עשרים שנה למותו

מרחוב דז’יקא, שליכלוך בתיו ורעש רוכליו ועצם אוירוֹ העכור הטילו עלי מרה שחורה מדי עברי בו בימי מגוּרי הראשונים בוארשה, נפתח מבוי, שלעומת הרחובות הסמוכים הוא נראה נקי יותר, שוקט יותר. הוא רחוב קוּפּצקה, החסוּם לצד נאלבקי, וּכאילו מהוה עולם בפני עצמו. אין גם כאן מרחב רב, אבל דומה, שהוא פתוח לשמש יותר, שאינו מדכא כל כך – שכאן האנשים המהלכים אינם נדחקים, אינם בהולים כל כך, וּבזה נבדל לטובה מעט מן העולם שעזבת מאחוֹריך.

ייתכן, שפינה קטנה זו נראתה לי מרווחת יותר משום שכאן היה בית, שאליו הייתי נמלט לפעמים בשעה שהדכאון והבדידות הכבידו עלי ביותר. בבית זה גר עורכי הראשון, הוא עורכו של ‘עולם קטן’, ש"ל גורדון. אנחנו תמיד זוכרים ברגש טוב את עורכינו הראשונים – אלה שחיזקו את ידינו בימים שהיינו מאמינים בעצמנו וּמתיאשים מעצמנו חליפות. יום זה שנתפרסם תרגומי משירי גיתה באחד מן הגליונות הראשונים של ‘עולם קטן’, הוא תאריך חשוב בחיי, משוּם שהוא מסמן התחלה. בבואי מקץ שנתיים לוארשה ידעתי כי יש לי כאן איזו נקודת־משען בעורכו של ‘עולם קטן’, וּביתו היה הראשון שביקרתי בו מתוך בטחון, שאני הולך לראות אדם קרוב ודורש טובתי. ידעתי, שהאיש לא יכזיב.

והוא אמנם לא הכזיב. האיר את פניו אלי, עודדני בפשטוּת. דיבר בשבח שירי האחרון, שפורסם ב’עולם קטן' סמוך לפגישתנו הראשונה. ציין אותו כשיר־ילדים, שהוא עם זה שיר בפני עצמו. היה בזה משום רמז ששיר־ילדים טוב אינו אלא זה, שהוא גם שיר ‘בפני עצמו’ – תורה זו, שהונחה כיסוד ל’עולם קטן'.

לא הכזיב גם הבית. היה זה אי עברי בודד בעיר התגרנית הגדולה. והיה זה גם בית ‘פתוח לגר’, משפחה שהיתה מקבלת את הטירונים הנבוכים בסבר פנים יפות. הם התאוששו מעט באוירה טובה זו של הבית – של האב והאם והילדים, שהביאו עמם מריחה של ארץ־ישראל. כל־כך גדול היה גם אז כוחו של מגע עם הארץ, שבכל הימים הרבים שישב האיש בנכר היה לופף את כל מפעליו אוירה של המולדת. היא שהטביעה את חוֹתמה על עתון־הילדים הראשון, שהניח יסוד לספרות־ילדים עברית, שתפקידה היה חשוב כל־כך בחינוך העברי החדש.

אותם הגליונות הראשונים של ‘עולם קטן’, שמתוכם האירו לנו שירי הילדים של טשרניחובסקי, סיפוריו הריחניים של ש. בן־ציון (‘שפת לא ידעתי’, ‘שליח ציבור לאילנות’) ו’אגדות' לפרישמן, זה ההימנון ליום העולה, לפלאי האדם החדש! הם נשאו בעליהם משהו מלבלב, וּמבשר, קסם שאותה תקופה נתברכה בו כל כך. הם שהפריחו את הלבבות הצעירים, את הילדים ואף את אלה שעברו את תחום הילדוּת. הם עוררו צמאון במשוררי הדור, מין צמאון לשירת ילדוּת, לטל ילדוּת, לא ידעוּהו כל הדורות הקודמים. היה זה סימן לתקופה צעירה שכיוונה את העין ואת הלב לילד, לעתרת שבטבע שהילד קרוב אליו ביותר. מרגש זה ניזון ‘עולם קטן’ והוא שהשקה את אוירוֹ אביביוּת רוה. יעקב כהן פירסם דברים נהדרים כ’תינוקות של בית רבן‘, כ’מעבר לסמבטיון’, כ’יונים' (ב’לוח'); נוֹמברג כתב את הפאַנטאסיה הנפלאה ‘איש השלג’, אחד הדברים המקוריים ביותר שיצאו מתחת ידו. שניאור, שמעוני, יעקב שטיינברג, יצחק קצנלסון פירסמו ב’עולם קטן' את שיריהם הראשונים, ויהוּדה שטיינברג העניק לעתון עושר לא שערנוהו ביצירתו האגדית.

צמאון זה לטל ילדוּת, לשפע שבילדוּת, בא בלי ספק עם ההתעוררות במולדת. זאב יעבץ, אחד מאנשי התום הגדולים שקם לחלוצי היצירה הראשונים בארץ, זרע אז במאספים וספרי מקרא לילדים כליון־נפש זה לחן־קדומים, לניב־קדומים, שאוֹרה של ארץ־ישראל חופף עליהם. וש"ל גורדון הכיר, שבמה זו שהקים, היא דבר שנתבקש לעולמנו, והרחיב את התחומים. עורכם של ‘נעורים’, ‘הפּדגוג’, איש־התרבות, והרוח השופעת מרץ ורצון, היה האדם שהשיג את כל ערכה החינוכי הרב של ספרות ילדים טובה. הוא עשה את ‘עולם קטן’ למכשיר חינוכי רב־איכות וּלאכסניה של שירה. מבחינה זו היה אחד המחנכים המצוינים, שהעמידה תקופת התחיה בימיה הראשונים.

גם על הפירוש לתנ“ך, מפעל חייו הגדול, השפיע בלי ספק המגע החי עם ארץ־ישראל. הזיקה לארץ־ישראל כמוה כזיקה לתנ”ך. כלום אין הארץ עצמה הפירוש הטוב ביותר לספר האומה הגדול? בפירוש הזה, שהחל בו בנכר ונמשך בשובו אל הארץ עד יומו האחרון של יוצרו, מפעמת האהבה הנלהבת, שרחש המחבר לתנ“ך וּלארץ־התנ”ך כאחת.

אין ספק שזהו ראש מפעליו של האיש. מלאכה גדולה זו נעשתה מתוך מתינות ואורך־רוח שאינם מצויים. תחומי היקפה היו מלכתחילה גדולים, והתלהבות המחבר למלאכתו, שהיה שקוע בה שנים רבות יומם ולילה ממש, לא רפתה. היא נפסקה עם נשימתו האחרונה. וּמסירוּת זו עצמה ממשיכה קו גדול על הפירוש, על המבואות היפים והמקיפים – על כל היצירה, שמחברה נהג בה מנהג של קדוּשה.

פעוּלתו המבורכת כמחנך וּכפרשן השכיחה ערוגה צנועה אחת בגנו – השירה בה התחיל, ואף שלא התמיד בה, וּבעבודתו הממושכה על פירוש התנ"ך נבלעו לבסוף כל כוחות נפשו. אין ספק כי בכל מפעליו הושקע הרבה מרוח השירה וּמטעמו הטוב של משורר. הרבה לבושים לשירה, ולא תמיד אנחנו יודעים את סוד גלגוליה.

מחברות השירים הקטנות ‘כנור ישורון’, שיצאו בהוצאת בן־אביגדור, הגיעו לידינו בעודנו ילדים, בימים שצמאוננו לצלצול שירי היה רב כל־כך. והיה בשירים אלה משהו מן הנועם של גידולים רכים בטרם אביב. היתה זאת שירת־מעבר, שירה של ‘בין הזמנים’, שישן וחדש משמשים בה בערבוביה, אך על כמה מן הבלדות וּמן השירים הליריים היה נסוך מן האור החדש שהתחיל מפציע בבוקרה של התקופה.

המלבב היה בשפע הרגש, בחמימוּת, וגם במשקל, שנראה קל יותר, ריתמי יותר. היתה זאת שירה שלאחר ההשכלה, שהעלתה נימה של כליון־נפש לאדמת מולדת, – להתחדשות שיניקתה מ’חיבת ציון' בתקופתה הראשונה. תום נעורים זה הוא שעשה אותה נוחה לקליטה יותר, קרובה ללבבות יותר. בימים ההם, היו אלה צלילי־תקוה, שבישרו את הבאות, שהתפללו לבאות:

כִּי נָדַדְנוּ בַּנֵּכָר

כַּצִּפּוֹר מִגַּיְא אֶל הָר,

אָז קִוִּינוּ כִּי יֵשׁ יוֹם –

קֵץ לַחֹשֶך, לָעַבְדוּת,

לֹא נוֹאַשְׁנוּ עוֹד מִפְּדוּת!

הד לירי ענוג העלו התרגומים משירי היינה, שגם הם הודיעו על המתחולל בלבבות וּמבקש לו ניב חדש. כשעלה לארץ קלט את הנגינה החדשה, שהיה אחד ממטפחיה הראשונים, וּבתרגום משלי לאפונטיין הראה עד כמה השתלט על משקל זה, שהטיל חריפות וצמצום בחרוז העברי.

אנחנו זוכרים אותו באהבה כידיד נעורינו, כאחד מסוללי שביליו הראשונים של החינוך החדש.