמנם לא היתה משותפת. אני “עמדתי לרשותו” של המנהל, והייתי נכנס לחדר המערכת רק לפרקים. אבל הוא משך אותי בבגרוּת טעמו, באיבה חריפה זו שהיה פולט על כל מה שנטפל לרוח האדם, לכל מה “שמעמיד מחיצה”. לחינם בדו עליו, שלא היה איכפת לו דבר. הוא לא היה קר־דעת כלל. התלהבותו המוצנעת היתה פורצת מזמן לזמן, אם גם לא היתה טבעית לו, לאדם העיף, שנראה היה כאורח זה שאיחר לסעודה והוא ממהר וחוטף את השיריים. ראיתי בשנת 1904 ובראשית שנת 1905, כשהורגשו כבר מרחוק פעמי המהפכה. הוא נעשה אחר. עיניו נתחדדו כאילו חפצו לנקב את ערפלי הבאות.

זוכר אני ביחוד אותם הערבים, שהיינו יושבים עד שעה מאוחרת בלילה ומחכים לטלגרמות משדה המלחמה. אלה היו ימי פורט־ארטור האחרונים. היה ברור, שהמבצר יפול בעוד יום־יומים וחפצנו שידיעה חשובה זו לא תאחר לבוא בגליון. עברו כמה ימים והמבצר עוד עמד על תלו, אבל אנחנו לא נתיאשנו והמשכנו את “ערבי ההמתנה”. וכשארכה לנו השעה, היינו הולכים לאכול סעודת־ערב ברסטוֹרן של ורבל, שהיה לא רחוק מן המערכת, ומחכים שם לידיעה טלפונית מן המערכת. פעמים היינו מטיילים יחד ברחובות וַרשה הליליים ושבים פעם בפעם אל המערכת. תעיה זו בלילות קירבה אותנו.

סעודות־הערב אצל ורבל נחרת בזכרוני. היה מעניין לראות את נומברג כשהיה מזמין סעוּדת־ערב. הוא לא היה מעיין ארוכות ב“לוח־המאכלים”. מטבעו היה להזמין כמה תבשילים ביחד – על הרוב, פי שנים ממה שהיה בכוחנו לאכול. צמאון בלתי פוסק זה, להינות מכל מה שאפשר, נשאר הקו הבולט ביותר באָפיו עד סוף ימיו. נראה היה, כאילו חפץ למלאות את מה ששללו ממנו בילדותו. זאת לא היתה רק תשוקה לתענוגות של “בעל־תאוה” רגיל, כי אם מין קנאות לחיים, מין יראה, שמא לא ימלא את תפקידו בעולם הזה כראוי… היה בזה משום אותה אפיקורסות רצינית, שהיא נובעת מתוך הכרה שההנאה מן החיים חובה היא לנו, ושרק מתוך עצלות איננו מושיטים את היד אל הגביע. מ“עצלות” זו התאמץ להשתחרר כל ימיו, בראותו בה את הפגם הגדול שבאדם.

אהבתי לראות את מנהגו עם “אותן הגבירות”, שהיו ניגשות ויושבות לפעמים אל שולחננו. שיחתו אתן, שהיתה תמיד מלאה הוּמוֹר טוב, לא היתה מעולם גסה. היה בה פשטות, דרישת־טוב, בלי כונות והומניות אוילית, לאשה הירודה, שכל “אנשי־המוסר” שלנוּ אינם מסוּגלים לה לעוֹלם. ברגעים כאלה היה נעים לי ביותר. הייתי רואה אותו, שעם כל התנוונות הגוף (שגררה אחריה, כמובן גם משהו מהתנוונות הרוח), היה בכל זאת מסוג האנשים החדשים אצלנו – מאלה שנושאים שחרור עמם.

 

ד    🔗

שנת 1905 – שנת המהפכה. השנה הגדולה הראשונה בשנות חיי. בחודש ינואר, כשהלכתי ברחוב דזיקא עם המפגינים, ומימיני ומשמאלי נפלו בחורי ישראל יקרים שפוכי־מוח מכדורי הקוזקים, – הקיצותי לחיים. ואין הבדל אם מחמת הרגל ואפילו מפני סיבות נפשיות הלכתי עוד עם אחרים אל אשר הייתי צריך ללכת, אנוס על פי גזירת מזלי. בכל הטוב אשר בי הוספתי להלך אתם, עם אותם בחורי ישראל, שהפגינו ברחוב דזיקא בחודש ינואר הנפלא של שנת 1905 – עם אלה שנפלו מכדורי הפראים על מרצפות־האבן ומוחם נשפך לנגד עיני אל ביבי המדרכות הקפואים.

אותה שעה היינו מתאספים כולנו בחדר המערכת של “הצופה” ומשוחחים במאורעות. היו בינינו מיושבים; צוננים, שחיכו לקץ המחזה, כדי שיוכלו לשבת שוב בבתי‏־הקפה החמים ולקרוא באין מחריד את ה“בערלינער־טאגעבלאט”. נומברג לא היה מהם. הוּא היה מתלוצץ, כדרכו, ומושך בביטוּל את כתפיו הצרות, אבל בעינים ניצת דבר־מה ולא כבה. הוא, שנשא בקרבו עוד שרידי רומנטיקה ומשום כך לא חדל מהילחם כנגדה, היה בעצם כל ימיו איש מהפכה שלא הצליח. בסיפורו הפואֶטי ביותר “בחודש אלול”, שיש בו בלי ספק יסוד אבטו־ביוגרפי, הוא נותן לנו טיפוס של נער מהפכן – זה שאיבתו שמורה מעצם ימי ילדותו לכל אלה שהוא מתהלך איתם, ושהוא נושא כבר אותו היאוש העליז, המחריב עולמות ישנים. כזה היה גם הוא, נומברג בעצמו. הוא לא אהבת את אלה שהתהלך אתם. בין הסופרים, שישבו אז אתנו בחדר המערכת שברחוב פּנסקא 20 ודיברו במאורעות, אפשר שהוא היה החרד ביותר להצלחת המרד, משום שלא היה ביניהם, שחלה בעצמו את מחלת־ההתנוונות של הדור רפה־הרצון וששנא, משום זה, את המחלה הזאת ואת הדור הזה כמוהו.

אכן היה זה גם חורף קשה מאד בחיי. ישבתי עוד בוארשה, אבל בלבי היתה מחשבת מנוסה. הרגשתי ברור, שאני אובד, שעלי למהר ולברוח מכאן, למהר ולהציל את נפשי מכליון גמור. ורק יהודי חביב אחד מריגא, שיסד אז את הוצאת־הספרים “יבנה”, עיכב אותי עוד לחדשי מספר. בהוצאת־ספרים צעירה זו לקחתי לי מחלקה אחת (“ספרות”). חפצתי לבצר את הספרות העברית הצעירה בקהל ולהפיץ אותה במחברות לא־גדולות ובמחיר זול. היתה לי שעת התעוררות קצרה. מסרתי לדפוס את “אריה בעל גוף”, את סיפורי נומברג ואת שירי שטיינברג – שלוש מחברות שהיו יקרות לי כולן ושהטיפול בהן גרם לי עונג מרובה. את “אריה בעל גוף” ואת שירי שטיינברג ידעתי היטב גם מקודם, אבל הסיפורים, שנכנסו לקובץ של נומברג, כמעט שלא היו ידועים לי, ובשעה שקראתי את עלי־ההגהה שלהם, נתגלה לפני נומברג המספּר בפעם הראשונה.

 

ה    🔗

אם היה נומברג בעיקר מספּר, פיליטוניסטן או מבקר? אין להשיב על זה בהחלט. ככל כשרון מובהק הצליח בכל מה שכתב. במחצית עבודתו האחרונה כתב כמעט רק פיליטונים ודברי־ביקורת, רשימות־מסע ופובּליציסטיקה. לעתים רחוקות כתב גם אגדות ואפילו נובילות ריאַליסטיות טובות. כשרונו היה מקיף יותר משנתגלה ביצירתו האֶפּית. אבל זה בא מתוך עצלוּת. אולי מתוך שויון־נפש.

אכן כמספר היה חסר חושים סופגניים. קליטתו מן העולם הגשמי היתה קלה ביותר. היה בו מעט מאד מן הרצון לכבוש את המציאות בשלל צבעיה וצורותיה. אבל הוא ידע לרשום במכחולו הקל שרטוטים מקיפים, ובחוש השמע הדק שלו ידע לדלות תמציות חיים וצללי־עומק שהיו פועלים כדברי חזון. כמעט כל יצוריו – הפליגלמנים, הטויבקופים, הבנדרים, כולם כאחד עוברים לפנינו כצללי־סמל. פוסעים הם פסיעות לא נתפסות. קולם מגיע אלינו, אבל את גופם לא נראה. הם שליחי המציאות, ואולם את סבלה לא יעצרו כוח לשאת.

נומברג היה משורר. את החיים קלט דרך מסננת דקה. קלט את ניגונם, כרוב המספרים העברים, אבל לא ידע לכרות ולהוציא את מכמניהם הכבדים. חיי גבוריו הם תמציות נפשיות נקיות, ליריות. לא לחינם מונים אותו, שהיה בכולם מצייר רק את עצמו. הוא היה בעצם מן האנשים, שעינם שולטת רק ברשות עצמם.

אבל הוא היה, כאמור, משורר, ויש בדבריו כאלה, הפועלים כסימפוניות בעומק צלילם. יש דברים קלים, כ“איש השלג”, שהם כולם מוסיקה. רק בזכות שלושת עמודים אלה, המקשטים כל ספר־מקרא עברי, הוא ראוי להיקרא בשם משורר עברי. ויש לו סיפור שירי אחד בשם “בחודש אלול”, זה שהזכרתיו למעלה, וזוכר אני, שבשעתו קראתיו פעמים רבות כקרוא פואימה.

“פליגלמן”, “מכתבים” וכיוצא בהם ידועים לכל קורא. בהם הוקיע את האינטליגנט העלוב שלנו בבוז גלוי ובאיבה גלויה, כברנר וכשופמן. ויכולים להגיד מה שיגידו, אבל דברים כ“פליגלמן” הם בכלל אותה האמנות הסטירית העליונה, שאליה מתרוממים רק אנשי־הכוח שבשירה.

ברם, מעלתו היקרה ביותר כמספר וכסופר בכלל, היתה הריתמוס הטהור. כל מליצה, כל דיבור־סתם, כל ציור מכביד וכל ליריות יתירה – אינם פוגמים את הפרוזה הטובה שלו. בבחינה זו הוא אולי יחיד בספרותנו. הוא מתבטא במינימום של כלי־מבטא – רק בהכרחיים ביותר. את המלה אינו גורס, אינו מטעים אותה, אינו משתעשע בה. הוא קובע אותה, כלבנה, בבנין רעיונו. מין שקיפות של סגנון כזה אין למצוא עוד. היא מוכיחה על תרבות נפשית גדולה, על המדרגה העליונה של טעם, של הבנה, וגם של כוח ספרותי בן־חורין, העומד מחוץ לעדה הגדולה של תופשי־עט. לא לחינם היה אוהב תמיד להגיד על עצמו, שהוא אינו חושב מחשבות “ספרותיות” מעולם. מי ששליט בסגנון מנופה ומשוחרר כזה אינו בכלל “ליטרט”.

 

ו    🔗

רשת העתונות היתה פרושה לפני נומברג מראשית צעדיו בספרות. אבל מקצוע זה היה חביב עליו. הוא לא תבע את ההתרכזות הנמרצה, את שפעת החומר ואת אַמת־הבנין – מה שתובע הסיפור, ולא כל שכן – הרומן (גם עליו חלם, כנהוג). בכוח כשרונו היה כותב את הפיליטון ואת רשימת־המסע בהתאמצות (בלי התאמצות כותבים רק חסרי־כשרון גמורים) שארכה רגעים. להתאמצות מתמדת לא היה, לפי טבעו, מוכשר. זוכר אני, בשעה שהיינו מטיילים יחד, היה מרצה לפי נושאים מלאי ענין על סיפורים ורומנים. אבל לכתיבת סיפור היה בא רק בדרך נס. העתונות, הביקורת – מקצועות אלה, שגם היום אינם ברוכים בכשרונות מרובים, היו אז לגמרי עזובים, ועתון היומי המודרני, שהתחיל כובש את עולמנו הספרותי, תבע את קרבנותיו. נומברג חפץ לחיות, ופיזר את עשרו לכל הרוחות. ברם, פיזור כזה לגבי מספר, משמעו: התאבדות לדעת.

הוא נעשה עתונאי מובהק. המספר נדחה יותר ויותר מפני איש־העתון. אבל כל מעלות רוחו, כסופר, נשתמרו גם בעתונאי. לגבי חוץ היה קל. כמעט תמיד היה כותב את פיליטוניו ברגע האחרון, כשאי אפשר היה לדחות עוד. אבל מעולם לא כתב דברים, שלא היו פרי רוחו הנאמן, דברים שלא הגה בם ושלא נתרקמו בדמו. ודאי שנומברג היה מן האנשים שאינם נותנים אלא חלק קטן ממה שניתן להם. אבל מי שיתעמק בכתביו, יגלה בהם את האדם רחב־ההבנה ורחב־ההשגה. אדם ששאלות חיינו לא היו לו שעשועים של שיטה או של פרוגרמה. הוא היה, כסופר אמיתי, למעלה מכל אלה. בעיניו העצובות הסתכל בכל פינות חיינו, ודאג לכל בזבוז מרץ ללא תועלת, לכל טיפת חיים והתאמצות האובדת לחינם.

הוא לא היה לוחם לרעיון קבוע. כמשורר נלחם לא לרעיונות, כי אם לחיים. הוא לא סבל את משחיתי העולם בכל צורה שנתגלו. את ההזיה, אשר שקר ורפיון עמה, רדף כל ימיו. אבל כל מקום שגילה מסירות וקידוש הרעיון, כל מקום שגילה סימנים של מהפכה, של דם אדם חַי – שם לא הבדיל בין מחנה למחנה, שם לא גרס כל מפלגתיות. הוא שש על כל התאמצות נאמנה, על כל התחדשות של חיים, והלך לראות בעיניו את הפלא המתרחש. הלך לארגנטינה לראות את האכר, לארץ־ישראל – לראות את החלוץ, ולרוסיה – לראות גם שם את המאמצים לחיים חדשים. הוא הלך כבן־חורין, חשבו אותו לשונא הציונות, לשונא העברית, ללוחם בה. וזה לא היה נכון. עברית אהב. מעולם לא נזדמן לי לדבר אתו על הספרות העברית ושלא ארגיש בו געגוּעים נסתרים עליה. הוּא ראה, אמנם, בעברית רק יסוד לתרבות העממית החדשה. ודאי שלא ראה בה את התכלית האחרונה. אבל חפץ בקיומה, חפץ להיות גם בבוניה. לאחר שעבר את עמק יזרעאל כתב על חלוצינו דברים מלאים רחשי־קודש. והוא הדין ברוסיה, בארגנטינה – בכל מקום ששם בא לידי גילוי מרץ לאומי־אנושי. הוא לא גרס רק את האונאה, את הקנאות האוילית, משושם וגאותם של האנשים הקטנים.

 

ז    🔗

פעמים רבות נפגשתי עמו בחיים. כל פעם, כאנשים זרים וקרובים כאחד. לי היה צר לראות, שהוא הולך ומתרחק מן הספרות העברית. היה לי תמיד ההרגשה שדוקא בעברית היה שורש נשמתו. כאן גילה מקוֹריוּת של סגנון. היתה בשפתו חיוניות עממית ופשטות טבעית שאינה מצויה ביחד עם זוהר עמוק של עולמות שירה נסתרים. היה בו מיסוד הגלוי והכסוי במידה אחת. בלשונו, כמו באישיותו, היה אויר. הוא היה, כפרישמן, איש המסורת בסגנונו, אבל היה בו כדי לחדש וכדי לשחרר.

יומים לפני מותו טיילנו בין הארנים המכחילים של אוטבוֹצק. היה ערב חורף בהיר. השלג הלבין, והאויר היה זך ורך וטוב. שיחתנו היתה קולחת בחמימות מיוחדת. דיברנו על שאלות חינוך ולשון, על שובו אל הספרות העברית. אמרתי לו: קשה לנו לוַתר עליך. אתה נחוץ לספרות העברית. תוכל לתקן מה אצלנו. וגם אתה לא תצא ריקם.

הוּא הצטחק בעצב, ואמר: אני תמיד מוכן. אתה יודע זאת.

ומקץ יומים נקראתי לחדר־המת. כן, הוא היה מוכן…