לצאת ‘מה שראוּ עיני’ ע"י מוסד ביאליק
בוקי בן־יגלי, הוא ד“ר יהודה ליב קצנלסון, מי שכתב את ‘שירת הזמיר’, ספר־נעוּרים, דפי־שמש, שהיו מעין המשך של ‘אהבת־ציון’ לדור שלאחר ההשכלה – היה רופא, עסקן, עתונאי, פליטוניסטן, אבל בעיקר היה משורר והיה חוקר. זה הטיפוס של ‘החכם הכולל’ היה חביב עלינו מאד, והיינו מצטערים, שמפני עסקנותו לא התמיד בשני הסוגים גם יחד, ולא עשה אף אחד מהם קבע. כמוהו כפרישמן, שהוכרח מפני הפרנסה לפרוש ימים רבים מיצירת מקור – ולא תמיד לשם תרגומים כ’קין‘, כ’זרתוסטרה’ או כשירת טאגור. קצנלסון היה אדם בעל כוחות מרובים, וידע תוך כדי ריפוי־חולים וטרדנות ועסקנות לכתוב פרקי־שירה מצוינים כ’אבני השדה‘, המבהיק בסמליות ציונית עמוקה, סיפור שאינו צריך להיות חסר בשום ספר־מקרא עברי, וכ’שירת הזמיר’, השופע רננה וקסמי יער וזיו האדמה אשר בירכה ה‘. אבל אותה שעה הלהיבו אותו בעיות מדעיות, היסטוריות בלשניות, והיה נתון כל ימיו ‘בין שני מגניטין’, בלי לדעת מה משניהם קודם – אולי משום ש’שניהם היו קודמים’. איש־השירה היה כשם שהיה איש־המדע. הנכון הוא, ששני הטיפוסים האלה שונים ביסוד נפשם? משוררי ספרד הוכיחו אחרת. ההתעסקות בדברי מחשבה העמיקה את שירת רשב”ג שהיה פייטן וּפילוסוף במידה שוה ועל כן חשב כמשורר ושר כחושב; ואפילו יהודה הלוי, ששלטון־הלב ושלטון־השכל לא היו בו ‘מעויינים’, כברשב"ג – כלום הפסיד ‘הכוזרי’ על ידי שפע האהבה המפעם אותו? הגדרה לאומית מקורית זו אף היא פרי אינטואיציה וּפרי מוח הוגה כאחד. נוכל לומר מתוך ודאות גמורה, שאילו כתב את ‘הכוזרי’ אדם שאיננו משורר, היתה זאת אידיאולוגיה לאומית קלושה של סניגור מושבע, בלי המיית־לב יהודית זו, הממשיכה גם על הקיצוניוֹת שבדעות חוט של חן, חוט של שירה, שההפלגה בה היא מוצדקת גם כדרך של ביטוי.
קצנלסון שייך, לפי כל סגולותיו, לפי כל מהותו, לסוג זה של משוררינו מתקופת ימי הבינים: רופא חכם וּמשורר כאחד. ברם, אין ספק שביצירת קצנלסון היה: יצר־חתירתו, פרצופו הכפול, יצר תשוקתו ביצירות הכפול, משהו טראגי.
בוקי בן־יגלי שייך לאותה אסכולה, שפרישמן היה ראש אמניה – אסכולה זו, שבניגוד ל’צחוּת' של ההשכלה נשאה צלילוּת, ליריזם שקוף, זמרת־ניב. הוא שכתב הרבה רוסית ושלא היה בכלל בעל חוש מעודן לביטוי עברי כפרישמן, היה, כמוהו, איש הסגנון האביבי, שיצרה חיבת ציון (זלמן אפשטין, יעבץ, מאנה), זה שנזקק יותר לספר ‘דברים’, לקטעי האפּיקה הנפלאים של ה’חומש' והנביאים הראשונים, משנזקק למליצת הנביאים. הוא, פרישמן, קנטור, היו מאוחדים בשנאה זו לפסוקים, ל’מלים כדרבונות', בה במידה שאהבו תנ"כות שנשתמר בה זוהר־קדומים, תום־קדומים – לפעמים: תום וּפקחוּת כאחת.
במבוא שכתבתי למהדורה המיוחדת של ‘שירת הזמיר’ (הוצ. ‘עם עובד’) ציינתי את הגוון הכפול הזה, שהיה גם לשירתו – את הנטיה אל האליגוֹריה הארטרית בצדו של התום המאפואי. כמשורר, הוא כולו המשך של ‘הצופה לבית ישראל’ ו’אהבת ציון'. אבל בכל הרכב סגנונו הוא חדש ומחוּדש. וכל מה שלא הגיע לציות אלא בתקופת חייו האחרונה, צמח, כפרישמן (שאף הוא עמד כביכול ימים רבים במחנה המתנגדים) מאדמת חיבת ציון. זה הרוך של בין־התקופות הוא שטיפח את שניהם. ולא לחנם היו קשורים זה בזה כל ימיהם. שניהם, לפי רצונם, היו מערביים, בעוד שלפי מהוּתם, לפי תכונותיהם, היו יהודי־לב, אנשי חלומות, ששירה היתה להם המציאות האחת, כליון נפשם היחידי בחיים.
בסוף ימיו עמד על הפיזור שבמלאכת חייו וכתב בשחוק מר, שלא השיג אף חצי יכולתו גם כמשורר וגם כחוקר. אותה שעה, והוא כבר חולה מאד ויודע שימיו חוצצו, – חפץ למלאות ולוּ גם בשיעור־מה, מה שחיסר בעוד היום גדול. בשני חיבורים גדולים חפץ לחתום את פרשת יצירתו, וענין שניהם תולדות עצמו, חיי עצמו. האחד: אבטוביוגרפיה מסוגננת, סיפור רב־ממדים שלא הספיק לכתוב ממנו אלא פרקים (ב’התקופה'): והשני: ‘מה שראו עיני’, הוא ספר חייו, שהביאוֹ עד בחרותו, בבואו לז’יטומיר על מנת ללמוד שם בבית המדרש לרבנים. והוא ששימש לנו מקור ראשון לתולדותיו. ב’התקופה' פירסם גם פרקים מתוך רומן היסטורי, ואף בהם מרוּמז משהו אבטוביוגרפי. אולי שלא מדעת, נתכוון לעשות עם שקיעת יומו את חשבון־נפשו, חשבון חייו – להראות, שעם כל מה שחייו הצליחו כל כך, לא ניתן לו בהיותו מוקף עולם זר, להביא את כוחות עצמו, את כשרונות עצמו, לידי גילוי מלא.
ואמנם עם כל מה שספרים אלה לא הושלמו, הם, אף על פי כן, מסכמים, משלימים, מעמיקים בנו את הכרת הדמות, דמות־מעבר, ועם זה – דמות יצירתו, המוטבעת בחותם אישי, בחן אישי זה, שרק על פיהם אתה מכיר גם את האישיות היוצרת, גם את האדם הדגוּל, שאין תמורה לו.
*
בשנת 1914, כמה חדשים לאחר שפרצה המלחמה, שבתי דרך פטרבורג לרוסיה. יחד עם שמעונוביץ נשארתי שנים־שלושה ימים, כדי ליהנות מזיוה של המטרופולין הרוסית, וּבין האנשים המעטים, יושבי העיר, שחפצתי לראותם, היה בוקי בן־יגלי, אחד ממחונני ילדותי, שנפשו הטהורה האירה מתוך כל מה שכתב. היה יום־שמש והביקור אצל קצנלסון היה לי מעין ביקור חג, אבל דירתו היפה של הסופר החביב היתה עטופה נכאים. את בעל הבית מצאנו במטה, ואף שקיבל אותנו במאור־פנים והשיחה עמו הנעימה לנו את זמן ישיבתנו עמו, היה הלב כבד. כשהלכתי אליו, ריחפה לפני דמותו האביבית של בעל ‘שירת הזמיר’; והנה – סתיו; כמה מחלות פגעו בו בבת אחת, והוא אמנם נשא אותן בגבורת־נפש, אבל היה ברור – ספר שני כ’שירת הזמיר' לא יכתוב עוד.
ברם, דוקא אז, בשנות מחלתו, עשה סוף־סוף את עבודתו הספרותית קבע. מתוך הרגשה, שהזמן קצר, אחז בבת אחת בכל המקצועות, שהוכשר להם. ואולם, בכל מה ששקד על עבודתו, כמה דברים נשארו בלתי נגמרים. וצר ביותר, שלא גמר את האבטוביוגרפיה – אין ספק, שהיה מעלה לפנינו את עיר־הבירה הרוסית בכל דמויותיה; והיא עד היום נשארה פרשה סתומה למחצה.
אכן פרקיה המאירים, כל כמה שלא תמיד הליטוש שלם, משיבים לב. בחכמה וּבטוּב־לב סיפר על ילדותו העגומה, ילדות של יתום ברוך־לב וּברוּך־כשרונות, שרוחות קשות פגעו בו מבוקר חייו. בפרקי הילדות עטר אור את דמויות הנפשות הקרובות לו – את סבתא, שטיפחה אותו בעודנו ילד (אביו מת בהיותו בן שנה), וּביחוד את אמו, שבעינו עין משורר ראה ללבה, תאר את עדנת נפשה, את מסירוּתה, את יגון חייה. אפילו את צל אביו, שלא הכירו אלא על פי המכתבים, מכתבי משכיל נסתר, שנשתמרו בידי אמו, העלה באהבה ורקם בדמיונו את דמותו בחוטים עדינים. משניהם, גם מן האם וגם מן האב, נחל סגולות־נפש וּסגולות־אמן (בבחרותו גילה גם כשרונות צייר), וּבתולדות חייו קשר להם כתרים והציג להם ציונים בידו האוהבת של משורר.
כמו תמיד נחתמו בלב דמויות ראשונות, מה שהילד קולט מתוך בהירות שאין דומה לה ונושא למשמרת לכל ימיו. ביניהן גם דמות דודו, זאב קורחין, חסיד חב“די, אציל נפש, שבשובו בערב מן החנות “היו מדליקים לפניו שני נרות סטיארין וּלאורן היה לומד גמרא עד לאחר חצות הלילה”… בשבתות וּבימים טובים לא עסק בנגלה, כי אם בנסתר: על פי רוב היה קורא אז את ה’ליקוטי תורה' של הרב הזקן”. בבית זה, שבו בילה שלש שנים בילדותו, עוצבה גם דמות עצמו, והדוד, שלא טיפל בו כמעט, השפיע עליו בעצם חייו, בהנהגתו, בטוהר דרכיו.
הספר עשיר גם בפרקים דרמטיים (‘החוטפים’, בריחתו מבית הספר סת"ם ועוד) וגם בקטעי שירה וּבציורי נוף (יומנו בשעת הנסיעה על הדניפר בדרך לז’יטומיר), שבתוכם כבר מבצבץ המשורר. מלאים ענין גם רשמי ז’יטומיר, ימי האור בבית יורובסקי, שהציל את חייו. ביד של אמן רשם בשורות מעטות את דיוקנו של צווייפל בתומו וּבחכמתו המאירה; גם טיפוסים מוזרים ונפלאים, כיעקב דייץ, שבידו היו תמיד שני ספרים, האחד: של יאן פאול ריכטר, והשני של היינריך היינה – שהאמין בחכמת הטבע כבאלוהים, וּמרדכי פרלצווייג, אדם שאבד לו מאור עיניו, וּבעצמו היה אור מאיר לאנשים אשר סבבוהו. בשמחה מיוחדת העלה את הדמויות, שסימלו לו את אהבת האדם, אהבת המדע – כל מה שחרג מן החולין ורמז על מציאות אנושית, שבזכותה יש ערך לחיים.
הוא לא העלים בספרו את צללי הזוועה, שניוולו את אביב חייו, אבל את המציאות האמיתית ראה בהם, בפרלצווייגים, שנשאו את אורם לאחרים, גם ברדת על עצמם אפלת העולם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.