מבוא    🔗

פּרץ היה מעיין עמוק, המתפּרץ כלפי מעלה – מעיין שלא פסק מלנבוע כל ימיו. פּרץ אינו פוסק מלגרות, מלהקסים אותנו במסתריו. עדיין יש עמו סודות שלא נתגלו. ואנו מבקשים מפתח אליהם. ימים רבים עוד נבקש אותו – אצלו עצמו, ולא רק בין ה"נקודות" של סיפוריו, שיריו, מחזותיו ומאמריו. ימים רבים עוד תהיה מעוררת אותנו הסקרנות לדעת, מה היה הוא עצמו ובמה זכה שהספרות היהודית החדשה כל־כך תתגאה בו ותהיה מאושרת לראות בו אחד מאבותיה של ספרותנו בשתי לשונותיה.

אישיותו של פרץ איחדה במעמקיה את כוחם ומרצם של חיי־היומיום של העם עם גאותו ויחסנותו של יום־השבת, של הנשמה היתירה וה"אתה בחרתנו". אהבתו האמיתית והפשוטה אל “החיים הקרובים מסביב” לא המעיטה כחוט־השערה את האמיתות שב"אהבתו אל הרחוֹק"; אפילו בשעה שעיניו נראו כאילו הן מאוד “ריאליסטיות”, לא חדל מלראות בהן מראות גדולים. בתוך־תוכה של המציאות – חלם חלומות…

היה בו דבר כזה, שעורר אותו לבקש לעצמו כנפי־נשרים, שהגביה אותו מעל־פני האדמה, שלא נתן לו מנוֹח וגרם לו להימשך כל־כך כלפי־מעלה, אל השמים…

כאחד מן העם היה – ועם זה משכמו ומעלה גבוה ממנו. גבוה מן העם היה – אבל לא התרחק ממנו, כשם שלא התרחק מעל־פני האדמה, אם כי חלומו היה קן־נשרים וכנפי־נשרים.

הוא היה כאן למטה, בין כולנו, ולא אי־שם במגדל־שן גבוה וקר. הוא לא אמר, בדומה לרב מבּריסק, כשבא בחלום אל הרבי מבּיאלה: “אל נא תתגעגע על שום אדם… הארמון הזה הוא רק לי ולך אחרי”. לא, פּרץ לא אמר כך. אמנם, הוא חלם על ארמונות, אבל – בשביל כל אדם. אילו פגש הוא, בדומה לרבי מבּיאלה, את הרב מבּריסק, היה גם הוא, בדומה לרבי החסידי, מתחנן לפניו: “רבי, הוציאני מכאן, אינני רוצה להתבודד בכאן! רוצה אני להיות ביחד עם כל ישראל!”

בדומה לכל אישיות גדולה אמיתית, היה פּרץ – בניגוד לכל הקרעים־שבלב – אדם שלם ולא אדם קרוע, והעולם היהודי היה בעיניו עולם, ולא חטיבה של הפקר, תוהו ובוהו. התקופות והצורות השונות שבחיים היהודיים לא היו לגביו חוליות־חוליות מיוחדות, אלא שלשלת – שלשלת הזהב של התפתחות העם. בדומה למאמר שמשמיעה הרבנית מסקוּל בשם בעלה: “משל למה הדבר דומה?” – אמר הרב מסקוּל – “למלך, שיש לו חיילות שונים, ולכל חיל וחיל כלי־זין אחר ומנהגים אחרים. החיילות מתעבּרים זה בזה, אבל סוף־סוף עובדים הם למלך אחד ועושים את רצונו, כל אחד לפי דרכו…” פּרץ ראה גם את השוֹני של כלי־הזין והמנהגים וגם את האחדות המלכותית של העם היהודי. וכשם שהחוקים השונים של האומה היהודית היו בשבילו חוקים של כלל אחד, כך היו לגביו יצירותיה בשתי הלשונות יצירות של ספרות אחת.

פּרץ עצמו הוא בדומה לאומה שלנו רב־אנפּין, אבל העינים המאירות את דיוקנאותיו ויוצרות את הבעתם האמיתית והמיוחדת־להם הן תמיד אותן העינים עצמן, הגדולות והלוֹהטוֹת. אם מסתכל אדם הסתכלות חיצונית ביצירותיו של פּרץ, הריהו רואה יותר מפּרץ אחד; אבל בפנימיותן פועם לב אחד. אין הבדל באיזו תקופה של חייו נתבונן; ואין הבדל באיזה חלק מיצירתו נתעמק – בכל זמן ובכל מקום נראה את עיניו הלוהטות של פּרץ, נרגיש את נשימתו הסוערת, נשמע את הולם לבו החם.

חלק ראשון: זאמושץ    🔗

א. איגרת־יוחסין

ככל אישיות גדולה אמיתית, אמרנו, היה פּרץ – בניגוד לכל הקרעים־שבלב – אדם שלם, ולא אדם קרוּע. היה בו משהו העשוי כאילו יציקה אחת. ואם נרצה, נראה כבר בעצם שם־המשפחה שלו דבר המסמל את האחדוּתיוּת ואת השוֹניוּת שבו גם יחד… כשם פרטי מוצאו של “פּרץ” מן המקרא, אך כשם־משפחה – מוצאו מיהודי ספרד ויש סברה, שאיגרת־היוחסין של פּרץ תחילתה נעוצה באמת בקיבּוץ היהודי רב־החשיבוּת שבחצי־האי הפּירינאי. ואפשר מאד, ששני הזרמים הגדולים של תולדות היהודים באלף השנים האחרונות – הזרם הספרדי והזרם האשכנזי, נפגשו בפּרץ והיו בו לאחדים.

אולי אין זו אלא השערה, אבל היא מתקבלת על הדעת, ואילו הוּכחה בתעודות – ודאי שהיתה משמשת (ובאופן סמלי היא משמשת בין כך וכך!) ביטוי מופלא גם לסתירות, שהעשירו וגיוונו כל־כך את כוח־יצירתו של פּרץ, וגם לחיפּוּשיו הבלתי־פוסקים אחרי השלימוּת והאחדות.

פּרץ, יהודי ספרדי־אשכנזי – כמה אחדוּת היה דבר זה מגלה בשניוּת שב"אני" שלו: בהרגשת הנבחרוּת הרוחנית־אצילית מצד אחד, ובעממיוּת העמוקה שלו, בהתקשרותו הרבּה אל העם, מצד שני. פּרץ כבן־בנם הרחוק של היהודים שהוציאו מתוכם את שמואל הנגיד, אבן־גבירול ויהודה הלוי, את משה ואברהם אבן־עזרא ואת הרמב"ם, ופּרץ הנציג הטיפּוסי של הקיבּוץ הפּוֹלני־יהודי, קודם שנחרב – כמה קרובה ומובנת היתה הכפילוּת הזאת של מוצאו מראה את כל דמותו, וכמה יפה היתה מסבירה את העובדה, שהוא נעשה אחד מגדולי בוניה של ספרוּת־העם ושאף כל ימיו להגביה אותה למדרגה של ספרוּת לאומית!

על־כן אנו רושמים בזה את ההשערה בדבר ייחוסו הספרדי־למחצה של פּרץ, אף־על־פי שעד עתה עדיין לא הוּכחה בודאוּת. רוֹזה פּרץ־לאכּס, קרובתו הקרובה של המשורר, מספרת בזכרונותיה: “משפחת פּרץ יש לה איגרת־יוחסין, שבה נאמר כי מוצאה מספרד”. שום אדם עדיין לא סיפר שראה את המכתב הזה במו עיניו, אבל היו מדבּרים עליו. גם זלמן רייזן, במהדורה השניה של הלכּסיקון שלו, מספּר כי משפחתו של פּרץ מוצאה מספרד, ולפי עדותו של המשורר אהרון צייטלין היתה מסורת מפורשת בדבר המוצא הספרדי מצויה במשפחת פּרץ¹.

אחד מן הגראפים לבית זאמוֹיסקי, שבנה בסוף המאה הט"ז את העיר זאמוֹשץ, יישב שם, לפי המסורת, בין שאר יהודים, כמה משפחות יהודיות ספרדיות, על יסוֹד פּריבילגיה ליבּראלית ביותר. אף־על־פי שלא נשארו שנים רבות בזאמוֹשץ, “השאירו שם כל־כך הרבה מסורות”, כותב ההיסטוריון ד"ר יעקב שאצקי, “שמשפחות רבות, כולל משפחתו של פּרץ, ראו עצמן כצאצאיהם של יהודי ספרד”.

אהרון צייטלין מספר, כי ד"ר י. שיפּר, ההיסטוריון הפולני־היהודי, שמת עם כל מתי השואה, היה מדבר בודאות על מוצאו הספרדי של פּרץ, ונעימת דיבּורו על־כך היתה, כאילו הדברים ידועים ומפורסמים. “לפי דבריו (כותב א. צייטלין) שם־המשפחה פּרץ ושם־המשפחה הספרדי פּרז הם אותו שם עצמו. ולאחר שנים, כשנתגלגלתי לקוּבּא, נתברר לי באמת, כי פּרז הוא שם־משפחה יהודי־ספרדי מקובּל”.

אבל לא רק ביחוסו הספרדי יכול היה פּרץ להתפאר, גם בסעיף הצעיר־יותר של אילן־היוחסין שלו, בענף האשכנזי, לא היה לו מה להתבייש. במשפחתו מרובים היו הלמדנים והגאונים: “וסבורים אתם, – עוברים לדבּר על מוצאי ויחוסי, – משהו סתם? אחד שהאבן ילדתהו והרחוב גידלהו? מצד אביו – מורשה של תורה וגדולה ועשירות, שלשלת גדולה עד הרבי העשיל!”² אפילו נשים היו במשפחה הזאת למדניות. על סבתא־זקנה אחת מפראנקפוּרט דמיין, שמה היה נייטשה, היו מספרים שלמדה גמרא, ומלבד מה שהיתה מושלמת בכל המעלות ידעה גם לשיר יפה.

בכלל מצויים היו במשפחת פּרץ סימנים של “בעלי־אמנות” ו"אנשים מתקדמים", אף־על־פי שגאותה היתה על הרבנים הגדולים שיצאו מתוכה (וביניהם “פני יהושע”).

סבוֹ־זקנו של פּרץ מצד אביו, ר' יונה־יהושע, יהודי סוחר ולמדן גדול, היה נוסע תכופות לשם ענייני־עסק לחוץ־לארץ. בשובו מנסיעות כאלה היה מביא עמו כרגיל משהו חדש מן “העולם הגדול”. בזה אולי מתבארת העובדה, שבניגוד לשאר משפחות של יהודי פּוֹלין, לא נתפסה משפחת פּרץ לחסידות; הפּרציים היו דוקא מתנגדים מובהקים, שלא יכלו לשאת קרבתם של חסידים.

בדומה לסבוֹ־זקנו של פּרץ היה גם זקנו ר' משה סוחר גדול – “סוחר דאנציגאי”. “סוחר לייפּציגאי” היה סבו השני, מצד האם, ר' שלמה הירש לוין. היה לו במראהו החיצון משהו שעבר, כנראה, אל הנכד יצחק לייבּוּש. “היו לו עינים קטנות, אך נלבבות ומאירות” מספר פּרץ בזכרונותיו; ועיניו של פּרץ היו דוקא גדולות, אבל גם הן נלבבות ומאירות. ועוד דבר מספּר פּרץ על סבו ר' שלמה הירש: “פעם אחת חזר הביתה, כמו שאומרים, עם השוט בלבד… היה היה הדבר ביום שישי. הלך אל בית־המרחץ, אחר־כך אל קבלת־שבת; ערך את השבת, כמו תמיד, בלי שום סימן כלל של עינוי. ורק במוצאי שבת לאחר ההבדלה כינס את כל בעלי החובות שלו ואמר להם: “רבותי, באתי בלי פרוטה אחת, קחו לכם כל מה שיש בבית!”… וסבתא חנה’לי התפּרקה מן התכשיטים והניחה על השולחן, פתחה את הארון עם כסף וזהב, הביאה את החפצים מן החדר האחר… אך שום אחד מבעלי־החובות לא נגע בכל אלה… סבתא היתה לה חנות משלה, והיו חיים מן החנות, בזה אחר זה פרעו את החובות – לרבות הריבּית”…

אביו של פּרץ, ר' יוּדה’לי (1827–1895), היה אף הוא יהודי סוחר, אבל רחוק מלהיות עשיר. לאחר שנשא לאשה את ריבה’לי לוין, בתו של ר' שלמה הירש לוין, התיישב בזאמוֹשץ, עיר־מגוריו של חותנו, והתחיל סוחר, בדומה לאביו, לעיר לייפּציג – היה מוליך עצי־בניין לגרמניה, ברפסודות על־פני הנהרות. אחר־כך היה לו גם חלק בבית־משרפות ליי"ש. ולאחר שהעסקים לא עלו יפה, פתחה אשתו ריבה’לי חנות של סידקית. “יהודי קטן ורזה עם זקנקן מחודד” – זה היה מראהו, כפי שתיאר אותו פּרץ בסיפּור “מה זאת נשמה”. עליז, זריז וער – זה היה הלך־נפשו התדיר של האב. הוא היה אדם בעל דעות ומנהגים משלו. יהודי מן הדור הישן, ואף־על־פי כן כבר היה בו מריח ההשכלה והחילוניות. כפי שמספר פּרץ בעצמו בזכרונותיו, היה אביו מוחזק בזאמוֹשץ כאדם “שאין נכונה ברוחו”, כשם שאחר־כך היה בנו “לייבוּשל המשוגע”… גם הוא הרשה לעצמו דברים “מוזרים”… הנה נכנס פעם ר' יוּדה’לי ביום־קיץ חם אל ה"חדר" של לייבּוּש ומוצא שם את האויר מחניק, ובנו יחד עם כל הילדים מזיעים מאוד. והריהו מבקש מן המלמד, ש"יוציא כל יום את הילדים לשעה לפני הפתח", לשחק שם. “מה אתה סח?” – מתחיל המלמד מגמגם, “שיהיו משחקים שם בחמר?” – “מפני מה לא? משיב אבא כנגדו”. אביו של פּרץ כשר־וישר היה לפניו, שיהיו ילדי ישראל משחקים בחוּץ ונושמים מעט אויר רענן… אגב, הוא היה כנגד זה, שיהא מלמד מלקה את הנערים ב"חדר". “לפי טבעו היה ליבּראל, ואפשר גם אנארכיסט”, מספּר פּרץ. "וכשיצאה שמועה, שיהיו לוקחים לצבא, והתחילו מפחדים, אמר הוא: לא לפחד ולא ללכת. שום אדם אל יהא הולך…

– יהיו מלקים!

– עולם שלם אין מלקים!

– יאסרו בשלשלאות!

– אין כל־כך הרבה שלשלאות בנמצא!

– יושיבו בבית־הסוהר!

– רק אם יעשו את העולם כולו בית־סוהר!"

זוהי שיחה, שהיתה נאה לפּרץ עצמו בדיוק כמו לאביו. לא לחינם אמר לאחר זמן גיסו האדוק שמואל־לייבּ לוין, כי “אביו של לייבּושל היה אף הוא משוגע” (נחמן מייזל, בספרו על פּרץ). אף פּרץ עצמו מעיד עליו במקום אחר בזכרונותיו: “אבא, כמוזכר, סוחר עם פריצים. והוא צריך פעם אחת, ביום חורף, לנסוע אל הפּריץ לסטאבּדוב, ועולה בדעתו, לקחת אותי עמו. והריהו נוסע ומגיע אל ה”חדר"… כניסתו של אבא ועמידתו… עושים רושם. כשהוא עולה במעלות, עולים כמה אנשים אחריו: ודאי לא בשל מה־בכך בא! פתח את הדלת, אין מניחים לו לסגור אותה: מאחוריו נשאר עומד בפתח יהודי שעיניו לטושות, ואחרי היהודי – כמה נשים. ה"חדר" כולו משתומם. וכשאבא אומר, לשם מה בא לכאן, משתאים ומשתוממים עוד יותר. את אבא שלי “גם כן” מחזיקים כבר זמן רב אדם שהוא “לא כשורה”; “גם כן”, משום שאני הריני כבר “אבוד” לחלוטין…"

אמו של פּרץ היתה אף היא, בדומה לאב, עטופה ואפופה יחוּס. סבא שלה, ר' לייבּושל סטארוֹסטער (פּרץ נקרא על שמו), “היה נוהג בביתו כמו סטארוֹסטא (שׂר־המחוז), כמו שׂררה משלהם, להבדיל. היה לו חדר מיוחד משלו, לא קיטון אפל, ושולחן עם כסאות צבועים אדום; פוזמקאותיו היו של משי, גרמנית היה מדבר כשטף מים במורד, וכשהיה בא השׂררה זאמוֹיסקי, הוא האוֹרדינאט שבנה את זאמושץ, היה קורא לו והיה מדבר עמו פה־אל־פה. ולא בנוסח ‘סלוּכאי, ז’ידקוּ!’ (הקשב, יהודון), אלא ברוב דרך־ארץ…” ואשתו, סבתו־זקנתו של פּרץ, “חנות היתה לה, חנות גדולה של סחורות קוֹלוֹניאליות”, “ובחנות הזאת – שמעו, מה שיהודיה צדקנית מסוגלת לעשות! – שתי מגירות נבדלות: אחת מלאה צימוקים, האחרת מלאה שקדים, קודש לעניים. כל הפדיון משתי אלה – לצדקה!” אמו של פּרץ היה בה משהו משל סבתה. היא לא היתה נגידה בדומה לההיא, אבל גם היא היתה יהודיה צדקנית… “לוֹוה לצרכי עצמה ובני־ביתה, ונותנת לצדקה,” כך העידה הענע, אשתו של בערישל מלמד־הגמרא. גם רוֹזה לאכּס כותבת על אמו של פּרץ: “היא היתה יראת־שמים, וגם טובת־לב שלא כרגיל. קראו לה בזאמוֹשץ בשם ‘הצדקת’. ואם כי היא ובעלה מעולם לא היו עשירים, הם שניהם בעלי־הצדקה, כמעט הגדולים־ביותר בעיר”.

היא היתה רגישה מאד, ולא רק בנוגע לחויותיה שלה עצמה: היא הרגישה הרגשה עמוקה גם את חיי־הנפש של האחרים. האב מטיף מוסר לפּרץ, כשהוא שוקע פתאום, בגיל ההתבגרות, במרה שחורה, ופעם אחת גם סוטר לו. לא כן האֵם עדינת־הנפש. היא מלחשת: “כאילו ילד אין לו מכאובות משלו…” היא היתה מלאה השתתפות ברגשי הזולת והיתה בה הבנה גדולה לנפש בנה. וכל כמה שהיתה יראת־שמים, וכל כמה שרצתה כי גם אחרים יהיו יראי־שמים, לא יכלה לשאת, שיהא אדם מפליג ביראת־שמים על חשבון הזולת… "בינתים נוטלים ידים; תחילה אבא, אחר כך האורח. נוטל האורח את הנטלה הגדולה, המלאה מים, אל תוך כף־ידו האחת, שופך בבת־אחת על כף־היד השניה, שואב מן החביוֹנה, מחליף את כפות הידים – ושופך שוב מלוא הנטלה מים. וכך שלוש פעמים… אצלנו נושא מים אייזיקל הקטן החולה, המפרנס בנשיאת־המים אשה עם שמונה ילדים, ושׂכרו הוא מקבל מאתנו לא לפי מספּר הדליים, אלא שכר שבוע; אומרת אמא בחשאי ואל עצמה, אך אני שומע:

– “מדקדק במצוה על חשבונו של אייזיקל!”

היא היתה לא רק יראת־שמים, היא היתה גם טובת־לב. את יראת־השמים שלה לא מסרה בירושה לפּרץ, את טוב־לבה – כן. “את ליאוֹן (פּרץ) ציין טוּב־לב בלתי־רגיל,” מספר קרובו וידיד־נעוריו משה אלטבּרג. לדבריו היה פּרץ “בעל מזג טוב”, אך אין זו דעתו של אלטבּרג בלבד. כל מי שידע אותו מעיד על כך. “היה לו לב טוב והוא שמח לעשות טובות לבני אדם”, מספּר בן־עיר שלו, שהיגר לאמריקה; “היה אצלנו יהודי, הירשילי השוחט, עילוי ובעל־מוח גדול, ומחמת מחלה נטרפה דעתו, וכך נשאר עד סוף ימיו. בהיותו שפוי לא ידע הירשילי, ככל הלמדנים, דיבּוּר אחד פּוֹלני, ובשגעונו היה יושב שעות רכוּב על גדר בית־הקברות ומדבר אל עצמו פּולנית. לפיכך היו הנשים אומרות, שנכנס בו דיבּוּק. המסכן הזה היה מכלה את בגדיו ומהלך רוב ימות השנה קרוע ובלוי, והיתה חרפה לראותו בעלבונו. ופעמיים בשנה, לפסח ולסוכות, היה פּרץ מלביש ומנעיל אותו מחדש. זו כבר היתה מצותו שלו” (ספר־פּרץ ב"ייווא־בּלעטער", וילנה 1937). זה היה בזאמושץ. ודבר דומה לכך מספּרת רוזה פּרץ־לאכּס על פּרץ בוארשה – וכבר בשנות הקשישות: “פּרץ היה תמיד טוב מאוד ביחסו אל אנשים, שנצרכו לעזרה חמרית. אני זוכרת, כמה יפה נהג בסבּלים, בבעלי־מלאכה, בבעלי־כרכרות…”

הרגש של טוּב־לב, של אהבת־הבריות או של רחמנות, כפי שקרא לזה דויד פּינסקי (בהקדמתו לכתבי פּרץ, הוצאת “יידיש”, ניו־יורק 1920), תופס מקום גדול ביצירתו של פּרץ. ולא לחינם הכריז והודיע בפתיחה לאחד משירי־הנעורים שלו (“חנה”): “אך חמלה ורחמים בלב קורא יעורר – וזאת כל חפץ, כל ישע המשורר”.

*

יצחק אריה לייבּוּש פּרץ נולד בשמונה־עשר במאי 1852 ³ בזאמוֹשץ, בימים ההם פלך לוּבלין. הוא היה הבכור, והיו לו אחות אחת: הסיה (גוֹלדשטיין) ושני אחים: חיים־יוסף ויונה־יהושע. לפי י. ח. זאגוֹרוֹדסקי, הבּיוֹגרף הראשון של פּרץ, שבשנות השמונים גר בזאמושץ, היו אחיו של פּרץ אנשים מוכשרים מאוד, ובעיר היו אומרים ש"יש להם מוחות – אש־להבה".

אך לא רק המשפחה מעידה על טיבו של סופר, גם המקום שבו נולד ונתחנך מעיד הרבה, וחשוב מאוד להכירו. “חן המקום – על יושביו”, ואין ספק כי בגידולו ובחינוכו של פּרץ, וכן ביצירתו הספרותית, מילאה עיר־מולדתו תפקיד גדול. זאמושץ כולה, וביותר תושבים מסויימים בתוכה, יש להם חלק גדול בחינוכו, בהתגבשות־אופיו של פּרץ. ערך גדול עוד יותר יש לעיר־מולדתו של פּרץ ביצירתו הספרותית. הוא שהה בה, עם הפסקות קטנות, כמעט ארבע־עשרות שנים מחייו, והיא עם תושביה המציאו לו את החומר לעשרות סיפּורים ותיאורים. הם שימשו לו, כפי שהוא עצמו מעיד בזכרונותיו, “האוצר הביתי לציורים ותמונות”. לפיכך חשוב מאוד להכיר את העיר, שבה בילה פּרץ את שנות ילדותו ולימודיו, וכן חלק גדול מחייו בבגרותו.

זאמוֹשץ לא היתה עיירה יהודית־פּולנית כשאר כל העיירות היהודיות־פולניות באמצע המאה התשע־עשרה. זו לא היתה פינה נידחת, נתוּקה ורחוּקה מן העולם הגדול. לא, זאמושץ היתה עיר חיה וערה ורועשת, בעלת אוכלוסיה רבת־פנים ורבת־לשונות, ובעלת קשרים עם מקומות אחרים, קרובים ורחוקים. אל יהודי זאמושץ נמשכו חוטים – חוטים דקים ורופפים, ובכל זאת חוטים – משלוש תרבּוּיות לפחות, מלבד היהודית: מן התרבות הרוסית, הפולנית והגרמנית.

זאמושץ היתה לפנים עיר־מבצר (“העיירה שבה גרו הורי ובה עברו עלי ימי ילדותי… היתה מבצר, מוּקפת בורות, תעלת־מים, סוללות וחומות גבוהות. על־גבי החומות היו עומדים תותחים, וחיילים עם רובים היו שומרים עליהם, כשהם מהלכים הלוך וחזור מתוך כובד־ראש ושתיקה”⁴, היו שם קצינים רוסיים, וחלק מן היהודים באו עמהם במגע – ולא רק במגע עסקי. דוד אחד של פּרץ, ספּק צבאי, ש"כבר הוא לבוש כאשכנזי למחצה", “נכנס אל מועדון־הקצינים ומזמין אליו תכופות את הפּוֹלקוֹבניק, שהוא עומד עמו בקשרי־מסחר, וכן הוא הולך תכופות אליו, משׂחק עמו פּרפראנס”. במסחר ובמשׂחק הקלפים יש להם ליהודי זאמוֹשץ מגע עם קצינים רוסיים. “הם משאילים לבתו הבּלוֹנדית הקטנה של ק' ספרים רוסיים”. ברוּר, הם “עולם זר”, ואף־על־פי כן, אומר פּרץ בזכרונותיו, “מתחיל מתרקם יחס כלשהו”. “נפגשים עם קצינים באולפן־הרכיבה… בנות־ישׂראל חינניות הן… מעט רוּסית נוטלים בהקפה… אפילו אותי מתחילים ללמד רוסית…”

ומה שנוגע לפוֹלנית ולפּוֹלין, יש לגביהן בזאמוֹשץ יותר מ"יחס כלשהו"… “פּוֹלנים, אומר פּרץ, הננו נלהבים! באיזו התלהבות אמרנו תהילים למען נצחון המרידה השניה!” “אין יהודי אחד בזאמוֹשץ”, כתב בשיר־תהילה עברי ל"זאמוֹשץ העיר ואם בישראל" דויד שיפמאן, משׂכיל מקומי, הנזכר בזכרונותיו של פּרץ, “אין יהודי אחד, שאינו יודע לקרוא ולכתוב פּולנית”. יהודים דיבּרו פּולנית עם הפּריצים ועם הפּולנים העירוניים, בשעה שבאו במגע־ומשׂא מסחרי עמהם. בנות־ישׂראל קראו ספרים פּוֹלניים… “יודע אתה מה, לייבּוּשל (אומרת אחת משלוש האחיות, שהן חברות ושכנות של פּרץ ונזכרות בזכרונותיו) אתה צריך ללמוד… והיא משתנקת לרגע ומסיימת: פּוֹלנית!… עונה אני בקול לחישה מוזר, שאיני יודע בעצמי מה טעמו: לקרוא אני יודע!” היכן ואימתי הספיק ללמוד לקרוא פולנית? “בבית־המדרש, על־פי היתרי ההדפסה… שעל־גבי השערים, כמו שלמדתי לאחרמכן לקרוא קצת גרמנית ורוסית”. פּוֹלנית היא איפוא הלשון הבלתי־יהודית הראשונה, שלמד פּרץ לקרוא. ואין פלא, שהיא היתה הראשונה: הרי היא היתה לשון האוכלוסיה המקומית, לשון התרבות המקומית השליטה. אמנם, יהודי זאמוֹשץ היו “מלכות יהודית בעל־בתית מיוחדת לעצמה”; גם מבחינה גופנית וגם מבחינה רוחנית היו “מוּתחמים תיחוּם ברור” מן העולם הסובב – אף־על־פי כן נמשכו חוטים מן העולם הסובב אל “פּאריס הקטנה” היהודית, כפי שהיו הזמושצאים מכנים את עירם בחיבּה.

עוד יותר מזה ראוי להתבונן בחוטים הגרמניים, שבאותה תקופה פירושם היה חוטיה של ההשׂכלה הכללית. הם היו אולי הניכרים ביותר, החשובים ביותר. והנה משום מה: בזאמוֹשץ נשבו צפרירי־השׂכלה עוד בסוף המאה הי"ח ובראשית המאה הי"ט, בזמן שהיתה שייכת לאוֹסטריה. קרובה אל הגבול האוסטרי נשארה גם אחרי־כן, כשהיתה חלק מרוסיה. קשרים מסחריים היו לזאמוֹשץ גם עם גרמניה. אביו של פּרץ עצמו היה, במשך זמן מסויים, כפי שכבר ראינו, “סוחר לייפּציגאי”. אביו של פּרץ היה איפוא רחוק מלהיות יהודי מן הנוסח הישן. אבל לא אביו בלבד כבר ידע הרבה דברים שראה “בעולם הגדוֹל”, אפילו אבותיו־זקניו שוב לא היו מוּתחמים בדל"ת האמות של זאמוֹשץ עצמה. גם הם כבר סחרו עם גרמניה, והם לא היו הסוחרים “הלייפּציגאים” או ה"דאנציגאים" היחידים ב"פּאריס הקטנה". גם סוחרים זאמוֹשצאים אחרים נסעו לירידים בגרמניה, ובשובם הביתה היו מביאים עמהם, מלבד מתנות לאשה ולילדים, גם מלים וביטויים גרמניים, ולפעמים אפילו השׂגות “גרמניות”, שפירושן רעיונות־ההשׂכּלה, ומנהגים “גרמניים”, שפירושם מנהגים חדשים, משׂכּיליים. אצל פּרץ עצמו אנו מוצאים רמזים בענין זה. החוכרים, מספּר הוא, היו מעורבים בעסקים עם הפּריצים, והביאו העירה מנהגים פּריציים, “כשם שהסוחרים הלייפּציגאים הביאו מלייפּציג – מעט גרמנית”. וכבר הזכרנו את סבו־זקנו של פּרץ מצד אמוֹ, ר' לייבּוּשל סטארוסטעֶר, ש"היה מדבּר גרמנית כשטף מים במורד". אחר־כך שוב לא הסתפּקו בדיבּור הגרמני בלבד, התחילו גם מעיינים בספרים גרמניים, וכשמתחילים זרעוני־ההשׂכּלה נובטים ומבצבצים ועולים בפּוֹלין, אוֹ כלשונו של פּרץ עצמו, “כשהגיעה עת הניצנים החדשים להיראות בארץ”, הרי זאמוֹשץ (כמובן, לאחר וארשה) היא העיר שיש לה הזכות המלאה לביכּוּרים. כי זאמוֹשץ היא “מאז ומעולם עיר מלאה חכמים וסופרים, תמיד היתה עיר של תורה, ומקום התורה – שם החכמה” – – והרי איש יהודי מזאמוֹשץ (ישׂראל זאמוֹשץ – כך באמת היה שמו) היה אחד מרבותיו של משה מנדלסון. והרי ד"ר שלמה אטינגר, אחד מסופרי־ההשׂכלה הראשונים שכתבו יידיש, “סבה־זקנה של ספרות־יידיש”, היה זאמוֹשצאי. יעקב אייכנבּוים, יוסף ובנו המפורסם אלכּסנדר צדרבּוֹים, יעקב רייפמאן, שמשון בלוֹך, אברהם לייבּ קינדרפרוֹינד, אפרים פישלזוֹן ואחרים, נציגים אופיניים פחות או יותר של ספרות ההשׂכלה ביידיש ובעברית, נולדו והתגדלו בזאמוֹשץ או ישבו בה שנים רבות.

ולא סופרים ומלמדים בלבד הוציאה מתוכה “פּאריס הקטנה”. שם היו מאז ומתמיד גם יהודים־סתם מושלמים, משׂכּילים או משׂכילים־למחצה, עד כדי כך ש"בשנים 1810 – 1860 קשה למצוא ספר עברי בלי חותמים־מראש בני זאמוֹשץ", כעדותו של ההיסטוריון ד"ר י. שאצקי. אחד מהם, מאיר פּרץ, היה דודו של המשורר. על פ. ג. (געליבּטר), אביו של ד"ר יצחק גליבּטר, חבר־נעוריו של פּרץ, מספר פּרץ בזכרונותיו, שהיה “אדם המושלם… ואפיקורוס שאין למעלה הימנוּ; את חלקו לעולם הבא לא היה שום אדם קונה בעד משלוֹש־פּרוּטה! והדבר בא לו בירושה, אביו שלו גם הוא היה מאותן הבריות… בעל־דקדוק, בעל־קורא שאין כמותו בעולם, חברם של צדרבּוֹים, אייכנבּוֹים ושאר משׂכילים שבימים ההם…”

בזאמוֹשץ אפשר היה למצוא, כפי שמספר נחום סוֹקוֹלוֹב בספרו “אישים”, אנשים מן השוּק שהיו מדברים בחרוזים. ו"בזאמוֹשץ יודעים בעלי־בתים פשוטים יפה יפה עברית", מספר דויד שיפמאן בשיר־התהילה הנזכר, “וישנם כאלה, המבינים לשונות אירופה, מלבד השׂפה הפולנית”. ובזאמוֹשץ נמצאו אפילו יהודים יראי־שמים, שטעמו מעץ־הדעת. היה שם לפנים רב גדול, ר' משה וואַהל, “ראש־הברזל”, והיו אומרים עליו, שהוא בקי בשבע חכמות. ושמש פשוט היה שם, ו"לאחר הפטירה מוצאים אצלו את חליפת־המכתבים שניהל עם… האקדמיה בפּאריס"! והיו בזאמוֹשץ גם משׂכילים־בגלוי, כאלה שהתנהגו כּמשׂכּילים. כגון דודו של פּרץ, שכבר הוזכר, מאיר פּרץ, שהיה חותם על ספרי־השׂכלה עבריים, או משה אלטבּרג, אף הוא דוד של פּרץ – זה ששמר אצלו את כתביו הבלתי־נדפסים של פּרץ, זה שהיה הקורא והמבקר של שיריו הפּוֹלניים: “יהודי תלמיד־חכם ואבטוֹדידאקט במדעים חילוניים”. וכבר קיים “מניין” משׂכילי, רמז ל"טמפּל" עם מקהלה, העתיד לצמוח… “החזן עם המשוררים שרים שירים”. אחד מן המתפללים באותו “מניין”, “רוק זקן, מגולח, יש לו סידור ומחזור עם תרגום גרמני, והוא יודע על פידוֹן וירושלים” (חיבוריו של משה מנדלסון)… והיכן הוא יוסף צדרבּוים, אביו של אלכּסדר צדרבּוֹים? הוא מאחד בתוכו תורה עם חכמה, וביתו הוא בית‏־ועד למשׂכּילי זאמוֹשץ.

כללו של דבר, בזאמוֹשץ כבשה לה ההשׂכלה – מוקדם יותר מבּערים ובעיירות פּולניות אחרות – עמדות חשובות, וחשוב ביותר, שהיא כבשה אותן בחשאי, בלי הסתערות מבחוּץ, כאילו נבטה ההשׂכלה וצמחה מבפנים, בלי עזרה מבחוּץ ובלי רעיונות שהובאו מבחוץ, – ההשׂכלה בזאמוֹשץ לא נזקקה כלל לתרועת־מלחמה. בדרך טבעית, בלי שום התנגשוּיוֹת, מתמזגים בזאמוֹשץ תורה עם חכמה, מסורת דתית עם מנהגים חילוניים חדשים. הרב ר' משה וואַהל (ר' זוּשילי מ"פּוחת והולך") “זוכר ש”ס ופוסקים בעל־פה" – וקורא את “מסתרי פּאריס” לקלמן שוּלמאן… ישנם בעיר חסידים, בּלזיים, גוּריים, קוצקיים ואחרים, אבל – “לרביים של חסידים אין דריסת־הרגל בזאמוֹשץ, אין רוצים במחלוקת”. “וכשיבוא יום”, מספר פּרץ, “ואני עם חברי יחזקאל נתגלה פתאום ביום־שישי בהיר אחד בטיילת שמתחת לסככה, לבושים ‘אשכנזית’, באפוּדוֹת קצרות – ואחר־כך, כשחברי יחזקאל ייכּנס לפּרוֹגימנזיוּם, שנפתח בעיר זה עתה, לא יגיעו הדברים לידי מעשׂי־תגרה כנגד ההשׂכלה…”

לא שום מעשׂי־תגרה – כנגד הבנים מצד האבות, ולא להפך, כנגד הדור הישן מצד החדש… גם לגבי היהודים המסורתיים ביותר בזאמוֹשץ לא היתה ההשׂכלה דבר שבהפתעה, העשׂוי להפחיד אותם; ולהפך, המשׂכילים ה"אשכנזוֹנים", שנתגלו שם במוקדם כל־כך, לא היו נתונים לשום רדיפות מצד היהודים יראי־השמים, ואף לא מצד החסידים. זה היה איפוא האקלים הממוזג והמתאים־ביותר לא רק לסופר־השׂכלה שקט ושמרני כמו שהיה ד"ר שלמה אטינגר במחצית הראשונה של המאה הי"ט, אלא גם לסופר סוער וחם־המזג כמו זה שהיה פּרץ המחצית השניה של המאה הי"ט. למרות השׂכלתו האירוֹפּית (ואולי הודות לה), הרשה לעצמו שלמה אטינגר להישאר מושרש עמוֹק בתורשה הרוחנית של עמו; ובדיוק כך נשאר גם פּרץ, הרחוק מלהיות שמרני, חוליה נאמנה בשלשלת הזהב. “מעשי התגרה” המשׂכּיליים, ההפגנות ה"אפּיקוֹרסיות" החריפות, שהרשה לעצמו ביצירותיו (ולא רק בשנות השבעים והשמונים, אלא גם אחר־כך) הם “מעשׂי־חיקוי בלבד”, כפי שמגדיר אותם הוא עצמו, או תוצאה מאהבתו הגדולה אל החופש הפנימי ואל הצדק – מן האהבה שהוא ירש מהמשפחה, ושלא היתה בה, לאמיתו של דבר, שום סתירה אל עיקר הירושה, שבאה לו מזאמוֹשץ שלפנים ומן הדורות הקודמים בכלל. זאמוֹשץ היתה “קהילה מלאה ‘אשכנזים’, בעלי־בתים מכל המינים, כיתות חסידים ובעלי־מלאכה” – והגבול שבין זרמים שונים בחיים היהודיים לא היה נשמר שם בקפדנות כמו במקומות אחרים; עם זה היתה שם התמונה של החיים היהודיים עשירה בצבעים ובגוונים יותר מבשאר ערים ועיירות יהודיוֹת בפּוֹלין; לפיכך היה האקלים הרוחני הזה נוח מאד להתפתחותה ולגידוּלה של אישיות חפשית, עשירה ורבת־פנים כמו פּרץ. “הנשמה הגדולה של זאמוֹשץ”, אומר נחום סוֹקוֹלוֹב בספרו “אישים”, “אצלה מעצמה גם על פּרץ”.

ב. שנות ילדות ונעוּרים

מן המעשׂיות שמספרים על ילדותו של פּרץ, כמו על ילדותו של כל סופר, אין צורך להתפעל הרבה: לעתים תכופות הללו הן מעשׂיות, שצמחו ועלו… לאחר המעשׂה. אף־על־פי כן, דברים שמספּרים על ילדותו של אדם יש להם תמיד חשיבות מסוימת, אפילו אינם אמיתיים ביותר. כך, למשל, אופיניים ביותר סיפּורי־המעשׂיות שהיתה אוהבת אמו של פּרץ לספּר (לפי דברי אחיו יונה־יהושע) על בנה המוצלח: אביה, שלמה־הירש לוין, היה לו שותף. פעם אחת נכנס אליהם הביתה, בשעה שלא היה שם שום אדם חוץ מלייבּוּשל, שהיה אותו זמן ילד בן שנתים. השוּתף התגנב בחשאי אל הקופה והוציא מתוכה כסף וניירות. לייבּוּשל בן השנתים הרגיש בדבר, וכשבא האב לאחר זמן־מה הביתה, הראה לו הילד בלשון־אילמים, איך השוּתף זחל אל הקוּפה…

בין שהדבר הזה נכון בפרטיו ובין שאינו נכון, הריהו מעיד שכבר בילדותו המוקדמת הצטיין לייבּוּשל בזיכּרון שבראייה. דרך־כלל לא היה מצטיין בראיית פרטים, אף לא היה מתעניין בהם, אבל אותם פרטים שראה נחרתו בזכרונו. הוא עצמו מספּר בזכרונותיו, כשהיה בן שלוש, והתחיל לומד חומש, לא היה יכול לבטא “ק”, ובמקום “ויקרא” אמר “ויטרא”… פעם אחת שאלוהו כיצד כותבים “ויקרא”. “בקושי הסבירו לי מה הכונה, ואני רואה פתאום לפני עיני את כל הפרשה מרחפת באויר, מלה במלה, ואני קורא אות באות חוץ משם הויה”. בילדותו היה מצייר ומגלף, ומכייר דברים משעוה, ובסיפּוּרוֹ האבטוֹביוֹגרפי־למחצה “מה היא נשמה” הוא מעיד על עצמו: “ואני אך ילד הייתי, ובמוצאי יום הכיפּורים חטפתי כשאר הילדים את הדונג הנוטף מן הנרות, כי אהבתי ללוש שעוה ולעשות ממנה תבנית כל העולה על רוחי… ואהבתי ללוּש גם בשעת הלימוּד, וידי היו עסוקות תמיד תחת השולחן”… “ואני, בשובי אל מקומי ואל לימודי, הוצאתי… מצלחת בגדי נתח שעוה אחר ולשתי מתחת לשולחן. חזקה עלי תאותי מאוד – תאות השׂררות והממשל על הדונג; הדונג הוא ברשותי ואני עושׂה ממנו כל מה שלבי חפץ, בו מצטלמת כל הגות לבי. ולש אני ראש אדם, עושׂה אני חתול או עכבר, או נשר בעל כנפים ושני ראשים…”

ולא רק חוש־הראייה וחוש־הנגיעה, גם חוש־השמיעה היה מפותח אצלו יפה. “הוא היה תופס עד מהרה כל ניגון,” מספרת פּאוּלינה אלטבּרג, “ומוסיקה היה קולט בכל הרגישות של נשמתו”.

הוא היה רב־צדדי, רב־כשרונות. היה לו “שׂכל מהיר”. אנשים שהכירוהו אישית, היו גם בבגרותו מפליאים את חריפות מחשבתו: “כשראיתי ושמעתי את פּרץ” כתב י. ח. זאגוֹרוֹדסקי, “טוען לפני השופט (כשהיה משמש פרקליט) והרגשתי את חריפותו ואת הגיוניוּתוֹ הפּרוֹזאית, לא הייתי מאמין, כי זה הוא פּרץ בעל־החלומות”.

“עילוּי” – כך כיניהו בילדותו. ואיפיוּנוֹ העצמי לאחר שנים: “מוח זריז עם רגש רב”. ומשפט קצר זה, שבו תיאר את עצמו בילדותו, הוא פירוּש חשוּב על פּרץ כולו – מפתח אמיתי ליצירתו, לכל אישיותו. שכן כל צד וכל פינה מחייו הרוחניים רבי־הפנים ורבּי־ הרציוֹת שתבדקו, תמצאו בהם את התמזגותן (או את התנגשותן) של שתי התכונות הללו: “מוח זריז” ו"רגש רב"… אינטלקטוּאליזם ורומאנטיזם, רעיונות חריפים, ותמונות עדינות ורגישות של הלך־רוח… סיגנון שהוא רווּי גם חריפות למדנית, “ליטאית”, וגם עצבנות קפּריסית, פּתּיטית, “פּוֹלנית”…

הוא לא היה איפוא “עילוּי” רגיל. בדרך־כלל מצטיין הנוסח היהודי הזה של ילד־הפּלא בשׂכל טוב; לייבוּשל היה לו גם “רגש רב”. כבר בנערותו מלא היה, בדומה לאמו, רחמים ואהדה אל זולתו: “מזדמן יום־הברית של אחי הצעיר. באים עניי העיר לקבל דובשן ויי”ש… היה אצלנו מגיש־מארח אחד, סאַרוועֶ"ר בלע"ז, שימחול לי שם – כלב שבכלבים… והנה מוציא הרשע הזה מגש מלא דובשן, נושׂאוֹ גבוה מעל לראשו אל בעלי־הבּתים… ואני רואה, איך נערה חולה מציצה בעינים לוהטות אל הטס למעלה. זריז הרי הייתי, והריני קופץ למעלה, חוטף חתיכת דובשן גדולה ומגיש אותה לנערה החיוורת. אבא עמד בפתח החדר של אמא. את הקפיצה למעלה ראה. מה שעשׂיתי בדובשן למטה לא ראה. והריהו ניגש אלי ונותן לי אחת בלחיי". הנער “קיבּל” את הסטירה מיד אבא, ולא סיפּר שחטף את חתיכת הדובשן בשביל הנערה החיוורת, ולא בשביל עצמו. הוא היה גאה, אבל יותר מזה– טוֹב־לב. הוא “אינו אוכל בבוקר את פת־השחרית, הוא מסתפק בקפה בלבד, ומביא את הגלוסקאות המרוחות בחמאה בשביל נער עני, יתום, המתגולל בבית־המדרש”.

טוּב־לבו אינו מפריע לו להיות שובב גדול. נוטלים ממנו את המגפים לשבוע תמים, שלא יהיה מתרוצץ. “לי אין הדבר מפריע הרבה, הריני מתרוצץ בנעלי־הבית בתוך החצר. וכשנעשה צר המקום, הריני מטיל בתנועת־הרגל את נעלי־הבית למעלה על הגג, ומטפס ועולה דרך המעקה שלנו, על גגו של הבית בן שלוש הקומות, להוריד אותן”. פעם אחרת הוא שומע, איך אביו מצווה למשרתת, שתרוּץ ותשלח שליח אל ישׂראל לז’דאנוֹב, שיבוא תיכף עם הסוסים. אבל היא צריכה להתלבש תחילה, וזה דורש זמן – “מה עושׂה אני? קופץ ורץ לז’דאנוב… ואני רץ בנעלי־הבית. ברחוב מלווים אותי במבטים של תמיהה: מטוֹרף! מבקשים לעצור בי. אני מתחמק, כמו נחש. ואם תופסים בי במפתיע, הריני נחלץ, ואני רץ – ומגיע”… והנה מתארע, שהוא נופל כמעט לתוך באר, ופתאום עולה בדעתו להראות מעשׂה־גבורה והוא תופס כלב בזנבו… “הוא נרתע לאחוריו וקופץ ונועץ שיניו בכתפי… יש לי עד היום סימן”. שוב אי־אפשר לשאת את שובבותו, ושולחים אותו בשנתו השתים־עשרה ללמוד אצל ר' פּינחס’ל בשבּרשין. בּין אנשים זרים אפשר שיהיה לבן־אדם…

ר' פּינחס’ל משבּרשין היה אחד ממלמדיו האחרונים. לפני כן למד בחדרים הזמוֹשצאים. הוא מתאר את כולם בזכרונותיו, ותיאוריו חשובים מאוד מבחינה ביוֹגראפית. מתברר מהם, שעל ידיעותיו היהודיוֹת, וכן על ידיעותיו הכלליות, הוא חייב תודה לעצמו יותר מלכל מלמדיו. מתברר, שהיו ביניהם מועטים מאוד, שבאמת למד מהם משהו.

בן שלוש מסרוהו ל"חדר", והתחיל מיד לומד חומש; “עברי” ידע כבר לפני־כן. ואצל המלמדים למד חומש, התחיל לומד גמרא. בזכרונותיו הוא מספּר לנו, מה היה מראהו של כל אחד מהם, מה היו אוֹפיוֹ של כל אחד; והוא מוסר לנו ציורי־דיוֹקן של ה"רבּניוֹת". לעתים רחוקות הוא מספר לנו, מה לימדו אותו המלמדים האלה, כנגד זה הוא מוסר פרטים הרבה ממה שלמד בפני עצמו. על מלמד־הגמרא שלו, ר' בעֶרישל, שהגיע ללמוד אצלו בהיות בן שש, אומר הוא בפירוש: “מה למדתי אצל ר' בּערישל זה, אינני זוכר”. הוא זוכר (ומתאר) כל מה שנתרחש שם, ורק לא את הלימודים. והוא הדין במלמד השלישי שלו, מיכל הצהוב: “אינני זוכר עוד”, מספּר הוא, “מה למדתי אצל מיכל”. מיכל הצהוב והשתקן היתה לו לפחות מעלה־יתירה זו, שהוא היה חסיד, חסיד קוֹצקאי, ואפשר שאצלו ב"חדר" בא יוצר סיפורי־החסידים לראשונה במגע עם אוירה של החסידות – של החסידות הקוצקאית. בשעה שהדבר נתרחש, מובן שלא ידע על־כך: הרי בסך־הכול היה בן שמונה שנים. אך אחר־כך, כשכתב את זכרונותיו, עלה על דעתו, שבחסיד הקוצקאי הזה, במיכל הצהוב, המלמד השלישי שלו, היה משהו כזה, שנמסר לו בחשאי: “איני יודע עוד, מה למדתי אצל אותו מיכל. ודאי לא יותר ממעט שתיקה מתוך הרהורים, ודאי ספגתי לתוכי מעט מן העצבות השקטה, הנלבבת, שאני מכיר אותה בכמה מדברי. אפשר מסר לי בעיניו השקטות מעט חסידות”.

כך הבין פּרץ את המוּשׂג ללמוד: ללמוד אצל זוּלתוֹ לשתוק מתוך הרהורים, לספּוג מן הרבי עצבות שקטה ונלבבת, לשאוב מעיניו חסידוּת… אין זה אוֹפן רגיל של לימוּד, אלא דרך־לימודים מיוחדת, פּרצית, נשמתית, ופּרץ עצמו תפס את הדבר הזה רק לאחר־זמן, כשהיה כבר קשיש. אבל העובדה, שיכול היה אחר־כך לתאר לעצמו, כי בזמן שהיה עוד ילד בן שמונה מסוגל היה לקלוט לתוכו משהו שהיתה לו שייכות אל חסידותו הנסתרת של רבו, אל שתיקתו, אל עיניו השקטות – כל זה מעיד, איזה נער עדין־הרגש לייבּוּש היה, או לפחות איזה רושם נשאר בזכרונו של פּרץ הקשיש מימי ילדותו… “הריני ספוג – אני סופג”, תיאר פּרץ את מצבו הרוחני באותן השנים. וכל הספוּג “נבלע ויורד לתוכי אי־שם, וכאילו אין אני משתתף כלל בכל זה…” הוא לא ידע, בהיותו נער, מהו הדבר שספג מעיניו של החסיד הקוצקאי, אבל הוא ספג לתוכו משהו, והספוּג “נבלע אי־שם בתוכו”…

המלמד הרביעי שלו, מלמד־גמרא גבוה יותר, היה ר' יידל. עליו זוכר פּרץ, ש"היה אוהב להצליף על האצבעות בשבטים דקים", ו"את השבטים היה בורר בחיבּה יתירה ובזהירות יתירה מתוך המטאטא החדש", ודברים בדומים לזה. יותר אכזר היה המלמד החמישי: “זה לא היה מצליף, אלא צובט”. “ואף־על־פי כן היינו לפרקים אוהבים אותו, אוהבים אותו עד מאוד…” וביחוּד ביומא־דפגרא. “הנערים היו מביאים מן הבית מעות קטנות, ומזה היו מתקינים סעודה בחדר. ואל הסעודה היתה מתיישבת אתנו גם בתו היחידה של הרבּי… נערה חיוריינית נוּגה, שעיניה מוארכות ועטופות דוֹק של ערפל… והרבי היה מלטף אותה על ראשישה הבהיר־הזהבהב ומספר לה ולנו מעשׂיות מן העין־יעקב ומן המדרשים… אדם אחר היה אותה שעה! כל־כך רך, כל־כך נלבב, והקול ספוּג רוֹב טוּב עד כדי כך, שהרבנית הכעסנית, היושבת ליד שולחן מיוחד, מוחה את הדמעות מעיניה…”

את הרבּי הזה שלו ואת בתו תיאר פּרץ באחד מדבריו הראשונים, בסיפּרו האבטוֹביוֹגראפי “מה היא נשמה” – וראוי להכיר את התמונה הזאת מקרוב יותר. המלמד הזה לא רק נעשׂה גיבּור בסיפּור של פּרץ – ממנו נמשך גם חוט אל פּרץ המספּר. “זרח המוֹרט” (הצובט), כפי שהוא נקרא ב"מה היא נשמה", מלבד מה שהוא מומחה לצבוט את הנערים בצפורן החדה שלו (זרח היה גם מוהל!) – היה גם מומחה לספּר מעשׂיות יפות מן המדרש. “ובסגוֹר זרח המורט את הגמרא, ויספּר לנו סיפּוּרי־מעשׂיות, נהפך כולו לאיש אחר… מצחו מתפשט מקמטיו, על פניו מרחף צחוק קל, וגם קולו משתנה לטובה…” לא זה הוא הקול שבו היה מלמד: “מלמד היה בקול קשה וגס, קול זועם, שבו היה גם מדבּר אל ה’רבּנית'; ואילו מעשׂיות היה מספּר בקולו שלו, הרך והנעים, שבו היה פונה אל שפּרינצה בתו־יחידתו, אל ‘הנשמה היקרה’ שלו…”⁵. על־כן מחל לו פּרץ וסלח לו את הצביטות, והיה לו אסיר־תודה על המעשׂות שסיפר… ואין פלא, שהיה לו אסיר־תודה כל־כך. “בדרך הטבע אוהב אני מעשׂיות”, קוראים אנו בזכרונותיו; “כל מקום שמספּרים מה, מיד אני צץ ועולה שם ו’יושב כמין גולם' בפה פעור. המבוגרים תמהים: ראש של עילוּי… וחברים: בחור כמו כסף־חי, ובשביל לשמוע מעשׂיה מותּר הוא על דף גמרא, על הנהר ועל ההחלקה! אני עצמי גם־כן אינני מבין זאת, אך המעשׂיוֹת מושכות אותי!”

הוא נמשך אל המעשׂיות, כי מלבד ה"שׂכל הזריז" היה לו גם, כהגדרת עצמו, “לב מלא רגש”. בשביל המוח החריף די היה בדף גמרא, בפרק מורה נבוכים, וכדומה; אך הלב המלא רגש היה צמא למעשׂיות, וכשנזדמן יומא־דפגרא, וזרח הצובט הניח את הגמרא, שהיה מלמדה בקולו הקשה והגס, בתוספת צביטה, ובמקום זה סיפּר בקול רך ונעים מעשׂיוֹת – הרי לא יכול פּרץ עד סוף ימיו לשכוח לו את החסד הזה… מעשׂיות היו ונשארו לגבי פּרץ מקור של שׂמחה והתפעלות. מעשׂיות – מעשׂי־שובבות של הדמיון – ושאר מעשׂי שובבות. אבל הוא גם לומד. וכשבוחן אותו הרב של זאמוֹשץ ר' משה ואַהל (ר' זישלי מ"פּוֹחת והולך"), והוא רואה שהנער יודע תורה הרבה, מתנהלת בינו ובין ר' יידל, אביו של לייבּוּשל, השׂיחה הקצרה הזאת:

– הוא צריך למלמד אחר.

– מהיכן נוטלים?

– שלח אותו לשבּרשין אל פּינחסל.

– מה תאמר ריבה’לי?

– יודע אתה מה, יידל? נסה ‘זמן’ אחד בבית־המדרש. שילמד בפני עצמו.

ונשאר, שילמד בבית־המדרש. הוא מאושר – חפשי מזרח הצובט וממלמדים דומים לו. הוא מבטיח להיות טוב וישר, להיות מתמיד בלימוּדים. האם הוא מקיים את הבטחתו? הן ולאו. הוא “מתנפל בלהיטות על ספרי חקירה וקבלה… ועוד יותר אני מתרוצץ בבטלה… עושה מעשׂים שלא ייעשׂו”. ובכן, נמנים וגומרים, שיחזירו אותו למלמד. ומחפשׂים איזה “חדר” הגוּן. לפי שעה הוא לומד בבית, ובשביל שלא יוכל להתרוצץ ולהפוך עולמות, נוטלים ממנו את המגפים לכל ימות החול, כפי שכבר סיפּרנו. אבל אין זו תרופה מספקת, אינה מועילה הרבה. לייבּוּשל יש לו יותר מדי מרץ בתוכו, אין בו מנוחה – כשאומרים “משוגע”! ועכשיו גם ריבה’לי, אמו הטובה, אף היא כבר מסכימה, בלב דואב, להיפרד מעל בנה־בכורה – ומשלחים אותו, כפי שכבר יעץ הרב קודם־לכן, אל ר' פּינחסל בשבּרשין, מרחק שלוש פרסאות מזאמוֹשץ…

בפעם הראשונה בחייו עוזב לייבּוּשל את בית־אביו ואת עיר־מולדתו ונוסע לעיר אחרת להשתקע שם. ורק שם, מרחוק, יתחיל להרגיש את עיר־מולדתו ואת התקשרותו אליה: “רק בשבּרשין, שכּוּלה בתים נמוכים, מכוסים גגות של רעפי־עץ או גגות־קש, מבצבצת ועולה ומתייצבת לפני עיני הלחות מגעגועים עיר־מולדתי הבנויה אבן ולבנה, על בתיה של שלוש וארבע קומות, וגגותיה המכוסים פחי־ברזל ורעפי־חרשׂ… עיר שאינה מתמשכת לאורך… אלא היא אנוסה, משום שהיא דחוקה בין הסוללות, לגדול בגובה, כלפי־מעלה”. רק עכשיו הוא טועם את טעם הגעגועים והחלומות, הטעם שהוא עתיד אחר־כך להטעימו תכופות לגיבורי סיפוריו ויצירותיו הדרמאטיות. בשבּרשין עתיד הוא לספוג לתוכו את ההרגשה המכאיבה שבחיים של קוצר־רוח, של בדידות, את ההרגשה של מי שאינו יכול לישב במקומו ורוצה לברוח, להצמיח כנפים ולהתרומם ולעוּף – זו החויה שתסייע בידו ליצור את האוירה המפרפרת ברבות מיצירותיו.

בינתים, בדרך לשבּרשין, הוא צמא לדעת, מי הוא ר' פּינחסל זה, רבו החדש, שאליו שולחים אותו. וכבר בדרך, בעגלה, נודע לו מפי שכנו, “מי הוא ומה הוא ר' פּינחסל זה: ר' פּינחסל הוא קוֹצקאי ותיק…” הוא יבוא, איפוא, שוב במגע עם חסידים וחסידוּת – עניין שביצירתו הוא עתיד לתפוס מקום נכבד כל־כך. הריני אומר “שוּב”, משום שעוד לפני כן היתה לו הזדמנות לספוג לתוכו את האוירה של חסידות. לצדיקים חסידיים אמנם לא ניתנה דריסת־הרגל בזאמוֹשץ, אבל חסידים היוֹ היוּ שם, והוא רץ לעתים קרובות “להתפלל ב’שטיבּל' של חסידי בעלז… מושכת את הלב ההתלהבות – להט־האש, והטחת הראש בקיר בשעת שמונה־עשרה… ולמען (כפי שהייתי אומר כהיום הזה) ההשראה השקטה והשליוה – אני הולך אל ה’שטיבּל' של חסידי גוּר, לשלוש ־סעודות”. גם החסידות הקוצקאית הרי כבר היתה ידועה לו במעט מרבו מיכל השתקן. ועוררה מאוד את סקרנותו העובדה, שרבו החדש, שאליו הוא נוסע, “קוצקאי ותיק” הוא: בני אדם משונים הם – הקוצקאים הותיקים. יודעים תורה – ואינם לומדים; יש בהם דביקוּת – ואינם מתפללים…"

כשהוא מגיע לשבּרשין אין ר' פּינחסל נמצא בבית: נסע אל חתנו אל הכפר. מה קרה? בתו המינקת חלתה בשׁדה, ובאה ותפסה את חדרו, והעיקר: “הקוצקאים שׂונאים עצבות, מחלות, גניחות ואנחות…” לאחר שהאשה המינקת הבריאה ו"חזרה בשלום אל ביתה", חזר ר' פּינחסל מן הכפר ותפס את מקומו בקיטון. “אך למוֹד בקיטון אין אני לומד אלא לעתים נדירות ביותר”, מספר פּרץ. ר' פּינחסל טרוּד מאוד. ביום יש לו בּוֹררוּיוֹת, בלילה יש לו התבודדות, כותב חידושי תורה. והנער בן השתים־עשׂרה לומד לבדו.. “העיקר, אומר ר' פּינחסל, הוא הכנת דף־הגמרא מעצמך… הלימוד בפני עצמך. חידוד המוח בידי עצמך… אל הרב יש לבוא רק עם ספיקות, עם שאלות… עם ‘הדבר הקשה’… ועיקר הלימוּד הוא לפנות־בוקר… מאימתי…” שוב מלמד, שבמישרין אינו מלמד את פּרץ כמעט ולא כלום, אבל בעקיפין לימד אותו משהו וכשגדל פּרץ ונעשׂה הוא עצמו “רבּי”, סופר ואישיוּת מנחה, דרש מקוראיו אותו דבר עצמו, שדרש ר' פּינחסל ממנו כשהיה נער: “העיקר הוא”, אמר בלי מלים אל קוראיו, “הקריאה, חידוד ־המוח בידי עצמך… אל הסופר יש לבוא בספיקות, בשאלות”…

ולא רק משום זה בלבד זוכר פּרץ את ר' פּינחסל לטובה. הוא היה אסיר־תודה לו גם על חבר קשיש שנתן לו, ללמוד אתו יחד לפנות־בוקר בית־המדרש. “החבר הזה, שהוא גדול ממני בשנים, התחלתי אוהב אותו אהבת־נפש”. אבל למוֹד למד מחברו זה לא יותר ממה שלמד מרבו, הקוצקאי הותיק. למוֹד כבר למד בימים ההם בעיקר ממה שראה ושמע. וראוֹ ראה כל הנעשׂה מסביב, ושמוֹע שמע כל מה שדיבּרו בקרבתו. כל שראה שימש לו אחר־כך חומר לסיפּוריו, מסותיו, שיריו ומחזותיו; וכל ששמע העשיר וגיוון את לשון יצירותיו, הרוה אותן מאוצרותיו החבויים של הפּוֹלקלוֹר היהודי־פּוֹלני. ביותר אהב לייבּוּשל להתבונן ולהקשיב לדבריה של אשת ר' פּינחסל, “יהודיה שחורה, גבוהת־קומה, מגודלת שׂיער”. היא מדברת עליו לעתים קרובות עם שכנותיה, לאחר שהוא שוכב לישון. “אותה שעה אני כולי ער. הדבר הזה מעיר ומעורר אותי ומושך את לבי. היא מזכירה אותי הרבה פעמים, ודברים הרבה נודעים לי ממנה”. “מה היא מספרת עלי? היא מזכירה את ה’תכשיט', בעל ‘העינים הגדולות הלוהטות’, אבל לא זה בלבד; היא הולכת ופורטת את שגעונותי, מספרת כיצד אני תולש וקורע מעלי כל בגד, כיצד אני משפשף במהרה את העקבים של מגפי, אפילו את הכובע הוא קורע… ומה פלא בדבר?! בחור מתרוצץ לו חפשי ימים תמימים… ר' פּינחסל הרי תמיד הוא מהורהר בעניינים משלו, למדן שכזה! ועד שהוא פונה כה וכה – והילד איננו!… מחפשׂים אותו… והיכן מוצאים אותו? מחוץ לעיר. ומה הוא עושה שם, הבחור? שוכב לו מפורקד על שׂפת הנהר, מביט אל רקיע השמים, או מתהפך ופניו אל הדשא…” כללו של דבר, “לייבּושל המשוגע” לא נשתפּה בשבּרשין, וכמו בזאמוֹשץ כן גם בשבּרשין הכול יודעים את “שגעונו, חוֹלמניוּתו, הפכפכותו”.

הסוף הוא, ששולחים אותו חזרה הביתה. משלחים אותו עוד לפני סוף ה"זמן". התירוץ הוא: ר' פינחסל – “תלמיד כזה אינו דרוש לו”… “אין לעמוד בכל המעשׂים שהוא עושׂה”, הלשינה עליו הרבנית השחורה. “הרי זה משוגע אמיתי”. “חות־הדעת” הזאת היתה לא צודקת, לפי פּרץ: “הדברים היו בדוּיים, שקר מראש ועד סוֹף”. הואיל והוא היה צד בסכסוך, ייתכן שבדבריה של הרבנית דוקא כן היתה אמת – אמת מנקודת־הראות שלה… נקי לגמרי מן “השגעון” לא היה לייבּושל כנראה לא בזאמוֹשץ ולא בשבּרשין; אך כנגד זה היה לייבּושל ודאי צודק, כשענה לשאלה, “מה לימד אותו ר' פּינחסל”: “נדמה לי, לא כלום”. ובצדק הוא מוסיף בזכרונותיו: “ולא נעים להעלות כל זה על הלב. טוב שנגאלתי, שנשתחררתי…”

הוא נשתחרר ונגאל מר' פינחסל ומאשתו השחורה, אבל לא מן המלמדים בכלל. כמה שעות ביום חזוּי היה לו עוד ללמוד אצל הדיין־לשעבר ר' אברהם־יהושע, לאחר שחזר משבּרשין. מן המלמד הזה, כנראה האחרון, גם כן לא נשאר אצל פּרץ רושם טוב… כיצד הוא וחבריו התגרו בו ברבי הזה, “יהודי קצר־רואי, ארוך־הראש, שׂפמו מלוכלך בטאבּיקי, חבוש ספּוֹדיקל ישן עם דשים משתלשלים על האזנים” – יודע הוא לספּר בזכרונותיו ביתר פרוטרוט, מלהודיע מה הוא למד אצלו.

סיכּומן של שנות־ה"חדר" של לייבּוּשל הוא זה, שכמעט כל מה שנשאר במוחו או בנפשו מאותן השנים, יותר משהוא חייב עליו תודה לרבותיו הוא חייב תודה לעצמו או לחבריו, לאביו או לידידיו של אביו. אביו לימדו “עברי” בגיל שלוש, עוד קודם שהלך אל ה"חדר", ויכוֹל היה להתחיל שם מיד חוּמש, ואף־על־פי שחוּמש וגמרא למד בחדרים, הנה לעיין בספרים אחרים, מבוגרים וקשים יותר, בא מעצמו, ועודו נער, ואולי עוד קודם שנעשׂה בר־מצוה, היה מוסר את ארוחתו לנער עני יתום, “משום שכך חייב אותי לעשות בעל ‘חובות הלבבות’”… והוא “עומד שמונה־עשׂרה לפי רצונו של הרמב”ם… ויודע כבר על־פי הרלב"ג, שלא היו דברים מעולם: אליהו הנביא לא עלה כלל השמימה בסערה…" והרי ב"חדר" לא לימדו “חובות הלבבות”, ואף לא את “יד החזקה”, ואת “מורה נבוכים” בודאי שלא. ואם הוא רץ תכופות אל ה"שטיבּל" של הבלזאים להתפלל, ואם לבו מושכו אל ה"שטיבּל" של חסידי גוּר לשלוש־סעודות, אף־על־פי שמוצאו מבית מתנגדים, לא היו הדברים תוצאה מן הלימוּדים ב"חדר". אל כל המדרגות הללו בלימוּד וביראת־שמים בא והגיע מעצמו. “עוד אגיע אל הזוהר”, אומר הוא, לאחר שסיפּר שכבר הוא “מוצא את הדרך מצד אחד אל ה’מורה נבוכים' העומד במדף הגבוה, ומן הצד האחר – אל ‘עץ החיים’, “ולפעמים אני מוריד את ה”אורים ותומים' ומחדד לי את המוח, כמו באבן משחזת”. את המפתח אל ספרייתו של מיכל פידלר, הפותח לפניו “עולם־ספרים” חדש, הוא מקבּל משום שהוא מפרש לו, ליהודי המשונה, איזה מקום חמוּר בספר־קבּלה…

“אותו זמן”, מספר ד"ר ו. גליבּטר, חבר־נעוריו של פּרץ, “מתחילה תקופת החיפּוּשׂים של פּרץ. תחילה נטפל אל ה’אורים ותוּמים', אבל לאחר שבוע ימים נוכח לדעת, כי ה’אוּרים ותוּמים' מספּק מזון לשׂכל ולרגש לא יותר מדף גמרא, והוא התחיל שוב מחפּשׂ… הוא למד מאל”ף עד תי"ו את ‘מלות ההגיון’ לרמב"ם, אחר־כך את ‘חובות הלבבות’, אחר־כך ‘משנה תורה’ להרמב"ם, את ‘ספר העיקרים’ ועוד ועוד".

כללו של דבר, הוא היה אחד מאותם נערים בעלי מוחות חריפים, שאינם זקוקים לרבי, אחד מאותם עילוּיים, שמספיקה להם רמיזה של מישהו, בשביל שכבר יהיו יודעים מעצמם מה לעשות.

גם בעניני השׂכלה, ולא רק בלימוּדים דתיים, היה לייבּוּשל סמוך על שולחן עצמו יותר משהיה סמוך על שולחנם של אחרים. על המורים שלימדוהו “עברית”, גרמנית או רוסית, יש לו לספּר טובות לא יותר ממה שיש לו לספּר על הרביים בחדרים. “…מן הפּקוֹד פּקדתי” של דוד שיפמאן זה אני בורח ונס כנס מן הדליקה; משעמם! אצל הגיבּן הקטן שטרן, בנו של שטרן הגדול, שבא ללמד גרמנית מתוך אוֹלנדוֹרף: “גוּט מאָרגען, העֶרר, ווי זינד זי געֶשלאפען?” – “גוּט” – “לומד אני לשׂחק פּרפראנס.”

לא טוב מזה היה המורה שלו לרוסית: “המורה הרוסי שלי, בעל העינים הקטנות החורורות ועם הפה המעלה תמיד ריח של יי”ש, הוא ודאי שלא משך אותי, ותורת־הדקדוק שלו על־פי גרטש לא כבשה את לבי". כשם שלמד “עברי” עוד קודם שהביאוהו ל'“חדר”, כך למד בלי עזרת מורה לקרוא פּוֹלנית, גרמנית ורוסית – למד “מעל שערי הספרים העבריים” (מציוּן מקוֹם הדפוס ומרשיון הצנזור). וכשהגיע לקניית ידיעות ממש, השׂיג אותן לא מפי המורים הנזכרים, אלא הודות למפתח שמסר לו מיכל פידלר המשׂכיל, אל ספריתו הנעולה. פּרץ מצא בה בעיקר ספרים פּוֹלנים, אבל גם מעט גרמניים וצרפתיים. פּוֹלנית ידע מעט, צרפתית החל לומד – באמת לשם הספרים הללו (“אוֹלנדוֹרף שלם – בעל־פה, מטבלה לטבלה – לא התעצלתי!”); אף־על־פי כן דחה את הספרים הגרמניים והצרפתיים לאחר־כך: "יותר מדי גדול צמאוני לדעת, שאהיה יושב ומתאמץ לקרוא הברה־בהברה. אך הספרים הפּוֹלניים, שאותם כבר יכול היה להבין בקלוּת – אליהם נצמד בכל הצמאון של רוחו המבקשת לה מזון, בהם דבק בכל הלהט של “עיניו, השואלות עד כדי כאב”… קרוֹא קרא את הספרים כסדרם בארונות, מימין ליד הכניסה, אף־על־פי שהיו ערוכים בלי שום סדר: “תוהו ובוהו של ספרים. רוֹמאנים ודברי־מדע מעורבים ומפוזרים, – הרומאנים מרוּבי כרכים; ובייחוּד התרגומים מצרפתית: דיוּמא, סיוּ, ויקטור הוּגוֹ, וכיוצא בהם. מזדמן ונופל אל היד כרך עשׂירי של סיוּ, אחר־כך התשיעי של דיוּמא, ותיכף לאחר זה כרך שלישי – הוּגוֹ… אך אני קורא”.

סיפור־המעשׂה אינו נוגע לו הרבה. מה שהוא מבקש, הרי הם הדיאלוֹגים – “הקטעים עם הקוים בתחילתם”, כפי שהיה מכנה אותם בימים ההם, המקומות שבהם בני אדם מדברים: “כל קו כזה היה נראה בעיני כמין סדק, שבו אפשר להציץ אל נשמתו של אדם”; הוא הדבר, שהיה מחפשׂו לאחר שנעשה בעצמו סופר; כבר בנערותו אין מניח לו האדם, נשמתו של האדם, העולם – דברים העומדים ברומו של עוֹלם…

אין הוא דומה למשׂכילים צעירים אחרים, כמו שלפני־כן, בזמן שהיה נער ירא־שמים, לא היה דומה לנערים אחרים בעלי־מוח. המשׂכיל הצעיר הרגיל משנות הששים היה מאוהב ב"דעת", ו"דעת" היתה בשבילו קודם־כל “ידיעת שׂפות” – “כיצד מגף נקרא בכמה לשונות”, לפי ביטוּיוֹ הלעגני של פּרץ, ו"קצת שירים לארבע תקופות השנה"… זאת היתה ההשׂכלה, שהמשׂכיל הצעיר הממוצע היה נושא אליה את עיניו כאל “בת השמים”. פּרץ לא נתפעל הרבה מן ההשׂכלה ממין זה, ולא עלה על דעתו לרדוף אחריה. מה שהוא קיוה למצוא בה, כאוצר יקר, הרי זה מענה לשאלות, כגון: לשם מה ברא הבורא את העולם? כדי שהאדם יעבוד אותו?! לשם מה דרושה עבודה זו לבורא?… ומה טיבם של החיים בעולם הזה? ומה זה לצאת מן העולם הזה – למות? בעית המות לא נתנה לו מנוח עוד קודם שידע, מה הם החיים… לשם מה ברא אלהים את המות? ומה הוֹיה לאחר המות? ולשם מה המיתה – מה ההיגיון והיוֹשר שבזה? משום שאדם הראשון חטא?… טעם מעץ־הדעת? האמנם עץ־הדעת חטא הוא? אלהים ציוה שלא לאכול ממנו; מפני מה ציוה כך? וכיוצא באלה.

אבל לא רק השאלות הדתיות, המוסריות והפילוסופיות עינו אותו בגיל־המעבר הרך. הטרידוהו גם שאלות אחרות ונטלו את המנוחה מנפשו: “הייתי מתהלך בעולמות העליונים, כולי מלא מרה שחורה, ומוחי קן של חלומות והרהורים על צער העולם! מה תכלית יש לו לעולם? ושאלת הידיעה והבחירה… מהיכן באים ולשם מה דרושים היסורים, הצער? – בכל זה ודאי מילא תפקיד גדול המעבר המוקדם, כנהוג אצל ילדי ישׂראל, אל תקופת הבגרוּת. אך מצב־רוח היה לי שחור, ביקשתי לעצמי התבודדות והייתי מחטט בנשמתי בציפּרנים…”

אך נעשׂה בר־מצוה, הריהו רץ לפנות־ערב אל “החורבה המגודלת ירק” מאחורי העיר, ומשׂחק שם תכופות עם נערות קטנות ב"חתן־וכלה":“החתן זה אני. אני עם העינים הלוהטות. הכלה – שארת־בשׂר שלי, נערה עם צמות ארוכּות. וכשהמשׂחק דורש, שיהיו חתן וכלה מריבים, משליכים זה לזה את מתנותיהם בחזרה, הריני תופס חלוּק־אבן, זורק ופוגע בה למטה מן העין, ונשאר לה סימן עד לחופתה האמיתית”.

קצת מאוחר יותר הוא משׂחק באהבה באמת: על המדרגות האפלות של הבית שבו הם גרים, הוא “נער אחד, בעל עינים לוהטניות, כנגד שלוש נערות־אחיות!” הבכורה, “כלתי מן החורבה”, אוהבת אותו בכל לבה הצעיר. אגב כך היא נותנת לו ספרים פולניים לקריאה, והוא מבטיח לה ללמדה לשון־הקודש. אולם שיר כותב הוא בשביל האמצעית משלוש האחיות – השיר שהיה אולי הניסיון הראשון לכתוב חרוזים ביידיש. דרך אגב, השיר הזה כבר היה בו משהו מן האירוניה ששאל לו פּרץ מהיינה לצרכי “אינטרמצוֹ”־הנעוּרים שלוֹ".

עם זה אין הוא חדל מלהיות “נער עם הנערים”: “אני הנני הגינירל ולפקודתי עומדים חבורה שלימה של נערי־החדר”. אין הוא נער שובב סתם, אלא אש־להבה, מצביא למחנה שלם. ולא רק ברחוב, גם בית־המדרש הוא מתבלט ומראה את כוחו כי רב: “בודה מיני פשט’לעֶך ואומר אותם באזניהם של אברכים סמוכים על שולחנות חותניהם, המתהלכים בטלים בבית־המדרש…” ופעם אחת מתארע, שהוא מוריד “לעיני כל הקהל בבית־המדרש מעל־גב אצטבה שבארון ספר גדול ונכבד של ‘שאלות ותשובות’ ואני מוחק בפרהסיה בעפרון אדום.. שתים או שלוש שורות, שבהן אין המחבר מרוצה מן ה”מורה נבוכים". הקהל מבקש להתנפל עלי – אני קופץ ועולה אל ארון־הקודש, מתייצב לפני הפרוכת בעמידה של גיבּור, שהוא מוכן ומזומן, לכל הפחות, למות על קידוּש־השם, ומשׂכּל את ידי מעשׂה־נאפּוֹליאון".

הוא תקיף אצל עצמו עד כדי כך, שאפילו ביחסוֹ אל אביו אין הוא מותּר על גאותו… הנה מתרחש, שאביו כועס עליו פעם אחת בגלל טעוּת אחת – “והוא קם ממקומו ופורש לחדר הסמוך. מרגיש אני עצמי אשם, שלא סיפּרתי מיד כל הדבר, רוצה ללכת אחרי אבא ולפייסו, ואינני יכול. עד היום הזה אין אני יכול להתנצל ולהצטדק, או לפייס את מישהו…”

הוא גאה, עז ברוחו, והעיקר – עצמאי. דומה, הוא “ספוג הסופג לתוכו” כל שסביב, אף־על־פי כן הוא הולך תמיד בדרכו שלו: “בעיר דליקה… דומה, עוד מעט והעיר תעלה בעשן… בבית צוררים צרורות – ואני רץ אל בית־הכנסת הגדול להציל את ספרי־התורה”. אין הוא עושׂה מה שהכול עושׂים; הוא עושה מה שהוא עצמו חושב נכון לעשות.

מלבד העצמאות רואים אנו כאן גם את חוש־האחריות שלו, שאולי הוא זהה עם העצמאות; ואת הרגש הזה הוא מגלה בעודו צעיר ביותר, אף־על־פי שכבר ערה בו התכונה “לספוג” הכול ולהסתגל לכול ולהיות גמיש – תוכנה שהיא אופינית בשבילו כמו תכונת הנאמנות לעצמו. יש לו טבע רך, גמיש, אבל – “לשבור אותי אין אני מניח לשום אדם; את פנימיוּתי אני שומר מפני כל התערבות”.

*

אף־על־פי כן הוא משתנה בפנימיותו, ושינוי עמוק מאוד. הוא פוסק מלהיות ירא־שמים, חסל סדר אמונה. הוא נעשׂה “אפיקורוס” בעודו בחור צעיר ביותר; בדיוּק בן כמה היה כשנתחוללה בו מהפכה זו קשה לקבּוע. אך דבר אחד ידוע לנו – היא לא באה פתאום: “לא בבת־אחת רצים ועוברים מבית־המדרש היהודי אל הגוֹיי. הרי יש לו לאדם מישׂראל לב יהודי, והולם הלב. אך מרגיש אני, אם כי לא הרגשה ברורה, שאני ניתק ממשהו וממישהו, ממשהו קרוב ביותר, יקר ביותר…” בקלוּת אין הדבר עולה לו, הוא משלם בבריאות גופו, בעינויי נפשו… “לילות רצופים עוברים עלי בלא שינה, וימים תמימים אני מהלך תועה מעֵבר לשערי העיר”… “מה קרה? באמת, כבר אני ‘פּורץ גדר’. בהרבה דברים כבר חדלתי מלהאמין. הרבה מן הקדוש נעשׂה חולין בעיני…” הוא עבר אל “בית־מדרשם שלהם” – התחיל קורא בלי סדר את הרוֹמאנים ואת ספרי־המדע שמצא בספריתו של מיכל פידלר, ועולם חדש נפתח לפניו… “רבונו של עולם”, מוסר הוא בזכרונותיו את הסך־הכּול מחויותיו החדשות, “כמה גדול העולם הזה שבראת ומה שונים ומשונים יציריו, וכמה תבונה בהם, כמה רוּח…”

רעיונות חדשים מתברקים במוחו, מסעירים את רוחו; שאלות מטרידות אותו, ספיקות אינם נותנים לו מנוח. רוצה היה לפחות להשׂיח מעל הלב, לשתף את מישהו בהרהוריו, לשאול עצה, אבל – “עם מי אוכל לדבּר על כך? לפני מי אוכל להשׂיח את לבי? אל תוך אזניו של מי אוכל לשפוך את הקינה על החורבן הזה שבמוח ועל החללים שבלב? האנשים הסובבים אותי? כנגדם אני עומד בלא לשון בפי. על הדברים הללו, שקראתי בספרים, אין אני יכול לדבּר ביידיש, בשביל זה אין לי מלים ביידיש, אני מנסה לדבר עם עצמי, ואינני יכוֹל…”

באין ברירה הוא מדבּר עם הליטאי המעניין ש. חוֹדאק, המורה ה"קאזיוֹני" לדת ישׂראל, מי שהיה אחר־כך צנזוֹר, מבוגרי בית־הספר לרבנים בז’יטוֹמיר. עצתו היא: “לברוח למקום תורה! לז’יטומיר, לוילנה.” “הכלה מן החורבה”, הבכירה מ"שלוש האחיות", שהוריה מתכוננים להוליכה לחופה עם אחר, אף היא סבורה, שהוא צריך לנסוע להשתלם. “סע – אומרת היא, והדמעות מחנקות את קולה ועיניה מתנוצצות בברק לחלוחי…” אך איך אפשר לנסוע, אם ההורים, ובייחוד האֵם, לעולם לא תסכים לכך; ובשביל לברוח מן הבית, כפי שהיוּ עושים “גיבורים מן הימים ההם”, דרוש כסף לפחות להוצאות הדרך… נוטל הליטאי (מה שליטאי מסוגל לעשׂות!) “ונותן בעבוֹט את שרשרת הזהב שלו, שיהיה לוֹ להוצאות הדרך”. עכשיו צריך עוד להתגנב מתוך הבית, כך ששוּם נפש לא תדע ולא תפריע. הזמינו איפוא עגלה, שנועדה להוציא את לייבּוּש מן העיר באמצע הלילה. הריהו שוכב “עם הצרור מתחת לכר שלראשי”, מצפה ל"צפצוף מן הרחוב", שנועד לשמש האות, שיקום מיד ויעזוב את בית ההורים. “אני מכבה את העששית הקטנה, נפרד בלבי מכל נפש חיה ומכל דבר שבבית… שוכב אני, ושומע פתאום רחש חשאי עלה מן החדר הסמוך. אני מקשיב. בשקט נפתחת הדלת. בחשאי, יחפה, באה ונכנסת אמא. בקושי אני רואה אותה לאורה הרופף של הלבנה בחלוֹן. היא מרחפת וקרבה אלי עד אל המיטה, מתיישבת מנגד, מביטה בכאב אל פני… אין אני יכול לעצום את עיני, מוכרח אני לראות אותה, ולראות איך מעיניה נוטפות חרש־חרש הדמעות… כך היא נפרדת מעלי…”

אין היא אומרת לו דבר. היא טובה מדי, רכה מדי מלהוכיח את בנה או מלעשות דבר כנגד רצונו. אך נתברר, כי הסוד שוּב איננו סוד: “היא עֵרה על־ידי, דמעותיה עֵרוֹת ושומרות – ואין אני נוסע”.

לייבּוּשל הטוב והנלבב גבר על לייבּוּשל בעל־המרץ, העקשן. אבל הדבר הזה לא הביא לו טובה. הוא שיבּרוֹ, ובילבלו עוד יותר מקודם. ולאחר ימים מעטים, כשחזר אביו מנסיעה והביא לו את הידיעה הבלתי־צפויה: “עשׂיתי עמך שידוך… עם גבריאל יהודה ליכטנפלד” – לא שאל הבחורון שאלות ומיד נכנע…

לאחר זמן מה הובילוהו לאַפּט להשׂיאוֹ עם שׂרה, בתו של המשׂכיל הנודע, אף־על־פי שהוא לא הכיר אותה, אף לא ראה. איך קרה הדבר הזה? לייבּוּשל, כפי שאנו יודעים, לא היה צייתן כל־כך; ואיכה זה הסכים לפתע־פתאום לשידוּך, ששידך אותו אביו בלא ידיעתו? הכיצד נעשׂה בבת־אחת מסכּן כזה ובן טוב וכשר־וישר? בזכרונותיו ניסה להסביר את הדבר: “אני נכנע, אינני רואה מוצא אחר: קרבן לדמעותיה של אמא!…” אך ההסברה הזאת לא סיפּקה כנראה את פּרץ עצמו, וכשהוסיף אחר־כך פרק חדש על הספר הראשון של זכרונותיו, לא הסתפק עוד ב"דמעותיה של אמא" וניסה להסבּיר את כניעתו בעניין נכבד כל־כך כשידוּך – במצב־רוח בימים ההם: “הנה אזדמן בקרוב עם גבריאל יהודה ליכטנפלד, אביה של הכלה שלי, – והוּא מתימטיקאי, פילוֹסוף ואדם, כפי שהיו אומרים, בעל “ידיעות” גדולות – והוא כבר יפתור לי לטובה את כל חלומותי הרעים; ואת שאלותי בדבר אלוהים ועולם יתרץ. ואני מניח וצובר את כל השאלות והספיקות בזכרוני, עד לפגישה הראשונה אתו… על הכלה אינני מרבה מחשבות…” כאילו העיקר, הקרן, לא הכלה היא, אלא אביה… “ליום החופה אני מצפה כמו למשיח”, הוא קצר־רוח, ורק משום ש"הפודה והגואל מכל הספיקות בוא יבוא!"… כלומר, הספיקות מענים אותו יותר מן השאלה, מי ומה תהיה בת־זוגו. משום מה אין הדבר הזה מתקבל על הדעת. ואמנם, זהו המצב רק בהתחלה. “ככל שמתקרב יותר יום החופה… כן גדלה והולכת אי־המנוחה בלילות, וחלומות רעים יותר מתעוררים בתוך לבי וצופים ועולים אל המוח: ומה אם הכלה עיוורת היא באחת מעיניה? ומה אם היא צולעת? ו’כלה' היא, ולא ‘אהובה’: לא זו שביררתי מבין רבות, לא זו שבחר בה הלב… ומה יהיה, אם בשעת כיסוי־הכלה אראה לפני מפלצת?”

וכמו בשביל להינקם, או לפצוֹת עצמו על גאותו שהושפלה כל־כך, מחליט הוא בליל־נדודים אחד להפגין לפחות את הלך־נפשו ה"משׂכּילי" – ולא לצום ביום החופה, ולא להניח לגזוז את שׂערותיה של הכלה, ולא לתת לה לחבוש מטפחת או פיאה נכרית. וכך הוא עושׂה. לא זו בלבד שאינו נזהר בתענית של ערב־החתונה – הוא קורא דרור לחלוטין לשובב, ל"שגץ" היושב בתוכו, ובגלל “גשם מועט כלשהו” הוא בורח מתחת לחופה אל הגזוזטרה שלפני הבית, והכלה עם הכליזמרים, עם נושׂאי ההבדלוֹת הדולקות, עם החופה ועם גבריאל יהודה ליכטנפלד הקטן והמחייך חיוּך נלבב, כולם הלכו ובאו אחריו… כאילו רצה לנחם את עצמו בסתר לבו: לא הם מוליכים אותו אל החופה – בלא רצונו; הוא מוליך אותם…

אבל הדבר הזה לא שינה את המצב כמלוא נימה… למחרת “העירה” אותו שמש־סתיו עזה ועוררה במוחו “רעיון אפור המזדחל בעצלתים”: “וכבר? זהו כל הענין?” עיוורת באחת מעיניה, נתברר, לא היתה; צולעת גם־כן לא היתה. לפי זכרונותיו של פּרץ היתה אשה פשוטה ביותר, בת עיירה קטנה, ומחונכת על־פי הנוסח הישן. אם כי דודו לוין מעיד, שהיא היתה “ידענית”, ואחיו יונה יהושע סובר, שהיא היתה “משׂכלת”. אך נניח נא לפּרץ עצמו למסור על מצב־רוחו בּבוקרו של יום המחרת. “פּלג־גופי השני, שניתּן לי זה עתה, שוכב מכוסה עד למעלה מן הראש. היא ישנה, ואולי לא, אולי היא עֵרה ומהרהרת במה שמהרהר אני ואולי ביתר בושה, ביתר דאבון־לב… ואולי גם בוכה היא בחשאי, ותוֹקפת אותי פתאום רחמנות על שנינו יחד, כמו על שני דגים רכים, העתידים לפרפר בתוך רשת אחת”.

זמן מסוּים אכלו “מזונות” על שולחן הוריו בזאמוֹשץ, עד שסיים לאכול את הנדוניה שנתן לו חותנו, ונשאר בלי אמצעי מחיה. בערך שש שנים (משנת 1870 עד 1876 בערך) התענה בלי מקור־פרנסה מסוּים ו"פירפר ברשת אחת " עם האשה, שלא היתה קרובה לנפשו מעולם. באותה תקופה נולדו להם שני בנים, יעקב ולוּציאן. יעקב מת בעודו תינוק. הם התגוררו אותו זמן בצויזמיר, פּרץ היה שם שותף לבית־מיבשל־שיכר. זמן מסוים החזיק טחנה בשוּתפות עם אחרים. כפי שמספּר דודו של י. אוֹפּאטוֹשוּ, שהיה מספּק תבואה לאותה טחנה, "מעולם לא היה פּרץ מתערב בעסק, והיה רק חותם; היה חבוש כובע עם מצחיה של לאכּה, נעוּל מגפים עם בתי־שוק גבוהים, וכל מראהו היה כשל ‘אקוֹנוֹם’, כשל אציל פּוֹלני צעיר…

“פּרץ נעשׂה או ביקש להיעשׂות איש־עסקים לאחר שכּלוּ לו ימי ה”מזונות". הוא ניסה כל מיני עסקים בעיירות מסביב לאפּטא וזאמוֹשץ. אבל כשרונות גדולים למסחר, כנראה, לא היו לו. במכתב שכתב ב־1899 אל שותפו־לשעבר בצויזמיר, אדם בשם זילבּר, שכבר נמצא אותה שנה באמריקה, הוא מכנה את השנים בצויזמיר: “הזמנים הישנים, שהיו עניים, עניים מאוד, אבל יותר שׂמחים”. כיצד “הזמנים העניים, אבל יותר שמחים” מצויזמיר נגמרו, מספר יעקב דינזוֹן: “השותפים חילקו ביניהם את העבודה בעסק: מר זילבּר היה מנהל את בית־מיבשל־השיכר, ופּרץ – את ‘הכנסת האורחים’ שלו… טרוּד באורחיו, או נתוּן בעבודתו הספרוּתית, שכח פּעם פּרץ למכור בחמץ את בית־מיבשל־השיכר על כל הכלים והמכשירים שבו, ונזכר בכך אך בערב, ליד שולחן־ה’סדר'. הוא לא חשב הרבה, לאחר ה’סדר' לקח את כל המפתחות של בית־מיבשל־השיכר ושל המחסן, נשא והביא אותם אל הרב ואמר:– רבי, קח נא את המפתחות. שכחתי למכור בחמץ את בית־מיבשל ואת השיכר ואת, עשׂה בזה לאחר החג כדת וכדין”. – לאחר החג הלך פּרץ, במעמדו של הרב וכל בית־דינו, וציוה לשפוך את כל מלאי השיכר אל הנהר, ולא נתן לשום אדם ליהנות ממנו, כפי שהדין דורש. הפסדו בזה היה גדול ככל הונו המושקע, וזמן מועט לאחר־כך חדל מלהיות “מבשל־השיכר” וחדל להיות “מכניס־אורחים” ב"הכנסת האורחים" שלו בצויזמיר. הוא חזר אל עיר־מולדתו זאמוֹשץ וחזר והנהיג שם את הכנסת־האורחים שלו, כשם שנהג בה גם אחר־כך – בווארשה".

בשנים 1873 – 1874 היה מבחינה כלכלית לחוץ עד כדי כך, שהיה אנוס לדרוש מחותנו ליכטנפלד, שגר בווארשה, שיחזיר לו איזה חוב של שלושים רובּל, כדי שיוכל לעזוב את זאמוֹשץ ולנסוע לווארשה. “כיליתי כעת”, כותב הוא במכתבו העברי, “את הבוּכהאלטעֶריעֶ, ולוּ יהיה לי גם נסיון (פּראקטיק) חודש ימים, הנני בטוח כי אצלח לכל עניין. אקווה כי בווארשא אמצא לי כהוּנה”.

בזאמוֹשץ, כמו באפּטא, בצויזמיר, בגרובּוֹב, ובכל שאר העיירות שחיפּש בהן אחיזה, לא מצא שום פתח־תקוה להסתדר מבחינה כלכלית: “כי מה לעשׂוֹת בזאמוֹשץ ולא עשׂיתי?” כותב הוא באותו מכתב עצמו. גם שיר מאותו זמן (שיר שנכתב פולנית ותורגם עברית, או להפך, כי הוא נמצא בשתי הלשונות) “ליום הולדתה של מרת…”, הוא שואל ספק בכובד־ראש ספק בלעג לעצמו, מה ישלח לה לשׂמחתה:

אלה היו בלי שום ספק חרוזים אבטוֹביוֹגרפיים! אותו זמן באמת לא היתה פרוטה מצויה בכיסו. והוא סבל באמת מעוֹניוֹ הארור שבעתים… לא לחינם מסתיים שיר־הסיום של מחברת־השירים הפּוֹלנית, ששלח בשנת 1874 אל דודו משה אלטבּרג, ושבה נמצא השיר המצוטט לעיל, במלים האלה: “…וכשיאור בשבילי עתיד טוב יותר… אולי יאור יותר גם מזלכם (הוא פונה אל השירים) – מתי יהיה הדבר, אלוהים?” היתה בו בזמן ההוא אמונה מועטת מאד ב"עתיד טוב יותר". אָפל נשקף לו העתיד, ועוד גרוע מזה – ההווה… אם נאמין למה שמספר אפרים דיינארד, הרי הוא היה עד־ראייה למחזה כזה בדירתו של ליכטנפלד בווארשה:“פּרץ התפּרץ אל חדרו של ליכטנפלד בצעקה: חותני, תן לי פרוסת־לחם, אם אינך רוצה שאגוע פה לעיניך ברעב! כתשובה לכך ניגש ליכטנפלד אל שידה, הוציא כּיכּר קטנה של לחם־קיבּר, פּרץ חטף אותה וברח עמה מן החדר”. והנה, על זכרונותיו של דיינארד אין לסמוך הרבה, ובמיוחד כשהוא מוסר תאריך המוטל בספק. הוא כותב, “שהדבר היה בשנת תרל”ז (1877)", אך באותה שנה שוב לא היה ליכטנפלד חותנו של פּרץ. אבל בדרך כלל לא מן הנמנע הוא, כי בשנים 1875 – 1876 היה פּרץ סובל לעתים רעב בווארשה, שמקור־פרנסתו היחיד בה היו שיעורים לעברית. וידוע לנו, כי בשנת 1877, כשכבר היה עורך־דין בזאמוֹשץ, עדיין היה שקוע בחובות, ואת חמש מאות הרוּבּל, שקיבּל מאשתו השניה הלנה רינגלהיים, הוציא כדי לפרוע את חובותיו.

מצבו הכלכלי הנואש הגביר בו את רגשי המרירות והביטוּל לגבי החיים, שנולדו בו לאחר שהוריה של “הכלה מן החוּרבה”, שהוא אהב אותה באמת ובתמים, הוליכו אותה לחוּפּה עם אחר, ואילו אותו השׂיאוּ הוריו עם שׂרה ליכטנפלד, שהיתה ונשארה זרה לו. ה"פירפּור ברשת אחת" עם אשה, שלא הרגיש אליה קירבה ואהבה לעולם, וההכרח לעבור מחיי־הנעורים שלו, שהיו חיים של תורה, השׂכּלה ומעשׂי־שובבות, אל עולם של עסקים חילוניים, ועוד נוסף לכך בלתי־מוצלחים – גרמו לו משבר פנימי שני, שהיה בלי ספק קשה יותר מן הראשון, שבא לו מן המעבר אל “בית־המדרש שלהם” ומעזיבת “בית־המדרש שלנו”. אז באה לו תקופה של ספיקות מענים, זמן של שאלות שדרשו תשובות ולא הניחו לו לישון בלילות. עכשיו לא היו עוד אפילו שאלות וספיקות. עכשיו היה דבר שהוא גרוע הרבה יותר – ריקנוּת, שיעמוּם… וכי כמה רחוק הזמן, שהוא ציפּה אל ליכטנפלד כצפּוֹת למשיח, לגואל: “אשאל אותו, הכול אשאל אותו. הוא יודע, הוא ודאי שהוא יודע הכוֹל…” והנה פגש סוף־סוף את “גואלוֹ” – ואני עדיין לא שאלתי את גבריאל־יהודה ליכטנפלד ולא כלום, ותשבות לשאלות לא קיבּלתי, ואף השאלות עצמן איבּדו את חיוּתן ועסיסיותן, את חריפותן ומרירותן. הן נכמשו בדומה לעשׂב־בר שאיחר לנבוט, נצטמקו ונתכּמשו, ונתקפלו באיזה קרן־זוית אפילה של הנשמה, עמוק־עמוק, ושם תהיינה מונחות זמן רב, רב מאוד, עד שירד עליהן מבחוץ אור חדש וטל חדש ויתעוררו בי לתחיה כשאלות נצחיות, ולא תהיינה מצפות לתשובה משום מקום, לא מן הארץ ולא מן השמים…"

“בּעֶ” – המלה הקטנה הזאת מביעה את מצב־רוחו של חוסר־תקוה, זה מצב־הרוח שנצנץ בו מיד לאחר החתונה: “בעֶ, הכּול הבל! צריך לצפצף על הכּול; בתוך נפשי מתפשטת כברת־הפקר ומשׂתרעת על שטח של שנים רבות מאוד… על זאמוֹשץ, על אפֹטא, על צויזמיר, על וארשה, על פּוֹלין־גדול ושוב על וארשה – עד שיבוא משהו חדש…”

משהו חדש באמת בא אחר־כך, אבל שׂרידים מסוימים מהלך־הרוח הלעגני של אותו “צפצוף”, של אותה “חטיבה של הפקר”, נשארו בו, כפי שהוא מעיד בעצמו, “וברבּים מן הדברים שכתבתי יהיה נשמע הצפצוף הזה: ‘המלמד מחלם’, ‘חוזיק’, וכיוצא באלה, ומשהו מזה יישמע ב’שטריימיל', אף־על־פי שכונתי היתה אחרת…” משהו מזה נשמע גם בחלק מן השירים העבריים, שכתב בשנת 1874 בערך והם נכנסו בספרו “סיפּוּרים בשיר ושירים שונים” (וארשה 1877). למשל:

לא לב האדם בכלל, לבו שלו עצמו היה בימים ההם מלא אותם “רגשות נעלמים” עם כל הסתירות הפנימיות. הוא עצמו היה הגיבּוֹר הבּוֹדד והנואש של הפואימה שלו “חיי משורר עברי”, שפירסם בספר הנ"ל. לא הכול, כמובן, אבטובּיוֹגרפי בסיפּור־בחרוזים הזה, שהוא מלוֹדראמאטי ובכמה מקומות לירי, אך בלי ספק יש בו יסודות של הביאוגרפיה הפנימית של פּרץ.

ג. צעדים ספרותיים ראשונים

היכן ומתי עשה פּרץ את נסיונותיו הספרותיים הראשונים? הוא עשה אותם בשלוש שפות: א) בעברית, ב) ביידיש, וג) בפּולנית. הנה, העובדה הזאת עצמה מספרת משהו על הרוח הסוערת והמנסה־כול שביצירתו של פּרץ. קפיצותיו בגיל־הנעורים מלשון אל לשון מעידות, כי חוץ מתאותו לטעום טעמם של כל מיני רעיונות, מוֹטיבים, צורות וסיגנונות, היה גם להוט לנסות כוחו בכל שלוש הלשונות שהיתה לו ידיעה בהן.

עוד קודם שנעשׂה אזרח בספרות העברית או היהודית, ערך סיורים במחוז הפּולנית. עדיין לא שלט שלטון מספיק בלשון הפּולנית. כשם שגם בעברית עדיין לא היה זהיר במידה מספקת; אף־על־פי כן יש מי שמעיד, כי סיגנונו הפּולני גילה “דינאמיקה חזקה – הוא פּוֹרץ דרך מבעד ללשון־הנייר היבשה ומכניס בה מעט רעננות”.

הוא מתחיל בשירים, ודבר זה אין בו חידש: כמעט כל הסופרים מתחילים כך. אבל הליריקה שלהם מימי הנעורים על־פי רוב אין לה קשר פנימי אל ה"אני היוצר" שלהם. לא כאלה הם שירי־הנעורים של פרץ. בהם מורגש תכופות, אם כי לא תמיד, שאין זה סתם משׂחק בחרוזים, מוצא לסערת־הרוח של גיל־הנעורים. בהרבה משירי־הנעורים של פּרץ כבר היה משהו, שנמצא בו גרעין ליצירתו בשנים הבאות. צעדיו הספרותיים הראשונים חשובים משום כך לתולדות אמנות־המלה הדו־לשונית שלו, ולא רק לתולדות־חייו.

*

לתולדות יצירתו הספרותית של פּרץ, ולא רק לתולדות חייו, חשובים ומעניינים גם החרוזים שכתב בצעירותו בפּוֹלנית. (מזמן לזמן כתב גם פרוזה בפולנית. אל החלק האמנותי־יותר של הפרוזה הפּוֹלנית ראוי לצרף כמה מקומות ממכתביו הפּוֹלניים, למשל התיאור של “מקרה מעציב בנסיוני כעורך־דין”, הנמצא באחד ממכתביו אל הלנה רינגלהיים, בתקופה שהיתה ארוסתו; [ראה “כל כתבי פּרץ”, כרך י', במכתבים אל הכלה]).

מחברת המכילה את שיריו הפּוֹלניים, כתובה בכתב־ידו, נשתמרה במשפחה של ידידיו במשך כל ימי חייו, משה ופּאוּלינה אלטבּרג. “שירים בעלי תוכן שונה”, כתוב בפולנית בראש המחברת הפולנית, בעמוד הראשון. ולמטה רשום: גראבּוב, 1874.

בדיוּק אֵימתי התחיל פּרץ כותב פּוֹלנית קשה לקבוע, אבל דבר אחד ברור: הוא התחיל לכתוב פּוֹלנית כבר לאחר שניסה לא פעם לחבּר חרוזים ביידיש ובעברית. מבחינה כרונולוגית טהורה כדאי היה איפוא להתחיל את הסקירה בשיריו הראשונים ביידיש ובעברית, ולא בפּוֹלנית. בשעה שהתחיל לכתוב שירים פּוֹלניים שוב לא היה נער. לפי א. וייניג, חוקר־הספרות הצעיר שחקר ובדק את שיריו של פּרץ בפּוֹלנית ובחלקם גם פירסם אותם (נהרג בווילנה על קידוש־השם) – חיבּר פּרץ את כולם כבר לאחר שנשׂא לאשה את שרה ליכטנפלד, כלומר, לאחר השנה 1870, ואילו שירים עבריים ושירים ביידיש התחיל כותב עוד בשנות השישים. אף־על־פי כן אנו מתחילים את הסקירה בשירים הפּוֹלניים, משום שפּוֹלנית “השליך אחרי גווֹ – זה היה זר”, כפי שהעיד הוא עצמו על עצמו במכתב אל י. צינבּרג.

שיריו הפולניים לא היו אלא תקופה קצרה בתוֹלדות יצירתו הספרותית. תקופה קצרה – אבל לא מקרית. לפי א. וייניג כבר ניכּרת בחרוזיו הפּוֹלניים “תכנית מעובדת, שהיה בדעתו להגשים אותה ביצירתו… כמעט כל היסודות ביצירתו המאוחרת של פּרץ אנו מוצאים כאן בהתבּקעוּתן מקליפּתן, אם אפשר לומר כך”.

אנו מוצאים כאן: א) את הפתגמיוּת של פּרץ; ב) את הנעימה ההיינאית, את “האירוניה הרומאנטית” של היינה, המיזוג של רגשניות ולעגנוּת, של המתוק והמר גם יחד; ג) את הנושׂאים הסוציאליים ואת ההארה ה"קיצונית" שלהם; ד) את פעולתו של הפּוֹזיטיביזם הפּוֹלני; ה) הנטיה אל הסיפּוּריוּת בכלל ואל המשל בפרט; ו) יסודות של הומור ובייחוד של סאטירה; וז) מוֹטיב האהבה, שבספרות ישראל באותם הימים היה כמעט חדש.

כל זה, כמובן, עדיין אינו “כמעט כל היסודות ביצירתו המאוחרת של פּרץ”, אבל גרעינים מאישיותו היוצרת של פּרץ טמוּנים בלי ספק בשירי־הנעורים שלו בפּוֹלנית. אולם שיריו הפּוֹלניים חשובים בעיקר משום כך, שמורגש בהם מאוד “צפצוף ההפקר” שמזכיר פּרץ בפרק האחרון של זכרונותיו –הצפצוף שיישמע בהרבה מכתביו", התקוה שדעכה וכבתה, הנקמה של המלעיג לעצמו ולאחרים, המתחרה אצלו לעתים קרובות כל־כך בהתפעלות ובהתלהבות.

בשיר הנקרא “אלוּל”, ניכּר איך שלהבת האמונה והחזון נאבקת לפרוץ מתחת לערימת האפר הקריר של הלעג המשׂכילי… וזה תוכן השיר, בתרגום פרוזאי: “נתכנסו יהודונים בבית־כנסת מלוּכלך ואכוּל־עש. רעש ובכיה והתייפּחוּת נשמעים. מחנק וחום, קשה הנשימה. פּתאום – לאחר קול דפיקה, – דממה, עצירת הנשימה, נשמע קול שופר חזק. האם נתן הרב הזקן אות למלחמה? אולי חושבים היהודונים על פּלשתּינה שלהם? לא, זהו הקול־קורא של חודש אלוּל. אל תחשוש, בתום חודש אלוּל קול־השופר ייאלם. עוד זוחלת התוֹלעת, לשוא היא מתפלת עוד, דורכות עליה רגלים מפוּרזלוֹת פרסות־ברזל… אבל הברזל יתפורר, ואותה שעה יקום מעפר הענק המכושף – התולעת המסכנה! במטה־הקסמים תגע בה החירוּת, במטה־הקסמים שלה תנתק את כבלי־הכּשף, התולעת תהפוך לאדם חזק ואדיר, אבל שקט ושלו, אדם המתעב את המלחמה, אם כי אינו מתיירא מפניה. הוא יקום ויחבּק את אחיו האדם מרוגש עד דמעות… את האח, שלפני עידן ועידנים החביא בכשפיו השחורים את אחיו־הענק בדמותה של תוֹלעת. הוא יקום ויסלח, ויקרא קול גדול: תחי האנושות! אך עתה – עוד מוקדם מדי… התולעת עודה תוֹלעת. עכשיו הודיע הרב, העטוּף בטלית, את ההודעה הפשוטה בדבר התענית הקרובה”.

כשנעיין יפה בשיר הזה, השיר היחיד על נושׂא יהודי הנמצא במחברת הפּוֹלנית, נראה מיד את המאבק שבין שתי הנשמות, שהתרוצצו בימים ההם בחזהו של פּרץ: הנשמה המשכּילית־הכולעוֹלמית והנשמה ה"מצוּמקת" וה"נוֹבלת" של הרומאנטיקוֹן היהודי. מצד אחד היהודים בשיר הזה הם “יהודונים”, בית הכנסת “מלוכלך ואכול־עש”, והעם היהודי הוא.. תולעת; ומצד שני “התולעת המסכנה” היא “ענק מכושף” המצפה ל"חירות" שתגע בו ב"מטה־הקסמים" שלה ו"תנתק את כבלי הכּשף" ותוציא מפיו של “האדם האדיר” את הקריאה: “תחי האנושות!” והיא תעורר אותו לחבּק את אחיו (הבּלתי־יהודי) ויסלח לו על כך, שהוא “החביא בכשפיו השחורים את אחיו־הענק בדמותה של תולעת…” כלומר: מצד אחד בוז משכּילי אל היהודי של היום (תולעת! הד קרוב מן “הכלב עם מחשבות כלביות” שב"שבת המלכה" של היינה); ומצד שני אמונה רומאנטית בעתיד, שעה שמטה־הקסמים של החירוּת יוציא בקסמיו ויגאל מתוך “דמות־התולעת” של היהודי את ענק־העתיד (בלשונו של היינה – את בן־המלך). בפּרץ עצמו, כפי שאנו רואים, היתה אז “התרוצצות” בין “דמות־התולעת” ובין דמותו של הענק המכושף.

אילו ניתק פּרץ משרשו החזק ונעשׂה משורר פּוֹלני ממדרגה שלישית, ודאי שהיה לו קשה להתגבּר על “התולעת המסכנה” שהתיישבה בנפשו ולגרש את “חטיבת ההפקר” שהתפשטה בּתוכו. אך הוא נפרד עד מהרה מן הלשון הזאת, ומן הסביבה הרוחנית הזאת, שהיו זרות לו, וה"ענק המכושף" התחיל לאט־לאט משתחרר מדמוּת־התולעת. בעוד שנים־מועטות כבר היה מסוגל לשוֹרר בשירו העברי “לי אומרים” על הניצחון הגדול שנחל על עצמו – על תולעת הספק והכפירה, שבשנות המעבר, שנות “ההפקר” עינתה כל־כך את נפשו:

הוא מגרש מעל עצמו את הספיקות, את העצבות, את האימה שבאה לו מן ה"הפקר" ומן הכפירה. לבּו, שנפל בו מן היאוש, שמר בחדרי־חדרים את האור, את האמונה מימי ילדותו. וכשכתב, באותן השנים עצמן, עברית או יידיש, הרי במאבק בין הפחד מפני החיים ובין האמון אל החיים ניצח תכופות יותר ויותר האמוּן אל החיים, האמונה באדם והמאבק למענו.

ועוד דבר: אחד מן הטעמים, שבגללם התחיל לכתוב פֹוֹלנית, היה אולי רצונו (המוּדע או הבלתי־מוּדע) להיות נקרא על־ידי היהודים בעלי־ההשׂכלה, הנתונים בחוג־ההשפעה של התרבות הפּוֹלנית, וכשעזב את הפּוֹלנית היתה בו בודאי ההרגשה שגבר על היצר־הרע הזה שבקרבו ודבק בשלימות באיש־העם היהודי. עתה נתבונן בשירי־הנעורים שכתב פּרץ בשביל איש־העם הפשוּט – ביידיש ובעברית.

*

נסקור תחילה את שיריו הראשונים בעברית. לא משום שאנו בטוחים בכך, כי את נסיונותיו הראשונים לכתוב בחרוזים עשׂה בעברית ולא ביידיש. אין אנו בטוחים כלל שכך הדבר. מה שנוגע לשיריו הראשונים־הראשונים קשה מאוד לקבוע באיזו לשון כתב אותם. יש ראיות וסימנים לכאן ולכאן. ואם אנחנו פותחים בסקירת השירים העבריים, הרי הטעם לכך הוא פּסיכולוגי ותולדתי־ספרותי יותר מכרוֹנוֹלוֹגי. מבחינה פסיכולוגית ותולדתית־ספרותית פּרץ העברי קודם לפּרץ ביידיש. כבר משום כך בלבד, שיצירותיו העבריות התחילו מתפרסמות שלוש־עשרה שנה תמימות לפני יצירותיו ביידיש, וזמן רב לא היה קהל־הקוראים שמעֵבר לתחומה של זאמוֹשץ יודע כלל, כי פּרץ כותב גם יידיש.

הוא עצמו, כנראה, חלם בשנים הראשונות להיות לא סופר ביידיש אלא סופר עברי. אפילו במאוחר מאוד, בשנת 1901, כשהיה כבר סופר־יידיש נודע, הוּחגה מחצית־היובל ליצירתו משום שעברו 25 שנה מאז פירסם את שירו העברי “לי אומרים”, שהיה מוחזק אצלו שירו הראשון. גם מאמרי־הביקורת הראשונים על פּרץ הופיעו מיד לאחר שהתחיל מפרסם את שיריו העבריים – זמן רב קודם שנודע, שהוא כותב גם יידיש.

אמנם, לפי נחום סוֹקוֹלוֹב – והוא הכיר יפה את חבר־נעוריו פּרץ, גם מבחינה אישית וגם מבחינה ספרותית – לא היה פּרץ מסוגל להיות בעברית מה שנעשׂה ביידיש אף־על־פי כן עובדה היא, שעשׂה פּרץ לא מעט גם למען הספרות העברית.

הרבע האחרון של המאה הי"ט היה בתולדות הספרות העברית, כידוע, זמן של אי־מנוחה, של חיפושׂים והישׂגים, זמן של “סתירה ובניין, זיקנה ועלומים” כהגדרתו של ח. נ ביאליק. ופּרץ נתן יד גם לסתירה וגם לבניין, הוא היה גם “זקן” ורווי־מסורת, גם “צעיר” ומחדש, וצעיר יותר מזקן. ובדומה לכמה סופרים עבריים, שבאו לפניו ולאחריו (אורי קוֹבנר, מ. ל. ליליינבּלוּם, דוד פרישמן, מ. י. ברדיטשבסקי, י. ח. ברנר), היה גם בו רצון לוהט לבוא אל הקורא לא במטרה “לשעשע אותו, לעזור לו להירדם”, אלא להפך, במטרה “לעורר בו אי־מנוחה, להעיר את מחשבותיו ולא להניח לו לישון” (בהקדמה של פרץ ל"החץ").

יצירות־הנעורים שלו בעברית היו שירים. בצורת ספר יצאו שלוש פעמים בחייו, ובמהדורה מלאה יותר – לאחר מותו. בחייו יצאו בצורת ספר: א) “סיפּורים בשיר ושירים שונים” מאת שני בעלי אסוּפוֹת (השני היה חותנו־לשעבר, גבריאל יהודה ליכטנפלד), וארשה, 1876–1877; ב) “העוּגב, שירי אהבה”, וארשה 1894; וג) השירים בהוצאת “תושיה”: “כתבים” (תמונות, ציורים, סיפּורים ושירים) בעשׂרה חלקים, עם הקדמה מאת ד"ר יוסף קלויזנר, וארשה, 1899–1901. אחרי מותו נאספו השירים במהדורה בת אחד־עשׂר הכרכים של “מוריה” (“דביר”), היא המהדורה שהתחיל פּרץ מכין כמה שנים לפני מותו. הוא הספיק להכין רק חלק מן הכרך הראשון (“מפי העם”). כמעט כל המהדורה נערכה על־ידי הוצאת־הספרים “מוריה”, כלומר, בידי ח. נ. ביאליק וי. ח. רבניצקי. השירים נכנסו בכּרך השני של המהדורה הזאת (הוצאת “דביר” ו"אחיאסף", ברלין, 1904); ד) ב"כל כתבי י. ל. פּרץ, העבריים והמתורגמים מיידיש, המהדורה השלימה הראשונה" שהתחילה מופיעה בהוצאת “דביר”, תל־אביב, תש"י, בעריכתו של ש. מלצר, שהוא גם המתרגם של אותן יצירות שלא תורגמו עדיין לעברית.⁶

המערכת של מהדורת־"מוריה" הכניסה מיצירותיו הפיוטיות הראשונות של פּרץ בעברית (שלפי דעתה יש בהן מגמה מסוימת, משכּילית או לאומית ארבע דוגמאות בלבד. הדוגמה הראשונה היא “לי אומרים”, השיר שפורסם בפעם הראשונה ב"השחר" בשנת 1876, חוברת 10.

האם באמת היה זה השיר העברי הראשון שפירסם פּרץ? בעל־אבטוֹריטה לא מוּעטה – פּרץ עצמו, השיב: כן. “הדבר הראשון היה שיר עברי ב’השחר' (‘לי אומרים’)”. כך הודיע במכתבו אל י. צינבּרג, בשנת 1911. פּרץ שכח (ואולי היתה זאת שיכחה “פרוידיאנית”), כי באותו “השחר” עצמו, ובאותה שנה עצמה, 1876 – הדפיס כמה חדשים מוקדים יותר (בחוברת 4) שיר בשם “חלוקת החכמות”, וכי מוקדם עוד יותר, בשנת 1875, בחוברת 10, נדפס שם שיר שלו בשם “השותפות”. יתר על כן, שני השירים הללו, שהוא שכח אותם, נדפסו דוקא בדרך “חוקית וכשרה,” ואילו “לי אומרים”, השיר שראה אותו פּרץ כשירו הראשון וכראשיתו בעברית – נדפס לא בתוך הטכּסט, אלא בחלק המודעות ופּרץ שילם ל"השחר" בעד הדפסת השיר כמו בעד מודעה. (האם היה הדבר כך, משום שלא הסכים סמולנסקין להיות אחראי לנעימתו של השיר, שהיתה “קיצונית” ביותר, וכמעט “מהפּכנית”? הרי הדפיס בכתב־העת שלו שיריו של ד"ר קאמינר ברוח הסוציאליזם. מתקבל יותר על הדעת, שהשיר נדפס בתורת מודעה משוּם שמערכת “השחר” הכניסה שינויים בשיריו הקודמים של פּרץ, והיה טוב בעיניו לשלם בעד “לי אומרים” כמו בעד מודעה, ובלבד שיבטח עצמו מפני האפשרות שייעשׂה העורך שותף ליצירתו… פ. סמולנסקין בעל־"השחר" הודיע לא פעם, כי “מי שיש את נפשו להדפיס ב’השחר' כל דבר לתועלת עצמו, או שירים ומאמרים, שבגלל טעם מן הטעמים אין אני יכול לכלול אותם ב’השחר' – יכול הוא להדפיס בהתוספת במחיר 3 פלוֹר או 2 רובּל העמוד, – ואין אני אחראי לתוספת”… פּרץ שילם איפוא בעד שירו – והדפיס אותו כמות שהוא, במחלקה שהעורך לא היה אחראי לה.) השירים הקודמים לא מצאו אחר־כך חן בעיניו של פּרץ, ולפיכך התעלם מהם והודיע כי ההתחלה של יצירתו העברית היתה השיר “לי אומרים”. זאת היא השערה המתקבלת על הדעת. בתקופה מאוחרת יותר הביט פּרץ בביטול גמור גם על השירים הפּוֹלניים, שכתב בשנות השבעים, ולא רצה להכיר בם. הוא מספּר, כי לא זו בלבד שלא הדפיסם, אלא גם לא שמר אותם בכתב, היד, גם “שׂרף” אותם, ואילו לאמיתו של דבר, כפי שכבר הזכרנו, שמר הוא עצמו, או מסר לידידים לשמירה בכתב־יד (או בהעתקות) את השירים ההם, או לפחות חלק מהם. משום מה, אם כן, כתב עליהם במכתבו לצינבּרג אחרת? לפרטים כרונולוגיים, ביבליוגראפיים ואחרים, הנוגעים ליצירתו הספרותית – לא ייחס חשיבות, וממילא לא דאג לדיוקם. אך מי שחוקר את יצירתו של פּרץ מעניינים אותו כל הפרטים והתאריכים ה"יבשים" עד מאוד, כשם שחשובה בשבילו העובדה הפסיכולוגית שהמשורר עצמו לא החשיב אותם. משום כך ראוי להזכיר, כי באותה שנה עצמה, 1875, כשפּירסם “השחר” את שירו של פרץ “השותפות”, נדפס שיר אחר שלו. משל בשם “התנשמת והירח”, בסופו של ספר־ויכּוח של חותנו גבריאל יהודה ליכטנפלד בשם “תוספת להערבון” (וארשה, 1875). “כדי שלא להוציא את הנייר חלק, כמנהג המחברים”, כתב שלא בנימוסיות יתירה המתימטיקאי החריף והפולמסן החריף לא־פחות, “אביא פה שיר אחד, אשר חיבר צעיר־לימים מהרילפּר מזאמ' [מורנו הרב ר' יצחק לייבּוש פּרץ מזאמוֹשץ]”.

מאותה שנה עצמה, אם לא משנה קודמת, נשתמרו כתבי־יד של שני שירים עבריים אחרים של פּרץ: הם נמצאו בתוך אוסף השירים הפּוֹלניים, שנזכר קודם. אחד מהם הוא “ליום ההולדת של מרת…”, שכבר נזכר לפני־כן, וראינו שם, שכבר נשמעת בו הנעימה ההיינאית, זו העולה ומצטלצלת אחרי־כן תכופות כל־כך בשירים שב"העוגב" שלו.

לפי שמספר ד"ר ו. גליבּטר, ידיד־נעוריו של פּרץ, התחיל פּרץ כותב שירים עבריים בעודו נער בן י"ד שנה, כלומר, בשנת 1866 בערך. כמעט אותו זמן, או שנה לאחר מכן, התחיל כותב שירים ביידיש (ואחר־כך גם בפּוֹלנית). אבל – התחיל כותב בלבד, ולא מדפיס. להדפיס שירים ביידיש התחיל אך בשנת 1888; וגם בספרות העברית, שבה נתגלה הרבה יותר מוקדם מביהודית, הדפיס את שיריו הראשונים, כפי שראינו, כמעט עשׂר שנים לאחר שהתחיל מלמד את עטו ומחשבתו לכתוב בחרוזים. כלומר, הוא לא רצה להופיע לפני קהל־הקוראים בדברים שאינם בשלים. הוא המתין, עד שיתבּגר פחות או יותר. משום כך אין פלא, שכמו בשירים הראשונים שהדפיס ביידיש, כן גם בצעדים הספרותיים הראשונים שצעד בעברית, מורגש ביטחון מסוּיים. אף מורגש בהם משהו מרוחו של פּרץ שלאחר־כך… פשוט מאוד: בזמן שכתב, ואחר־כך פירסם (ובינתים בודאי תיקן הרבה) את החרוזים האלה, שוב לא היה נער. בשנת 1874, כשכתב את “התנשמת והירח”, השיר שבו הופיע בעוד שנה בספרו העברי, כבר היה בן עשׂרים ושתים. אך אין להתפלא על־כך, שנמצאים סימנים של בגרות גם ביצירות שלו משנים קודמות. אין להתעלם מן הדבר הנקרא בגרוּת רוחנית. פּרץ, ככל עילוּי, התפתח מהרה מאוד ומוקדם מאוד הדבר מתברר ממכתבו האבטוֹביוגראפי שאל י. צינבּרג וגם מזכרונותיו, שלא נגמרו לצערנו. במכתבו אל צינבּרג כתב ב־3 בדצמבר 1911: “בימי הילדות פעלו עלי ש”ס ופוסקים, ‘חובות הלבבות’, ‘מורה נבוכים’, רלב"ג וכיוצא באלה. קצת יותר מאוחר התחלתי לומד עברית: אדם הכהן והמאוחרים יותר… אחר־כך – תנ"ך! לאחר ה’מורה נבוכים' וספרים אחרים הגיע זמנם של ספרי־קבּלה. בית־מדרש גדול יש אצלנו, ארונות גדולים מלאים ספרים, ואגב גישוש וחיפּושׂ הגענו אל הארון שהיה תפוס ספרי קבלה, ולמדנו, לאמיתו של דבר, קראנו…" זה בלימודים יהודיים; בנוגע ללימודים כלליים, הריהו לומד לקרוא, בעודו צעיר ביותר, פּוֹלנית, רוסית וגרמנית, וגם מעט צרפתית. הוא קורא כמעט ספריה שלימה… ואין בכך כלום, שהוא קרא אותה בלי סדר, ואין בכך כלום, שידיעותיו, כפי שמספר נחום סוֹקוֹלוֹב, לא היו גדולות, ובדקדוק הלשון היה חלש… בתפיסתו הנפלאה תפס מכל ספרי־הקודש וספרי־החול מה שהיה דרוש להפראת רוחו. אם לא למד לימוד שיטתי, היו לו כנגד זה עניין רב־פנים ורצון עז לדעת, ורגישות עצומה של הנפש, ושני אלה הספיקו לו, כי אותו המועט שלמד וקרא יעוררו את רוחו, וכי כבר ביצירותיו הראשונות שלו תהא מורגשת הבשׂוֹרה והראשית של פּרץ המבוגר, הגדול.

מה היתה ההתחלה הזאת? הבה נפרט את הדברים בסדר הדפסתם; לאחר “התנשמת והירח”, שירו הראשון, פירסם בשנות השבעים את השירים האלה: “השותפות” (“השחר”, 1875, חוב' 10); “חלוקת החכמות” (שם, 1876, חוב' 4); “לי אומרים” (שם, 1876, חוב' 10); “נגניאל” (“הבוקר אור”, 1876, חוב 1 ו־2); “'קידוּש השם” (שם, תרל"ז, טבת שבט); ויחד עם חוֹתנו־לשעבר גבריאל יהודה ליכטנפלד – סיפּורים בשיר ושירים שונים, מאת שני בעלי אסוּפּוֹת" (וארשה, 1877)⁷. מן הספר הזה יש לברור את הדברים, שהעיד עליהם פּרץ עצמו, שהוא כתבם; והם: “חיי משורר עברי”, פּואימה בעשרה פרקים, התופסים כמעט שני שלישים מן הקובץ הקטן; “חנה”, סיפּור בחרוזים; ועוד כמה שירים, החתומים בפירוש “י. ל. פ.” – הכונה לסיפּורים הקצרים בחרוזים “בית שומם” ו"העצל". [בסוף “חיי משורר עברי” חתום “פּלאי גל – יל”פּ", כלומר, גבריאל ליכטנפלד – י. ל. פּרץ; אבל לפי מכתב עברי של פּרץ אל שלום־עליכם, משנת 1888 הרי “חנה”, “חיי משורר עברי” ועוד כמה שירים קטנים הם פרי־עטו שלו. אם כן, מה טיבם של ראשי־התיבות של ליכטנפלד כאן? ודאי ערך את שיריו של פּרץ הצעיר. ואם כי לא קל עכשיו לגלות, אֵילו שורות נכתבו בידי פּרץ עצמו ואילו הוסיף לו ליכטנפלד, אפשר לומר בודאות גמורה, שבשלימותם הרי השירים הנזכרים הם יצירות־נעורים של פּרץ עצמו].

השיר “השוּתפות” יש בו כמה סימנים מובהקים מסימני־ההיכּר של פּרץ. ראשית, הוא סיפּוריי; שנית, הוא דומה למשל; ושלישית, יש בו היסוד של סאטירה וסארקאזם. נושא הסאטירה הוא רבּי חסידיי, או סתם “קדוֹש”. הוא מבטיח להפסיק את המגיפה שפרצה בצאן, בתנאי שיינתנוּ לו מחצית הכבשׂים והבקר. המגיפה לא פסקה, ובהמה דקה או גסה אחת לא נותרה בחיים. הקדוש אינו מתפעל מזה. הוא יתנקם, אומר הוא, בשׂטן המשחית; בינתים תובע הוא, כשותף, מחצית מן העורות שנשארו. זה יותר מבדיחה שעשועית, יותר ממשל אמיתי, אף־על־פי־כן יש בו יסוד של סיפּוריוּת סאטירית.

פּרץ צדק אולי, שראה את “לי אומרים” כשירו הראשון. זה שירו הלירי הראשון. הוא לירי, לירי עד מאוד, וזהו החידוש הגדול של השיר הזה. אל הפּאתוס הסוציאלי־המוסרי, שמילא כמעט את כל השירה של תקופת ההשׂכלה, נוסף פּאתוֹס ממין חדש – אינדיבידואלי־לירי. אפילו היסוד הסוציאלי־הטהור – “לי אומרים” הרי הוא ביסודו שיר סוציאלי – חדל מלהיות דבר מופשט־כללי ונעשה חויה אישית של המשורר, חטיבה של נסיון נפשי לוהט. “לי אומרים”, מפחידים אותי, מייראים עלי, “אך לבי לו זרה כל אימה”… “מאמין אנוכי באמונה שלימה”… האני הנסער של המשורר ומאבקו הפנימי נתגלה בתוך הטפת־המוסר בנוסח ההשׂכלה.

לגבי פּרץ, שהתגבר על המשבּר הפנימי שלו, היה ניצחון האמונה על היאוש קודם־כל ניצחון אישי, ניצחון על דכדוך נפשו הוא. וזה היה גם הישׂג לשירה העברית של שנות השבעים: הוכנסו בה הרעננות והפרפורים שב"אני" של המשורר, כמו שעשׂר שנים לאחר־מכן הביא פּרץ תרומה דומה לזו וגדולה מזו לשירה ביידיש: הוא השמיע בה את קולו של היחיד.

הסיפּוּריוּת והסאטירה הן תכונות, הנמצאות גם אצל משוררים עברים אחרים מתקופת־ההשׂכלה, ובייחוד אצל הגדול שבהם, י. ל. גורדון. אולם אצל פּרץ זה יותר מחוּליה, המקשרת אותו עם הספרות העברית של אותה תקופה. זהו רמז להתמסרותו הגמורה־כמעט של פּרץ, בימים הבאים, לאמנות הסיפּור, רמז למעבר שלו משירים סיפּוריים לסיפּורים בפּרוֹזה. פּרץ היה בלי ספק גם משורר לירי וגם אמן לספּר מעשׂיות; אך כנגד התקופות המאוחרות, הבוגרות־יותר, של יצירתו הספרותית, שבהן הספּיג את הליריזים שלו בתוך הסיפּורים, בתקופה הראשונה, תקופת הנעורים, נתן לסיפּוּריוּת שלו להשתלט על שיריו.

בשנת 1877 פירסם פּרץ ב"הבוקר אור" (עמ' 173–177 את הפואימה “קידוש השם”, היכולה להיחשב כסיפור ראשון מן הסידרה “מפי־העם” (“פאלקסטימלעכע געשיכטען” ביידיש), אם כי הוא כתוב בחרוזים. פּרץ הריאליסטן כבר הרגיש בנפשו את פּרץ הרוֹמנטיקן המתעורר. פּרץ הלוחם הושיט יד אל פּרץ החולם, וציוה לו לספּר בחרוזים סיפּור של קידוש־השם, אגדה מימי הגזירה של ת"ח ות"ט.

בשביל להתנצל בפני עצמו, שהוא עוזב כביכול את “דרכי החיים”, את העיסוק בנושׂאים ריאליסטיים, הריהו מודיע בהערה, כי שירו “נוסד על מעשׂה שהיה וקרה באמת בכ' בסיון לשנת ת”ח…" הקוֹזאקים של חמילנציקי מנהר הדוֹן כבשו עיר, שהיתה בה קהילה יהודית: “העיר נבקעה. ישתקשקו בשוקים. / פראי דוֹן יתרוצצו כברקים. / לפניהם הולך קטב, לרגלם תבערה, / בכל בתי העיר אחזה קל מהרה, / ותהי ללפּיד־אש בוער על נחל דם”. כך מתחילה הפּוֹאימה, ונדמה לי, כי זוהי התחלה יפה מאוד, ציורית מאוד, ואל נא נשכח, כי זהו שיר שנכתב לפני כשמונים שנה! מלבד יל"ג, שבפּוֹאימה שלו “במצולות ים” סיפּר אפּיזוֹדה הדומה לסיפּור־המעשה שב"קידוש השם" של פּרץ, לא קל היה אותו זמן למצוא משורר עברי, שיתן לנו שוּרה עברית מרוכּזת כל־כך ותמונה חיה כל־כך כמו “לפּיד־אש בוער על נחל דם”, או אוֹנוֹמאטופּיוֹת חיות כמו אלה הנשמעות “משתקשקשות” ו"מתרוצצות כברקים" בשתי השורות הראשונות.⁸

“קידוש השם” נדפס, כאמור, בשנת 1877, ובאותה שנה עצמה פורסמה בספרון “סיפּורים בשיר ושירים שונים” הפּוֹאימה “חיי משורר עברי”, שיש בה בלי ספק יסודות אבטוביוגראפיים. יעקב, הגיבור של “חיי משורר עברי”, משקף בתוכו את צערו ויסוריו של פּרץ עצמו בזמן שכתב את הפּואימה הזאת, – חוסר־ההצלחה שלו בעסקים, חוסר־האהבה אל האשה, שהוריו השׂיאוּה לו לפני כמה שנים.

יעקב “המשורר” נודע לו, כפי שנודע לרבים מבחורי ישראל הממוּשׂכלים באותם ימים תמימים, כי החיים היהודיים מלאים “חשכה”, “אמוּנוֹת תפלות” וצביעות (“ניתּן הסכל במרומים, ישר הבּער, והחכמה תרד פלאים, תדּוכּא בשער”) והוא קורא במר־לבו, כמו שקראו עשרות גיבורים מתקופת ההשׂכלה: “מר לך, בת עמי! / הה, אפסה שלותי, לא אדע מנוח! / אש עצור בעצמותי, ולא אעצור עוד כוח, / לא אדוֹם, לא אוכל, לאפּי אין ארוכה, / נבוכו עשתוֹנוֹתי, ידריכוני מנוחה, / חזיוֹני לא ירפּוּני, יסערו, יהמיו, / כל נגעי בת עמי לנגע אחד היו, / ויקננו בלבּי, כרקב יאכלוני, / בּילו עצמותי, אכלוני, הממוני… / אין אונים, אין כוח, אין מוח ולשד, / עץ יבש אנוכי, ועוד בתגרת יד / כוח כבּיר יאכפּני, בחוּבּי רצוֹא ושוֹב: / “כתוב!” יקרא: “אך כתוב, אך כתוב!” / שלח קרן אור לעינים לא אוֹרוּ, / זרה פצעי עמך לא חוּבּשו, לא זוֹרוּ, / שפוך את כל לבך… על גליון ולוח / שפוך!…”

סיגנונם של החרוזים הסוערים הוא מליצי־נשׂגב, אף־על־פי כן הם הרבה יותר מחטיבה של רגשנוּת תּמימה־התפּעלוּתית של משכיל צעיר. מורגש בהם רגש חי עמוק, בוקעת מהם אנחה השוברת חצי־הגוף, צעקה, צעקת־כאב שפרצה מלבו של פּרץ עצמו. הוא היה עוד צעיר, לא יותר מבן עשׂרים ושתים; בלב בערה להבה (“אש עצור בעצמותי”), הראש העילוּיי היה מלא רעיונות, שאלות וספיקות על “אלוהים והעולם”, דמיונו היה לוהט מרוב חזיונות וחלומות – והנה הוא כבר נשׂוּי כמה שנים אל אשה, שלא ראה אותה כלל עד לחתונה, אשה שנשארה גם אחר־כך זרה לו… הדבר היחיד שהיה בכוחו לתת לו סיפּוק נפשי מסויים, היה – לשפוך את נפשו על־גבי הנייר, “לכתוב, לכתוב!”

אך היש ערך לשיריו? ו"איך ישיר הציפּור, בכלוב הסגירוהו?" וכציפּוֹר המבקשת להימלט מן הכלוב, כן נמשך יעקב המשורר אל העולם הגדול, אל החופש, אל האור… והוא מתמלט – הוא מגיע לווארשה ומתיישב בה. בבירה הפֹוֹלנית מתמסר הצעיר להשתלמות עצמית, והשירים שהוא כותב שם אינם בעיניו מסופּקים ומפוקפקים, “עצמות יבשות”, אלא יש “להם מוח ולשד”… והוא מאמין עתה בערכה של יצירתו הספרותית עד כדי כך, שהוא בא אל מו"ל, מדפּיס, להציע לו שיפרסם את שיריו. המדפיס מקבל אותו בקרירות, בקרירות יתירה, הוא מדבר על לבו שיימנע ממעשׂה־שטות כהדפסת ספר שירים; הוא אומר לו: “מי יקנה חרוזיך, רוח ואיוולת? / מי יקרא שיריך, היש בשיר תועלת?”

וגיבורה של הפואימה “חיי משוֹרר עברי”, משיב למדפיס: “תועלת? – כן! המשורר קרא: / שם דמעת־חמלה לעוני וצרה, / שם שבט מוסר לאנשי חו­­­ֹנף ורשע, / שם עצה לאומלל, לרוח נכאה ישע, / שם מעוֹרר לנרדם ומחבּק ידים!…”

הנה, כך ראה פּרץ הצעיר את תפקידה של השירה.

העלילה שבפּוֹאימה ארוכה ומסובכת, וגם גיבוריה רבים. ובמקום מסויים יש לקורא הרושם, כי במקומו של יעקב המשורר בא גיבור אחר, הוא הגביר והחסיד דניאל, אביה של הנערה שׂרה, האוהבת את יעקב, ובמקומו של פּרץ המחבּר בא השותף השני של “שני בעלי האסוּפוֹת” – גבריאל יהודה ליכטנפלד… לא לחינם נראתה לפּרץ אחר־כך השותפות הזאת עם חותנו־לשעבר מוזרה ומשונה, והוא רצה לשכוח, וכנראה גם שכח, את שמו של קובץ השירים, שהוציאו שניהם יחד. פּרץ לא שמר לעצמו אפילו טוֹפס אחד מן הספרון הזה, ולא זכר אפילו באיזה שנה נדפס. במכתב אל שלום־עליכם, משנת 1888, נאמר: “אני אחד משני ‘בעלי האסופות’, אשר כתבו והדפיסו ספר שירים שונים. אין לי אף ספר אחד ואיני זוכר את השנה, כמדומה לי שנדפסו זה חמש־עשרה שנה”. ובמכתבו אל י. צינבּרג, משנת 1911, נאמר: “… ואחר־כך – ספר יחד עם ליכטנפלד, שהיה חותני, נדמה לי: ‘בעלי אסופות’, שכחתי איך הספר נקרא”. ועוד יותר מאוחר, בזכרונותיו, כתב על “ספר השירים” שהוציא יחד עם ליכטנפלד, שהוא “מעלה סומק בלחיי, כל פעם שאני נזכר בוֹ”.

אף־על־פי־כן היו בשירים האלה, כמו בשאר יצירות־הנעורים של פּרץ, כמה יסודות שהם אופיניים למשורר. ואפילו תכנית־ההשׂכּלה של יעקב המשורר אינה רחוקה הרבה, למעשה, מתכניתו של פּרץ עצמו בשנות השבעים ובחלקה גם בשנות התשעים.

אבל לא רק בנושׂאים, שהיו סוף־סוף משׂכיליים־כלליים, ניכרים שירים אלה כילדי־רוחו של פּרץ. גם אחדות מסגולות סיגנונו כבר מרוּמזוֹת בהם. למשל, נטיתו לריכּוז ולשימוש בניגודים; בעמוד 4 אנו קוראים: “אך מדוע העשיר כל היום נגוע? / הגם בלבוש־משי יפעם לב פצוע?” ובעמוד 7: “לא אדמו פניו, אך כמת חורוּ, / את עיניו השפּיל, ודמעות ניגרו”; ובעמוד 11: “נגע חי בלבבי, ועֵט מת בידי”.

בשורות רבות מורגש קצב־ההטפה הפּרצי, כוח־הנאום שלו, הפאתוס הלוחם והמוכיח. במקומות רבים, ובייחוד בהתחלה, נשמעת הנעימה הסיפּורית, שהיא אופיינית לחלק גדול משיריו של פּרץ. גם הספקנות המלוה את הסוף המוצלח של “חיי משורר עברי”, פּרצית היא: גם באושרו אין הוא בטוח, כי הוא הולך בדרך הנכונה. סיפּור־המעשׂה נגמר בנצחונו של אידיאל־ההשׂכלה: דניאל, החסיד, נעשה משׂכיל; שני הנאהבים, יעקב ושׂרה, אינם סובלים עוד רעב ועוֹני; ואף־על־פי כן … “הכי יעקב, באהבתו את אשתו שׂרה / אם גם בן־ילד ובת לא נעדרה, / וכסף בצלחתו – העודנו משוֹרר? / העוד כמאז את כינורו יעורר? / האם בני דניאל, כאשר חכמות למדו, / החכמה עם האמונה בקרבם התאחדו? / האם לא עמלו לריק ושנותם בבהלה? / זאת קורא נעים, לדעת בּל אוכלה…”

מטיף־ההשׂכּלה הרגיל לא פקפק בתוצאות של תכניתו. פּרץ הרשה לעצמו ספיקות. הוא היה אחד מתוך קבוצה קטנה מאוד של סופרי־השׂכלה, שהתירו לעצמם לבוא אל קהל־הקוראים עם ספיקות, ולא עם אמיתות בלבד; ועם שאלות, במקום תשובות.

אחר הוא “שיר־הסיפּור” – הפואימה “חנה” בשבעה פרקים בלתי־שווים. רקמת הסיפור הזה היא פשטנית ורגשנית עוד יותר מן הרקמה של “חיי משורר עברי”, ואף־על־פי־כן היא יצירה פיוטית מוצלחת הרבה יותר מן הקודמת, ובלי ספק הדבר הטוב ביותר ב"סיפּורים בשיר ושירים שונים".

סיפּור־המעשה בּנוי הרבה יותר טוב מזה של “חיי משורר עברי”, אינו נפסק באמצע ואינו מסתבך כמו ההוא; הוא עשׂוי יציקה אחת. זהו “מעשׂה נורא”, שהיה מתאים מאוד לרומן של שמ"ר. אולם יש בוֹ ליריוּת אמיתית, הספוגה בוֹ מראשיתו ועד סופו, ובהרבה מן השורות ניכר כבר החידוש שהכניס פּרץ בשירת דורו, הלשון הקצרה, הדרמאטית:

אוֹ:

או קטע זה מן המונולוג של הגיבּורה:

רק אצל יל"ג אפשר היה למצוא בשנות השבעים אגלי־שירה מזהירים כאלה. וכאלה יש רבים באותה פּוֹאימה, והם המכפרים על הסיפּור המילוֹדרמאטי המוגזם. אמנם, פּרץ עצמו “התבייש” בשנים שלאחר־מכן בשירים הללו, וכתב בזכרונותיו על “סיפורים בשיר ושירים שונים”, שהם מעלים סומק בפניו, כשהוא נזכר בהם, אבל כל זה בודאי רק משום רוח־המשכּילוּת הישנה ומשום ההתנגדות הקיצונית לחסידות, שהטביעו באותם שירים את חותם הזמן, חותם השיעמום. את הדברים הנ"ל על השירים הראשונים שלו כתב פּרץ בשנת 1913, שעה שהרומאנטיזם כבר טישטש בו את השׂרידים האחרונים של הסאטירה המשׂכילית. ואילו בשנות השמונים היה עוד רחוק מאוד מלבטל את שירי־הנעורים שלו, אם כי כבר היה יותר “לאומי” מ"משכּיל". במכתבו העברי אל שלום־עליכם (1880) דוקא התפאר בכך, שב"השחר" “היללו מאד את השירים. גורדון (מבקר “המגיד”) [צריך להיות ר”א ברוידס, ב"המגיד משנה"] הוציא גם־כן לאור משפט אשר היה לי לתפארת".

ד. פּרקליטוּת פרטית

אחרי ה"סיפּורים בשיר ושירים שונים", שנכתבו בסביבת 1874 ופורסמו בשנים 1876–1877, לא נראה פּרץ בספרות כמעט עשׂר שנים תמימות. כתוֹב כתב, אבל הדפּס לא הדפיס. ולאחר ההפסקה של עשׂור שנים, כשנתגלה בפעם השניה, “כבר היו מעטים מאוד בתוכנו, שזכרו עוד את שמו”, מספר נ. סוֹקוֹלוֹב; וש. ל. ציטרוֹן מספּר גם הוא: “שמו של פּרץ התחיל נשכח”, והוא מוסיף: ואינני יודע, אם נמצאו אז קוראים עבריים, שהדבר הזה ציער אותם". והנה, לפחות ארבעה קוראים עבריים, ודוקא קוראים שהיו גם סופרים, ודאי הצטערו על כך. הארבעה היו: נ. סוֹקוֹלוֹב הצעיר, ציטרוֹן עצמו (“לא שכחתי אותו, כותב הוא, וכל הזמן היה חקוק בזכרוני”), ושוב – לא פחותים מפּרץ סמולנסקין וראובן אשר ברוידס.

בשנת 1879, כמעט שלוש שנים לאחר שחדל שמו של פּרץ מלהיראות בספרות העברית, כתב סמולנסקין על “חיי משורר עברי”, כי זאת היא פּואימה שאין לה מה להתבייש בפני השירים הטובים והיפים ביותר שנכתבו בעברית בשנים האחרונות. ובלא פחות התפעלות כתב עליו ראובן אשר ברוידס; הוא הרחיק עד כדי כך, שהעמיד את פּרץ, בפרטים מסוימים, כמעט למעלה מיל"ג (“השחר”, 1879, חוב' ח', עמ' 14). נמצא, צעדיו הראשונים של פּרץ עשׂו רושם מסוים בספרות העברית. משום כך חמוּרה עוד יותר השאלה, מפני מה המתין המשורר הצעיר עד השנה 1886 בחידוש הפירסום של יצירותיו? מפני מה נעשׂה “נחבּא־אל־הכלים” ספרותי? מה גרם לנסיגתו מן הספרות העברית?

ארבעה דברים היו, שיכלו לגרום (ואין זו אלא השערה בלבד) להתאפּקותו הספרותית במשך עשׂר שנים: א) עזיבתו את וארשה, שבה בילה את השנים של “התגלוּתו” הראשונה (1875–1876) ושיבתו לזאמוֹשץ; ב) פרידתו מאשתו שׂרה ליכטנפלד (בשנת 1876) והכּרתו (בשנת 1877) את הלנה (נחמה) רינגלהיים; ג) עמידתו בבחינה לפרקליטוּת פרטית בשנת 1876 וכניסתו לעבודה מעשׂית במקצוע הזה בזאמוֹשץ; ולבסוף ד) העובדה שכל שלושת הדברים הנזכרים שׂמו קץ למצבו הכלכלי הבלתי־ברוּר והקשה ביותר, מצד אחד, ולמצב רוחו המדוכדך מן הצד השני.

כי שהייתו של פּרץ בווארשה השפיעה עליו לקשור קשרים בלתי־אמצעיים עם העתונות העברית ולהשתתף בה, אפשר לראות בעובדה הבאה: גם ב־1875, כשמופיע שמו של פּרץ בפעם הראשונה בספרו העברית, וגם ב־1886, כשחידש את התקשרותו, אתה, שהה בווארשה; בשנת 1875 (וגם 1876) היה תושב בה, בשנת 1886 בא לעיר־הבירה הפּולנית כאורח, אבל היו לו שם לא מעט פגישות ספרותיות. לצערנו, אין ידועים לנו כל הקשרים הספרותיים, שהיו לו בווארשה בשנים 1875–1876. אבל אחדים מהם ידועים לנו. בווארשה גר בימים ההם ה"שותף" שלו, חותנו הראשון גבריאל יהודה ליכטנפלד, ואין ספק שהיה פּרץ יוצא ונכנס אצלו. גם עם ראובן אשר ברוידס, מבקרו ומעריצו לאחר זמן, נפגש פּרץ ונתיידד בימים ההם. ברוידס היה גם, בלי ספק, המתווך בין פּרץ וכתב־העת של גוֹטלוּבּר “הבוקר אור”, שהתחיל מופיע בשנת 1876 וברוידס היה עורכו האחראי. הודות לו פירסם פרץ ב"הבוקר אור" את הפּואֹימוֹת “נגניאל” ו"קידוש השם".

אבל היו עוד אחרים, זקנים וצעירים, נציגים של העולם הספרותי־העברי, שהכניסו אותו אל ה"היכל" שלה, כפי שנהגו לומר בימים ההם. נזכיר רק את אליעזר יצחק שפּירא ואברהם צוּקרמאן, שחנויות־הספרים שלהם היו, כפי שמספר סוקולוב בספרו “אישים”, “מרכזים להשׂכּלה עברית”. צוקרמאן היה בא־כוח “השחר” של סמולנסקין בווארשה. סוֹקוֹלוֹב הצעיר אף הוא כבר היה פעיל בספרות, והוא היה נפגש עם פּרץ – בעיקר בגן הסאּכסי. שם אפשר היה לפגוש מזמן לזמן אישים ספרותיים נכבדים מן התקופה ההיא כמו משה אהרן שאצקס או א. ב. גוֹטלוֹבּר. הם לא היו וארשאיים, אבל הם היו אורחים תדירים בעירה של “הצפירה” ובתי־הדפוס העבריים הגדולים. פּרץ הכיר את כולם, נכנס עמהם בשׂיחוֹת ובוויכוחים, ובדרך זו נמשך אל תוך זרם החיים הספרותיים.

כמעט דבר זה עצמו אירע בשנת 1886, כשהתחיל בפעם השניה מפרסם את דבריו בעברית, והפעם בפּרוֹזה הוא ביקר בווארשה, במרכז הספרותי הגדל־והולך, ובא בפעם השניה במגע עם נציגיו, ושוב נעשׂה אחד מהם. כפי שמספּר ש. ל. ציטרוֹן, נפגש ב־1886 עם פּרץ תחילה במערכת השנתון “כנסת ישראל”, שבעריכת ש. פ. רבּינוֹביץ, ואחר־כך אצל שפ"ר זה בבית, ובאותו מעמד היה גם אברהם גוֹלדפאדן. וזו בוודאי לא היתה פגישתו הספרותית היחידה של פּרץ בווארשה. מן־הסתם ביקר גם אצל סוֹקוֹלוֹב. בוודאי זכר אותו עוד מן הביקורים הרועשים בגן הסאכּסי לפני עשׂור שנים. אגב, הוא ניהל אתו חליפת מכתבים. ובוודאי לא נמנע מלהיכנס לחנויות־הספרים של שפּירא וצוקרמאן. כמה הימים שהוא עשה בווארשה, לאחר שלא ביקר בה כעשׂר שנים, והטענות שהיה אנוס לשמוע מצדדים שונים על־כך שהוא מזניח את עטו ­– השפיעו עליו, שבשובו לזאמוֹשץ יחזור בחשק רב אל עבודתו הספרוּתית. כך כתב פּרץ עצמו אל ציטרון במכתב מן הימים ההם, אף ביקש ממנו להודיע לו על כל תופעה ספרותית חדשה בווארשה. לפי בקשתו – מספר הלאה ש. ל. ציטרוֹן – החתמתי אותו על “היום” של קאנטוֹר. לא ארכו הימים, ובמדור הפליטון של “היום” נדפס סיפּור חסידי נהדר של פּרץ בשם “הקדוש”. וכן מספר ציטרון, כי פּרץ התאונן לפניו מאוֹד בימים ההם על בדידותו הרוחנית בזאמוֹשץ, על ריחוקו מספרות ומסופרים, ועל כך שאין לו עם מי להחליף דברים, ו"אילו היה מי שיעוררו ויעודדו, היה כותב הרבה יותר", וכו'. כאיש הנכנע למצבי־רוח, היה פּרץ זקוק תמיד לסביבה מעוררת ומעודדת. לאחר השנים 1875–1876, כשחזר לזאמוֹשץ והתיישב שם, לא היה מי שיעוררו להשתתף בפעולות בספרות ובעתונות. וקרוב לוודאי, כי זו היתה אחת הסיבות, שגרמה לכך שישתתק מבחינה ספרותית לעשׂר שנים תמימות.

אך זו בלי ספק לא היתה הסיבּה היחידה. פעל גם מצב־רוחו הרע, שהיה תוצאה מן המצב החמרי הקשה ומן המשבּר הנפשי שלו. יחד עם אשתו שׂרה ליכטנפלד היה “מפרפר, כשני דגים ברשת אחת”, כלשונו, ונוסף לכך היה חסר פרנסה קבועה ובטוחה, ולעתים קרובות היה ממוּרמר, ובנפשו פנימה התפשטה תכוּפות חטיבת ה"הפקר", זו שהוא מזכיר אותה בזכרונותיו. חוסר־ביטחון, אי־מנוחה וספיקות מרים עינו את נפשו, ותכופות הרגיש עצמו מוּשפּל, מדוכדך – והוא ביקש לעצמו אחיזה, משען נפשי, בספרוּת. והרי מוכן היה אפילו לשלם למו"ל של “השחר” בעד המקום ב"הוספה" של כתב־העת ובלבד שיוכל להדפיס שם את “לי אומרים” – שיר שבו ניסה לעודד את עצמו ולחזק את רוחו. בדומה לסופרים רבים אחרים, חיפשׂ ביצירתו הספרותית לא רק הבעה־לעצמו, אלא גם כבוד־לעצמו, – את הכבוד העצמי, שהחיים נמנעו מלתת לו בשנים ההן.

בשנת 1876 בערך מתחיל הכול משתנה. הוא משתחרר שיחרור גמור מן האשה, שהוא והיא לא היו זוג מתאים. הוא מכיר, באוגוסט 1877, בעיירה לנטשנה, בחנות־יינות, את בתו של סוחר־היינות הלנה רינגלהיים. “דקת־גזרה, פּוֹרטת על הפּסנתר ומדבּרת פּוֹלנית, והיא מצאה מאוד חן בעיניו,” – מספרת רוֹזה לאכּס־פּרץ בספרה. הוא מתאהב בה, וב־14 בפברואר 1778 הוא נוֹשׂא אותה לאשה, ונעשׂה – לפחות לזמן מסוים – אדם חדש לגמרי. (לפי שמספּר זלמן רייזן, היתה הלנה בזמן חתונתה פחות מבת עשׂרים. אביה, דוד רינגלהיים, מוצאו היה מגליציה. הוא היה סוחר־יערות את מסחר־היין בלנטשנה ניהלה אשתו שׂרה הניגספלד. הלנה למדה פּוֹלנית ולימודים אחרים בפנסיון נוצרי, ויידיש – אצל מורה.) הוא נרגע. האהבה, כל החיים החדשים, בולעים אותו כמעט כולו. אין לו עוד הזדמנות, ולא זמן מיותר, לחטט בתוך נפשו, לענות את נפשו, לבקש מפלט, לברוח מעצמו. הוא מרגיש לפעמים צורך לכתוב, בודאי; אבל שוב אין זה הכרח. מרצו, כוח־יצירתו, מוצא לעצמו זמנית הבעה בחיים, לאו־דווקא ביצירה. הוא כותב, בשנת 1877 וגם לאחר־מכן, מכתבים ארוכים אל ארושׂתו, אל אשתו: זה היה בימים ההם המבּע הספרותי שלו. (במכתביו אל ארושׂתו אנו מוצאים הרצאות קצרות בשאלות־חברה, כגון המכתב בשני המשכים בשאלת האשה העובדת; וכן שירים בפּרוזה, תיאורים ותמונות, ובייחוד התיאור היפה של “מקרה מעציב מחייו של פרקליט” – דברים שראוי לכלול אותם בתוך יצירותיו.)⁹ בשנים שלאחר־כך היה דווקא ממעט בכתיבת מכתבים, והוא היה “על־פי טבע שונא לכתוב מכתבים”, כפי שהוא עצמו מעיד במכתב אל שלום־עליכם, וכפי שידוע לכל מי שהחליף אתו מכתבים בזמן מן הזמנים. אך בשנים של זאמוֹשץ, בשנים שבהן אנו מדברים כאן, הוא כותב מכתבים רבים וארוכּים, – בעיקר אל הכלה, אל הלנה אשתו השניה, אל בנו לוּציאן ואל אחרים. וזה בלי ספק משום כך, שבאותן השנים הוא פעיל אך מעט כסופר.

ולא הלנה בלבד היא עכשיו תוכן חייו, המייתּר לו את התוכן שבספרוּת. אליה נוספת ההתעסקות החדשה, המעניינת והמוצלחת. בשנת 1876 עמד בבחינה כעורך־דין פרטי, חזר מווארשה, שמקור־פרנסתו היחיד בה היה במשך כמה שנים שיעורים עבריים, התיישב בזאמוֹשץ והתחיל עוסק במקצועו החדש, המבטיח הרבה יותר. היה לו עוזר, משה אלטבּרג, שהיה עושׂה את העבודה הטכנית: “הייתי מתרגם את המיסמכים מספּר הוא בזכרונותיו, מפּוֹלנית לרוסית, והייתי בכלל ממלא מקומו ופוטר אותו מכל העניינים המשרדיים, שבשבילם היתה חסרה לליאון (פּרץ) הסבלנות”.

כך היה בשנים הראשונות לעבודתו כפרקליט, וכך גם בשנים האחרונות. היתה לו עבודה מרובה, מספר אחד מידידיו בימים ההם, והיו לו לקוחות רבים. אך את ענייניו שמחוץ להופעה בבית־הדין היה מסדר, הודות לכשרונו הרב, בשעה קלה. על־פי רוב היה יוצא ידי חובה בכך, שהיה מחפשׂ וּמוצא את הסעיף המתאים בקוֹדכּס; ומה שנוגע לעיבּוד העניין כולו, הוא מוסר לידי מזכירו (ישעיה מרגוּלית, גליון־פּרץ של ייוו"א־בֹּלעטער 1937).

האשה האהובה, ההתעסקות החדשה המוצלחת, וכן העמדה הבטוחה־יותר והמכובדת־יותר, שתופס פּרץ מעכשיו בחברה בזאמוֹשץ, גורמים לכך, שישתחרר לאט־לאט מן המרה־שחורה, ממצב־הרוח המדוכדך, מאי־הרצון הפנימי הגדול, שעוררו בו עד עתה את הרצון הסמוּי להצטיין לפחות בספרות ולמצוא בה מה שהחיים מנעו ממנו. הוא חולם עכשיו פחות וחי יותר בהקיץ. אינו משתקע לעתים קרובות כל־כך במחשבות, מחטט פחות בנפשו; הוא יותר פּעיל… יותר מכל מעניינת אותו הפעולה להפצת השׂכלה ותרבות. הוא מנסה אפילו לארגן הצגות־תיאטרון יהודיות. בשנים 1882–1883 הוא משתף עצמו בשיעורי־ערב לבעלי־מלאכה ובבית־ספר לילדים, שהוא סייע בייסוּדו. הוא מרצה לפני בני הנוער, ולפי שמספר מרגוּלית, “היתה לו השפעה עצומה על הנוער המשׂכיל והמשׂכיל־לכאוֹרה בזאמוֹשץ; ההשפעה הזאת הקיפה גם את בני־הנוער האדוקים, וההורים, כמובן, לא היו מרוצים מזה, והיו מתאמצים לקלקל לפּרץ את הקאריירה הפרקליטית שלו”. והיו מקרים, שהתקיפו אותו בגופו. והתוך עבודתו החברתית־התרבותית ועיסוקיו המקצועיים עוד מצא פנאי לשעשועים: לעתים תכופות היה הולך לקונצרטים ולנשפי־ריקוּד, היה מבקר בהצגות של חוֹבבים ומשחק מדי פעם בפעם שחמט או פּרפראנס.

אך כל ההתעסקויות והשעשועים הללו לא החלישו בו את סקרנותו הרוחנית, את צמאונו לדעת. כל שעה שהיה פנוי מחובותיו, היה קורא ספרים. “בתקופה שהייתי בזאמוֹשץ, מספר מרגוּלית, התחיל פּרץ מתעניין בענפי־מדע שונים, כמו פילוֹסוֹפיה, סוֹציוֹלוֹגיה, בּיוֹלוֹגיה, פיזיולוגיה וכדומה. תכופות מאוד (כמעט כל יום שני לסירוגין) הייתי קורא אתו יחד חיבּוּרים מן השטחים הנזכרים, תכופות היה הוא עצמו קונה ספרים, לפעמים הייתי אני מספּק לו אותם. עד כמה שאני זוכר, קראנו יחד, בין השאר, את הסוֹציוֹלוֹגיה של גימפּלוֹביץ וספּנסר, הבּיולוגיה של נוסבּוים ועוד הרבה דברים רציניים. לאחר הקריאה היינו יוצאים לטייל, ובשעת הליכה היינו מתווכחים על הדברים שקראנו”. זאמוֹשצאי אחר מספּר, כי בזמן שהיה גימנאזיסט נזדמן לו הרבה פעמים “לשמוע שיחוֹתיו של פּרץ ב”גן האינג’ינרים' בדבר הספרים החדשים־ביותר בספרות־העולם. פּרץ היה מדבר אותו זמן רוסית עם תלמידי הגימנסיה המקומית, והתלמידים כיבדוהו מאוד. הרצאוֹתיו של פּרץ בשבתות אף הן מצאו מאוד חן בעיניהם של תלמידי הגימנסיה בזאמוֹשץ". פּרץ כבר היה בימים ההם אדם חילוני, מנותק כמעט לחלוטין מסדר־החיים היהודי הדתי, אף־על־פי כן עדיין היה מגלה עניין בלימודים הדתיים של ימי ילדותו ונעוריו – ודבר זה אופיני מאוד לגבי פּרץ… “תכופות, מוסיף ומספר מרגוּלית, היינו נכנסים בשקלא־וטריא על סוגיה חמורה, והוא היה מסביר לי עניינים שונים במסכתות אחדות (בבא מציעא, בבא קמא, בבא בתרא ואחרות). הספרים לא היו נמצאים תחת ידנו, ומזמן לזמן היינו נכנסים לבית־המדרש”. פּרץ לא ניתק עצמו לחלוטין מן הלימודים הדתיים, שהיה משוּקע בהם ראשו ורובו בימי נערוּתו, אך בעיקר התמסר לספרות החדשה, המדעית והיפה.

מזמן לזמן גם כתב משהו. כתב אפּיגרמות, שירים סאטיריים. אבל הסתפּק בכך, שהיה קורא אותם באזני חבריו, ושאחדים מהם היו מעתיקים אותם. לשום מערכת לא שלח אותם. על דבר זה לא נתן את דעתו. שוב לא היה בו צורך דחוף לעניין זה. עולמו היה בכל השנים האלה החיים שחי הוא עצמו, וכן חייהם של בני סביבתו, ולא יצירתו הספרותית. סיפוק שלם לא נתנו לו החיים הללו, אבל גם לא הרגיש עצמו בלתי־מרוצה מן החיים עד כדי־כך, שיהיה אנוס לפצות עצמו בספרות. ואם לפעמים “דחק בו יצרו” לספר איזה סיפּור־מעשׂה, לתאר איזו תמונה או לשׂרטט איזו דמות – סייע לו בזה כשרונו לאימפּרוֹביזציה. גם בתקופה מאוחרת, יותר, כשהיה פּרץ כותב כבר את סיפוריו בשביל עתונים וכתבי־עת, היה אוהב תחילה לספּר למישהו את סיפּור־המעשׂה, ורק אחר־כך להעלות אותו על הנייר. בתקופה המאוחרת היה דינזוֹן ידידו השומע הקבוע. ואילו בשנים של זאמוֹשץ היו אחרים, שהקשיבו לו ברצון. הרי הוא היה איש־שׂיחה ומספּר מצויין. י. ח. זאגוֹרוֹדסקי, הביוֹגרף הראשון של פּרץ, מספּר שנסע פעם עם פּרץ בעגלה, ומיד בצאתם מזאמוֹשץ התחיל פּרץ מספר איזה סיפּור־מעשׂה, וּ"ככל שהוֹסיף לספר כן הקסים אותי יותר. נתפסתי כולי לסיפּור־המעשׂה, שנטווה ונארג במין שפע של צבעים, ועם גיבּורים בלא מספּר. והוא סיפּר ברגש רב, אפשר היה לשמוע את דפיקות לבו. עד שלא סיים את סיפּור־המעשׂה, כבר הגענו אל הכפר", שבו היה בית־הדין הרוסי, שאליו נסע פּרץ בתורת עורך־דין.

ואם לא נמצאו לו מבוגרים לאלתּר להם את סיפּוריו, הסתפּק גם בילד. כפי שמספר ש. ג. ציטרוֹן, נהג פּרץ, כשהיה נוסע אל בית־המשפט במושבו באחד המקומות מחוץ־לעיר, לעצור את העגלה ליד התלמוּד־תורה, ו"היה בוחר לו שם נער חיוור, שהוא זקוק מאוד למעט אוויר רענן, והיה לוקחו עמו, שיהיה לו יום של חופשה באווירו של הקב"ה. בדרך היה נכנס בשׂיחה עם הנער העני", והיה מספּר לו סיפּור־מעשה שלם בדבר בת־מלכה יפהפיה עם צמוֹת־זהב ארוכות וכו'.

לא סיפּוּר־מעשה אחד בלבד מן האילתוּרים הללו נתגלגל מן־הסתם אחר־כך בסיפור זה או אחר; אך לפי שעה, בשנים שהיה פרץ שקוע כולו בפרקליטות שלו, בענייניו הוא ובענייני המשפחה והסביבה – לפי שעה היו חייו חיים של עורך־דין מצליח בעיר־שדה, חיים של איש־משפחה צעיר מאוהב, ולא חיים של סופר…

אולם כל הפעילוּיוֹת הללו, הפרקליטית, החברתית והתרבותית־עסקנית, לא היה בהן כדי למלא את ה"שיעמום" העיירתי. לכך נוספה עוד העובדה, שאפילו מבחינה כלכלית בלבד לא היה מצבו של פּרץ תמיד טוב ביותר. אמנם הוא היה טוב הרבה יותר מבתחילה, קודם שפנה אל הפרקליטות, אך הואיל והוא חי ברחבות, וידו היתה פתוחה לכול, והוצאותיו היו גדולות, אירע לא פעם, שהיה דחוּק בכספים. הדבר ניכּר לא פעם במכתביו אל אשתו, כשהיתה יוצאת לווארשה, או אפילו לגרמניה – אל פּרוֹפסוֹרים לשם ריפּוי. עוד יותר ברור הוא אומר זאת במכתב אל לוּציאן, שלמד בפּלוֹצק בגימנסיה: “הריני מבקש ממך”, כותב הוא לו בשנת 1886, “למד היטב. זכור, שהזמנים רעים הם, והחזקתך עולה הרבה, ומי יודע מה יביא יום־המחרת.” בני־תחרוּתו במקצוע כבר התחילו “חותרים” תחתיו, וגם דבר זה, ייתכן, גרם לצמצוּם בהכנסותיו. וכשהלשינו עליו שנה או שנתים לאחר־מכן לפני שלטונות הצאר, והוא איבּד את הזכות לעבוד במקצוע, נתברר שלא הספּיק בשנות־השׂוֹבע לחסוך שום כסף… “יש מייעצים לי,” כותב הוא אותו זמן במכתב אל ידידו וקרובו משה אלטבּרג, “לנסוע לפטרבּוּרג, ויש מייעצים לפתוח איזו חנוּת, אחרים משיאים עצה לחפש איזו משׂרה שהיא, אך שום אחד מהם אינו מרמז לי, מהיכן לוקחים כסף לנסיעות או לחנות”.

באו “זמנים רעים” – ולא רק בּחייו האישיים. ב"זמנים הרעים", שמזכיר אותם פּרץ במכתב אל בנו, נתכוון לרמוז על מצבם הכללי של היהודים, שבשנות השמונים התחיל הולך הלוך ורע. מצב־רוחו של פּרץ במחצית השניה של שנות השמונים לא היה טוב כלל וכלל כפי שהיה עשׂר שנים קודם־לכן, כשהתחיל עוֹסק במקצועו החדש ובאו שינויים מוצלחים כל־כך בחיי־המשפחה שלו ובחייו בכלל. מצב־הרוח שוב היה רע וכבד. ואין זה, כנראה, מקרה, שהמכתב אל לוציאן, שבו הוא כותב לו: “אתה חי בזמנים בלתי־בטוחים, זמנים שאין יודע מה יהיה בסופם” – הוא משנת 1886, היא השנה שבה מתחיל פּרץ שוב לפרסם את יצירותיו בעברית. אמנם, אותה שנה ביקר בווארשה, כפי שסיפּרנו, ושם נפגש עם נציגיה של הספרות העברית ושמע מהם טענות, מפני מה עזב את כתיבתו, – ודבר זה בודאי החיש את חידוש קשריו עם העתונים, כתבי־העת והקבצים העבריים; אבל מלבד זה ודאי מילאה כאן תפקיד העובדה, שבדומה לתקופה שלפני עשׂר שנים התחיל גם עכשיו הקרקע רועד תחת רגליו של פּרץ, ושוב לא היו לו לא הביטחון החמרי ולא הסיפּוק הרוחני, שההתעסקות הפרקליטית נתנה לוֹ במחצית השניה של שנת השבעים ובמחצית הראשונה של שנות השמונים. שוב נפתחו הפצעים בנשמתו, והרי הוא שכתב אחר־כך: “פצע בגוּף נשפך במוגלה ובמוות; פצעים בנשמה – בשירה, בפנינים”.

ה. שיבה אל הספרות

במחצית השנייה של שנות השמונים מופיע פּרץ שוב בספרות העברית, והוא מופיע בה עכשיו כמשורר־פרוֹזה, ולא כמשורר בשירה, – אבל ביצירתו זו כבר שׂוֹררת אוירה אחרת, לא זו שהיתה בה לפני עשׂר שנים, כשהדפיס את שיריו הראשונים. זו היתה ספרות של תקופה חדשה, – התקופה שהתחילה אחרי הפרעות ושאר הגזירות הקשות ברוסיה בשנות השמונים. מהפכה באה במוחות ובלבבות של רוב הסופרים והמנהיגים היהודיים. וגם ביצירתו של פּרץ, הן בעברית והן ביידיש, מתחילה להיות מורגשת רוח הזמן החדש, – רוח העמיוּת הלאומית וחיבּת־ציון. בסדרה החדשה של שירים עבריים, שהוא מפרסם אותו זמן בשנתון “האסיף” (תרמ"ז), היא הסדרה “מנגינות הזמן”, מרמז הוא עצמו על השינוי הגדול שחל בו ובכל דורו: “הפכפּך, תאמרו, הפכפך המשורר! / לרגעים ישתנה ודרכו נסתרה, / רגע דרך עוז וסביבו נשׂערה, / חיש כמקוננות תאניה יעורר.” אך רעיונו של המשורר נעשה לא רק הפכפך, אלא גם נרחב ורב־צדדים יותר; ב"מנגינות הזמן" מורגשת צמיחתו והתעלותו של המשורר לא רק בדרכי המחשבה, אלא גם באופני־הבעתו הפיוּטיים. שׂפתו נעשׂתה פשוטה יותר, טהורה יותר מזוקקת וחפשיה מן המליצה. המשקלים בשורותיו רב גוֹניים יותר, הם משתנים תכופות ומותאמים לרעיון־היסוד של כל שיר ושיר. דבר זה ניכּר גם בפּואימות אחרות משנת 1886: “העיר הקטנה” (“האסיף”, תרמ"ז) ו"לעלמה עבריה והיא מתנכּרה" (“כנסת ישראל” תרמ"ז).

באותה שנה עצמה, 1886, שבה התחיל פּרץ, לאחר הפסקה של כמעט עשׂר שנים תמימות, מדפיס שוב שירים, הופיע גם בפעם הראשונה כמספר עברי. לא פחות מחמישה סיפּורים פירסם בשנה הזאת: א) “ישׂראל אף־על־פי שחטא…”; ב) “הדיבּוק והמשוגע”; וג) הצטדקות הנאשם" – ב"האסיף"; ד) “הציץ ונפגע” – ב"הצפירה"; ה) “הקדוש” – ב"היום". כבר היה אז בן שלושים וארבע שנה, וכבר עברו עשׂר שנים מאז עלה על במת השירה העברית. כבר היה לו נסיון רב־צדדי בחיים והכיר את חייהם של בני־אדם משכבות שונות בעם. אך בתורת אמן עדיין לא היה בוגר כל צרכו. בפרט זה היה הבדל בין העברית שלו ובין היידיש. כשהתחיל כמה שנים לאחר־מכן לפרסם את סיפּוריו ביידיש, הורגשה בהם מדרגה גבוהה יותר של שלימות ובשילות מזו שבחלק גדול משיריו. ואילו בכתביו העבריים משנות השמונים שיריו טובים יותר מן הפּרוֹזה. המסכן ביותר מן הסיפּורים של אותו זמן הוא “ישׂראל אף־על־פי שחטא” – זוהי הוּמוֹרסקה על מתבולל קרתני, וההומוֹר עצמו אף הוא קרתני במקצת. יותר פּרציים הם ארבעת הסיפּורים האחרים, ובייחוד “הקדיש”, שלפי דברי ש. ל, ציטרוֹן “זוהי יצירתו הנדפסת הראשונה של פּרץ בפרוזה. פה ושם נמצאים עוד בו, כמו בשיריו הראשונים של פּרץ, שרידים מן הרוח המשׂכילית־האפּיקוֹרסית; אך לאמיתו של דבר הרי הוא, בדומה לסיפּור העברי בחרוזים “קידוש השם” כמין סיפּור מן הסדרה “מפי העם” (“פאָלקסטימלעכע געשיכטען”) – רמז לתקופה הגדולה העתידה לבוא, התקופה של סיפּוּרי החסידות ו”מפּי העם". ופירוש הדבר הוא, כי־אף־על־פי שבשירה היתה התחלתו של פּרץ משכּילית־גמורה, הנה צעדו הראשון באמנות הסיפּור (בין בחרוזים ובין בפרוֹזה) היה, עד למדרגה מסוימת, לאומי־רוֹמאנטי.

“הדיבּוק והמשוגע”, סיפּור אליגוֹרי למחצה, כולו משכּילי הוא, וכולו מיוּשן, והוצאת “דביר” יפה עשׂתה, שלא הכניסה גם סיפּור זה, בדומה ל"ישׂראל אף־על־פי שחטא", במהדורה העברית של כתבי פּרץ.

הסיפור “הציץ ונפגע” התחיל נדפס ב"הצפירה" (מס' 167, 168, 170), כנראה בשינויים חזקים מידי העורך, ונפסק (העורך “נבהל מפני היהודים האדוקים”, מסבּיר זאת פּרץ במכתב אל שלום־עליכם) ורק אחר־כך (במס' 193, 194, 196) נדפס החצי השני. אף סיפּוּר זה יש בו עוד לא מעט מליצה משׂכילית, ובייחוד בהתחלה, וכולו הוא נראה מיושן הרבה, אף־על־פי כן כבר יש בו רמזים לסיפּורים מאוחרים יותר, כגון “מי אנוכי” או “מקובּלים”.¹⁰

עוד יותר פּרצי הוא תוכנו של הסיפּוּר “הצטדקות הנאשם”, כתוב בצורה של נאום, שנושׂא הנאשם בבית־המשפט – נאומו של סניגור (ופּרץ, שהיה הוא עצמו פּרקליט, ידע יפה את אמנות הנאום). הסיפּוּר בנוי יפה מאוד; והעיקר הוא, שהוא עוסק במאבקו הפנימי של האדם, בבעיה פּסיכולוגית־מוסרית, שהיא מסובכת ביותר. בסיפּור הזה נבדל פּרץ, המעמיק של אמנות־הסיפּוּר היהודית, הבדלה גמורה מן הפשטנות הפסיכולוגית והאינטלקטואלית, שהיתה אופיינית כל־כך לגבי החלק הגדול ביותר של הספרות העברית והיהודית של המאה התשע־עשׂרה.

אחרי השנה 1886 לא הדפיס פּרץ במשך חמש או שש שנים שום סיפּור עברי כפי שכתב בשנת 1888 במכתבו אל שלום־עליכם, שכבר צוּטט כמה פעמים, פסק מלשלוח דברים אל המערכות העבריות, משום שעורכה של “הצפירה” שיבש לו את הסיפּור “הציץ ונפגע”.

ו. פירסומים ראשונים ביידיש

ביוני 1888 התחילה חליפת מכתבים בין פּרץ ושלום־עליכם, והואיל ודבר זה היה רמז להתחלה של תקופה חדשה ביצירתו של פּרץ, ראוי להכיר את כל פרטי הענין הזה: שלום־עליכם התכונן להוציא את הכרך הראשון של המאסף שלו “די יידישע פאָלקס־בּיבּליאטהעק”, והוא בא לבּרדיטשב לעשׂות שם חוזה עם בית־הדפוס היהודי. הדבר נודע לאדם אחד, שהיה ידידו הטוב של פּרץ, והוא שלח אל פּרץ גלויה עברית בזה הלשון: “בפה נמצא סופר אחד מהולל בשׂפת דשארגון, מכין את עצמו להוציא לאור בקרוב בבית־הדפוס דפה ספר שנתי בשׂפה הנ”ל. אנא, שלח אליו שיריך ומאמריך, ואם יפיקו רצון וכו'“. עם זה הודיע לפּרץ, כי “המו”ל הוא הסופר הנודע בשמו שלום עליכם”.ּ פרץ עדיין לא היה בן־בית גמור בספרות יידיש, ונתחלף לו (כפי שמסתבּר מאחד ממכתביו המאוחרים יותר) שלום עליכם (רבּינוֹביץ) במנדלי מוכר־ספרים (אבּרמוֹביץ); והואיל ומשל אבּרמוביץ כבר קרא משהו, אמנם – בתרגום פּולני, התעניין מאוד בהמלצה של ידידו שבּבּרדיטשב ושלח מיד לשלום עליכם (במחשבה שהוא שולח למנדלי!) צרור של כתבים. עם זה כתב לו מכתב גדול בעברית ¹¹, שממנו נודע לנו, כי לכתחילה פיקפק פּרץ מאוד, אם ישלח כתבי־יד בשביל “השנתון הזשארגוני”, או לא ישלח. ספקותיו של פּרץ, וכן התגברותו על הספקות האלה, הם אופייניים מאוד למצב־רוחו בימים ההם, וכן הם מספרים לנו, מה היתה השקפתו של פּרץ בימים ההם על יידיש ועל הספרות ביידיש (ראה במכתבים).

לפי דעתו של מ. ואכּסר, אחד מן הבּיבּליוגרפים של פּרץ, “גרם היחס העוין אליו (אל פרץ) במערכות העבריות – שיתקרב אל הלשון היהודית”. אולי באמת היה הדבר כך. אף־על־פי־כן עובדה היא, ש"היחס העוין במערכות העבריות" לא הפריע לפּרץ להדפיס את דבריו העבריים לא לפני השנה 1888 (בשנה הזאת פּירסם, כפי שכבר פירטנו, שורה שלימה של שירים וסיפּורים ב"האסיף", ב"כנסת ישראל", ב"הצפירה" וב"היום") ולא אחרי השנה 1888. מצד שני ידוע לנו, כי משהחליט בשנה 1888 להדפיס גם ביידיש, לא מצא מצד שלום עליכם, עורכה של “די יודישע פאָלקס־בּיבּליאָטהעק”, יחס טוב יותר מזה של העורכים העבריים. כתב־היד של “מאָניש” סבל “מעֵטוֹ וממספּריו” של שלום עליכם לא פחות ממה שסבלו כתבי־היד העבריים שלו “מעֵטיהם וממספּריהם” של העורכים העבריים, ובייחוד של עורך “הצפירה”. אף־על־פי־כן לא “דחה” אותו העורך של “די יידישע פאלקס־בּיבליאָטהעק” מיידיש; משום־מה איפוא יש לקבל כעובדה, שהיחס ה"בלתי־ידידותי" של העברים הרחיק אותו מעברית ודחף אותו להיות סופר־יידיש?

לפי ד"ר יוסף קלויזנר היה “אשם” במעברו של פּרץ מעברית ליידיש – נחום סוֹקוֹלוֹב: פּרץ שלח לו סיפּוּר בשביל “הצפירה”, וסוֹקוֹלוֹב החזירו לו. לפי דברי קלויזנר, לא רצה סוֹקוֹלוֹב לפרסם סיפּור, “שבו בחור ובחורה מתנשקים שלוש פעמים”; ופּרץ בא לידי מסקנה, כי ספרוּת שבה שלוש נשיקות נחשבות פּורנוֹגרפיה, לא כדאי לכתוב בשבילה," והוא התחיל כותב יידיש…

בזמן שכתב פּרץ את מכתבו הנזכּר לשלום עליכם, כבר היו בידו כמה וכמה כתבי־יד ביידיש; ומצד שני, גם לאחר שהתחיל מדפיס דבריו ביידיש לא פסק מלהיות סופר עברי. חוזרת איפוא הקושיא הראשונה למקומה: מפני מה נתחשק לו פתאום לפרסם את דבריו ביידיש?

את הדחיפה לכך נתן לו הלך־הרוח העמי הכללי, שאחז בימים ההם יותר ויותר את סופרי ישראל. הלך־הרוח הזה הוּבּע בבהירות יתירה במכתבו של ד"ר יצחק קאמינר אל שלום עליכם – הלא הוא המכתב שנדפס כמבוא אל הכרך הראשון של “די יידישע פאָלקס־בּיבּליאָטהעק”: “בדקתי את הרשימה – אומר קאמינר במכתבו – של כל המשתתפים, שתרמו לך ממיטב סחורתם, כל אחד עם דבשו ויינו, אשר חננוֹ אלוהים, ושמחתי שׂמחת־אמת. ראיתי אצלך לא בלבד את טובי העתונאים, אלא גם הרבה עבריים, ממיטב הסופרים שלנו בלשון־הקודש. וכן מצאתי כאלה, שהצטיינו עד עתה בלשון הרוסית. כללו של דבר – כולם הם כאן, כל הכוחות היהודיים שלנו, הנציגים היפים ביותר של ספרותנו, וכולם מדברים הם לשון אחת, היא הלשון שכל העם מדבר בה…” כל הסופרים, גם אלה שכתבו לפני־כן רוסית, כגון פרוּג, בן־עמי או מנשה מרגליות, כולם נעשׂו סופרי־יידיש: כולם, לרבות אלה שעד הזמן ההוא השתפו אך ורק בספרות ובעתונות העברית בלבד – ד"ר קאמינר הנזכר, יהל"ל, דוד פרישמן… הנה הרוח הזה, שהביא את כולם אל ספרות־יידיש, הוא הרוח שהביא גם את פּרץ. רמז לכך יש לנו במכתב, שבו התחיל פּרץ את קשריו עם שלום עליכם. ארבעה נימוקים יש לו לפּרץ, שבגללם הוא מפקפק, אם ראוי לו לשלוח כתבי־יד בשביל “די יידישע פאָלקס־בּיבּליאָטהעק”, ועובדה אחת ויחידה באה ומכריעה את כולם: “את ארבע(ת) המחשבות העוצרות האלה שמתי בכף אחת, ובכף השניה שׂמתי אך מחשבה אחת, והיא הכריעה: חושב אני, כי עתה העת היותר כשרה לקרב את הלבבות ולתת מקום בספרות למבטא יהודי פּוֹלין ולמבטא יהודי רוסיא יחד; כי עתה הזמן הנועד לעורר לבב כל אחד להבין את אחיו הדומה לו במצב ואך שונה במקום”. לאסוף את האוצרות של לשון־העם, ובעזרתה ללכד את כוחותיו של העם – זו היתה שאיפתו של שלום עליכם ב"די יידישע פאָלקס־בּיבּליאָטהעק" שלו, ושאיפה זו עצמה היא שגרמה לכך, שיתחיל גם פּרץ, בדומה לסופרים עבריים אחרים, שנעשו אז גם סופרי־יידיש, לפרסם את יצירותיו גם ביידיש.

זה היה הטעם והנימוק החדש לכך, שהתחילו הסופרים העבריים להשתמש ביידיש, או גם ביידיש, כבאמצעי ספרותי – ולא הטעם שהביאו למעשׂיהם מנדלי מוכר ספרים או נציגים אחרים של ספרות־ההשׂכלה. נימוקם שלהם היה סוציאלי־מוסרי; הם הרגישו עצמם מחוּיבים לכתוב בלשונם של בני־העם הפשוטים והנשים, כדי להטעים גם אותם טעמה של ההשׂכלה. נימוקם של הסופרים העבריים בשנות השמונים, וגם נימוקו של פּרץ, היה לאומי־מוסרי: הם ראו חובה לעצמם לאחד את כל כוחות העם, או כמו שהביע זאת פּרץ: “לעורר את כל אחד להביע את אחיו, הדומה לו במצב” וכו'.

אמנם, עד השנה 1889, שבה קיבּל משלום עליכם את הכרך הראשון של “די יידישע פאלקס־בּיבּליאָטעק”, הכיר אך מעט מאוד את הספרות ביידיש. אבל הוא קרא בלי ספק את העתונות העברית, הפּוֹלנית והיהודית־פּוֹלנית – שם היו להלכי־הרוח היהודיים־עממיים החדשים של האינטליגנציה היהודית הדים חזקים. אפילו כתב־עת טמיעתי כמו “איזראליטא” כתב באמצע שנת 1888: “מי פּילל לפני חמש־עשרה שנה, כשהיה זרם ההתבוללות חזק כל־כך, שיתחולל שינוי גדול כזה, ושידבּרו על הדיאַלקט הזשארגוֹני כעל שפה. אבל השינוי הזה נתחולל בכל זאת. הראיה: הספרות הזשארגונית. לשון־העילגים הזאת הוּרמה למדרגה של לשון־הכתב וכבר יש בה ספרוּת שלמה הגדלה והולכת מיום ליום. בספרות הזאת מתעסקים סופרים יהודיים שהם רחוקים מלהיות בינוניים, עוסקים בה משוררים, מספּרים, היסטוריונים ומלומדים. כבר יש לנו פּואימות שלימות בזשארגון, קובצי־שירים, יצירות דראמאטיות, נובילות, סיפּורים ותרגומים. הם נפוצים באלפי טפסים. העם קורא כל זה בחשק רב ומלקק את האצבעות”. “בגלל ההשקפה החיובית על יידיש מצד חוגים דימוֹקראטיים־קיצוניים פּוֹלניים – כותב ההיסטוריון ד”ר יעקב שאצקי – היה אנוס גם כתב־העת הווארשאי של המתבוללים לשנות את עמדתו ליידיש, ולהודות גם הוא כי יידיש הוא מכשיר חשוּב בהבאת השׂכלה להמונים". ההודיה הזאת ביידיש, ויהא כאמצעי להשׂכלה, אפשר שהיתה לה השפעה על פּרץ, אבל אין ספק, כי הרבה יותר השפיע עליו הלך־הרוח העמי־הכללי והלאומי, שהתחיל מקיף את האינטליגנציה היהודית.

מלבד הטעם הלאומי־מוסרי, שגרם לו לפּרץ שהתחיל לפרסם את דבריו גם ביידיש, ואחר־כך עבר לכתוב כמעט אך ורק ביידיש, היה לו בלי ספק עוד טעם אחד חשוב, אמנותי: מבחינה אמנותית טהורה ודאי הרגיש עצמו פּרץ ביידיש הרבה יותר חפשי, ובלי ספק יש חטיבה של אמת בהסברתו של נחום סוֹקוֹלוֹב למעבר של פּרץ מעברית ליידיש.

*

היצירה שבה הופיע פּרץ בפעם הראשונה בספרות יידיש היא “מאָניש”. הוא שלח אותה אל שלום־עליכם בשביל “די יידישע פאָלקס־בּיבּליאָטעק” ושם פורסמה בשנת 1888. הפּואימה סבלה מאוד “מעֵטוֹ וממספּריו של העורך” (שלום עליכם), כפי שמספר פּרץ עצמו, ובשנת 1892 הדפיס פּרץ מחדש, בחוברת מיוחדת (“פּאעזיע”, חוברת ב', וארשה) את הנוסח המקורי של הפּואימה. “אהבת־עצמי הנפגעת (כך כתב בהערה אל המהדורה הזאת) הניעה אותי לכתוב אותה המחדש, וידידים טובים – להדפיסה מחדש”. מה שנתכוון לומר במלה “לכתוב מחדש” אינו ברור כל־צרכו. השׂכל מחייב, שנתכוון לומר: לעבּד מחדש. ואם הדבר באמת כך, הרי המסקנה מזה היא, שהנוסח של “מאָניש” שהוא עצמו הוציא בשנת 1892 ושנכנס אחר כך אל תוך כל כתביו, הוא נוסח מחודש ומעוּבד, ולא זה ששלח לשלום עליכם. אליו שלח, יש לשער, את הנוסח שקרא אותו שנה קודם־לכן באזניה של פּאוּלינה אלטבּרג. מן הנוסח הזה נשאר אצלה העתק, וכמחצית־המאה שנים לאחר־מכן הדפיס אותו זלמן רייזן ב"ייוואָ בלעטער". כשמשווים את הנוסח הזה של “מאָניש”, שנדפס זמן רב לאחר מותו של פּרץ, עם הנוסח שנדפס ב"די יידישע פאָלקס־בּיבּליאטעק" של שלום עליכם, רואים כי הבדל גדול אין ביניהם, וסברה היא, שכתב־ידו של פּרץ לא סבל ביותר “מעֵטו וממספּריו” של שלום עליכם. ובמידה ש"סבל" – הרי יותר משסבל מעטו של שלום עליכם סבל מן המספּריים שלו. הרבה בתּים שבהתחלה ושבסוף פשוט חתך והוציא. ובנוגע לאחדים מן הבתּים המוּצאים והמחוקים הללו, כגון אלה שבהם התייחס פּרץ בקלות־ראש אל רבּנים ורבּיים של חסידים, מותר לומר כי שלום עליכם היטיב לעשׂות, שגזר אותם במספּריים. ומה שנוגע לשינויים, שעשׂה שלום עליכם ב"מאָניש" לא במספּריים אלא בעט, מותר גם־כן לומר, כי אחדים מהם היו תיקונים נחוצים, והא ראיה – פּרץ עצמו קיבּל אותם והשתמש בהם בנוסח שהדפּיס בספרון מיוחד בשנת 1892. נמצא, פּרץ עצמו לא היה מרוצה ביותר בנוסח של “מאָניש” שמסר לידידתו פּאוּלינה אלטבּרג בשנת 1887 לעשׂות לה ממנו העתק, ואין ספק בכך, כי קודם ששלחוֹ אל שלום עליכם הניף עליו הוא עצמו “מספּריים ועט”. ונמצא, כי הנוסח שנדפס בשנת 1892 בחוברת מיוחדת ונכנס אחר־כך לתוך כתבי פּרץ, כבר היה אולי הנוסח הרביעי של פירסום־הבכורה של פּרץ ביידיש.

לכאורה אין זה אלא סיפור־אהבה רגיל, אבל הוא שוּבּץ במסגרת של הווי־החיים היהודי מלפני שנים, במסגרת של כל סביבת־התרבות היהודית. זוהי אמנם אהבה רגילה בין בחור ובחורה, אבל מסביבם נראית המשפחה היהודית, העיירה הפּוֹלנית, הכלכלה היהודית, פילוסופית־החיים היהודית. זוהי דראמת־חיים ריאליסטית, אבל היא טבולה בפוֹלקלוֹר וברומאנטיקה. כל המיבנה של הפואימה, או הרוֹמאן (“בלדה־רומאן בחרוזים” נקרא “מאניש” ב"יידישע פאָלקס־בּיבּליאָטעק) מסוּבּך. באמצע הרי זו אפּיזֹודה, או שורה של אפּיזוֹדוֹת, מן החיים היומיומיים של היהודים בפּוֹלין, אך בהתחלה ובסוף נקרא הדבר כסיפּוּר־מעשׂה מתוך ספר־מוּסר, כמעט כאחד הסיפּורים מתוך “מפּי העם”, אבל – בנעימה האירוֹנית. הפּוֹאימה היא רוֹמאנטית־סנטימנטלית, אף־על־פי שהיא ריאליסטית־סאטירית. גם הצורה מורכבת, המשקלים משתנים כמעט עם כל פּרק, הבתים לפעמים הם בני ארבע שורות ולפעמים בני שש שורות. סדרם ואוֹפיים של החרוזים אף הוא לא תמיד הוא אחיד.

אבל לא רק הדרך הרוֹמאנטית־ריאליסטית, שבה סופר סיפור־המעשה, ולא רק המסגרת האגדתית הרבגונית של ההווי, שבה שובצה העלילה – גם המוטיב הראשי של הפואימה “מאניש” מקנה לה מקום מיוחד בספרות של אותם הימים ובתולדותיה של הספרות היהודית בכלל. האהבה, שעליה שר פּרץ ב"מאָניש" היא בספרות היהודית סוּג חדש של אהבה, מין חדש של רוֹמאן. הוא היה חדש אפילו לאחר “פישקה החיגר” של מנדלי ולאחר “סטמפּניוּ” ו"יוֹסילי סוֹלוֹביי" של שלום עליכם. אהבתו של “מאָניש” היתה האהבה האנושית הרגילה, אהבתו של בחורון צעיר אל נערה, שהקסימה אותו בזמרתה ובדמותה. אין זה רוֹמאן של צעירים שכבר הרשו לעצמם לסטוֹת סטיות כלשהן מן החיים היהודיים המסורתיים, לא רוֹמאן של כּליזמרים, כמו סטמפּניוּ, או אפילו של קבּצנים, כמו פישקה החיגר של מנדלי, אלא רוֹמאן פשוט בין בחור ובחוּרה. ברומאן “יהודי” ה"שדכנית" היא לא לילית, וממילא הוא נקי מ"חטא"; רחל’ה – כותב שלום עליכם ב’מכתב אל ידיד', היא קודם־כל בת־ישׂראל, וכבת־ישׂראל נתנה מיד דעתה על־כך שהיא אשת־איש, הקשורה לנצח עם בעלה, שהיא חייבת לאהוב אותו על־פּי דין". כריאליסט מחמיר הרגיש שלום עליכם, בדומה למנדלי, כי ההתאהבות של־ישׂראל צריכה להיות “יהדותית”… כמו סבא מנדלי כן גם שלום עליכם הנכד ביקש את היהודי שבאדם. לא כך פּרץ. לגביו היה מלכתחילה חשוב האדם שביהודי, ועל־כן גם אהבתו של מאָניש היתה אהבה בדומה לזו של שאר בני־אדם, ורק אופן־ההבעה, הצורה, היו יהודיים.

שנה לאחר שפורסם “מאניש” בכרך הראשון של “די יידישע פאָלקס־בּיבּליאָטעק” של שלום עליכם, התחיל פּרץ מדפיס ביידיש את סיפוריו בפּרוזה. וכמו בשיריו הראשונים, כן גם בדברי־הפּרוזה הראשונים שלו כבר נמצאים הגרגרים והזרעים ליצירתו המאוחרת. הוא שינה תכופות את דעותיו, לא פעם יצא אל הקורא ברעיונות חדשים אבל – כמאמר הפתגם הצרפתי – ככל שנשתנה יותר, יותר נשאר כשהיה. והוא היה למן ההתחלה פּרץ. דבר זה מתברר לנו במיוחד, כשאנו מכירים את דבריו הראשונים בפּרוֹזה. בחרוזים משנות נעוריו, בייחוד באלה שכתב עברית, אבל גם בשירי־הנעורים ביידיש, כבר מורגש פה ושם פּרץ המאוחר. הסאטיריוּת החריפה, המתבדחת תכופות, הקיצוניוּת הסוֹציאלית משנות השבעים, התודעה הלאומית המתעוררת משנות השמונים, ההתעניינות בחומר ההיסטורי־האגדי, הנעימה הנמרצת, המשפט הקצר, המקוטע־העצבני, הדחיסות שבסגנון, קרבתה של הלשון ללשון־הדיבּוּר, הטיית־האוזן לשיר העממי (ביידיש), משיכתו אל צורת־המשל (בייחוד בעברית), סיפּוּריוּת (בשתי הלשונות), שימושו בלוֹקאליזמים יהודיים־פּוֹלניים מצד אחד, ובמלים חדשות, בינלאומיות, מצד אחר, ואחר־כך התעמקוּתו באני של האדם ובמאבקו הפּנימי, התאמצותו להמציא תוכן אנושי־כללי בצורה יהודית, השתדלותו להראות לנו את האדם שביהודי, אהבתו אל ההקבּלות והניגוּדים, דרכו לצרף יסודות רומאנטיים אל הסיגנון הריאליסטי – כל הסימנים הפּרציים הללו, וכן אחרים, נמצאו כבר בפירות הראשונים של המוזה הפיוּטית שלו. פּרציים עוד יותר היו צעדיו הראשונים בפּרוֹזה, ולגבי הקורא היהודי המשׂכיל הם היו בחינת חידוש עוד יותר משיריו.

שיריו הראשונים של פּרץ נכתבו בשנות השבעים, אם לא בסוֹף שנות השישים, כשהיה עוד פּרץ נער. אין איפוא פלא, שלא תמיד ולא בכל מקום מורגשת בהם במידה מספקת אישיותו של פּרץ. לא כן הסיפּוּרים ושאר הדברים בפּרוֹזה, ובייחוד אלה שכתב יידיש. מוצאם מתקופה מאוחרת הרבה יותר מן השירים. בעברית התחיל מדפיס סיפּוּרים בפּרוֹזה בשנת 1884, כמעט שתי עשׂרוֹת־שנים לאחר שהתחיל כותב שירים עבריים. ביידיש התחיל מדפיס סיפּורים רק בשנת 1889. מתי התחיל כותב יצירות פּרוֹזה ביידיש? על שאלה זו קשה לפי שעה להשיב תשובה ודאית. בנוגע לסיפּוּרים אין בידינו המסמכים־שבכתב, שיש לנו בנוגע ליצירתו הפּיוּטית. עד עתה עוד לא נמצאו שום כתבי־יד של פּרוֹזה (או העתקיהם של כתבי־יד כּאלה), שמוצאם מלפני השנה 1889, היא השנה שבה כבר נדפסו יצירות־הפּרוֹזה הראשונות שלו. אנו יודעים אמנם, כי גם דברי־פּרוֹזה כתב, בדומה לשירים, זמן מסוּים קודם שהתחיל מפרסם אותם, אך אימתי ומה? דבר זה אינו ידוע לנו. לאחר “מאָניש” שלח לשלום עליכם “מחבּרת שלמה סיפּורים קטנים”, כפי שמספר שלום עליכם במאמרו “שבוע עם פּרץ”, שפירסם מיד לאחר מותו של פּרץ. אחד ממכתביו הראשונים אל שלום עליכם, משנת 1888, הכתוב עברית, פותח פּרץ במלים אלה: “בפתחי את שׂקי הישן מצאתי בו עוד איזה תמונות מחיי עמנו בפּוֹלין, כתובות פראָזא. אולי ימצאו חן בעיניך, הדפיסם”. מן המכתב הזה, מתברר, שעוד קודם לכן שלח לשלום עליכם ציוּרי־הווי בפּרוֹזה (זוֹ היתה כנראה המחבּרת הנזכרת), ועכשיו מצא בגניזה ישנה שלו עוד דברים, והוא שולחם לו, כתוספת אל הקודמים. מה היו הדברים האלה? האם הם אלה שהדפּיס שלום עליכם בכרך השני של “יידישע פאָלקס־בּיבּליאטעק” (“המלמד מחלם”, “יעקל פּסימיסט”, “ונוּס ושולמית”) או אחרים? גם על שאלה זו קשה להשיב, וזו הסיבּה: מכתב אחר שלו, ששלח אל שלום עליכם לאחר המכתב הקודם שהזכרנו, מסיים פּרץ במלים האלה: “מבלי חכות על תשובתך בנוגע להפּראָזאַ אשר שלחתי, הנני מוסיף ושולח ‘אבן ואבן’, ‘איפה ואיפה’. את הנאָוועלן ואת הרצוּף בזה כתבתי בבת אחת (אני קראתי ועוזרי כתב), ואין לי העתק מהם, על כן אם לא ימצאו חן בעיניך, השיבם לי בטובך”. במכתב מ־17 במאי 1889 כותב פרץ לשלום עליכם, כי יש לו “עוד סיפּורים גדולים וקטנים” והוא רוצה לדעת אם ישלחם אליו או לא. ומכאן ברור, כי חלק מן הסיפורים כתב בשנת 1888, באותה שנה עצמה, שבה הציע אותם לשלום עליכם, וחלק מהם כבר היו אצלו מלפני־כן, אבל כמה זמן מלפני־כן? דבר זה אינו ברור. כללו של דבר, אין לנו הוכחות לכך, כי בפּרוֹזה של פּרץ אירע מה שאירע בפּוֹאזיה שלו, כלומר, כי גם פּרוּזה כתב הרבה שנים קודם שהתחיל לפרסם. על כן מותר לנו לקבּל את ההנחה, כי סיפּוּריו הראשונים ביידיש, ולפחות אלה שהתחיל מפרסם בשנת 1889, מוצאם מאותה שנה או משנת 1888, ולא משנים קודמות. ואין להתפלא כלל, שכל הסיפּורים האלה, בלי יוצא מן הכלל, כבר כולם הם פּרציים יותר מאחדים מן השירים שלפני “מאָניש”; פשוט מאוד: בזמן ההוא כבר היה בן שלושים וכמה, אדם מנוסה, עם ניסיון שלמעלה מעשׂר שנים בתורת עורך־דין, והיה כבר בוגר גם בתורת סופר.

בפרוזה של פּרץ מן התקופה הראשונה ישנם גם מוֹטיבים, רעיונות ודרכי־מחשבה וכתיבה, שאינם מיוחדים לו עצמו, אלא הם משותפים לכל הדור כולו, שהיה עוד דור של משׂכּילים; אבל כבר יש בהם גם משהו, המבשׂר את הופעתו של כוח חדש ואישיות חדשה בספרות העברית־היהודית.

ב"המלמד מחלם", “יעקל פסימיסט”, “ונוס ושולמית” (כולם נדפּסו ב"פאָלקס בּיבּליאָטעק" של שלום עליכם, כרך ב', קיוֹב 1890); “התענית” (נדפס ב"דער קליינער וועקער", 1890); ב"המשוּלח", “מה היא נשמה”, “הבטלן המשוגע” [בעברית: “מי אנוכי?”] (נדפסו בקובץ הקטן של סיפּורי פרץ: “בּאקאנטע בּילדער” [תמונות מוּכּרות] שהוציא י. דינזון, וארשה, 1890) – בכל הדברים האלה, שנדפסו בשנים 1888– 1890, כבר נמצאת חטיבה של פּרץ, אם גם לא פּרץ השלם. קודם־כול כבר ישנה כאן התעמקותו בחייו הפנימיים של האדם, בפּסיכולוגיה של האני שלו, בנשמתו – וזה היה חידושו הראשון, אם לא הגדול ביותר, באמנות־הסיפּוּר היהודית. הרי עד פּרץ היתה אמנות זו עוסקת בעיקר בצד החיצון של החיים, בגופו של האדם, בסביבתו החברתית ובפּסיכולוגיה של הכלל. השאלה העיקרית, שעמדה לפני מנדלי, לפני שלום עליכם, ולפני מספּרים יהודיים אחרים, היתה השאלה: כיצד חיים יהודים? הנושׂא המרכזי שלהם היתה הסביבה היהודית עממית; גיבּורם, הגיבּור הקיבּוּצי שלהם, היה לא רב ישראל, אלא כל ישראל. פרץ הוסיף על הכלל את הפּרט, ובמשך הזמן נעשה אצלו הפּרט, היחיד – העיקר. בכוונה אומר אני, כי את הפּרט הוסיף אל הכלל. הוא לא עזב לחלוטין את הנושא הקיבּוּצי, את תיאור הסביבה. כל הסיפּורים שהזכרנו לפני־כן נושמים מלוא נשימתם מן החיים היהודיים־העממיים, מלאים תמונות ותיאורים מן ההווי היהודי, ספוגים ורווּיים פוֹלקלוֹר יהודי; עצם לשונו היהודית מלאה וגדושה מטבעות־לשון, פתגמים ומאמרים מלשון ההמונים. פּרץ שילם מס מספּיק למסורת העממית והפוֹלקלורית של הלשון היהודית. אבל הוא לא הסתפק בזה. הוא ידע (והודיע לנו), שאם־כי כל אחד מאתנו הוא יהודי ככל היהודים, בכל זאת כל אחד מאתנו הוא עולם או עולם־קטן בפני עצמו… “אמת”, אומר בּרל, הבטלן המשוגע ב"מי אנוכי?", “אמת, אני יהודי, אבל כל בני העיר יהודים הם, ולא רק אנוכי, והם אינם אנוכי”. פּרץ היה הסופר היהודי הראשון, שהתאמץ להגיע עד למקורו של האני האינדיבידוּאלי.

על־כן אין פלא, שכבר סיפּוריו הראשונים של פּרץ היו בשביל בני־הנוער היהודים המשׂכּילים כתופעה חדשה בספרות היהודית. “‘מאָניש’ שלו”, סיפּר אחר־כך דוד פּינסקי, נציג טיפּוסי של בני־הנוער היהודיים בימים ההם, “‘ונוּס ושולמית’, ה’תמונות המוּכּרוֹת' שלו, ובייחוד הכרך הראשון של ה’יידישע בּיבּליאעק' שלו, חיבּבו אותוֹ עלינו עד מאוד. שני הכרכים ‘יידישע פאָלקס־בּיבּליאטעק’ של שלום עליכם היו מעניינים, אבל מן ה’יידישע בּיבּליאטעק' של פּרץ נשבה עלינו רעננוּת, שצררה אותנו בכנפיה”. “כל פעם”, מספר ד"ר חיים דשיטלוֹבסקי, “שאחד מאתנו, המאוהבים בזשארגון, נזדמן לו להתוכּח עם אחד משונאיה של ספרות יידיש, היה פּרץ משמש לו הנשק הטוב ביותר, מה לנו לריב בדבר האפשרות של ספרות־יידיש בנוסח האירוֹפּי החדש? הנה הנה לפניכם מוכנה: קראו את פּרץ”. ומי שקרא את פרץ – הודה שהוא “סופר בנוסח האירוֹפּי החדש”. …“הייתי מופתע”, כותב ש. אנ־סקי “שמצאתי דבר כל־כך ספרותי־אמיתי (במובן האירוֹפּי) בהוצאה ענייה־דקיקה ביידיש… (הכוונה לקובץ “ליטעראטור און לעבען” של פּרץ). הרגשתי לפתע־פתאום, כי בספרות יידיש הופיעו בּעלים, וכי היא נכנסה למשפחת הספרוּיוֹת באירוֹפּה”. גם ד"ר גרשון לווין, ש"לא יכול היה להינתק" מסיפּוריו הראשונים של פּרץ, התפעל מאוד מן “הצורה האירוֹפּית והלשון היהודית היפה”. וכשקרא א. ש. פרידבּרג את הסיפּורים האלה בווארשה בביתו של מרדכי ספּקטוֹר לפני קבוצה של סופרים יהודיים," היה הרושם הכללי גדול עד מאוד, גדול עד כדי כך, שנמנו וגמרו למצוא מו"ל, שיוציא אותם בספרון מיוחד". המו"ל היה יעקב דינזון, ושמו של הקובץ הקטן: “בּאקאנטע בילדער” (תמונות מוּכּרוֹת); הקובץ יצא בווארשה, 1890; בראשו באה הקדשה בעברית: “לכבוד הסופר והמבקר ר' אברהם יעקב פּאפּירנאָ נ”י מגיש את פרי־ביכוריו זה – המחבּר". ב"דברים אחדים מאת המו"ל" מעיד דינזון, כי “הא' פּרץ אינו כותב כדי להחניף לטעמו הגס של סוג־הקוראים הנמוך, אדרבּה, הוא רוצה לשפּר את טעמו ולתקנו”…

בדבר זה הרגישו לא רק סופרים יהודיים, אלא גם יהודיים־פּולֹניים, וכתבי־עת פּוֹלניים, כגון איזראֶליטא" היהודית־פּוֹלנית, פירסמו הערכות טובות מאוד על הסיפּורים הללו. אחדים מהם ניתרגמו מיד לפּוֹלנית (אגב: התרגום הפּולני של “פּטירת המנגן” נעשׂה בידי פּרץ עצמוֹ).

חלק שני: וארשה    🔗

ז. מזאמוֹשץ לווארשה

בסוף שנות השמונים מתפרסם פּרץ כסופר־יידיש, ולא כסופר עברי בלבד, ובא שינוי גדול ביצירתו הספרותית; וכן מתרחש דבר, הגורם לכך שגם חייו היומיומיים ישתנו שינוי גדול: הוא עוזב את זאמוֹשץ, שבה נולד ובילה את שנות ילדותו ונעוריו, וחלק גדול משנות הבגרות, והוא מתיישב ישיבת־קבע בווארשה.

מפרק קודם כבר ידוע לנו, מה תפקיד נכבד מילא בתקופה הראשונה הזאמוֹשצמאית של פעילותו הספרותית כל ביקור ממושך־יותר בווארשה, שהיתה בימים ההם המרכז לספרותנו בשתי הלשונות. חשיבות גדולה עוד יותר היתה לגבי פּרץ השתקעותו בווארשה כתושב קבוע.

אימתי ומשום איזו סיבּה החליף לתמיד את עיר־מולדתו ומגוריו בווארשה הבירה? הסיבּה העיקרית היתה בלי ספק העובדה, שאיבּד את זכותו לעסוק במקצוע של עורך־דין פרטי ונשאר בלי מקור פרנסה. אך מתי היה הדבר? על שאלה זו מוצאים אנו בספרות־פּרץ תשובות מתשובות שונות. לפי ישעיה מרגוּלית, בן־עירו של פּרץ, איבּד פּרץ את זכותו לעבוד כפרקליט ועבר לגור בווארשה רק בסתיו 1890. לפי משה אלטבּרג קרה הדבר בשנת 1889. לפי עדותו של יונה־יהושע, אחיו של פּרץ, היה הדבר בשנת 1888. לפי דברי מ. י. פרייד בשם יעקב דינזון התיישב פּרץ בווארשה עוד בשנת 1886. ואולם האמת היא, כי באמצע 1889 עוד היה פרץ גר בזאמוֹשץ. הדבר מתברר מכך, שאת מכתבו הראשון אל דינזון, שתאריכו הוא 24 בפברואר 1889, ואחד ממכתביו האחרונים אל שלום עליכם מתאריך מאוחר עוד יותר (17 במאי 1889) עוד כתב פרץ מזאמוֹשץ. ורק במכתב מאוחר יותר אל שלום עליכם, בלי תאריך, הוא מספר, כי הספרות היא עכשיו מקור־פרנסתו היחיד: “מעולם לא דימיתי ולא עלה על לבּי שיבוא יום ואהיה מוכרח להשתכר מפּרי עטי”, כך הוא מתחיל את מכתבו. “לאסוני בא היום, והנני מוכרח לתת לו הרשאה לתקן (את כתבי־היד), כי הכסף הוא נחוּץ לי מאוד־מאוד”. פתאום נעשה בחינת נצרך… מה קרה? הוא עצמו מספּר מה אירע לו, במכתבו אל משה אלטבּרג, שכבר נזכר. “זה זמן ממושך”, כותב הוא, “ניטלה ממני המנוחה. הוטל עלי לעמוד במאבק קשה עם מקנאי ומשׂנאי, שהלשינו עלי לפני השלטונות, כי אני סוציאליסט”. והוא הפסיד במאבק. השלטון הצארי שלל ממנות את הרשוּת לעסוק בפרקליטוּת. וזה היה בשבילו, כפי שהתבטא בעצמו במכתבו אל אלטבּרג, “כמכּה במטיל ברזל”. הדבר הזה "בלבל אותו עד כדי כך, שבתחילה לא ידע בעצמו מה יעשׂה. הוא לא נכנע ליאוש, אבל “מעולם – הודיע לידידו הנזכר – לא היה לבי כבד כל־כך… האמן לי, אינני מתייאש, ואני יודע – עוד לא ננעלו לפני כל השערים. אף־על־פי־כן אומר לך עוד הפעם: אי־הצדק, השרירות הזאת, הם הביכוּני… אולי אתה יודע על איזו משׂרה בשבילי? הרי אתה מכיר את יתרונותי וחסרונותי, את החסרונות העולים על היתרונות, ואף־על־פי־כן אתה גם יודע שיש בי כשרונות ואני יכול לעבוד גם בשטח אחר”. משרה לא יכול היה קרובו וידידו מפּלוֹצק למצוא בשבילו; פּרץ מצדו עשה כל שהיה ביכולתו, בשביל לבטל את הגזירה. הוא נסע לווארשה, נסע לפּטרבּוּרג, התענה והשתדל להסבּיר את הדברים בחוגי הממשלה ולהוכיח את שרירותם ורשעותם של המלשינים. הוא הוביל עמו מכתבי־המלצה אל שתדלנים שונים בעיר־הבירה הרוסית, וביניהם גם אל קוֹנסטאנטין שאפּירא, המשורר־העברי־האנוּס, שהיה צלם בחצר המלכות וממילא גם מין קרוב־למלכות (מזכרונותיו של יונה־יהושע אחיו של פּרץ). כך מכל ההשתדלויות וההתאמצויות הללו לא יצא ולא־כלום.

פּרץ ידע, לאמיתו של דבר, עוד קודם־לכן, שכל זה לא יועיל ולא־כלום, “משום שהשלטון לא נוצר אלא בשביל להרע, ולא בשביל להיטיב”, כפי שהוא כותב לאלטבּרג. אבל הוא לא יכול לעמוד נגד בני משפחתו, שהיו סבורים כי אסור לו להיכנע. לאחר חדשים ממושכים של נסיעות והתייגעויות קם פּרץ, בסוף 1889 או בראשית 1890, ועקר לווארשה. ובתולדות חייו ופעולתו הספרותית מתחיל פרק חדש – הפרק “ווארשה”.

לפי עדותו של אחיו יונה־יהושע, התיישב פרץ בווארשה לאחר “שנענה סוֹף סוֹף להפצרותיו של דינזוֹן”. אם כבר הכיר אז את דינזון אישית, או רק במאוחר יותר נפגש עמו פנים אל פנים, דבר זה אינו ידוע לנו. אנו יודעים רק, מבפברואר 1889 ואילך הם מחליפים ביניהם מכתבים. בשנת 1892, כשהיה דינזון גר בקיוב, התחדשה חליפת־המכתבים ביניהם. וממכתביו של פּרץ אל דינזון יודעים אנו, כי אף־על־פי ששניהם היו רחוקים כל־כך זה מזה גם באופיים וגם באופן־כתיבתם, נתקשרה ביניהם ידידות, שמילאה בחיי שניהם תפקיד גדול. “ידידותם”, כותב ש. אנ־סקי, “עלתה אפילו על המדרגה של ידידות. קשר נפשי קרוב ומהודק כל־כך מצוי רק אצל זוג זקן, שחיו יחדיו כמחצית־המאה באהבה ובנאמנות, עד שלבסוֹף הם מאבדים ביחסם זה א זה א תחוּשת הגבוּל של האני העצמי”.

את חליפת המכתבים התחיל כמובן, דינזון. במכתב הודה לפּרץ ושיבּחוֹ מאוד על “מאָניש” שלו. פּרץ, שישב אותו זמן בזאמוֹשץ, השיב לו מכתב קצר אבל חמים. הוא הביע את רצונו להכיר את דינזון מקרוב, ושאֵלוֹ אם הוא הוא אותו יעקב דינזון, שכתב את “הנאהבים והנעימים” וגם (בכרך הראשון של “די יידישע פאָלקס־בּיבּליאטעק” לשלום עליכם) ´"לביבות תאכל". דינזון נתקשר מאז אל פּרץ בלב ונפש, ממש דבק בו בכל ישותו. דינזוֹן נעשׂה המתווך בינו ובין שלום עליכם בזמן שמדוּבּר על הדפסת הפּרוזה של פּרץ בכרך השני “יידישע פאָלקס־בּיבּליאָטעק”; דינזוֹן נעשׂה המו"ל הראשון של קובץ קטן מסיפּוריו של פּרץ “באקאנטע בּילדער” (תמונות מוכרות, 1890; שמו הפרטי של פּרץ בשער הקובץ הוא ליאון…). אף הוא משמש “שותף־לעורך”, כפי שמכנה אותו פּרץ עצמו, ב"יידישע בּיבּליאָטעק" שלו. ומתקבל על הדעת, כי הוא היה גם האיש ששידל את פּרץ וגם סייע בידו לעקור לווארשה. ומאותו זמן ואילך אין הם יכולים להתקיים זה בלי זה. כשמתיישב דינזון בקיוב (1892–1896) – פרץ קורא לו וחוזר וקורא לו: “בוא לווארשה ושב עמדי”, הוא כותב לו בספּטמבר 1892. “לחמי – לחמך, ושיקויי – שיקוּיך, אך תשכח גם זאת, כי חב אני לך הרבה”… “בלעדיך איש אובד־עצות אני, ואינני מוצא את ידי ורגלי”, הוא כותב בסופו של אותו מכתב. וזמן מה לאחר־מכן הם מתכננים יחד תכניות, להגר שניהם יחדיו לארגנטינה.

מה קשר אותם כל־כך? מה קירב אותם? בנוגע לדינזון, הרי זו שאלה שהביוֹגרף שלו עוד יצטרך לחקור אותה. אבל כבר עכשיו ברור, כי בשותפות הנדירה הזאת בין שני סופרים השקיע דינזון בתורת סופר חלק גדול הרבה יותר, כלומר, הקריב קרבן גדול הרבה יותר… “כרמי שלי לא נטרתי”, כתב לי דינזון במכתב משנת 1911; “אמנם, נוטר את הכרמים לא שׂמני שום אדם, מלבד אני. אבל מה שלא היה לי מעולם קשה לעשׂות למען פּרץ, למשל, או למען חברים אחרים שלי, בעניין הוצאת מהדורה שלימה של כתביהם, הרי למען עצמי זה ממש כדבר שאי־אפשר לי לעשׂותוֹ. משום מה זה כך, אינני יכול להסביר לעצמי”. עובדה היא, שמסר לפּרץ חלק גדול מזמנו וממרצו. הוא נעשׂה בשבילו כמין “עֵזר כנגדוֹ” (לא לחינם קרא לו פּרץ דרך־צחוק “היא”), ולא רק בעניינים מעשׂיים, יומיומיים. גם בחייו הרוחניים־היצירתיים היה לו דינזון כוח מעורר ומעודד. ממש כאם דאג דינזון למצבו החמרי הטוב, וכאב – למצב־רוחו. בעצם האמונה בכוח־היצירה של ידידו חיזק אותו דינזוֹן ועודדו בשעה שהיה שוקע בעצבוּת. ופּרץ היו לו תכופות התקפות של מרה־שחורה. דבר זה ידוע לנו מזכרונותיו של מרדכי ספקטוֹר, ובנוגע לשנים מאוחרות יותר – מזכרונותיה של רוזא פּרץ־לאכּס. היא כתבה: “היו רגעים, שבהם היה פּרץ מטיל ספק בכשרונו הספרותי. זכור לי יום, שבו נכנע פּרץ ביותר למחשבות דכדוך אלה. הוא עמד סמוך לארון־הספרים, ומרגע לרגע הציץ בכרך אחר, קרא קטעים גדולים מתוך ספריו, התהלך אנה ואנה על־פני החדר ועמד שוב לעיין בספר. פניו הביעו סבל, כמעט יאוש” (בספרה “מסביב לפּרץ”). דבר כזה אפשר שיארע לו לכל סופר, אבל לפּרץ אירע תכופות יותר מלסופרים אחרים. ויותר מאחרים זקוק היה לעידוּד. דינזוֹן מסוגל היה “במבט חם, בכמה מלים של גילוי־לב, לפזר ולגרש את כל מחשבותי המדכדכות של פּרץ” (שם).

דינזון היתה לו מלבד זה סבלנות אל פּרץ, ושום אדם לא נזקק לידיד סבלני כמו שנזקק לו פּרץ העצבני, הסוער, המשורר בעל הקאפּריסות… “באורח־חייו, באופיו וברבות מהשקפותיו היה דינזון רחוק כל־כך מפּרץ – ואף־על־פי־כן מעולם לא מתח עליו ביקורת, לא בדיבּור ולא במבט־עין” (הנ"ל). דבר זה, כפי שאני יודע מן הנסיון, אינו נכון בשלימוּת. אבל נכון הדבר, כי דינזוֹן היה נאמן לפּרץ הרבה יותר משהיה פּרץ נאמן לעצמו. דינזון נעשׂה באמת “פלג־גופו” השני. דינזוֹן היה האדם הקרוב ביותר אל פּרץ: “פּרץ לא הסתיר בפני דינזון שום דבר ומעולם לא עשׂה דבר בלי עצתו. אפילו בעניינים הקרובים ביותר לגופו של אדם לא נזהר שלא לגלות לו” (שם). אבל דינזון עצמו כן “נזהר שלא לגלות”, ואף מלה אחת לא סיפּר על “העניינים הקרובים ביותר לגופו של אדם”. הוא ביקש רק לסייע בידו – והוא סייע לו בלי ספק גם בשעת השתקעותו בווארשה.

*

בווארשה התיישב פּרץ תחילה בביתו של קרוב שלו, עורך־דין; הוא היה אצלו כמין עוזר. עבודה זו, כמובן, לא סיפקה את פּרץ, לא בחומר ולא ברוח. אך עד מהרה מצא התעסקות אחרת – אמנם, זמנית בלבד, אבל כנגד זה התעסקות שעניינה אותו מאוד. זו היתה עבודה במשלחת היהודית־סטאטיסטית של יאן בלוֹך. המשלחת אוּרגנה בשנת 1890 לפי יוֹזמתו של המשרד, שייסד יאן בלוֹך במטרה לחקור את מצבם של היהודים בפּולין, ובייחוד מצבם הכלכלי. הבנקאי והסופר יאן בּלוֹך היה יהודי מוּמר, ואף־על־פי־כן – כפי שמספּר ד"ר גרשון לווין, שהיה אחד מאלה שעזרו לעבּד את החומר הסטאטיסטי־הכלכלי הנאסף – “התעניין בלוֹך באחיו־לשעבר וביקש להוכיח בעובדות חיות, שהיהודים בפּולין אינם הולכי־בטל ועלוּקוֹת, כפי שהעסקנים האנטישמיים היו מכריזים כולם יחד, אלא רובם הם אנשים העובדים עבודה קשה ומפרכת בשביל להתפרנס”. כדי לאסוף עובדות מן הסוג הזה, נשלחו נציגים צעירים של האינטליגנציה היהודית־פּולנית, ביניהם אנשים כנחום סוֹקוֹלוֹב וי.ל. פּרץ, אל ערי־השׂדה היהודיות־פּוֹלניות. “היינו מתעכבים”, מספּר ידידו של פּרץ ישעיה מרגולית, שנסע עמו יחד במשך זמן מסוּים, “בכל העיירות הקטנות ואפילו בכפרים, שידענו כי מצוּיים בהם יהודים”. “הסכמנו בינינו”, מספּר סוֹקוֹלוֹב בזכרונותיו, לחלק בינינו את העבודה. פּרץ היה מומחה לדברים “שבינו לבינה”, למנהגיהם של המוני־העם, ליחסים משפטיים (הרי היה לפני־כן עורך־דין), לסכסוכים עם השלטונות"… כפי שניסח זאת אחר־כך פּרץ עצמו, רצה “לראות מה מתרחש באמת בעיירות הקטנות, למה מצפים, ממה חיים, מה עושׂים… מאי עמא דבר”. סתם־ככה מספּרים, סטאטיסטיקה יבשה – זה לא היה הדבר שהוא ביקש (“הסטאטיסטיקה הטיפשית משתעשעת במספּרים”). “אני זוכר”, מספר סוֹקוֹלוֹב, “כי בשעה שהיו מגיעות תשובותיו והערותיו, היו אחדים מעובדי המשׂרד מרוצים ואחדים היו מרוגזים: מרוצים היו אותם שהכירו יפה את ההמונים היהודיים ואהבו דיבּור מקורי, הערה נכונה, קו ישר וחד. בלתי מרוצים היו אותם שדרשו מספּרים בלבד, ידיעות יבשות”. הצדק היה, כמובן, עם הראשונים. דבר זה מתברר, כשקוראים את “ציורי המסע” של פּרץ (השם המלא הוא: בּילדער פוּן אַ פּראָנווינץ־רייזע אין טאָמאַשאָווער פּאָוויאַט אוּם 1890 יאָר", נדפס ב"יידישע בּיבּליאָטעק" של פּרץ כרך ב', 2, 1891¹². אם הביא החומר שאספו פּרץ וחבריו תועלת ליאן בלוֹך ולמשׂרד־החקירה שלו במלחמתם למען שיווּי־זכויות ליהודים – ספק גדול הוא. אך לגבי פּרץ ויצירתו הספרותית ודאי היה למסע־חקירה זה ערך גדוֹל. “ציורי המסע”, שהקדישם פּרץ “לכל שביקשו להושיע, אך לצערנו לא יכלו להושיע” – הם בספרות היהודית סוג ספרותי חדש, וסוג פּרצי־טיפּוּסי: מזיגה של תיאור־חיים ובּלטריסטיקה. פּרץ כתב לאחר־מכן הרבה דברים בלטריסטיים־פּוּבּליציסטיים כאלה. ולא רק בתקופה הראשונה, “הריאליסטית”, של פעילותו הספרותית. גם אחרי־כן כתב סיפּוּרים, שאין אתם יודעים, היכן מסתיימת בהם הבּלטריסטיקה והיכן מתחילה בהם הסאטירה של הפוּבליציסט. (קראו, למשל, את “אַמת המים”, “עיר המתים”, “ימות המשיח”). ובייחוד כשנעשׂה משתתף קבוע בכתבי־עת ובעתונים וניהל בהם מדורים קבועים על המתרחש בערים ובעיירות, היה חוזר תכופות במדורים אלה אל אופן־הכתיבה הפּוּבֹליציסטי־למחצה והתיאוּרי־סיפּוֹרי למחצה של “ציורי המסע”.

כמו בסיפוריו כן גם ב"ציורי המסע" פּרץ כותב בריכּוּז ובצמצום. בעצבנות ובחיפּזון. הוא תופס מכל דבר את העיקר; הוא מוסר רק את הפרטים, שהם אופיניים מאוד לגבי הדמות או המאורע שהוא מתאר. הוא מצייר את חייהם של אנשים בעיירות הקטנות, אך בתיאור העיירות הקטנות הוא מכניס את הנעימה העצבנית והקדחתנית של אדם, שהוא מוֹדרני ובן־כרך. פרקים אחדים מ"ציורי המסע" שייכים עד היום אל הירושה הספרותית החיה, שהניח לנו פּרץ. פרקים כאלה הם, למשל, “בבית השוחט”, הרבנית מסקוּל", “המהגר”, “המשוגע”, “אחד מל”ו". ב"הרבנית מסקוּל" תיאר פּרץ, כפי שהוא מספר בעצמו בזכרונותיו, דודה־זקנה שלו, “מבלי להגזים בשום דבר”. כלומר, הוא נתן תצלוּם. אף־על־פי־כן הרי זה פרי דמיונו הפיוטי של פּרץ, וכמעט אחד מן הסיפורים “מפי העם”…

“ציורי־המסע” חשובים ביותר עכשיו, לאחר השוֹאה בפּוֹלין, לאחר שכל מה שנשאר הן ההווי היהודי הישן בפלך טוֹמאשוֹב ובפּוֹלין כולה נמחה ונמחק באכזריות מעל־פני האדמה. “ציורי המסע” נעשׂו עכשיו חלק ממצבת־הזיכּרון הקדושה, שהקימו פּרץ וכל הספרות היהודית על חורבותיו של הקיבּוץ הפּוֹלני־יהודי הגדול – עוד לפני החורבן. עכשיו, לאחר שהכול הפך תל־עולם, עפר ואֵפר, הרי יש נחמה בכך, שנשארו מצבות שהוקמו לא בידים ובאבן, אלא ברוחם היוצרת של סופרינו.

ח. הקבצים “די יידישע בּיבּליאָטעק” והשקפתו של פּרץ בשאלת הלשונות

לאחר שחזר ממסעו על־פני ערי־השׂדה, נשאר פּרץ שוב בלי התעסקות. אבל היה לו מה לעשׂות– מבחינה חברתית ותרבותית. בחייה החברתיים־תרבותיים של ווארשה היהודית נעשׂה פּעיל מיד כשהתיישב שם, ועד מהרה תפס מקום חשוב. מלבד מה שלימד יחד עם יעקב דינזון עברית לילדים עניים, התמסר להפצת השׂכּלה ודעת בין מבוגרים. כל שבת אחרי־הצהרים היה מרצה הרצאות בעברית בבית־הכנסת של החברה “שׂפה ברורה”, שהיה המזכיר שלה. השומעים היו על־פי רוב צעירים – בחורים חסידיים, וגם תלמידי גימנסיות וסטודנטים. כמו בזאמוֹשץ כן גם בווארשה נמשך פּרץ אל בני־הנוער, ובני־הנוער – אליו. “בשבת בארבע אחר־הצהרים”, מספר גרשון לווין ב"מעט זכרונות" שלו, “הלכתי עם כמה חברים סטודנטים אל בית־הכנסת… באמצע חצר בית־הכנסת, על הבמה, עמד אברך שאפשר היה להעריכו כבן שלושים, עם זקנקן בלוֹנדי, עם שפתים אמיצות־תאוותניות ועם זוג עינים גדולות יפות, שלא יכולתי ממש להינתק מהן”. פּרץ היה בזמן ההוא לא בן שלושים, אלא קרוב לארבעים, אבל מראהו היה, כנראה, צעיר מגילו. והוא לא רק נראָה צעיר, אלא היה צעיר ממש. אפילו אדם מיושב וזהיר כבן־אביגדור מביע ביומנו מן הימים ההם התפעלות מנאומיו של פּרץ: “בית־הכנסת היה מלא וגדוש. היו למעלה ממאה אנשים, ביניהם – סטודנטים וגימנזיסטים. פּרץ דיבּר על החינוך היהודי… פּרץ נראה כאדם בן שלושים וחמש. היו לו עינים חדות שחורות ושפם – פּוֹלני אמיתי. הוא דיבר ברגש ובלהט”. ולא רק בחברת “שׂפה ברורה” היתה לחלק מן הנוער היהודי הווארשאי הזדמנות להכיר מקרוב־יותר את ה"להט" שברגשו ומחשבתו של פּרץ. גם בבתים פרטיים, אצל ד"ר מינץ, אצל נחום סוֹקוֹלוֹב, היו מתכנסים נציגים של האינטיליגנציה היהודית הצעירה בווארשה: אצל ד"ר מינץ – במוצאי־שבתות, אצל נחום סוֹקוֹלוֹב – כל יום חמישי או שני. למעשׂה היו הללו מועדונים חברתיים. התווכּחו שם בהתלהבות על בעיות שונות, חברתיות וכלכליות, ועוד יותר – ספרותיות ואמנותיות. וכן שרו ורקדו ובילו את הזמן בדרך מועילה ונעימה. הלשון המדוּבּרת היתה פּוֹלנית, אבל היו מערבים בה גם פתגם ומאמר יהודי, בדיחה וחידוד… כפי שמספּר גרשון לווין, “ראה מיד, כי פּרץ תופס כבר בחברה את המקום הראשון, וכבר הוא מהווה את הציר, שמסביב לו מסתובבת כל השׂיחה. חריפות־שׂכלו, ברק־בדיחתו, מהירות־תגובתו – כל אלה משכו אליו. ניתנה האמת להיאמר, הוא גם היה מפליא לעקוץ בדברי־חידודין ובלגלוג סארקאסטי, אבל שום אדם לא נעלב משום־מה מדבריו, כאילו הוסכם: לו מותר”.

נמצא, שכבר בימים ההם היו לו חסידים שלו, חברים טובים ורעים נאמנים; ואמנם בעזרתם קיבל את המשׂרה, שהחזיק בה מראשית יאנואר 1891 עד יום מותו – המשׂרה במחלקת־בית־הקברות של קהילת ווארשה.

אם היתה המשׂרה הזאת, שהיה לה קשר מתמיד עם קברים, מתאימה לאדם בעל מזג חי וער כמו פּרץ, זוהי, כמובן, שאלה העשׂויה לעורר אצלנו חיוּך עצוּב. אף־על־פי־כן – בתנאים שבהם נמצא הסופר היתה העבודה הקבועה הזאת (אם כי משוּלמת בצמצוּם בקהילה היהודית – הישׂג גדול, ובייחוּד (כפי שכותב סוֹקוֹלוֹב, אחד מידידיו של פּרץ, שהשתדלו בשבילו בענין זה) שהמשׂרה הזאת “היתה בשבילו שׂדה נרחב להסתכּלוּת, להתבוננות, למגע־ומשׂא עם החברה… משׂרה בקהילה היהודית יש לה שייכות וקשר לחיים היהודיים, ואינה גוזלת את כל זמנו של הפקיד (ואמנם, פּרץ עבד בקהילה רק במחצית הראשונה של היום). היא נותנת לאדם, אם לא פרנסה בשפע¹³, הרי בכל אופן – יסוד מוצק לסיפוּק צרכיו, ואינה מרחיקה אותו מעולמו הרוחני ומסביבתו… פּרץ היה אחד מן הסופרים היהודיים המועטים, שהיתה לו ההזדמנות להכיר את ווארשה היהודית מצדדים שונים ובגוונים שונים”… הוא הכיר שם גם את המוני־העם היהודיים, וגם את היהודים “מן החלונות הגבוהים”. בין הראשונים מצא את מרבית קוראיו (אם כי קראו אותו גם נציגיה של האינטיליגנציה), בין האחרונים נמצאו אותם האנשים, שסייעו בידו להוציא את “די יידישע בּיבּליאטעק” (הספריה היהוּדית) – “כתב־עת לספרות, חברה וכלכלה”, שנועד לצאת “פעמיים בשנה”¹⁴.

התנאים שבהם הוציא פּרץ את שני המאספים שלו היו שונים הרבה מן התנאים שבהם הדפיס שלום עליכם את ה"יידישע פאָלקס־בּיבּליאָטעק" שלו. שלום עליכם, שבסוף שנות השמונים היה יהודי סוחר וגביר, היה ביכולתו לממן את מפעלו הספרותי, ולממנוֹ ביד רחבה. אחר היה מצבה של ה"יידישע בּיבּליאטעק" של פּרץ. הוא עצמו לא היה יכול בשום פנים להיות מוציאה־לאור: מלבד כישרון ארגוני, חסר היה גם את האמצעים החמריים. שאלמלא כן, אפשר שהיה נעשׂה עוד בזאמוֹשץ מו"ל יהודי, כפי שאפשר להסיק ממכתבו השני לשלום עליכם. ואם ה"יידישע בּיבּליאָטעק" נעשׂתה בכל זאת בשנת 1891 חטיבה של מציאוּת, הרי היה הדבר מצד אחד הודות ליעקב דינזון, שמאז נשתקע פּרץ בווארשה נעשה הוא ידידו הטוב־ביותר, בעל־עצתו, עוזרו ושותפו־בעריכה, כפי שכּינה אותו פּרץ עצמו; ומצד אחר – הודות לקשריו עם החוגים של האינטיליגנציה היהודית המפוּלנת. בהשפעתה של העתונות הפּוֹלנית, ובחלקה גם היהודית־פּוֹלנית,שהיתה מבקשת התקרבות אל העם בזמן ההוא, היה נציג לא־אחד של האינטיליגנציה היהודית־פּוֹלנית מוכן להשתמש ב"זשארגון" וב"ספרות זשארגוֹנית" כבאמצעי להפיץ השׂכלה ו"רעיונות מתקדמים" בין המוני־העם היהודיים. ולא היה לפּרץ קשה, לבוא בדברים עם מפיצי־ההשׂכּלה הללו. הודות לכמה מהם ניתנה לו בשנת 1890 האפשרות להשתתף במשלחת הכלכלית־הסטאטיסטית של יאן בלוך; ובעזרתם הוציא בשנת 1891 את שני הכרכים הראשונים של “די יידישע בּיבּליאָטעק”. “כבר באוגוסט 1889 מסר קירשרוֹט לידי פּרץ סכום־כסף מסוּים בשביל ‘די יידישע בּיבּליאָטעק’ בשם יאן בלוך” – כך מספּר ד"ר י. שאצקי. הוא מספּר זאת על יסוד חומר ארכיוֹני, ובזה שׂם קץ לסיפורי־ההבל, שהיו נפוצים בדבר המימון של “די יידישע בּיבּליאָטעק”. לפי הסיפּורים האלה תמכו תמיכה כלכלית ב"די יידישע בּיבּליאָטעק" הנריק נוּסבוֹים, דיקשטיין ומתבוללים קיצוניים בדומים־להם, ולא זו בלבד – אלא שהם הכתיבו, כביכול, לפּרץ את התכנית של המאסף… ובעלי הסיפּורים האלה מסיקים זאת מן העמדה השלילית לגבי יידיש שנוקט פּרץ במאמר־המערכת של הכרך הראשון. אולם ד"ר גרשון לווין, המאמין גם הוא בעזרתם של המתבוללים הקיצונים ל"די יידישע בּיבּליאָטעק", מספר ב"מעט זכרונות" שלו דבר המעיד כי הדעות שהובּעו במאמר־הפּרוֹגרמה הנזכר היו דעותיו של פּרץ, ולא היה דרוש כלל וכלל, שמישהו “יכתיב” לו אותן. “פּרץ סיפּר לי”, כותב ד"ר גרשון לווין, “שיש בדעתו להוציא כתב־עת ביידיש בשם ‘די יידישע בּיבּליאָטעק’, והסבּיר לי את המטרות שהוא מבקש להשׂיג בזה. הנימוקים היו אותם הנימוקים עצמם, שהוא הביע אחר־כך במאמר־ההקדמה של הכרך הראשון ‘יידישע בּיבּליאָטעק’ – ‘השכלה’. להמוני־העם – אמר – דרושה השׂכלה, הואיל ועברית ואת לשון־המדינה אין ההמון יודע, מוכרחים להגיע אליו בזשארגוֹן, אולם אין ללשון זו היוּמרה למלא את מקום־האֵם בבית היהודי. את המקום הזה תופסת וצריכה לתפוס לשון־הקודש”. [“מעט זכרונות”, ווארשה, 1919; עמ' 22–23]. את התלהבותו כלפי העברית ואת השקפתו המעשׂית־בלבד על “זשארגוֹן” מגלה פּרץ במאמרו “השׂכּלה”. לא פעם אחת, אלא כמה פעמים. כלום היה עושׂה זאת, אילו עשׂה כן מתוך לחץ בלבד מצד המתבוללים? ועוד דבר: עשׂר שנים לאחר־מכן, בזמן ששוּב לא מצא שום תומכים מביניהם להוצאותיו הספרותיות, הכניס בכל זאת את “השׂכּלה”, הוא מאמר־הפתיחה של “די יידישע בּיבּליאטָעק”, אל תוך מהדורת־היובל של כתביו המקוּבּצים, והוא עצמו, או דינזוֹן, שעזר לו להכין את המהדורה לדפוס, לא העלו על דעתם להכניס ב"השׂכּלה" שום שינויים, או לפחות למחוק בו את המקומות “שהוכתבו מן החוץ”, כביכול… מפני מה לא עלה בדעתם, לעשות דבר פשוט כל־כך? ומפני־מה יש לו כמעט אותה השקפה עצמה על יידיש, אם כי מוּבּעת ביתר רכות מעט, במבוא אל “ליטעראטוּר און לעבן” (הספרות והחיים), שיצא בשנת 1894, שלוש שנים לאחר הכרך הראשון של “די יידישע בּיבּליאָטעק”? דבר זה בלבד דיו, נדמה לי, שלא להאמין בהשערה המוּזרה, כי פּרץ אמר מה שאמר בשאלת הלשונות בישראל מתוך לחץ של מישהו.

לא, אין שוּם יסוֹד למסקנה כזאת. שום אדם לא הכריח את פּרץ, ולא יכול היה להכריחו, לומר במאמר התכניתי של “די יידישע בּיבּליאָטעק” מה שלא היה ברצונו הוא לומר; שאר־הרוח ואחידות־ההשקפה של המאמר מעידים כי הוא יציר־רוחו של פּרץ בלבד.

אפילו בדבר תמים כמו תרגוּמים מן הבּלטריסקה הפּוֹלנית על נוֹשׂאים יהודיים, שהוועד לסיוּע ל"יידישע בּיבּליאָטעק" רצה מאוד שיהיו במאסף, כפי שמספּר סוֹקוֹלוֹב – אפילו בפרט זה לא השתדל פּרץ לשאת חן בעיני המצנטים שלו. הוא הכניס בסך־הכול תרגום אחד (“גדליה” של עליזה אורז’שקובה) בכרך הראשון ועוד אחד (“חוה רוּבּין” של אָקוֹנסקי) בכרך השני, ואילו בכרך השלישי דוקא, שהוציא אך בשנת 1895 ושום עזרה מ"פני־העיר" המתבוללים לא קיבל בשבילו, פירסם לא תרגום אחד מפּוֹלנית, אלא שנים. האמת היא, כי פּרץ עצמו היה מעוניין להביא לפני הקורא היהודי את יצירותיהם של סופרים פּוֹלניים; נמצא, שאפילו בנקודה זו לא חיכּה פּרץ לעצתם ולהשפעתם של אחרים…

עמוֹק יותר היה בכל זאת רצונו לתת לסופרים יהודיים את האפשרות לפתח את כשרונם. כמו שלום עליכם ב"די יידישע פאלקס־בּיבּליאטעק" שלו, ובמקצת גם מרדכי ספּקטוֹר ב"הויז פריינד" (ידיד הבית) שלו, כן גם פּרץ נתכוון ב"די יידישע בּיבּליאטעק" שלו לסייע לגידולה של ספרות־יידיש, ולא רק להפצת ההשׂכלה בין המוֹני־העם היהודיים. ואין בכך כלוּם, שה"זשארגון" לא היה בעיניו בימים ההם אלא לשון־ההוֹוה. בעיניו של פּרץ לא הפחיתה עובדה זו את ערכה של הלשון. הואיל ויידיש והספרות של יידיש חיים – מוכרחים הם, ככל החי, לגדול ולהתפתח, לפי דעתו של פּרץ. מחשבתו הדינאמית לא יכלה לתאר לעצמה דבר חי, שהוא קפוא ואינו מתפתח. אם הוא חי – הריהו מוכרח, ככל החיים מסביב, להיות מסוגל לפרוח ולעשׂוֹת פרי. על־כן משך פּרץ אל ה"יידישע בּיבּליאָטעק" כל מי שיכול היה למשוך – מן הצעירים… “בשעה שניגשו ספּקטוֹר ושלום עליכם”, כותב בּ. גוֹרין, “אל מאספיהם, במטרה ליצור ספרות חדשה בעזרתם של כשרונותינו הנודעים, עשׂה פּרץ הרבה יותר למען הספרות בכך, שהתמסר יותר לסופרים צעירים בלתי־נודעים… ב’די יידישע בּיבּליאָטעק' שלו אין כמעט למצוא שום סופר נודע – הכול צעירים, הכול מתחילים”. המשתתף היחיד של “די יידישע בּיבּליאָטעק”, מלבד פּרץ, שכבר היה ידוע בימים ההם – היה יעקב דינזוֹן. ד"ר גרשון לווין, ד"ר מינץ, שלמה גרוסגליק, איזאבּלה ורוֹזה גוֹלדשטיין – כולם היו מתחילים. י.ל. גמזו, י.ח. זאגוֹרודסקי, ע.נ. פרענק ואולי גם ש. ציוֹנסוֹן (שמחה בן־ציוֹן) כבר כתבו קודם־לכן, אבל בעיקר עברית, ומלבד זה עדיין היו כּולם צעירים ביותר ומעט מאוד נודעים. לא־נודע כלל היה יצחק גוֹידא (אחר־כך בּ. גוֹרין). אך העיקר הוא, שבשני הכרכים הראשונים של “די יידישע בּיבּליאָטעק” השתתפו לא רק הסופרים והסופרות הנזכרים לעיל, אלא שהדפיסו בהם הדפסת־הבכורה יהואש ואברהם רייזן. כבר בשיריהם הראשונים של שני המשוררים הללו, שהגיעו אחרי־כן לפירסום גדול כל־כך, הורגש ההבדל העמוק שהיה בין שניהם – ואף־על־פי־כן לא הפריע הדבר הזה לפּרץ להדפיס את שיריהם של שניהם. דבר זה מעיד, כמה רחבה היתה השקפתו על ה"די יידישע בּיבּליאָטעק". מגמתו הרעיונית של שיר היתה חשובה בשבילו, אך לא פחות מזה היה חשוב בעיניו ערכו הפּיוּטי.

אבל ספרות יידיש בשלימותה חייבת היתה להיות מועילה, ולא רק יפה. על דגלה צריכה היתה להתנוסס הכתובת: השׂכּלה. על־כן הדפיס פּרץ ב"די יידישע בּיבּליאָטעק" מלבד בלטריסטיקה ושירים גם מאמרים מדעיים־עממיים ומאמרים סיפרותיים־ביקורתיים. חלק־הארי של המאמרים, כמו רוב השירים והסיפּורים, היו מפרי עטוֹ. אך בשעה ששירים וסיפורים כבר הדפיס לפני־כן במקומות שונים, הנה בתורת פּוּבּליציסט, סופר מדעי־עממי ומבקר, הופיעה הופעת־בכורה ב"די יידישע בּיבּליאָטעק". ועבודותיו ביידיש בשטחי־הספרות החדשים הללו היו, פרט ליוצאים־מן־הכלל מועטים, חדשים ורעננים בדיוק כמו יצירותיו בסיפּוֹרת ובשירה.

מעניינים ומקוריים שלא־כרגיל היו מאמריו הפּוּבּליציסטיים. מן המאמר “השׂכלה” אפשר ליהנות עוד כהיום הזה. וכן בנוגע למאמר “וועגן געשיכטע” (בענין היסטוריה). שלא לדבּר עוד על “ציורי המסע”. ואין להתפלא על־כך, שצעדיו הראשונים כפוּבּליציסט היו בטוחים כל־כך. אין לשכוח שכבר היה בזמן ההוא קרוב לגיל ארבעים, עשיר בנסיון־חיים ובעל השׂכלה רבת־צדדים.

אך דווקא משום כך ראתה האינטיליגנציה הפּוֹלנית־יהודית (ואפילו נציג כזה שלה כמו נחום סוֹקוֹלוֹב) את “די יידישע בּיבּליאָטעק” כלוּכּסוס גדול מדי. הואיל ולשונה היתה ה"זשארגון היהודי", צריכה היתה להיות מיועדת להמוני־העם, ולא להתרומם, כמו שעשׂה פּרץ, אל “החלונות הגבוהים”. קורא־יידיש הממוצע באמת לא היה עדיין מוכן למדי לא רק בשביל סוג־הכתיבה “הגבוה” של פּרץ, אלא בכלל לא בשביל מאספים נכבדים וכבדי־משקל כמו “די יידישע בּיבּליאָטעק” של פּרץ או אפילו “די יידישע פאָלקס־בּיבּיליָאטעק” של שלום עליכם. וזוהי הסיבּה האמיתית לכך, שיותר משני כרכים לא הצליחו להוציא, לא זה ולא זה. “די יידישע בּיבּליאָטעק” של פּרץ הופצה עוד פחות מ"די יידישע פאָלקס־בּיבּליאָטעק" של שלום עליכם. ה"בּיבּליאָטעק" עד עכשיו לא מצאה לה קונים" – הוא חוזר על דבר זה עצמו במכתב אל דינזוֹן. ובמאמר־המבוא אל “ליטעראטוּר אוּן לעבּן” הזכיר שוב בין הסיבּוֹת, שמנעו אותו מלהוציא כרכים נוספים של ה"בּיבּליאָטעק", את העובדה ש"חסרו כספים". הוא הדפיס מודעות על ה"בּיבּליאָטעק" ב"הצפירה" – ושילם בעדן במאמרים ובסיפּורים עבריים… דבר זה הועיל משהו, אבל לא יותר ממשהו.

כשלונה הכספי של ה"בּיבּליאָטעק", אם־כי בקהל הטוב־יותר התקבלה דוקא יפה, עשׂה על פּרץ רושם קשה מאוד. מלבד הכשלון המוסרי, היה גם זקוק למעט ההכנסה שהיה מקבל, אילו נמצאו יותר קונים למאסף. המשׂכורת הקטנה, שהיה מקבל בשנים ההן בועד־הקהילה (עד 1895 קיבּל לא יותר מ־500 רוּבּל לשנה), היתה רחוקה מלהספיק לו למחיתו… “בעד הכסף – כותב הוא אל י. גוֹידא בשנת 1892 – תודה רבה לך: הוא היה נחוּץ עד מאוד”. “נבחרתי מזכיר הועד לעזרת העניים בימי המגיפה”, כותב הוא אל דינזוֹן בקיוֹב, “מזה תהיה לי תוספת לפּרנסה, מלח למים לשפּוֹת דיסה…” הועד למלחמה במגיפה הזמין אצל פּרץ עבודה ספרותית־מדעית – חוברת בדבר החולי־רע. אולם מצבו, כמובן, לא הוטב מזה…

בשנת 1895, כשהוא כבר מזמן שוב מוציא־לאור ועורך (“יום טוב בלעטלעך”, “ליטעראטור און לעבן”, “די יידישע בּיבּליאָטעק” כרך שלישי), עדיין הוא מתאונן על מצבו החומרי. “מצבי – כותב הוא אל דינזון, ידידו הטוב ביותר, או ‘אחיו’, כפי שהוא מכנה אותו במכתבו – הוא בכל רע. הפרנסה לקויה. אני משוקע בחובות מעל לראשי ומעל לשׂכלי; כבר לימדתי את ידי לחתום על שטרות, וסופי יושב בבית־הסוהר”…

מכל התכניות, שהיו עשׂויות אולי לשנות את תנאי־חייו, כגון תכניתו של י. גוֹידא בשנת 1892 למסור לפּרץ את העריכה של הוצאת־ספרים עברית מתוכננת, שביקש לייסד יהודי בווילנא, או מתכניתו הגדולה של דינזוֹן, ששניהם יהגרו לארגנטינא – לא יצא ולא־כלום. הוא מרגיש עצמו בימים ההם עלוב עד כדי כך, שאינו פוסק מלהתחנן לפני ידידו הקרוב־לו ו’אחיו' דינזוֹן, שיעזוב את קיוב העיר, שהוא מתענה בה, ויבוא אליו לווארשה. הוא בודד ועזוב, ולא רק עני. הוא כותב: “משׂכילי ווארשוי, העומדים במדרגה אחת עם משׂכילי קיוֹב, שׂנאוני שנאה עזה כמות, אך שנאה מסוּתּרת, מיראה מלשוני החדה. שׂמח אני מאוד על שׂנאת הרשעים הללו ועל יראתם מלשוני החדה; לא אוכל נשׂוא אהבת חטאים, לא אוכל נשׂוא כבוד מחנפים ופושעים וכסילים ואווילים”. בסביבה החסידית־מתבוללת של הקהילה הרגיש את עצמו לא טוב יותר מבסביבה המשׂכּילית, ו"תמיד היה הוגה את הרעיון בדבר התפטרות", מספר ד"ר גרשון לווין; “כל פעם שנזדמנתי אצלו בקהילה, היה מרמז לי על נפשות מסוימות, שלא היה יכול לסבול אותן, והוא אמר בלעג: ‘אלה הם בעלי־הבתּים שלי…’” כללו של דבר, מצבו הרוחני לא היה טוב יותר ממצבו החומרי. “אך צחוק עשׂית לי”, כותב הוא אל דינזוֹן, “בבקשך ממני תנחומים לנפשך. איך אנחם אותך, ונפשי אבלה עלי תמיד, ובזמן ששׂפתי צוחקות, תולעת תאכל קרב ולב”… “רואה אני במראה, וגם פני נהפכו לירקון ופסי השלג שבין שערותי הולכים ומתרחבים… חדל לי זה כבר אורח בין הנשים, ואחד מתענוגי העולם הזה נחרב למעני ונותרה לי הספרות לבדה…” וידוי דומה לזה מוצאים אנו באחד ממכתביו הקודמים: “הספרות היא בשבילי בית־מנוס ומקלט, מנת כוסי לשכרון ולשכחה”…

ככל שסיפּוקו מחיי יומיום פוחת והולך, כן שכרונו בספרוּת מוסיף והוֹלך. ראינו זאת בפרקי־חייו הקודמים, עכשיו הדבר חוזר ונשנה.

ט. הספרות והחיים, דפים ליום־טוב

יותר ויותר נעשׂית הספרות תוכן־חייו ואחיזת־חייו של פּרץ. ו"הספרות" פירושה כל פעילותו הספרותית, כולל העורכוּת והמו"לוּת. משנת 1889 ואילך אין פּרץ פוסק מלערוך תכניות של הוצאות ספרותיות, ואינו חדל מלנסות להגשים את התכניות הללו. “די יידישע בּיבּליאָטעק” לא הצליחה כמפעל עסקי – לא היו קונים לה, ומלבד זה נפסקה התמיכה מיד עם הכרך השני. אף־על־פי־כן מתכנן פּרץ להוציא שוב את ה"בּיבּליאָטעק" – על חשבונו הוא: “אני מתחיל מצרף”, כותב הוא אל דינזוֹן בסוף 1892, “את החלק השלישי”. רק בשנת 1895 והא מצליח להדפיס את הכרך השלישי הזה, אך אין הוא יושב בינתים בחיבּוק־ידים. הוא מכין הוצאות חדשות. אמנם הוא חסר־ישע שעה שהוא מגיע לצד המעשׂי של העבודה: “בלעדיך”, מודה הוא במכתבו אל דינזןֹן, “אינני מוצא את ידי ורגלי” (דינזוֹן היה אותו זמן בקיוֹב). ופּרץ מחפשׂ עוזרים אחרים. קודם קיוה למצוא אותם בין העסקנים היהודיים־פּוֹלניים. משראה שהם מהירים להצטנן, הוא מתחיל מתחבּר אל סטודנטים דוברי־יידיש וכותבי־יידיש מן האוניברסיטה הווארשאית. אלה הם על־פי רוב לא צעירים פּוֹלניים־יהודיים, אלא “ליטאים”. בסוף 1892 הם מתארגנים, בהנהגתוֹ של פּרץ, בקבוצה שמטרתה היא להוציא ספרוּרים מדעיים־עממיים, שיפיצו מדע בקרב העם – זו ההשׂכלה שהכריז עליה פּרץ בכרך הראשון של ה"בּיבּליאָטעק" שלו. אבל שום דבר אינו יוצא מזה, עד שחוזר לווארשה – דוד פּינסקי. הוא בא לשם מווינה, שקבוצה קטנה של סטודנטים בה העמידה לעצמה מטרה, הדומה לזו שעליה דנו בווארשה פּרץ עם קבוצת הסטודנטים היהודיים־ליטאיים. פּינסקי, נציגה של קבוצת הסטוּדנטים בווינה, מתקשר בוארשה עם פּרץ ועם ידידיו הצעירים “האקדמאיים”. כולם יחד הם מייסדים הוצאה־לאור בשם “הוצאת י. ל. פּרץ”. יותר משני דברים (סיפורו של דוד פּינסקי “ר' שלמה” וספרוּרו המדעי־עממי “הקלפים”) אין ההוצאה מספיקה להוציא. אבל היא מספיקה לעשׂות משהו נכבד יותר: היא מחזקת את הידידות בין פּינסקי ובין פּרץ, הזקוק כל־כך לשיתוּף־הפעולה מצד ידידו הצעיר רב־המרץ ורב־ההתלהבות. פּינסקי מכניס בסוד תכניותיו שלו ושל פּרץ את מרדכי ספּקטוֹר, וכולם יחד הם מוציאים את הקובץ “ליטעראטור און לעבּן” (הספרות והחיים).

“לאחר שנתים של שתיקה”, פותח פּרץ את מאמר־המבוא שלו אל הקובץ הזה, “אנו פונים שוב אל הספרות הזשארגוֹנית”. והוא מסביר כמעט באותו אופן עצמו, אם־כי במלים אחרות מב"יידישע בּיבּליאָטעק", מפני מה הוא כותב “זשארגוֹן”: “מי שרוצה להגיע אל בתי עשירים, משׂכילים, בעלי־בתים, יכול להשתמש בלשונות אחרות; מי שרוצה להגיע אל לבו ומוחו של העם הפשוט והתמים, אלה שהמעמדות הגבוהים־יותר קוראים להם בזלזול ‘המון־עם’, מוכרח לכתּוב זשארגון”. תכניתו הראשית היא עוד, איפוא, כשהיתה: השׂכּלה, השׂכּלה במובן הנרחב, הפּרצי.

היה אף־על־פי־כן הבדל מסוים בין תכנית־ההשׂכלה של שני הכרכים הראשונים של “די יידישע בּיבּליאָטעק” ובין אותה התכנית עצמה, כפי שנוסחה ב"ליטערטוּר און לעבּן", וכן גם ב"יום־טוב בּלעטלעך", שבהם נדון מיד. ההבדל היה לא כפי שמקובּל בספרות על פּרץ, בתוכנה של תכנית־ההשׂכלה הזאת, אלא בהטעמה חזקה או חלשה יותר של נקודה זו או אחרת. ב"די יידישע בּיבּליאָטעק" הודגשו היסוד החברתי והלאומי במידה שוה. ואילו ב"ליטעראטוּר און לעבּן", וכן בכרך השלישי של ה"בּיבּליאָטעק" בשנת 1895, ואפילו בקובץ העברי “החץ” בשנת 1894, היתה ההטעמה פחות על נקודת־הראות הלאומית ויותר על נקודת־הראות החברתית של החיים היהודיים. באווירה של הימים הראשונים ובחוגים החברתיים, שאתם בּא פּרץ במגע בימים שערך את הכרכים הראשונים של ה"בּיבּליאָטעק", היתה בו עֵרה יותר ההתעניינות ביהודים כעם; ואילו בשנות התשעים, בזמן שתנועת־הפועלים היהודית הצעירה ומנהיגיה מבני־הנוער היהודיים השמיעו את קולם יותר ויותר ברמה – היה פּרץ, בעל הנפש הערנית, רגיש יותר אל הבעיה הסוציאלית אצל היהודים ובעולם כולו. כפי שמספר דוד פּינסקי, “נמצא פּרץ בימים ההם בהלך־נפש סוציאליסטי, ובין ידידיו היהודיים־פּוֹלניים היו רבים, שמילאו תפקיד נכבד במפלגה הּפוֹלנית הסוציאליסטית (פּפּס)”. ולאמיתו של דבר אין כל צורך בעדוּת על־כך. הדבר מורגש בעבודותיו הפובּליציסטיות של פּרץ מן הזמן ההוא, וגם מן הבּלטריסטיקה שלו בתקופת השתתפותו ב"ארבעטער צייטונג" וב"פאָרווערטס" בניוּ־יוֹרק מצד אחד ובמאספים שלו מצד שני: בתקופה ההיא היו אופיניים בשבילו סיפּורים כמו “בּוֹנצ’ה שתוֹק” ו"דאָס שטריימל".

בנפשו של פּרץ נתחולל בלי ספק שינוי, אבל השינוי היה לא בכך, שאך עכשיו נעשׂו קרובים לו האידיאלים של חברה חפשית – לא, הם היו כבר מזמן קרובים לו; אלא בזה היה השינוי, שנתקרב עכשיו למעשׂה אל נושאיהם החיים של הרעיונות והאידיאלים הללו – הפועלים היהודיים, לוחמי־החרות היהודיים הקמים ועולים. קירב אותו אליהם דוד פּינסקי. הוא הביאוֹ אל אסיפת־פועלים יהודית… “לא אשכח לעולם”, כותב בזכרונותיו “מכּר ישן”(יצחק פּסחזוֹן), שהיה הוא עצמו באותה אסיפה ונעשׂה אחר־כך אחד מן המייסדים של ה"בּוּנד" – “לא אשכח לעולם את המחזה של האסיפה הראשונה עם פּרץ. היא נתקיימה בדירה של הוריו של פּינסקי ברחוב פּאוויה. עשרים וכמה אנשים באו, כמעט כולם פועלים. כאן נפגש פּרץ בפעם הראשונה עם הטיפוס החדש של הפּועל היהודי. וכמה הופתע לראות, כי הקורא־הפועל לא זו בלבד שהוא קורא ומבין אותו, את פּרץ, אלא יש לו גם דעה משלו על יצירותיו, השקפה מיוחדת “מנקודת־הראות הפועלית”. ואת דעותיו הוא מביע ביידיש ספרותית נאה ושוטפת, מעורבת בביטויים מטרמינוֹלוֹגיה חדשה, שעד אז עדיין לא היתה ידוּעה ברחוב היהודי”.

פּרץ לא נעשׂה סוציאליסט במובן המפלגתי של המלה הזאת, ובוודאי שלא נעשׂה סוציאליסט מארכּסיסטי־פּרוֹליטארי, אבל הוא ראה לפניו פתאום טיפּוס חדש, מודרני, של יהודי, והוא הרגיש בו מיד לא רק אדם, שהוא קרוב לו לפי שאיפתו ואהדתו החברתית; אלא הוא הרגיש בו מיד גם קורא שלו – קורא, שבדומה לפּרץ עצמו, נמשך גם הוא אל העולם הגדול, אל תנועותיו החדשות, אל רעיונותיו החדישים – קורא מחפשׂ, צמא, חסר־מנוחה ובלתי־מרוצה. הנה הקורא הזה, מבני הנוער העובד (או הלומד) המהפכני או הקדם־מהפכני, היה ההפך הגמור מן הקורא הבעל־בּיתי. “הבעל־בּית’ל שלנו”, כתב פּרץ באחד מגליונות ה"יום־טוב בלעטלעך", “עורו גס וחלק; לא במהרה כל־כך יפגע בו חץ. וכן הרגילו אותו יותר מדי וזמן רב מדי לצפיחית־בדבש ולסוכר־קאנדיס, ו’עלעלי היום־טוב' המרים לא יטעמו לחכּוֹ”… לחכּוֹ של הקורא החדש, הקורא המתעורר מבין המוני־העובדים ומבין בני־הנוער החדשים, דוקא טעמו מאוֹד.

מובן, האסיפה בבית הוריו של דוד פּינסקי לא היתה האסיפה היחידה, שבה היתה לפּרץ הזדמנות להכיר פנים אל פנים את הטיפּוס החדש, הלוחם, של הפועל היהודי. נתקיימו עוד אסיפות אחרות כאלה, ו"בהן – מספר בעל־הזכרונות הנזכר – נכרתה ברית מוסרית מסוימת בין הנוער היהודי הסוֹציאליסטי העובד ובין פּרץ. כל אסיפה נוספת פקחה את עיניו יותר לראות את המציאות היהודית החדשה ונתנה לו חומר ליצירה חדשה, ומצד שני סיפּק כל “יום־טוב בלעטל” חדש חומר חדש־יותר לתעמולה ליגאלית ומצוּנזרת – בחוגים שלבוא אליהם ולהביא להם את הספרון שנדפס בדפוס החשאי או בחוּץ־לארץ – לא היה אפשר". פּרץ השפיע על צמיחתה ועליתה של תנועת־הפועלים היהודית, והיא מצדה השפיעה גם עליו. הוא נעשׂה יותר ויותר נוֹעז. וסאטירה חברתית־תרבותית חריפה כמו “דאָס שטריימיל”, ששנה אחת לפני־כן הדפיס אותה לא בווארשה, אלא בניוּ־יוֹרק, ב"די ארבּעטער צייטונג" (עתון הפּוֹעלים) – מרשה הוא לעצמו עכשיו להדפיס שנית במאסף “ליטערטור אוּן לעבן”. הוא נוכח לדעת, כי גם בפּוֹלין וגם בליטא, ולא רק באמריקה, כבר ישנם קוראים צעירים כאלה, שידעו להעריך את הסאטירה הסוציאליסטית החדישה שלוֹ.

“ליטעראטור און לעבּן” נועד להיות המאסף הראשון משורה של מאספים. “הכסף שהוצאנו ממכירת ‘ליטעראטור און לעבּן’ – מסרנו אותו לידי המו”ל לוין־אפשטיין", מספר דוד פּינסקי, “שהוא יוציא בשבילנו את הכרך השלישי ‘יידישע בּיבּליאָטעק’”.

אולם גם “ליטעראטור און לעבּן” וגם “די יידישע בּיבּליאָטעק” היו מאספים, והם לא יכלו בשום־פנים להיות אקטואליים כמו כתב־עת קבוּע. על כן לא פסק פּרץ, כמו פּינסקי הצעיר וכמו ספּקטור הקשיש, מלחלום על כתב־עת או עיתוֹן. והיתה בשנת 1894 שעה, שבה נדמה להם, כי הנה־הנה החלום הזה מתקיים… פּינסקי כותב: “נראה היה, כי נקבל רשיון להוציא עתון יומי ביידיש. ספּקטוֹר משך את החוטים בפּטרבּוּרג, והבשורות משם היו טובות כל־אחת יותר מחברתה. אני זוכר לילה, שעבר על שלושתנו בדירתו של פּרץ ברחוב צגלאנה מס' 1; עיבּדנו תכנית בשביל העתון, חילקנו בינינו את העבודות במערכת ובמינהלה. אי־שם בחוץ, בווארשה או בפטרבוּרג, המתינו נותני־כספים עשירים לרשיון שנביאו בידינו… אבל את הרשיון לא קיבּלנו. מישהו התערב בדבר, מישהו קילקל”.

וטוב שהקבוצה הזאת של בעלי־ההתלהבות היתה לה עוד מקודם תכנית של הוצאה, שלמעשה נועדה להיות גם כמין כתב־עת. בעל ההמצאה הזאת של כתב־עת שאינו כתב־עת היה א. אפּלבּרג, המו"ל של “האַנדעלס קאַלענדער” (לוּח־המסחר) הווארשאי, אבל הוא מסר את המצאתו ברצון לניצול על־ידי הקבוצה של “ליטעראטוּר און לעבּן”, כלומר: פּרץ, ספּקטור ופּינסקי. ההמצאה היתה בזה, שנמצאה דרך לעקוף את הקשיים שבהשׂגת רישיון מן השלטונות הצאריים להוציא כתב־עת יהודי, ובייחוד כתב־עת שקבע לעצמו בסתר מטרות מתקדמוֹת ואפילו סוציאליסטיות. כיצד אפשר לעקוֹף את אבן־הנגף הזאת? על־ידי כך שיוציאו “כתב־עת”, שמבחינה רשמית לא יהיה הוצאה הקשורה במועד מסוּים, אלא סדרה של חוברות. כל חוברת תודפס לכבוד איזה יום־חג או יום־אבל או תענית; כל חוברת תיקרא שם אחר, ונוסף לכך שם תמים או שם של יראת־שמים, כגון למשל “השופר”, “ירק לשבועות”, “חץ וקשת” (לכבוד ל"ג בעומר), כך שהצנזור לא יתפּוס מה כאן העניין. בטכּסט עצמו כתבו, ליתר בטחוֹן, בכיסויי־פנים וברמזים וברמיזות. והקורא, ובייחוד הקורא היהודי־רוסי, היה בימים ההם רגיל לקרוא בין השיטין יותר מבשיטין עצמן, והוא כבר יבין למה הדברים מרמזים, – אפשר לסמוך עליו. הצנזוּרה לא תדע בשכבה ובקומה, ואם תתעורר ותפקח את עיניה – לא יהיה קשה לבוא עמה לעמק השווה, הואיל ומלבּר יהיה הכול כשר וישר¹⁵.

פּרץ וידידיו נראתה להם מאוד התכנית הזאת, ובאפריל 1894 הופיעה החוברת הראשונה – “לכבוד פסח”. התוכן או ה"סדר" היה, לפי הכותרות, התם והתמים ביותר: א) “פוּן בּלעטל” (מעל הדף), חתום צדי סופית (פּרץ); ב) “מה נשתנה” מאת דוד פּינסקי; ג) “החורבן בליל־הסדר הראשוֹן”, תמונה מאת י. גוידא (אחר־כך ב. גורין); ד) “ההגדה של ערי־השׂדה”, כתוב בידי מ. ספּקטוֹר; ה) “השושנה”, אלגוריה מאת י. ל. פּרץ; ו) “חרוסת; אנשים קטנים” מאת פלאי (פּרץ); ז) “שאר ירקות”, מאת שלמה גרוֹסגליק; ח) פליטוֹן “לאמריקה” מאת בּ. פרבר.

המשתתפים העיקריים של ה"בּלעטל", פּרץ, פּינסקי וספּקטוֹר, היו היוזמים של כתב־העת־כביכול, ואילו כמוציאים־לאור רשמיים הופיעו פּרץ וספּקטוֹר בלבד. דוד פּינסקי הסתלק מלהעמיד את שמו בשער, הוא לא רצה, כפי שהוא מספר, “להתפרסם על־ידי עמידה בשערים”. גם ספּקטוֹר לא נשאר זמן רב שותף להוצאה. לפי עדות אחת הסתלק לאחר ה"בּלעטל" הראשון, לפי עדות אחרת – אחרי השלישי. ולאחר שהסתלק עשׂה שבת לעצמו – התחיל מוציא “בלעטלעך אויף וואָכעדיקע טעג” (דפים לימות־החול), באותה צורה עצמה שבה הופיעו ה"יום־טוב־בּלעטלעך", אבל לא במגמה קיצונית כל־כך.

בסך־הכול הופיעו במשך השנים 1894–1896 בערך חמש־עשׂרה חוברות, וכולן יחד נודעו בשם “פּרצ’ס יום־טוב בלעטלעך” (דפי יום־טוב של פּרץ). החוברת הראשונה “לכבוד פסח” הופצה במשך זמן קצר בשלושת אלפים טפסים, מה שהיה בימים ההם הישׂג גדול; אחר־כך נדפסה כמה פעמים נוספות מאמהות.

הוצאת ה"בלעטלעך" לא עלתה בקלות. ראשית, חסרו עוזרים ומשתתפים: “אוהבי ועוזרי הם”, כתב פּרץ אל דינזוֹן לקיוב, “פּינסקי, פּינסקי ופּינסקי… לפעמים פרענק, פרייד… וגם – אני לבדי, בתור י. ל. פּרץ, ד”ר שטיצער, לץ המערכת, וכו' וכו'“. שנית, מספר פּינסקי בהקדמתו אל מהדורת־פּרץ של הוצאת “יידיש” בניוּ־יוֹרק, “גם ל’בלעטלעך' הדקים הללו של 16 עמוד כל אחד לא היה כסף… ולבסוף הייתי אנוס לצאת לערי־השׂדה, להשׂיג כסף. לא יכולנו לפדות מידי המדפיס את החוברת ‘הושענא’”… אחר־כך הצליח פּרץ לענין ב’בּלעטלעך' כמה מאנשי הקהילה ולהוציא מהם תמיכה. החוברות התחילו מופיעות ב־32 עמודים”. אבל כל זה לא הועיל. בראשית 1896 (פּינסקי כבר עזב בזמן ההוא את ווארשה) הופיע ה"יום־טוב־בּלעטל" האחרון: “חמישה עשׂר”.

פעולתם של ה"בּלעטלעך" היתה, מבחינה איכותית אם לא כמותית, גדולה מאוד. פּרץ ועוזרו הקרוב־ביותר פּינסקי חזו את ההשפעה הזאת מראש: “כשהגליון (של ה"בלעטל" הראשון) ירד מוכן מעל מכבש הדפוס”, מספר דוד פּינסקי, “תפסנו אותו בידינו בקול ‘הוּרא’, בצחוֹק, בשׂמחת־נעורים. יש לנו כתב־עת חדשי!.. בימה, שבמיצועה נדבר חודש חודש אל ההמונים היהודיים! בשׂמחתנו היתה בשׂורה, שה’בּלעטלעך' הרזים הללו יהיה חזוי להם למלא תפקיד גדול בהתפתחותה של ספרותנו ובחינוכם של המוני־העובדים היהודיים”. ה"בשׂוֹרה" נתקיימה. לפי דעתם של סופרים יהודיים־סוציאליסטיים מתחילה עם ה"בּלעטלעך" “תקופה חדשה לגמרי בתולדותיה של הספרות היהודית החדישה”. זוהי אולי גוזמה, אם כי בפיו של עסקן יהודי־סוציאליסטי היא מובנת. בכל אופן עובדה היא, שה"יום־טוב־בּלעטלעך" היו ההתחלה של העתונות היהודית־סוציאליסטית בּרוסיה. הם היו במידה מסוימת הבימה החוקית של תנועת־הפועלים היהודית הבלתי־חוקית או המחתרתית. הופעתם היתה בלי ספק מאורע חשוב בכל החיים הספרותיים והחברתיים־מתקדמים של היהודים בשנות התשעים. “בגישתם החברתית אל הבעיות היהודיות והכלליות מילאו תפקיד נכבד ביותר ביצירת העתוּדוֹת הראשונות של פועלים משׂכּילים ובעלי־הכרה, שנתחנכו בלשון יידיש”, כך מספּר בזכרונותיו ל. בּרמאן, אחד מן הבּוּנדאים הראשונים. על שני המשתתפים העיקריים של ה"יום־טוב־בּלעטלעך", פּרץ ופינסקי, כתב אפילו “מבקר פּרוֹלטארי” מחמיר כמו א. רוזנצוייג, שהם “עזרו לעורר את התּודעה המעמדית אצל המוני העובדים היהודיים”.

ה"בּלעטל" הראשון הופיע, כאמור, בפרוס הפסח תרנ"ד (1894). זה היה בדיוק עשׂר שנים לאחר שהתחיל מוֹריס וינטשבסקי מוציא בלונדון את שבועונו “דער פוֹילישער יוּדל” (היהודי הפּוֹלני) – כתב־העת הסוציאליסטי הראשון בעולם ביידיש. בשבועון הזה התחילה בשנת 1884 העתונות היהודית סוציאליסטית בארצות הדוברות אנגלית; ואילו ה"יום־טוב־בּלעטלעך" נעשׂו, עשר שנים לאחר־מכּן, חלוּץ העתונות יהודית־הסוציאליסטית ברוסיה.

לפי שמספר א. ליטוואק, התחילה המגמה הסוציאליסטית של ה"בלעטלעך" “ניכּרת ומתבלטת רק בחוברת השניה, ואילו בראשונה כמעט לא הרגישו בה”. והנה, זה באמת רק “כמעט”, ולא אמת גמורה. כבר ב"לכבוד פסח", בחוברת הראשונה, ומיד בעמוד הראשון, פורסמה הודעה קצרה מאת המערכת, וההודעה הזאת נסתיימה בשורות אלה" “…רוצה אני רק לאחל לכם, שלשנה הבאה תשכחו את כל ה’מה נשתנה' עם ה’עבדים היינו' גם יחד… וכן, כשתפתחו את הדלת ותכריזו באמת ובתמים, לא כנהוג עכשיו, בלשונוֹ של לבן הארמי, ‘כל דכפין ייתי וייכול’, לא ייכּנס איש. שלא יימצא איש הצריך להסב אצל אחרים!”. כלומר, שלא יהיו עוד רעבים בעולם… האם אין זו רמיזה ברורה למגמה סוציאליסטית?

עבודת־ההסברה ב"חץ וקשת" (ל"ג בעומר) וב"בּלעטלעך" שלאחר־כך התנהלה כבר בחלקה בגלוי ובמישרין ברוח הסוציאליזם. ב"חץ וקשת" נדפסה “מסתו של הפילוסוֹף המטורף” מאת מוֹריס וינטשבסקי, ובמאמר המפואר הזה הוּשׂמה לצחוק, בדרך מבדחת ביותר, כל הציביליזציה הבּוּרגנית, ש"אורה היא מפזרת – אלומות, אבל חום – לא קורטוב אחד". ואילו בפליטון של לצפר (לוּציפר – י. ל. פּרץ) בדבר ל"ג בעומר אפשר היה לקרוא כדברים האלה": “… אמרו לי, מי מכם יגדל ויהיה פועל ישר, ויהא חי מיגיע כפּיו, בזיעתו ובדמו יביא לחמו; אמרו לי, מי מכם יחיה על חשבון עצמו, לא יהיה כּינה בראשו של אחר, לא ינעץ כתולעת את מצצנו בקיבתו של הזולת – אמרו לי מי, ולזה אתן לקריאה כמה ספרים טובים ונעימים, שיהיו לו בודאי לתועלת!”

ה"בּלעטלעך" המאוחרים יותר דיבּרו דיבורים ברורים וחריפים עוד יותר. כך, למשל, קוראים ב"המן טאש" (אוזן המן), בפיליטון החתום “דער לץ פון רעדאקציע” (לץ המערכת, פּרץ): “המשטר הישן נופל… מעל למזבח של זיעה ודם מתרומם הגרזן… כמרים נבהלים בורחים ומבקשים להם אלים נושנים־יותר ומנוסים־יותר. אך הגרזן משתפל ויורד, והמזבח ינותץ היום או מחר ושבביו יפרחו באויר… ואותה שעה יהיה גם לנו, נדמה לי, טוב יותר”…

אך לא רק בדברים הללו, שהם מהפכניים ממש, אלא גם ב"בּלעטלעך" הראשונים, שהם עוד מתונים ביותר, התחבבה במה זו של ספרות והסברה סוציאליסטית עד מאוד על האינטליגנציה העממית בעלת הלך־הנפש הסוציאליסטי, עד כדי כך, ש"לחוברת־שבועות כבר היינו ממתינים", מספר א. ליטוואק, “כמו לאורח יקר. ‘עשׂרת הדיברות של בעל־הבית הקטן’ [שנכתבו בידי פּרץ] עשׂו עלינו רושם, כי ‘הוא כולו שלנו’… בפיליטון ‘בעולם התוהו’ התעמקנו וחיטטנו לרדת עד עומק כוונתו…”

בּיקשו לפרש ולמצוא בפּרץ כל־כמה שאפשר יותר קיצוניות, ואפילו “מקובלים”, “סיפּור־העם” הראשון של פּרץ, שכבר כתב ביידיש ופירסם ב"בּלעטל" לשבעה־עשׂר בתמוז “דער תענית” (התענית) פורש בדרך תמימוּתית כסאטירה חברתית־פּוליטית. כוונתוֹ של פּרץ, פירשוּ, היא להראות, כי “הרעב מביא אנשים ועמים לדמדומים, לחזיונות, לנבואה. מי שאין לו עולם־הזה, על־כורחו הוא בורא לו עולם־הבא יפה”.

ברור שהשקיעו בפּרץ וב"בלעטלעך" שלו הרבה יותר סוציאליזם משהיה בהם, אבל עובדה היא, שהיתה להם מבחינה תרבותית וסוציאל־פּוליטית השפעה מהפּכנית. “אצלנו, משׂכילים־למחצה צעירים”, כותב א. ליטוואק, “היו השמות פּרץ ופינסקי קדושים. ה’יום־טוב־בלעטלעך' היו שלנו, ורחוב צגליאנה 1 – המרכז הרוחני שלנו… להפיץ את ה’בלעטלעך' היתה שמחתנו, לקבּל מכתב מפּרץ – זה היה אושרנו. וכך היה לא רק בווילנא”.

ה"זשאָרגאָנישע קאָמיטעטן" (ועדים ליידיש) שסייע פּינסקר לייסד במטרה שיעזרו להפיץ פירסומים ביידיש, גילו אמנם התעניינות ונכונות לעזור בהפצת ה"בלעטלעך", אבל עזרתם היתה מוסרית יותר מחומרית. פּרץ אינו חדל מלקבּוֹל, במכתביו אל דינזוֹן היושב בקיוב, על מצבו הקשה; לא הועילה התמיכה, שהתחיל מקבל מכמה מחבריה של הקהילה בווארשה – יותר מ־17 חוברות לא הצליח פּרץ להוציא.

אף־על־פי־כן הן פרק נכבד לא רק בביוגרפיה הספרותית של פּרץ, ולא רק בתולדות העתונות היהודית, אלא גם בתולדות הספרות היהודית החדשה. לא רק ברעיונותיהן החברתיות־הקיצוניות היו הן בגדר חידוש בספרות היהודית של אירופה המזרחית (בספרוּת היהודית של אנגליה ואמריקה הגיעו הרעיונות הללו לידי ביטוי הרבה יותר מוקדם); אלא גם בצורתם הספרותית של הרבה דברים שנדפסו ב"די בלעטלעך" היה הישׂג חדש. מבחינה סיגנונית טהורה היה בהן חידוש בלתי־רגיל.

ב"בלעטלעך" פורסמו דברים קצרים בלבד, וקיצור זה עצמו כבר היה חידוש. לא היינו רגילים לכך. הסופר היהודי היחיד, שהדפיס עוד קודם־לכן (ב"די יידישע פאלקס־בּיבּליאָטעק" של שלום עליכם וב"יידישע בּיבּליאָטעק" של עצמו) סיפורים קצרים, מרוכזים – היה י. ל. פּרץ, וב"יום־טוב־בלעטלעך" לימד גם אחרים להתרכז ולא להאריך יותר מדי. הוא היה אנוס לעשות כן. בשביל דברים ארוכים פּשוט לא היה מקום ב"בּלעטלעך". ומה שנוגע לפּרץ עצמו, בדרך הטבע לא היה מן המאריכים, ובייחוד בסיפּוריו. הוא היה קצר־רוח ביותר וכּרכּי ביותר משיהיה יכול להרשות לעצמו להשתהות הרבה ולכתוב לאט־לאט ובנחת וברוב־דברים, כפי שכתבוּ לפנים, בימים שגם הסופר וגם הקורא היו להם גם פנאי וגם סבלנות הרבה, וידעו כי “אין בכך כלוּם, העולם אינו בוער”. עולמו של פּרץ דוקא כן היה בוער. ובאש הזאת היה מבעיר ומלהיט גם את האחרים. פסוקו הקצר והמקוטע נשם נשימה חמה, עצבנית, לוהטת. אפילו בשעה שכתב על ימים־משכבר היה ריתמוס כתיבתו לא הריתמוס של חיי־העיירה השקטים מלפנים, אלא של חיי־הכרך החפוּזים והחטופים של הזמן הזה.

אל הדינאמיות שבאישיותו של פּרץ נוספה הדינאמיוּת של הרעיון הסוציאלי, של האידיאל הסוציאליסטי. י. ל. פּרץ וחברו הצעיר דויד פינסקי, עורכי ה"בּלעטלעך", התקרבו מאוד אל מעמד־העובדים ואל מלחמתו למען עולם חדש – ודבר זה עצמו פירושו היה התקרבות אל רוחו ואל סיגנונו של הזמן החדש. המעבר אל הסוציאליזם פּירושו היה ממילא מעבר אל הכּרכּיות.

פּרץ לא חשש, שמא לא יבינו את לשונו הקצרה, המרומזת. הוא ידע, כי גם הקורא העממי הוא למעשׂה קורא משׂכּיל – הוא יבינוֹ, ובשבילו כתב. באחד מן ה"בּלעטלעך" פונה פּרץ אל הקורא ואומר: “אתם ‘עמי־ארצות’, ‘המון־העם’, ואותי מקללים קללות נמרצות, בשל מה אני מספר לכם לפעמים ‘סודות מן החדר’ – מרדפים אותי על־כך, שאני מדבר עמכם כדבּר איש אל רעהו, כאדם עם אדם”.

כן, זה היה אחד מן החידושים העיקריים של ה"בּלעטלעך". הם דיבּרו אל קוראי־יידיש כמו שמדברים אל אנשים בני־דעת ובעלי־טעם. לגבי פּרץ עצמו לא היה בזה חידוש גדול. הוא עשׂה כך כבר ב"יידישע בּיבּליאָטעק" שלו. אפילו בּ. גוֹרין, אחד ממשתתפיו, סבור היה כי ה"בּיבּליאָטעק"… “טובה יותר מדי, אפילו לגבי הקורא המבין. ה’ביבליאטעק' שלו דורשת ‘מבינים’ גדולים ביותר”. “מבינים”, גדולים עוד יותר דרושים היו ל"בּלעטלעך". ואמנם, הביע נחום סלוּשץ במאסף העברי “הזמן” (ווארשה 1896) את צערו על כך, ש"סופר כזה, בעל כשרון גדול" כמו פּרץ, אינו מוציא את חוברותיו בעברית. הקורא העברי ודאי היה יודע, לפי דעתו, להעריך אותן כראוי (לסלוּשץ ודאי לא היה ידוּע נסיונו הבלתי־מוצלח של פּרץ ב"החץ", שהוציא בשנת 1894). “אבל העם (כלומר – קוראי זשארגון) אינו מבין את כתיבתו”. נ. סלוּשץ, כרבּים אחרים, לא הבין, כי עם פּרץ התחילה תקופה חדשה – התקופה של הספרות היהודית החדישה ושל הרעיון היהודי־סוציאליסטי, וכי חייב היה להמציא לתקופה חדשה זו לא רק רעיונות חדשים, אלא גם אמצעי־הבעה חדשים, מעודנים יותר, חריפים יותר וגמישים יותר.

י. שירים, סיפורים ומסות עבריים בשנות התשעים

ישנם הבדלים בסגנון ובנושאים בין הדברים שיצר פּרץ ביידיש ובין הדברים שכתב עברית. וזה משום שהעברית היתה עד לפני זמן מועט מושרשת במורשת הספרים, שנכתבו ונקראו על־ידי תלמידי־חכמים ולמדנים, בשעה שמסורת־היידיש היתה לגבי פּרץ יותר מסורת עממית. אבל כשמגיעים לספירה החברתית־אידיאולוגית, הרי פּרץ העברי הוא כמעט אותו פּרץ עצמו שביידיש. בפרט זה אין הוא דומה לבני־דורו, כמו מיכה יוסף בּרדיטשבסקי, או לחבריו הגדולים ממנו בשנים, כמו מנדלי מוכר ספרים, או לקודמיו בזמן, כמו יצחק בּר לבנסוֹן. אצל כל אלה מורגש שינוי, בשעה שהם עוברים מעברית ליידיש, שינוי באופן, בקצב ובמזג של התבטאותם. ואילו אצל פּרץ אין הבדל באיזו לשון הוא כותב: אותו כוח שבו הוא מתקיף את מה־שאינו־נראה־לו ביידיש, הוא מגלם גם בעברית.

דבר זה מתברר, כשמשווים את כתב־הלחימה שלו “החץ” העברי עם ה"יום־טוב בלעטלעך" ביידיש. “החץ”, ילקוט ספרותי, ערוך על־ידי י. ל. פּרץ ויוצא לאור על־ידי שווארצבּרג, פורסם באותה שנה עצמה, 1894, שבה התחיל פּרץ מוציא את “ליטעראטוּר און לעבּן” ו"די יום־טוב בּלעטלעך". ואילו נמצאו ל"החץ" דורשים וקונים, היה גם הוא ראשון לשורה של קבצים קטנים כאלה בעברית. אולם דורשים ל"החץ" לא נמצאו, ולא יצא אלא הקובץ הנסיוני האחד הזה. אך לפי אופיו הרעיוני־חברתי ולפי המזג החם החץ העברי אינו פחות חד וחריף מן החצים שהטיל פּרץ ב"יום־טוב בּלעטלעך" ביידיש.

עוד דבר: ביידיש היו לו לפּרץ עוזרים ומסייעים, כפי שראינו, אם כי מספרם היה מועט; הספרות העברית היתה כמעט כולה תפוסה אותו זמן הלכי־רוח של תשובה וחיבּת־ציון – ופּרץ המהפכן לא יכול למצוא בה הדים.

בדרך כלל לא היה פּרץ בודד בין הסופרים העבריים שלפניו ושלאחריו. די אם נזכיר שמותיהם של מבקרים מובהקים של החיים היהודיים והיצירה היהודית, כמו אורי קוֹבנר, משה לייבּ ליליינבלוּם הצעיר, מיכה יוסף ברדיטשבסקי הצעיר, ואחר־כך יוסף חיים בּרנר. כמוהם כן גם מחבר “החץ” היתה תשוקה לוהטת בלבו לבוא אל הקורא עם משהו, שהוא בדיוּק ההפך מן ה"סגולה שתחטוף אותך שינה", כפי שנאמר בקול־קורא אל הקורא ב"החץ". פּרץ היה ממין הסופרים, הבאים “בסערה ובפּרץ”. שום דבר לא היה חביב עליו יותר מ"להסעיר את גליו של העם". הוא רצה להיות אחד מאלה המעוררים את הגלים, אבל לא מאלה שהם הקצף על פניהם.

“אין את נפשי להיות לך למקרא עונג ולשעשועים, ולא לסגולה שתחטוף אותך שינה… חפץ אני, להפך, לשפוך את רוחי עליך ולמשול בך. חפץ אני לפלח את לבך, למחוץ את מוחך, להרעיש את כל עצביך ולגזול את שנתך… חפץ אני לקרוע בחזקת־היד את כסוֹּת עיניך, להוסיף תמרורים על יגונך ולתת קול אדיר – קול הפעמון למוסר כליותיך… עד אשר אזניך תצילנה משמוע… זה כל ישעי וחפצי…”

פּרץ הסתער ב"החץ", כמו בּ"יום־טוב בּלעטלעך", על כל מה שהיה, לפי דעתו, לא מתקדם למדי ולא אנושי למדי בציבוּריוּת היהודית. כך, למשל, היה אחד מן הראשונים שיצאו נגד אחד־העם ותכניתו ליצור “מרכז רוחני” בארץ־ישראל: “לעצלי הרוח הללו נשמות נרקמות מקרני אור העבר. ועל־כן יודעים המה אך מה שישׂיחוּ בו יושבי־קרנות; מוכרים המה אך מה שכבר זכה בו כל העם מן ההפקר. עצלי־הרוח הללו הם אך השופר אל חיך ההמון, אך ההד לקולו. לא מוֹריו ומדריכיו המה, להכות גלי־ים, כי אם הקצף על־פני הגלים…”

וכן אין הוא מרוצה ב"החץ" מן הספרות היפה ומן הספרות כלה בעברית בימים ההם. ב"מכתבים על אודות הספרות" הוא אומר, כי הסופרים הקשישים בנו את השפה ועשו אותה כלי מוכן להחזיק ברכה, והצעירים חייבים למלא כלי זה יין. אבל מה ש"הצעירים" האלה נותנים, אינו יין, אלא מין תערובת משונה של חיבּת־ציון וספּנסר, ריאליזם ו"דניאל דירונדה". ה"צעירים", שהופיעו בימים ההם בספרות העברית (בחסותה של חברת “אחיאסף”, של “ספרי אגורה” לבן־אביגדור) מספּקים את פּרץ פחות מן ה"זקנים". ההם, אומר הוא, היו “בּלשנים”, בעלי־לשון, והללו מבקשים להיות “מורים”, מורי העם ומדריכיו. בחוברת הזאת של “החץ” הוא מבטיח לשוב ולדון בשאלת ה"צעירים" הללו, אבל… “החץ” לא הופיע עוד!

אך כמו ביידיש כן גם בעברית הופיע פּרץ בבשׂוֹרה נלהבת משולשת: כמשורר, כמספּר וכמסאי־פּובּליציסט. כל שלושת הצדדים הללו של יצירתו בשתי הלשונות לא היו נבדלים ביותר זה מזה. בחרוזיו הוא לעתים קרובות מספּר; סיפּוריו ומסותיו יש בהם לא פעם נשימה לירית חמה.

פּרץ לא ניתק עצמו מן השירה העברית, כשהתחיל בשנה 1888 מפרסם את שיריו ביידיש. וכן גם היה עוד בשנות התשעים מספּר עברי, אם כי משנת 1889 ואילך כבר הדפיס סיפוריו יותר ביידיש (מסות ופיליטונים כתב בראשית המאה העשׂרים גם בעברית, בייחוד בעתון היומי “הצופה”). לאחר השנה 1886, שבה הדפיס שורה של סיפּורים עבריים, לא הדפיס במשך חמש שנים רצופות שום סיפור בעברית; ורק בשנת 1891 התחילו שוב מופיעים סיפּוריו העבריים. בשנה ההיא פירסם ב"גן הפרחים" של מזח את “ונוּס ושולמית” (ביידיש פירסם סיפּור זה, בנוסח מקוצר, עוד בשנת 1889) ו"המקוּבּלים" (ביידיש, גם כן בנוסח שונה במקצת – רק בשנת 1894). שנה לאחר־מכן, 1892, הופיעו שוב שני סיפּורים עבריים של פּרץ, אבל לא בעתונות, אלא ב"ספרי האגוֹרה" של בן־אביגדור; הללו היו: “האילמת” ו"מנגינות הזמן".

כמה קוי־אופי יסודיים מן התכנים של פּרץ ביצירותיו משתי עשׂרות השנים הראשונות מצוּיים גם בסיפורים שפּירסם בשנת 1894, היא השנה המבדילה, אך גם מחבּרת, את עשׂרים השנה הראשונות עם עשׂרים השנה האחרונות של יצירתו.

אבל לא רק דברים־שבתוכן, גם דברים שהם אופייניים לאופן כתיבתו של פּרץ, לסיגנונו, לנעימתו, לצורתו ולמזגו בשני העשׂורים הראשונים ליצירתו – נמצאים בארבעת הסיפּורים שפירסם בשנת־התחום הזאת, תרנ"ד (1894). ומה הם הדברים הללו? א) הצורה היהודית־המיוחדת, שבה הוא נותן לנו כמעט תמיד תוכן לא יהודי־במיוחד, אלא כללי־עולמי; ב) הלעגנוּת הסאטירית (ולפעמים גם הוּמוֹריסטית) שבנעימת הדברים; ג) הנטייה לאלגוֹריה, למשלים; ד) נוסח המעשׂיה העממית; ה) הריכּוּז והדחיסות של הסיגנון, המגיע תכופות ללשון הפתגם הקצר; ו) התפקיד הגדול של הדוּ־שׂיח, חריפותו וחידוּדיוּתוֹ; ז) הנטייה להקבּלות ולניגודים בבניינו של סיפּור. את כל הדברים האלה אנו מוצאים בארבעת הסיפּורים משנת 1894.

א) לפחות בשניים מהם נמצא תוכן כלל־עולמי בנוסח יהודי־מובהק. וכי ייתכן נוסח יהודי יותר מזה שב"משנת חסידים"? לפי הצורה ולפי הנוסח־כּולו זהו סיפּור־המעשׂה החסידיי ביותר מסיפורי־החסידות שלו; אבל רק אופן־ההבעה הוא יהודיי־חסידיי כל־כך; אך הרעיון המוּבּע בו הוא, לאמיתו של דבר, רעיון אנושי־כללי – הרעיון בדבר ריבּוי־הפּנים ואחדות־הפּנים של הרוּח. וכן דרוש ניגוד גדול יותר מזה שבין אלוהיו של האדמו"ר מנימירוֹב, עם הניגון והריקוּד, ובין אמירת־התורה של חתנו על־פי דרכו של הגאון? ואף־על־פי־כן נתן לו הצדיק את בתו פייגא’לי לאשה, “והרגשתי בלבבי”, אומר החסיד המספּר, “את הריקוד של הצדיק, שהיה ב’החילוּק' (הפּלפּול, של החתן) כמעשה האופן בתוך האוֹפן”. ולהלן הוא אומר: “והכול באשר לכּול, כל התנועות שעשׂה רבינו ברגליו (בשעת ריקוד), עשׂה החתן (באמירת התורה) בידיו!”… כלומר: ריקודו של הרבי, ו"חילוּקו" של תלמיד־הגאון אינם, לאמיתו של דבר אלא שתי צורות של תוכן אחד…

ב) ב"ליל זועה" וב"המחשבה והכּינור", שני הסיפורים האחרים של שנת תרנ"ד, ישנו קו פּרצי בולט אחר: הסאטירה, הלעג הגלוי או הסמוּי (גלוי ב"המחשבה והכינור", סמוי ב"ליל זועה").

ג) בכל ארבעת הסיפורים, ובייחוּד ב"המחשבה והכּינור", ישנם יסודות גלויים וסמויים של משל ואלגוֹריה, הממלאים תפקיד חשוב לא רק מבחינה אמנותית־קישוטית, אלא גם מבחינה מחשבתית־מוסרית.

ד) ב"משנת חסידים" בולטת מאוד הצורה המיוחדת של עממיוּת, של אגדתיוּת, של פוֹלקלוֹריוּת – זו הצורה שנשתכללה כל־כך אחר־כך על־ידי פּרץ ומצאה לה מהלכים בספרוּתנו. ודאי, “משנת חסידים” יותר מדי עשירה בענייני־מחשבה ובחויות, משאפשר יהיה לראות בה סיפּור־מעשׂה, שנכתב “מפי העם”; וכן “המחשבה והכינור” הוא סיפּור “ספרותי” מדי, ארוך מדי ומלא מדי רמיזות סאטיריות, משיהיה דומה לסיפּורים “מפי העם”; אף־על־פי כן יש בשני הסיפּורים האלה יסודות, מאלה שעיצבו את ה"פאָלקסטימלעכע־געשיכטען" – פוֹלקלוֹריוּת, מאוֹרעות בלתי־שכיחים, דמוּיות־פלאים, התלהבות.

ה) דחיסוּת המשפט ואפּיגרמטיוּת הסיגנון בולטות ביותר ב"משנת חסידים". למשל: “ישנם צדיקים, שזוכים לשׂמחה אך בשבתות וימים־טובים… אבל רבּינו ז”ל זכה לקדושת חגים ומועדים בכל ימות השנה…" או: “וכל קול־נגינה מקבּיל לכלי־נגינה מיוחד ויוצא ממנו כצאת הנשמה מן הגוף…” או: “הלמדנים בנגלה… הם כאותם בעלי־המלאכות שהם יודעים לתקן את הכּלים לזמר, וגם לעשׂות כלים חדשים, אבל הם אינם יודעים את הזמר בעצמו, ואינם יכולים לפרוט על הנבל שהוא מעשׂה ידיהם”.

ב"משנת חסידים", כמו ב"מקובּלים", שבעברית פורסם עוד שלוש שנים לפני־כן, התחיל פּרץ את העבודה הגדולה של דיחוּס, גיבּוּש, חיזוּק ורימוּם הסיגנון (וממילא גם התוכן) של אמנות־הסיפּור בעברית וביידיש – העבודה שנתנה לנו את סיפּורי “חסידות” ו"מפי העם".

ו) כל ארבעת הסיפּורים משנת תרנ"ד כתובים בצורת חד־שׂיח (“המחשבה והכינור”, “משנת חסידים”, “במעון קיץ”) או כמעט חד־שׂיח (“ליל זועה”). אבל הצטיין הם מצטיינים בקיצור ובחריפות של הדו־שׂיחים שלהם. ואין זה מקרה. הודות לדיאלקטיוּת הכללית של מחשבתו של פּרץ, הודות לדו־שׂיח הנצחי, שניהל עם עצמו, נעשׂה אמן־הדוּ־שיח – והדבר מורגש בסיפּורים הללו.

ז) מרגישים בהם גם את ה"חן השביעי" שבאופן כתיבתו של פּרץ – את נטייתו אל ההקבּלות ואל הניגוּדים. “בעיות וניגודים”, כתב אחר־כך בזכרונותיו, “אלה הם שני הגלגלים, שעליהם נגללות כל יריעותי הספרוּתיות”. על ניגודים והקבּלות כאלה (פנימיים או חיצוניים) בנויים הרבה מסיפּוריו ביידיש ובעברית עד 1894, ומסביב להם מתגוללת גם היריעה של “ליל זועה” (אביו הרע של פינקלשטיין, כנגד אמו הטובה), “המחשבה והכינור” (היחוד החופשי של הפרט הבודד, כנגד מיטת־הסדום של העולם), “במעון קיץ” (שירת־האהבה, כנגד הפּרוֹזה החשבוֹנית של “שידוכים”) ו"משנת חסידים" (הצדיק מנימירוב עם ניגונו וריקודו, כנגד חתנו עם ה"חילוּקים" שלו).

עימוּת זה של דברים, רעיונות ואנשים זה כנגד זה, השקילה והמדידה הזאת של החיים, ולא תיאורם בלבד; הרמזה זוֹ, כיצד ואיך צריך וחייב העולם להיות, הרצון הזה לתקן את העולם ולרוממו – אופייני לא רק בסיפּורים האלה של פּרץ, משנת תרנ"ד, ובסיפּורים שיצר קודם־לכן. אלה היו קווי־אופי חשובים ביצירתו של פּרץ גם בשנים שלאחר־מכן. ובאותן השנים – עוד יותר מבתחילה. כזה היה פּרץ תמיד, וכמו בעברית כן ביידיש; ובכל סוג מסוגי יצירתו – בין בשירה ובין בפרוזה היה מחפשׂוֹ ומבקשוֹ של היופי המוסרי, משוררם של אנשים בעלי נשמה־יתירה של שבת־ויום־טוב. תמיד ובכל יצירותיו היה משורר של רעיונות, אוהב להתעמק בנשמתו של האדם מבחינה חברתית־מוסרית ומבחינה ייחודית־נפשית, – אדם שלא היה לו שולחן־ערוּך – אלא אסתטיקה של מוּסר, לא אמנות של יוֹפי־בלבד – אלא האמנות של התרוממות־הנפש. ואם זה הוא עיקרה של “אמנות יהודית”, הרי שהיה פּרץ ביצירתו “יהודי שביהודים”, אולי יותר ממנדלי, אם כי לפי תפיסתו הוא כללי־עולמי יותר ממנדלי. הוא מודד את העולם במידה “יהודית”, בשעה שמנדלי השתמש באמת־מידה עולמית (תכופות – באמת־המידה העולמית של המשׂכיל) בבואו להעריך את החיים היהודיים. אך העיקר הוא בכך, שפּרץ ראה בחזונו את האדם מתרומם ועף, בשעה שמנדלי ראה אותו כמות־שהוא. פּרץ יצר ברוחו של איזה חוש שישי, ואילו מנדלי מפותחים היו אצלו מאוד חמשת החושים הרגילים. פּרץ היה קודם־כל ויותר־מכול בעל־חלומות ומשורר לירי.

דברים אלה נכונים גם לגבי פּרץ העברי וגם לגבי פּרץ ביידיש. אף־על־פי־כן ראוי לרמוז על הבדל מסוּיים. בשעה שהיה לו שוּתף – העם ודמיונו של העם שימש לו חומר – היה כוחו גדול בעיקר כמספּר, כאפּיקן לירי, ואחר־כך גם כאיש־המסה. ואילו בעברית הורגשה בעיקר פיוּטיוֹתו, ליריוּתו, ה"רוחניות של הניגון" (בלשון “המקובּלים” שלו) – “הניגון אשר ישורר הלב ואינו נשמע לאוזן, בחינת כל עצמותי תאמרנה”.

חלק שלישי: “חסידות” ו"מפי העם"    🔗

יא. קירבה אל יצירת העם

כבר נאמר לא פעם, כי המקור העמוק ביותר ביצירתו של פּרץ אינם חיי־הכלל, אלא ה"אני" העצמי שלו, בעל הייחוד הגמוּר והבּולט. אף־על־פי־כן יש להוסיף, כי הוא לא נמנע מלשאוב ממקור־היצירה העממי, אם־כי הדליים שבהם שאב מתוכו אינם מלאים ושופעים כל־כך כמו אלה שביצירתו של “סבא של ספרות יידיש” וביצירתו של נכדו שלום עליכם. לא תכופות כמותם, אבל בכל זאת תכופות ביותר, עשׂה שותפות עם העם ועם דמיונו. מיד כשהתחיל כותב התחיל משתמש בחומר לקוּח מן הפּולקלור היהודי, אם לא זה שבימיו, הרי זה של ימי העבר.

אמנם, כבר בראשית יצירתו פועל על הדמיון היוצר שלו מה שמתרחש בנפשוֹ של היהודי פנימה, ולא רק מה שמתרחש מסביב לו. כבר אז למד להציץ אל תוך נשמתו של היחיד, ובשום פנים לא להסתפק, בּדומה למשׂכילים אחרים, בתיאורים כוללים, בתיאורי־הסביבה. אף־על־פי־כן היה, בדומה לא. מ. דיק, מנדלי, שלום עליכם וסופרים קשישים אחרים, מושפּע מייחוּדם של חיי־העם ויצירת־העם. וביותר לאחר שעזב את זאמוֹשץ והתיישב בווארשה. אותו זמן גברה בו עוד יותר התעניינותו ביצירת־העם היהודית, ובייחוד בשירי־העם. והם בשבילו נושׂא לחקירה אוֹבּייקטיבית, ולא רק מקור להשראה אמנותית.

תשומת־לבו הוסבה אל שירי־העם, מצד אחד, על־ידי הנסיעה על־פני עריה ועיירותיה של פּולין בשנת 1890, נסיעה שבה בא במגע עם המוני־העם היהודיים הפשוטים ביותר, עם אמונותיהם ואמונותיהם־התפלות, עם מציאותם וחלומותיהם, דמיונותיהם ומעשׂיוֹתיהם; וכן בא במגע עם אספנים פּוֹלניים־יהודיים, שטרחו לכנס את יצירתו הקיבוצית של העם. אחדים מהם היו ידידיו הקרובים, וכן מתרגמיו הפּוֹלניים. הוא נפגש עמהם לא פעם בישיבות של החוג הפּוֹלני־יהודי לפולקלוֹר, שהיה קיים בזמן ההוא בווארשה. על־ידי החוג הזה נתעוררה בפּרץ התעניינוּת אל הבחינה המדעית־טהורה של הפּוֹלקלור היהודי ואל שיטות־החקירה שלו.

אך יצירת־העם היהודית היתה לה לגבי פּרץ משמעות יתירה מן המשמעות המדעית, הפּוֹלקלוֹריסטית והאתּנוֹגרפית בלבד. שייכותו של פּרץ אליה היתה ונשארה פנימית וקרובה הרבה יותר. הוא היה מתפעל ממנה כמשורר ומספּר. הוא פשוט נהנה מקריאתן ומשמיעתן של מעשׂיות עממיות. את הטובים שבשירי־העם אהב פשוט לשיר ולשמוע אותם מושרים בפי אחרים. הוא לא היה כל־כך מוּסיקלי, כפי שרבים סבוּרים, אבל “שירי־עם יהודיים”, מספר ד"ר גרשון לווין, “היה ממש מעריץ, וכשהיה שרוי לפעמים במצב־רוח רע… צריך היה רק לפזם לפניו ‘אונדזער רבּיניוּ’, ‘די אַלטע קשיא’ או ‘מאירקע מיין זוּן’ – ומיד היה הופך לאדם אחר, התעודד והתחיל משתתף בזמרה”.

אמנם, הוא לא היה אחד מן הסופרים היהודיים, שכתבו על שירי־עם יהודיים; אבל הוא היה בלי ספק אחד מן הסופרים היהודיים הראשונים, שהתחילו אוספים שירי־עם יהודיים. הוא התחיל מתעסק בכך עוד במחצית הראשונה של שנות התשעים. בשנים 1885–1886 כבר ידעו בחוגי הקוראים היהודיים המשׂכילים, כי פּרץ אוסף שירי־עם יהודיים. בשנת 1896 כבר היה בידו מוכן לדפוס ספרון, שנועד להיות כמין המשך, ל"יום־טוב־בּלעטלעך", שחדלו בראשיתה של אותה שנה להופיע – ספרון ששמו היה “פאלקס־לידער, געזאמעלט דורך י. ל. פּרץ” (שירי־עם, נאספו בידי י. ל. פּרץ). ארבעים ושנים שירים קובּצו באוסף הזה, וכבר הוטבעה עליו אפילו חותמתו של הצנזוֹר (וארשה, 23 יולי 1896). מפני מה לא פורסם הקובץ הזה, אין אנו יודעים. וכן אין ידועה לנו הסיבּה, מפני מה נסתיימה בלא־כלום תכניתו המאוחרת של פּרץ להוציא שירי־עם יהודיים יחד עם י. ל. כוהן. ידוע לנו רק, כי יחד עם יעקב דינזוֹן קנה פּרץ מי. ל. כוהן את אוסף שירי־העם שלו עם הזכות להדפיסם ברוּסיה. כל הפרטים הללו דיים להוכיח, כמה היה פּרץ נתוּן לשירי־עם יהודיים. י. ל. כוהן, שנודע אחר־כך כאחד מן הידענים והחוקרים הטובים ביותר של יצירת־העם ביידיש בכלל ושל שיר־העם היהודי בפרט, מעיד כי באמצע שנות התשעים דיבר הוא עצמו עם “אנשים שראו את פּרץ כמה פעמים רושם שירי־עם שונים מפי נערות ששרו לפניו, והוא גם שילם להן”. כוהן עצמו היה בימים ההם יוצא ונכנס בביתו של פּרץ, ובאמת הודות לכך שידע הרבה שירי־עם, ו"כל שבת", מספר ה. ד. נוֹמבּרג, “היו שרים בביתו של פּרץ שירי־עם. מחצית הזמן בהתכנסויות־השבת של פּרץ היו מבלים בשירת שירי־עם במצב־רוח מרומם ביותר”. וכך היה הדבר לא רק בסוף שנות התשעים של המאה הי"ט, אלא גם בראשית המאה הכ'. “אותן שבתות”, מספר אברהם רייזן, שבא לווארשה קצת מאוחר מנוֹמבּרג, “כשהיה בא י. ל. כוהן אל פּרץ… ושר לפניו את שירי־העם החדשים עם הישנים גם יחד, נשארו חקוקות בזכרוני, ואותם שירי־הזמר ונעימותיהם – חרותים בנשמתי”. דברים כגון אלה ידועים לנו מפּי שלום אש, השלישי מן הקבוצה של סופרים צעירים שהיו חסידיו של פּרץ, אם לא תלמידיו: “במוצאי שבתות היינו יושבים באפלולית ושרים ושרים שירי־עם”. “כל עוד אחיה”, כתב י. ל. כוהן בהקדמה לקובץ שירי־העם שלו בשני כרכים, “לא אשכּח אותן שבתות, אותן שעות שלפנות־ערב, היקרות והמתוקות…”

בשירת שירי־עם ובשמיעתם מפי אחרים לא הסתּפק פּרץ. לא היה די בשבילו גם בכך, שהוא רשם אותם מפי אנשים מן העם הפשוט. הוא רצה, כי גם אחרים יעשׂו כן, הוא ביקש עוזרים ומסייעים, והוא עשׂה זאת באותו זמן (אם לא מוקדם שנה אחת), שפירסמו פּ. מארק וש. גינזבּוּרג בשנת 1892 את הקול־קורא הנודע שלהם בדבר איסוף שירי־עם יהודיים. כבר בשנת 1897 בערך כתב פּרץ בעניין זה אל אברהם רייזן, שהיה אז חייל בקובנה, שהוא וחבריו יסייעו עמו באיסוּף שירי־עם. “יכולים אתם”, כותב להם פּרץ, “על חשבוני לעשות גם כמה רוּבל הוצאות. מסכימים?” במכתב מאוחר יותר הוא מודיע לפּרוֹפּוּס, כי “את שירי־העם שאספתי לקח ממני פרופיסור לוי [צריך להיות ווינר] ואינני יודע מה יהיה סופם… אם יש לך משהו – שלח”. בשנת 1899 הוא מבקש מידידיו באמריקה את כתובתו של ליאו ווינר: הוא רוצה “להחזיר” ממנו את אוסף שירי־העם. מיד לאחר שהופיע בשנת 1901 האוסף הגדול של מארק וגינזבּוּרג “פאָלקס־לידער פון רוסישע יידן” (שירי־עם של יהודי רוסיה) מפרסם פּרץ ב"דער יוּד" עבודה מפורטת (אם כי לא גמורה) על הספר הזה. “דאָס יידישע לעבּן לויט די יידישע פאָלקס־לידער” (החיים היהודיים לפי שירי־העם היהודיים) נקראה העבודה הזאת. בשנת 1912 יצא בניוּ־יוֹרק אוסף “שירי־העם היהודיים” של י. ל. כוהן, ואז כתב פּרץ שוב על שיר־העם היהודי, כעין המשך לעבודתו הקודמת על ספרם של מארק וגינזבּוּרג. המאמר לא נגמר ולא פורסם, ונדפס רק כשתי עשׂרות שנים לאחר מותו של פּרץ. והוא חשוב לא רק בתוכנו, אלא גם בכך שהוא מוכיח לנו, כי התעניינותו של פּרץ בשיר־העם היהודי נמשכה עד אל השנים האחרונות של חייו.

גישתו אל שיר־העם היהודי היתה כל הזמן כגישתם של אלה, המטעימים לא את השיר אלא את העם. במאמריו על שירת־העם היהודית ביקש פּרץ להראות את האמת שבחייו של העם יותר משביקש להראות את היופי שביצירת־העם. ואין פלא בזה. הרי גם ביצירותיו הפיוטיות שלו עצמו נתכוון ליופי־שבאמת יותר משנתכוון לאמת־שביופי. הרי הוא עצמו סבור היה, כי “למעלה מן האמנות היא – השירה”, כלומר: האמת. אין אפוא פּלא, כי גם בשיר־העם, שהוא ניסה לאפיין ולהעריך, הדגיש את יסוד “השירה”, שירת־החיים, יותר מן היסוד האמנותי. (“האם השוויתם פעם אחת את שירי־העם שלנו עם אלה של אחרים?” שאל באחת ממסותיו, “ואת סיפּורי־העם שלנו לאלה, למשל, שאספו האחים גרים? האם מצאתם אצלנו אותם שודדים, אותם רמאים ערמומיים בנעלים של שבעה מילין?”).

העם ודמיונו היצירתי היו בשבילו תמיד מקור של השראה – ודבר זה מורגש בחלקו הגדול ביותר של סיפורי־החסידוּת שלו וכן בסיפורים מפי־העם.

יב. “חסידות”

סיפורי החסידים של פּרץ מקוּבּצים במהדורות העבריות בכרך הנקרא חסידות", אבל במהדורות של יידיש נקרא הכרך הזה חסידיש", כלומר, נוסח חסידוּת, ויש לומר בפירוש, כי “חסידיש” ו"חסידות" הם שני דברים שונים. אם כי חסידוּת היא במובן מסויים המקור של נוסח חסידוּת.

נוסח־חסידות וחסידוּת אֵין לערבב בשעה שמדברים על פּרץ ועל סיפורי המעשיות החסידיים שלו נוסח חסידות וחסידים (או רבּיים של חסידים) – ודאי שלו. חסידות, חסידים וצדיקיהם, כמות שהם או אפילו כמות שהיו לפנים – לא היה בדעתו של פּרץ לתאר אותם בדרך אידיאליזציה או להביא להם ריהאבּיליטציה". מקור להשראה היו בשבילו רק קוים מסוימים באורח החיים החסידי, פרטים מסוימים מתורתם, מעשׂיוֹת או אמרות חסידיות מסוּימות – כל מה שהוא עצמו קרא בשם חסידיש", כלומר: נוסח חסידוּת, ולא חסידות ממש. סופרים יהודים אחרים, כמו מיכה יוסף ברדיטשבסקי, שבמשך זמן מסוים השפיע עליו פּרץ השפעה גדולה, במקצת יהודה שטיינברג, מארתּין בּוּבּר (בגרמנית), ובעיקר הילל צייטלין, שמת מות קדושים, בנו אהרן צייטלין, עגנון ואחרים, נתפעלו מעצם החסידות. הם התפעלו מן החסידים עצמם. כל אחד מן הסופרים הללו, כל אחד על־פי דרכו ועל־פי נוסח משלו, ניסה להכניס אותנו בעולם היהודי הדתי המיוחד הזה; בעיניהם הוא עֶרך בפני עצמו, ערך גדול ועצום. לגבי פּרץ לא היתה החסידות אלא אמצעי, לגבּש בו את עולם המחשבות והרגשות שלו. הוא השתמש בלשון החסידות, לשון מעשׂיוֹתיה, דימויה ודמויותיה; אך מה שאמר בלשון הזאת (ותכופות גם איך שאמר זאת) – היה משלו עצמו… הוא ידע להעריך את החסידות, היה ידוע לו יפה התפקיד, שמילאה השיטה הזאת בתולדות ישראל, ובייחוד בתולדות התפתחותה של הספרות יהודית (יידיש אינה מתחילה עם א. מ. דיק", אמר בנאומו בוועידת טשרנוביץ בשנת 1908, “המעשׂיה החסידית – זוהי הבראשית'; 'שבחי הבעש”ט' ושאר סיפורי־פלאים הם יצירות־העם. המשורר העממי הראשון היה ר' נחמן מברסלב עם ‘זיין הבעטלערש’ שלו"); אך חסיד לא היה פּרץ, וגם לא,חסידיסט" או ניאוֹ־חסידיסט"…

עוד בשנות ילדותו בזאמושץ, כשהיה עוד לייבושל נער ירא־שמים, כבר היתה לו לחסידים ולחסידות גישה כפולה: מזמן לזמן הוא בא עמהם במגע רוחני קרוב מאד; אבל הוא רחוק מאד מלהתדבק בהם ולהיות לחסיד. בדומה לכל משפחתו, בדומה לרוב בעלי הבתים הזאמושצאיים, הוא חי את חייו הדתיים בעולם המתנגדות, אבל בכל זאת הוא סופג לתוכו משהו, שהוא נוסח־חסידות, אם כי לא חסידות.

מה שנוגע לחסידים ולרבּיים של חסידים, נתפעל מהם במידה מעטה, בדיוק כרוב כל המשׂכּילים האחרים. ולא זו בלבד שלא נתפעל מהם, הוא גם לגלג עליהם. דבר זה ניכּר בהרבה מיצירותיו. ודבר זה גם מתברר לנו, כשאנו מתבוננים בפרטים, שהוא עצמו מספר בזכרונותיו על חסידים בזאָמוֹשץ מצד אחד ועל מתנגדים מן הצד האחר. מן המתנגדים הוא מזכיר כמה אנשים יפים ביותר, וביניהם לא רק בני משפחה קרובים (אביו, סבו וסבתו, או הדודה שהיא הפּרוֹטוֹטיפּוּס של הרבנית מסקוּל"), אלא גם ר' משה וואָהל, הרב המתנגדי של זאמושץ. פּרץ מספּר עליו נסים, שהם כמעט כנסים שמספרים חסידים על הרבּיים שלהם. אחר־כך נעשׂה ר' משה וואהל אצלו גיבורם של שני סיפּורים: פּוחת והוֹלך" (מ"מעשׂיות של יוחנן המלמד", 1897) ושמעיה הגיבּור" (1903), ושני הסיפורים נמצאים בכרך “חסידות”. והאמת היא שלפי תוכנם שניהם הם לא שיר תהילה לרבּם של חסידים, אלא לרב מתנגדי, רבּה של זאמוֹשץ, ר' משה וואָהל. (גם בסיפּוּרי מעשיות אחרים של יוחנן המלמד, כגון “העונש”, מתוארים ומפוֹארים לא גדולי החסידות, אלא סתם גדולים מישראל. ומה שנוגע לשמעיה הגיבּור" – פירשוהו החסידים כסיפור־השמצה כנגדם, וח. ז. סלונימסקי, עורך הצפירה היה אנוס להפסיק את הדפסתו באמצע, מחמת החסידים…).

ב"הקדיש", הסיפור הראשון מן הסדרה “מפי העם”, שבו הופיע בשנת 1886 הופעת בכורה כמספּר עברי, הוא שׂם בפי הזקן דברים משכיליים כגון אלה: “אז לא היו חסידים ואנשי מעשה לפקוד עקרות” וכיוצא בזה. וב"ציורי המסע" (1891), שבהם הוא נותן לרבנית מסקוּל לתאר תיאור יפה כל־כך את בעלה המנוח, הרב מסקוּל, שהיה מתנגד, הוא מדבּר על רבּיים של חסידים בלי קורטוב דרך ארץ (“מספר 42”, הרב מטישיביץ מספר מעשׂיות"). בר' בּרל", שהוא מין המשך ל"ציורי המסע", הוא עושה את החסידים כעפרא דארעא. ואפילו במאוחר ביותר, כמו בשנת 1902, לאחר שחלק גדול מסיפורי החסידות כבר היה כתוב, הוא כותב על מנהיגיהם החיים של החסידים, הרבּיים, בנעימה שהיא ההפך הגמור מן הנעימה והתוכן של סיפורי מעשיותיו החסידיים. הנה, למשל, הוא כותב בסקירתו “בערים ובעיירות”: הרבי מבּיאלה! רב אינו יכול להיות. אין הוא לא עליכם, למדן גדול. מלמד גם־כן לא… אדם רך־נפש, אומרים עליו, אינו יכול להחזיק מקל ורצועה ביד… וההוצאות גדולות; משפחה גדולה… בבּיאלה מוכרחים להקים חצר גדולה עם גן יפה… כל זה עולה בדמים! לשבת בבית ולהמתין עד שיבואוּ חסידים – פירושו לשבת על שפת הים ולהמתין למזג אוויר נאה! הרי גדולה התחרות של רביים אחרים, שהם פרים ורבים כבני אדם, ושל דוֹקטוֹרים, הבּאים ומתיישבים בכל עיירה קטנה… מה איפוא יעשה, המסכּן? הריהו קם ויוצא אל העולם… ומוציא מכיסו של ‘העולם’ המחוכם למעלה מאלף רוּבּל" (דער יוּד", 10 ביוני 1902).

ש. אנ־סקי ידע מה הוא מדבר, כשסיפּר בזכרונותיו כי המשורר הנעלה ביותר של האגדה החסידית לא אהב, וכמעט שטם ‘יהודים טובים’, בחשבו את רובם לרמאים".

כללו של דבר, לא קודם שיצר את סיפּורי החסידוּת ולא לאחר שיצר אותם, לא עלה על דעתו של פּרץ לעשׂות אידיאליזציה של נושאיה החיים של החסידות. החסידים והרבּיים החסידיים האידיאליים שלו אינם הסכמה וּודאי לא הפלאה והפאָרה של החסידים הממשיים; הללו הם דמויות של אמנות, פרי דמיונו היוצר של פּרץ. ופירוש הדבר, שנוסח החסידות האמנותי שלו אין לזהותו בשום פנים עם החסידות שבחיים. ה"חסידוּת" שלו פירושה לא היה “התגיירות” רעיונית (ולא־כל־שכן דתית) לחסיד או לניאוֹ־חסיד. החסידות" שלו היא ראייה של משורר, עיצוב אמנותי. רק את החומר הגלמי או יותר נכון – חלק ממנו, לקח המשורר מאורח החיים החסידי, מן הפסיכולוגיה החסידית, ממהלך המחשבות המוסרי־פילוסופי של החסידים. ואילו עיצובו של החומר החסידי הזה הוא יצירתו הפיוטית של פּרץ. אין זאת חסידות, וגם לא ניאו־חסידות, ואף לא תיאור אורח החיים החסידי, ולחינם בא מ. י. ברדיטשבסקי בטענה על פּרץ, משום מה לא החסיד, אלא הוא עצמו מדבר ב"חסידות" שלו. הוא עצמו מדבר, משום שהמדוּבּר הוא בו עצמו, ולא בחסיד. דוד ברגלסון ראה זאת בבירור, ואמר כי “טועים אותם הסבורים, כי פרץ היה חוזר ומפייט את החסידות השמימית הביתית ובקבלו את תוֹכנה – לא נתכוון אלא לשורר מחדש את צורותיה”. ברגלסון תפס, כי פּרץ, אפשר לומר, ניצל את כל אוצרותיו של עולם הדמיון החסידי, כדי להפוך בהם את השמים המסתוריים להדום לרגליה של האדמה החומרנית". את השמים המסתוריים" עשׂה פרץ “הדום לרגליה של האדמה החומרנית” גם בסיפּוּרים “מפי העם”, ועל כן נראים מוזרים ומשונים דבריהם של מבקרים “פּרוֹליטאריים”, המכריזים כי כל־כמה שנרצה לפרש פרשנות דימוקראטית את הסיפּור “בין שני הרים”, כל־כמה שנשתדל לראות את הרבּי מבּיאלה כנציגו של האדם הפשוט, של חוטב העצים הקצב ובעל־המלאכה – העובדה היא, שכל ה’מאבק' בין הרב מבּריסק ובין הרבּי מבּיאלה אינו אלא מאבק בין שתי כיתות קלריקאליוֹת… והאדם העובד מוכרח להודות באוֹפיה הריאקציוֹני־העמוק של תכניתו של הרבי מבּיאלה, האומר כי התורה ניתנה בשביל כל ישׂראל! משום שהתורה היא נשמתו של כל ישראל', וכל מי שאינו רואה את התורה ראייה זו, מוכרח לראות בכל היצירות ממין זה סניגוֹריה על הדת היהודית, סניגוריה על הקלריקאליזם" (מ. אוֹלגין, “מארגן פרייהייט”, 3 באפריל 1935). וזאת היתה הדעה המקובלת בברית המועצות. קרוב יותר לאמת היה וו. מעדעם. בהספּד לפּרץ במלאות שנה למותו אמר: “ואם הוא היה חוזר על העבר הרחוק ומעלה מתוכו אבנים טובות לצרכי בנייניו האמנותיים, לא היו אלה געגועים על העבר, אלא צורה חיצונית בשביל חלומותיו על העתיד”.

*

אורח־חיים חסידי תיאר פּרץ הרבה, ולאו דוקא בסיפּורים ה"חסידיים". כשמדובּר על נוסח־החסידות של פּרץ אין הכוונה דוקא לכל אותם סיפּוּרים, שבהם מופיעים חסידים; הכוונה היא בעיקר אל התמונות, התיאורים, הרישומים או סיפּורי־המעשׂה, שמכל סכום הקווים, המאפיינים את אורח־החיים, דרך־המחשבה ואופן־ההרגשה החסידיים, השתדל פּרץ לבחור ולהבליט בהם את אלה, שנראו לו יפים ואנושיים ביותר. כשמדבּרים על “חסידות” של פּרץ מתכוונים, או צריכים להתכוון, בייחוד לאותם סיפּורים חסידיים, שעליהם אומר יוחנן המלמד באחד מסיפּורי־המעשׂיות שלו: “תן להם תורה, תן להם כנפים, ויעופו גם הם למעלה, אל העולמות הגבוהים”…

כבר בשנים 1894–1897 פּירסם פּרץ לפחות שישה סיפּורים “מגביהי עוּף” כאלה: “הכנסת כלה” ו"מקובּלים" בשנת 1894 (בעברית פורסמו מקוּבּלים עוד בשנת 1891); “כשאומרים משוגע – האמן” ו"מקטרתו של הרבי", בשנת 1895 (תחילה ביידיש); “משנת חסידים” בשנת 1894 ומסיפּוּרי יוחנן המלמד" בשנת 1897 (בעברית).

בכל הסיפּוּרים האלה עוד אפשר לשמוע פה ושם נעימת־סתר של לגלגנות משׂכילית. אבל מצד שני כבר ישנם כאן רגעים של התעלות, מעמדים שהם אופייניים כל־כך לחסידות" של פּרץ. וכן כבר נמצאים כאן קטעים ליריים פילוסופיים של תורה" חסידית, המתנוצצים כאגלי טל־בוקר בכל סיפורי החסידות (וסיפורי־העם) האמיתיים של פּרץ.

כמה חדר פרץ פנימה אל היכל החסידות בשעה שכתב את הסיפּורים האלה? התשובה לשאלה זו, אם נפתחו לפני פּרץ שעריה הפנימיים של החסידות ועד כמה נפתחו, תלויה בפירוש שאנו מפרשים את המושׂג חסידוּת. אם נפרש אותו פירוש היסטורי־ריאליסטי, כלומר: כשיטה שהשפיעה בחיים היהודיים הממשיים ונתגבשה בהווי חיים מיוחד ומסוים, וכל שכן באופן חשיבה ובדרך־הרגשה חסידי מיוחד, הרי קודם־כל זהו עניין של אמונה, של אמונה דתית עמוּקה ונשׂגבה, של אמונה בסתרי תורה, או חכמת הנסתר – והואיל ובזמן שהתחיל פרץ כותב דברים כגון “משנת חסידים” לא נעשׂה יהודי מאמין יותר או “מקובּל” יותר משהיה לפני כן, כשכתב, למשל, את הסאטירה על האדיקוּת – אפשר לומר בוודאות גמורה, כי אל החסידות במובן הדתי־הטהור יש לו לפרץ שייכות קטנה ביותר. אם פּרץ נעשׂה במובן מסוים “חסיד”, הרי נעשׂה כזה רק לאחר שהפריץ את החסידות, כלומר, לאחר שהקנה לה תכונות משלו וקירב אותה אל השׂכל; אבל אותה שעה פסקה החסידות מלהיות אמונה, מסתורין, ונעשׂתה מוסר, אהבת־האדם ואהבת־העם פסיכולוגיזם מוּעמק, מחשבתיות מעודנת, פיוּט, מוסיקה של המלה, ניגוּן – כל מה שתרצו, ואך לא מה שהיא במקור: דת, מיטפיסיקה ועבודת השם בהתלהבות ובדביקות.

פּרץ עצמו מסתייג ככל שהוא יכול מאמונתו של החסיד בכל מה שלמעלה מן הטבע, בכל מיטאפיסיקה. המשל הטוב ביותר לכך הוא שאם לא למעלה מזה" (1900¹⁶, אחד מסיפורי־המעשיות “החסידיים” המפורסמים ביותר. כשמשווים אותו עם המקור" שלו, ויש לו יותר ממקור אחד, רואים שני דברים, שהם חשובים מאוד לגבי כל היצירות, הנקראות אצל פּרץ חסידיש": ראשית מתברר, כמה מתרחק פּרץ, כמו כל משורר אמיתי, מן המקור, שעה שאינו מסתפק בסיגנון לשוני והוא מעבד את המקור כדרכו של יוצר במשמעות העמוקה. שנית, מתברר לנו, מה מועט היה רצונו של פּרץ למסור לנו בדרך אמנותית את השיטה הדתית־הטהורה של החסידות, ומה מאוד שאף, כנגד זה, למצוא ביטוי למהלך מחשבותיו שלו עצמו – האנושי הכללי והיהודי־הכללי.

אילו רצה פּרץ להישאר נאמן למה שנקרא המקור של “אם לא למעלה מזה” – וזוהי מעשׂיה נודעת, שמספרים בנוסחאות שונות על ר' משה לייב מסאסוּב, וכן גם על צדיקים אחרים – היה לסיפּוּרו תוכן אחר ומיבנה אחר מכול וכול. בנוסחה אחת של המעשׂיה החסידית קוראים אנו, איך הסאסובאי קם לפנותי בוקר, בליל חורף קר, התחפש כאיכּר חוטב עצים, הלך אל היער וחטב צרור עצים. עם הצרור על הגב חזר העירה, הגיע אל דירה הבלתי־מוסקה של יהודיה אחת, עניה וחולה, דפק על שמשת החלון והציע לה לקנות את צרור העצים. “מהיכן אקח כּסף?” שאלה האשה. אתן לך בהקפה", השיב לה בלשון האיכּרים. “ומי יסיק לי בתנור?” שאלה. “אני”, השיב לה, והוא נכנס פנימה, הסיק בתנור, ולא עזב את הבית, עד שהחדר נתחמם היטב… הדבר היחיד שהוסיף פּרץ באפיזוֹדה הזאת הוא הדו־שיח המפורט יותר והמפותח טוב יותר בין הרבי, שהתחפש לאיכּר, ובין האלמנה החולה; ובעיקר חידש דבר אחד בשׂיחה: על אנחתה של האשה הענייה: “מהיכן אקח לשלם לך?” – משיב אצל פרץ הצדיק מנימירוב: “הוי, יהודיה פתיה! את אשה ענייה וחולנית, וימיך ספורים, ואני בוטח בך, ונותן לך בהקפה שש אגורות! ולך יש אֵל גדול ורחמן, שגיא־כוח וחי לעולמים, ואינך בוטחת בו, שימציא לך שש אגורות?” חוץ מן התוספת הזאת, עצם ההתרחשות בסיפור של פּרץ אינה אלא ניסוח אמנותי של סיפור המעשה החסידי. אבל כל זה נכון רק לגבי החלק הזה של “אם לא למעלה מזה”. ואילו בכללותו סיפור המעשה כולו הוא פרי רוחו של פרץ עצמו – ובפירוש לא חסידי הוא, אלא פרצי. פרץ יודע, כי כל־כמה שהיתה אצל חלק מן הרביים גדולה אהבת־ישׂראל שלהם, עוד יותר גדולה היתה אהבת־המקום שלהם, – והוא מנצל את הדבר הזה בשביל להדגיש את ההבדל בין החסידים ובין הליטאי, שאתו הוא מזדהה, והוא שׂם את הנוסח, שבו סיפּרו החסידים את המעשׂיה הזאת, דווקא בפיו – והנה זהו הרעיון הראשי הרעיון הפרצי של כל הסיפור. החסידים, כפי שרואה אותם פרץ, כלל לא יעלה על דעתם לחשוב, שהצדיק מנימירוב באמת לא יעשה יותר ממה שמספרת האגדה על הסאסובאי כלומר, שיתחפשׂ כאיכּר פשוט, יצא לפנות בוקר אל היער וגו'. כשנודע להם, כי “בכל ימות הסליחות, בבוקר בבוקר, נעלם הרבי מנימירוב”, והם שאלו זה את זה: „איה הרבי?" – היתה, לפי פרץ, התשובה המידית: “בלי ספק – במרום! הימים – ימים נוראים, צרכי עם ישראל מרובים, צריכים לפרנסה, לשלום, לבריאות, לשידוכים טובים וכו', והשטן משוטט בכל הארץ, ובוחן ובודק באלפי עינים בחורין ובסדקין של הלב והנפש! והוא מסית ומדיח, ועולה ומשׂטין! ומי יעמוד ביום צר, אם לא קדוש ישראל מנימירוב?” כך חשב לפי פּרץ, קהל החסידים; אך לא כן חשב הליטאי, שהכניס פּרץ אל הסיפּור. הליטאי רצה לברר, להיכן נעלם הרבי בבוקר השכם בימי הסליחות באמת. הליטאי לא עלה על דעתו הרעיון, שיהיה קל כל־כך לעלות אל השמים – אפילו לרבי מנימירוֹב… “הרי אתם מכירים, אומר פּרץ, את הליטאים: כידוע, גדול כוח הליטאים בנגלה, אבל נפשם יבשה, בלי שום לחלוחית של אמונת צדיקים! ומצחק הליטוואַק, ומראה באצבע גמרא מפורשת, שגם משה רבינו, עליו השלום, לא עלה בחייו למרום, אלא עמד עשרה טפחים למטה מן הרקיע – והצדיק מנימירוב לא כל שכן!” הוא עקשן, הליטאי, ואם הוא נטל על עצמו לברר איזה דבר כבר יבררהו. והוא עקב אחרי הנימירובי וראה, בעליל, שאין הוא עולה בבוקר, בימי הסליחות, אל המרום, אלא הוא מתחפּשׂ כאיכּר, הולך אל היער, וגו'. והליטוואק, מספּר פּרץ, שראה את כל זה, “נהפך לבבו לאהוב את הצדיק ולהאמין בו”; “וכשהיה שומע מספרים, שהצדיק עולה בימות הסליחות למעלה, לא צחק עוד והיה אומר: – מי יודע, אם לא למעלה מזה!”

כפי שמספר אברהם רייזן בספרו עפּיזאָדן פון מיין לעבּן" (אפיזודות מחיי), זוכר הוא את השבת, שבה קרא פרץ את סיפור המעשה הזה, שנתפרסם כל־כך אחרי־כן – לפני יעקב דינזון, ד"ר יוסף לוריא ולפניו. “הוא קרא את הסיפור – כּוֹתב רייזן – בהטעמה חזקה, ובקריאתו הוסיף למעשׂיה נעימה שהיתה הומוריסטית יותר מפּאתיטית. את הפּאתּיטיוּת דיחקו כבר אחר־כך אחרים, חסידיו של פרץ, לתוך המעשׂיה” (כרך 1, עמ' 236). ואנו יכולים להבין על נקלה את “הנעימה ההומוריסטית” של פּרץ בזמן קריאתו “אם לא למעלה מזה”. אילו כתב את המעשׂיה הזאת במטרה לעשות אידיאליזציה של חסידים וחסידות, היה בנעימת קריאתו נשמע הפאתוס, היתה נשמעת ההתלהבות; ואולם כוונתו היתה לתת משל לרעיון, כי טוּבו של האדם גבוה (אם לא למעלה מזה!) מצדיקות ומיראת שמים; מה שהוא ביקש להוכיח לנו הוא זה, שהעיקר איננו היעלמו של הרבי בלילה, אלא הודעתו הממשית־המוסרית של הליטאי, שאין כאן נס מן השמים, אלא פלא טוּבוֹ של האדם. הליטאי מתחיל להאמין ברבי מנימירוב, אבל חסיד ככל החסידים אין הוא נעשׂה, כשם שלא נעשׂה כזה פרץ עצמו; וכשהוא שומע אותם אומרים, שהרבי עולה כל בוקר מימות הסליחות למרום, הוא מוסיף בחיוך: “אם לא למעלה מזה!”… הם מאמינים ברבי שהוא “למעלה ממידת האנוש”, והוא – מאמין באנושיות שבו… לגביהם הוא קדוש, בעל־מופתים, לגביו – בעל־לב־טוב בעל מידות גדול. אצלם זוהי אמונה, אצלו – מוסריוּת…

כך הדבר אצל הליטאי של פּרץ, כך הדבר גם אצל פּרץ עצמו. וכך הדבר אצלו בכל סיפורי המעשיות החסידיים, ולא ב"אם למעלה מזה" בלבד. בדומה לליטאי חדל גם פּרץ ללעוג לחסידות, אבל זה אירע לא משום שהוא התקרב אל החסידות, אלא משום שהוא קירב את החסידות אל עצמו. הוא הכניס בה הומאניות, ואם תרצו – משׂכּילות… וכי מה הוא הליטאי ב"אם לא למעלה מזה", שבעיניו שלו מסתכל פּרץ על הצדיק מנימירוב, אם לא משכיל ממין חדש? ההגדרה ניאוֹ־משׂכּיליזם היתה מתאימה להרבה מסיפוריו החסידיים של פרץ הרבה יותר מן ההגדרה ניאוֹ־חסידיזים. ודבר זה אינו גורע כמלוא נימה מערכם ומחשיבותם. דבר זה רק מוכיח, כי פּרץ הוא תמיד ובכל מקום, וגם בסיפורי החסידות – פּרץ.

פּרץ, המשׂכּיל החדש, להפך מקודמיו, המשׂכּילים הישנים, שוב לא היה מתיירא מן החסידות, ונוסף לכך כבר יהיה תפוס לגעגועים לאומיים. הוא ניסה להסביר את החסידות בדרך שׂכלתנית, אך לא כמו המשׂכּילים הנושנים במגמה שלילית, אלא במגמה חיובית. הוא ניסה להוכיח, כי טמון רעיון טמיר באמונות החסידיות, ומתחת לקליפּתן הדתית־מסתורית חבוי גרעין שׂכלתני ופסיכולוגי.

אנו רואים זאת גם בסיפּוּר “בין שני הרים” (1900), ולא רק ב"אם לא למעלה מזה". בין “שני הרים” נחשב לדבר חסידי טיפוסי. שני ההרים הם: הרב מבּריסק – רבנות מתנגדית מצד אחד; והרבי מבּיאלה – חסידות, מן הצד האחר. והרושם הראשון והחיצון הוא, כי החסידות, כפי שמתאר אותה פּרץ ב"בין שני הרים", יפה יותר, חזקה יותר, גבוהה יותר ממתנגדות. כל הסיפור הזה נראה כשיר תהילה לחסידות. פּרץ רוצה להאיר אותה בכל האורות והחינים. הוא רוצה, שהיא תמצא חן בעינינו. סיפּור המעשׂה מסתיים בכך, שמסוּפּר שם כי הרב מבּריסק, אף־על־פי שנשאר מתנגד, שוב לא היה רודף את החסידים, כמקודם. כמו הליטאי ב"אם לא למעלה מזה" כן גם הוא נתרכך, והתנגדותו הוּצנה לאחר שהכיר יותר את הרבי החסידיי ושמע את טענותיו… אבל מה היה טיבן של הטענות הללו? מפני מה קם הרבי מבּיאלה, שהיה לפני כן תלמידו של הרב מבריסק, ויצא לערוך גלוּת? מפני מה לא יכול היה להישאר בבּריסק? הנה מפני מה:

“לומדים שם תורה, והוא מרגיש שהתורה… תורה יבשה היא בלי שום לחלוחית. לומדים, דרך משל, הלכות נשים, בשׂר בחלב, דיני ממונות… מה טוב! ואמנם, כשראובן ושמעון ניגשים אל האלוהים בטענות ותביעות, או כשאיזו משרתת ניגשת ושואלת בבשר וחלב, או כשבאה אשה להכשירה לבעלה – אז הדין חי וההלכה חיה, וכל התורה כולה חיה ומקבלת שׂררות על עולם החיים… אבל כשהם יוצאים התורה – כשלומדים את הנגלה בלבד, כשרואים את הקליפה העליונה ולא יותר – התורה רחמנא ליצלן, נקפאת ואין בה אף ריח של תורת חיים! ולבו של הצדיק אומר לו, שהתורה תורת חיים היא!…”

כאילו קרא הצדיק מבּיאלה את “הדת והחיים” של המשכיל ראובן אשר ברוידס!

לא משום שלא למדו אצל הרב מבריסק קבלה ולא הורווה צמאונו למיתפיסיקה, לנסתר – לא משום כך, אומר לנו פּרץ, יצא הבּיאלאי ועזב את בּריסק, אלא משום שבתורה שלימדו שם היה פחות מדי חיים, זו ראשית; ושנית, היה שם יותר מדי. אריסטוקראטיות… “כאן אין מקום לשבת”, חלם הביאלאי, שהבריסקאי אומר לו בשעה שהוא מוליכו בארמון הבדולח הזרוע אור, בהיכל־תורתו של הבריסקאי, “כאן אין מקום לשבת, לפי שאין יושבים פה, כי אם הולכים, הולכים עד סוף הדורות”. והוא הלך אחריו, “ורואה הצדיק, שהאולמים הולכים הלוֹך וגדוֹֹל, הלוֹך ואוֹר; והתקרות מגיהות ומזריעות אור בצבעים שונים וגונים שונים; אך כל הארמון שומם וריק; בני אדם לא פגש בדרכו…” והנה את הדבר הזה לא יכול היה לשׂאת הרב מבּיאלה, הרבי החסידיי שלאחר מכּן. הרב מבריסק רוצה היה ויכול היה להימצא יחידי “בארמון” שלו, הוא לא היה איכפת לו, אם העולם, החיים, הבריות, זקוקים לתורתו או אינם זקוקים לה: הוא היה לו עולמו הגדול שלו, חייו הרוחניים שלו. הרב הבריסקאי הוא אצל פרץ דמות אדירה, אריסטוֹקראט רוּחני אמיתי; דמותו היא חטיבת־אפּוֹס יצוקה. הרב מבּיאלה הוא, להפך, מלא רכּוּת, ליריוּת: ונפשו עורגת לצאת מן האור הקר, מן הריקות… כלתה נפשו לשוב אל חדריו, לראות צורת איש מישראל"… – אל תתגעגע לשום אדם, – אומר לו הרב מבּריסק, – זהו ארמון אך בשבילי ובשבילך… אף אתה תהיה פעם הרב מבּריסק!" – והרבי נבהל עוד יותר, והוא נאחז בקיר, שלא ליפּוֹל. ואולם ידו נכוותה! והמכוה לא מכות אֵש, כי אם מכות קרח!" – “רבי, – צעק בקול גדול, – הכתלים כתלי קרח הם, ולא אבני יקר, קרח פשוט! רבי, הוציאני מכאן! אינני רוצה להיות כאן אתך בלבד! אני רוצה להיות ביחד עם כל ישראל!”

הנה, זוהי חסידותו של הביאלאי, כלומר, של פּרץ: קירבה אל החיים, רכּוּת, ליריוּת – ואהבת העם, או אהבת האדם, הוּמאניזם, דימוֹקראטיזם, מוסריוּת… היכן היא אמונתו העמוקה של הרבי? היכן הם רזין דרזין? היכן ההיכלות המסתוריים. העולמות העליונים? כל זה הפך להיות סיגנון, אמנות המלה… “והכול מזמר, השמים מזמרים, הגלגלים מזמרים, והארץ מתחת מזמרת, והעולם כולו מזמר – נשמת העולם מזמרת”… ניגון, נשמה, נשמת־העולם… כל זה עדיין אינו התלהבותו הדתית של הביאלאי.

מה שראה פּרץ בחסידות היה לא האלוהי, אלא האנושי. ואפילו הגדוּלה האנושית הטהורה של הרבי החסידיי היא גדוּלה מוסרית, לא גדוּלה בכלל. זו היתה ראייתו של פרץ, לא ראייתה של החסידות.

חידושו של הדרך החסידי היה נעוץ בחידוש האמונה בכוחו הגדול של הצדיק, בנסים שיכולה לחולל האישיות המסתורית. החסידות היתה אמנם תנועה עממית, אבל פנימיותה, גרעינה, אורה הפנימי, היתה הכמיהה ליחיד, לאדם הגדול, למנהיג הדתי, לגואל. זו היתה מזיגה מוּזרה של הרגשת הכלל העמוקה עם פולחן האישיות היחידה. ובמרכזה של המזיגה הזאת עמד הרבי, ולא החסיד. בין החסיד והצדיק החסידי יש הבדל של טיפוס, ולא רק של מדרגה. החסיד מאמין בצדיק, והצדיק – בעצמו בלבד. הוא סומך על עצמו בלבד, הוא מתעמק בעצמו בלבד, הוא שואף לשלימותו הוא בלבד. הוא עורך גלות ומתבודד קודם שהוא מתגלה. תחילה הוא בחינת הולך, ורק אחר כך הוא נעשׂה בחינת מנהיג. הוא מבקש להתקרב אל השי"ת קודם שהוא מתחבר אל העם. הוא קודם כל ויותר מכל אדם בעל הכרה־עצמית דתית עמוקה. הוא “שיכור מאלוהים”. מי שרוצה להכיר אותו, חייב להכיר את יחסו אל השי"ת ואל עצמו, ולא רק אל בני־אדם… ב"בין שני הרים" דוקא המתנגד, הרב הבריסקאי, הוא הוא המאמין בעצמו וחי בעולמו הרוחני שלו. הרב מבּיאלה אינו פוסק מלהתגעגע על אחרים, והוא טוען באזני הבּריסקאי: “איה התורה בשביל כל ישראל, בשביל החוֹטב עצים, הסנדלר, החייט, הקצב – בשביל כל יהודי פשוט ובשביל ישראל שחטא? מה, רבי, יש לך בשביל שאינם לומדים?” ברבי הבּיאלאי של פרץ יש בלי ספק חטיבה של רבי לוי יצחק מברדיטשב, אבל מעט מאוד מרב נחמן מבראסלאב, או מרבי שניאור זלמן מליאדי. אצלם גם־כן היתה אהבת ישראל, אבל יותר מזה – אהבת המקום… ב"אם לא למעלה מזה", ואפילו ב"בין שני הרים", יש יותר אהבת ישראל. ופירוש הדבר, שהחסידות פתחה כאן לפני פּרץ סדק קטן, ולא את השער הנסתר…

אולם פּרץ לא הסתפק בשני הסיפּורים הללו. הוא הרגיש, כי טובו של הנימירובי ואנושיותו של הביאלאי אינם אלא נקודה אחת בחסידות – ולא הנקודה בה"א הידיעה. הוא ידע, כי אם החסידות מדברת בשם האדם הפשוט, הרי זה לא משום שהיא יורדת אליו, אלא משום שהיא מאמינה כי גם מי שאינו למדן יכול להתרומם למדרגה גבוהה בחיים הרוחניים. העיקר היא המדרגה הגבוהה. העיקר אינו היהודי מכל ימות השנה, אלא “היהודי של שבת ויום טוב, בעל הנשמה היתירה”…

במה נעוצה השבת־ויוֹֹמטוֹביות, הנשמה־יתיראיוּת של החסידות?

תשובה לשאלה זו מוצאים אנו בסיפּוּר חסידי שלישי, שפּירסם פּרץ באותה שנה 1900. זהו הסיפור “שהשׂמחה במעונו”. כאן ניתנת לנו אמונה חסידית; ולא רק הפּסיכולוגיה הפיקחית שלו, אלא גם תמימותו השלמה עם השם ועם האדם. פּרץ מניח כאן לדבּר לחסיד עצמו (במהדורה העברית יש באמת לסיפּור זה כותרת משנה: “שׂיחת חסידים”). המשורר כמעט אינו מתערב בדבריו של החסיד. על־כן התורה באמת חסידית היא, ולא פּרצית; מורגשת בה הקדושה של ברכת־הנהנין: אנחנו שותים – אומר החסיד – והם שותים…" הם אינם מברכים על המשקה, על־כן אין בשתייתם ברכה… “אבל כשאנחנו שותים לשם מצוה, בסעודת מצוה, לזכרון בר־מינן, לסיום התורה, כשאנחנו מברכים על המשקה ומעלים את המשקה – אנחנו שותים בשׂמחה…” כאן מדובר בפירוש על מצוות, לא רק על מעשים טובים כלומר: מדובר על אמונה, ולא רק על מוסר… אין שמחה אלא מזיו השכינה; אין שׂמחה אלא שׂמחת צדיקים, שמחת תורה, מצוות ומעשים טובים… כל שאינו צרור בצרור החיים כל שנשמתו אינה רוחצת באור, זרוע לצדיק, כל שאינו נהנה מזיו השכינה – אין לו שׂמחה…" השמחה הנובעת משם, מזין השכינה – זוהי השמחה החסידית האמיתית. ב"שהשׂמחה במעונו" נפתחו לפני פּרץ שעריה הפנימיים של החסידות – ולרגע אחד זרח אלינו אורה שלא־מזה.

זהו מקרה נדיר מאוד, שבו משמיע לנו פּרץ בסיפורים החסידיים שלו ניגון מלא, ולא צליל בודד בלבד, של החסידות. והוא עשה כן, במדרגה קצת יותר נמוכה, במוֹנוֹלוֹג החסידי “תורה” (1906), ובמקצת גם ב"משנת חסידים". כל אלה הם יוצאים מן הכלל. ובדרך כלל, בשאר כל הסיפורים החסידיים, גם ב"גלגולו של ניגון" (1901), אחת מן המסוֹת הסיפּוּריות עתירות הרוח ביותר בספרות היהודית, ובחלק הגדול ביותר של “מעשׂיותיו של ר' נחמנ’קה” ובחלק גדול של “סיפורי יוחנן המלמד” – בכל אלה השתמש פּרץ בנוסח ובאווירה של החסידות, בשביל להשמיע את שפע רעיונותיו וקשרי מחשבותיו שלו עצמו… הנה, כיצד מתאר ש. אנ־סקי, ידידו הקרוב של פּרץ, את תהליך היצירה של הסיפורים ב"מפּי העם" וב"חסידות": כל פעם – מספר אנ־סקי – שבאתי לווארשה, היה פּרץ מושיב' אותי, שאספּר לו מעשיות חסידיות. לפעמים הייתי יושב שעות על שעות ומספר לו מעשׂיה אחרי מעשׂיה. הוא האזין, ולא שבעו אזניו משמוע. אגב כך היתה לי הזדמנות להתבונן, כיצד נעשית עבודת־היצירה של פרץ. מיד באותו מעמד, בשעה שסיפרתי לו, כבר קלט פּרץ את המעשׂיה, עיכּל וספג אותה, השליך מתוכה את הקווים הבלתי־אמנותיים, הוסיף קווים חדשים, קשר אותם בפרטים ממעשׂיה אחרת. עוד לא הספקתי לגמור, וכבר התחיל פּרץ מספר לי מעשׂיה זו עצמה מעובדת ומסוגננת באחד מסיפורי־העם, סיפּור שהיה רחוק מן הנוסח הראשון כרחוק היהלום המלוטש מן היהלום שהוצא זה עתה מן המחצב. למחרת היום כבר היתה מעשׂיה אחת כזאת כתובה, ולאחר כמה ימים נדפסה עם הקדשה: לאנ־סקי, האספן".

ולא רק במרבית ה"סיפורים" המונולוגיים והדיאלוגיים בשם הכולל “חסידוּת” נתכוון פרץ לתת וגם נתן לנו לא חסידוּת, אלא אימפּרוֹביזציוֹת אמנותיות־סמליות או ריאליסטיות משלו בשם ובנוסח של “חסידות” – הוא עשׂה כן גם ב"דראמה המשפחתית החסידית" המפורסמת שלו – “שלשלת הזהב”.¹⁷

הוא מעלה שם על הבמה את הרבי הקדוש המהפכן ר' שלמה, שהאב־טיפּוּס שלו הוא ר' מנדלי מקוֹצק. ר' שלמה קרוב, על־פי אוֹפיו, אל הרב מבּריסק יותר מאל הרבי מבּיאלה ש"בין שני הרים". אין הוא מתגעגע על המוני היהודים, בדומה לרבי מבּיאלה. הוא מרחף כולו בעולמות אחרים. ה"עולם" שמסביב לו זר לו, כמו שהיה זר לר' מנדלי מקוֹצק. החסידים אינם בעיניו אלא יהודים קטנים, קטנים… יהודים מיובשים, מצומקים… שחוחים הם באים, דופקים על פתח הצדיק… נשמות קפואות… לבבות… אל נר־התמיד הם באים, פושטים את ידיהם: ניצוץ! ניצוץ! נדבה כלשהי, מופת כלשהו… נס, רמז מן הצד ההוא! וכל אחד רוצה בשביל עצמו, בשביל אשתו וילדיו שלו, בשביל בני ביתו"… ר' שלמה אין מוחו פנוי לדאגותיהם הקטנות, הוא נושׂא בתוכו את צער העולם: “עולם שוקע במרה שחורה, עולם שלם!”

והוא רוצה לגאול אותו מן הצער, מן החוּלין, “מהעינויים ומהאימה”. הוא רוצה, שיהיה לעולם שבת, שישוב העולם אל מקורו, אל מקור האור, אל אלוהים: „אליו, אליו! בשירך ובריקוּדים נהלך אליו!

החסידים מפחדים, הם אינם מבינים. ר' שלמה הוא רבי בלא חסידים. חסידים (מכל הזמנים!) זקוקים לרבי כזה… שהיה גבוה מהם, אבל לא רחוק מהם, זר להם. ר' שלמה רחוק מהם, הוא זר להם. על־כן עושׂה בא־כוחם, ישראל הגבאי, את בנו של שלמה, את פינחס, לרבי. הוא קרוב להם.. הוא דואג להם.

שלמה לא רצה לעשות הבדלה", שלא יתחיל החוֹל; פינחס מבדיל ואומר: שבוע טוב, יהודים!" פינחס הוא רבו של “העולם” החילוני. אבל שלמה מחפש את האדם השבתי. הוא נושׂא בתוכו את הכמיהה לגאולה, לשבת נצחית.

בדמותו של שלמה ביקש פרץ לתת לנו את העל־אנושי, את הרוחני המהפכני, שהיה בחסידות. הוא העמיק לחדור כאן יותר מב"בין שני הרים". אבל גם כאן לא העמיק לחפור עד לתכלית העומק, ולא התרומם עד אל הגובה – של אמונת המשיח החסידית. הוא מצא כאן ביטוי רק לאמונתו שלו, ונכון יותר – לגעגועיו שלו לאמונה.¹⁸ ר' שלמה, כרבי חסידיי, אינו דמות חיה כמו הרבי מבּיאלה או הצדיק מנימירוב. ר' שלמה הוא, לכל המיטב, חטיבה של ליריקה, התגלמות של הלך־נפש. אנו שומעים אותו, אין אנו רואים אותו. וכשאנו שומעים אותו, אין אנו יכולים להשתחרר מן הרושם, שכאן שופך את לבו פרץ, ולא “היהודי הטוב” ר' שלמה. הוא מזכיר את המלים: שכינה, כיסא הכבוד, אבן שיש טהור, שיר השירים – כל אלה הן מלים חסידיות; אבל אין להן כאן הצלצול האמיתי. אין הן כאן טבעיות, ריאליות, כפי שהן אצל ר' נחמן מבּראסלאב; הן כאן – שירה. דבר זה מורגש ביותר על הבמה, שבה אין רושם־בחזות של דמותו הישנה נושנה של ר' שלמה תוֹאם את רושם־השמע של דבריו וכוונותיו, שהם כמעט מודרניים. ואם אין הדברים האלה נשמעים כנטולי־חיים באזנינו, הרי זה משום שבדמיוננו אנו מחליפים את שלמה ב… פּרץ. בפיו של פּרץ נשמעים אמיתיים ומובנים דברים כמו: “שייחרב העולם! ואנחנו – אנחנו יהודים של שבת, אנחנו יהודים של יום טוב, אנחנו יהודים־של נשמה יתירה, על־פני חורבותיו נהלך…”.

מה פירושו של כל זה? פירושו, כי בשעה שביקש פּרץ להציץ עמוק יותר אל תוך נשמתה של החסידות, העמיק להציץ אל תוך נשמתו שלו, ולא אל תוך נשמתה של החסידות. במלים חסידיות, בנוסח חסידי, השתמש בשביל עולם־המחשבות שלו עצמו, בשביל הלכי הרוח הרוֹמאנטיים מהפכניים שלו עצמו.

דבר זה, מנקודת ראות אמנוּתית, אינו חסרון; להפך, יתרון הוא. מה שאחרים חשבו או הרגישו, אינו יכול לשמש למשורר אלא חומר בלבד. ופּרץ הוא משורר מוֹדרני, אין הוא אידיאוֹלוֹג של החסידות. כשניסה בשנים מאוחרות יותר לספר מחדש, פשוט לספּר מחדש, ולא ליצור מחדש, מעשׂיות של חסידים (זה היה לאחר הרושם הגדול שעשׂו סיפוריו “מפי העם”), שוּב לא היה בדבר חידוש גדול. חסידות, ככל יצירה מיוחדת במינה, טובה כשהיא נמסרת בצורה, שבה באה לעולם. ואם שוברים את “החבית”, לא ייתכן, ש"היין" יהא משתמר. רביים של חסידים היו מקפידים מאוד, שיהיו חוזרים על תורתם מלה במלה, אות באות, בלי שינוי כלשהו. ומתוך כך צמח ועלה מוסד שלם של “חוֹזרים”, שהיה להם כֵישרון מופלא לזכור כל מה שהרבי אמר; זו היתה מין קצרנות שבעל־פה. הבעל־שם־טוב לא רצה בשום פנים שיעלו את תורתו על הכתב. בטוח היה, שישבשו אותה. פעם אחת, מספרים, רשם אדם אחד מה ששמע מפי הבעל־שם־טוב. והוא עשה זאת שלא בידיעתו של הבעל־שם. לאחר זמן מה סיפר הבעל־שם, שהוא ראה שד מהלך וספר בידו. “מהו הספר שאתה מחזיק,” שאל הבעל־שם את השד ההוא. “זה הוא ספרך שלך” – השיב לו הלה… הבעל־שם הבין, כי מישהו רשם את תורתו, כינס את חסידיו ושאל אותם: מי מכם רושם, מה שאני אומר?" אחד מהם הודה, והראה מה שרשם. הבעל־שם קרא את הכתוב ואמר: “אין בזה אפילו מלה אחת ממה שאמרתי…” לא אדם פשוט ולא משורר יכול להעלות על הכתב את תורתו של הבעש"ט. וכשכתב פרץ את סיפוריו החסידיים, את תורתו שלו עצמו כתב… הוא היה בעצמו רבי, הוא לא היה “חוזר”…

הוא עצמו רבי ב"שלשלת הזהב", הוא עצמו רבי ב"מעשׂיותיו של ר' נחמנ’קה", והוא כזה אפילו ב"משנת חסידים", סיפּוּרו החסידי הראשון, אם כי בסיפּוּר ההוא קרב יותר מבכל סיפור אחר אל האבן, שמתחתיה גנוזים, לפי אגדה חסידית, כתביו של הבעש"ט. הוא נתן לנו ב"משנת חסידים" (ובחלקו גם ב"מקובלים" וב"גלגולו של ניגון") לא את היסוד ההומאני־סוציאלי ואת היסוד העל־אנושי־המשיחי של החסידות, אלא ספירה פנימית יותר של החסידות – ספירה שבה מתמזגים האישי עם העל־אישי, האנושי עם הקוסמי – הספירה של הזמרה, המוסיקה, הניגון. הוא פתח לפנינו אחד מן המקורות החיים והמופלאים ביותר של חייי הנשמה החסידיים. הוא דיבר כמעט בלשון החסידית האמיתית, כשנתן לחסיד לספר (ב"משנת חסידים"): מגלה אני לכם, – אמר הוא (האדמו"ר מנימירוב) ועיניו, ראוּ, מאירות ממש מזיו השכינה, – מגלה אני לכם, שכל העולם כולו אינו אלא זמר וריקוד לפני הקב"ה!… כל העולם כולו זמר, והכול משוררים, הכול מזמרים; כל אות ואות מן התורה הקדושה היא קול נגינה… וכל נשמה ונשמה שבגוף היא אות אחת מן בתורה הקדושה… וכל הנשמות ביחד הן התורה הקדושה כולה, זמר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא?".

במקום זה ובמקומות אחרים דומים לו יש לנו רמז למסתורין, ולא רק למוּסר של החסידות. אבל גם כאן רק אופן ההבעה הוא איראציונאלי ומסתורי־דתי; התוכן גם כאן הוא פסיכולוגי־ראציונאלי… פּרץ היה רוֹמאנטיקוֹן, אבל הוא היה מודרני מדי, וחינוכו היה משׂכילי־שׂכלתני מדי, שיוכל להיצמד בצמא אל המעיין הנסתר, שהיה מפכה בגניה הקדושים של החסידות. הוא היה רוֹמאנטיקוֹן, אבל לא היה בו קוֹרט אחד של מסתוֹרין. משום כך לא היה יכול להיעשות חסיד, אלא להפך, החסידות קיבלה ביצירותיו צביון פּרצי.

חסידות־באמת היתה נעשית ה"חסידות" של פּרץ, אילו נעשׂה עולמו של הרבי הנמירובי או של הרבי הביאלאי עולמו שלו, אבל הוא לא נעשׂה עולמו. הוא לא נכנס אל תוכו, הוא רק הציץ לתוכו, והעיניים להטו מרוב התפעלות, אבל עוד יותר – מרוב סקרנות ופליאה שבהפתעה…

החסיד האמיתי אינו מתפלא על מעשׂי־פלאים של הרבי שלו; רק מי שעל־פי טבעו אינו חסיד, הליטאי והליטאי־למחצה, מתפעל ומתפלא, בשעה שמתגלה פתאום לפני עיניו הקרות משהו מאחורי הפרגוד… החסיד האמיתי לעולם אינו בעל־הכּרה כל־כך, כפי שהוא במוֹנוֹלוֹגים, בדיאלוֹגים ובסיפורים של פּרץ. הוא מעיין ומחטט אצל פּרץ בהבדלים, ב"חילוקים" הדקים והעמוקים, שבין העולם החסידי והבלתי חסידי. החסיד האמיתי אינו עושה זאת. הוא אומר תורה, יותר נכון – הוא חוזר על תורתו של הרבי, כמו שהוא חוזר על ניגוניו של הרבי, אבל אינו מרבה חקירה בה, אינו דורש דרשות עליה; החקרן והדרשן שניהם טיפּוסים מתנגדיים המה, לא חסידיים. ואם אצל פּרץ החסיד הוא מעט דרשן ומעט חקרן, הרי זה משום שחסידות אינה בשבילו אלא תורה מסויימת, מין תיאוֹריה, שהיא קרובה אל תורתו שלו עצמו, ואף־על־פי־כן אינה תורתו שלו. זהו מקדש, והוא נכנס בצעדים שקטים, בראש רכון מתוך דרך ארץ. ואף־על־פי כן אין זה מקדשו שלו… ועל־כן נכון לדבר לא על החסידות של פרץ, אלא על נוסח־חסידים של פרץ, על החסידיוּת שלו.

אבל החסידיות מחממת ומאירה לאו דוקא בסיפּורי־המעשיות החסידיים של פּרץ. דוקא בהם ניתנה רשות־הדיבּור גם למשכיל, לשכלתן בעל המוסר (“אם לא למעלה מזה”) וגם למתנגד (“בין שני הרים”). חסידית היא רוממות רוחו והתלהבותו של פרץ (“בהוייתו הרוחנית לא היה – אומר סוקולוב – אף רגע אחד של חילוניות יומיומית”). חסידית היא דרכו של פרץ להלביש תורה בלבוש של מעשׂיות – על־פי דרכם של הבעש"ט ור' נחמן מבראסלאב. חסידית היא דרכו של פרץ למרוד בכל נוסח קבוע וקפוא. חסידית היא דרכו של פרץ, שלא לראות סתירה בין פּוּלחן “הנשמות האילמות” מצד אחד ובין ההערצה לאישיות הגדולה מצד שני. חסידית היא אמונתו של פּרץ בכוחה של האמונה. חסידית היא הצצתו של פּרץ פנימה, אל פּנימיוּת החיים, ידיעתו שהעיקר היא הכונה, שהעולם הבלתי־נראה הוא הרבה־יותר עמוק וגבוה מן העולם הנראה. חסידי הוא ניגונו של פּרץ, אותו ניגון רוחני, שלאו כל אדם זוכה לשמוע אותו…"¹⁹

יג. הסיפורים “מפּי העם”

מאחד הפרקים הקודמים ידועה לנו התעניינותו העמוקה של פּרץ ביצירת־העם היהודית בכללה ובשיר־העם היהודי בפרט. עם זה צריך לומר, כי עד כמה שנשען על הפולקלור, שאב לצרכי יצירתו שלו יותר מן הסיפור העממי ופחות מן השיר העממי; סיפורי מעשיות יהודיים עממיים אמנם לא אסף, כמו שאסף שירי־עם יהודיים מפי העם, אבל הוא האזין הרבה לסיפורי המעשיות שסיפרו לו תחילה דינזון ואחר־כך אנ־סקי. מלבד זה התעניין הרבה בסיפורים העממיים, הנמצאים בספרים… “יחד עם החדש ביותר והמודרני ביותר מן הספרות האירופית, יחד עם מדרשים וספרים תלמודיים, נמצאו על מדפי הספרים של הכוננית שלו ועל שולחן הכתיבה שלו בשכנות ובידידות טובה קונטרסים וספרונים יהודיים עתיקים – תחינות, בבא־מעשׂה, סיפּורי־נפלאות, סיפורים על צדיקים בעלי־מופתים מלפני שנים רבות”. כך סיפר ליפמאן־לווין על ראשית הקיץ 1900, השנה שבה הגיע לווארשה.

אבל לא רק בזמן ההוא עניינו את פּרץ מאוד יצירותיו הסיפּוריות של דמיון העם היהודי. הם גירו עוד קודם־לכן את כוח הדמיון שלו. בדבר זה מרגישים כשקוראים את יצירותיו בפרוזה, ורואים זאת בשיריו. סיפור המעשה היהודי העממי, תוכנו ולעתים קרובות גם נעימתו, היו המקור של סיפוריו הראשונים העממיים או העממיים־למחצה בחרוזים, בין בעברית ובין ביידיש.

ישנה גם קירבה פנימית עמוקה, ולא רק מצד החומר, בין רוֹממות הנפש ומעוף־הדמיון וגבורת־הרוח של סיפּוּר־העם מן הסוג הטוב ובין י. ל. פּרץ. לא לחינם היה הוא הראשון (לאחר א. מ. דיק) להכניס את סיפּוּר המעשה אל ספרות יידיש ואחד מן הראשונים להעשיר בערכיו את כל החיים היהודיים רוחניים של מחצית המאה האחרונה.

פּרץ מעולם לא הסתפק בחומר מן החיים היומיומיים. וברוחם החילונית בוודאי שלא. פּרץ ביקש תמיד משהו שבּתי. בגופו של האדם היה העיקר בשבילו – הנשמה, ובנשמה – הנשמה היתירה…

יסודות אחדים ביצירתו של פּרץ היו עוד קודם־לכן רמיזה. ובמובן מסויים אפילו התחלה, גם של הסיפורים החסידיים וגם של הסיפורים העממיים. היסודות האחדים האלה הם:

א) התעניינותו המתמדת של פּרץ בעולם הבלתי־ריאלי, שאין לתפוס אותו בחמשת החושים (“אתם סומכים יותר מדי על חושיכם”, אומר יוחנן המלמד שלו. הוא עצמו מעולם לא סמך על החושים בלבד). –

ב) אי־הסתפקותו כאמן בענייני־החיים היומיומיים הקטנים ובבני־האדם הקטנים עם השגותיהם הקטנות..

ג) חיפּוּשׂו בעבר, בפולקלור, באגדה ובמיתוֹס, את החומר שלא מצא אותו בהוֹוה.

ד) רצונו להרים את האדם, להגביהו כלפי מעלה, להצמיח לו כנפיים.

ה) רעיונותיו המוסריים הנשׂגבים, שכבר היו בו בתחילתו (ואם כי במצב עוברי) על ההבדל בין משורר ואמן; כמעט בכל מה שכתב עוד לפני־כן אפשר היה להרגיש, כי במוקדם או במאוחר יעשׂה שבּת מבחינה אמנותית ויעצב לא רק את הנשמה, אלא גם את הנשמה־יתירה, שהוא כמיה אליה כל הזמן.

ב"חסידות" ואחר־כך בסיפורים “מפי העם” פתח פּרץ קברות עתּיקים, עורר רפאים, השיב על השאלה, מה פירוש “לראות בעינים יהודיות”, מה פירוש “דיבּורה של הנשמה היהודית”. בשתי שורות אלה של סיפורים “חולמים על מה שעוד לא בא לעולם”…

ב"חסידות" ישנם דברים, שהם עמוקים וליריים יותר מן הסיפורים שב"מפי העם". אבל בסיפורים “מפי העם” (בטובים שבהם) יש יותר סיפּוּריוּת, גם יותר אמנות התיאוּר.

עם דרך־המחשבה החסידי לא היה פּרץ הוגה הדעות מסוגל להתמזג עד כדי כך, שלא יהא ניכר שהיתה כאן התמזגות. אבל מה שהיה בלתי־אפשר לגבי פּרץ הוגה הדעות, היה אפשר לגבי פּרץ האמן. דעות ומחשבות מוכרחים להגות ולחשוב בשביל שיהיה בהן ממש, וממילא הן מקבלות את צביונו של מי שהוגה וחושב אותן. לא כן האמן. מלבד מה שהוא על־פי טבעו אובייקטיבי יותר מן ההוגה, הרי אינו עוסק במופשטות בלבד, אלא בדמוּיות חיות. בסיפורים “מפי העם” יש יותר אפּיקה, ולפיכך אנו מרגישים עצמנו בהם קרובים יותר אל הרוֹמאנטיקה האמנותית האמיתית. עולם העבר והאגדה נושם שם נשימה חיה יותר מזו שבחסידות". זאת ועוד אחרת: באפּיקה אין המשורר הרומאנטיקון בודד, יש לו שוּתף – כוח הדמיון של העם. דמיון־העם, בדומה לדמיונו של הילד, על־פי טבעו רוֹמאנטי הוא. הילד מכיר פחות מדי את העולם הממשי, העם – מכיר אותו יותר מדי, על־כן גם הילד וגם העם נמשכים אל הדמיונות. הילד מוצא בהם את חייו, העם – את היפוכם של החיים, ושניהם הם מתמסרים לדמיון, כמו שמתמסרים בשינה – לחלום… בתקופה שבני אדם אינם רוצים או אינם יכולים להיות עוד עֶרים, בתקופה שבה הרעיון האנושי מרגיש עצמו עייף ויגע מתחת למשׂאה של המציאות הכבדה, בזמן שלאור־היום הבוהק רואים מה שאין רוצים לראות, ונכמהים לצללי־לילה ובין־הערביים – בקצרה, בתקופה רומאנטית, נזכרים בסיפורי־מעשׂיוֹת ובשירי זמר של העם ושל התינוקות, והם נעשׂים מקור של התלהבות. כך אירע להם לרומאנטיקוֹנים של ראשית המאה הי"ט: הם התעמקו בשירי־העם ובאגדת־העם; כך היה המעשׂה בניאו־רומאנטיקונים של ראשית המאה הכ'. וכן היה הדבר בספרות היהודית, וזה פּירוּשה של ההתעניינות ביצירת העם היהודית, שנתעוררה בסוף המאה הי"ט ובראשית המאה הכ' אצל האינטליגנציה היהודית במזרח אירופה. גם בשביל יצירתו הרומאנטית של פּרץ לא היה די בפנייתו אל העבר: מוכרח היה למשוך את יניקתו מן העבר העממי מסיפורי־העם. אצל העם מצא פּרץ, מלבד אמונה רוֹמאנטית, גם דמויות רומאנטיות חיות, רעננות: את אליהו הנביא בדמותו של דייטש"ל, של בעל־עגלה, של פושט־ יד: את הלמ"ך וא"ו; את הבעל־דבר (השׂטן); את ר' לייבּ שרה’ס; את מלכת שבא מחוּפּשׂת כתרנגול הודו… אצל העם מצא חומר חי, לא היולי. והעם נעשׂה לו שותף ביצירותיו. וככל שמורגשת יותר בסיפורים “מפי העם” השתתפותו של העם, יותר טבעי נראה בהם הכול, יותר אפשר להאמין באמיתותם… האמונה כוח אלוהי היא, היא יוצרת יש מאין: כשאנו שומעים דבר, שאחרים מאמינים בו, הרי גם בשבילנו חי הוא, אף אם אין אנו מאמינים בו. עולם הדמיונות של הילדים מקסים גם אותנו, המבוגרים: מה שבשביל הילדים הוא חטיבה של מציאות, בשבילנו הוא חטיבה של אמנות. אבל בשביל מישהו מוכרח להיות חטיבת־חיים הדבר שבשביל אחרים הוא עתיד להיות אמנות. לפיכך התקרב פּרץ אל המדרגה האמיתית של שירה רוֹמאנטית רק בשעה שהתחיל מספר לנו דברים, שאם־כי הוא עצמו אינו מאמין בהם, הנה מאמין בהם העם.

פּרץ עצמו אין בו תמימות (וזהו צד פּרובּלמאטי ברומאנטיזם שלו), אבל מפני שהוא אמן, הרי הוא משיג את: עולמו התמים של העם בדרך־התפיסה של האמן, אם לא בדרך האנושית־הפנימית. דבר זה דורש ממנו לשכוח את עצמו, ולחדור היטב אל רוחו וטעמו של העם. והואיל ואין זה דבר קל, יקרה שאנו מרגישים פתאום, כמו ב"שלוש מתנות", את חריפותו המפוכּחת של המשורר עצמו, ולפתע מרגישים אנו, כי לא העם התמים, אלא הסופר הפיקח מִדְבָּר אַלינו..)

פרץ מוכרח לעשות שותפות עם העם, בשביל שסיפּוּריו “מפי העם” לא יאבדו את חיינו של סיפּוּר־עם אמיתי.

העם, או האמן הקיבּוּצי, מרגיש הרגשה עמוקה יותר מזו של היחיד, כי הדמיון או החלום הם לפעמים מציאותיים יותר מן המציאות עצמה… פּרץ ידע זאת, ולפיכך צירף אל עצמו את העם, ואל יצירתו – את יצירת העם. הוא עשה שותפות עם העם. אבל אין פירוש הדבר, שהוא חדל מלהיות אדון ליצירתו, שהוא נאלם ו"הניח לעם לדבר מתוך פיו", כפי שסבורים קצת מן המבקרים²⁰. לא, זו היתה שוּתפוּת אמיתית, וקשה מאוד יהיה לקבוע, אימתי מדבר העם מתוך פיו של פּדרץ ואימתי מדבר פרץ מתוך פיו של העם.

העם הוא בסיפּורים “מפי העם” בוודאי שותף גדול יותר מ"בחסידות", שהרי כבר נתברר, כי לא פּרץ הוא שנעשׂה חסיד, אלא להפך, החסידות היא שקיבלה אצלו צביון פרצי. אף־על־פי־כן, גם פרץ זה שבסיפורים “מפי העם” השקיע חלק נכבד בשותפות, שעשה עם העם ועם דמיונו; ואם א. גולומב כותב, כי “רק לאחר שהתחיל פּרץ למסור מה שמדברות הנשמות האילמות' של העם, ונטל על עצמו להיות הטוען והדואג ליוחנן וכיוצאים בו – רק אז נעשה המשורר הלאומי הגדול” – הרי זה יותר מגוזמה, פרץ לא הסתפק במסירת" מה ש"הנשמות האילמות" ויוחנן בעל־הדברים מדברים וחושבים, הוא היה ונשאר שליחו של עולמו הפנימי שלו עצמו.

העם לא יצר את הסיפּוּרים העממיים, אבל הוא נתן את החומר ואת ההתלהבות. לעורר משורר, שיצור יצירה מן היצירות, פירושו להיות שותף ביצירה. על כן יש לו לעם חלק, ולא ביצירה בלבד, אלא גם במשורר עצמו: העם הוא הקרקע, שבו נעוצים שורשיו של המשורר, השמים שבהם כוכבו מאיר, האויר שהוא נושם… והעם ימצא בסיפורים “מפי העם” את קרקעו שלו, את שמיו שלו, ואת אויר נשמתו.

הסיפורים “מפי העם” משיבים לעם את חוט־השני, שהתחיל נטווה בעבר ועוד יהיה נטווה בעתיד.

הסיפּוּרים “מפי העם” יהיו בשביל העם ספר, ולא ספרוֹן, ספרו של יחיד, שנעשׂה ספר לרבים… ולכל אחד בפני עצמו. אוהב האמנות, איש־הטעם הטוב, יפליא את השלימות, את התוֹאַם, הנמצא כאן לעתים תכופות כל־כך בין התוכן והצורה; את המוסיקאליות של הסיגנון ואת יופיין של הנשמות הטראגיות… המאמין, בעל־המוסר, יתפלא: כמה היטיב להבין את כונתן של המעשיות הקדושות האלה, כמה הפליא לחשׂוף את הניצוֹץ שבהן! וכמה גדול כוח האמונה שבהן, אם עיוורים רואים, חרשים שומעים וזרים נעשים קרובים!… המתנגד קר־השכל לא יאמין בסיפורי המעשיות, אבל הוא ייהנה מן הנמשל… המשׂכִּיל המאוּחר יכה על לבו: אשמנו! ראינו רק את הקליפה, אך התוֹך, הגרעין, נעלם מאתנו… אמהותינו הזקנות, עם משקפים על חוטמיהן [כך כתבתי בזמן שעוד היו לנו אמהות כאלו באירופּה], תשווינה את הסיפורים הללו לספרוניהן המקודשים ותהרהרנה: שם היו הדברים קלים יותר, פשוטים יותר, אבל גם כאן הם נלבבים כל־כך… והצעירים, עם עינים מלאות כמיהה ותודה יהרהרו בחשאי ובביישנות: כיצד מגיעים אל מדרגתם של האנשים, שמסוּפּר עליהם כאן?

שלושה קווי אופי חשובים נמצאים כמעט בכל מה שכתב פּרץ: א) הרומאנטיות שלו; ב) עושר־המחשבה שלו; ג) מוסריותו. ושלושת היסודות הללו נפגשים ומצטרפים צירוף פחות או יותר הארמוֹני בכל יצירתו, אבל בשום שורה של יצירותיו אין יסודות אלה מתמזגים מזיגה גמורה ושלימה כל־כך, כמו במרבית סיפורי “חסידות” ובסיפורים “מפי העם”. והמובהק ביותר משלושת היסודות האלה הוא זה של ההכּרה המוסרית. הוא כאן ברור־יותר וּודאי־יותר מן האחרים; ישנו כאן כבר אפילו רמז לאידיאל מוסרי. האידיאל הוא – הבחירה המוסרית. בפנימיותו של האדם מתנהל מאבק בין האני הגבוה־יותר והנמוך־יותר; האידיאל הוא, שהגבוה־יותר יגבּר. חייב אדם להיות תמיד מוכן למלחמה עם עצמו, ולניצחון – על עצמו.

האם נתכוון פּרץ להטיף לנו מוסר בסיפּוּרים שלו? קרוב לוודאי שלא; אף־על־פי־כן יכולים אנחנו להפיק מהם מוסר־השכל, מן הרוב שבהם מאירה כנגדנו האישיות הגבוהה: האופי המוסרי החזק, העקשן הקדוש, זה שהוא מוכן למסור את נפשו, ובלבד שלא לחלל את קודשיו.

לא אידיאליזציה של העבר, אלא אידיאל של העתיד נמצא בסיפּוּרים “מפי העם”, אידיאל שב"שלשלת הזהב" נושאי־הדגל הנועז שלו הוא – ר' שלמה. כיצד מתאר לעצמו ר' שלמה את מצבו של העולם? מי ומה הוא בעיניו האדם כמות שהוא? “תלויים במרום שם מאזנים לפני כיסא הכבוד… מתנודדות, מתנודדות הכפות… הלשון מרעידה, מרעידה… מצוה כלשהי עושׂה יהודי, וגם – עבירה כלשהי… ולעמוד אין היא יכולה… לא כולו חייב, לא כולו זכאי – מפרפרת היא…”

ורוצה ר' שלמה, שהיא תחדל מלפרפר, הוא רוצה שכף אחת תהא מכרעת, הוא רוצה לשׂים קץ לבינוניות לחילוניות – “שבת תהיה! שבת! לא לחרוש, לא לזרוע לא לבנות ולא לתקן… לא לסחור ולא למכור”…

וכששואל החסיד: “שייחרב העולם?” – משיב הוא: “שייחרב העולם! ואנחנו – אנחנו יהודים של שבת, אנחנו יהודים של יום־טוב, אנחנו יהודים־של נשמה־יתירה, על פני חורבותיו נהלך…”

הנה, היהודים הגאים הללו, היהודים־של־יום־טוב, של נשמה יתירה, שאינם מבקשים ואינם פושטים יד, אלא הם מסכנים את חייהם ונאבקים עם השטן ועם האלוהים עצמו – הנה אלה הם היהודים מן החלק הטוב ביותר של הסיפורים העממיים של פרץ. הם־הם האידיאל של פּרץ. אין הוא יכול לתאר אותם כדמויות של ההווה, על־כן הוא מתאר אותם כדמויות של העבר, של ימים רחוקים. אבל התכוון מתכון הוא אל האנשים שלעתיד, אל האדם שהוא האידיאל שלו.

*

עד כאן דיברנו על המקורות הפנימיים של “חסידות” ו"מפי העם", אך מלבד המקורות הפנימיים יש להם גם מקורות חיצוניים. אלה הם סיפורי המעשיות העממיים, שסיפקו למשורר חומר היולי ליצירתו ב"חסידות" וב"מפי העם". הם חשובים, עד כמה שהניח פּרץ את החומר המושאל פחות או יותר בלי שינויים; ועוד יותר חשובים הם במקרים שבהם שינה את החומר. בפרק י"ב ראינו, מה מעט התחשב פּרץ במקור בשעה שכתב את סיפּורו “החסידי” “אם לא למעלה מזה”. לא יותר מכן נשאר נאמן לדוגמאות" שלו בסיפורים “מפי העם”, ובייחוּד בסדרה הראשונה – בזו שהתחיל לפרסם ב"פריינד" הפּטרבּוּרגי בשנת 1904.

המקור, והחומר בכלל – כל חומר, גם זה שלקח פּרץ ישר “מן החיים” – לא היו בשבילו, כמו בשביל כל אמן אמיתי, אלא מעורר בלבד; ממילא היה החומר אצלו “כחומר ביד היוצר” – ואמנם, הוא לא נעשׂה, בדומה לאחים גרים ואחרים, חוזר ומספּר פשוט של סיפורי־עם. לא, על פי רוב עיבד אותם מחדש, יצר אותם מחדש, ולא סתם חזר־וסיפּר. יצירה זו מחדש היתה תכופות מעשׂה אימפּרוֹביזציה, וגם כחומר לאימפּרוביזציוֹת הללו שלו אהב להשתמש לא בסיפּוּרי־מעשיות עממיים מוּכנים ומוּדפּסים (אם כי גם בהם השתמש), אלא בסיפּוּרי־מעשׂיוֹת חיים, שסיפּרו לו.²¹ הוא רצה כי גם החומר, ולא רק הרוח של סיפוריו, יהיה רענן, מפרפר, לא קפוא. משום כך היה “מושיב” את אנ־סקי לספר לו מעשיות, וכן עשׂה גם לידידיו האחרים, והעיקר ליעקב דינזון, שלא בניין אחד של פּרץ ב"מפי העם" בנוי “מן הלבנים שלו”. ולא רק לגבי מה ששמע פּרץ מפי דינזוֹן היה כך. תמיד היה כל מה ששמע פּרץ (או קרא) “לבינים” בלבד. את הבניין בנה הוא עצמו – לפי תוכניתו שלו.

הנה הוא מספּר לנו בזכרונותיו על החומר שהשתמש בוֹ בחלק אחד של “שלוש מתנות” (המתנה השלישית). זה מעשׂה שהיה בקאנטוֹניסט במבצר של זאמוֹשץ. כל היום כולו הוא שוכב בחוץ, עיניו נטויות ואזניו קשובות אל חלונות בית־המדרש… כשהמשמר הולך הלוך ושוב, מתגנב לו הקאנטוניסט אל בית המדרש ויושב ללמוד תורה. פעם אחת תפסוהו בכך, ועל המגרש שבין המשמר ובין בית המדרש הריצוהו “סקווז סטרוי”, בין שני טוּרים של מלקים בשוֹטים… הדם ניתּז, הוא לא השמיע אנחה… בשתיקה העקשנית הזאת הביא את הקצין, שהיה באותו מעמד, לידי רתיחה: הרי לך ז’יד! ואל עושי דברו השמיע פקודה: ז’יוועֶי רעֶבּיאטא! ורק אז התחילה ההלקאה האמיתית…" כמו ב"שלוש מתנות". גם “בשלוש מתנות” הולך היהודי “סקווז סטרוי” בלא אנחה, כמו הקאנטוֹניסט בזאמושץ: והנה הוא הולך בין השוטים המכּים ואינו נופל, הולך ואינו כושל… השוטים מצליפים – והוא הולך…" החיילים מתמלאים חימה, כמו שנתמלא חימה הקצין בזאמוֹשץ, ובדומה לשם “השוטים שורקים באויר, מצליפים ולופתים את הבשׂר כנחשים, וסילוני־דם ניתּזים, פורצים – והוא הולך, עודנו הולך!” אבל לא זו בלבד. היהודי ב"שלוש מתנות" לא רק סובל – ושותק; הוא גם עושׂה מעשׂה. כשנופלת מעל ראשו הכיפּה, ואחרי רגעים מספר הרגיש באבידתו – ועמד, כאילו נמלך בדעתו… והוא שב על עקביו וניגש אל היארמוּלקה, מרים אותה, ומכסה את ראשו ופונה והולך… עד אשר הוא נופל…" וזה כבר משהו יותר – ומשהו אחר לחלוטין – מלסבול ולשתוק. דבר זה פירושו קבלת יסורים בכונה, לסכן את החיים מרצון. זו היא מסירות־נפש מן המדרגה היותר־גבוהה… ב"מקור" אין זה נמצא.

לשם המטרות האמנותיות היה פּרץ משנה, אם זה היה דרוש, את העובדות הלקוחות מן החיים; ועוד יותר חופש נטל לעצמו, אם המקור היה לא עובדה מן החיים, אלא מעשיה עממית.

אחת מן הדוגמאות הטובות ביותר לכך הוא – “החוכר”.. אם ההשערה שלנו (בדבר המקורות של ‘החוכר’) נכונה היא, אומר ישעיה ברגר, יש לנו דוגמה נאה, כיצד אוספי־פולקלור מעשירים את הספרות". אך לי נראה, כי באותה שעה עצמה זוהי גם דוגמה הפוכה – דוגמה המעידה, כיצד הספרות מעשירה את הפולקלור. שום מעשׂיה מן המעשיות העממיות, שבהן אפשר למצוא את החומר ההיולי או את היסודות של החומר, שהשתמש בו פּרץ בשביל ה"חוכר", אינה כל־כך אחידה, לא כל־כך יפה בנויה וכמובן גם לא כל־כך מנומקת מבחינה פסיכולוגית, כמו “החוכר” של פּרץ. בסיפור העממי, כפי שהוא מסופר ב"נפלאות הגאונים" (וארשה, 1824) ובשינויים קלים ב"דער גריידיצער" (פיוֹטרקוב, שנת ההדפסה לא נמסרה), הגביר הרשע הוא למדן גדול [שני הספרים הנזכרים מוצאם מחוגי החסידים, והם ביקשו להוכיח, כי הלמדנות בלבד לא די בה] – זה הבדל ראשון. שנית, לא הוא בלבד אכזר, אלא גם את אשתו וילדיו לימד להיות אכזריים: האשה והילדים שמעו את הצעקות של העני הרעב)… והם נזדרזו בריצה והיכו אותו והשליכו מעל המדרגות… וכמעט נשברו ידיו ורגליו"… פעם אחרת “יצאו אליו כולם במרוצה בדומה לזאבים והיכו אותו מכות רצח” (“נפלאות הגאונים”). כל אווירתה של המעשׂיה הזאת, שהיא אחת מן המעשיות היהודיות העשירות ביותר והעקביות־ביותר, מלאה נפשות והתרחשויות מילודראמאטיות. פרץ שיחרר אותה כמעט לגמרי מן המילודראמאטיות הזאת. את הגיבור הראשי, הרשע הגדול, עשׂה לא יהודי למדן, אלא חוכר. (החוכרים היו תכופות בעלי נפש גסה, עמי ארצות). ובשביל שהאווירה מסביב לחוכר הגס והאכזרי לא תהיה כל־ כך כבדה ואפלה, כמו בסיפּוּר העממי, מספר לנו פּרץ, כי “אשה היתה לו דוקא צנועה וחשובה”. וגם “ילדים טובים היו לו – כנראה הלכו אחר האם…” ושוב, התלבשותו של החוכר העשיר במלבושים קרועים והפיכתו לקבצן פושט יד אינן נעשות, כמו בנוסח אחד של המעשׂיה העממית, בגלל המת, שהיה קרבן לאכזריות שלו והוא בא אליו באשון הלילה ומצווה לו ליטול “תשובה” על עצמו. לא, העובדה, שהחוכר נשאר עומד עירום, והוא אנוס ללכת ולפשוט יד, היא אצל פרץ כמעט דבר טבעי – תוצאה מאופיו של החוכר, מרדיפתו אחרי תענוגות העולם הזה. ותשובתו, שיבתו לדרך הטוב והישר, מקבלת אצל פּרץ הנמקה פסיכולוגית כלשהי. עדיין יש לפנינו סיפּוּר־מעשה יהודי תמים ומלא יראת־שמים, אבל שוב אין זה משל עם מוסר–השׂכל בלבד, זהו סיפּור אמנותי.

דבר זה עצמו נכון אפילו לגבי חלק מאותן מעשׂיות שבראייה ראשונה אפשר לטעות ולחשוב, כי פּרץ “לקח אותן כמות שהן, על כל פרטיהן” (ישעיה ברגר). כשמשווים אותן אל המקור רואים, שאפילו בהן רק סיפור המעשה בלבד לקוח כולו מתוך המעשׂיה העממית, ואולם לא הפרטים האמנותיים: הללו של פּרץ הם. ולא במקרה הכניס אותם; הוא עשׂה זאת בשביל שהסיפּוּר לא יהיה משל ונמשל סתם, אלא סיפּוּר שלם ומנומק פחות או יותר הנמקה פּסיכולוגית.

קחו, למשל, את ה"פקדון" [ביידיש: “שבע השנים הטובות”].

גרעינו של הסיפור ישן מאוד: הוא נמצא כבר במדרש ובמקורות עתיקים אחרים. אבל אפילו הנוסח שמבחינה כרוֹנולוֹגית, סיגנונית ולשונית, הוא הקרוב־ביותר אל זמננו, הנוסח של “מעשה בּוּך” (באזל, 1602) – אף הוא הרבה על־ידי פרץ. ואין זה נכון בשום פנים, שהוא הסתפק כפי שכותב י. ברגר, “בקישוט המעשׂיה בכמה קווים מעטוֹ האמנותי”. לא, הוא לא רק “קישט” את המעשׂיה. הוא סיפּר אותה מחדש, באופן חדש ויותר משכנע. גיבּורה הראשי אינו, כמו ב"מעשה בּוּך", אשתו של העני. העני עצמו הוא צדיק גדול, והוא משפּיע עליה אולי יותר משמשפיעה היא עליו. אמנם, הוא הולך אליה להימלך בה, בשעה שאליהו מתחפּשׂ כ"אשכנזי" (וזהו, אגב, טבעי יותר מן המסופר בנוסח של “המעשה בּוּך”, ששם אינו מתחפּּשׂ) ומבטיח לו “שבע שנים טובות” ושואל אותו, מתי הוא רוצה לקבל אותן – מיד עכשיו או לימות הזקנה. טוביה הולך אמנם להתייעץ עם אשתּוֹ, אבל לא היא לבדה הנה הצדקת, כמו ב"מעשה בוּך", שנתכוון בעיקר לנשים, אם כי בשער כתוב קוּמט הער, איר ליבע מאנען און פרויען" [בואו הנה, אתם הגברים והנשים האהובים]. לפי ה"מעשׂה־בוּך" אשתו של העני היא היא שאמרה אל בעלה, כשמצאו הילדים אוצר פתאום, בשׂחקם בחצר: הקב"ה עשה עמנו חסד ונתן לנו פרנסה לשבע שנים. הבה נהיה טובים וישרים וניתן צדקה לעניים במשך שבע השנים. אולי ירחם אותנו השם ולא יעזוב אותנו גם להבא". לאחר שעברו שבע השנים, שוב האשה היא שמייעצת לבעלה לומר לו לאליהו הנביא, שאם הוא יכול למצוא מישהו ראוי יותר מהם שיאמינו לו את הזהב, “שיקח לו את הכסף, שנתן להם כפיקדון, וימסור אותו לאחרים”. אך לא כך הם הדברים האלה אצל פּרץ. אצלו טוביה, הבעל, הוא הראשון המראה שאינו אץ להתעשר. ולאחר שאשתו סריל “האמינה תיכף ומיד ולא חקרה ולא דרשה הרבה, ותען ותאמר: – לך הגד, בעלי היקר, שאתה רוצה את שבע השנים הטובות תיכף ומיד” – אין הוא נחפז לציית לה. “מפני מה, סריל?” – שואל טוביה תמה, – “אחרי שבע השנים הרי נשוב להיות עניים, והיורד הרי רע לו יותר מן העני הפשוט?” – והוא מסכים עמה רק לאחר שהיא מספּרת, כי דרוש כסף בשביל הילדים: “לנו אין פּנאי לחכּוֹת… האינך שומע את קול הילדים? משׂחקים הם מאחורי הבית בחול… שוּלחוּ מן החדר, לא שילמנו שׂכר־לימוּד…” ורק לבסוף, לאחר שבע השנים הטובות, לאחר ש"האשכנזי החביב" בא לקחת בחזרה את הכסף, שומעים אנו דברים טובים וישרים גם מפיה: “מזהב־האוצר, מפקדונו של הקב”ה שנמצא בחול, לא לקחנו כי־אם שׂכר־לימוּד בעד הבנים", וכו'. ומה שנוגע לבעלה, הנה אף לא נגע באוצר. אליהו הנביא מוצא אותו, את הסבּל, בסופן של שבע השנים הטובות – “והוא עומד בשוק, כנפי־בגדו תחובות בחבל שעל מתניו, מוכן ומזומן לשׂאת כל משׂא ולהשתכּר בזיעת אפיו כמקודם”. כל הסיפּוּר הזה הוא אצל פּרץ טבעי יותר, עקבי יותר ומנומק יותר מבחינה פּסיכוֹלוֹגית… לא, הוא לא רק “קישט” את המעשׂיה, הוא נפח בה נשמת־חיים חדשה.

והוא המעשׂה שעשׂה באחד מסיפּורי־העם החסידיים בדבר ר' לוי יצחק מבּרדיטשב, הוא הסיפּוּר “שׂמחה שבשׂמחה” (הסיפּוּר הזה שייך לסדרה “חסידוּת”, אבל בדומה לכמה סיפּוּרים “חסידיים” אחרים, הרי הוא עם זה גם אחד מן הסיפּוּרים “מפי העם”). הוא “קישט” אותו כל־כך בתכשיטים משלו, שעם כל דמיונו אל המקור, הריהו נשמע בכל זאת כסיפּור חדש. גם במקור החסידי מסופּר, כי ר' לוי יצחק גנב בבית־הדין של הגן־עדן את צרורות העבירות של היהודים, שסחב והביא לשם הקטיגור. אבל לא זו בלבד, שאין המעשׂה הזה מתואר שם בדרך דראמטית כמו אצל פּרץ, אלא כל אותו מחזה, המתרחש בין הברדיטשבי ובין המשחיתים, שאינם פוסקים מלהביא עוד ועוד צרורות של עבירות – מעמדים דראמטיים שלימים, הנמצאים אצל פּרץ, אינם בנמצא כלל בנוסח העממי. שם רק מסוּפּר, כי בשעה שתופסים את ר' לוי יצחק, את הגנב", דנים אותו להימכר לעבד, וכי הקב"ה בעצמו קונה אותו. ואילו אצל פרץ מתקיימת “מכירה פּוּמבּית”: “ושני צדדים מתייצבים ליד המאזנים: המשחית מצד אחד, וכל הגן־עדן מן הצד השני…” עד שהוא מגיע אל השׂיא, לאחר הגברת המתיחות ההדרגתית: “ומתחילים להטיל פדיוֹן אל תוך כפות המאזנים: שׂמאל וימין. ועולים ומעלים! הפמליא של מעלה יושבת אל השולחן ומסתכלת. ניגש אברהם אבינו ומטיל אל תוך כף המאזנים את המצוה הראשונה שלו; ולתוספת – את הכנסת האורחים שלו. מטיל אחריו יצחק – את העקידה; יעקב – את תמימותו שלו, את ישיבתו באוהל ולימודו, בשעה שעשׂו התרוצץ עם כלי־זין בהיערות והיה רובה קשת…” וכו', וכו'. ורק אחר כך, כשמתברר כי המשחית־האשמדי, שמתחשק לו מאוד לעשות את ר' לוי יצחק “מסיק הדודים בגיהינום”, יש לו אוצרות גנוזים במלכותו שלו, אין לשער ואין לספּר… ועוד הוא תופס פתאום לעטרה שבראשו ומטילה לתוך הכף, והריהי מתנדנדת ויורדת לפתע בבת־אחת למטה, למטה… ואת יד־ימינו כבר הוא מניח (השׂטן המשחית) על כתפו של ר' לוי יצחק, ובשׂמאלו הוא מרמז לו אל פתח הגיהינום" –רק אז “קמה מהומה: הפסידו את ר' לוי יצחק… ומתעורר רעש, המולה: מה לעשׂוֹת? מה לעשׂוֹת? והרעש גובר והולך”… ורק אז “מגבוה נשמע קול. קול היורד מכיסא הכבוד: – אני קונה אותו!”

והאופן שבו “קונה” הקב"ה את ר' לוי יצחק אף הוא שונה אצל פּרץ מזה שבסיפּוּר העממי. שם העניין מעוטף במקצת דברי־דרוש ואין לו המשמעות הכל־עולמית שיש לו אצל משוררנו. שם אומר הקב"ה: “בודאי שהפסק צודק. לוי יצחק, עבדי הנאמן, רצה להציל את בני מדין קשה ועבר עבירה, שעליה נאמר ‘ואם אם אין לו – ונמכר בגניבתו’. והוא נעשׂה לפיכך עבד לס”ם. ואולם הס"ם עבדי שלי הוא, וגם זה דין מפורש הוא; ‘מה שקנה עבד, קנה רבו’, על־כן שייך אתה לוי יצחק, לי, ואני נותן אותך מתנה לעמי ישראל…"

ואילו פּרץ מספר, כי לאחר שהכריז הקב"ה: “אני קונה אותו!” – משתלטת דממה דקה. ורבון כל העולמים קורא בתוך הדממה: – “אני נותן יותר! כי לי כל הארץ, אני נוֹתן בעד לוי יצחק את כל העולם כולו:”

בדיוק כך העמיק פּרץ ופיתח מבחינה דראמטית את “בּרל החייט”, אף זה סיפור מעשה שמספּרים חסידים על ר' לוי יצחק, וסיפּוּרים אחרים ש"בחסידות" ו"מפי העם".

הוא לא הסתפּק בשינוי הלשון והצורה של סיפור־העם; הוא העמיק את כונתו והעשיר מבחינה אמנותית את משמעותו הפנימית. ²²

חלק רביעי: פּרץ בחייו ובמותו    🔗

יד. אישיותו של פּרץ

בשנים שכתב פּרץ ופירסם את החלק הגדול־ביותר של סיפּוּרי ה"חסידות" שלו והסיפּורים “מפי העם”, השנים 1900–1915, בתקופה האחרונה הזאת של חייו – השׂיג את המדרגה היותר־גבוהה של השפעתו הספרותית והאישית, המדרגה היותר־גבוהה של השפעה, שהגיע אליה סופר־יידיש בזמן מן הזמנים. במשך התקופה הזאת היתה חשיבותו בעולם־הספרות היהודי גדלה ועולה בלי־הרף.

עוד בשנות התשעים, אך נעשׂה פּרץ תושב בווארשה, התחיל תופס מקום נכבד בחיים היהודיים־חברתיים, ולא רק הספרוּתיים. בחוגי האינטליגנציה היהודית בווארשה התחילו מרגישים בייחודו של פּרץ והיו מטים אוזן לדבריו. מ. פרייד מספר על הופעותיו של פּרץ ב"שׂפה ברוּרה" בווארשה: “השומעים שומעים בשׂום־שׂכל כל מה שהוא אומר. הם מרגישים, כי ה’חדש' הזה עושׂה איזו מהפכה, ואין הוא מדבר דברים סתם. הוא חדש – והוא מביא אתו חדשות”. אמנם להמוני העם עדיין היה השם פּרץ זר, מספּר ב. גוֹרין, והמשׂכיל היהודי, שנתקל במקרה בדבר מדבריו, שאל: “מי זה פּרץ?”, אבל “החוג הצר שהיה מסביב לו – היה נושׂא אותו על כפיים”. פּרץ התחיל כבר אז משפיע השפעה אישית על הנוער היהודי־פּולני.

גדולה עוד יותר היתה השפעתו הספרותית. הוא נתן לקוראים הוראות, ולא סתם “חומר למחשבה”… “שובו אל העם”, פנה בקול קורא אל הנוער היהודי־הפולני המתבולל, “היו לו עמוד־ענן ביום ועמוד־אש בלילה! נהלוהו, אך אל נא תרוצו לפניו ואל תשאירוהו במדבר”. ובזה פנה גם אל עצמו, ולא רק לאחרים. הוא הרגיש בו בעצמו דחיפה לנהל את העם, להוציאו מן המדבּר. הוא היה הסופר היהודי הראשון במאה התשע־עשׂרה, שהרגיש בעצמו את הדחף הזה של מנהיג – וביקש לו אפיק. שלום עליכם (עם ה"יידישע פאָלקס־ביבּליאָטעק" שלו) או ספּקטוֹר (עם ה"הוֹיז־פריינד" שלו) או אפילו מנדלי מוכר ספרים, לא היו לוּשים מן העיסה שממנה מנהיגי־עם נילושים. פּרץ היה בו משהו מזה, אם לא מן העיסה של מנהיג, הרי מן השׂאור שלו. משהו היה תוסס בו; איזו הרגשה של אחריות חברתית לא הניחה לו לישב בשלוה, בחיבּוק־ידים. הכאיבה לו מאוד העובדה, ש"פּלג־המים השלו (של החיים סביב) מזרזף, מלמעלה מכוסה מעט עובש וירוֹקה, מלמטה בולע לפעמים שיבּוט חי תולעת קטנה, נשמעת צוויחה כלשהי – ושוב שקט ושלוה"… (ממכתב אל יעקב דינזוֹן). “אין דורש, אין מזכיר, אין צועק”… הוא לא יכול לשׂאת זאת. מיום ליום נעשׂה לו קשה יותר לשאת את הדממה הזאת, ושוב לא הסתפּק בקריאת אחרים לשוּב אל העם, אלא יותר ויותר התחיל הוא עצמו הולך אל העם, ומתקרב אליו – ואל כוחות־היצירה הנסתרים שלו.

הנה הוא מקבל יום אחד, בזמן שהוא עורך את “די יידישע בּיבּליאָטעק”, צרור כתבי־יד מאת בחור צעיר בקוידאנוֹב. הדברים עודם בוסר, לא טובים להדפסה, אבל פּרץ מרגיש בהם מיד כישרון, והוא עונה לו לבחורון “מכתּב גדול, שבו הוא מנתח את שירי ואת סיפּורי, ומראה בכובד־ראש מרובּה, מה הם הצדדים החלשים שביצירות האלה… והוא מייעץ לכתוב ולשלוח לו עוד משהו”… ומי הוא הבחור הצעיר הזה, המעיד כך על פּרץ? אברהם רייזן!

קודם לכן, עוד לפני רייזן, הוא מגלה את יהואש. “אני הייתי – כותב הוא – אהבתו הראשונה של פּרץ. אני זוכר, כמה התפעל מן ‘מזמור שיר ליום השבת’ שלי (פורסם בכרך הראשון של ‘די יידישע בּיבּליאָטעק’ 1891). שום אחד מסופרינו לא היה מעורר ומעודד לכשרונות צעירים כמו פּרץ”.

אחר־כך, כשנעשה עורך ומו"ל של ה"יום־טוב בלעטלעך" ופירסומים אחרים, היו לו הזדמנויות תכופות עוד יותר להיפגש או לנהל חליפת־מכתבים עם כשרונות צעירים בכלל ועם חלוצי הנוער העובד והלוחם בפרט. הוא מתחיל מתעניין שוב בשאלה החברתית של עמו, ולא בלאומית בלבד. המלחמה הסוציאלית נעשית לו חשובה בדיוק כמו ההכרה־העצמית הלאומית. הוא מתקשר עם החלק הזה של העם היהודי, המתחיל להוציא מתוכו את נושׂאי המאבק החברתי (והמדיני) – הוא מתקשר עם הפועלים היהודיים ועם לוחמי־החרות היהודיים. הוא מושפע מאופן־החשיבה ומאופן ההרגשה החדשים שלהם, ועוד יותר – הוא משפיע עליהם, בייחוּד בסאטירות על נוֹשׂאים סוציאליים. אלה הן יצירות – פיוטיות, סיפוריות, פּוּבּליציסטיות – חדות־לשון וחריפות־סיגנון, שבהן הוא מוחה כנגד כל מה שהוא מעוּבּש ומעוּפּש, מתמרד כנגד הירוֹקה וכנגד כל “בוֹנצ’ה שתוֹק” מדוכדך, המוכן להסתפּק ב"גלוסקמה חמה עם חמאה טריה".

פּרץ נמשך אל הנוער הספרותי, אם כי הוא עצמו כבר הוא בשנות העמידה. והנוער הספרותי נמשך אל פּרץ – והנוער בכלל… “נוסדו, מספּר ד”ר ג. לווין, קבוצות קטנות של סטודנטים… תלמידים ותלמידות מן הכיתות הגבוהות של הגימנסיות, שהיו מתאספים מזמן לזמן וקוראים בקול את פּרץ… פּרץ התחיל מתפרסם ברחוב היהודי לא רק כסופר, אלא גם כעסקן ציבורי וחברתי, משום שבימים ההם כבר לא נתקיימה בפּוֹלין שום תנועה חברתית, שלא יהא פּרץ משתתף בה. סטוּדנטים ומנהיגי־פּועלים כבר ראו בימים ההם בפּרץ מורה־דרך לעתיד. והיו מביאים אותו לכל מיני אסיפות, מוּרשות ובלתי־מוּרשות".

“צגליאנה מספּר אחת”²³ מתחילה להיות כתובת לכל סופר יהודי צעיר, לכל מתחיל, לכל אינטלגינט יהודי שצמח מן העם… “פּרץ, מספּר ד”ר ג. לווין, היה מכניס־אורחים גדול… ביתו היה פתוח לקבל כל אדם בידידות, בלי שום העמדת־פנים ובלי גינונים יתירים. מי שבא, התיישב אל השולחן; היו עולים רעבים ויורדים שׂבעים, אם כי פּרץ לא היה בימים ההם גביר גדול… כל מי שהיה לו בווארשה צורך להשמיע דיבּוּר חדש ביידיש, כל אלה שהיתה בלבם חיבּה אל הספרות ואל האמנוּת היהודית, כל אלה שהיתה בהם יוֹזמה חברתית כלשהי – כל אלה התחילו מעט־מעט מתרכזים מסביב לפּרץ, שהיה בו מין כוח מגניטי למשוך אליו בני־אדם. את כל בני־הלויה הללו של פּרץ אפשר היה למצוא אצלו בשבת. היום הזה היה בשביל פּרץ ובשביל כל המקורבים שלו הטוב ביותר מימות השבוע; פּרץ היה ביום ההוא חפשי מעבודה, והנשמה־היתירה שלו התמסרה לספרות בלבד. בשבת היתה הדלת סובבת על צירה בבית־פּרץ כל היום, למן הבוקר, זה יוצא וזה נכנס. בדיוק כמו בשובך של יונים" (ד"ר ג. לווין ב"צרור זכרונות").

כשבא דוד פּינסקי לווארשה בשנת 1891, כשבא ב. גוֹרין (אז יצחק גוֹידא) – אל מי הם פּונים? אל פּרץ. “לאט־לאט – כותב גוֹרין – מתגלה דור חדש של סופרים, המתרכז מסביב לפּרץ, ומה שחשוב עוד יותר – נוצרת אוירה ספרותית מסביב לפּרץ… ואם סופר כבר היה חדוּר באותה אוירה, היה שואף ליצור את המיטב שיש בכוחו, והוא ידע כי הוא נישׂא אל מדרגה גבוהה, שלא כל אדם זוכה לעמוד עליה. והתודעה של המדרגה הגבוהה הזאת לא הרשתה לו לעולם לחלל את כהונתו ולפרט את משׂרתו הרמה לפרוטרוט. שוב לא היה צריך לצפות להכּרה מצד קהל־הקוראים. הוא מצא את ההכרה הזאת במישרין בחוגו הצר של פּרץ. וההכרה הזאת היתה יקרה לו יותר, ויכול היה לסמוך עליה יותר מאשר על קהל־הקוראים הגדול. בחוגו הצר של פּרץ לא היו מניחים מקום לחנוּפה. כל אחד היה חדוּר עד עומק נפשו בהכרה, שיש כאן עסק באמנות, ולא באישים”.

השפעתו האישית של פּרץ הורגשה בראשית שנות התשעים בעיקר בווארשה, ב"חוג הצר" שלו; אבל השפעתם של כתביו התחילה מתפשטת על־פני חוגים נרחבים – ולא רק בווארשה בלבד. כך, למשל, מספּר דוד פּינסקי, שנעשה אחר־כך עוזר קבוע וקרוב של פּרץ, בעיקר ב"יום־טוב בלעטלעך", כי בוויטבּסק שמעו עוד בשנות השמונים על פּרץ, וכשהגיעה לשם בשנת 1891 “די יידישע בּיבּליאָטעק”, היו הוא וחוג־הנוער שלו “שיכּוֹרים מהתפעלות”… הרגיש כי הוא מוכרח “לבקש ולמצוא את י. ל. פּרץ, הכוכב העולה בשמיה של הספרות היהודית”.

גם באמריקה, שבה נדפסו מאז 1893 ואילך אחדות מיצירותיו, עוד קודם שהן נדפסות ברוסיה, ובייחוד אותם הדברים, שהצנזור היה פוסל אותם, – גם באמריקה מתפרסם שמו לפני 1893. “אמנם, מספר מוֹריס ווינטשבסקי, אצל שום אחד מן הסופרים היהודיים באמריקה לא ניכּרה השפעתו של פּרץ, אבל מה שכּן ניכּר היה, והרבה מאוד – הרי זה מין רגש של בושה בפני אישיות גדולה באווירה הספרותית. הופעתו של פּרץ על במתנו היתה לה השפעה כזו שיש לביקורו של אדם עשיר במשפחה עניה. בין שרוצים ובין שאין רוצים, שוב אין העוז להתהלך קרועים ובלויים, בלתי־מסורקים ובלתי־מרוחצים, בבית שנמצא בו הגביר בעצמו ובכבודו”…

שהוא, פּרץ, הגביר הרוחני, “נמצא בבית”, הרגישו לא רק באמריקה היהודית, אלא גם באנגליה, ובמושבות הסטוּדנטים היהודיות של אירוֹפּה, ושם אולי הרגישו בכך עוד קודם מברוסיה. באותן השנים שברוסיה ובפּוֹלין כתבו שלום עליכם, דוד פרישמאן, אלכסנדר צדרבּוים ואחרים כתבי־פלסתר על פּרץ ולעגו לכל חידושיו – היו בחוּץ־לארץ, בפרט בעתונות היהודית־סוציאליסטית של אנגליה ואמריקה, משבחים אותו מאוד ומפליאים. אב. קאהאן, שפירסם את סיפורי־המעשׂיות של פּרץ ב"ארבּעטער צייטונג", היה מכריז ומודיע עליהן במודעות, שהן “פנינים אמיתיות, העשׂויות לזרוח בעטרתה הספרותית של כל לשון”. במחצית השניה של שנות התשעים “התחילו גם בגליציה קוראים את פּרץ בחשק ונותנים עליו את הדעת. העתונים הפּוֹלניים־יהודיים פירסמו תרגומים מסיפוריו” (מ. א. הרבּרט, במאמרו “השפעתו של פּרץ על יהדות גליציה”).

כשבא המספּר למ"ד שפּירא בשנת 1896 לבירה הפּוֹלנית ומביא עמו כתבי־יד, הריהו עושׂה מה שכבר עשׂו סופרים מתחילים אחרים לפניו: “אני מתלבש נאה, והולך אל רחוב צגליאנה 1, במקום שעל הדלת חקוּק על לוח־נחושת בעברית דוקא: ‘י. ל. פּרץ, מקבל בשעה הרביעית אחר הצהרים’… אנחנו, קבוצה של צעירים – מספר למ”ד שפירא – היתה לנו תכנית להוציא כתב־עת" – ואת מי ביקשו לעשׂות לעורך? כמובן, את פּרץ! בדיוק כשם שכמה שנים לפני־כן ביקשו יצחק גוֹידא, דוד פּינסקי, יעקב דינזוֹן ואחרים להתקשר עם פּרץ, אם אך נראתה להם בחלום אפשרות של הוצאת כתב־עת, ושכשם שביקשו לעשׂות כן בעלי־חלומות ספרותיים אחר־כך.

לאחר השנה 1896 שוב לא היה פּרץ לא עורך ולא מו"ל; “די יום־טוב בלעטלעך” וכן “די יידישע בּיבּליאָטעק” נפסקו, ולא היה לו (כשם שלא היה לסופר יהודי אחר) מקום לפרסם את יצירותיו ביידיש (בעברית פירסם כמה וכמה דברים גם בשנת 1896). הוא הרגיש עצמו מדוכדך, ולעתים תכופות מן הרגיל היה משתקע במרה־שחורה. ניסיון שנעשׂה לחידוש ה"יום־טוב בלעטלעך", בעזרתו של דוד פינסקי, לא הצליח, גם נסיונו למכור באמריקה את ה"אימהות" של כתביו המודפסים לא הוכתר בהצלחה. מלבד זה נוספו לפּרץ בימים ההם דאגות אחרות, חמריות, ומחלה של בנו מאשתו הראשונה, לוּציאן. אין איפוא פלא, שמצב רוחו היה ירוד, ודומה היה עליו, כי “האש כבר כבתה, והרעם לא ירעם עוד”…

אגב, זו לא היתה הפעם הראשונה, שנשתקע פּרץ בעצבוּת. התקפות של מרה־שחורה לגבי אדם בעל־יצרים ועצבני כפּרץ אופיניות בדיוּק כמו ימים של התבהרות ועלית־הנשמה… “לעתים קרובות, מספר מ. ספּקטוֹר, נופל פּרץ הצעיר ושוחר־החיים במרה־שחורה. הוא נעשׂה עצוּב, קנטרני, שום דבר אינו מעניין אותו, הוא שווה־נפש לכל דבר, ואינו מוצא מקום לעצמו. אבל די לו שייפּגש עם מכּרים טובים, ויבלה אתם שעה בשיחה או בטיוּל, ושוב הוא פּרץ הצעיר ושוחר־החיים כשהיה”.

גם מבחינה חברתית לא חדל פּרץ מלהיות פעיל. מעידה על כך העובדה, שהשלטון הצארי לא הסיר עינו מעליו, ובמשך השנים 1895–1899 היו לו לפחות פעמיים “עניינים” עם הז’אנדארמריה הרוסית. ב־17 במאי 1895 ערכה בביתו חיפּוש, אבל הכל עבר בשלום. ב־5 באוגוסט 1899 אסרו אותו, ושלושה חדשים תמימים ישב אסור במבצר של ווארשה. לפי מרדכי ספּקטור, שנאסר גם הוא בשל אותו “חטא” של פּרץ ו"ישב" אתו באותו תא, כתב שם פּרץ את שני הסיפּורים החסידיים המפורסמים “אם לא למעלה מזה” ו"בין שני הרים"…

פּשעם של פּרץ וספּקטור היה בזה, שהופיעו באסיפת־פּועלים בלי רשיון, ופּרץ קרא שם, כפי שמעיד אברהם רייזן, את סיפורו־משלוֹ “די פרומע קאץ” (“חתול צדיק”). זו לא היתה הופעתו “המחתרתית” היחידה. הוא השתתף פעמים רבות באסיפות־פועלים סודיות, שאורגנו על־ידי המפלגה הפולנית־הסוציאליסטית (פּפּ"ס) או על־ידי ה"בּוּנד". מלבד מה שהיה בא לקרוא את כתביו בנשפים אסוּרים, לטובת פועלים העומדים בשביתה.

השפעתו של פּרץ על הנוער העובד בסוף המאה הי"ט ובראשית המאה הכ' גדלה יותר ויותר; אבל עם זה גדלה גם השפעתו על צעירי הספרות. כל שבת (ולא בשבת בלבד), היו מתאספים בביתו, שרים שירים, בעיקר שירי־עם, קוראים מה שכתבו במשך השבוע, מתווכחים בחופש ומבקרים את כתבי־היד הנקראים, – כפי שמספר ד"ר גרשון לווין, שהיה אחד מבאי־ביתו הקבועים של פּרץ. “ומדברים היו בכל החדשות הספרותיות, לא רק מן הרחוב היהודי, אלא מאירופּה כולה. התעניינו בתיאטראות של סטאניסלבסקי וריינהאַרדט, בציוריו של ליליין; התווכּחו בדבר תיאטרון יהודי מחודש, בדבר בית־עם יהודי, קופּה בשביל סופרים, וכיוצא בהם… והנשמה של השבתות האלה היה, כמובן, פּרץ. הוא ישב כרגיל במעיל־הבית ולא פסק מלדרוש דרשות, או שקרא את יצירותיו שלו, או שביקר את כתביהם של אחרים, כשהוא מגביה אחד עד גובהי־מרומים ומוריד אחר עד שאול־תחתיה. לא היתה כמעט שבת, שלא גילה בה פּרץ איזה כישרון חדש, איזה סופר חדש”.

ולא רק בשביל סופרים־מתחילים נעשׂית הדירה “ברחוב צגליאנה 1” כתובת מרכזית. “הנה הבית הזה – כותב שלום אש – נעשׂה מרכז לכל רעיון יהודי מתקדם. שם הונח היסוד של ספרות יידיש לא רק בתור אמצעי, אלא כמטרה לעצמה. מן הבית הזה יצא הרעיון של יידיש, תחייתה הפיוטית של החסידוּת, האהבה אל שיר־העם ואל הסיפור העממי”.

השבתות בביתו של פּרץ וההליכה אליו (לא רק בּשבת), כחסידים הבאים אל הרבי שלהם, נעשו מוסד בפני עצמו, והוא עמד בתפקידו בעשׂור הראשון של המאה הזאת כמו בעשׂור האחרון של המאה הקודמת. “הסופרים הצעירים העבריים – כותב גרשון שופמאן, שהיה בביקור בלתי־נמנע אצל פּרץ בשנת 1901 – הבחורים הללו, בני התשע־עשׂרה והעשׂרים, שנתלקטו מוֹולין, מרוסיה־הלבנה וממקומות אחרים, נמשכו אל דירתו של פּרץ, כפרפרי־לילה אל האור, והוא, פּרץ בן־החמישים, היה שופע חיים, חמימות וכוח־משיכה”. “אני נכנס אל ביתו (של פּרץ) – מספר מנחם (בּוֹריישוֹ) בזכרונותיו, וזה כבר היה לאחר 1905. – אנו חבורה שלימה של צעירים. וייסנבּרג, יונה רוֹזנפלד, ינטה סרדאצקי, גילבּרט, משה סטאבסקי… היה בית, ובבית יהודי בעל עינים שחורות, ועוד זקן בעל־שׂיבה, (דינזוֹן) ישב על־יד השולחן, ושבתות היו, שבהן לא היה היהודי בעל העינים השחורות חייב ללכת אל משרדו בקהילה, וישבו מסביב לשולחן – ושרוּ. והיהודי בעל העינים השחורות התרומם מעל הספּה, התהלך על־פני החדר ובקולו הנרחב והקשה הצטרף לשירה, התלהב יותר ויותר, התחיל מנצח על המקהלה המאולתרת, והעינים זהרו אצלו…”

לפי תיאורו של מנחם בוֹריישוֹ, היה פּרץ רבי בנוסח חדש, הסופרים הצעירים היו חסידים שלו. יותר חסידים מתלמידים, ויותר ידידים מחסידים. כי קשה היה להיות תלמיד של פּרץ. ובכלל קשה למישהו להיות תלמיד, אם יש בו ניצוץ כלשהו של פּרץ; כי פּרץ הוא קודם־כל רבּיוּת, ומי שחטף “שיריים” אמיתיים מעל שולחנו, חייב כבר להיות הוא עצמו חטיבה של רבי, לא תלמיד, אף לא תלמידו של פּרץ. הוא יכול להלך בדרכיו של הרבי, אבל אין הוא יכול ללכת בעקבותיו. כבר הוא מוכרח להיות, כפי שהיה פּרץ, בחינת “הולך”, ולא מלווה.

השפעתו ופירסומו של פּרץ גדלים עוד יותר לאחר שהוצאת “אחיאסף” מייסדת ב־1899 את השבועון “דער יוד” ופּרץ נעשה שם כמעט משתתף קבוע. ב־1900 הוא מחדש שם את פירסום סיפוריו החסידיים (“אם לא למעלה מזה”, “בין שני הרים”, “גילגולו של ניגוּן” ואחרים). בכינוי “ישׂראל שווערגעמיט” הוא מתחיל לכתוב “בריוו אויס ווארשוי” (מכתבים מווארשה). בשנת 1901 הוא מקבל עליו את העריכה של מאסף עברי לכבוד נחום סוֹקוֹלוֹב, במלאות 25 שנה לעבודתו הספרותית. בשנת 1902 נמסר לו מדור מיוחד בעתון “דער יוּד” – “שטעט און שטעטלעך” (ערים ועיירות) בחתימת “די בין” (הדבורה). אותה שנה עצמה הוא מנהל את מדור הסקירה “פון חודש לחודש” (מחודש לחודש) ב"די יידישע פאמיליע" (המשפחה היהודית), ירחון שהוציאה הוצאת “אחיאסף”, זו ששלה היה “דער יוּד”.

אותה שנה פּרץ הוא אורח תדיר גם בשבועון העברי של דוד פרישמאן “הדור”, ב"לוח אחיאסף", ב"השילוח"; למן 1903, השנה שבה הוא נעשׂה משתתף קבוּע ב"פריינד" הפּטרבּוּרגי, העתון היהודי היומי הראשון ברוסיה, שממנו הוא מקבל 150 רובּל לחודש בעד הדפסת סיפּור כל שבוע, – הוא כותב פיליטונים גם בשביל העתון היומי העברי “הצופה”, שהתחיל יוצא בווארשה. הוא נעשׂה שוב פעיל כפוּבּליציסט. הוא מתערב יותר ויותר בעניינים ציבּוריים; כך, למשל, נוסדת בווארשה “קופּה לסופרים”. כדי שהקופה לא תהיה ריקה, הוא מעבד תוכנית לנשף־סופרים שנתי (נשף־פורים) לטובת קרן־הספרות הזאת. הוא נעשׂה, יחד עם דינזוֹן, מגיש־העזרה החומרי, ולא רק, כמקודם, נותן־העצות הספרותי, של הסופרים. הוא נעשׂה באמת אביה של “המשפחה הספרותית”. ואם מישהו מחבריה נמצא במצוקה – אל מי הוא פונה? אל פּרץ. במקרים רבים אין פּרץ ממתין עד שיפנו אליו… “בסופרים עניים – מספרת רוזה פּרץ־לאכּס – היה תומך תמיד, מציירים עניים היה מזמין פּורטרטים, קונה תמונות”. הוא מחליף מכתבים עם ביאליק ועם סופרים עבריים ויהודיים אחרים בדבר מאסף לכבוד עשׂרים וחמש שנות עבודה ספרותית של ידידו הקרוב ביותר יעקב דינזוֹן.

עוד קודם לכן, בשנת 1900 – התחילו ידידיו ומעריציו של פּרץ בווארשה, עם דינזוֹן בראשם, מתכוננים לחוג בעוד שנה את יום־ההולדת החמישים של פּרץ ובמלאות עשׂרים וחמש שנה לפעילותו הספרותית [בזמן ההוא היה מקובל כי י. ל. פּרץ נולד לא (כפי שאנו יודעים כעת) בשנת 1852, אלא בשנת 1851; וכשירו העברי הראשון היה מקובל “לי אומרים”, שנדפס בשנת 1876, אם כי הדפיס שירים עבריים עוד בשנת 1875]. הם התחילו עושׂים הכנות בעוד מועד, כי לחג הכפול הזה ביקשו להגיש לו במתנה את כתביו המקובצים בכרך אחד גדוֹל. זו היתה תכניתו של דינזוֹן, “ושנה שלימה – כותב הוא – דפדפתי כל הזמן בעתונים וכתבי־עת ובמאספים יהודיים ישנים, שכוחים או שכוחים־למחצה, בדקתי כתבי־יד עתיקים וצהובים שאותיותיהם דהו, קראתי הכול וצירפתי שורה לשורה, דף לדף, ניהלתי משׂא־ומתן עם סדרים, מדפיסים וכורכים, היה לי שׂיח־ושׂיג עם עסקנים יהודיים שונים וניהלתי עסקים עם אנשים עשירים, שילוו לי את כמה אלפי הרובלים הדרושים, שהיו נחוצים להדפסה הגונה של אוצר כזה של ספרות טובה”. ²⁴ ה"אוצר" הזה, כלומר, כתביו המקובצים של פּרץ בכרך אחד עבה, יצא לקראת היובל (ווארשה, 1901); ונדפס שנית, ב־1903, כתוספת ל"פריינד" בפּטרבּורג; ונדפס בשלישית ב־1906 על־ידי הוצאת “פּראָגרעס”, ובפעם הרביעית על־ידי “היבּרו פאבּלישינג קוֹמפּאני”, ניו־יורק, בשנת 1907 וכתוספת ל"צוקונפט".

אותה השנה, 1901, הוציאה הוצאת “תושיה” ארבעה כרכים של כתבי פּרץ בעברית, עם הקדמה מאת ד"ר יוסף קלויזנר.

“בועד־היובל השתתפו, – כפי שמספר דינזוֹן – המתבוללים הווארשאיים… יחד עם הציונים ונציגיהם, והציונים ונציגיהם – יחד עם הפּרוֹליטארים והפועל העני”. “כל המפלגות חפצו לראות בו אדם משלהם, כל מפלגה רצתה להתכבד בו, להתפאר בו”…

כן, פּרץ כבר יוחד לו בימים ההם מקום כדמות לאומית על־מפלגתית. כמעט כל העתונות היהודית, העברית והרוסית־יהודית, הגיבה על חגיגות היובל. מאודיסה הגיעו ברכות ממנדלי, שלום עליכם, ש. פרוג ואחרים. בין המברכים חסרו דרך־הפגנה אחד־העם²⁵ וש. דובנוב. מפּטרבּורג בירכו את פּרץ טלגרפית בוקי בן־יגלי ובן־ציון כּץ. טלגרמות של ברכה הגיעו מכל קצות רוסיה ומחוּץ־לארץ.

ולא רק באירופּה בלבד, גם באמריקה פורסמו תגובות מלאות התפעלות ליובלו של פּרץ, ובייחוד העתונות של התנועה הסוציאליסטית. אבל יותר מבכל מקום אחר הורגשה החיבה אליו בווארשה, העיר שבה חי עשׂרים וחמש השנים האחרונות, העיקריות בחייו וביצירתו. “כשעברתי אותו יום ברחובותיה של ווארשה – כותב יעקב דינזוֹן, – הקבילו את פני מאות יהודים, מכרים ולא־מכּרים, במזל־טוב נלבב, כמחותן הקרוב ביותר לבעל־היובל… שלושה ימים נמשך היובל…” לפי בעל־מחשבות, היה היובל הזה “היובל האמיתי הראשון של סופר יהודי”. “התלהבות כזאת – מספר שלום אש – ווארשה עדיין לא ראתה. אצלנו, ‘הצעירים’ [מלבד אש היו באותה חבורה גם נוֹמבּרג, ליפּמן, ג. לווין, א. נ. גנסין], היה זה באמת חג גדול, גדול מאוד… השתתפנו כולנו וקנינו לפּרץ עט זהב. הוא שׂמח במתנה הזאת עד מאוד. במסיבה הושיבו אותנו, הצעירים, לגמרי בקצה; בראש ישבו בעלי־הבתים המכובדים וחברי מועצת הקהילה, שבה היה פּרץ פקיד. פּרץ נכנס, חיפּשׂ ומצא אותנו, והושיב על־יד שולחנו. הוא אמר: ‘הללו הם המחותנים האמיתיים שלי’… הם, הסופרים הצעירים והקוראים הצעירים, והללוּ שבאו בייחוּד מבין הפועלים ופשוטי־העם, הם היו ‘המחותנים האמיתיים’”.

והנה מה שמספר שלום אש הלאה בזכרונותיו על פּרץ: “ביום היובל, בשעה שבביתו היו מכונסים ‘פּני’ העיר עם חברי מועצת הקהילה לברך אותו בתורת אחד מעובדי הקהילה (ולא כיוצר בספרות היהודית), נכנסו שני צעירים. במראיהם ניכּר היה, שהם פועלים. הם ביקשו את פּרץ, שייכנס אתם לחדר מיוחד. פּרץ ביקש סליחה מחברי המועצה ו’פני' העיר ונכנס לחדר מיוחד עם שני הפועלים. עד מהרה יצא משם ועיניו נוצצות ופניו לוהטות. בידיו החזיק ספר… הפועלים הלכו להם, ופּרץ אמר בהתפעלות: ‘יודעים אתם, מי היו אלה? משלחת של ה’בּונד’! הם שלחו לי כתב־ברכה עם המתנה הזאת!' – אמר ורמז בגאוה על הספר… את הברכה הרשמית, שהיתה עליה חותמת ה’בּונד', שׂרף דינזוןֹן באישוֹ של הנר הדולק, שעמד בפמוט על השולחן, כדי שה’אוֹכראנה' לא תמצא אותה אצל פּרץ. ואילו את הספר הצפין פּרץ עמוק־עמוק בין כתבי־היד שלו היקרים ביותר, והוא היה קדוש לו כל ימי חייו… הספר הזה היה טופס של ‘די יידישע בּיבּליאָטעק’ שלו, שהיה מהלך מתא אל תא במבצר של ווארשה ב’פּטווילוֹן העשירי', ועובר בחשאי מאסיר לאסיר. דפיו של הספר היו מרופּטים, מלוכלכים וקרועים מרוב קריאה”.

הנה, המשלחת היהודית־סוציאליסטית הזאת ליובלו של פּרץ, כתב־הברכה והמתנה שהביאה – מעידים מה המקום /שכבר תפס פּרץ בימים ההם בחיים העממיים. וכן מסמלת את תפקידו הגדול בספרות היהודית בזמן ההוא. התמונה המתוארת בזכרונותיו של ד"ר ג. לווין, “כשאַש ונוֹמבּרג נשׂאו את פּרץ על כפּיים ואגב שרו ברוב התלהבות: ‘אונדזער רבּניו’ [הרבי היקר שלנו]… דינזוֹן עמד מרחוק בשׂיא ההתרגשות, ובעיניו התמימות נראו דמעות של שׂמחה…”

החידוש הגדול ביותר של חגיגות־היובל בשנת 1901 היה, כמובן, הוצאת־היובל של כתבי פּרץ. הודות להוצאה זו גדל פירסומו של פּרץ גם מחוץ לגבולותיה של הבּירה הפּוֹלנית ומחוץ לפּוֹלין בכלל. “ההיכרות האמיתית אתו – מספר מ. א. הרבּרט בזכרונותיו בדבר השפעתו של פּרץ על היהדות בגליציה – מתחילה רק עם יובלו ועם הוצאת־היובל של כתביו… אז התחילו בני הנוער הלומד לתת את דעתם עליו”.

להופעת כתביו של פּרץ ביידיש ובעברית נוספת העובדה, שמשנת 1903 ואילך הוא נעשׂה משתתף קבוע של שני עתונים יומיים – ה"פריינד" הפּטרבּוּרגי ו"הצופה" הווארשאי – ומספר גדל־והולך של קוראים יהודיים וסופרים מושפעים מאופן המחשבה והכתיבה הדינאמי שלו.

“העתונות – כתב פּרץ באחד מן המאמרים – היא בשביל קהל־הקוראים בית־ספר”. והנה בבית־הספר הזה למבוגרים היה הוא אחד מן המורים הטובים ביותר. אמנם, הוא לא בא אל הקהל בשיטה ברורה, בתוכנית קבועה; אך כנגד זה עורר לא אחד מקוראיו ועזר לו לגבש לעצמו השקפה חברתית. במקום לתת לו מחשבות מוכנות, לימד אותו לחשוב. הפוּבּליציסטיקה שלו, וביקורתו הספרותית, פעלו לא כל־כך בתוכן הממשי שבהן, כמו ברוח החינוכי שהיה טמוּן בהן. אדם בעל ספיקות נצחיים, היה הוא עצמו עיצובה של בקשת־האמת הנצחית… והביקוש, החיפוּשׂ, עוררו את רוחו לא פעם יותר מן המציאה עצמה. הדראמה של החשיבה החופשית, והטראגיזם של הספקנות – מצאו חן בעיניו הרבה יותר מן הפארסה של הודאוּת… “סופרים בעלי דעות קבועות – כתב באחת מסקירותיו העתונאיות – אין הוא “מתקנא בהם”…הם היו בשבילו “מצבות מתהלכות”… ומסותיו ה”בלתי־קבועות־בדעותיהן", שבהן הגיעו לידי ביטוי מובהק חשיבתו החופשית וספקנותו החופשית, חיפושיו הנצחיים ופקפוקיו הנצחיים, למשל מאמרים לא־ברורים ביותר ועם זה מזהירים בכשרונם, כמו “תקוה ופחד” (1906), “מה חסר לה לספרותנו” (1910), “דרכים המרחיקות מן היהדות” (1910) – השפיעו על הקוראים השפעה עמוקה, על אף המקומות הבלתי־ברורים שבהן, ואולי הודות למקומות האלה. אם הן לא אמרו לנו מה לחשוב, הנה הן אמרו לנו איך לחשוב. הם לימדו אותנו לפקפק ולשאול שאלות – דבר זה שהוא ההתחלה ואולי גם הסוֹף של כל חשיבה מסודרת. הן הניעו אותנו לשאול אפילו מאותם שהם קרובים ללבנו, בוני העולם הסוציאליסטי: “… האם לא תקצצו בארזים, לבל יגביהו לצמוח מעל לאזוב? האם לא תפרשׂוּ את כנפיכם מעל לבינוניוּת? האם לא תשריינו עצמכם בשיוויון־הנפש ותגינו רק על העדר האפור, הגזוז־בשווה? קיבה ריקנית לא תהיה, אך נשמות ריקות תהיינה…” (“תקוה ופחד”).

הודות לחיפּושׂיו ושאלותיו הנצחיים של פּרץ, וכן הודות לתכונותיו שלו, נעשׂה אישיות מדריכה, מופתית, מבלי להיות מנהיג ומורה־ורבי. רבּי לעתים רחוקות בלבד הוא מחפשׂ; וקרוב יותר שהוא מוצא. אין הוא שואל, אין הוא משיב. הוא מרגיע. פּרץ, להפך, עורר אי־מנוחה. כשבּאו אליו בשאלות, השיב במבט נכאב של חיפּוּש, של שאלה־על־שאלה… לא היתה לו מטרה מוחשית וקבועה של מנהיג. לא היתה לו מטרה קבועה לא בחיים החברתיים ולא בחיים הספרותיים. הוא נלחם בתום־לב ובחום־לב למען רעיונות מסוּיימים כלליים, אבל לא למען סכום של דרישות מנוסחות, חברתיות או ספרותיות. היתה לו אוֹריינטציה מסויימת, היה לו כיווּן מסויים; אך מעולם לא היה שייך לשום קבוצה או מפלגה מאורגנת. הוא לא יצר אסכּוֹלוֹת או חבורות ספרותיות. הוא לא חיבּב אותן. “לא היה איכפת לו – מעיד ב. גוֹרין – לאיזו חבורה סופר משתייך… הוא לא התעניין לדעת, באיזה כיווּן סופר הולך. היתה רק שאלה אחת – הכישרון, וחוץ מזה שום דבר לא השפיע”. פּרץ היה פטרונם של נציגים שונים כל־כך של הנוער הספרותי בימים ההם, כפי שהיו אברהם רייזן – ושלוֹם אש, א. מ. וייסנבּרג – ופּרץ הירשביין, א. וייטר או מנחם בוֹריישו – וצבי הירשקאן… בכתבי־העת, שיצאו בעריכתו, נדפסו בפעם הראשונה מצד אחד ריאליסטים קיצוניים, ומן הצד האחר – רומאנטיקונים; בין המשתתפים הקרובים שלו היו גם סופרים בעלי נטייה סוציאליסטית וגם סופרים בעלי הלך־רוח לאומי. אם אך האמין ביכולתו הספרותית של מישהו, נתן לו “הזדמנות” להראות כוחו.

כנגד זה התעניין פּרץ תמיד במצבו החומרי של כל סופר צעיר, ביידיש או בעברית, ושל כל אמן. הרבה סופרים מעידים על התעניינותו זו ועל עזרתם. “ההתקרבות – כותב שלום אש – שגילה לי פּרץ בצעדים הראשונים של דרכי הספרותית, והסיוע החומרי שסייע בידי בזמנים מסויימים של מחסור, והעיקר – העזרה הכספית שעזר לי בשביל להשתחרר משירוּת הצבא, לא שכחתי מעולם”.

והעיקר הוא, שפּרץ עצמו לא שכח מעולם, כי סופרים צעירים יש להם גם דאגות חומריות, ולא רק רוחניות. וכשבא פּרץ הירשבּיין לווארשה בשנת 1904, ובּרשאדסקי, המספּר היהודי־עברי, מייעץ לו ללכת קודם־כל אל פּרץ, הרי אחת מן השאלות הראשונות ששואלו פּרץ היא: ממה יחיה? והוא מבטיח לו למצוא בשבילו שיעורים עבריים (פּרץ הירשביין, בזכרונותיו “אין גאנג פון לעבן”, כרך א' עמ' 37). ב"קופּת הסופרים", שעזר לייסד, לא הסתפק. תכופות קרה, שבקופת הקרן הזאת לא היה כסף, ואז מצא פּרץ (בעזרתו של דינזון ידידו) מוצא אחר, ובלבד לעזור לחבר צעיר בשעת דוחקו. “מאין ואיך היה פּרץ משׂיג כּסף לכתבי־העת ולמאספים שהוציא – כותב משה טייטש – לא היינו אנחנו, הסופרים הצעירים יודעים. מכל מפעל כזה היה נודע לנו לאחר־המעשׂה וכשהכל היה מוכן, וכשהיו מגיעים כבר אל המפרעות. לפעמים היה פירושה של “מפרעה” קודם־כל כסף, ככה סתם כסף, שאתה לוקח מחוץ לכל החשבונות”. ומי היה נותן־המפרעות? פּרץ. “כשהיה מאמין בכשרונו של מישהו – מספר א. אלמי – נעשׂה לו לאותו אדם כאב נאמן, היה דואג לו, רצה לדעת מה חייו הפרטיים של אותו אדם, לעזור לו בכסף”.

ראוי לזכור, כי לא רק סופרי־יידיש מתחילים, אלא גם סופרים עבריים צעירים היו קוראים את יצירותיהם לפני פּרץ. כך, למשל, מספּר גרשון שוֹפמן על ביקורו אצל פּרץ בשנת 1901: “קראתי לפניו מתוך כתב־היד את סיפּורי הראשון “הערדל”. באמצע קריאתי בא דינזוֹן, ואחר־כך נומבּרג. פּרץ הקשיב, ולבסוף הביע את אי־רצונו, בהתעכּבו בייחוד על הלשון והסיגנון. ‘זהו תרגום מרוסית’, התמרמר. ‘אין זה עברית לחלוטין’” (“ווארשה בשנת תרס”א", כל־כתבי, כרך ד').

פּרץ “ניהל שולחן” של רבי, אבל הוא לא היה רבי. “כל דבר – כותב אש – שאחד מאתנו [מלבד אש – רייזן ונוֹמבּרג] – כתב, קראנו תחילה בינינו לבין עצמנו, אולם לדפוס לא מסרנו, עד שקראנו לפני פּרץ. לפעמים ניסה לתת עצות, כיצד לשנות, וגם נימק את עצותיו. אבל הוא החשיב הרבה דוקא את אלה, שאינם נשמעים לו ויש להם דעה משלהם, ולא אהב את אלה, שהיו הולכים אחריו בעיניים עצומות”. אפשר שהיה רוצה להיות רבי, אבל היוֹ היה יותר חבר קשיש של הסופרים הצעירים, “וגם דעתו שלו בנוגע ליצירותיהם וגם דעתם שלהם בנוגע ליצירותיו הובעה בחופש, בלי שום התחשבות, ושום אדם לא הרגיש עצמו נעלב, אם הדעה לא היתה טובה” (ב. גורין). אך אם הדעה היתה טובה, מיד לקח פּרץ את הסופר הזה ואת יצירתו תחת חסותו. “הוא השתדל – מספר שלום אש – שידפיסו [ב”דער יוד"] את סיפּוּרינו, ותכופות נמנע מלתת את סיפּוריו שלו, כדי שיהיה יותר מקום לצעירים".

פּרץ לא חדל לדאוג לגורלם של סופרים צעירים עד היום האחרון לחייו. ומה פלא, שהם ביקשו את קרבתו, את חברתו, שהחשיבו את דעתו והוראותיו. “פּרץ – מספר א. אלמי – מעודד אותי, ומזהיר אותי, שלא אניח לו לעתון היומי לבלוע אותי”. “החבורה – מספּר מנחם בּוריישוֹ – היתה רואה חובה לעצמה ‘ליפּוֹל’ כל יום לביתו של פּרץ. אם לא היה הנכנס סופר, הרי היה זה שׂחקן של להקת־חובבים, צייר, פּסל”. “אצלו [אצל פּרץ] בבית היה יצחק [קצנלסון, הקדוש] חש עצמו כדג במים” – מספרת צפורה קצנלסון־נחוּמוֹב. “אצל פּרץ – מספרת היא הלאה [ומגזימה מעט] – היו עורכים כל לילה ‘חצות’ מבלים שעות בלתי־נשכחות, לפי דבריו של יצחק. ומפּרץ באמת קיבל יצחק את המצוה של שבת־אחים, שהעביר אותה לקרקע מתאימה מאוד של בית־אמנו, שהיה מצויין בהכנסת־אורחים, ומן הבית הזה יצר אחר־כך את המרכז התרבותי־ספרותי של לוֹדז'. תמיד, כשהיה יצחק מספר על פּרץ, היה מזכיר את הרושם הגדול שנתרשם ממנו בשעת ביקורו הראשון אצלו בווארשה, בימי עלומיו, כשברח מלוֹדז' מסכּנת מאסר בטוח. בהתלהבות היה מספּר בדיחות רבות מפי פּרץ, ואיך פּרץ היה שר שירי־עם ומרקד ריקודים חסידיים”.

אבל לא רק סופרים צעירים, שׂחקנים, אמנים – הנוער בכלל נמשך אל פּרץ, ובכל הזדמנות שניתנה לו – היה מתרפּק עליו. מאבותיו החסידיים, מביתו החסידי, ירש הנוער היהודי בפּוֹלין את הצורך ברבּי, את הכמיהה לרבי, ואת היכולת והכישרוֹן להיות חסידים לרבי. ואם לא היה עוד הרבי מגוּר או רבי אחר, שאפשר היה לספר עליו ניסים, הרי נעשׂה הסופר – הרבּי… “בדיוק כמו שחסידים – מספּר אוֹפּאטושוּ על הזמן שבו רק חלם הוא עצמו להיעשׂות סופר – בדיוק כמו שחסידים מסיחים ביראת־כבוד על הרבּיים שלהם, כך מסיחים בחורי־בית־המדרש באהבה ובאמונה על הסופרים היהודיים… האבות יושבים על גזעי־העצים, המפוזרים בחצר ה’שטיבּל', ומסיחים בכוונה גדולה, ותכופות גם בהתלהבות, על הרבי הקוצקאי, על הרבי מגוּר – והבנים מהלכים סביב… ובאותה התלהבות ואהבה עצמה הם מדברים על פּרץ, אַש ונוֹמבּרג”…

על תפקידו הגדול של פּרץ בחייו של הנוער היהודי בפּוֹלין בשנים ההן ובשנים שלאחר־כך כותב בהתלהבות גדולה אפרים קאגאנוֹבסקי: “…מכל הרחובות היהודיים האפורים, מדירות יהודיות אפלות, ממרתפים ומעליות־גג, זרמו חולמים צעירים אל פתחו חסר־המנוחה… החולמים היהודיים הצעירים זרמו אליו מכל המעמדים, מכל השכבות ביהדות הפּוֹלנית הנרחבת. מבתי־החרושת, מבתי־המדרש, מבתי־הרבּיים הסגוּרים, מעיר ומעיירה – מכל הצדדים הם נהרו כסהרוריים אחר הקול־הקורא אל העולם החדש, אל החיים החדשים… והדלת הראשונה אל העולם החדש היתה הדלת שעליה נראתה בפעם הראשונה כתובת באותיות עבריות על־גבי לוחית־נחושת: י. ל. פּרץ”…

ולא רק בפּוֹלין היה הנוער קשור אל פּרץ. הנה הזמין הנוער בווילנה את פּרץ להרצאה. “בני־הנער בווילנה – מספּר הירשבּיין – ראו אותו כראות עמוד־האש, ודומה היה, שהם מסתנוורים בהביטם אל דמותו של פּרץ. כל מהותו היתה זוהרת, העיניים היו נוצצות… אנו התלקטנו מסביבו, כמקורבים סביב שולחנו של הרבי”. כך היה בווילנה, וכך היה בכל מקום. “על־פני המדרגות של דירתו הצנועה של פּרץ – כתב ש. גוֹרליק – נדדה כל הספרות היהודית”…

אבל לא רק בבית אצלו, גם ברחוב חיפּשׂו בני־הנוער ומצאו את סופרם האהוב, את “הרבי” שלהם… “כל בוקר – מספר ש. מנדלסון – היו מביטים אחריו עשׂרות פועלים או תלמידים, והיו מסתכלים בו בהפלאה, כאילו ראו אותו בפעם הראשונה. הם הכירו יפה־יפה כל צעד שלו, כל תנועה, ידעו בדיוק את השעה שבה הוא יוצא והשעה שבה הוא חוזר לביתו, והיו ממתינים ומצפים לו – ומהלכים אחריו מרחוק, או מביטים אחריו שעה ארוכה־ארוכה. עוד יותר מרהיב היה המחזה בגן הסאכּסי; שם היה פּרץ מטייל ב’שדרה הספרותית', ותמיד היו מהלכים אחריו, ושומרים על המרחק, שלא להתקרב יותר מדי. נועזים היו עוברים ומציצים בו בפניו. ‘גיבורים’ היו ניגשים אליו ומנסים לשאול אותו שאלה או להיכנס עמו בשׂיחה, ורק ‘נבחרים’ היו מיודעים עמו, ניגשו אליו בשלוה, בירכוהו בשלום וקשרו עמו שׂיחה. ואלה היו מקיפים אותם אחר־כך ושואלים בפרוטרוט, ‘מה אמר פּרץ?’, והיו דורשים מהם, שיחזרו על כל מלה שאמר”.

וכך היה לא רק בזמן שגר פּרץ באמצע־אמצעיתה של סביבה יהודית, – גם כשעקר (בסוף 1910) מדירתו הצנועה ברחוב צגליאנה 1 ²⁶ ועבר לגור בסביבה יותר־עשירה ויותר־פולנית, באַליה ירוּזאלימסקיה 89²⁷– היו בני־הנוער היהודיים יוצאים ונכנסים אצלו, אם כי לא כל כך תכופות כמקודם. עדיין היו מביטים אחריו, בלכתו לטייל… “לאחר קרוב לשעה של ציפיה (בגן הסאכּסי), הגיעה אל ספסלי פתאום בשׂורה משמחת־מרעשת: פּרץ הולך! פּרץ! בספסלים משני הצדדים הפסיקו בבת־אחת את השׂיחות הערניות ואת הויכּוחים והפנו את הראשים לאותו צד, שממנו נראתה מתקרבת בצעדים מהירים – דמות חזקה בינונית בגובהה, שבה הכרתי, לפי הראש והצורה, את הסופר הגדוֹל… אחדים מאלה, שהמתינו בשדרה בשביל לראות את פּרץ, לא הסתפּקו בראיה בלבד. פּרץ הלך משם מוקף חבורה של בחורים ובחורות, שהקיפוהו בשאלות רבות” (י. פּאפּיירניקוב: “ראיתי את פּרץ”).

ולא בווארשה בלבד, גם בערים יהודיות אחרות היה כך. הנה מספר שלום אַש, שהוא בא פּעם עם פּרץ אל זאמוֹשץ, עירו של פּרץ שלא היה בה זה שנים רבות; ואף־על־פי שלא הודיעו מראש על בואם, “המתינה לנו זאמוֹשץ כולה ליד שער העיר. הבחורים, בני הנוער ורבים מפועלי־העור הנמצאים בעיר יצאו לקראתנו עוד כברת־דרך מחוץ לעיר וליווּ את מרכבתנו, ועד שנכנסנו לזאמוֹשץ כבר היתה המרכבה טבולה בים של אנשים – ופתאום אירע הדבר… הסוסים נעלמו, ואנשים מושכים את המרכבה ביצוּל ובאופנים העירה”.

כשערך פּרץ בשנת 1908, אחרי ועידת טשרנוֹביץ, מסע על־פני בוּקוֹבינה וגליציה יחד עם שלום אַש, אברהם רייזן ואחרים, “היתה קראקה היהודית – מספּר א. אלמי – וגליציה כולה ערה לקראת הביקור הזה, מרוּתחת מבחינה יהודית. אפילו יהודים חרדים לבושי בעקעשוֹת היו שׂמחים באורחים”.

משנת 1910 יש לנו תיאור קצר מנאום של פּרץ בקיוב. היה אולם מלא על גדותיו – כותב נחמן מייזל – ופּרץ הלהיב את הקהל בנאומו החוצב־אש. פּרץ דיבר בחום, הוא עצמו היה מלוהט וגם את השומעים החזיק במתיחוּת… הוא דיבר על העם היהודי ודרכו בעולם… פתאום קרא בקול: ‘קרעו את החלונות לרווחה! שיחדור האור לחיים היהודיים’!"

שנה לפני־כן הרצה פּרץ הרצאה בווילנה, ושם – מספר משה שליט – “היה מוקף מעריצים ממש מכל החוגים של החברה היהודית בווילנה. עסקני־ציבּור ופועלים, דוֹקטוֹרים ופקידים, תלמידים ואחרים, עלמות ועורכי־דין, גבאים וגבירות – נציגיה היפים־ביותר של העיר, משׂכילים, אישים נודעים, חוגים של מתבוללים למחצה – כולם ביקשו להגיע אל פּרץ ולהביע לו את הערצתם… ברחובות שבהם עבר פּרץ בנסיעה הגיעה ההתלהבות לפעמים למדרגה של הפגנות פּומבּיות”.

כמרצה היה פּרץ פעיל בעיקר בווארשה, בלוֹדז' ובערים אחרות בפּוֹלין. מפורסמות ביותר היו הופעותיו באגודת “הזמיר” בווארשה, בעיקר בשנים האחרונות לפני מותו. מן השנים 1913–1914 אסף נחמן מייזל בעתונות של ווארשה ידיעות על הופעותיו של פּרץ ב"הזמיר" וב"קעסטל אָוונטן" (ערבים של שאלות ותשובות): אסיפה ספרותית שבה הרצה פּרץ על תנועת ההשתמדות; הרצאה של פּרץ על הנושׂא “הספרות והביקורת”; אסיפה ספרותית גדולה, שבה הרצה פּרץ על “הזרמים הדתיים והאנטי־דתיים בספרות היהודית”; שׂיחה של פּרץ על יצירותיו שעדיין לא נדפסו; הרצאה על “האישיות הלאומית”… ועל “בלילה בשוק הישן”, ועל תרגומו לשיר־השירים; נאומיו בנשפים לכבוד שלום עליכם, אחד העם, דויד פרישמאן… ובנשפי השאלות־ותשובות (“קעסטל אָוונטען”) – על הנושׂאים: “בדבר האלוהות”; “כיצד לעשות נוחים את חיי הנוער?”, “מה חסרה הספרות היהודית?”…

טו. בעשר שנות חייו האחרונות

הופעותיו הפּומביות של פּרץ, ובייחוד עבודתו המאומצת תמיד בתורת פקיד בקהילה, ובתורת סופר, פּוּבּליציסט, עסקן ציבּורי, מרכּז של בני־הנוער וה"כתובת" של הספרות היהודית – פעלו לרעה על בּריאותו הרופפת. עוד בתקופת שחרותו היה חושש בקיבה. בערך בשנת 1902 חלה קשה בלבו (כפי שמספר זלמן רייזל, קיבּל התקפת־לב). “לבו – כותב ד”ר גרשון לווין, אחד מידידי־הבית ומרופאי־הבית שלו – היה תמיד חלש, והוא החלישו עוד יותר בחייו העצבּניים והמלאים אי־מנוחה. הרי הוא לא ידע מנוחה מה היא: כעלות השחר כבר היה מטייל בגן הסאכּסי, שלשם היה מזמין מעוניינים שונים בשאלות ספרותיות או ציבוריות. עד הצהרים היה יושב בקהילה. אחר־הצהרים היה עובד עבודה ספרותית והיה מתפנה לשמוע את קריאת כתבי־ידם של מתחילים שונים, שלא נתנו לו מנוח והטרידוהו ביצירותיהם. בערב היה בישיבה ותכופות בשתים. אחר־כך אפשר היה למצוא אותו ב"בּריסטוֹל" או בקפה השוויצי, ובלילה קרא ספר שנדפס זה עתה, קרא מן הדף הראשון ועד האחרון. מלבד כל זה היה פּרץ מעשן הרבּה מאוד, כמעט סיגריה אחרי סיגריה, והיה שותה קפה שחור". רופאיו ציווּ לו לנסוע למאריינבּאד, הוא בילה שם כמה חדשים ו"חזר משם – כפי שכותב ד"ר ג. לווין – בריא בשלימות".

הוא לא שמר על עצמו, ולאחר כמה שנים שוב נחלה. מאז היה נוסע תכופות בימות־החופשה שלו ל"מקומות המרפא" של פּוֹלין, גרמניה, אוֹסטריה. שם היה נח ונוֹפש יפה, “שוכח את כל הצרות” ונמצא במצב־רוח טוב, כפי שמתברר מן המכתבים והגלויות שהיה כותב משם (תכופות בחרוזים) אל דינזוֹן, אל ד"ר ג. לווין ואל ידידים אחרים. לא היה לו חשק לשוב בחזרה לווארשה, אל היריד הספרותי ואל ענייני־ה"קרקעות" של הקהילה. אבל נסיעות ארוכות־מדי לשם נופש והבראה לא יכול היה להרשות לעצמו. לא היו לו די כספים לשם כך, ומלבד זה חייב היה לשוב אל משׂרתו בקהילת ווארשה. הוא הרגיש עצמו קשור ומרותק אל משׂרדו, ולו היה קשה כל־כך להיות קשור ומרוּתק… “ביום ראשון – כותב הוא אל דינזוֹן מזאקוֹפּאנה – ביום ראשון חסל סדר חופש! ביום שני – חזרה אל המלוּנה! מאוד מאוד עצוב… מעולם עוד לא היה לי קשה כל־כך לשוב הביתה…” הוא רצה מאוד להיפּטר ממשׂרדו, אבל דבר זה לא עלה בידו. כל תקווֹתיו, שיוכל להשׂתכר כדי מחיתו מעבודה ספרותית בלבד ו"להיגאל מן הכלא הזה" – נמוגו, והוא היה אנוס לשוב אל ה"כלא" (משׂרד הקהילה). “אני מוכן לנסוע לארץ־ישראל כל יום – כותב הוא אל ביאליק בשנת 1906 – אבל אין לי כסף, ואני נצרך להרבה כסף, ובפרט בשעת נסיעה”. הוא מנהל משׂא־ומתן עם מנהלי תיאטראות אמריקאניים בדבר הצגת מחזה שלו, אבל המשׂא־ומתן נגמר בלא־כלום.

בשנת 1907 עשׂתה “היבּרוּ פּאַבּלישינג קוֹמפּאני” הניו־יוֹרקית בכתביו המקובצים של פּרץ מה שעשׂתה לפני־כן בכתבי מנדלי מוכר ספרים: היא הדפיסה אותם שנית בלי ידיעתו. והוא לא קיבּל פרוטה אחת שׂכר־סופרים. דינזון ביקש את ח. אלכּסנדרוֹב, שהיה קשוּר עם ה"אינטערנאציונאלע בּיבּליאָטעק" שישׂיגו מן ה"היבּרוּ פּאַבּלישינג קוֹמפּאני" לפחות איזה שׂכר שהוא בשביל המחבּר. הסופר האמריקאני השיב לדינזוֹן: “וכי כדאי בשביל סכום קטן כזה [שהיה אפשר אולי להוציא] להכשיר את המהדורה החמסנית, שבה יוּפץ בקרוב השוק גם כאן באמריקה וגם בחוּץ־לארץ? וכי לא היה הרבה יותר נכון ומעשׂי, למחות בפומבי נגד הגזילה?” אבל פּרץ לא רצה להקים רעש… הוא היה מוכן להסכים לשׂכר המועט־ביותר, ובלבד שלא ידוּבּר בפומבי על מצבו הדחוּק… ויודע – כתב דינזון בתשובתו לאלכסנדרוֹב – ויודע אתה, חבר נכבד, ההפסד של 200 רוּבּל מה משמעותו עכשיו לגבי מר פּרץ? גדולה החרפה וגדול ממנה הצער לומר, כי הטוב שבסופרינו מוציא בזמן האחרון בקושי גדול את לחמו. בפרט עכשיו, כשהוא חולה [פּרץ חלה אז בדלקת הריאה] ומוכרח, לפי פקודת רופאיו, לנסוע בקרוב לחוּץ־לארץ למקום־מרפּא ולשבת שם במנוחה גמורה לפחות שלושה חדשים. אין זו רק גזילת העני, זה גם גזילת בריאותו וחייו"… אבל אלכּסנדרוֹב התעקש, ולא רצה לנהל משׂא־ומתן עם אלה שהאשים אותם דינזוֹן בגזילה; עם זה כתב לדינזון, כי ה"אינטערנאציאָנאַלע בּיבּליאָטעק" מוכנה לקבל עליה הוצאת מהדורה חדשה, מוסכּמת ומוכנה על־ידי המחבר, ולשלם לו בעדה 3.500 רובּל, ולשלוח לו מיד מפרעה. פּרץ קיבּל את ההצעה. ההסכם נעשׂה, ופּרץ התחיל, בעזרתו של דינזון, להכין את המהדורה החדשה לדפוס²⁸. בשנת 1908 התחילו כתבי פּרץ המקוּבּצים יוצאים בהוצאת “אינטערנאציאָנאַלע בּיבּליאָטעק” בשותפות עם הוצאת “פראָגרעס” בווארשה. ההוצאה הניו־יורקית יצאה אחר־כך מן השותפות, אבל המו"לים הווארשאיים המשיכו את עבודתם, ובשנת 1913 סיימו את מהדורתם, בעשׂרה כרכים: “פאלקסטימלעכע געשיכטען” [“מפי העם”]; “די צייט” [הזמן]; “דראמען” (מחזות); “אדם און חוה” [אדם וחוה]; “חסידיש” [“חסידות”];“סקיצן און בילדער” [“רשימות ותמונות”]; “פאַר קליין און גרויס” [לקטנים וגדולים]; “אויפזאצן אוּן פעליעטאָנען” [מאמרים ופליטונים]; “אלט און ניי” [ישן וחדש]; “פון שטוּבּ און גאַס” [מן הבית והרחוב].

כל השנים האלה היה גדל והולך תפקידו של פּרץ בחיים היהודיים של פּוֹלין, ובייחוד בחיים הספרותיים־אמנותיים. עדיין היה פעיל ורב מרץ, אבל שוב לא היה מגלה יוזמה סוערת כמקודם. שוב לא היו לו הכוחות הגופניים והרוחניים הקודמים; לעתים תכופות הרבה יותר היה מתעייף, נחלש, מצבי־הרוח של עצבות, של מרה־שחורה, שבתורת אדם סוער ומשתנה היה סובל מהם עוד מימי צעירותו – משתלטים עליו עכשיו תכופות יותר ויותר. “פּרץ זקן, זקן מאוד”, כתב אלי בשנת 1910 מווארשה א. ווייטר. וכך נתרשם ממנו גם צבי הרשקאן.

ואולם מצד שני גדלו ההערצה אליו והאמוּן בו, ובייחוד אצל הנוער; אין הוא עושׂה שום מעשׂה בשטח התרבות בלי להתייעץ עם פּרץ, בלי לעשׂותו שותּף בעבודה. כשקבוצה של בני־נוער משׂכילים יוזמת בשנת 1907 לייסד בית־ספר יהודי מוֹדרני, היועץ הראשון שלהם הוא – פּרץ. הוא מצביע להם על המכשולים הגדולים, הרוחניים והחומריים, שיצטרכו להתגבר עליהם, אבל – הוא מעודד אותם: “אל תבטחו בנדיבים! אתם עצמכם צריכים לאזור מתניכם – ולהתחיל בעבודה. על כל פּנים אסייע בידכם בעצה ובמעשׂה” (ש. זאלקס־הורוויץ). וכשרואה קבוצת הסופרים היהודיים הצעירה בווילנה, שהתחילה מוציאה בשנת 1908 את “ליטעראַרישע מאָנאַטסשריפטן”, לאחר שהוציאה את החוברת הרביעית, כי המפעל הוא למעלה מכוחותיה, מבחינה חומרית ואולי גם רוחנית – אל מי היא פונה ומבקשת לקבל לידיו את בטאוֹנה של חבורת־הנוער הספרוּתית? אל פּרץ. הוא יודע כמה קשה הדבר, אבל אין הוא נרתע מפני הקשיים. הוא מקבל את ההצעה, והוא מתנה רק תנאי אחד – “שבני־הנעורים יסייעו”. ולא אשמתו שלו היתה זאת, שהדבר לא יצא אל הפּועל.

אותה שנה עצמה, 1910, הוא עומד בראש התנועה שביקשה, ליצור תיאטרון יהודי אמנותי על בסיס ציבּוּרי. הוא לא היה יוֹזמה של התנועה הזאת, אך הוא היה הרוח החיה בה.

שנה לאחר־מכן הוא מתכנן ייסודה של אגודה ספרותית גדולה, שתקיף את כל הסופרים היהודיים ותוציא ספרים, תאסוף פוֹלקלוֹר, וכו'. תכופות ותכופות יותר הוא משתקע בעצבות, אבל עדיין הוא מהיר להתלהב מתכניות ומהצעות חדשות… עדיין הן מעירות את מרצו, ואינן מניחות לדמיונו להירדם. מלבד זה הן מביאות אותו במגע עם אנשים, והוא הרגיש עצמו תמיד טוב יותר, עליז יותר, כשראה אנשים סביבו. הוא, האיש שלעתים קרובות העמיק כל־כך להציץ אל נפשו פנימה, היה בו גם משהו של אדם הפּנוי־כלפי־חוץ. “הוא אוהב מאוד את החיים – כתב מרדכי ספּקטוֹר – והוא חי בייחוד בשעה שהוא נמצא בתוך המולה בחברה, לעולם אינו אוהב להיות בודד”. ואולי היתה זאת אחת מן הסיבּות, כפי שמספּר ספּקטוֹר, “שהיה אוהב תמיד לבנות ולתכנן, אך תמיד בלי שיטה, בלי סדר, – בדיוק כמו שילדים בונים בתּי קלפים: בונים ובונים – ואחר־כך הם סותרים את הבנוּי במו ידיהם”.

אולם פּרץ עסק כמעט תמיד בבנייה, אפילו מבחינה חברתית־טהורה. לא היתה התרחשות ספרותית־חברתית אחת, שלא היתה לו שייכות אליה.

הנה נקראה בשנת 1908 ועידת־הלשון היהודית הראשונה בטשרנוֹביץ. היוֹזמה לא באה מצד פּרץ. היוזם היה ד"ר נתן בּירנבּוים. הוא היה האיש, שהביא את תכניתו בדבר ועידה עולמית למען לשון־יידיש בשעת מסע־הרצאות באמריקה, לפני ד"ר חיים זשיטלוֹבסקי, דוד פינסקי, ואחרים; אבל במאוחר יותר, כשהגיעה התכנית לשלב ההגשמה, – מי מסופרי־יידיש באירופּה, חוץ מזשיטלובסקי, שכבר היה אז אמריקאי־למחצה, נעשה ראש־המדבּרים? י. ל. פּרץ. בהתחלה אמנם היה אדיש לכל העניין הזה. בייחוד לא נראה לו הקול־קורא בדבר הועידה, ששלחה הקבוצה היוזמת לכמה מסופרי יידיש. לא היה כרוחו הנוסח, הנוסח “האמריקאני” של הכרוז. העובדה שהיוזמה באה מאמריקה אף היא בוודאי לא ליבבה אותו; האמוּן שרחשו באירופּה לפעילות היהודית־ספרותית באמריקה לא היה רב מדי. אף־על־פי־כן לא נשאר פּרץ יושב בבית, הוא נסע לטשרנוביץ, ומיד בהתחלה תפס את המקום החשוב ביותר בין ראשי המדברים. הוא היה אחד מן השניים שנשאו את נאומי־הפתיחה (השני היה ד"ר נתן בּירנבּוֹים). הוא אילתר הרצאות עתירות־רוח, ובשעת הישיבות הפתוחות החגיגיות לא הקשיבו לשום אדם בשׂום־לב כמו שהקשיבו לו. “היו גם – כתב מתתיהו מיזס, אחד מן המשתתפים – מחבּרים חשובים אחרים בועידת־הלשון, אבל פּרץ היה קורן יותר מכולם, עושׂה־רושם יותר עלינו הצעירים”.

פּרץ, יש לזכור, לא היה מעולם יידישיסט במובן זה שהיו רבים אחרים; כפי שידוע לנו, בכלל לא היה שום “איסט”; אף־על־פי־כן, במאבק למען ההכרה ביידיש ולמען ההכרה בתרבות היהודית המוֹדרנית בכללה היה הוא הדגל, אם לא נושא־הדגל. בתהליך של המאבק ההיסטורי הזה שיתף פעולה פעם עם ה"בּוּנד" הסוציאליסטי, פעם אחרת עם הפוֹלקיסטים או זרם חברתי אחר; אבל גם בנקודה זו, כמו בהרבה נקודות חשובות אחרות, לא הזדהה עם שום אחת מן הקבוצות או המפלגות היהודיות המאורגנות. תמיד היו לו הסתייגויות – היו לו סטיות משלו, נטיות משלו, דיוּקים וקימוטים מעניינים של הרעיון, ניסוחים מיוחדים משלו, שאין לערבב אותם בנוסחאות… כך היה גם בועידת־הלשון בטשרנוֹביץ. זו היתה נקודת־שׂיא בדרך של היידישיזם, אף־על־פי־כן, היה שם פּרץ נגד כל הנוסחאות הדוֹגמאטיוֹת. דבר זה הפריע לו להיות המנהיג של תנועת היידישיזם; והוא לא נעשה ה"רבי" שלה, כמו שנעשׂה ד"ר חיים זשיטלובסקי באמריקה. אבל דבר זה לא הפריע לו, אלא להפך, עזר לו, למלא בתנועת־התרבות של יידיש ולמענה את התפקיד של אישיות מורה־דרך.

בין לפני ועידת־הלשון בטשרנוֹביץ ובין לאחריה השתמש בכל הזדמנות כדי להביע את אי־רצונו מן המצב שבו נמצאו יידיש, עתונות־יידיש, תיאטרון־יידיש וספרות־יידיש, ולא חדל מלהעיר ולעורר את רצונה של האינטליגנציה היהודית וכל כוחות־היצירה היהודיים, להרים את תרבותו החדשה של העם למדרגה גבוהה יותר.

על הספרות ועל העתונות היהודית באמריקה פעל פּרץ בזמן ההוא, עד כמה שפעל, על־ידי הסופרים והקוראים הצעירים, שלאחר מלחמת רוסיה־יאפּאן, ובייחוד לאחר כשלונה של המהפכה בשנים 1904–1905, התחילו מהגרים לאמריקה במספר רב. ההשפעה הבלתי־ישירה הזאת היתה בזמן הראשון חלשה, אבל היתה קיימת, והיא הורגשה בפּרוזה של אחדים מקבוצת “הצעירים”, כגון דוד איגנאטוֹב וא. ראבּוי, ובחלקה גם בשירה שבקובצי “שריפטן” (כתבים) שהוציא דוד איגנאטוב.

כדי לחזק את ההשפעה הזאת, תיכנן פּרץ בשנת 1909, מיד לאחר ועידת־הלשון בטשרנוֹביץ, נסיעה לאמריקה. מטרתה של הנסיעה היתה, כפי שמתברר לנו ממכתב של פּרץ אל יעקב דינזון, כתוב במעון־קיץ ליד ווארשה ב־21 ביוני 1909: “להוציא אל הפועל את תכניתו הנושנה, להביא לידי גמר הקמת הוצאה יהודית כללית, כמובן – אמנותית ספרותית, בשביל כל העולם היהודי, לקבוע נקודות־מרכז לעריכה ולהדפסה; ואַרשה, לונדון וניו־יורק, עם סוכנים זמניים ברומניה ובגליציה”. במכתב אחר הביע פּרץ ביתר בהירות את מטרתה ותכליתה של ההוצאה הכללית־יהודית שהוא תיכנן וגם נימק יותר את נחיצותה. היא נועדה להיות הוצאה יהודית־כללית בשביל כל הגיטאות היהודיים שמרצון ומאוֹנס, שסופרי יידיש יחדלו מלהיות סופרים יהודיים־פּוֹלניים, יהודיים־רוסיים, יהודיים־רומניים, יהודיים־גליצאיים ויהודים עם תוספת של שאר ארצות. ובלתי־מפלגתית צריכה ההוצאה הזאת להיות, ומוקדשת לאמנות".

“ההצעה הנושנה” הזאת בשלה אצלו בטשרנוֹביץ, שבה שׂוחח עליה, כנראה, עם חיים זשיטלוֹבסקי ועם אחרים, שהיה ידוע להם המצב באמריקה. “מאין לי האפשרות לנסוע על חשבוני, – כתב פּרץ במכתב הנזכר – חשבתי להוציא את הדרוש להוצאות על־ידי הרצאות”. שלום אַש צריך היה לנסוע אתו. אף הוא עתיד היה לנהל את חליפת־המכתבים עם אמריקה, כדי להכין את הנסיעה. (אגב, פּרץ רצה לקחת לנסיעה זו גם את יעקב דינזוֹן). פּרץ לא עלה בדעתו “למסור את עצמו או את הדבר הזה – למפלגה זו או אחרת, לחבוּרה ספרותית זו או אחרת”… “אין אני מתבייש בעבודה לשם כלל־ישׂראל, עם כל האהדה שלי לחוגים הראדיקאליים”… אבל דוקא עובדה זו, ש"עם כל האהדה לחוגים הראדיקאליים" רצה פּרץ שהנסיעה יהיה לה אופי כלל־ישׂראלי ולא מפלגתי או חברתי – דוקא עובדה זו הפריעה, כפי הנראה, לתכנית שתצא אל הפועל… שלום אַש כּן יצא בזמן ההוא לנסיעה לאמריקה, וקצת מאוחר יותר גם אברהם רייזן, אבל לא פּרץ.

וזו לא היתה הפעם הראשונה, שהתכונן פּרץ לנסוע לאמריקה – ולא נסע. בשנים ההן (1909–1914), מספּר ש. שנייפאל, היה פּרץ “מתעניין מאוד בקיבּוּץ היהודי הגדול באמריקה. שעות על שעות היינו מטיילים יחד, והוא שואל אותי הכול עד פרטי פרטים… פּרץ פּירנס תוכנית לכתוב רומאן גדול, שהעלילה של חלקו השני מקומה נועד להיות ב”עולם החדש". פּרץ רצה מאוד לנסוע לאמריקה. התוכנית הזאת, כמו תוכניות רבות אחרות שלו, נסתיימה בלא־כלום, משום שאדוני הקהילה לא הרשו לו לעזוב לזמן ממושך את חדר־המתים" [הכונה למשׂרדו של פּרץ, שעסק בו בענייני קבורה].

גם לפי מוריס וינטשבסקי היו אדוניה של הקהילה היהודית בווארשה אחראים לכך, שחלומו השני של פּרץ להפליג מעֵבר לאטלאנטיק לא נתקיים. “לפני כמה שנים – כתב וינטשבסקי ב־1915, מיד לאחר מותו של פּרץ – היה קרוב הדבר שיבוא פּרץ לאמריקה, אבל לא יצא מזה ולא כלום. הקהילה בווארשה… לא יכלה לתת לו חופש ממושך יותר משישה שבועות, הואיל והנסיעה לשם ובחזרה בלבד היתה תופסת את מחצית הזמן, הוחלט אחרי חליפת־מכתּבים קצרה שהנסיעה תידחה. מקווים היו, שבמשך הזמן יוכל להשתחרר מן ה’מספּרים' ויוכל לבוא אלינו לכמה חודשים, בּשביל שיוכל לבקר בכל עיר ועיירה באמריקה, שבהן היה שמוֹ מוזכר ביראת־כבוד ובאהבה, בדחילו ורחימו… אצל אחדים מאתנו הרחיקה התקוה עוד יותר: ראינו בחלומנו את פּרץ כתושב בעולם החדש, שבו הוא חי את שארית חייו ומגיע לזקנה יפה ומוּפלגת – למשל, כמו מנדלי מוכר ספרים ברוסיה – בחוג הגדול והרחב של ההתיישבות היהודית החדשה. רענן, בריא ועליז, בין בגוף, בין ברוח, כפי שהיה [נראה!] תמיד. מותר היה לקווֹת, כי פּרץ יהיה שלנו עוד כמה שנים. אולם מכל זה לא יצא כלום. קודם שהיתה שהות לדאוג לשיחרורו מדאגות־הפרנסה – באה מלחמת־העולם, ונסיעתו לאמריקה נעשתה דבר קשה ואחר־כך בלתי־אפשרי”.

גם את אמריקה לא זכה פּרץ לראות בעיניו וגם לא את ארץ־ישׂראל, אם כי לבו נמשך כל־כך לשם.

לנסוע לארץ־ישׂראל הזמינוֹ בשנת 1911 ידיד־נעוריו הזמושצאי ד"ר יצחק גליבּטר, וגם את ההזמנה הזאת לא קיבל פּרץ, לא היה יכול לקבל – וגם כאן משום הסיבּה הידועה: משׂרתו בקהילה. “ליבּר היקר – כתב אל ידיד־נעוריו ב־10 ביולי 1911 – הצעת הצעה נכבדה מאוד. אבל עכשיו לצערנו לא הזמן לזה. בפלסטינה עכשיו הזמן של החום הגדול וזבובים טורדניים. לנסוע אפשר רק בפסח. אבל גם אז כמעט אי־אפשר לי לנסוע. ראשית, אין זה זמן חופשה, שנית, בשבילי ארבעה–חמישה שבועות ארץ־ישראל זה מעט מדי. אולי תנוּקה פעם הרפת שלנו²⁹, ודוֹזוֹר (מנהל־הקהילה) לעתיד יבין, כי נסיעה שלי יש לה ערך כלשהו לא רק בשבילי בלבד… או שיתרחש נס אחר – הרבה דרכים לו, להשם יתברך”.

“נס אחר” לא נתרחש, וה"רפת" נשארה כשהיתה, ויותר מחופשה של חמישה שבועות לא רצתה לתת ל"פקיד" שלה…

העבודה במינהלת הקהילה לא היתה כשלעצמה קשה, ולגבי אדם רב־יצרים וחסר־מנוחה, כפי שהיה פּרץ, היה בה אולי יסוד קובע ועוצר. אך ככל שנזדקן יותר, הרגיש אותה יותר כמשׂא מכביד. כבר מזמן היה מתאונן על המשׂא הזה, אבל סיבּות ממשיות להיות בלתי־מרוצה וממורמר היו לו רק משנת 1911 ואילך. עד אז אין אנו יודעים על שום מקרה, שבין פּרץ ובין “בעלי הבתים” שלו, המעבידים מן הקהילה, נתגלע ריב או סכסוך שהביא לידי משבּר. באמצע 1910, כשדרש המאגיסטראט של ווארשה בתזכוֹרת סודית מהנהלת הקהילה, שתמציא לה “הודעה מפורטת, שתאיר את אישיותו של האדון פּרץ הלזה” – השיבה הקהילה, כי הפקיד שלה “ממלא את חובותיו לפי מיטב מצפּונו” וכי “כל הזמן הצטיין ביושרו הבלתי־רגיל”.

אי־רצון פעיל לגבי פּרץ התחילו מגלים כמה דוֹזוֹרים מתבוללים רק בזמן שהתחיל פּרץ מתערב “יותר מדי” בעניינים חברתיים־מדיניים בכלל, ובייחוּד בענייני הבחירות אל ה"גוֹסוּדאַרסטוועֶנאיא דוּמאַ" (ה"פּאַרלאַמעֶנט" הרוסי, שנשאר בירושה מן המהפכה הרוסית הראשונה). “כל פעם, מספּר גרשון לווין, שיצא פּרץ במאמר חריף או בנאום חריף כנגד מה שנקרא התבוללות, היו המתבוללים נעלבים ומתנפחים ומכנסים אסיפה, במטרה ‘להעניש’ אותו. אבל תמיד היה הדבר מסתיים בלא כלוּם”. העתונות הפולנית־יהודית המתבוללת היתה מנהלת פולמוס־דברים עם פּרץ, ובייחוד כשיצאה לאור חוברתו, כתדפיס מן ה"פריינד", בשם “פאָלעמיק מיט דער ווארשעווער אסימילאציע” (פולמוס עם ההתבוללות הווארשאית) (ווארשה, 1911), אבל ליותר מפולמוס בעתונות לא הגיעו הדברים. חריף יותר נעשׂה המאבק בין פּרץ ובין המתבוללים, שאליהם השתייכו לא מעטים מן ה"דוֹזוֹרים", רק בשנת 1912 בערך, בשעת הבחירות אל ה"דוּמא", מוּעמדם של הלאוּמנים הפּוֹלנים היה אנטישמי גלוי, ובכל זאת היתה לעתונוּתם החוצפה לדרוש מן היהודים, שיצביעו בעדו; ומה שהיה גרוע יותר – נמצאו בוחרים יהודים, שהיו מוכנים לעשׂוֹת כן; יהודים אחרים סבורים היו, כי מוטב כבר בכלל להימנע מללכת אל הקלפי. עוד אחרים דיבּרו על־כך, שיש להעמיד מועמד משלהם, יהודי. סוציאליסטים יהודיים ועוזריהם טענו, שהיהודים צריכים לתת את קולותיהם למועמדם של הפועלים הפּוֹלניים, כמחאה נגד המועמד האנטישמי. העתונות הפּוֹלנית הריאקציונית איימה על היהודים בחרם כלכלי, והיא ניהלה תעמולת־פרעות לכל פרטיה. ולתעמולה זו היתה השפּעה. פּרץ עצמוֹ מצא פעם כתובת מחוצפת “זשיד פּאַרכאַטי” (יהודי משוּחן) על דלת ביתו, שעליה היה שמו חקוק בלוּחית נחושת באותיות עבריות. וכפי שמספר אַ. אַלמי, “לא הניח פּרץ זמן רב למחוק את הכתובת הזאת – שיראו את תרבותם הגבוהה של שכניו…”

העובדה ש"החשב של מסי־הקהילה" ו"מנהל מחלקת בית־העלמין" נעשׂה לוחם נלהב יותר מדי בענייני הבחירות, או כלשוֹנם – “תועמלן”, הרגיזה אחדים מן הפרנסים, ובייחוד אחד מהם, שעל־פי מקרה אומלל היה שם־משפחתו כשל משוררנו – אדם ששמו היה אַדוֹלף פּעֶרעֶטץ. הוא היה מעתיר על הנהלת הקהילה מכתבי מחאה, והיה דורש שהיא תאסור על פקידיה, כולל י. ל. פּרץ, “לנהל תעמולה מפלגתית”. גם חלק מן העתונות הפּוֹלנית דרש זאת, וכבר היה קרוב הדבר, שישללו את חופש הדיבור מן הסופר הגדול, שנעשׂה דוֹברו של העם. ובוודאי היו שוללים אותוֹ ממנו, אילו הניח להם לעשׂוֹת כן. אבל הוא לא היה מן הפחדנים. הוא היה גאה מדי ונאמן מדי לעצמו ולעקרונות היסוד שלו, משיסכים להיכּנע. אך נודע לו על הגזירה המתוכננת, שלח לקהילה תזכּוֹרת, שבכמה מקומות היא פּרצית־סארקאסטית, אבל בדרך כלל כבושה ועובדתית. בהודעתו, הכתוּבה פּוֹלנית, לשונה הרשמית של הקהילה, מיחה כנגד זה, ש"הואיל ואין אני שייך לשום מפלגה, כבר קולעים אל חופש־הדיבור שלי כמחבּר". ואת הודעתו בכתב אל מעבידיו סיים בהצהרה, המזכירה לנו את פּרץ העורך־דין לשעבר, ולא רק את פּרץ הלוחם:

“בהביאי בחשבון, כי יחסי אל הנהלת הקהילה אינו אלא יחס של פקיד אל מעבידו, וכי יחס זה אינו נותן למעביד שום זכות להגבּיל את זכויותיו והשקפותיו של העובד מחוץ למקום ולזמן העבודה; וכי בשעת עשׂיית ההסכם, לפני למעלה מעשרים שנה, לא היה כלל דיבּור על הגבלה כזאת, וכי אחרי עשׂיית ההסכם שום שינוי או תוספת אינם יכולים להיעשׂות על־פי רצונו של צד אחד בלבד, – יש לי בזה הכבוד להודיע להנהלת הקהילה, שאין בדעתי להיכּנע לשום סעיף של ההוראות־לעובדים המוצעים־לעיל”.

הפגנתו הנועזת והגאה הזאת של פּרץ הרגיזה עוד יותר את ראשי הקהל. הם לא יכלו נשׂוא את עצמיותו המוּסרית והרוחנית, ואילו יכלו היו בלי ספק מכריחים אותו להתפטר, אבל כפי הנראה נפחדו ברגע האחרון מפני דעת הקהל. ובייחוד שיעקב דינזוֹן, שהיה משגיח תמיד על “עסקיו” של ידיד־נפשו, והפעם נדמה היה לו, כי “נותני לחמו” מתכוננים להשאירו לעת זקנתו בלי משען־לחם – נזדרז ופנה בחשאי לכל מי שיכול לפנות, ועורר לצאת במחאה כנגד מכווני הפוליטיקה של הקהילה בווארשה.

הסוף היה, שפּרץ נשאר פקיד במחלקת בית־העלמין של קהילת ווארשה, והוא נשאר בתפקידו זה עד יומו האחרון, אבל לידי שלום־אמת עם חלק מן הפרנסים לא יכול עוד להגיע, וגם לא הגיע.

נחת־רוח יתירה ממשׂרתו בקהילה לא היתה לו מעולם, ועתה היתה לו יותר ויותר למורת־רוח, ואילו היתה לו אפשרות כלשהי, ודאי שהיה מתפטר. כפי שסיפר א. מ. ווייסבּרג במאמר בעשׂור למותו של פּרץ, אמר לו פּרץ בערך בשנת 1913: “אילו הייתי מעט צעיר־יותר, או אפילו בגילי זה, אילו לא היה לי ותק של 23 שנים, הייתי מפסיק את עבודתי בקהילה. אבל כעת חבל לי על הפּנסיה, הניתנת כרגיל אחרי 25 שנות עבודה”. ובזכרונותיו הספרותיים של אפרים קאגאנוֹבסקי קוראים אנו: “כל פעם שנזדמן לי ללווֹת את פּרץ אל הקהילה, היה חוזר על אותם הדברים: ‘אילו עזר לי אלוהים, שלא אצטרך ללכת הנה… הייתי כותב כל היום… הייתי כותב עשׂרות דברים חדשים… אילו עזר לי אלוהים, שאזכה בגוֹרל’… תקוה אחרת להיפטר מן הקהילה, לא היה יכול לתאר לעצמו…” והואיל ובגורל לא זכה, נשאר במוסד הזה, שבו היו הוא ומעבידיו, כמקוֹדם, שני צדדים, שני עולמות.

*

אבל לא רק עם ראשי־הקהל המתבוללים־הגבירים לא יכול היה פּרץ בשנות־חייו האחרונות לחיות בשלום. גם חלק מן הנוער הראדיקאלי כבר היו לו תכופות טענות אליו, אם כי, או משום, שעדיין היה מקשיב לכל דבריו. חסידיו ומעריציו הצעירים, שלא היו עמקניים ביותר, היתה ברורה להם פחות מכול השקפתו בענייני אמונה – ולא כל־כך השקפתו על האמונה עצמה, אלא השקפתו על אלה, שהתחילו בימים ההם מתגעגעים על אמונה דתית ומנהגים דתיים. הצעירים הקיצוניים הללו נדמה היה להם, כי פּרץ ויתר על מלחמתו רבת־השנים למען חופש המחשבה. חשוֹש חששו, שנעשׂה בעל־תשובה, וכי הוא כמעט קורא לשוב אל בית־הכנסת הישן³⁰. הנוער הקיצוני הזה לא נראה לו כלל הלך־הרוח הלאומי־הרומאנטי, שלאחר כשלונה של המהפכה הרוסית הראשונה הקיף חלק מן האינטליגנציה היהודית המתקדמת. ובייחוד לא היתה לרוחם “בקשת האלוהים”, ולא יכלו – אף לא חפצו – להבין, שיש לו לפּרץ כל־כך הרבה הבנה ואהדה לגבי הגעגוּעים והחיפּוּשׂים הדתיים “המסוכּנים” הללו. הם לא יכלו לתפוס את ה"שינוי" הזה. הבה נשמע את הדבר מפי פּרץ עצמו, ב"ויכּוח"³¹ בדוי וחריף ביותר:

"ידיד טוב בא. היום יום־טוב, והוא משום־מה אינו יוֹמטוֹבי כלל.

אומר הוא, ומציץ ישר לעיני:

– יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש מאַבּד עולמו בשעה אחת…

יודע אני, למה הוא מתכוון.

נתחשק לי רגע אחד להיות מעורר־לתפילה, להכריז ברבים: ‘לכוּ אל בית־הכנסת להתפלל’, וכבר איבּדתי את קטורת־השבחים, את מחצית הפירסום שהיה לי. מצילתי בפתח הדירה אינה מצטלצלת עוד לעתים קרובות. הרחוב רוטן… וכשאני מדבר, כבר מתנועעים קצת ראשים מימין לשׂמאל, ולא מלמעלה למטה. מצית אני אש, – לא כל העפעפים נישׂאים אלי, לא כל העינים מתלקחות. כותב אני, הרי הם קוראים ורוטנים…

– נמצא – אומר אני לאיש שׂיחי – שעדיין לא הגיעה לי השעה לשוב למנוחתי. עדיין יש לי מה לתקן בעולם הזה. שירי שלי עדיין אינם מאוּשרים בחצרות, את זמירותי עדיין לא קלטה שום תיבת זמרה, לקול מנגינותי עדיין אין זוגות רוקדים, ואמהות עדיין אינן מיישנות בהן את תינוקותיהן. מתחילה איפוא היאבקות חדשה?!

ידידי שלי אין בדיחתי מוצאת חן בעיניו. עצוּב הוא מסתכל לתוך עיני:

– אין להכיר אותך ממש. ‘נעשׂה אחר לחלוטין’ אומרים… ‘לא עוד אדם משלנו!’ – –

כאילו הסתרתי בזמן מן הזמנים את פרצוּף־הפנים היהודי שלי מפני הקהל; כאילו מכרתי פעם את מישהו במכירה הכללית של החמץ; כאילו התקשטתי פעם בנוצותיו ובגוֹניו של הקהל, או נשׂאתי את דגלו ברחובות העיר…

אך ניתּנה האמת להיאמר! מידה גדולה של אהבה אלי היתה בהם, ונתחלפה למידה גדולה של רחמנות, והשתתפות־בצער:

– המסכן, אומרים הם, נעשׂה אדוק!

אני קם, מתחיל מתהלך על־פני החדר ושופך כעסי ומרירי:

– אני לא נעשׂיתי אדוק! רד אל הרחוב ואמור להם!

לא הטפתי להם מוסר־של־שטריימל, לא ניסיתי לכפות עליהם צורות דתיות…

– אמור להם, שאין מפחיד אותי הרעיון החפשי, ואפילו הוא מוֹשיט ידו לקחת את הצלחת שברקיע…

אמור להם, האדם המתהלך תועה בעולם וסימן־השאלה שותת־דם בלבבו – ידידי וחברי הוא…

אמור להם, יודע אני כי המלאכים הנופלים מן הרקיע אינם מן המלאכים הקטנים; הקטנים שבהם נשארים עומדים תמיד בשורותיהם ומרקדים קדוש־קדוש־קדוש…

אמור להם, שמפחיד ודוחה אותי רק ה’לאו!' הקהה, המטומטם; מרגיזה אותי רק האפיקורסות הזולה, מתוך חוברת שמחירה פרוטה. מקנטרת אותי דלוּתה המוזהבת של ציפּור־העופרת, שמילאה כרסה ‘שמות’ מודרנייים זולים והיא מצעקת: הנה אני עפה, הנה אני מתרוממת! ובאמת היא מוטלת בבוץ.

אמור להם, ממעל לדת ישנם עולמות. אך מלמטה לה – אוּרווֹת־סוסים וגדרות־צאן ומכלאות־בקר; ולחשוב מחשבה חפשית – עניין דראמטי הוא, להשתקע בספקות – עניין טראגי הוא! אך הבטיחוּת העם־ארצית המעוּצה אינה אלא מחזה־ליצנוּת…"

פּרץ לא קרא איפוא לשוּב בחזרה – גם לא “לשוב אל בית־הכנסת”. דבר זה מתברר לא רק מן ה"ויכוּח" שציטטנו כאן, אלא גם ממסות רבות מאותן השנים, ובייחוד משורת המאמרים “דרכים המרחיקות מן היהדות” [“אבני פינה”, עמ' רפ"ג–שי"ג]. אמנם, לגבי “הבטיחות העם־ארצית המעוּצה” נשאר בלתי־מובן; אבל אפילו חוגי הפועלים היהודיים, שהיו פחות מאחרים מוכשרים לעקוב אחרי כל הפיתולים של מחשבתו ולהבינם – אפילו לגביהם נשאר “ראש החבורה”, וכל פעם שדובּר על מפעל יהודי־תרבותי, היו מבקשים את עזרתו, את השתתפותו. אין ספק, כי עד יום־מותו היה פּרץ האיש המרכזי בין בספרות היהודית ובין בציבּוּריות הפולנית־יהודית.

*

אך לדאבון־הלב היה לבו החלש הולך ומחליש יותר ויותר. כפי שמספר דינזוֹן, הרי “החרם הכלכלי בפולין עם כל־מיני מאמרי־הסתה כנגד היהודים בעתונות הפּוֹלנית – לא הוסיפו לו בריאות”. “וזה לא היה עוד פּרץ הקודם, – כותבת על שנות־חייו האחרונות קרובתו רוֹזה פּרץ־לאכּס. – הייתי רואה אותו מתפשט ועולה על מיטתו, ולבי נצבט בי מרחמנות – זה היה אדם זקן, שבוּר ועייף. הוא היה ישן רע מאוד. הרשרוש הקטן־ביותר בחדר הסמוך היה מעירו משנתו”.

אך בלי להשגיח בחולשתו, ובהתעייפותו התכופה, עדיין היה יוצר ופעיל בחברה. אם נערכה חגיגה במוסד חינוכי או תרבותי בווארשה, לא התעצל פּרץ ובא לפאר את השׂמחה. “היינו רצים בשׂמחה – מספר זיגמונד טוּרקוֹב על הזמן ההוא, עת למד בבית־הספר של קרינסקי – להקביל פניו של פּרץ, שהיה אצלנו אורח תדיר בכל חגיגה של בית־הספר. בלענו את הברקים של חידודיו והתחממנו בברקים שהפיצו עיניו”. בדומה לזה מספר ש. מנדלסון, שהיה גם הוא תלמיד באותו בית־ספר: “ב־1912… ערכנו נשף בבית־הספר, ונתאספו למעלה ממאה תלמידים מן הגימנסיות בווארשה. פּרץ מלך בתוכנו, הוא רקד, שר שירים, שׂיחק עם כולנו ב’דואר צרפתי', וכל הזמן פיזר פניני־מחשבה”.

בשנת 1913 עוד השתתף פּרץ ב"היינט" כפוּבּליציסט. וכשעזב בשנה הזאת את העתון הזה, שהיה רודף־סנסאציות ולא כרוחו של פּרץ, הרי עשׂה זאת בשביל לחדש את השתתפותו ב"פריינד", שכבר נדפס בימים ההם לא בפּטרבּורג אלא בווארשה. אותו זמן הוא עובד בשקידה על תרגום חמש המגילות ליידיש. מזמן לזמן הוא מופיע כמרצה או קורא יצירותיו בווארשה, בלוֹדז', בווילנה ובערים אחרות. הרצאותיו מתחבבות יותר ויותר על השומעים, וכל מקום שמתקיימת בו חגיגה כלשהי – פתיחתו של מוסד תרבותי וכדומה – רוצים שיהיה הוא הנואם החגיגי. וכל מקום שניגשים לעשׂות מעשׂה כלשהו בשטח החיים היהודיים התרבותיים, עדיין מבקשים את עצתו והדרכתו, ואפילו בדברים קטנים, כגון שבאים להעתיק את הכתובות מעל־גב מצבות, כחומר להיסטוריון, וזה היה בשנת 1913, פחות משנתיים לפני מותו.

באותה שנה, 1913, הוא נבחר חבר־כבוד לחברת מפיצי השׂכלה בפּטרבּורג. בווארשה מייסדים חברה לאֶתנוֹגרפיה, והוא נעשׂה היושב־ראש שלה. המערכת של כתב־העת הווילנאי “די יידישע וועלט” (העולם היהודי) מציעה לו לכתוב את זכרוֹנותיו – והוא מקבל את ההצעה. אין הוא רוצה להודות, שהוא מקבּל אותה משום שכבר הוא זקן (“רק מאנשים זקנים דורשים זכרונות” – הוא מתחנחן בפנייתו אל העורך של “די יידישע וועלט”). לא, אין הוא זקן, אין הוא אפילו מזדקן, עדיין אין הוא מוכן להשתקע כולו בעבר. אין הוא רוצה, אומר הוא, אלא לתת לנו מפתח אל יצירתו: “המפתחות העשׂויים בידי אחרים אינם מתאימים בשבילי”, כותב הוא בלגלוג. ו"אם יישאר עוד פנאי, אבנה לי אסם חדש ואמלאנו, ואם המפתח הישן לא יהיה מתאים לי, ויישאר עוד פנאי, אתן מפתח חדש… את החיים אני אוהב…"

ולא רק מן החיים, גם מן היצירה לא רצה להיפּרד. ואין הוא מסתפק ב"מסירת מפתח" ל"אסם" המלא של יצירתו, אלא הוא מוסיף ליצור – הוא בונה אסם חדש. אותה שנה, 1913, שבה הוא כותב את זכרונותיו, הוא מפרסם ב"צוקונפט" את תרגומו בחרוזים, ל"שיר השירים", ב"דאָס לעבּן" (החיים). בווארשה הוא מדפיס קטעים מתרגומו ל"קוהלת", וכן שני “סיפּורי־עם” חדשים ואת הנוסח החדש והאחרון של “די גאָלדענע קייט”.

ב־1914 אינו נוסע לחופשה ולמנוחה בחוץ־לארץ, כדרכו בשנים האחרונות בכל קיץ, אף־על־פי שמצב בריאותו רע מאוד. במקום זה הוא מקבל את ההצעה לצאת למסע־הרצאות על־פני עשׂרים ערים. בגלל המלחמה שפרצה אין המסע המתוּכנן הזה יוצא אל הפועל, אבל פּרץ מוכן היה להתחיל בו. אותה שנה עצמה, או מעט לפני־כן, הוא מקבל על־עצמו את תפקיד היו"ר ב"הזמיר", שבו היה גם קודם־לכן פעיל, ובהופעותיו הפּומבּיות על במתו של המוסד התרבותי המקובּל הזה בווארשה הוא מכניס בו זרם־חיים חדש. אך כל זה אינו מספּיק למרצו הנובע, ועוד הוא מארגן נשפי־סופרים מצומצמים כל שבוע, ב"הזמיר"…

“בנשפים הללו ובנשפים אחרים ב’הזמיר', מספר ד”ר גרשון לווין, הוא נראה כל־כך צעיר, כל־כך רענן, שלא עלה אפילו על דעתו של שום אדם, שכבר הוא בן ששים".

ביותר “צעיר ורענן”, כלומר: פעיל ורב־מרץ, נעשׂה פּרץ בחדשים האחרונים של 1914 – מיד לאחר פרוֹץ מלחמת־העולם הראשונה. שלטוֹן הצאר ופקידיו בערי־השׂדה, בייחוד בפּוֹלין, לא פסקו מלהעליל עלילות על היהודים, והאנשים שחיפשׂו דרכים להחליש את פעולתם המזיקה, התייעצו לא פעם עם פּרץ. התייעצות אחת כזאת התקיימה בביתו זמן מוּעט לפני מותו. שלטונות הצבא הפסיקו עוד ב־1914 את כל הפעולות היהודיות בענייני ספרות ותרבות וביניהן גם את עבודת “הזמיר”, וביתו של מוסד־התרבות הזה נעשׂה מקום מקלט ליהודים, שגורשו באכזריוּת מן הערים והעיירות הסמוכות לחזית. הפליטים באו לווארשה בזרם בלתי־פוסק – לבקש להם קורת־גג. אחת מנקודות־הריכּוז שלהם בווארשה היתה החצר של בניין הקהילה. היא היתה מלאה וגדושה עגלות, עמוסות כלי־מיטה, שברי־רהיטים, כלי־בית, מלבושים, ולמעלה בראש – סבתות ישישות, שלא יכלו עוד לעמוד על רגליהן. זה היה מחזה מזעזע… אל החצר הזאת נשקף חלון מחדר־עבודתו של פּרץ בקהילה. כאן, ליד החלון הזה, היה ניצב שעות על שעות, מביט ושותק, עומד כמאובּן" (וולאדימיר גרוֹסמאן). המצב הורע יותר מיום ליום, ו"דבר זה – מספּר דינזוֹן – לא רק העציב את רוּחו, אלא גם החליא את גופו. היו ימים, שבהם היה מאבד את תאבונו לאכילה ולא היה טועם כלום בגלל מחזה־זוועה שראה ברחוב או ידיעה שקרא בעתון". ש. אנ־סקי, שביקר בזמן ההוא בווארשה מספר: “כל יום היו באים העירה מאות ואלפים פליטים, מגורשים. היו באים ברגל, יחפים, רעבים, קופאים, נפחדים וחסרי־ישע. ומסביב בערה והתלקחה יותר ויותר מלחמתם של הפּוֹלנים כנגד היהודים, השיסויים, העלילות וההלשנות. כל יום הביא עמו פחדים חדשים, גזירות חדשות – וציפּו לדברים עוד יותר רעים”. לא היה גבול לעוניים ושיעוּר לעזובתם של חסרי־הבית. חייבים היו להמציא להם עזרה מהירה – עזרה חוֹמרית ומוסרית. ולתוך עבודת־העזרה הקשה והגדולה הזאת התנפל פּרץ בכל ההתלהבות של נשמתו הסובלת־תמיד ומשתתפת בסבלם של האחרים.

איך השפיע הדבר על מצב־רוחו וגם על מצב־בריאותו אפשר ללמוד ממעשׂה שמספּר וולאדימיר גרוסמאן, שהיה בימים ההם בווארשה נציגו של אירגון־העזרה היהודי הפּטרוגרדי: “כשיצאנו אל הכּיכּר שלפני תחנת־הרכבת ווארשה–ווינה, ראינו (גרוסמאן ופּרץ) פתאום, איך מחנה של יהודים משתפּך ויוצא מתוך התחנה. קל היה להכיר את האנשים, מי הם ומאין הם באים. אם אינני טועה, היו אלה היהודים מזשיראדוֹב. זקנים וצעירים, נשים וילדים, עם צרורות בלי סוֹף. כּך שילחו שם את כל העיירה. דלתות התחנה היו פתוחות לרווחה, ויהודים לבושי קאפּוֹטוֹת ובגדים בלויים זרמו משם בלי שיעור… פתאום שמעתי זעקת־כאב חזקה ונפניתי אל פּרץ. הוא החזיק ברגלו הימנית, ומגודל הכאב לא יכול היה ללכת הלאה. זה היה זעזוע־עצבים מרוב התרגשוּת, מין שיתוק השרירים. עברו כמה רגעים, ושנינו התחלנו מהלכים. פּרץ היה צולע, הכאב היה חזק. עברנו על־פני בית־הקפה הגדול ‘פּוֹלוֹניה’, שהיה כמו תמיד מלא וגדוש אנשים. כך הגענו עד אל הבית שבו גר פּרץ. בבית שכב על המיטה, ולאט־לאט חזר לבריאותו. אבל לבריאות שלימה לא חזר עוד לעולם. המאורעות שיבּרו אותו”.

שבוּר וחולה, עשׂה למען הפליטים האומללים וחסרי־הישע כל מה שהיה בכוחו לעשׂות. כשערכו הגרלה, כדי להגדיל את קרן־העזרה, לא התעצל פּרץ והלך בעצמו למכור כרטיסי־הגרלה. כל המתנות היקרות, שקיבל מידי מעריצים בזמנים שונים, מסר עכשיו לקרן־העזרה. “מרת פּרץ נמצאה בחוץ־לארץ, ובגלל המלחמה לא יכלה לחזור הביתה ונשארה לזמן־מה בשטוֹקהוֹלם. לפני נסיעתה הכינה בבית מלאי של מצרכי־מזון שונים – שׂקים שלימים. כל זה הוציא פּרץ מן הבית ומסר לפליטים, ולעצמו לא הותיר כמעט בשביל לאכול לשׂוֹבע. מרת פּרץ סיפרה, כשחזרה הביתה מצאה את פּרץ מיוגע, עלוּב, עם פנים כחושות. על־גבי השולחן היתה מוטלת כּיכר קטנה שחורה, ופּרץ היה פורס לעצמו פרוסות דקות של לחם יבש” (רוזה פּרץ־לאכּס). האיש שלא ידע מעולם חיי־צמצום מה הם, נעשׂה בבת־אחת קמצן: “נסה שלא לקמץ, – אמר לאלטר קאציזנה – הקהילה משלמת את החצי. ומן המו”לים שלי – אף לא פרוטה אחת…" עוד טוב, ש"אנ־סקי שלח מעט כסף בשבילו ובשביל דינזוֹן, שמא יידרש להם".

אבל הוא עצמו לא היה סובל כל־כך מן המצב הדחוק. להפך, מצא חן בעיניו ההכרח להסתפּק בפרוטה הספורה" – מספּר קאציזנה. מה שלא נתן לו מנוח, הרי זה היה מצבם הכללי של יהודי פּוֹלין. “כל מה שהתחיל רק פורח אצלנו, נהרס ונדרס”, אמר לאלטר קאציזנה. ויותר מכל ציער אותו – כמו לפנים בשנות נעוריו בזאמוֹשץ – גורלם של ילדי ישׂראל הקטנים והמיותמים.

הוא נטל על עצמו את היוזמה לייסד גן־ילדים; בעזרתם של יעקב דינזוֹן ואחרים הוא פותח ב־23 במארס 1915 ברחוב גנשא גן־ילדים. אגב, זה היה בית־הילדים הראשון, שהלשון השלטת בו היתה יידיש. פּרץ היה יושב־ראש הוועד, שבידו הופקדה ההשגחה על המוסד החדש. בפרוֹטוֹקוֹל של הישיבה הראשונה רשם, בתורת מוֹטוֹ: “אין אומרים לשום אדם: הישאר כמות שהנך, אלא התפתח מתוך מה שהנך”.

גם לפני־כן עשׂה פּרץ כל שהיה ביכולתו למען הילדים שנשארו בלא בית. הוא כתב למענם שירי־זמר ומעשׂיות בחרוזים… הוא היה מצטער תמיד על־כך, שהילדים נטולי־זכויות הם אצלנו. “הילד חייב להיות ילד”, כתב ברשימה קטנה בדבר ההוצאה “מעשׂה’לעך” (מעשׂיות). “אוי לו לעם, שילדיו מתחנכים כאנשים זקנים”. ב־23 בפברואר 1915, כמה שבועות לפני מותו, כתב במכתב אל הפּדגוֹג ח. ש. קאזדאן: “הריני משתמש בהזדמנות זו ומודיע לך, שאני מצרף ספר־ילדים, ספרון בשביל האדמדם הקטן. כבר יש לי הרבה שירים וסיפּוּרים קטנים” (לא היה חזוי לו לראותם בדפוס, הם פורסמו שנים אחדות אחרי מותו).

סבלותיהם של הילדים ושל המבוגרים, יחד עם יסוריו הרוחניים והגופניים, התישו עוד יותר את לבו החלש. “כשבאתי (לווארשה) בערך באמצע נוֹבמבר (1914)” – מספר ש. אנ־סקי – “ראיתי מיד, איזה שינוי נורא נתרחש בו… כמה פעמים, כשהלכנו לטייל, קיבל התקפת לב והיה אנוס לשוב מיד הביתה…” “הוא כחש ורזה” – סיפּרה אשתו לרוזה פּרץ־לאכּס – “בגדיו נתלו עליו ברפיון, הוא איבּד לחלוטין את מצב־רוחו הטוב”. דברים דומים לזה מספּר אברהם גולדברג. יחד עם הסופר הרוסי ס. קונדרוּשקין, בא אל פּרץ להיוועץ בדבר הדרך להכחשת העלילות הנוראות, שהיו מפקדי־הצבא הרוסיים מעלילים על היהודים בימי המלחמה. “זה היה לפני פסח (כלומר: כמה ימים לפני מותו של פּרץ). פּרץ ישב ליד שולחן־הכתיבה ועבד על תרגומו לקוהלת. פניו היו רעים מאוד: השׂפם היה תלוי ויורד לא־עשׂוי, לחייו היו נפוּלוֹת ויורדות מעל העצמות, העינים היו עייפות וכמו נפחדות, וכל מראהו כאדם שנתייאש. כשירדנו במדגרות העיר קונדרוּשקין, כי פּרץ חולה…”

אכן, הוא היה חולה מאוד, אבל לא נכנע. הוא לא חדל מלהתעניין בכל מה שנתרחש בווארשה ובכל העולם. ולא רק מאורעות היום הזה, גם העתיד לא הניח לו. בסוף דצמבר מפרסם הוא, יחד עם ידידיו הקרובים דינזוֹן ואנ־סקי, כרוז בדבר הצורך לאסוף, לרשום ולתאר כל מה שמתארע ליהודים בזמן המלחמה. סיגנונו של הכרוז מעיד, שמחבּרו היה פּרץ. “אוי לו לעם”, קוראים אנו שם בין שאר דברים, “שידים זרות כותבות את תולדותיו! היו בעצמיכם כותבי־תולדותיכם! אל תסמכו על ידים זרות!” את הדאגה הגדולה הזאת – ואת האחריות – ליום־המחרת, לדברי־ימי עמו, עדיין נשׂא בלבבו האדם, שלא מבחינה גופנית בלבד, אלא גם מבחינה נפשית (כפי שמעיד ש. אנ־סקי, שהיה גר בימים ההם בביתו) כבר היה “שבוּר ומזועזע”, משום ש"איבד את בטחונו". חוסר־הביטחון פעל לרעה על מצב־בריאותו ומצב־רוחו – והוא הלך ורע מיום ליום.

טז. מותו של פּרץ

בשבת י"ט ניסן, יום שלישי של חול המועד פסח תרע"ה (3 באפריל 1915) קם פּרץ ממיטתו בשעה שש בבוקר, וכדרכו תמיד, התיישב אל שולחן־עבודתו. הוא הרגיש עצמו ברע, וחזר אל חדר־השינה. אחר־כך פתח בחדר־האוכל את הדלת אל הגזוזטרה (כנראה הרגיש חוסר־אויר), שב בחזרה אל חדר־העבודה – ועל־יד הפתח נפל בכל כובדו. לאחר כמה רגעים (זה היה בערך 7.15 בבוקר) פסק לבו החם מלפעום. על שולחן־כתיבתו, על אחד מפסי־הנייר הצרים, שהיה משתמש בהם לכתבי־היד שלו, נמצאו כתובות המלים הראשונות של שיר – המלים האחרונות שלו:

[יתר שקט, יתר שקט, להודות רוצה הוא].

“כל יום השבת, מספר “היינט” מ־7 באפריל 1915, היתה גוויתו של המת מוטלת במיטה בחדר־השינה שלו. בערב העבירו אותה אל חדר־העבודה, ובארון רגיל הניחוה על־גבי הרצפה. שני נרות למראשותי המת האירו באפלולית יתירה את החדר. הפנים היו מגולים… ליד מיטת המת הוצב משמר־כבוד של סטודנטים, שהתחלפו כל שלוש שעות במשך שתי היממות, שגוויתו של המת היתה מוטלת בדירה… דומם וצנוע היה חדר־האֵבל, שבו נחה גוויתו הקרה של י. ל. פּרץ. הארון המכוסה שחורים היה סימן־האֵבל היחיד. שום קישוטי־אבל אחרים לא נעשׂו… ביום שני, יום הלוויה, חדר־האֵבל נשתנה מעט: הארון הוקף עציצים ופרחים… יעקב דינזוֹן לא סר כל הזמן מן הגוויה”.

“הידיעה על מותו של פּרץ, מספר חיים גולדין ב’די וואָך' הווילנאי, התפשטה במהירות הבזק על־פני ווארשה, ובשעה אחת־עשׂרה לפני־הצהרים [בשבת, יום הפטירה] כבר היתה דירתו נתונה במצור של עשׂרות אנשים משכבות שונות… בעמדי ליד מיטתו של המת, ובראותי באיזו יראת־הכבוד ומבּטי־תדהמה באים מאות אנשים זרים לחלוטין, שלא הכירו את פּרץ מעולם, נכנסים אל חדרו, בוכים בדמעות חמות, נושקים את מצחו הקר וניצבים קופאים בצער עמוק – נתברר לי, כמה העמיק זרעו הרוחני להכות שורש, וכמה אהוב ויקר הוא לכולנו…”

“למחרת היום, מוסיף גולדין לספר, שוב לא היה אפשר להיכּנס אל החדר. מאז הבוקר השכם שׂמו אלפי אנשים מצור על החצר והמדרגות של הבניין בעל שש הקומות. כל שתי דקות היו נותנים להיכּנס ל־15 אנשים אחרים, שהציצו בפעם האחרונה בפניו של פּרץ, נפרדו מעליו בבכיה ויצאו. אך הקהל נהר ונהר עד שעה מאוחרת בלילה…”

הפּסל העֶנאך (הנריקוֹ) גליצנשטיין יצק מסכה של הנפטר ועשׂה רישום לציור “י. ל. פּרץ על מיטת מותו” (אחר־כך יצר גליצנשטיין הצעה לפּסל־זכרון).

“לבסוֹף, מוסיף חיים גולדין לדווח ב’וואָך' הווילנאי, בא יום הלוויה. העתונים היהודיים ביקשו, שהקהל לא יקדים לפני השעה שתיים אחר־הצהרים. אך בשעה עשׂר לפני־הצהרים כבר היה הרחוב מלא וגדוש עשׂרות אלפים אנשים, שבאוּ להצטרף אל המלווים ולהביט בפעם הראשונה בפניו של פּרץ. בשער הבית עמדה שרשרת מלוכדת של בני־נוער לוֹמדים, ומחוץ לסופרים ומשלחות לא הניחה לשום אדם להיכּנס. בשעה אחת התחילה מצטרפת השלשלת משני צדי הרחוב, והיא צירפה בתוכה עשׂרות חיילים, מאות משׂכּילים, אברכים חסידיים, זקנים מכסיפים, תלמידים צעירים ואלפי פּוֹעלים, ומאחורי השלשלת – ים של אנשים, בלי סוף ובלי קץ… השלשלת זעה ממקומה ואחריה כל זרם האנשים. דוממים, שקטים, זה אל זה דבקים, צף והתקדם הקהל, צף והתרבה והתרבה…” את הארון נשׂאו, לפי שמוסר מ. י. פרייד, פועלים. לפי ידיעה ב:היינט" הגיע מספּר המלווים במקומות מסויימים עד 150 אלף.

שונאי־ישׂראל הפּוֹלניים עינם היתה רעה אפילו בהפגנת־העם המעציבה הזאת, “ומכל קצוות העיר – מספר גולדין בדו”ח שלו – שילחו כנגדנו חשמליות, כרכרות, אופנועים ומכוניות, וכשביקשנו אותם להמתין בצד הכביש, השיבו לנו: ‘ניץ ניץ, יעֶדנים בּייליסעֶם מניעֶי’ (אין דבר, אין דבר, יהיה בּייליס אחד פחות)…

לבסוף הגענו אל הרחובות היהודיים. וכאן נדחסו רבבות נוספות אל תוך ים־האנשים השחור וצפו עד שהגיעו אל בית־הקברות. לפני השער עמדה משמרת ושלשלת כפולת־שלוש של צעירים. כל ים־האנשים נשאר עומד באבלו ובמבטיו האומרים־כמיהה – בחוץ, משני צדי השער. חוץ מן הידידים והסופרים לא נתנו לשום אדם להיכּנס. ובבית הקברות מצאנו אלפי אנשים…"

הלך־הרוח שהשתלט על כל הקהל מורגש בשורות התמימות הללו של חיים גולדין: “בשעה שנשׂאנו את המיטה אל הקבר, ירד בצד שמאל של בית־הקברות ענן שחור ונשאר תלוי־ועומד מעל האופק… רק פס דק וצר, כפתח־כניסה זוהר אל השמים, הכחיל ברוֹך… אך משהגענו אל הקבר, צפה השמש ויצאה מאחורי העננים, הציצה בפעם האחרונה על הכוכב שכבה, ונהרה בהירה של אור השתפכה על־פני בית־הקברות כולו”…

עתונאי אחר, פּ. כ"ץ, מספּר באותו גליון עצמו של “די וואָך”, מה נתרחש בווארשה, משנודע כי פּרץ איננו עוד: “במערכות העתונים היהודיים מוכרחים היו להעמיד אנשים מיוחדים ליד הטלפונים, להשיב לאלפי הקולות החרדים, ששאלו בנעימה של שברון־לב או של תמיהה בדבר מותו של פּרץ.. מלבד כל הנוער הלומד היהודי – מספר הוא פרטים נוספים על הלוויה – אנשים ונשים מן הקורסים הנמוכים ועד הגבוהים־ביותר, כל האינטלגינציה היהודית והמונים רבים, לא נעדרו בלוויה נציגים של חברה או מוסד יהודי אחד – למן החסידיים־ביותר ועד החופשיים־ביותר והמתבוללים־למחצה – חוץ מן הקהילה היהודית בווארשה, וכן יהודים אחרים מן האסכּולא של המתבּוללים”… “עשרות משלחות, קוראים אנו ב”היינט" הווארשאי, באו והודיעו על בואן. באו משלחות של החברה הפּטרוֹגרדית למוסיקה עממית, החברה למען בריאות העם, ‘הזמיר’ הלוֹדזאי, ‘הזמיר’ הווארשאי, הנוער היהודי הלומד בבתי־הספר העממיים, התיכוניים והגבוהים, התלמידים היהודיים בקוֹנסרבטוֹריוּם, האחיות הרחמניות של בית־החולים על־שם סולוֹבייטשיק, אגודת־הצרכנים, אגודת־המדפיסים, ‘הזמיר’ הלוֹמזשאי, אגודת המורים, אגודת היצרנים, מועדון בעלי־המלאכה, קבוצה של פקידי־מסחר, אגודת הסוכנים, ‘חובבי שׂפת־עבר’, הציונים, חבורה של עובדי־הקהילה מבית־הילדים בגענשא 7, שהמנוח היה בו יושב־ראש, ‘אחיעזר’, ‘חסד של אמת’, ‘מחזיקי תמחוי’, ‘הסקה ומאירה’, ‘אגודת אחים’, ‘עזרת יולדות עניות’, ‘תומכי חולים’, ‘חינוּך ילדים’, ‘הכנסת כלה’, ‘לינת הצדק הראשונה’, ‘לינת הצדק השניה’, ‘בית לחם’, ‘עזרת אחים’, ‘תומכי עניים’, ‘לינת הצדק’ במחוזות 7–12, בתי־התבשיל לילדים ברחובות נוֹבוֹליפּיה 65, נאלבקי 22, 23, מוּראנוב 7, בּוֹניפראטים 6, מן המרכזים לחסרי־בית ברחוב הפראנציסקאנים 4, דלוגא 12, נובינארסקה 14. באו גם משלחות מן הערים: ויסקיט, זשיראדוֹב, משטשאנוֹב, גרודזיסק, פּרוּשקוֹב, ווֹליא, פראסניש, סוֹכאטשוֹב, נאַשעֶלסק, פּיאסעֶטשנה, אילאווא, לוֹביטש, קיעֶרנאזה ועוד הרבה משלחות של קבוצות וחבורות שונות"…

“הארון עבר כל הדרך, למן יעֶרוֹזוֹלימסקא 89 ועד בית־העולם, נשׂוּא בידים… ווארשה, נדמה, לא ראתה עוד מעולם לוויה גדולה כל־כך, שנהרה במשך שעה וחצי בשוּרות צפופות”.

משום שהדבר היה ביום־טוֹב (שביעי של פסח) לא השמיעו הספדים ליד הקבר, ובהתאם לרצונו של הנפטר לא הניחו זרי פרחים. “היה לנו – כותב ה. ד נומבּרג – אֵבל אילם, כי שום פה לא נפתח להביע את צערו של הקהל בן מאה האלף, וזרים לא היו, ושום דבר לא הביע את רגשותינו – היינו אילמים”³².

מחמת השנאה ליהודים, שבזמן ההוא הקיפה שכבות נרחבות ביותר של האוכלוסיה הפּוֹלנית, לא הזכירה העתונות הפּוֹלנית במלה אחת את מותו של פּרץ. אפילו “נוֹבה גאזטה” היהודית הסתפּקה בחמש שורות בכרוניקה. אבל העתונות היהודית, העברית, הרוסית־יהודית והאנגלית־יהודית, היתה כמובן מלאה מודעות־אבל והספדים והערכות על הסופר יהודי הדגוּל.

“פּרץ מת מתוך בהירות מופלאה של הרוח, כתב ה. ד. נומבּרג, בשעות־הבוקר, שבהן אהב כל־כך לשבת ליד שולחן־עבודתו ולעסוק בעבודת־היצירה שלו… מותו היה יפה ורב־זוהר, בדומה לחייו ויצירתו”.

ח. נ. ביאליק כתב במכתב לדינזוֹן: “מותו של פּרץ עשׂה עלי רושם כמין ‘עלה בסערה’. יצירתו הרי גם היא היתה כך: ‘ברכב אש וסוסי אש’. בסערה חלף־עבר במרכבת האש, וחזיזיו עברו לפניו – ואחריו. אני חוזה בדמיוני, כאילו עתיד הוא עוד לחזור ולהיגלות, ודוקא כמלא רחמים, בדומה לאותו סבא העתיק־יומין”…

שלום אַש שלח מניו־יוֹרק מברק של ראדיוֹ: “היו חזקים, אנו יכולים לשׂאת הכול”. דוד פּינסקי טילגרף: “אנו מבכּים בצער עמוֹק את האבידה הגדולה”.

הילל צייטלין, הקדוש, אם כי לעתים רחוקות בלבד הסכים לדעותיו ולהתנהגותו של פּרץ, הצטער צער עמוק ואמיתי על מותו הפתאומי. כמה ימים אחרי הלוויה כתב בדבר המתבוללים הווארשאיים בסארקאזם מר, ש"הם גילו את התנהגותם התרבותית הגבוהה, ואת הבנתם העמוקה, ואת יראת־כבודם לכל יפה ונעלה בימים האחרונים, עת כל העולם היהודי מתאבל על מותו של אמן־המלה והחיים הגדול – י. ל. פּרץ. בשעה שכל האגודות והחבורות היהודיות שלחו משלחות להביע את צערן על מותו של האמן הגדול, מצאה החברה ‘דעת’, המתנהלת על־ידי מתבוללים, שאין לה חובה להשמיע מלה אחת על האיש שעשׂה כל־כך הרבה למען הפצת דעת בין היהודים בפּוֹלין." ובנעימה מרה זו עצמה כתב צייטלין על הקהילה בווארשה, שנבהלה מפני האנטישמיים הפּוֹלנים ולא השתתפה רשמית בלוויתו של הסופר היהודי הגדול.

ב"הצפירה" הספיד נחום סוקולוב במאמר ראשי את האיש, שרבים “ראו בו את הסופר היהודי הגדול־ביותר של זמננו”.

אפילו נציגים כאלה של הספרות, שכל ימי חייהם לא היה לבם שלם עם פּרץ, הרגישו מיד לאחר מותו את גדולתו של יריבם. “הריני מהלך יחד עם אורחנו היקר דוד פרישמן – כתב ב”אונזער לעבּן" האודיסאי מרדכי ספּקטוֹר, – ואין אנו חדלים מלדבּר על פּרץ… ‘משום מה לא תכתוב זכרונות על פּרץ?’ שואל אותי פרישמן… ואני הרהרתי בלבי, איך אפשר לכתוב במהרה כל־כך זכרונות על פּרץ… ספרים שלימים הרי אפשר לכתוב. הרי אישיות כמו פּרץ היא חיים שלימים, חטיבת עולם"…

בעשֹרות רבות של ערים ועיירות בפולין, ברוסיה, בליטא, בפּרוּסיה, באמריקה ובארצות אחרות ערכו הספּדים לנפטר הגדול, ואלה שלא הספיקו לשלוח לווארשה משלחות שלחו לפחוֹת מברקים של השתתפות באבל. מווילנא שלחו מברקים כאלה כמעט כל מוסדות הציבור והתרבות, למן “צדקה גדולה” ובית־הכנסת “טהרת הקודש” ועד להוצאת־הספרים של ב. קלעצקין, כתב־העת “יידישע וועלט” והעתון “הזמן”. מפּטרוֹגרד הביעו את השתתפותם מ. ווינאוור וצירי־דוּמא יהודיים אחרים, מערכת “נוֹבי ווסכוֹד”, החברה היהודית הספרותית־מדעית, התאחדות הסטוּדנטים היהודיים, חברת מפיצי ההשׂכלה ואירגונים יהודיים אחרים. ממוסקבה טילגרף הרב מזא"ה בשם כל הקהילה המוֹסקבאית מברק מפורט של הערכה, עם הסיום: “יהי זכרו של המשורר הזה ברוך לעולם!” על מברק ההשתתפות מאודיסה היו בין השאר חתומים: אברמוֹביץ (מנדלי מוכר־ספרים), ח. נ. ביאליק, בן־עמי, ד"ר גליקסון, חיים גרינבּרג, דרוֹיאנוֹב, יוסף קלויזנר, משה קליינמן, י. י. לינצקי, י. ח. רבניצקי, מ. ספּקטוֹר, ש. פרוּג, דוד פרישמן, א. שטיינמן, ב. שפיר. ממינסק טילגרפו “מדוּכּאים ממותו של פּרץ הגדול שלנו”: שרה רייזן, שאול טשרניחובסקי, מארשאק, ז. סגלוביץ, אנוכי, זלמן רייזן. בעל־מחשבות, שנמצא אותו זמן בצבא, כרופא צבאי, טילגרף: “מזועזע עד עומק נפשי ממות מורי וידידי”. בין מברקי־ההשתתפות של אירגונים וערים ועיירות לאין־שיעור היה גם מברק של קהילת זאמוֹשץ, עיר־הולדתו של פּרץ. אחר־כך היה שם רחוב על שם י. ל. פּרץ.

נקרוֹלוֹגים על מותו של פּרץ נדפסו גם בעתונות הרוסית הכללית. נשתמרו נקרוֹלוֹגים שנדפסו בעתונים נכבדים בפּטרוֹגרד כמו “ריעֶטש” ו"דיעֶן". אך בעיקר מלאה היתה הספּדים וזכרונות על הסופר הנפטר העתונות היהודית, העברית והיהודית־אנגלית, באנגליה ובאמריקה. “ג’וּאיש כרוניקל” הלונדוני הודיע, כי “הספרות היהודית איבּדה את האישיות החזקה ביותר; וגם הספרות העברית איבּדה כוח חזק”. לפי ישׂראל זנגוויל, בעתון הנזכר, היה פּרץ “הסופר היהודי הטוב ביותר”. פרופ' גוֹטהארד דויטש כתב ב"אמריקן איזראליט", סינסינטי, כי “יצירותיו של פּרץ תתפוסנה מקום בין היצירות הקלאסיות של ספרות העולם”, ולפי דעתו ראוי פּרץ לא פחות מפרדרק מיסטראל או ראבּינדראנאת טאגוֹרי לקבּל את פּרס־נובּל. העתונים היהודיים באמריקה היו מלאים מאמרים על פּרץ – והדפסות חדשות מיצירותיו.

גליונות מיוחדים מוקדשים לאבל של פּרץ הוציאו “די וואָך” והירחון “די יידישע וועלט” בווילנא; הירחון “ליטעראטור און לעבן” בניוּ־יוֹרק, ו"הפועל הצעיר" בארץ־ישראל.

יז. פּרץ לאחר מותו

בדומה לר' נחמן מבּראסלאב, שלספּורי־המעשׂיות שלו הוסיף פּרץ המשך על־פי דרכו, היה אף הוא אחרי מותו רבי לא פחות, אם לא עוד־יותר, מאשר בחייו. הדבר הזה נעשׂה מורגש מיד לאחר פטירתו. על אף התנאים הקשים של ימי־המלחמה, נערכו אסיפות־אבל בווארשה, בווילנה, בפּטרוֹגרד, באודיסה, שבה הספידו סבא מנדלי, בהרבה ערים אחרות של רוסיה, וגם באמריקה ובארצות אחרות. בניו־יורק הספידו את פּרץ שלום עליכם, שלום אַש, ד"ר חיים זשיטלוֹבסקי, ד"ר שמריהו לווין, ואחרים. משה לייבּ האלפּרן, המשורר הממורמר, שההספּדים הללו לא היו לרוחו, הספיד הוא עצמו על־פי דרכו את האיש, אשר “ווי עס בענקט נאָך רעגנגאנג אַ שטיק פאַרטריקענט ערד, האָב איך זיך אין דיין ליכטיקייט צו לייטערן באגערט…” [כמו שמתגעגעת כברת־אדמה צחיחה, כן כמהתי להיטהר באורך המזהיר] (בשירו “יצחק לייבּוש פּרץ”). המשורר א. ליעֶסין כתב ב"צוקונפט" (מאי 1915): “…מכל ילדי ישׂראל הברוכים הללו היה פּרץ האהוב לנו ביותר, מפני שהוא היה קרוב אל המקור, שממנו כל כישרון יהודי יונק את חיוּתו מאז ומעולם – זוהי האנושיוּת העדינה, הקדושה, ההתלהבות המוסרית. אצל פּרץ מצאה ההתלהבות היהודית הישנה את תחייתה, את לידתה־מחדש, והוא עצמו, כל פעם שהיה נצמד אל המקור הזה, היה שב ממנו תמיד כנוֹלד־מחדש, בדמות חדשה לחלוטין, וראינו לפנינו פּרץ זוהר ורב־פנים”.

בסוף הספּדו הביע ליעֶסין את איחולו, כי “הפעולה שיפעל פּרץ לאחר מותו תהיה גדולה, וגם גדולה־יותר, מן הפעולה שפעל בחייו”. והאיחוּל הזה היה כמין נבואה, והנבואה נתקיימה. שמו והשפעתו של פּרץ הלכו הלוֹך וגדוֹל. זו היתה, אגב, גם נבואתו של דינזוֹן. מיד לאחר פטירתו של פּרץ הביע ידידו הקרוב ביותר את המשאלה, כי “זכרו של פּרץ יוֹסיף לחיות ולא יסוּף, גם מלב חבריו וידידיו הקרובים וגם מבין כל העם היהודי, כי העם יבין אותו יותר משנה לשנה ויכבד ויעריך יותר ויותר את השם יצחק לייבּוּש פּרץ”. במלים האלה סיים דינזוֹן את רשימתו “כמה רגעים מימיו האחרונים של פּרץ”, שכתב בשביל “די יידישע וועלט” לגליון־פּרץ; אבל הצנזוֹר הוילנאי לא הכשיר את הרשימה, ולא נדפסה אלא לאחר שנה (ליום־הזיכּרון הראשון) בפּטרוֹגרד.

יום־הזיכּרון של פּרץ נשמר, ועדיין הוא נשמר בצורה זו או אחרת – בכל תפוצות ישׂראל.

מלבד אזכּרות וימי־זיכּרון ביקשו להנציח את זכרו בדרכים אחרות, החברה לספרות ואמנות יהודית בפּטרוֹגרד ייסדה קרן להוצאת ספריה עממית והקרן נקראה על־שם “האמן הגדול שלנו, שחלם כל־כך הרבה ודאג לידע־העם ולהשׂכלת־העם”; בבית “הזמיר” בווארשה נחנך ביום־הזיכּרון הראשון חדר־פּרץ. בבית אגודת הסופרים והעתונאים היהודיים בווארשה, רחוב טלומאצקה 13, נתלה דיוֹקן גדול של פּרץ, ציור־שמן, “בתעמיד כזה, שכל מקום באוּלם שנמצא בו אדם, היה מרגיש עליו את מבטו של פּרץ”, כפי שמספּר אחד מבאי הבית. הוצאת־הספרים הווילנאית של ב. קלעֶצקין הוציאה קובץ ספרותי מיוּחד בשם “צוּם יאָרצייט” (ליום־הזיכּרון), וקובץ דומה לזה הופיע ליום־הזיכּרון הראשון גם בפּטרוֹגרד, בשם “דער יידישער געֶדאנק” (הרעיון היהודי). בימי־זיכּרון מאוחרים יותר הופיעו כתבי־זיכּרון בקיוֹב (1918), בקאַטרינוֹסלב (1918), בזשיטוֹמיר (1921) ובערים אחרות. בפּאריס נוצר על־שם פּרץ תיאטרון יהוּדי, שנפתח ב"אַמאָל איז געווען א מלך" (היו היה מלך) של פּרץ. לצערנו, לא היתה לו לתיאטרון זה אריכות ימים. בניו־יוֹרק קראה לעצמה אגודת הסופרים היהודיים, שנוסדה בשנת 1915, בשם “י. ל. פּרץ שרייבּער פעראיין” (אגודת הסופרים על־שם י. ל. פּרץ). גם אירגונים ומוסדות אחרים – ובייחוד ספריות ובתי־ספר –באמריקה ובארצות אחרות, קראו על עצמם את שם י. ל. פּרץ. בכמה ערים, כולל תל־אביב וחיפה, ישנם רחובות על־שם י. ל. פּרץ. כמעט כל שנה בפסח, ביום־הזיכרון לפּרץ, מביאה העתונות היהודית, ובחלקה גם העברית, מאמרים וזכרונות על פּרץ. ביום־הזיכּרון העשׂירי, העשׂרים והעשרים־וחמישה, נערכו חגיגות־פּרץ, ועתונים וכתבי־עת יהודיים שוב הוציאו גליונות־פּרץ מיוּחדים. השנה 1952, שנת המאה להולדתו של פּרץ, הוכרזה על־ידי הקונגרס היהודי העולמי כשנת־פּרץ, ובשנה זו הוקדשה תשׂומת־לב ליצירתו של פּרץ, לפי תכנית זו או אחרת, כמעט בכל הישובים היהודיים, וביותר בארצות־הברית ובישׂראל. עירית ווארשה קראה “רחוב על־שם י. ל. פּרץ” בסביבה היהודית לשעבר בווארשה.

כתביו של פּרץ, דמותו ושמו, יש להם, בדומה לאלה של שלום עליכם, ערך גדול לגבי בּית־הספר היהוּדי החדש – בית־הספר, אשר פּרץ היה אחד ממייסדיו ולא זכה לראות את גידולו ופריחתו לאחר מלחמת־העולם הראשונה. לא רק שירי־הילדים והמעשׂיות, שכתב בימים האחרונים של חייו בשביל גן־הילדים של ילדי הפליטים בווארשה – גם חלק מסיפּוּריו “מפי העם” וסיפּוּרים אחרים נכנסו לכל מיני ספרי־לימוד וילקוּטים ומשתמשים בהם הרבה בבתי־הספר מכל הסוגים בשני עברי האוקיינוֹס, לרבות בישׂראל.

יקרים ואהובים ביותר היו כתבי־פּרץ על המורים והמחנכים בגולה של אירופּה המזרחית קודם שנחרבה. א. גוֹלוֹמבּ, אחד מן הפדגוגים היהודיים החשובים, מספּר: “במשך שנים הייתי מזין את נפשם של ילדי ישראל ברעיונות ובמחשבות יהודיים מתוך יצירותיו של פּרץ”. בכמה נאמנות שמרו שם על ימי־הזיכּרון ושאר התאריכים של פּרץ! “ביום הזיכרון הרביעי, מספּר דניאל טשארני, שרו בכל בתי־הספר היהודיים בסאראטוֹב, בניזשני, בנוֹבוֹגרוֹד ובטאשקנט את שיריו של פּרץ וקראו בציבּוּר את סיפּוּרי־העם שלו”.

משנה לשנה הוסיפו לראות יותר את צד־האור שבו ולראות פחות את צד־הצל שבו. ודבר זה נכון גם בנוגע למתנגדיו, ולא רק ביחס למעריציו. בשנים האחרונות של פעילותו הספרותית היו לו הרבה “חסידים”, אם כי ידוע לנו שלא היה בחינת “רבי”; אבל היו לו גם מתנגדים. החריף והעקשני בהם היה דוד פרישמן. גם מרדכי ספּקטור היו לו סכסוכים עם פּרץ, אם כי היה שותפו ב"יום־טוב־בלעֶטלעֶך" הראשונים. אפילו ש. דובנוב, מתנגדוֹ העקרוֹני של פּרץ, שמת על קידוש־השם בריגא בשנת 1941, כיבּד את פּרץ, ושנה אחת לפני מותו בקדושה, בשנת 1940, נאם את נאום־הפתיחה בתערוכת־פּרץ של ייוו"א, במלאת 25 שנה למותו של פּרץ. גם בין הסופרים הצעירים יותר היו כאלה שעמדו לצדו של פרישמן, ולא לצדו של פּרץ, למשל י. ד. ברקוביץ. יתר על־כן: בין נציגיה של משפחת הסופרים, אשר פּרץ הכניסם אל הספרוּת, גידל אותם ודאג להם במשך שנים, היה המספּר א. מ. וייסנבּרג, שבשנים האחרונות גילה כלפי פּרץ – אם לא בציבּוּר, הרי באופן פרטי – מידה יתירה של כפיוּת־טובה. אבל כל זה היה בחייו. אחרי מותו הרגישו כולם, כי אור גדול כבה. ופּרץ, שבחייו היה נושׂא־דגל, נעשׂה עכשיו הדגל עצמו. צמח ועלה פּולחן־פּרץ, והוא הלך והתפשט, ועדיין הוא הולך ומתפשט. אלה שהיו מתנגדיו בחייו לא הצטרפו אל הפּוּלחן הזה, אבל גם הם השקפתם על פּרץ נעשׂתה ידידותית יותר, נוחה יותר, חמה יותר.

והשפּע השפּיע פּרץ לאחר מותו, כמו בחייו, לא רק ביצירותיו, אלא גם באישיותו הבלתי־רגילה. את שלום עליכם קראו בוודאי, בין במקור ובין בתרגוּם יותר מפּרץ, אבל דמותו של פּרץ היתה לאגדה, ויצירותיו – תכנית… לאחר פּטירתו הרגישו מעריציו מבין הסופרים והקוראים עוד ביתר חריפות מה הוא היה – ומה הוא הוֹיה עוד – בשבילם. משום כך באמת צירפתי בפרק הקוֹדם כל־כך הרבה פרטים בדבר הרושם שעשׂה מותו על העם היהודי לכל חלקיו, בין באירופה ובין באמריקה. האבל העמוק והאמיתי על מותו הוכיח, עד כמה עורר את הלבבות והסעיר את הרוחות בחייו. וההערצה הגדולה הזאת, שבמשך ארבע עשׂרות שנים עוד גדלה ונתחזקה, מעידה כי השפּעתו של פּרץ עדיין נמשכת ותימשך.

*

משום כך קשה להבין, מפני־מה עברו עשׂר שנים תמימות, עד שהקימו על קברו מצבה. היו כל מיני תכניות, איך להנציח את זכרו בעיר־הבירה של הקיבּוץ הפּוֹלני־היהודי, קודם שהרשעים השמידו אותו – ואיזו־מצבת־זיכּרוֹן להקים לפּרץ. היו הצעות של מוזיאון־פּרץ, של קרן־פּרץ. אף התחילו אוספים כספים לקרן הזאת. אבל לא הגיעו בווארשה לכלל דעה אחת בדבר מטרתה של הקרן. לא חדלו מלהתווכח בעתונות, באסיפות – ובוויכּוחים נסתיים הדבר. ובשנת 1921, במלאות חמש שנים למותו של פּרץ, עדיין לא היתה מצבה על קברו. הסיבּה העיקרית לכך, כפי שסיפּר ה. ד. נוֹמבּרג, היתה בזה, ש"העסקנים הציבּוּריים והמפלגות התווכחו והתפלמסו בשאלה, מה יש לכתוב על המצבה… ההבּראיסטים והיידישיסטים עמדו במלחמה קשה ומרה, ופשרה לא היתה אפשרית, שום צד לא רצה לוותר". ולא היה עוד פּרץ, שיגער בהם כראוי, שיטיף להם מוסר – ושהכול יתייחסו בכבוד אל דבריו. נוֹמבּרג עשׂה כן, אבל לא היתה לו הסמכות של פּרץ.

רק בשנת 1925, ליום־הזיכרון העשׂירי של פּרץ, הוסר במעמד חגיגי הלוֹט מעל מצבת־הזיכּרון, מעשׂה־ידיו של הפּסל א. אוסטשגא, הוא “אוהל פּרץ”, הכולל בתוכו גם את קברותיהם של חבריו וידידיו הקרובים יעקב דינזוֹן וש. אנ־סקי. (את הקרן להקמת האוֹהל והמצבה אסף בניוּ־יוֹרק יעקב מארינוֹב, העורך והמו"ל של “קונדס”.) למזלנו, לא נהרס האוהל הזה בידי המהרסים הגרמניים והפּוֹלניים, אולם לאסוננו, ולחרפתה של האנושוּת, כבר נשארו בפּוֹלין מעט מאד יהודים, שיתעוררו לעלות אל קברם של פּרץ, דינזוֹן, ואנ־סקי.

לא כך היה לפני חוּרבן אירופּה. מאז 1925 היתה כל שנה “יוצאת תהלוכה של ילדי בתי־הספר היהודיים החילוניים אל קברו של פּרץ, מספּר ש. מנדלסון; אלפי אנשים היו מתלווים אל התהלוכה הזאת. ליד הקבר היו קוראים קטעים מתוך ‘שלשלת הזהב’. המנהג הזה נשמר חמש־עשׂרה שנה. בפעם האחרונה עלו פועלים יהודיים צעירים אל קברו של פּרץ בשעת הכיבוש הנאצי בשנת 1941. עם הטלאי הצהוב על זרועותיהם עמדו וקראו את הכתובת על אוהל פּרץ: ‘מיר שטאָלצע, שבת יום־טובדיקה יידן’” [אנחנו היהודים הגאים, היהודים של שבת־ויום־טוב].

ולא רק בבית־העולם הווארשאי, גם בגיטוֹ של ווארשה התעודדו ביום־הזיכּרון העשׂרים ושישה, וגם מאוחר יותר, יהודי שבת־ויום־טוב של פּרץ. בעתון פולני־יהודי מגיטו ווארשה משנת 1941 מסופּר, כי “בקשר ליום הזיכרון העשׂרים ושישה של אחד מגדולי הסופרים, י. ל. פּרץ, החל בימים אלה, מורגשת בסביבה היהודית (בווארשה) התעניינות גדולה בכתביו. עתידה להתקיים שורה של אסיפות־אזכרה ושׂיחות־הסברה ליום־הזיכּרון של המשורר הגדול”. ואכן, שישים חגיגות־פּרץ כאלה בשביל ילדים ומבוגרים, נתקיימו בגיטו ווארשה, כפי שמספּר א. אלפּרין במאמרו “פּרץ בגיטו” (“צוקונפט”, 1945). גם בגיטאות אחרים ובמחנות כיבדו יהודים מתוך מסירות־נפש את זכרו של פּרץ, שתיאר את מסירוּת־הנפש היהודית באהבה רבה ובאמנות גדוֹלה כל־כך.

ובייחוד התעמקו בכתבי פּרץ סופרים יהודיים, צעירים וזקנים, בבקשם נחמה ועידוד. בגיטו ווילנה כתב ז. קלמנוֹביץ, שנספה אחרי־כן במחנה ריכּוז באֶסטוֹניה, עבודה בשם “השקפתו של פּרץ על הספרות היהודית” (פורסמה ב"די גאָלדענע קייט", 1949). בגיטוֹ קובנוֹ עסק חוקר־הספרות העברי, הקדוש ח. ח .שפירא, בכתיבת ספר על פּרץ. בתוך בּוּנקר ובשאר מקומות־מחבוא בקראקא כתב יוסף ווֹלף והצליח להציל את ספרו “ליינענדיק פּרצן…” [בשעת קריאה בפּרץ], שנדפס אחר־כך בבּוּאנוֹס־איירס, 1948.

אבל לא רק ממעמקים, מתוך עוֹמקי היסורים, נשׂאו סופרים ומבקרים יהודיים את עיניהם אל פּרץ והתעמקו ביצירותיו. גם בזמנים הטובים יותר באו יהודים בעלי־מחשבה ובעלי־כמיהה והביאו את ספקותיהם אל פּרץ. על שום סופר יהודי אחר לא נכתב כל־כך הרבה כמו על פּרץ. בּיבּליוגראפיה מלאה של פּרץ היתה תופסת יותר מכרך אחד.

ולא רק בשביל מבקרים, משוררים, אמני־תיאטרוֹן, מחנכים, מורים ולוחמים למען תרבות יהודית, נשאר פּרץ מקור של השראה בלתי־פוסקת. יצירותיו, והוא עצמו, לא פסקו מלעורר את האמנים היהודיים, גרפיקאים, ציירים, פּסלים ומוּסיקאים. יוֹסל בּרגנר, בנו של מלך ראוויטש, תלמיד של בתי־הספר היהודיים אשר פּרץ הניח להם את אבן־הפינה, ישב באוסטראליה הרחוקה ורשם רישוּמים לספורי “מפי העם” של פּרץ, ובמוֹנטריאוֹל, קאנאדה, פּירסם אותם באלבּוֹם. לפניו עוד פירסם ארתור קוֹניק את “גילגולו של ניגון” של פּרץ (בעברית, ביידיש ובצרפתית) עם עשׂרים חיתוּכי־עץ, עם הקדמה מאת ד"ר ש. ביקל, פּאריס 1948. שנה לאחר מכּן הוציאה המו"לוּת “יידבוּך” בארגנטינה “שלושה סיפורים חסידיים” של י. ל. פּרץ עם רישומים מאת משה פייגנבלום; גם שלושת הסיפּוּרים עצמם (“אם לא למעלה מזה”, “המלמד דחלם”, “מקובלים”) נכתבו בידי משה פייגנבלום ביד, בכתב־סת"ם, באהבה רבה. הספר נדפס בשני צבעים, האותיות – שחורות, והציורים – אדומים. ולא רק בשנים האחרונות, גם לפני־כן השתמשו ציירים ורשמים יהודיים, למן בּ. קראטקוֹ ומארק שאגאל ועד לצעירים ביותר, בנושׂאים ותמונות לקוחים מיצירותיו של פּרץ.

פּרץ חי לאחר מותו לא רק בספרות, הוא כוח מחנך ומפרה גם בחינוך ובאמנות היהודיים – בכל חיי־התרבות היהודיים המוֹדרניים. בקשר להופעת כל־כתבי י. ל. פּרץ בהוצאת־ציקאָ בניו־יורק, המהדורה הראשונה ביידיש שבה נעשׂה נסיון לסדר את הכתבים לפי סדר כרונולוגי, כתב א. מעֶנעֶס: “מנדלי בא ללמד את העם. פּרץ הראה לנו, כיצד אפשר ללמוד מן העם, מה העם יכול ללמד אותנו. בזה כלול חידושו הגדול של פּרץ. הוא גילה לנו את הסוד של הנשמה־היתירה היהודית. על־כן פּרץ הנהו עוד עד היום היסוד היהודי־הנצחי, היוצר הנצחי, במסורת היהודית ובחיים היהודיים”. ולפיכך יש לו לפּרץ יורשים יותר מלכל סופר יהודי אחר.

יש לו עכשיו מעט מהם או לא־כלום במדינה שבה ניצב אוהל־הקבורה שלו – בפּוֹלין, בווארשה. לאחר גזירות ת"ש–תש"ה נשארו שם, לדאבוננו, מעט מאוד יהודים. אך כל מקום שקיימים יהודים, חיים יהודיים ויצירה ביידיש [או בעברית] – היתה צוואתו הבלתי־כתובה של פּרץ מקור של השפעה חיה ויוצרת.

סיכום    🔗

“היתה” אמרתי זה עתה, בלשון עבר – אבל זוהי צורה, שבדבּרנו על פּרץ אין לה משמעותה הרגילה. פּרץ היה כולו – זמן־עתיד. כל ימי חייו היו יום אחד – יום המחרת. נשמת־אפּוֹ היתה הדבר שעדיין לא הושׂג. לשאוֹף – זו היתה מטרת חייו, לבקש – עיקר מבוקשו… “לא הידיעה, אלא המחשבה”. הוא היה מחפּשׂ את השׂכל שבדברים אפילו בשעה שנדמה היה, שהוא משׂכּל וממשׂכּל אחרים. יליד תקופת־ההשׂכלה, השתתף בכל תקופות־המעבר של התרבות היהודית החדשה. הוא הספרות היהודית החדשה בתנועתה ובהתפתחותה. והוא התנועה עצמה, ולא מנהיגה של התנועה. מנהיגים נוהגים אל מטרות מסוּימות. מטרותיו של פּרץ היו בלתי־מוגדרות… הוא ציווה לנו ללכת, וללכת, וללכת. לא להתעכב. לא להתעייף. ולא להתבונן בכברת הדרך שכבר עברנו. ישנה רק דרך אחת – זאת שעדיין לא הלכנו בה. ומה היא רוצה, הדרך הזאת? להביאנו אל מקוֹם מן המקומות? לא, היא רוצה – שילכוּ בה. שילכו וילכו… להיות לא־מרוצה במה שכבר נתקיים, ללכת בדרכים חדשות ולבקש חדשות יותר מהן; רעב רוחני תדיר – הנה זה הוא פּרץ. מכל בארותיו הוא שתה – צימאון. התאווה ללכת ולהתקדם היא היא שהצעידה אותו תמיד קדימה, מדרך אל דרך. כל מטרה היא סוֹף. וכל שאיפה – אין־סוף. עד פּרץ היו לסופרים היהודיים מטרות, וממילא גם – הגבלות. פּרץ ביטל את הגבולות. ומכאן השוני (וגם חוסר־השלימות) של נוּסחוֹ שלו. הוא רצה לנסות כל דבר, לטעום מכל דבר. הוא לא היה קשור לשיטה אחת בחיים היהודיים אוֹ ביצירה היהודית. הוא היה קרוב וקשור לכל השיטות והדרכים, ובייחוד החדשות.

“משׂכיל” וריאליסט, המלגלג ל"שטריימל", נעשׂה הרוֹמאנטיקון של החסידות. חסיד של “לשון־המדינה” ומעריץ של עברית – נעשׂה אחד מבוניה של תרבות־יידיש ואחד מראשי־המדבּרים בועידת־טשרנוֹביץ, שהכריזה על יידיש כעל לשון לאומית של העם היהודי. ידען ואוהב של יידיש העממית, הפשוטה והברורה, נעשׂה אביה של יידיש האינטליגנטית, מרובּת־הנקודות… מסורת ומוֹדרניוּת, עבר ועתיד, רבים ויחיד, את כל הניגודים האלה איחד ביצירתו.

מושרש עמוק במסורת התרבות היהודית, היה מלא כמיהה לענפים וזלזלים חדשים. הוא סיפר לנו סיפורי־מעשׂיות מימים־משכבר, בשביל להרמיז אותנו את אורם של ימות־העתיד. הוא ביקש למצוא את בארות־העתיד במעמקי העבר. רצה להשיב את הנעוּרים לתוֹלדוֹת עמו וגם – לעצמו. הקשיש בין משוררי יידיש בפּוֹלין, ביקש להיות (ותכופות גם היה) הצעיר בין כולם… בן ששים ושלוש, קרוב למותו, התחיל כותב… שירי־ילדים. בן חמישים וכמה הנהיג צורות חדשות בדראמה בספרות־יידיש. בגיל שאחרים עוסקים בסיום מפעל־חייהם, היה הוא מתחיל וחוזר ומתחיל הכול מחדש. אם מנדלי היה המתחיל הגדול של הספרות היהודית החדשה, הרי היה פּרץ המתחיל המתמיד. תולדות יצירתו הן תולדות ההתחלות.

מעבדה נסיונית של ספרות – זה היה פּרץ. כל שאיפותינו הספרותיות החדשות, ועצם השאיפה לחדשות בספרות – מקורן בו.

מנדלי ושלום עליכם הם המסכּמים הגדולים שלנו, הם מהווים סיום של תקופה שעברה. פּרץ התקין את עטו להתחיל יריעה חדשה. אצל ההם אתם מרגישים כי משהו עומד מאחוריהם, משהו גדול וגמוּר. פּרץ מצווה לנו להביט קדימה… “אני זרעים זרעתי. שמרו על הנבטים שיעלו ויפרצו!” זוהי צוואתו של פּרץ.

אין היא אומרת: הישארו עם פּרץ! אין היא אומרת: לכוּ אחריו! אלא היא אומרת: הרחיקו ממנו ללכת! ומבטו החם והצמא ילווה אתכם, ידריככם. אפילו בשעה שיצירותיו תהיינה מאחריכם, יהיה הוא עצמו לפניכם. הוא התקדם ועבר את יצירתו בעודו בחיים; והוא יעשׂה כן גם במותו.

אין הוא יסוד בלבד, בניין בלבד, בדומה למנדלי ולשלום עליכם, הוא גם הנס, הדגל המתנוסס מעל לבניין; הדגל שלוקחים אותו גם כשעוזבים את הבניין הנושן… נושׂאי־הדגל מתחלפים, הדגל נשאר.

הוא ביקש משהו רחוק, בלתי־מוגדר, בלתי־מושׂג, וגם מעריציו העריכו בו לא רק מה שנתן, אלא גם מה שלא נתגשם בו ולא נתגלה. מסביב לדמותו התחילה מתרקמת אגדה, נוצר מיתוס… ובאיש שנוצר להיות אגדה מחפשׂים תמיד מה שהוא מתבקש להיות, ולא רק מה שהוא הוֹיה. בקש ביקשו, שיהיה פּרץ גדול עוד יותר משהיה. סימן לכך, שהיה ראוי להיות גדול עוד יותר. כי מי הוא אדם גדול? מי שיכול לקיים ולאַשר את הגדוּלה, שהעולם חולם ומחלים לתוכו. אילו חי פּרץ בימיו של הבעל־שם־טוב, היה הוא עצמו נעשׂה אולי הסיפּור היפה־ביותר מסיפּוריו שלו “מפי העם”, וגם עתה הוא בשבילנו הדרך, הקריאה, החלום, סיפּור־הפלאים של הספרות היהודית.