א.    🔗

ספר זה, “בטרם אביב”, ספר אחרון, אשר תכנן וצירף יעקב פיכמן בחייו, – והוא שקשר לו את השם הזה, – הנוֹ, כמובן, ספר מסות מידי משורר ומבקר כאחד, אבל הוא בו בזמן, שמא בלי דעתו של המחבר, – ספר היסטוריה, היסטוריה פיוטית, כמובן, של תקופת חיים ישראליים, על כל תחומיה – ספרות, תרבות, מחשבה, עתונאות, מנהיגות חברתית־מדינית־לאומית, – תקופת־התחיה, או יותר נכון תקופה שקדמה לתחיה, כהגדרת המשורר והמסאי, – תקופת בטרם־אביב.

ב.    🔗

המסות אשר בספר נכתבו על־ידי יעקב פיכמן מסה מסה לזמנה, הכל לפי המאורע, אם לרגלי איזה תאריך של חג או לרגלי תאריך של אזכרה. ונמצא שלא נכתבו בכונה תחילה במגמה אחדותית ומתוך רצון לצרפן לבסוף לספר בעל נושא אחד, כפרקים של ספר שיש בו שלימות מלוּכדת, ורק לאחר־זמן התברר לו לעצמו, ומתברר עכשיו גם לנו, כי המשורר, או המבקר, חי את התקופה על כל מאורעותיה, בתחומיה השונים – ספרות, חברה, מדיניות, תנועה לאומית, – כחיות היסטוריון, הסוקר את הדברים ממצפה גבוה וכולל, המאחד מעצם תפיסתו ההיסטורית המיוחדת לו, את הפרטים הפזורים והנפרדים, לכלל אחד, לשלימות אורגניות.

אכן, ספק גדול הוא אם היסטוריון בלבד עשוי היה לתפוש את נפש התקופה, את עיקריה בה, את מניעיה הראשיים, כמו שתפס אותם, במקוריות כזאת, בעין־חכמה בוחנת כזאת, כמו שתפס אותם המשורר העדין והמבקר בעל־האבחנה ומעודן־הטעם; לתפוס כך ולתאר כך, לבנות כך בניין היסטורי לתלפיות, – מרשמים, מהערכות, מזכרונות אישיים, מבקורת ספרים שהופיעו, ולהגיש ספר של היסטוריה תרבותית בכלים פיוטיים, העשויים לכבוש לב כל קורא ולאסרו בחבלי ענין ואהבה לתקופה גדולה ולמחולליה השונים, בתחומים נבדלים כל־כך, – מסוגל רק מי שהוא לא רק היסטוריון, אלא גם משורר בעל רמה גבוהה.

ג.    🔗

– – בערכו דמות לאחרים,

ערך דמות גם לעצמו – – –

י. פיכמן: “א. ציוני”

כפלא גדול היא העובדה הזאת, שיעקב פיכמן, המשורר מעצם טבעו בו, היה גם הוגה־דעות כזה, היה חכם־בריות כזה, שידע ערך־כמו של אישים שונים, הרחוקים זה מזה מרחק לא־ישוער, שידע למצוא את עיקרו של כל איש בפעולתו למען האומה, אם בתחום הספרות ואם בתחום המדיניות, שידע לקרב אל לבו גם רחוקים ממהותו האישית; למצוא ענין וטעם בכל מעשה ובכל כונה ולחשוף מניע נפש ולגלות את אפיו של כל יחיד החי למען הכלל, לפי כשרונו ולפי נטיתו בו; הקורא במסות אלה ישתומם לעמוד על הסגולה הנדירה ורבת־הערך של גלוי חשיבות אצל אישים הנבדלים כל־כך כמו – דבורה בארון וא. קאמינקא, כמו נחום סוקולוב וא. לודויפול, כמו ישראל זנגויל וחיים ארלוזורוב.

הוא ראה לתפקידם של כל הפרטים, שמהם הצטרף הכלל, הוא הבחין בכל החלקים, חלק חלק לעצמו, שמהם מצטרפת השלימות, ובהעדר אחד, אפילו הוא נדמה כיוצא־דופן, לא תתכן השלימות; בראיתו, בהבחנתו, בסקירתו הרחבה – נכללו כולם, – השונים והמשונים, הזרים והמוזרים, כביכול, והם כולם טבעיים ואורגניים לתקופה הגדולה, הנסערת, המיוחדת־במינה; הוא לא זלזל אף בשורש קטן אחד ונדח מן העץ רב השרשים, הוא לא קצץ אף ענף, לא התעלם אף מזלזל אחד בעץ רב־הפארות, – אדרבא, הוא נתפעל מכל פרט ותו, הוא ביקש למצוא ולדעת מה כוחו של כל פרט ומה השפעתו על הכלל, על השלימות, המצטרפת והולכת.

איזה מכלול של בעיות אנו מוצאים כאן, איזה צבור נפלא של אנשים, שכל אחד ואחד הולך ועושה לתומו, לנפשו, וכולם מתכונים, שלא מדעת, לאותו עיקר, לאותה מגמה נעלה, למלוי אותה משימה היסטורית נשגבה.

איזו עין־פלאים לאיש הזה, המבחין בכל אלה, איזה אוזן דקה לקליטת כל צליל ובן־צליל, איזו יד מבורכה היודעת לקלוע מן הצמחים הבודדים האלה זר מפואר כזה!

האיש מוקיר שירה, כרוּך אחרי ליריקה דקה, אבל יודע להעריך – והכל מותנה בזמן, במקום ובאיש, – גם את טעמה של פובליציסטיקה, של תעמולה, ומבין לרוחו של נואם בעל פאתוס; לבו עם משוררים וחולמים, אך דעתו מלמדת אותו להחשיב גם אנשי מעשה, להוקיר מורים ומחנכים בכל צורות של חיים.

אתה מוצא בספר זה גלריה ססגונית כל־כך של אישים שוני מזג, נבדלי טעם, נפרדי תפיסות, אישי מדיניות, נואמים, עתונאים, סופרים, היסטוריונים, שיעקב פיכמן הבחין אצל כולם את השיכות למכנה־משותף – בוני התחיה הישראלית – והוא רואה כל איש ואיש בעין פקוחה, מספר עליו, שר עליו בפרוזה – באוביקטיביות, גם כשהאיש קרוב ללבו במיוחד וגם כשהוא רחוק ממנו; הוא צודק בהגדרותיו במדה שווה כלפי כל אחד ואחד מהם; איזה כוח מבחין בהבדלים קטנים, איזה יכולת הפרדה בין גון לגון, בין אופי לאופי, בין אמת אישית לאמת אישית!

הספר עשוי דיוקנאות דיוקנאות, ואף־על־פי־כן אין עיקרו אלא היסטוריה של מאורעות, של מעשים, של פעלים, של יצירות, זהו ספר מלא על גדותיו – שירה, מחשבה, מאבק רעיונות, בנין, השתלבות בעיות, והוא באיזה אופן שהוא כמין מחזה אחד גדול, בעל כך וכך מערכות, וכל מערכה ומערכה בו מוצגת על־ידי שחקן אחד מיוחד ומקורי.

יש מסות – שהן מעשה ידי ציר־פורטרטיסטן גדול, ויש מהן רוויות שירה־בפרוזה, יש מסות הכתובות רק מכוח הלב והאהבה, והן שופעות דביקות וכאלו מתרפקות על הנושא, ויש מסות הכתובות מכוח השכל הבוחן וההבנה והן מלאות חכמת־חיים, מסבירות, מקרבות, כאלו הם דברי סניגוריה כנגד איזה קטיגור נעלם.

ובסופו של דבר אתה מגלה, גם אם אין זו כוונתך, את ססגוניות אפיו שלו, של יעקב פיכמן, את עושר מחשבותיו, את תפיסתו רחבת־האופק, את כושר ההתרשמות, את כשרון הגדרותיו, ואתה מסכים ואומר עליו מה שאמר הוא במסתו על א. ציוני: “בערכו דמות לאחרים, ערך דמות גם לעצמו”, – דמות כובשת־דעת־ולב, דמות של משורר שהוא גם מבקר וגם היסטוריון תרבותי־למופת.

מכל הבחינות הנ"ל, – דומה עלינו, כי אין כספר זה הראוי להיות גם ספר למוד להיסטוריה של התחיה – העשוי להתחבב על תלמידים ולהקנות להם אהבה להיסטוריה של התקופה ולעושיה, – מתוך שזו היסטוריה בכלים פיוּטיים ופילוסופיים־תרבותיים, מידי משורר לירי ומבקר אמן, בעל אבחנה אסתטית מעמיקה ראות ומעמיקה להבין.