א    🔗

לפני כארבעים שנה – האומנם כבר עברו ארבעים שנה? – נפגשו שני “צעירים משכילים” ב“חקל תפוחין קדישין” של ההשׂכלה בימים ההם, בגן קראשינסקי בווארשה. היתה שם חבורה של משׂכילים שרובם כבר באו בימים. היה שם ספסל של השכלה – “נקודת הפגישה לסופרים ולפרחי־סופרים, תל־נמלים של שואפים”. ומי שהספיק לכבוש לו מקום – ישב, ומי שלא הספיק – עמד על גבם של היושבים. השׂיחה היתה – אפיקורסוּת “ממולחת טהור קודש” עם מליצה; הלשון שדיבּרו בה היתה אידית מעורבת במלים גרמניות לעילא ולעילא, יען כי היו רובן שאולות מספרי שילר, היינה ובּרנה.

בערב אחד של קיץ – תרל“ב או תרל”ד – נפגשו שם כאמור, שני צעירים – אחד כבר אברך וכבר פתח הסמדר ואחד כמעט ילד. נזדרזו לבוא, לתפוס מקום על הספסל של השכלה. אחד, הוא הבכור, היה עושׂה ציצים ופרחים: ציונים זעירים לזכרון על פתקאות־ניר. השני, והוא הצעיר, היה מתבונן אליו, ומציץ מה זה רושם. השעה שעת רעווא דרעווין קודם לשקיעת החמה, כשנשמתה של חמה יצאה בנשיקה. הרקיע לפאת מערב היה טבול בזהרי ורד. מרגע לרגע תימר אד קל שפרירי ולהבות קטנות, לשנות־אש, התגלשו ונתגברה האדמימות העמוקה. עבים אדמדמים שׂמו סתר לשמש. שני הצעירים הסתכלו כלפי מעלה; אלומות־אור ורודות, כחולות וזהבהבות, התחלפו זו בזו; צריכה היתה חמה להתבקע מתוך העבים ולא יכלה. הצעיר־הכותב רשם על כרטיסו: העננים האלה מתאדמים ככלות, מפני שהחתן שלהן – השמש – הולך ושוקע ויורד… והצעיר־הילד העיר: כן, זו היא תמונה מלאתי־הרשמה, אבל אך לרגע כמימרא, כי הנה תוך כדי דיבור, כבר הפכו העננים צהובים ותשבורת קוי־האור והשתקפות השמש שינו את צורתן – הלכה תמונתך, משורר!

שני הצעירים האלה היו: פרץ בעל הפאתוס מזאמושץ, ואני – טרי מבית־המדרש של סבי מווישיגרוד, ומבתי־המדרש של פלוצ’ק, לויביטש, סוֹמפוֹלנא, קויל, קוטנא ועוד, טירון להשׂכלה, וסייר סקרני קולט כל רושם, כל בת־אור וכל בת־קול.

פרץ היה אז, בבת אחת, גם “ילד השעשועים” גם “הילד הנורא” של אותה חבורה של משׂכילים. היו אומרים: “מוח נפלא”, ומיניה וביה: “פרא אדם”; אבל היו הוגים את השם “פרא אדם” לא בהקפדה ובכוונה של גנאי, כי אם להיפך, בהטעמה של חביבות, כמו שאומרים לפעמים על עילוי, שהוא משוגע קצת, לא לגדפו, כי אם להיפך, לקיים בכל תוקף שהוא באמת עילוי, מפני שעילוי צריך להיות משוגע פורתא – חוק ולא יעבור (בזאמושץ היו הבריות מתלוצצים – גם־כן דרך חיבּה: “דער משוגע’נער לייבּוש”).

זאת היתה תקופתו של פרץ, כשהיה עוד חתנו של גבריאל יודיל ליכטנפלד. קשה היה לצייר בדמיון – זיווּג יותר מתאים מזיווּגם של שני בני־אדם הללו, גבריאל יודיל ליכטנפלד היה גם הוא יליד המקומות ההם, יליד עיר קטנה ועתיקה בחבל לובלין: אפטא. הוא בא לפני שנים רבות לווארשה, גם הוא כשואף. אף הוא היה בעל נפש חמה, מתרגשת; אף בקרבו רעדו האקוֹרדים של אוהב החיים התמימים הפשוטים בהקהילות היהודיות העתיקות; אף ממנו פיכּה מקור זמרה וחדווה, יחד עם פיקחות והיתול, אף זה מוכשר היה להיות משורר גדול, לולא בזבז את כשרונותיו – לבלשנות, לספרות, לתלמוד, להנדסה ולידיעת המשפטים. אומרים עליהם, על הלומדים־מעצמם, שאין משנתם סדורה, ושאיננה עמוקה כל־צרכה, כי אם מרוקעת ומרודדת על־פני עניינים שונים. אולי ייתכן הדבר הזה בנוגע אל רבים, אשר רצו ללמוד ולא למדו, אשר פתחו ולא סיימו; או אשר חשבו לצאת בכשרונם בלבד ידי חובת התמדה. בין הלומדים־בעצמם באמת, בדור הישן, נמצאו מלומדים, לא רק מסודרים ועמוקים, אך גם דייקנים ונקדנים יותר מחניכי האסכולות. אחד מאלה היה ליכטנפלד. רק הצחוק הנוח והבהיר, שהיה בו, היה ממתיק את דיניו המלומדים; בעיר היה ליכטנפלד מתמטיקן, איש אשר למד ושימש שנים רבות במתמטיקה, ובקי במשפטנות כמשפטן זקן ורגיל. גם הוֹראץ גם וירגיל היו שגורים בפיו, והיתה לו ידיעה הגונה בפּוֹלנית ובצרפתית. יתר על כן אלה, היה ליכטנפלד יהודי פיקח, נעים־המזג, ענוותן, מתלוצץ, אמן מטבעו. גם הוא לא היה יהודי בעל־בית, שהולך לבית־הכנסת יום יום ותיק הטלית עם התפלין תחת בתי־שחיו, או אשר יחבוש את כובע האיצטוונה המבריק לראשו, והולך לטייל בגן, דרך נימוס והדר – גם הוא היה מטבעו בן־חורין, קובל על הנימוסים, פורש מן הציבור, “קונדס־קצת”, או, כמו שהיו אומרים באידית “אַ שטיפער”, אלא שהזקין ונח מאונס. בנעוריו, ולפעמים גם אחרי־כן, היה כותב לא רק שירים פשוטים, אך גם – כלאחר יד, “כדי שלא להוציא את הנייר חלק” – וכנוח עליו הרוח – שירי עגבים נפלאים, ועטו היה לפעמים כחרבות צורים, בחבּרו מכתמים של רעל מר ותוסס ודק. צריך היה, מי שרוצה להבין באמת את תכונות נפשות הסופרים והמשוררים היהודים – להכיר את הטפוס של איש כליכטנפלד, או של איש כנטע’לי שפירא, שהיה גם הוא יליד אפטא. אילו היה לנו “רובע לאטיני” יהודי, הייתי מושיב בו את האנשים האלה. זאת היתה Bohémi יהודית עיקרית: מקצתם היו מתפרנסים כמלמדים, מקצתם כמומחים פרטיים ליוּריספּרוּדנציה, ומקצתם לא היו מתפרנסים כלל, אלא עמדו למעלה משאלת הכלכלה בעולם האצילות ההשכלתית; שרויים בתענית כרונית ופורחים באויר של רוחניות.

ואני מאמין, שיש איזה גדא־דאתרא או חן־מקום, וכשאני עומד על עיקרו של י. ל. פרץ, מחשבתי עפה־שבה, כצפור אל קנה, אל אותן העיירות והסמטאות, שמשם באו ליכטנפלד ונטע’לי שפירא. זאמושץ! זו היתה עיר מסוּימת בטיבה. היו שם יהודים פיקחים ועליזים; היו שם משׂכילים, שעל אודותיהם מספרים מופתים כמו על רביי החסידים; משם היה זה מכבר מוצאו של רבי דוד זאמושץ, חברו של מנדלסון. משם יצא אייכנבוים; שם היה רייפמאן, מלמד בבית הגביר מרגליות; שם היו הגיליבּטרים, האלטבּרגים; כשהתסיסה רוח ההתבוללות הפולנית את זאמושץ היהודית, היו כותבים משם אל ה־Jutrzenka דברים שנונים. כשהתפתחה תנועת ישוב היהודים בכפרים בפולניה יסדו שם, סמוך שם, סמוך לעיר, קולוניה יהודית, ופייבל שיפר היה מתאר בזיקים ובשעשועי־אש של מליצותיו העבריות את ה“חורש המצל” ואת “ראשי הבכאים”. שם, בזאמושץ, יכול היית לפגוע בבני אדם בשוק, שהיו מדברים בחרוזים; היו שם מילי דבדיחותא פורחות באוויר. היתה שם אותם ה“רוח הצפונית” המנשבת על כינורו של המשורר, והמזעזעת את נימיו.

הנשמה הגדולה של זאמושץ נוססה גם בפרץ. אינני אומר זאת בשביל לקיים את מצוותו של טן, למצוא דווקא בתנאי הסביבה של כל בעל־כישרון את יסודי התפתחותו ונטיותיו וגווניו; אני אומר זאת, בלי שום שייכות לעיקרים ולכללים של ביקורת; אני אומר זאת, יען כי לבי אמר לי ככה מן הרגע הראשון אשר בו ראיתי את פרץ פורח באביב החיים, ביפי זוהר הנעורים.

כשאנו מתבוננים אל המשורר הזה, אנו רגילים לראות אותו בתור איש מיוחד במינו. ומצוין מאד בתכונה מקורית, לפיכך אנו נכשלים בהעלמת עין מן המקורות, אשר משם נובעת, כביכול, מקוריות זו. בנוגע לשאלת מקוריות ואי־מקוריות,יש בלבול גדול של דעות. המקוריות, אם נבין אותה באמת, פירושה: היות יחיד ובודד ופרוש. יכול אני לצייר לי אחד קדוש, סגור בחדרו, חי על־פי רוחו ונטיותיו, בודד, מקורי! לי אני נראתה תמיד התביעה, שתובעים מאת סופר או משורר – להיות מקורי בהחלט, כתביעה אי־צבורית. מקוריות מוחלטת, כלומר, אי־צבוריות, אנו רואים רק – או אצל קדוש, או אצל אנרכיסטן. אבל האנשים, שמעיינם נובע בספרות, היו תמיד אנשי ציבור; ואפילו כשפרשו מן הציבור, היו תמיד מוקפים איזה מחנה; ואפילו כשחשבו את עצמם כיחידים ברשות הרבים, היו תמיד הולכים ומוסיפים על מה שקדם להם, ממשיכים מה שאחרים התחילו, מביעים בהברה חדשה, מה שאחרים כבר הביעו. אין לך דבר חדש בהחלט, והמקוריות המוחלטת היא בדותא שבבדותא. האילנות אינם מוציאים בכל שנה פירות של צורה מפתיעה; לא! אותם הפירות בעצמם, באותה הצורה המדויקת, צומחים והולכים משנה לשנה, והעיקר –הרעננות, היופי, שפר הצורה ויקר התוכן.

ישנם סופרים ומשוררים, אשר לא בנקל נמצא את אלה שקדמו להם. אם יהיה אחד, שהשפעתו של סופר מפורסם מאד גברה עליו, נקל למצוא מקורו; אם ההשפעה, להפך, באה ממקומות לא מפורסמים, בקיאות יתרה דרושה, כדי למצוא אותה. אצל פרץ לא נקל לעמוד על האבות. מקורו העיקרי איננו מסוים כל כך: הרי הוא זאמושץ. לא רבים יודעים מה שנכתב, מה שהושר ומה שנחלם בזאמושץ לשעבר. פרץ הוא מסיים תקופה ידועה. הרי זה כבעל קומה גבוהה, שקומתו מכסה את כל אלה העומדים מאחוריו. ויתר על זה קשה לעמוד על המקורות עוד מטעם אחר: פרץ מוזג את החומר הישן בחומר כל כך חדש ומחודש, עד כדי שנוי התבנית.

מי זוכר עוד את הד“ר אטינגר הזאמוֹשצי, בעל הכתבות ו”הסערקעלא"? אינני יודע סיגנון אידי אחר של אותה פשטות תמימה, של אותה חביבות ומתיקות, של אותה קלות ופיקחות ונעימות, של אותה עממיות אמתית. וזה לי סוד, מפני שהוא פשוט כל כך. אין אתה מוצא סוד בדברים מורכבים ומסובכים; מכיון שאתה יודע את חלקי הרכבתם, אתה יודע גם־כן פחות או יותר, כיצד עושים אותם. אבל הדבר הפשוט – אין אתה יודע כיצד הוא נעשה, ועל כן הוא סוד. כיצד לחשו לו לאטינגר הכרובים הסמויים מן העין של חדר־האם, של החנות ושל רחוב־היהודים את אותן השיחות, אשר בהן נמצאה תמצית כל מה שהם מדברים וחושבים – זה הוא סוד; כיצד אדם מחקה כמוהו את לפונטין, את ביראנז’ה, את קראסיצקי, כמעט כל מלה ומלה שאולה, זרה, מתורגמת, ובכל זאת על כל מלה ומלה ניכר חותם העצמיות היהודית – זה הוא סוד, כלומר, ניצוץ טבעי, חסד אלהים, כישרון! אטינגר זה לא היה לו משׂא רב. אשרי מי שמפליג בים הספרות באניה קלה, ואיננו טוען כבודה יתרה, מעט משקל, מעט צידה, המפרש מתנפנף, ורוח מצויה מסייעת, מפליג בשלום ונכנס בשלום אל הנמל.

אטינגר עדיין לא היה “סופר”; הוא היה “כותב” – כלאחר יד, היה הולך ומבקר חולים, והיה מתיז ניצוצות, כאן תלה מרגלית, ושם – טיפה של מרה, ומדי עברו ברחוב היה פוגע בצדרבּוֹים או ברייפמן, או בישראל אלעזר מינץ, ועפו הזיקים והרשפים של שירה ולצון, של משל ושׂיחה, עד שהאוויר מזמזם מהם. ממנו עד פרץ רב הדרך מאד; אבל ההקדמות וההכנות של פרץ הזאמושצי, בלי כל ספק, היו מצויות אצל זה, ואצל כל בני החבורה.

כי היה מטייל לו באותו שוק – פרץ הזקן, אביו של יצחק לייבוש דנן, יהודי משבט זאמוֹשץ, יהודי לא־עשיר, יהודי לא עמוס בלימודים קשים, אבל חי וקל ושמח תמיד. יהודי רענן, חם, בעל בדיחות ודעות ומנהגים יוצאים מעט מן הכלל, יהודי על־פי הנוסח הישן עם קורטוב של משׂכל, ומדבר באותה האידית הדשנה המעורבת בין הבריות, ואחריו צמח פרץ הצעיר, ושר גם הוא, ולמד והגה, וחלם כבר לפני בוא לווארשה.

מדוע נתפרדה החבילה בין פרץ ובין גבריאל יודיל? אולי יען כי היו, במקצת, בעלי תכונות שוות, אבל – זקן וילד, מהנדס, שהיה מקצתו משורר, ומשורר גמור, שלא היה מהנדס כלל. התחיל פרץ כבר אז בנסיונותיו המששניים, בסיגנון שהיה שלו; התחיל בעברית, איזה שיר או שני שירים ב“השחר” – סנדלפון מטטרון – איזו מיתולוגיה יהודית. אך לא על זה נוסדו הדברים שהיו משׂכילי העת ההיא משׂיחים על דבר פרץ. זה היה גם־כן כלאחר יד: הדפיס, לא הדפיס,חטפו ממנו – לא זה העיקר. העיקר, כי זה היה מוח טוב מאוד, אבל לא בעל רצון חזק. חסר היה את מידת ההתמדה – כמו שהיו אומרים. זה יכול היה להיות לאיש – חבל שפרש מאת ליכטנפלד. ואוהבים אותו – חבר טוב, לב גלוי, אבל – סוער־בוער – אח, אילו אפשר היה להשקיטו! – עדיין לא ידעו המשׂכילים ההם פרק הגון בפסיכולוגיה; לא ידעו כי לב סוער ובוער צריך ומוכרח להיות סוער ובוער, ואין עצה ואין תחבולה להשקיטו.

 

ב    🔗

חזיתי כבר אז את פרץ חזות־הכול, גלוי ומפולש בכל סגולותיו וגווני אופיו, אחת מהנה לא נעדרה; שרשיהן כבר אז יחד בו נפגשו, אחד באחד ניגשו. ועוד הכול היה בלול יחד, כמו בסיר נפח, עפר לא מוצק, מחפורת שלא נגע בה הדקר, מעיין חתום. רק גידי זהב נוצצו למראה עין חודרת, ונטפים כאגלי טל נראו; אבל זה כבר היה פרץ! כבר עפו רעיוניו כשׂרפים, לא ייגעו, לא ייעפו, כבר זעם בעים רוחו, כבר היו ברקים חציו, וחזיזים מבטיו, כבר דרכּה נפשו עוז, שאפה, נכספה, ודמו כבזק רצוֹא ושוֹב בקרבו. מה היה אז פרץ? לא חובש בית־המדרש, ולא עילוי לפי משפט הימים ההם, ואף לא משׂכיל מצוין; ידיעותיו היו מלוא הכף, קרא מעט, ושנה מעט מן המעט, לא שקד על ספרים, אף לא ראה הרבה בחיים, לא חלק לו בדקדוק – ואז חוק היה למשכיל להתמחות בדקדוק! – ותלמוד כמעט לא למד גם בּלה לא בּילה את זמנו ללמוד שפות, ולקרוא ספרים הרבה – אבל הוא כבר היה אז יקר־המתת, הוא כבר היה אז – שׂרף, לפיד אש מתלקחת ושלהבת־יה. הוא היה איש, אשר אלהים אהבו, ועלמות אהבוהו: בנות השיר נשקוהו. הוא היה אדם מרגיש. כן! אולי זאת היא המצויינת שבסגולות, אולי זה הוא חותם התכנית של נפש נפלאה; אדם מרגיש! כלום יש אדם שאיננו מרגיש? למה הדבר דומה? למי שאומר: פלוני פורט על־פי נבל, או פלמוני מתאר בשׂרד – ולא אמר כלום. ראש דבר: איך פלוני פורט על־פי נבל, ואיך הוא מתאר. הכול מרגישים, אבל לא הכל מרגישים באופן אחד. יש מי שמרגיש את זעזועי קיבתו, ויש מי שמרגיש גם את אנחות הפרחים ואת צער האזוב הנרמס; יש מי שמרגיש בעד עצמו, ויש מי שמרגיש בעד הדור כולו, אף בעד הדורות שעוד לא נולדו, וזה הוא משורר!

היתה לו לפרץ התלהבות שאיננה עוממת, היו לו הגיגים מלאי רגש, דמו וכל קרביו שוועו, רעשו, תבעו, קבלו – אם היתה ואם לא היתה סיבּה מחוץ; הסיבּה היתה מבפנים; ככה היה האיש! לא הלך לאט לאט דרכו בתבל הלזו, הרחק מגדולות ונפלאות, לפני כבודו ענווה, וכל נתיבותיו שלום; אך ברעש ורוגז גמא ארץ, או הגביה עוף כבן־רשף; ככה היה האיש! יהודי זה היה לפעמים מלא עוז, כאלף כלי תותח, שצף, קצף, רעם ונהם, בלהות שאול וחתחתי תפתה וביעותי לילה, לבּת חשק, יקוד אש אהבים, ולפעמים רב חן ורב קסם כזמירת ילד, אך תפל ומורגל ומשעמם לא היה אף בתקופה אחת של ימי חייו, יום־יומי וחול לא היה אף רגע אחד ברגעי הויתו הרוחנית. הוא היה פוזז ומתגלגל גלגולים בכשרונותיו ובחזיונותיו.

מבקר אשר ירקח לו את הביקורת על־פי סממנים כסממני הקטורת, רקוֹח ושקול בכך, ערב ומזוֹג, עלול יהיה לשפוט: פרץ יכול היה להיות משורר עברי גדול עוד הרבה יותר, משורר יחיד ומיוחד. אך למען עלות על הר מרום־הרים זה, אל הפארנאס זקוף־הצלעות, לא הספיק להצטייד ולהיחמש כל צרכו. הוא היה משורר עברי מצוין מאד אך למען תהי העטרה הולמת, דרושה עבודה רבה מאד, צריך להתמיד ולאסוף ולכנוס ולהקיף הרבה מקצועות, ולמשול בכל מכמני השפה; ואם יהי אותו המבקר גם בחינת מלמד ומגיד מישרים, עלול הוא לאמור עוד: חבל על אשר לא צמצם פרץ את שכינתו בשׂפה העברית, ויתן רוב חילו לשׂפה האידית; או: צר לנו, כי היה פרץ ממושך וממורט אל ארבע רוחות השמים, משורר והוגה, חוזה ומספר, ועוד ועוד.

אבל – ככה היה האיש, ורק ככה יכול היה להיות נאמן לעצמו וכמו שאומר שקספיר – רב החובל של נפשו נהג ויוֹלך יפה את אניתו". אל תבקשו פרץ אחר! פרץ אחר היה היה מעוך וכתות, נקוד וברוד. טוב, כי ראינו את פרץ כמו שהוא, כי רק כמו שהוא – היה חזיון נפלא ומושך את הלב.

שונה היה פרץ בשחרותו ובערבו. ישנם ביער מיני עצים ומיני צמחים, שעליהם ומחטיהם הם נחפים בירקרק חרוץ כל ימות השנה, בין בימות החמה, בין בימות הגשמים. לא רבים הם בני אדם כאלה, אבל ישנם: הם חזקים מן הזמן, הם חזקים מן העולם המבלה כּוֹל; רק המוות יוכל להם, אך לגווע בחיים – אינם יכולים. אחד מן המעטים האלה היה פרץ.

*

נפרדנו, ונלך איש לדרכו, רכים וצעירים, נעים ומשוטטים. הלך הוא לזאמוֹשץ, שב כאוּליסֶס לאיתאקה שלו. חשב ככל אחד מאתנו – להתכשר, להתקין עצמו ללימודים גבוהים – מי יודע מה היה? הנוסף על מחנות הרופאים עוד רופא אחד? אל נא נהיה לבעלי־מגיהים לספר־החיים! כך נדפס, ובלוח הטעויות אין משגיחים.

שב פרץ לזאמוֹשץ, רוחו הטובה נחתהו שמה. מוֹעד מועדים איש אחיו לא ראינו, בלתי לעתים רחוקות מאד; שׂמחים היינו לשמועה באה מרחוק – וחי גבר. לא היתה חיבּה יתירה בינינו, לא רק בגלל כמה הבדלי־המזג והחינוך, אך לא היתה בכלל מידת הדבקות האישית לשנים רבות ובמדרגה אחת ממדותיו של פרץ. הוא היה איש רעים להתרועע, אך מגע קצה כנף זבוב על חוטמו דיוֹ היה לזעזעו. נקהול נקהלו מסביב לו בני חדר, מעין בני היכלא של חסידים, ואיש איש מהם האמין לתומו, כי פרץ כולו שלו, אבל הוא בכוונה רצויה מחליף לרוח היום את אשר מסביב לו – כמזלות חוזרים, והוא הגלגל הקבוע בתוכם, והיה כועס ומתפייס, מתפייס ושוב כועס. אמנם, בכל אלה לא היה מדקדק דקדוקי עניות; עשיר היה פרץ מטבעו, רב החליפות והטעמים, אבל אחד. המון עשתונותיו דאו תמיד כצפרים עפות, מחשבות מרובבות עברו בתי נפשו רצות שבות, אלה באו ואלה כעוף התעופפו.

לפי חשבוני ישב כחמש־עשׂרה שנה בזאמוֹשץ, בצלו לא הסתופפתי שם, אך את חייו ידעתי גם מפיו וגם מפי אחרים. הוא היה שם לעורך־דין פרטי, אחרי עמדו על המבחן. אולי היתה בחירת אומנות זו מושפעת קצת מהשפעתו של ליכטנפלד, אבל שני תשמישים שונים שימשה אומנות זו לליכטנפלד הזקן בווארשה, ולפרץ הצעיר בזאמוֹשץ. ליכטנפלד היה מומחה לדת ודין, לומד־מעצמו, ומומחה שהיו נמלכים בו – כאיטשלי רוזנבלאט בימיו, כיוסף רוזנטל אחרי־כן, כהר“ש אדלברג, שידעתי בילדותי בפּלוֹצק. זה היה טיפוס ברחוב היהודים, אנדרזיי ווֹלף, דומיניק ז’ילינסקי – אילי תרשישים של מידת־הדין הוורשאית, הדבר הקשה – כך היו הבריות משׂיחין ברחוב היהודים – יביאו ל”קוֹנסוּלטציה" עם אותו היהודי, שהיה עוד מאריך שולי בגדו, אם לא עד הכרעים, על־כל־פנים עד הברכים, מדרגה עוברת ו“בין השמשות”, עם אותו ליכטנפלד. ואמנם ידע ליכטנפלד את ה“קוֹרפּוּס יוּריס” לא ידיעת סטודנט אוניברסיטאי, אלא ידיעת מתמיד בית־מדרשי, כאשר ידע הלמדן את חושן המשפט. אך לא לכך נוצר פרץ, ולא לכך נתכוון. היה לעורך־דין פרטי, ונתערב בין הבריות בתוך התלולית של נמלים ההיא. התעסק, טרד, נכנס לפני ולפנים לתוך חיי הרחוב, לתוך חנויות צמודות וצפופות וחדרי־משפחה. בעיר הקטנה ההיא מצא עולם מלא חזיונות תוגה ויאוש, גיל וחיל, נועם וזעם, חדוה ושעשועים, יום יום היו החנוונים היהודים ובעלי־המלאכות והנשים הזקנות הסורגות גרבים והיפהפיות של העיירה והטף עוברים דרך חוג־מבטו. יום יום היה כל עושר משלי־העם וחידודיו ופתגמיו פרושׂ לפניו כאוצר פתוח; טבול טבל במשך ימים ושנים באותו המעיין המפכה – והוא איש אשר שאר־רוח היה לו, והכול מצטלם במוחו, איש אשר עטו היה כמטה־הקסם אשר יגע באשמנים, ועלו וצצו נפשות. איש מן ההמון, לוא מאה שנים ישמש בעריכת־דין, יאסוף לו מעט הון ומעט ניסיון במקצועו; אבל לאיש כפרץ היתה זאת הכנה רבה להיות לסופר עממי כביר מאד.

והיה פרץ בתקופה ההיא בזאמוֹשץ כבר כמשפטו כל הימים – מתעסק, מבריק, מתלהב, לא נשא נפשו אל שכרו, לא דאג לאחריתו, לא נזיר ולא פרוש מן החיים; להיפך, אוהב חיים, ניצוץ חשמלי מנתז, עליז, מצחק, מתגעש, מתענג, אבל לא קובץ־על־יד, לא אוהב־הון ולא מחשב חשבונות. במצער חדרו שם כבר היה לו מעין בית־ועד, היה מקדיש קרואיו הצעירים־המתחילים מכל המדרגות ומביאם תחת צל קורתו, ולא אצל מהם כל אשר שאלו. נפלאה היתה אהבתו לעובר אורח והלך, פתו אכלו אביונים, וערומים לבשו לבושו, לא דרך צדקה ותנועת נדבן, כי אם דרך חירות, יש – טול, בדליכא – שאני. יותר שהיה זה בעל־בית, היה אמן, היה כעין סטודנט זקן; לא היה חסיד, אבל נשמתו היתה גלגול החסידים; חיים, רגש, התפעלות וחבריא; וכנהוג, בזרוח שמש עתו, רבים היו אוהביו, וכבוא השמש לא נמצאו עקבותיהם. אבל פרץ היה איש אשר ראשו לא כפף, וגבו לא שח, ורגליו לא כשלו.

ואמנם הוא היה יותר מעורך־דין פרטי אהוב לכול, מכניס אורחים, משפיע שפע וחסד, רב פעלים מקבציאל של סקירות חיי העם, מאזין ומקשיב לשיחתן של בריות. הוא גם קרא, גם למד. יש והוא כותב אלי לשלוח אליו את מיצקביטש, הוצאת פאריז, ויש והוא מבקש ממני את גרץ. הוא קרא אז הרבה בספרות הרוּסית ובספרות הפּוֹלנית. הסוֹציוֹלוֹגיה לקחה את לבו. יגזים מי שיאמר, כי זה היה סוציאליסטן מאושש ממסד עד הטפחות, והבאי הוא גם־כן לאמור, כי היו לו דעות רדיקליות כמסמרות נטועים. הראדיקליות שבו, יותר היתה שיטה, היתה נטיה ויותר שהיתה תורה שלימה, היתה התייחסות ידועה אל הבריות והעניינים. אבל בלי צל גוזמא אפשר אמור, כי לפי מזגו היה תמיד עממי וחפשי, היה תמיד כולו זעזוע ורטט, מחאה וסתירה ושנאת כל נושן ויבש, כל שלטון ועבדות, כל נלוז ונפתל, כל שבט הנוגשׂ, ואהבתו היתה גדולה תמיד לכל מי ומה שהיה נלחץ ונחנק. היתה בו לא רק נטיה אל האמת; זאת היתה בו תאווה וכעין קנאות. אם קוֹנסרבטיביות היא, לא רק כפירוש המלה: שמור כל דבר ישן, אך גם כפירוש העניין: היוֹת שׂבע־רצון, שׂמוֹח בחלקו, השקט במכונו – בפּרץ לא היה אף זיק של מידה זו.

וידעתי אני, כי היה פּרץ כותב כבר בזאמוֹשץ. שלח אלי מכתמים שנונים (המשקע שירד למטה מנסיונותיו עם הבריות), שהיו עוברים מיד ליד, וגורמים לו לפעמים הרפתקאות עם הפקידים (שהכירו בהם סימני מרידה במלכות); אבל כתב גם שירים, והם היו סגורים חותם צר, או נמסרים לחבורה קטנה, מאותן הקהילות שהיה פרץ מקהיל בביתו, לפעמים גם לקרוא פרקים. וחשבתי אני על דבר פרץ לפני שלושים שנה, בהכיני את “האסיף”. היו אז בינינו אך מעטים. אשר זכרו עוד את פּרץ; שמו לא בער מרחוק, בספרות העברית לא נודעו עקבותיו, וספרות אידית עוד כמעט לא היתה אז. החבורה הראשונה התפזרה. גבריאל יודיל מת בעוני, כדיוגנס, בין ספריו וכתביו, בעלית־קיר קטנה בחצרו של קאשר או של ווילדר בנאלבקי. בספרות החל פרק חדש; לאומיות, סיגנון חדש, סופרים רבים, ולא כמאז – קול המולה דקה והמית שבולת־נהר, אך נחשול וקול ענות גבורה. כמדומני, ש“האסיף” היה ראשון לכל עצמה של תנועה זו. הצלחתו גרמה לחיקויים טובים וגם קלושים, וגם הם הצליחו. זאת היתה לפני העתונים היומיים, וזאת היתה סלילת הדרך להם.

עברו עוד שנים, ואני כותב ומזרז את פרץ, ובאחד הימים הוא שולח לי צרור כתבים: “הא לך ילדי רעיוני, שעשועי העט, אם טובים בעיניך – הדפיסם, ולא – הקריבם למולך ושׂרפם חיים, וזרה אפרם כאפר העגל!” אינני זוכר את המלים, אבל בקירוב היה זה תוכן מכתבו אלי. הוא שלח לי אז את שירו “העיר הקטנה”, אחד מפירות איבּוֹ, ואני הכרתי את פרץ. דברתי אז עם חברי, דנתי אחרי־כן עם מבינים – לא טעמו בשיר ההוא את אשר טעמתי אני. מעניין הוא הדבר, להשקיף לאחור אל משך חצי־דור־דור, ולראות את שינויי הטעם, את קפיצות הביקורת, ודעת הקהל הנגררת אחריה ואת חליפת־האופנה, בחיים ובספרות! מקצתם של אותם בני־אדם עצמם, שכחשו בפרץ, והתעקשו לבלי הכיר בו שום סימן של כישרון, מפני שיהודי זאמוֹשצי זה היה זר להם לגמרי בתחילתו, בלי שייכות לשום כנופיה, בלי סמכות משום סיעה, איזה תנא־ברא מולך מעצמו – עשׂוהו, אחרי מספר שנים למין אלוהות, וכל האוויר מסביב התחיל מזמזם: “פּרץ”, “פּרץ”; ונעשׂה פּרץ, ועוד חצי תריסר סופרים, למין ציר שעליו כדור הארץ סובב, באותה הקיצוניות והחסידות האדוקה כלפי “רבי” אחד, עם ביטול כל הרבי’ים מתחילת העולם עד עתה, שהדרדקות האופיינית שלנו, שמתנפחת לביקורת ספרותית, היא משועבדת לה. באמת לא היה פרץ מה שחשבו עליו המבקרים חסרי־הטעם, שלא הכירו בכשרונו בתחילת תקופתו, ולא מה שחולמים והוזים עליו חסידיו ומאלילין באחרונה; אך היה סופר בעל כשרונות מצוינים, עם ליקויים וחסרונות גדולים. לא ביטול פּרץ, לא התלהבות חסידית שוטה כלפי פּרץ, אלא ביקורת של שׂכל וטעם, זוהי המידה הראויה לגבי פּרץ.

עלי עשׂה פּרץ רושם עמוק יותר דוקא בתחלת תקופתו, בשעה שעוזרי ב“האסיף”, המנוח אלעזר אטלס, שלחישתו הסטירית היתה לחישת שׂרף, היה מתלוצץ עליו בכל ההיתולים הדקים שלו, אשר אמנם מזה אין ראָיה, יען כי אטלס לא ידע את הספרות היפה; אבל צרותי רבו עם המנוח א“ש פרידברג, שהיה במשך איזה זמן אחד מעוזרי ב”הצפירה" היומית, והוא היה סופר ומומחה קצת בהספרות היפה, אבל כל מלה של פֹרץ הקניטתו והעבירתו על דעתו. הללו עמדו בניגודם; אבל היו גם כאלה שתחילתם היתה ביטול גמור, וסופם – התפשטות הגשמיות ופולחן, שאין לו טעם וגבול, וביחוד הצעירים שלא שימשו כל צרכם.

עובדה היא, שבין הסופרים והעורכים של הדור העבר הייתי הראשון שהכיר בפרץ. קדם לי סמוֹלנסקין, בקבלו שני שירים של פרץ ב“השחר”, אבל זאת לא היתה הכרה, אלא קבלת דברים לדפוס. אני לא רק קיבּלתי את דבריו, אך גם עוררתי וזרזתי אותו בכל כוחי – בכל מיני זירוז והשתדלות, יען כי אהבתיו מאד. אני הבאתיו לווארשה, והשתדלתי בעדו לספחהו על אחת הכהונות בה“גמינה”, נלחמתי בהמתבוללים, שלא רצו בו בתחילה, ובו – שלא יניח את עבודת הספרות. אולי היתה זאת הרגשתי, יען כי אני ידעתי את פּרץ מזמן, או אולי יען כי אני יודע את העיר הקטנה היהודית הפולנית. יען כי היא חיה בי עוד עתה ועוד לא חדלה מתת לי את מתקה. אני ראיתי בשיר ההוא, ובשאר שירי פּרץ שנדפסו ב“האסיף”, את כל ההוד והחמד המיוחד של הסיגנון הפּרצי מאז ועד עתה.

אינני מתפאר, שהייתי אני השׂכוי המעורר את שחרו – ישנם תרנגולים כאלה, החושבים שהחמה עולה בבוקר בבוקר כדי לשמוע את קריאתם – אבל מציין אני, לזיכּרון, עובדה פשוטה כמשמעה, כי פּרץ נכנס אל הספרות העברית – לי אני בהכרתי השלימה, לאחרים – בחשאי ובלי אשר התבוננו אז – ב“האסיף”.

כשאני רואה איך דורי נסע ונגלה הלאה הלאה, מחנים מחנים עוברים לנגד עיני, אנשים חיים – ולהקות רפאים, והנה גם זה בתוכם! – אח, נבליגה!

*

עברו עוד שנים לא רבות, ופרץ בא לווארשה. צר היה לו המקום, וכבר ארכו לו הימים בזאמוֹשץ. היו לו גם סכסוכים ומכשולים. ספוג כבר ספג לתוכו כל מה שזאמוֹשץ יכלה לתת לו. מלא היה כרימון פוֹלקלוֹר יהודיי, אגדות יהודיות, דעת החיים היהודיים, ומלא כים שירה. האח, איך להט, איך סער, איך הכביד הפרי אשר בשל על הענף, איך צבו, מלאו ענבי האשכול הזה! הוא כתוֹב כתב עברית, כתב גם עברית נפלאה, אך אם גם לבש בה בגדי חופש, לא יכול היה להופיע בה בצבי יפעת מלך. החקרנים יכוונו, לאחר מעשׂה, את המעשׂה אל שיטה קבועה, לאמר: זאת שׂפה לאומית, ופרץ היה לאומי במובן אחר. אמנם, כל החקירות והשיטות האלה הן ערוכות ומסודרות אחרי כן, ועוד יש להוסיף עליהן, ועוד יוסיפו עליהן; אבל בעצם ובראשונה הסיבה היתה, בלי כוונות ופלפולים, פשוטה מאד: לא יכול היה פרץ להיות בעברית מה שהיה באידית. הרכוש הכבד של דעת־חיי־העם, האוצר הבלום של השקפות, סקירות, רמיזות שלפעמים במלה אחת, כמו בדבר־נחש, קסם ופלא, הן מגלות עולמות כמוסים; התמימוּת והטבעיוּת, הבלתי־אמצעיות של שׂפת־החיים – אילוּ צריכים היו להתבטא בכל גווניהם החיים והעזים ופיתוחיהם הדקים מן הדקים בעברית, אזי דרוש היה לזה גאון מהגאונים בעברית, וגם אז היו דברים של תרגום. אמת הוא מה שאומרים: הסופר הגדול יותר שהוא לוקח מן הלשון, הוא נותן לה. ואולי היה גם פרץ נותן לה הרבה יותר משנתן, אילו עבד בה. אבל – כל חינוכו, כל הכנתו בזאמוֹשץ, כל אופן עבודתו האימפולסיבית – גרמו לזה, שהוא היה בעיקרו לסופר גדול באידית, וטפל לו – סופר ומשורר גם בעברית.

לזה סייע גם מזגו. אהוֹב אהב להיות בין הבריות, להיות מוקף קהל, להיות קצת “רבי” עם “חסידים”. ההתלהבות הקבועה שהיתה בו צריכה היתה לגלי חום חוזר. העברית היתה לו אצילית ובודדה ביותר; לא יכול היה לפרושׂ בה את כנפיו הרחבות, לא הרגיש בה אותה ההכרה של פועל ונפעל עם רבבות עם, שהיה מרגיש מדי כתב ושר מאליו באידית. זה היה עולמו שלו, האגדה המקומית הזאמוֹשצית רחבה, נסבה, ותחבק קצוֹת ארץ, ורעיונותיה נפוצו על ארבעת קצווי היצירה ותכיל מרחבים אין קץ. אבל זה היה פּרץ כדרכו. ככה ולא אחרת יכול היה להיות.

מן היום הראשון אשר בו נפגשנו, אחרי הפסקה ארוכה בווארשה, לא היה לי כל ספק, כי פּרץ יהיה לסופר גדול, ליוצר ומחדש, בעיקר בהשׂפה האידית ובמקצוע של חיי ההוֹוה, וכי בעברית יהיו לנו ממנו אך ניצוצות.

 

ג    🔗

אני זוכר באחד הימים, וקוֹרנגוֹלד ואני הלכנו אל אחיו של הראשון, אל ליבּר קוֹרנגוֹלד, שדר לא הרחק ממעוני ברחוב מאריאנסקה קרן טבארדה בביתו שלו. ליבּר היה טיפוס של גבאי מהקהל החדש עם תערובת גבאי מהדור הישן – לא למדן, לא משׂכיל, לא נאור, בעל־בית יפה, איתן, קפדן קצת. נראה כקשה־לב, כנוהג שׂררה, אבל בעיקרו היה האיש טוב ומסור לענייני הציבור – גביר. היה מדבר פּוֹלנית בשגיאות, אבל בביטחון גדול בעצמו, וכשהיה מדבר אידית, היתה זאת אידית של ווארשה, הברה מקומית וניגון מקומי. הוא היה פאטריוֹט גדול, לאו דוקא פּאטריוט במובן הפוליטי, אבל פאטריוט במובן של תחום – אין לך בעולם אלא ווארשה, ובווארשה עצמה – רק האנשים שהוא היה מכיר; אפילו פראגא כבר היתה בעיניו נחותת־דרגא, מה שמעבר לגשר שוב איננו בתכלית הכשרות. כשהצענו לפניו מוּעמד חדש זה, היתה שאלתו הראשונה “czy tutejszy?” (האם הוא מאנשי המקום?), ואני אז צעיר, והרציתי לפניו תיאוריות שלי, שלעיקרא דדינא אין נפקא מינה אם “tutejszy” או לא “turejzy” אבל הייתי כזורק אבן למרקוליס, או כזורק עדשים לכותל. כל זמן שדיברנו פּוֹלנית – אי אפשר היה למצוא פתח־חרטה בשבילו. אבל – הגישו חמין וסיגרות “טראבוקוס”, ונעשתה השׂיחה אינטימית, ומעט מעט נכנסה הלישנא־דאמא לתוך השׂיחה, ואז נתמתקו הדינים, ופרח הפרינציפּיון של “rurejzy” וליבּר הבטיח שיתמוך במוּעמדות זו, וכשהבטיח – אפשר היה לסמוך עליו.

ובכן, נכנס פרץ לחדר־הקהל, ואת דירתו, עם חברתו אשת בריתו, שהיתה מסורה לו וחיה רק בשבילו, ועם בנו יחידו לוציאן, קבע סמוך לשם, ברחוב צגליאנה, והתחיל לשמש בכהונתו, שהיתה מעסיקתו רק חצי־יומו. כאמור, היה פקיד חרוץ מאד, לא מעשׂה אבטוֹמטוּס, אבל הוא ידע גם לשׂים משטר, ויותר שהיה מתמיד היה חריף ובעל תפיסה, והיה מוצא בכל פעם אוֹפנים חדשים בשביל סידור התעודות והנימוסים, והיה משלים במהירות־עבודתו את חסרון השקידה המסודרת, עד כי גרוֹסגליק, המזכיר הראשי, שלא היתה בו חסידות יתרה לגבי פּרץ, היה מסכים ואומר: “הכל בוער תחת ידיו”. שימושו כעורך־הדין פרטי מכבר עמד לו בכמה ידיעות ובכמה נסיונות. הוא ידע את השׂפה הרוסית ידיעה הגונה. פּוֹלניות יתירה לא היתה בו מכבר. לזאמוֹשץ יש בגדר זה גם־כן תכונה מיוחדת: זאמוֹשץ היא בלי ספק עיר פּולנית גמורה ועתיקה, אבל היהודים שבה לא היו סגורים ומסוגרים כבני ערים אחרות שבפולין. זאמוֹשץ היא צופיה פני ווֹלין מצד אחד וגליציה מצד שני וגם גלילות חלם. היהודים הזאמוֹשצים מטיפּוס ההשׂכלה היו יהודים פּוֹלנים, אבל היו יותר רחבים ויותר פתוחים כלפי מדינות אחרות שברוסיה. אחרי שנת 1864¹ היתה גם בזאמוֹשץ נטיה פּוֹלנית חזקה, אבל בהמשך הזמן הלכה הלוך ורפה. התפלגות כזו ששלטה, למשל, בווארשה בשנות 70–80 בין היהודים העיקריים ממפלגת המתקדמים לא שלטה שם. אומנותו של פּרץ בתור עורך־דין לא היתה מביאה לו יחסים רבים עם הפולנים או עם לשונם וספרותם, ומרובים היו יחסיו עם המון היהודים מצד אחד, ועם השופטים והפקידים הרוסים המועטים – מצד השני. כשבא לווארשה וכשנכנס לבית־הקהל, וכשהתחילו יחסיו עם מה שקראו אז בווארשה בשם “אינטליגנציה” להתפתח מעט, היה מתפּלן יותר, כלומר: לא במובן איזו שיטה מדינית, אלא במובן החיים היומיים, מנהגו של עולם, ההשתמשות בלשון, וכיוצא בזה. הוא היה מדבר אז פולנית; והיה משתמש בלשון זו עמנו ובביתו ובכל פניות שהיה פונה. רוב קריאתו היתה בספרות הרוסית, אבל הוא קרא גם הרבה בפּוֹלנית, וזוכרני, כי שבינטוֹחוֹבסקי היה פועל עליו פעולה עצומה מאד. הוא היה מעריץ את סלוֹבאצקי יותר ממיצקביץ. מבין הסופרים הפּוֹלנים החיים (אז) היה מתפעל מאד מדיגאשינסקי, שירוֹשבסקי והמשוררת מאריה קוֹנוֹפניצקה. שאלת הפועלים היתה קרובה מאד אל לבו, אבל אי אפשר היה לחשבו לסוציאליסטן קבוע וקיים ומחזיק בשיטה אחת מראשה ועד סופה. הקו היסודי שבו היה כבר אז: חיבּתו הגדולה לכל מה שהוא יהודי־ספציפי, משלי־עם, זמירות־עם, כל שׂיחה שיש בה טעם כעיקר עממי, טבעי, מרחוב היהודים.

היינו אז נפגשים כמעט בכל יום, ויכולתי לעמוד על אופיו, מפני שהתנגדתי לו – או אגיד ביתר דיוק: לא התנגדתי לו בסברא ובמסקנא, אלא הייתי נבדל ממנו בחינוכי, בתורתי, במנהגי וברגילותי. עולמו של פּרץ היה השוק היהודיי, בעל־המלאכה, החנווני, האשה, ה“שטוב” (החדר) היהודי, וכדרך הטבע כל זה היה טווּי ומאוֹרג יחד עם אידית. ככה היה רוב חינוכו ושימושו, ומן השרשים האלה היה יונק. ה“וויבּיל” האומללה, האוהבת, המתגעגעת; בעל־העגלה הזקן, שהרכבת קיפּחה את פּרנסתו; התופרת, הרקחה והטבחה, הסרסור הסובב ברחוב עם מקלו – היו נהירים לו ותופסים כמעט את כל האופק שלו. הוא ידע אותם ידיעת־חיים, הוא היה תּוֹחש אותם בתחושת אמן. כמדומני שגם אני – וכלום אני מדבר על עצמי, אלא על סוג שלם של בני־אדם שכמותי – יודע אותם ואת לשונם ואת מנהגיהם, וכשגם אני הנני אוהב אותם ודבק בהם, אבל אין זה כל עולמי היהודי שלי; עולמי היהודי שלי היה עולם הלומדים, הבחורים, האברכים, בעלי־הבתים, בני־תורה, היהודים שיש להם עניין עם רמב“ם חמור, היהוּדים של אבן־עזרא, היהודים של חקירה ומורה־נבוכים, היהודים החסידיים, תלמידי־חכמים ואנשי מעשׂה, היהודים ערב־השׂכלה של נפתלי הרץ וייזל והיהודים המשָכילים. זה היה עולמי ותחומי. בין אלה נתחנכתי ונתגדלתי, והחיים האלה לא היו כל־כך משוזרים ומרוקמים עם אידית ואידית. בוודאי היו גם אלה מדברים אידית, אבל זה לא היה דבר טפל; זה היה בדרך אגב בלי שום כוונות. היתה גם לי אמא חביבה תמימה, שזכרונה קדוש לי, היא היתה מלחשת בשבת עם חשכה “גאָט פון אברהם” והייתי אוחז בסינורה ושותה בצמא כל מלה ומלה, שיצאה כמרגלית מפיה, אבל מודה אני ומתוודה, כי אבא פעל עלי יותר; ואבא לא היה קורא “צאינה וראינה”, ולא היה מתרפק על שׂיחות־עם, ולא היה מפרנס אותי בממתקים: הגד את השיעור, תנא־ברא! (אולי יעניין הדבר את הפילולוגים שהיה אומר: תנא בּארטק?) אמור את הדוֹ”ק שבמהרש"א! באר היטב את האבן־עזרא! או – כששרתה עליו רוח השׂכלה – הגד את לוח הפעלים! – טוב היה חלקי, אילו הגדתי לו תחת אלה איזה זמר אידי, שהחייטים מזמרים!

אין כאן חילוקי דעות, אלא חילוק תחומים וספירות.

זאת היתה הנקודה, אשר בה נבדלתי מפּרץ, עם כל הכבוד שכיבּדתיו ועם כל האהבה שאהבתיו באמת. מעודי שנאתי ותיעבתי את המתייחסים בבוז ובקלות־ראש אל אידית. כל דמי רתח בי, כשאיזה יהודי מתפּלן או מתגרמן, כשיודע לפטפט מעט בלשון ארצו, מגיס את דעתו כנגד ה“פטפוט ההמוני”. הרבה כתבתי בעצמי באידית (בה“פאָלקס־ביבליאָטעק” של פּרץ נדפסו מאמרים שלי על־דבר נחמן קרוֹכמאַל ועוד), ויש לי אידית משלי שאני שומר ומקפיד עליה שלא תז’וּרגן, כמו שנתז’רגנה בקונטרסי התעמולה והמפלגות – עם מלים גרמניות מסורסות, ועם רוח רוסי; ואין האידית שלי בת־זאַמושץ ומבואותיה ושווקיה, אלא אידית פּלוֹצקית־וישוֹגרוֹדית, שלתוכה הוכנס יסוד של פּוֹלין־גדול, ואחר־כך (בתקופת מאקוב) גם של פולין־קטן, עם ריח תורה, שכלום אני מתכוון לשׂים בו כתבל בנעימה, אלא שהולך אחרי כצל מבית־אבותי ומבית־מדרשי הישנים, מה שהוא, לפי עיני, אם לא כל העממיות היהודית, על כל פנים חלק ניכר, ולא היותר גרוע שבה. צריך לזכור שהיתה אידית של עגלונים, והיתה אידית של תלמידי חכמים, הדי רעמים של ה“טויטש” ממכורתה בגרמניה, ששם עשׂה אוֹתה, ודיבּר בה, גוי איתן זר ומוזר לנו – ויש אידית עם צלילים, גוונים והברות, אנחות ולחשים וחיוכים וגיחוכים ורמזי־בדיחות מבתי־החינוך (החדר, בית־המדרש, הישיבות), מ“הפּאַרלאַמנט” (חדר הקהל – הפנקסאות היו במשך רוב הדורות בעברית, ורק בהמאה הי"ח עברו לאידית), מבתי־הדין (גביוֹת־העדות המובאות בשאלות ־ותשובות של הרבנים בהמאות האחרונות הן באידית), וגם של ה,“שטוּבּ” (שעיקרה חדר־האם), וגם של השוק – ולא רק של ה“שטוּבּ”, ולא רק של השוק. יש כאן בהערכת האידית אותו חוסר סינתיזה ושוויון־משקל, שיש בינינו בכל פינה. אני לא יכולתי גם להסכים על השקפתם של האנשים האומרים, כי יש זכות־הקיום לאידית רק בתור אמצעי להפיץ על־ידו את ההשׂכלה (כמו שהיו אומרים מכבר על־דבר העברית). בכלל אין לנו לגזור גזירות ולחלק תעודות של זכות הקיום למוסדות קיימים. אבל כשרוצים להכתיר את האידית לשׂפה לאומית של כל היהודים בגולה – זהו משפט מעוקל.

לציור חיי אותם היהודים, שהלשון האידית היא מצויה ביניהם, וקלטה לתוך עצמה הרבה ממחשבותיהם והשקפותיהם, ושימשה להם כלי, ודרך תשמיש זה נסתגלה אליהם, לחזיונות ידועים, לשׂיחות ידועות – לשון זו, לבר מכל שאלה לאומית, מהנקודה הספרותית־האמנותית היא מסוגלת מאד, וכשאנו כותבים עברית, וכשאנו חפצים לתאר במקצועות האלה איזה דבר בכל אופיו הטבעי, אנו אנוסים להשתמש בסיגנון קרוב אליה. מה שיישאר קיים לדורות ומעולף נוגה נצחי באידית מיצירותיהם של הסופרים היהודיים הגדולים – אין זה מה שפילספו, אין זה מה שפילמסו בשיטות מדיניות במין לשון שאינני יודע מה היא, אלא מה שכתבו אידית על־דבר היהודים ומרחוב היהודים.

זה הוא הדבר, שהביא עמו פּרץ מזאמושץ. וארשה הוסיפה על זה דברים שונים אבל הגרעין הראשון היה חשוב מאד, והוא כבר נסתיים בו וגם הובלט ביצירותיו, ביסדו את ה“פאָלקס־ביבליאָטהעק”.

 

ד    🔗

בהרבה ועדים של ציבור עבדתי עם פרץ משעה שנכנס ל’גמינה“. ואחד הוועדים האלה כשאקרהו בשם, עלול שמו בלבד לעשׂות רושם משונה: “ועד החלי־רע”. ככה נקרא הוועד באופן רשמי; בפועל היה זה ועד של בתי־תמחוי, חלוקת ארוחות־חינם לעניים לינה למחוסרי־בתים, וכיוצא בזה. הוא נוסד בשעת סכנה, כשהיו הבריות והרשות מפחדים שמא תפרוץ המגיפה. אשר יגורנו לא בא, אבל הועד נשאר, והיה פועל וקיים כמה שנים. מקומו היה בבית־עדה, וענפיו היו פרושׂים על־פני כל העיר, מפני שהוא היה צריך לסיוע של כוחות מתנדבים רבים. הייתי אחד מחברי הועד ההוא, וזכיתי להתמנות בו למין “מזכיר נכבד”. פּרץ כבר עבד אז ב”גמינה“, ובתפקידו זה היה עוזר בעבודת הועד. אם נמצא עוד שם ב”גמינה" אחד משלנו, והמפתחות מסורים בידו, ימצא מהזמן ההוא כרכים של פרוֹטוֹקוֹלים שכתבתי אני, ואלמלא דמסתפינא – אמינא, כי באיזה מהם, בצדי הדפים, רשם פּרץ איזה חרוז, איזה הרהור וחצי הרהור. בין החברים נמצאו אנשים, שהועד הזה שימש להם פרוזדור לכהונת ראשי קהל; מיקולאי ברוימאן, ז. פרומקין, א. בורובסקי ועוד הוציאו משם את המוניטין הראשונות שלהם בציבור. בניגוד אל ה“גמינה”, שהיתה אז מין אוֹלימפּוּס נשׂגב, בודד, היה הועד הזה מעורב בין הבריות. מן ההכרח היה לרכוש הרבה חברים, להעסיק הרבה גבירות, לערוך “בּאַלים” לשם הכנסה, לקרוא לאספות, ועוד כאלה. בשביל פּרץ, החי והתוסס, היה צריך לבריות, לתנועה, לשינויים תדירים, לאמצעות חדשות ופנים חדשות, היה זה מקצוע חביב. היה חומר ביד היוצר, היה במה להסתכל, היה שׂדה־צופים, וגם שׂדה־עבודה. פּרץ הראה אז זריזות נמרצה. קיצר לו הועד ההוא את הזמן שהיה דרוש להכרת חוג רחב של וארשה היהודית, מפני שנתן לו את ההזדמנות לראות הרבה במשך עת לא ארוכה. גרוֹסגליק היה מתאונן אז באזני: “אתם לוקחים את כל פּרץ”. אבל היה לנו צד חזק מאד: יוסף קירשרוֹט, אחד מראשי העדה שהיה אז עדיין ברום מעלתו: עורך־דין מכובד אמיד בעל צורה, מפורסם ומומחה, סופר פולני ואיש בעל לב טהור ורך ורחמן מאין כמוהו. הוא היה אחד מידידי הנאמנים במשך שנים רבות; לפי חינוכו היה מתבולל אבל לא היתה בו “אכזריות הפרינציפויון”, ולבו היה לב יהודי חם ומרגיש. הוא היה עוסק במעשׂים טובים, לא משום נימוס וסדר, או משום תואר כבוד, כי אם במחשבה רצויה ובטהרת לב. המתבוללים הקשים והשליטים ידעו זאת, ולא אהבוהו, אבל יכול לא יכלו להטיל בו פגם, מפני שכשרותו המדינית היתה למעלה מכל חשד, ובהליכותיו ובמנהגיו היה כולו מחמדים, ושמו נודע לתהילה, והיה חביב לקהל הפולני בעת ההיא הרבה יותר משלהם. היינו עובדים יחד באותו ועד. ואחר־כך בועדים אחרים. הוא לא ידע הרבה אידית – עברית לא ידע כלל – אבל מתוך משׂאו־ומתנו עמי במשך ימים ושנים נודע לוֹ מעט, והיה מתייחס אל ספרותנו בכבוד ובחיבה, וכמעט נתקרב אל הרעיון הלאומי. הוא היה ראש אותו ועד, ובאותה שעה גם אחד מראשי הקהל, ויום יום היינו עובדים יחד עם פּרץ.

לי אני היה אז, חוץ מן העבודה הציבורית המשותפת, גם קשר ספרותי עם אותם בני מפלגה; הייתי מפרנסם, יותר נכון: מקניטם, במאמרי הפולניים תדיר. על־דבר פּרץ היו רק שומעים מאחורי הפרגוד. אבל לא יכול היה הדבר להישאר בסוד במשך שנים, כי פּרץ הוא בעל כישרון ספרותי. התחילו ראשי העדה לדבר על עניין זה, התחיל להתעורר רעיון על־דבר ההתמשות בכוחותיו של פּרץ למטרה רוחנית. אז נולד רעיון ה“פאָלקס־ביבליאָטהעק”, ומקצת החברים החליטו לסייע. היתה בדבר זה איזו טעות: הם היו מסתכלים בה“ז’ארגון” כמו באמצעי, וחשבו שהדבר יועיל להשׂכלה כללית – ולא יותר. בייחוד חשבו לפעול הרבה על־ידי תרגומים מפּוֹלנית. אילו היו האנשים ההם סופרים, אזי ידעו שאין להציג גבולות לספרות, ועוד פחות מזה – לכישרון ספרותו כאותו של פרץ. מה נועד להיות רק אמצעי – הולך ונעשׂה תכלית לעצמו. הדברים לא היו אז ברורים עדיין, המפלגות לא היו עוד נפרדות זו מזו תכלית פירוּד. ככה קרה הדבר, הנראה כמוזר עתה, שאנשים מהמחנה ההוא היו בין סנדקי ה“פאָלקס־ביבליאָטהעק”. בכמה דברים היו דעות משותפות. אחת מן הסיסמאות היתה “בילדוּנג” – ומי איננו רוצה ב“בילדוּנג”? אחת מן המגמות היתה – לתת תרגומים מהספרות הטובה שבפולין, מזו המדברת בשבח היהודים – מהיכא תיתי!

זוכר אני ישיבה אחת שהיתה לנו בביתו של קירשרוֹט, בפינת וולוֹדזימירסקה – במוצאי שבועות – זאת אני זוכר, ואת השנה אינני זוכר היטב. היו שם כל סלתה ושמנה של ההתבוללות ומקצת העומדים בתווך, ונושׂא האסיפה היתה ה“פאָלקס־ביבליאָטהעק”. מצאה החבריא, כי זו היא ספרות לעצמה, וכבר נשמעו שם כל הטענות, וכבר הורגש כל הניגוד. זוכרני, שמחיתי אז מחאה נמרצה כנגד כל אותה התעודה שנתנו לז’ארגון, ושרוב הנאספים היו נרגזים ומזועזעים מאוד. קירשרוֹט עמד כחומת ברזל לימיננו, ואחרי האסיפה ניגש אלי אחד מקיצוני המתבוללים, סטאניסלאב קראמשטיק, ואמר לי: “אני גוֹי גמור, וכל הענין הוא זר לי (הוא היה סופר פולני מפורסם בחקירות הטבע), ואינני עוסק בענייני היהודים; אבל אילו הייתי עוסק, הייתי עושׂה זאת לפי רוחכם. אני רואה, כי זו שלכם היא ספרות בפני עצמה”.

מובן שהחבילה ההיא צריכה היתה להתפרד. מעט מעט התחיל פרץ להיות מו“ל ועורך לעצמו, משוחרר מכל חוגים והחבוּרות או – יותר נכון –מייסד לו כפעם בפעם חוגים וחבורות ו”מניינים של הרבי“, הללו נוצצין והללו נובלין. מדייק אני לאמר: מעט מעט, יען כי – מותר לומר זאת עכשיו, לאחר שכבר נעשׂה פּרץ לסופר גדול מוסכם – במשך השנים הראשונות, לא די שלא היה מוסכם הוא לא נודע ולא הובן כלל. הקוראים העבריים לא ידעוהו, והאידיים היו רואים אותו כראות איזה פּרובינציאלי, וזוכר אני בדיוק, שהיו מלגלגים על ביטוייו הפּוֹלניים, והיו תולים בוקי סריקי בסודותיו וברמזיו. לעידן ועידנים היה פּרץ צריך עד שיכירוהו. והדבר היותר נפלא הוא, כי באמת לא נשתנה פרץ כלל. אמנם, כרוֹב לשניו רבה חכמתו, רבו השקפותיו, נסיונותיו, אבל בעיקרו לא נשתנה. הוא מכבר לא היה כלוא בתחום ספרותי אחד, וכן היה בסוף ימיו; הוא מכבר עסק – אם אפשר לומר כן – בנגלה ובנסתר, עבר תחת השפעת מאטרלינק והסימבּוֹליסטים מן הממשיות אל הדמיון והרמז, הרזין־דרזין, והארשת־שבלב, ושוב אל הממשיות. פּוּק חזי! שירו הראשון ב”השחר" הוא שמות מלאכים, ובסוף ימיו עשה בחסידות, כלומר: נתן תבנית שירית־ספרותית לכוונות, להרהורים ולתורות של חסידים מן הספרים הידועים: “קדושת לוי”, “אור המאיר”, “חסד לאברהם עם המכתבים הק'”, “פנים יפות”, “דברי שמואל”, “מעין החכמה”, “אור החכמה”, “מבשר צדק”, “נועם אלימלך”, “כתר שם טוב”, “מאור ושמש”, “רשפי אש”, “אור הגנוז”, “נחלת שמעון” וכאלה. אינני ממעריצי המין הזה, וקובלני עליו, שיש בו הרבה משינוי התוכן והצורה. החסידות לפי הכרתי ולפי הרגשתי אני, היא מיוסדת סוף סוף על האוֹרטודוֹכּסיה המוחלטת, היא אוֹרטוֹדכּסית עם תוספת קטנה של סוד ואמונת־חכמים. בספרות עושים אותה למין איסיות פורחת באויר הכוונות, והרבה פעמים נשקף אלינו מאחורי “טלית קטן” – בוֹדליר, ומאחורי הפאות – ורלן. אינני מעריץ את המין הזה – אבל אין ספק, כי יש בין אלה מרגליות יקרות מאד. או המשלים והמעשׂיות – משלים ומעשׂיות היה פּרץ כותב בנעוריו נוסח אטינגר ממש, והם היו טובים אז כמו עתה; ויותר משנשתכלל פּרץ בעצמו, נשתכלל טעמם של הקוראים.

היתה תקופה ארוכה בחיי, תקופה שמייחלת עוד להיסטוריון שלה, אשר אז היינו מתוועדים תדיר לפחות פעם אחת לשבוע. אחרי ה“חבורה של חמישי בשבת”, נוסדה חבורה יותר גדולה, שהיתה מכונה “אנשי שני בשבת”, מעין מועדון ציבורי־ספרותי, שהיה מתאסף בקביעות בביתי, במשך שנים רבות, להרצאות ולוויכּוחים. כמעט אף פעם אחת לא נפקד שם מקומו של פּרץ. אז כבר הוברר פרצופו הרוחני. גל של חיים היה שוטף ממנו תמיד. כל ימיו היה צעיר ורענן, נלהב ושואף לגדולות. לא תמיד היה אורו מנחה ומראה את הדרך הנכונה, אבל תמיד היה אורו זורח. שם כבר נתבטאו היטב רוב השקפותיו. שם היינו נלחמים ומנצחים זה את זה, מתפשרים ושוב נלחמים. שם היה הציבור יותר גדול, יותר צעיר, יותר מרובה־הגוונים. מי מאותם בני חבורה איננו זוכר את הערבים הארוכים ואת ההרצאות ואת הפולמוסין ואת השׂיחות ובתוכם – אחד הפרצופים המרכזיים: פּרץ!

קשה לי לכתוב בלי התרגשות על־דבר אותה תקופה, מפני שהיא קרובה מאד אל לבי. אולי פעם יכתבו אחרים שנשתתפו. האנשים השטחיים, שאינם בקיאים בסודות־הנפש, יחשבו כי במשך זמנים שונים לא היתה ידידות שלימה וחיבור גמור ביני ובין פרץ. אמת – אבל היה דבר־מה, למרות ההפסקות והמחיצות של כמה שנים, שהיה עוד יותר מידידות שלימה, ויותר מן חיבור גמור. היה דבר־מה, שאפילו “בני החדר”, בני חדרו של פּרץ, לא היו מסוגלים להבין – עניין של ארבעים שנה… אני פעם אחת כתבתי דברים קצרים על־דבר פרץ לחג יובלו, ויודע אני, כי כשקרא את הדברים ההם – בכה. ופרץ בוכה – זה לא היה מן המעשים בכל יום.

עברו עוד שנים. נפרדנו במקום, נפרדנו במקצועות הספרות, נפרדנו על־ידי הציונות. הלכתי אני בדרכי אני, והוא בדרכו שלו. החלו ימי מסעותי ועבודתי בתפוצות ישׂראל, ורק לפרקים שבתי אל נווי, ואני רואה את פרץ הולך וגדול, נכנס כולו לתוך העם, עומד בראש תנועה עממית, אידית־ספרותית, משפיע, מרצה, כותב, בוער. בכמה דברים חלקתי עליו – אבל תמיד היתה בלבי פינה חביבה בשבילו, נקוה שאי־אפשר היה להזיז אותה ממקומה: פּרץ!

 

ה    🔗

י. ל. פרץ חוֹנן בכל הסגולות של הסופרים המעולים. נוססה בו האמנות, המצויה רק אצל יחידי סגולה, לצמצם את המפוזר, כלומר: לחבר את הצלילים הבודדים להרמוניה שלימה ומאחדת, לעבור בקפיצה אחת מן הנצחי אל הרגע־כמימרא, מן הקיים אל העוֹבר, מן התוגה העמוקה בצערו של עולם אל הצחוק הקליל, ממה שהוא אנושי כללי ואדיר אל הפרט הפעוט והדק – בלי נתק את החוט, בלי הפסק את ההמשך ובלי פגום את הצורה היפה, וגם, מה שהוא עיקר, בלי הקריב את הרעיון היסודי לקרבן; היה יוצר יופי והוד בחזיונות קטנים כקוצו של יו“ד; היה מערב ערב נעים ונפלא את הממשיות עם הדמיון, את העולם־כמנהגו עם השירה; שאיפה אל האמת והרגשה טבעית של יוֹפי היו מלוות את כל תאוריו ומושכות על תמונותיו חוט של חן; היתה לו גם בת־הצחוק המעוּותה, הקלסה המבטלת, ההיתול התוסס, החד והמר של מפיסטו, ניצוץ האשמדי של סטירה קודחת, שהיה מחבב עליו לפעמים את הפסידונים “לוציפר”, כאילו קפץ אף הוא מתוך להבה; הכול היה בו תאווה: תאווה לאמת, תאווה לשׂרוף בהבל פיו כל מה שנראה לו כשקר, תאווה ליופי, תאווה לפעול על הבריות, תאווה לאהוב ולשׂנוא, והכול – בכוח גדול ובסערה. היה זה הר־געש זורק לבּה של זהב עם בדיל ועם עפר, אבל זהב הרבה מאד. יש שהיה מזכירנו את התאורה החשמלית בראשית תקופתה, כשהיתה רק ניצוצות וזיקין דנורא, – יש שהניצוצות הם בהירים ומאירים ונוגה להם עד אין קץ, ויש רגעים של חושך בתוך אור ושל סתום בתוך ברור. לנוגה ברק חציו, לפעמים אתה רואה עולמות, ולפעמים – דברים קשי־המושׂג, חידות. ידידינו המשותף, אותו פיקח חרוץ וחד כמורג, המנוח שמואל שיינהאק, היה אומר לו, במעמד שלושתנו, על אותם הדברים הסתומים, על אותן השורות הקצרות, על אותם התגים: כשנכתבו – ידעו רק שנים את פירושם: הרבונו־של־עולם. זאת היתה הלצה, אבל היה בה קורטוב של אמת. פרץ, בראשית תקופתו, לא היה סופר מסודר כל־עיקרו, ולפיכך היה סופר כל־כך נפלא. הוא היה כותב לו דרך אגב – על פיסות של נייר, על שולי הדפים, על גליונות התעודות, מתוך התפעלות, או מתוך צחוק, כניצוצי הבזק, או כרטיסי טל, בלי שום הכנה, פשוט, מלאך מכה אותו ואומר לו: כתוב, והוא כותב, רעיונות, תמונות, שׂיחות. משלים כברקים, מתוך מה שקרא, מתוך מה שראה או ששמע –התרוצצו במוחו, יצאו דרך עטו, כאש מתלקחת לכל רוח, כמו שאומרים בלשון המליצים: “רוחו עברה משׂכיות לבבו”. ככה כתב גם ד”ר אטינגר בזאמוֹשץ לפנים, ככה כתב גבריאל יודל ליכטנפלד – לא למועד מזומן, לא לשמו של דפוס ולשמו של עיתון. בלתי־אמצעיות זו, תכיפיות ואימפרסיוניזמוס הללו – אפשריים היו אצל פרץ רק באידית. לעשׂות ככה בעברית – לא יספיק שום כישרון טבעי; לזאת צריך אדם להיות מלא עברית, מקושר ומאורג עם כל חלקי הספרות העברית ועם בית־המדרש, ואולי גם זה לא היה מספיק, כל זמן שאין שוק של חיים עבריים מקיף את האדם מכל צדדיו. מה שהשיג פּרץ בעברית – ואמנם השיג הרבה מאוד – הוא רק אחוז אחד ממנו; מה שהשיג באידית – הוא הסך־הכול שלו.

בתוך סכום הונו הספרותי של פּרץ אהבתי תמיד מה שהוא אצלו מין מיוחד, מה שיש לו ריח אדמה, מה שהוא מחובר לקרקע, מה שיש לו – לא רק פרחים, אלא גם שרשים. פרחים של אש פלדות יש לו לפּרץ בכל מקום, אבל שרשים יש לו יותר עמוקים במין של פּוֹלין, במין של זאמוֹשץ, של לוברטוב. כסבור אתה, שהדברים האלה הם מקומיים, לפיכך הם קטני ערך? טעות גסה! הם מקומיים, ולפיכך הם עולמיים; הם קטנים, ולפיכך הם גדולים. מרגלית של טל קטנה היא, ואף־על־פי־כן היא גדולה יותר מארבעים סאה מים שאובים. “המלמד החלמי” הוא גדול, מפני שהיה לו לפרץ יחסים פנימיים אליו. ל“בוֹנטשי שווייג” יש רעיון כללי, אבל יש גוון מקומי. “תמונות המסע” של פּרץ בכרך הראשון של ה“פאָלקס־ביבליאָטהעק” הן דברים של ערך גדול, לא מפני שפרץ כבר היה אז אותו המורה הציבורי, אותו ה“טריבּוֹן” שנעשׂה אחר־כך, – כל אלה הם דברים חשובים, – אלא מפני שהוא היה עוד אז פּרץ בעצם תומו, פּרץ בדיליטנטיותו, פּרץ ביפיו החביב והשובב מעט, פּרץ בדיליטנטיותו ובעונת פריחתו, פּרץ כמו שהוא. ככה אהבתי תמיד את פּרץ לא במקום שהוא חושב וחוקר, אלא במקום שהוא מרגיש ומתעורר, לא במקום שהוא נקדן ונקרן, אלא במקום שהוא חותך את הדין; לא מפני שהוא מכוון תמיד אל האמת המדויקת, אלא מפני שהוא סוער תמיד כלפי מה שנראה לו באותו רגע כאמת מוחלטת. בתור חשבן חסר פרץ את המנוחה, שאדם צריך לה, כדי להיות מוכשר להסתכל בעניין מכל צדדיו. בתור מַרגיש הוא תופס וכובש הרבה פעמים את האמת. הוא כתב הרבה גם בפּוּבּליציסטיקה אבל גם הפּוּבּליציסטיקה שלו היא מצויינת באותם הסימנים בעצמם. הפּוּבּליציסטיקה החשבנית צריכה למידה ידועה של ספקנות, של ספקנות דקה ומעודנת; צריך אדם לא רק להטיל ספק באחרים, אלא גם להטיל ספק בעצמו, לא רק להיות אפיקורס כנגד דעות מוסכמות של זולתו, אל גם אפיקורס כנגד האפיקורסות של עצמו. אין לו לפֹּרץ אותה הדקות, וטוב שלא היתה לו. אין לו – לא אותו ריבוי־הצדדים, לא אותה הבקיאות ולא אותו הניסיון המבוכּר, שפובליציסטן צריך להם, אבל יש לו מה שהוא חזק יותר ויפה יותר – התלהבות, כעס, תאווה, חיים, עוז־רגז, נעימות עדנים. הוא ידע לדקור – וחדרה המדקרה עד החומש, ידע לזעוק חמס ושוד – ורגזו ההרים. פרץ ניצב לנגד עיני תמיד כאיש אשר פניו להטים כאודם השמש בצהרים: ידבר – ורוח שפתיו סופות וסערות, יכתוב – וכידודי אש יתמלטו מעטוֹ, יכעס, יוכיח, ישפוך רגשותיו בלהבות. אין זה עמוד שיש עומד על מצבתו: זה הוא זרם של אש, שוטף, סוער ומלהיב. דברים פושרים אין לו כלל. אז צורב הוא באש ההתלהבות, או צורב בקיפאון של כפירה עזה וביטול מוחלט, ואז גם הביטול הוא נלהב, לא פחות מן ההסכמה.

מפני שהיה פּרץ משורר – לא במובן הצר שאנו מייחסים מתוך רגילות לשם זה; כותב שירים וחורז חרוזים. יכול אדם להמטיר חרוזים בכל רגע, אפילו חרוזים מצלצלים יפה, וטיפה של שירה לא תהיה בו; יכול אדם לכתוב פּרוֹזה כל ימיו, ולהיות משורר גדול. משורר הוא מי שדמיונו עשיר ויפה ומעופף, ושהרגשו עזה ונמרצה ועמוקה, והוא רואה את העולם ודן עליו ומתאר אותו ומראהו לאחרים מתוך הרגשתו זאת, וגורם להם שגם הם מקבלים, במקצת או בשלימות, רושם דומה לזה. משורר כזה היה פּרץ בכל מקצועות יצירתו, אפילו במאמרים שכתב, אפילו בפרקים שהיה קורא; משורר כזה היה גם בחייו: צעיר ורענן כל ימיו, אוהב ושׂונא, שואף ומוחה כל ימיו, בונה וסותר וחוזר ובונה ומתחיל לייסד ולברוא – כל ימיו.

היו כל חייו הימנון – שלא נגמר, כי הימנון כזה לעולם איננו נגמר. המסך נופל, אך החזיון לא תם. ככה מתים אותם המשוררים המיוחדים, אשר פּרץ היה אחד מהם: משוררי החיים.

כי היה פּרץ באמת משורר החיים. אין אתה יכול לצייר לך משורר זה בודד, רחוק מן המחנה, סגור בתוך תחומו, יושב ויוצר את יצירותיו. הוא היה צריך לקהל, היה צריך לאותו הגל של חיים המפכה מן הקהל, היה צריך לקהל־חסידים, לציבּור של שומעים ל“עולם” של קוראים ומעריצים ומסכימים ואולי גם מוחים. גן־עדנו לא היה פרדס של יודעי ח"ן, שמציצים בו בעד החרכים; לא פּארק ישן, נרדם, השׂגב בדומיתו ובבדידותו; גן־עדנו היה השוק, האסיפה, התנועה, החברה.

עולה בזכרוני תבנית אנדרטה אחת, שאני אוהב ללכת אליה ולהסתכל בה בכל פעם שאני שוהה בוויניציה, ועיני לא תשבענה מראות אותה: האנדרטה של גוֹלדוֹני. גוֹלדוֹני זה היה משורר עממי באיטליה. הוא כתב הרבה חזיונות מחיי העם, והעם אהב את חזיונותיו ורואה בהם את צלם דמות עצמו. למשורר זה הציבו הוויניציים אנדרטה באמצע שוק אחד, מקום שהמון העם מצויים; האנדרטה היא קומת איש, בלי גוזמאות של אמנות, בלי צעצועים ומעשׂי פיתוחים, קומת קולדוני כהוויתה, והכן והבסיס אינם גבוהים. כשהשוק מלא אדם, אין לראות את האנדרטה מחוץ, היא שוקעת בתוך הציבור, זה סומך לה את שכמו, וזה יושב על בסיסה, ויוֹני סן־מארקו הנוחות והרכות באות ועומדות על ראשה. אילו היתה לנו קרן־זוית כזאת שלנו, הייתי רוצה לראות מצבת־זכרון כזאת שלפּרץ. עממיותו ראויה היא לכך.

עממיות זו היא יותר מדימוקרטיה. אפילו אם גזרו כל המבקרים, שהיה פּרץ דימוקרט, לא אשמע להם. זו הגדרה שטחית, שאולה מן הקאטכיזם המפלגתי, ויפה הוא לתוכּיים. פּרץ איננו נתפס בצבתות של שיטה ואיננו עשׂוי להיחתם בגושפנקה של טרמינוֹלוֹגיה כיתית. אמת, פּרץ היה מתפעל מן הדימוֹקרטיה, אבל זוכרני, כמה היה מתפעל מניטשה, כמה היה שותה את דבריו בצמא, כמה קיבל ממנו, וניטשה היה תמצית האריסטוֹקרטיה! זוכרני, כמה היה מתרגש מן התורה: אחרי מעטים להטות! לא הרבים, אלא המעטים עושׂים היסטוריה; לא הרבים, אך המעטים צדקו; וה“יחיד ברשות הרבים” – זה הוא האידיאל! שׂוּם לא שׂם לב כלל, אם מבינים אותו, או לא. הכישרון צריך למשול, להכניע; הדימוֹקרטיה רוצה בדרכים כבושות, והכישרון הדמיוני פורשׂ כנפיו לעוף. היתה בו בפּרץ רוח של אדנוּת ושׂררה רוחנית, היתה בו רוח של מחאה, ואם מחה כנגד האצילות המתנפחת, עלול היה למחות גם כנגד האחו הגזוּז במספרים של דימוֹקרטיה והעשוי “עמק השווה”.

אבל אם לא היה דימוֹקרטי ככתוב, היה יותר מזה, לא על־פי שיטה, כי אם על־פי תכונה טבעית. הוא היה איש חי במידה מופלגת מאד, בדופק חזק ובמדרגת־חיים גבוהה. משוֹך משכו את לבו החיים ההוֹוים, התוססים, המלאים, ואותם מצא רק בקרב העם הרב. לא היה זה מגדלור על ים בליל בלי כוכבים; זה היה לפיד בוער בתוך שוק החיים, ועם החיים. זאת היתה יותר משיטה; זה היה אופיו הטבעי.

באיש־החיים הזה לא יכול היה החוש ההיסטורי למשול. זאת היתה הסיבה העמוקה של אי־ציוֹנוּתו. איש כזה בארץ ישראל, בעולם של עברים עתיקים־חדשים, עם מראות ומעשׂים, שאיפות ותאווֹת של ממש, בתוך בלתי־אמצעיות עברית, בודאי היה מוצא בהם את סיפוקו; אבל הצעה, רעיון, דבר רחוק במקום, נסמך לדבר רחוק בעבר – לא היה יכול לפרנס את רעבתנותו ההרגשית החיה, ביחוד כשהחוש ההיסטורי שבו לא היה איתן כל צרכו, עד כדי הכרעת חוש החיים ההווים והסמוכים, שהיו סופגים כמעט את כל ישותו הרוחנית.

אין זה אומרת, שלא היה בו חוש היסטורי. הוא כתב פעם בדרך שׂיחה: “למה לנו ללמוד היסטוריה”, והפרק היה יפה מאד; אבל שוב לא היה זה מן הצדדים החזקים שבפּרץ, היתה זאת, סוף סוף, חקירה – בלי הרגשה בוערת, בלי אותה ההרגשה שהיתה בו. כשהוא מתאר זוגות של אוהבים, או צרות של מדוכאים, או דחקות של פרנסה. ציון היתה לו איזה אלוֹן־בכוּת צומח בנשיה. לא יכול היה לתנות על הקברים. היתה בו, למרות כל ויכוחיו, חיבה גדולה אל השׂפה העברית. לא יכול היה להיות לסופר יהודי גדול, אילו לא היה גם סופר עברי מצוין; אבל זאת היתה חיבה לסירוגין, שמתעוררת ונפסקת, מתחדשת ומסתלקת והולכת, מפני שהיה שקוע כמעט כולו בתוך החיים ההווים ובסביבה החיה ותלאותיה ושאיפותיה התכופות.

פּרץ לא היה, אפילו באמנות, צייר החיים, אלא משורר החיים. אילו גם לא ידעתי זאת מהכרתי האישית, הייתי יודע גם מתוך מה שכתב, כי הרבה יותר שהיה אמן לגבי צורות, היה אמן לגבי קולות והרמוֹניות. בין כל האמנויות (או ה“מלאכות היפות”, “מלאכות מחשבת”) הנגינה היא האמנות היותר עממית. הטעם הוא פשוט: כל אדם מבין, שהנגינה היא אמנות ולא יותר, והוא נהנה ממנה כמו מאמנות. הטעם העממי ביחס אל ציור הוא על־פי רוב רע, מפני שרוב העם דנים על התמונות לפי מראות שהם רואים בקרב המציאות. הציור איננו להם אמנות, אלא צלם דמותם של איזו דברים ערבים עליהם במציאותם. אבל המוסיקה איננה מצלמת שום דבר מן המוחש והנמצא, ואפילו הנגינות הגסות הן לא יותר מקולות שניתנו ליהנות מהם בלי שום יחס אל שום דבר זולתם. אמנות הנגינה היא אמנות דלית בה ממשׁא, היא הרוחנית ביותר, ולפיכך היא מצויה ביתר בין היהודים, שהרי חיינו הממשיים, המציאותיים, היו דלים מאד, וחיינו הרוחניים עשירים מאד. המוסיקה היא גם כן מקלט להימלט שמה מן המציאות. ובכל־זאת הוא מוצא שם את המציאות; אבל לא צל ממשי, לא מראה וצלם, כי אם איזה טעם, איזו תמצית, איזו נשמה שיש במציאות. הציור הוא כמו מתחרה עם המציאות, להיות דומה אליה, להיות עוד טוב ממנה, המוסיקה איננה מתחרה עם המציאות, מפני שהיא מציאות לעצמה. לפיכך הניגון הוא יותר מספּר מן הטכסט. הטכסט של “כל נדרי” כולל מלים אלוּ ואלוּ ממסכת נדרים, ואומר לנו שיש קוֹנמי וקוֹנסי, אבל הניגון איננו מספר לנו מלים, הוא הולך ישר אל הנפש ואומר לה, כי זה ליל יום־הכיפורים, זה ליל קדוש, זה מקום קדוֹש, בקיצור: אומר מה שהלשון איננה יכולה להביע. הרגשתו המוסיקלית של פּרץ היתה גבוהה לאין ערוֹך מהרגשתו הציורית. על־כן החלק הציורי שבשיריו וסיפוריו הוא פשוט ורגיל, והחלק הפסיכולוגי – עמוק ועשיר. הוא שמע כל הגה, כל סוד שׂיח, כל רעידת מיתר, כל נעימת בת־קול. הרגשות, זעזועים, תכונות־לב כמוסות, סתרי הרהורים, סודות נפש, תשוקות, תקוות, יסורים – הם הם מלכותו, פה אין שום שער ננעל בפניו, פה היה יוצא ונכנס לפני ולפנים. מתוך כך העמיק וחתר, חתר והעמיק, עד כי רצה להגיע ל“אבני שיש טהור”. נכנס לתוך ערפלי הסודות, וגם פה ליווּ אותו החיים, הדברים שראה בהוֹוה": החסידות! יש פה, לפי הכרתי, הרבה מן הדמיון וההפלגה, אבל גם הרבה מן האמנות הנשׂגבה.

רואים אנו אצל פּרץ את השאיפה לכל התבניות הספרותיות. אולי דרמות? הולך וכותב דרמות! אולי משלי־עם? הולך וכותב משלי־עם! הסימבּוֹליזמוס על הפרק – הולך וכותב רמזים! אבל אין זה פיזור, אין זאת תאוות הצטיינות בכל המקצועות. הוא מקבל השפעות, הוא מתפעל, ויש לו יסורים של אמן, חבלי לידה של הכוח הדוחק והכופה להגשים מה שתוסס בנפש. והרבה עולה יפה והרבה איננו עולה יפה, אבל יש בתוך פיזור זה אחדות, ואחדות זו נקראה בשם “פּרץ”; ויש דברים רפויים, ויש שברי לוחות, אבל אין ניב נבזה, אין שׂיח תפל, אין עניין סר־טעם, אין קוֹנבנציאליות קהה, יש בכל דבר מעוף גבוה ותשוקה למשול, ויש אשר ישׂוֹר ויוכל, ויש אשר ישׂור ולא יוכל, אבל לעולם ישׂור כגבור.

זה היה לפיד אש, לא להאיר למחולות ולנשפי־חשק. הוא זרק את ניצוציו לאלפים ולרבבות, זיקים אדומים, בני־קשת דרוכים. והוא צעיר, אך מעט שלג פיזר הזמן על ראשו, כשלג על הר אש; לא רד יומו, לא נטו צלליו, לא דאה בכנפים מוּטוֹת – וברגע אחד, והלפיד הזה כבה! האומנם כבה? הלא הוא עטוי זוהר־עלומים!

אח, פּרץ מת – ואני במרחקים, ושמועות אחרי שמועות באות, כמו אל איוב בשעתו – אך קברים, קברים.

לונדון, 1915.

[מתוך הספר “אישים”]