אבות ישורון: אני לא מגיע לשיר אף פעם. לרחשושים ולזעזועים אני מגיע, ולמלים סדוקות ומרוסקות. עד שקרבה עצם אל עצמו, ריסוק אל ריסוק, והמלים עושות פסוקים וזה עושה שיר. אני לא יודע איך לקחת דיו ועט ולכתוב שיר.

אני חושב שאדם מזמן לזמן נעזב מעצמו, מהביטחון האישי שלו, נעזב מקשרים עם הסביבה והוא כמה להתייחד עם עצמו. לא אמרתי להתבודד, להתייחד עם עצמו. כשהוא מתייחד הוא מיד מגיע לנוף הראשון של חייו, לילדוּת. וקדמות החיים הזאת קשורה במשהו נעלה, נעלם. ילד הוא במצוקה. לילד אין תקווה. ילד הוא בכי־רע. מתוך כך אתה מתחיל לומר זאת במלים. אתה מתחיל לכתוב שורות. כמובן תשנה אחר כך, או תכתוב שורות אחרות, אבל מה שיש בשורה האחת – יש בשיר. השיר נמצא כבר בשורה הראשונה, במהותה. במלה אחת של השורה הראשונה כבר נמצא כל הקסם, הראדיום הזה, שממנה הוא מקרין על כל השאר. מתוך מוטוריות זאת, מתוך מאיצים אלו, אתה מגיע לכל מיני ביטויים, שאין להם קשר לכאורה, אבל כל מלה ומלה היא השיר, היא השיר בצורה אחרת, אולי יותר אולי פחות, אבל בפחות או יותר לא תבחין עד שנים רבות לאחר מכן. עד עכשיו אני לא בטוח אם נוסחה שבחרתי לשיר מסוים היא הנכונה ביותר. השיר הלך לפי הדינאמיקה שלו, עד שכל הבתים מהווים בניין. בניין כלשהו.

אדם תמיד כותב שיר. אמצע השיר הוא גם כן התחלה. אתה כותב. מה אתה כותב, אתה כותב. אין לך שום דבר. בד אין לך. אתה מתחיל לעשות לך חליפה. אתה לא יודע ממה תתחיל לתפור. אתה צריך לקחת מידה. חייט, איזה מידה הוא לוקח לך? מידה של שורה, אורך של שורה. אתה כותב שורה. עד שאתה מגיע לשורה. שורה זה כבר השיר. בעצם אדם לא כותב שיר ארוך. הוא כותב שורה אחת. השורה האחת הזאת הביאה אותו לידי מאבק עם המעיק עד שהוא נרגע, עד שהרפה ממנו לרגע והפסיק את הכתיבה, אבל לא גמר. אף אחד לא גמר. לא שיקספיר, לא גתה, לא אלתרמן ולא ביאליק. הוא כותב וכותב, ותופר את החליפה הזאת, לפי אותה שורה. השורה השנייה כתובה לפי הראשונה. אותה מידה. וכל מה שהולך לך בדרך החיים בין כתיבת השורה הראשונה לשנייה, כל מה שאירע לך בעולם, בחייך, גם בעולם, אם אתה חש את העולם ועָרב לו, נכנס ומפריע לך ומסבך אותך ומעיק עליך ומועֵק אותך, נכנס לך בתוך החיפושים לשורה השנייה. אחרי השורה השנייה, אתה צריך למלא עוד שתי שורות, אם מינימום אתה רוצה לעשות בית, וארבע שורות זה בניין השיר. יש לך ארבע שורות – יש לך בניין. השורה השנייה מחפשת את השלישית. מכאן, החיים האלו שנכנסו לתוך חייך, חיי השיר שמושפעים מחייך הפרטיים, כל מה שאוֹרֵע לך נכנס לחיפושים אחרי השורה השלישית. על כן כל כך שונות השורה הראשונה מהשורה השלישית. שלושה עולמות. אבל לא שונים. הם עולם אחד של אדם אחד. אתה לא כותב שיר למען השיר. יש רק שורה אחת, ואחר כך המאבק הגדול על השורה השנייה ואיך לעשות את השלישית ואיך לעשות את הרביעית. למה לא תעשה שש שורות לבית? כי נדמה לך שזה מינימום. אחר כך אתה נאבק איך לעבור לכוכב אחר, לכתוב את ארבע השורות הבאות. זה כוכב אחר לגמרי, אבל שייך לממלכת שמש אחת. אתה מצוּוה לעשות בית שני שיהיה שייך לבית הראשון. אתה מצווה על אִרגון. על בניין. יש בו גג, יש בו ארבעה קירות, יש בו רצפה, יש בו חיים בפנים. אם יש אדם בפנים או אין אדם בפנים, אבל חיים יש בחדר הסגור. אם גר שם אדם או לא גר שם אדם, אבל ייכנס אדם לחדר הזה לארבעה הקירות והוא ימצא בו חיים. למה? אינני יודע למה. אין שום כתובת מי גר פה. חדר זה חיים. אם יש עכברים או אין עכברים. אם יש זבובים או אין זבובים. חדר עם ארבעה קירות זה חיים. זהו השיר. זה מדגם למה שרציתי לומר לך. שיצירת שיר זה דרך חיים של אדם. מה שעובר בחיי אדם זה השיר שלו.

נניח לרגע ששיר הוא “על משהו'” שיש בו נושא; האם אותו נושא טבוע בו מראשיתו?

אבות ישורון: לדעתי, אין שיר אמיתי לפי נושא. השיר הוא גוף עטוף נשמה, נושא עטוף שיר.

השיר ממֵס את הצורך בנושא. זה קורה ככה: לאחר שאתה כותב שיר, אתה רואה שהוא לקח את המזון של עצמו מצד אחר שלא שיערת. מה שאתה הכנת לו לאכול, לא היה לו צורך בזה. הוא אכל את האוכל שלו, לא מתוך שמאס במה שהכנת בשבילו, פשוט לא היה לו צורך. אז את שואלת: אין נושאים בשירים שלך? יש נושאים, אבל השיר עצמו הוא שקבע אותם לפי קו החיים שלו. נושא לא נולד בן־רגע ולא נולד לזמן רב, הוא נושא לזמן־מה, ובמשך הזמן השיר בולע את הצורך בנושא, והנושא עצמו שורף אותו. השיר אומר: לוז מיר, עזוב אותי, אני כבר אדאג לנושא, והכל יהיה בסדר. אם אני אהיה פה, לא יהיה צורך בנושא, או שאם יהיה צורך בנושא, אני לא אהיה פה.

מה שנשאר לי זה רק חוסר מנוחה וצורך להיות עם עצמי. אז אני מוצא את עצמי.

האם קורה ששיר מוליך אותך לכתוב דברים שלא התכוונת מראש, ופולט מתוכו דברים שחשבת לומר?

אבות ישורון: אינני הולך לכתוב דברים שהתכוונתי. אני הולך לכתוב דברים המגששים באפילה.

האם מצב הנפש שנחשף בשיר הוא מה שידעת על מצב הנפש שלך כשניגשת לכתוב?

אבות ישורון: אני נמצא במצב של דלקת מתמידה, חום קבוע. לא משתנה. הרבה ממצאי חיים ישנם לאדם שמביאים לו את תענוגות החיים; לגבי הם קיימים, אבל הם מוסטים החוצה, נשכחים, כשמתעורר העניין על המהות שלי, על מצב האדם שלי. וכל מה שאני עונה לך, כל מה שאני שואל, מוּגה על פי מצבי הפנימי. אני מוכן לבכות כל רגע. להתייפח כל רגע. כמו זונה שאומרת תמיד כן. כזה אני. על מה? על מה שקרה לי, על מה שבוכה בי. שלא עניתי על אף בקשה ותחינה של אנשים יקרים לי, שלא אשכח אותם והם הלכו למוות, ומי יודע על מה חשבו ברגע המוות, שאפילו רגע המוות החופשי מכל לא נתתי להם לחיות באופן חופשי. כל זה ממלא את חיי. כל זה אני. זה לא שאלה שאדם פעם עצוב. גם לא שאלה של עצוב. זה חום גבוה מַתמיד. אין עם מי לדבר אלא אין לו מה לתת לך כי אין לו שום דבר. איני מתענה על כך, אני יודע שזהו מצבי. מרגע מסוים זה התחיל. בְּדק, אחר כך יותר ברור, מתעבה מתעבה, תופס שטחים יותר ויותר, עד שהוא מציף אותי כולו. כל השטח מוצף אותו ה’מה' הזה. אני לא אדם עצוב. אני יש לי הכל. אבל אני אינני איש פרטי. איש של תשוקות שצריך למלא אותן. אני ה’מה' ולא ה’מי'.

שיר התרגל להיות שיר. התרגל למצבו הטוב והנוח והלא־נוח והלא־טוב והטראגי לפעמים, להיות שיר. אבל ההתרגלות להיות שיר זה עצמו נגד השיר, זה אנטי־שיר. מפני ששיר מביא דבר חדש, שלא היה ידוע ומורגש על־ידי אדם. ולא שיר בא לבטא מצב שהיה ידוע. אהבה, קנאה, מוות. שיר של, אינני יודע מי, אינני יודע איפה גר המלאך שלי, איפה גר מה, איפה גר מי. על מה מדברת הליריקה הטהורה? על מצב. על מה מצב? השיר צריך להביא אתו את עצמו ואת המצב של עצמו. ואת המצב שגרם לעצמו, לשיר. מיהו המצב שגרם לשיר? השיר התרגל שהמצב הזה מכונה אהבה, געגועים, דבקות, זה להתרגל, זה ההרגל שהמית את השיר. שיר אמיתי לא בא משום מקום. השירים שלי לא כאלה. שום שיר איננו חופשי מלהיות על. על מה, ועל מי. כל שיר מוכרח להיות על מה, ומי יכול להבין ששירה היא לא על מה. ואם מה, מהו המה. ואם מי, מיהו המי. מה פירוש מצב נפש. אדם שקם בבוקר, מתחיל להיות מצב נפש.

זה שאינני קולט שום דבר אחר, זה רעץ אותי. אני תחת הסוליה הזאת. אחת דרכה הסוליה הזאת ולא תוסר. ולא תבוא הגאולה. גאולה היא חילול. כי היא לא יכולה לבוא, לא תיתכן הגאולה. מה שיותר גדול האסון, יותר אני אוהב את העולם. כל מה שגדולה הבגידה, אני יותר אוהב. אין בלעדי הסוליה הזאת. ישנה סוליה. השיר? אין שיר. מה שכתוב זה לא שיר. אולי ספפו מלסבוס עוד לא ידעה מה זה שיר.

ומה לעשות ששיר לא יתרגל להיות שיר?

אבות ישורון: זה אבוד. ישנם מאכלים טובים, שנעלמו מהתפריט של האדם. לא יודעים להכין אותם. השירה גם כן יצאה.

אתה יכול לתת דוגמה לשיר, שאי אפשר לומר עליו שהתרגל להיות שיר?

אבות ישורון: הדו־שיח הקצר בפרשת “ואתחנן” בין משה ואלוהים. זה לא שיר. זה מצב שמוריד אותך. אתה לא אדון העולם.

האם אתה אוסף במודע ‘חומרים’ לשירה?

אבות ישורון: החומרים מתהווים עם הגישוש. לפני שאני מתעסק עם השיר? לפעמים אני רושם ביטויים מסוימים כממצא לשוני או מחשבתי מעניין כשלעצמו בלי לצרף אותם מיד למחשבה על שיר מסוים שאני כותב או אכתוב. יכול להיות שאני אשתמש בזה, ויכול להיות שלא. רשמתי אותם מבלי להביא אותם כחומרים אפשריים לשיר.

ויכול להיות שהחומרים מתגלים כנוסע סמוי, אחרי הפלגת האניה.

איך בא לך דימוי בשיר? איך קורה דימוי בשיר?

אבות ישורון: דימוי יכול לבוא בהשפעת הרחוב או דיבור אנושי, שנראה לי מתאים לצורך העניין שאני עומד בו בשיר בזה הרגע. אם אני מוצא בסביבה משל או רמיזה, והמחשבה ממשיכה לאור הממצא הזה, זה יכול לשמש לי. אין זה אומר שהדימויים באים מהסביבה המיידית, שהם החָפצים. הם יכולים לבוא מחוויה עצמית, בלי להיות מגורים על־ידי מראה של חפצים מסביב.

איך היית מתאר את מערכת היחסים שלך עם המלים בשעת הכתיבה?

אבות ישורון: אם יש כמה מלים שנופל עליהן הגורל שאני מאוהב בהן, אז הן לא יודעות לישון במנוחה, לא יודעות לאכול במנוחה, לא מתפשטות מבגדים, הן תמיד בבגדים, ישנות בבגדים, הן לא בטוחות אם ישכבו לישון במקום אחד, שיגמרו את הלילה באותו מקום. שלא יעבירו אותן במשך הלילה ממיטה למיטה. אף אחת לא יודעת איפה המיטה שלה. למה? כי מוח האדם עקום, לא רק זה, מוח של משורר עקום שבעתיים. הוא מחפש את עצמו בתוך המלים, ואת המלה הזאת שהוא אוהב הוא לא עוזב. כשהוא הולך לחפש, הוא לוקח את המלה אתו. ‘אולי תשבי פה, אולי יהיה לך יותר נוח כאן, אולי כאן יהיה לך שכן יותר טוב.’ מעבירים, מעבירים. כי שיר, להתחיל אותו בבוקר, בבוקר, כמו ציפור בבוקר אחד, יש כאן ציפור ששרה לי, ואני לא יודע או שהיא תרנגולת שחוטה, או שהיא משתררת פה על הנוף ומודיעה שהיא כאן. מהבוקר היא מתחילה להשמיע קול, קול של תרנגולת שחוטה, וכך במשך היום, בהפסקות ארוכות עד הלילה. כל יום היא נשמעת מכיוון אחר, רחוק יותר או קרוב יותר, זאת אומרת, היא משנה מקומה. ומי שהוא שחוט, עד שהוא תופס מה קרה לו, עוד פעם הוא משמיע את הקול הזה. או שהיא שחוטה, או שהיא מחפשת גבר. ככה זה עם השיר. עם המלים. המלים הן אותה ציפור. המלים האלה בונות ומפרות את השיר. הן מפזרות אבקנים על השורות, עד שהן מקבלות משמעות, מתחזקות, בונות את השיר. ואז השיר מקבל את כל היציקות שלו, של כל שורה ושורה.

אתה כותב במכה אחת? אתה מתקן הרבה?

אבות ישורון: אני מהסס לכתוב במכה אחת. היו שירים שכתבתי במכה אחת. אינני מחשיב אותם יותר מהשירים שעבדתי עליהם הרבה זמן. לגמרי לא. לא פרגנתי לעצמי את התענוג הזה של ‘מה פתאום, איזה חופש לקחת לך, אתה מתרגל לחיים קלים’. כמובן, שיר במכה אחת זה טוב, הוא לא עושה צרות, מופיע כמו פרגית מהביצה. כל ההשתאות על השיר שיצא לך במכה אחת מביא אותך לצורך להרחיב אותו, בא לך קטעים, בתים. אם הוא נשאר במגירה עד צאת הספר, הוא יישאר במכה אחת. אבל אם מישהו נזכר בו, זה אני, אז נוספים לו עוד בתים, והוא מקבל מתכונת חדשה. ישנם שירים שכתבתי במכה אחת, ולא הוספתי עליהם שום דבר. אם הצליל הראשון של השיר נוצר עם בניין משלו, שמתקבל על הדעת שאור וצל גרים בו לא רחוק אחד מהשני, וזה נאמר בלשון שמביאה עם עצמה בניין מגוב – זה יכול להיות שיר של מכה אחת, המתחיל ומסיים את עצמו. אבל עצם הדבר הזה שיש התחלה כל כך ברת־מזל, מאיץ בך, מברך אותך להמשיך ככה. כלומר, חרף העובדה שאתה כותב בקושי, הנה כתבת בקלות.

מתי אתה יודע שהשיר גמור?

אבות ישורון: כשאני רואה שהוא יפה.

קודם כל אני לא מאמין בשום שיר בעולם שהוא גמור. היתה לי תמיד הרגשה, שהשיר גומר את עצמו. כשאמרתי שיר גומר את עצמו – אתה מקבל אותו לידך, את הציפור הזאת, קודם כל יש לך שיר. נחוץ לי שיהיה לי שיר ביד. אז אני מכריז שהוא גמור, ואני לוקח אותו לכיס. אחר כך, בין כתיבה להדפסה, שום דבר לא נח, הוא אצלי במגירה. אומרים שיר מבשיל במגירה. אצלי הוא לא במגירה, הוא בקצה העיפרון, הוא ממשיך. זה שאמרתי שהוא גמור, זה כדי שאוכל להמשיך אותו. הקרן בכיס, ואז אני יכול לעשות מסחר בוואלוטה. אז אני ממשיך בשקט. אם אני לא בטוח בשיר, אז לא תלך לי ההרחבה. שום שיר לא נגמר, כל שיר נמשך. פתיל חייו של השיר נגמר עם תאריך ההדפסה. וגם אז לא נגמר החשבון אתו. לשיר אין גבול.

האם שיר נגמר עם הפרסום שלו?

אבות ישורון: בפרסום שלו אני הולך ממנו לנצח. אפילו בלי געגועים שלא אראה אותו יותר. אני לא מחזיק טובה לעצמי, שכתבתי שיר כזה או אחר, וכשהוא נדפס מתחיל השיכחון הגדול שלו.

מתעורר בך רצון או צורך לחזור לשירים ישנים ולשנות אותם?

אבות ישורון: לא. לעולם לא.

האם אתה מתגעגע לשירה מחורזת ומתובנתת יותר מזו שאתה כותב כיום?

אבות ישורון: לא. וטוב שאין חריזה בשירה. הבניין בשיר מעניין אותי, אבל החריזה היא אחיזת עיניים. כל מה שעובר הזמן ומתקרב הזמן, אנחנו נדרשים לומר מלים פשוטות. כמה שאפשר מלים פשוטות על הדברים האינסופיים. כל כמה שאנחנו פחות מבינים את העולם אנחנו צריכים לדבר במלים פשוטות יותר. אני כל כך מקנא כשמישהו מוצא פסוק פשוט ואתה רואה את כוחה של השפה, שהיא בעצם ‘מה אתם רוצים ממני, אני לא מכסה את עצמי, אני שוכבת בפישוק רגליים, אני השפה האשה’. שפה, יש בה הכל, יש בה אמירת הסוד של האדם, גילוי הסוד של האדם והעדות הרבה עליך, על עצמך. העד הגדול של האדם זאת השפה. והוא צריך להיות עד אמת, אמת! כשזה לא מוצאים, אז אתה מרגיש מרומה שלא השגת שום דבר.

שירה היא הלשון והיא האימות. בשירה הכל אמת, מפני שאין במקום זה שום דבר אחר. אין שום עדים מאחוריה, אין שום שכנים שיגידו, שכך קרה ולא כך קרה. אין קנה מידה אחר מלבד השירה. בלי זה הכל מוכחש, הכל אבוד.

אמרת שצריך לכתוב מלים פשוטות ככל שניתן. הרבה פעמים עיקמת מלים, המצאת מלים. אלה לא מלים פשוטות.

אבות ישורון: אני שומע בשתי אוזניים, וכל אוזן שומעת שפה אחרת. אוזן זו שומעת עברית, ואוזן זו שומעת יידיש. אין ברירה אחרת. מי שיש לו ברירה, אל ידבר אתי. שפת־אם שלי היא יידיש. ואני כתבתי ששפת־אם שלי היא עברית. זאת אמת וזאת אמת. כשאני אומר לכתוב במלים פשוטות, זה איווי, זו משאלה. אבל זאת לא יכולה להיות עובדה. אני לא יכול במלים פשוטות. כל מלה גוררת אחריה את העולם שממנו באה והתפתחה. הגעגועים האלו מקיפים את השפה, זה בא כמו ממצולות, כמו הסירה של ישו הנוצרי שהועלתה בכינרת. פתאום המלה הרוסית מקסימה. אפופה כמו בחלת דבש הרבה מאוד דבורים. כל זה משפיע על הלשון שלי ואינני יכול להתפטר מזה. אינני רוצה לצאת מהעולם הזה. אני מתחיה מזה.

יש לי דבר אחד לומר, אבל בשתי מלים, לא במלה אחת. לצערי הרב, אני מוכרח לומר את הדבר האחד הזה בשתי מלים פשוטות. כל מלה שייכת לשפה אחרת. אחת שייכת לעברית ואחת שייכת ליידיש. זו וזו מלים פשוטות, אבל הן מוכרחות להיות שתיים. לא אחת. זה סוד הכישלון. זה סוד הקושי שלי. גררתי עם עצמי לארץ הזאת את המלה ההיא, שבאה עם שובל גדול של תרבות עמוקה, אז המלה הזאת מעוררת אסוציאציות ללא גבול.

כל זה בגלל שיש בה המתחרה הגדול של השפה האחרת. על כן באים כל מיני ניסוחים, כדי להבהיר את המלה האחת לפי כוח הבהירות של השפה האחרת. יכול להיות שלמצוא את שתי המלים של שתי השפות ולצקת מהן מלה אחת, מכאן הקושי. רציתי לצקת משתי המלים מלה אחת.

האם שיר פוליטי עובר אותו תהליך עבודה שתיארת למעלה?

אבות ישורון: לא. לא דומה. שיר כזה הולך לי בנקל. בלי השלבים שדיברנו עליהם. החומרים נתונים מראש. שיר כמו “פסח על כוכים”. הייתי נתון אז במעמד נפשי כלפי העולם היהודי־ערבי. ביני האישי ובין עצמי היהודי. אני נחלתי תבוסה. לא אכזבה – תבוסה. תבוסה של מי שהשקיע בזה אולי את כל עולמו. כל אמונתו. הרעיון של הארץ הזאת כארץ טובה. אני מבין עכשיו, שמה שכתבתי לא יכול להתגשם. אני לא מצדיק את זה, כשם שאדם אינו מצדיק את ייסוריו. למרות זאת, אכזבה זו מלה קטנה. היתה לי התמוטטות. אתה יודע, הבית שלך התמוטט, הגג נפל, אתה בינתיים גר בבית, אולי אותו מקום, אתה יודע שהבית שלך עכשיו אולי יותר בטוח מהקודם, יותר בטוח מהבית שתיארת לך שצריך להיות, אתה בעצמך בנית את הקירות, ואתה גר בו. אבל על הבית הזה לא כותבים שירים. אני הייתי אז אדם שחוט בעולמו. לא אז, עכשיו אני שחוט.

אבל כל שיר הוא מרד נגד משהו. כל שיר, אפילו השיר הלירי ביותר. מרד נגד ההוויה הזאת שבה אנחנו שורים. נגד תאונה שקרתה. מרד, רצון לנער מעצמו את המצב הזה. הכוונה היא לא להשפיע כי אם להתריס.

האם רצון לחזור על הצלחה של שיר קודם אינו מהווה מחסום בפני כתיבה חדשה?

אבות ישורון: לא. יש בי מום כזה, שאני שוכח את השירים שלי. שירים שיצרו בי שמחה למקראם, ואהבתי אותם כשנדפסו, כעבור זמן קצר אני שוכח אותם. אני סבור שהם עושים לי את המוות הזה, כדי שאהיה פנוי לשירים חדשים. הם עושים אתי צדקה, שיש בה רשע מסוים, אבל טוב הם עושים. אחרת הייתי כל חיי משנן לי שיר אחד שאני אוהב.

אפשר, לדעתך, לערוך שירים כדרך שעורכים פרוזה?

אבות ישורון: לא! לא! לא ולא! גם פרוזה אמיתית אי אפשר לערוך.

האם אתה מבחין בשינויים שחלו בכתיבתך בשנים האחרונות?

אבות ישורון: אינני יודע לעשות ביקורת על שירי. אני לא יודע אם הם טובים או לא טובים. אני יודע שהעולם הזה שבו אני תקוע, לא יוצא ממני.

שאלתי על הכתיבה.

אבות ישורון: הכתיבה לא בעיה בשבילי. אני לא שואל את עצמי על הכתיבה. הכתיבה זה עניין טכני. ממש טכני. כאילו טכנאי כתב אותם. במובן זה אני שוכח אותם. לי לא חשוב מה שמו של האיש שכתב אותם. אני לא חי אותם. זה לא אני.

תחזור לשאלה, אם חלו שינויים בכתיבתך בשנים האחרונות, או אם ישנו משהו שאתה חותר אליו.

אבות ישורון: אני לא רואה לפני קו או נקודה, שאני רוצה להגיע אליהם. אני אטום, עיוור לגבי כל זה. אני ניגש לשיר עיוור. עיוור גמור. אינני יודע מה אני רוצה בשיר, ואיך אני רוצה את השיר ולשם מה אני רוצה את השיר. מהי הנקודה, מהו המכאוב, המעוק, הייתי אומר, המעוק הבלתי גמור שמעיק עלי. אני יודע, אבל לנסח אותו אינני יודע. למה אני כותב שירים, כי אני כותב שירים. אני בפני קיר אטום. לא מבין שום דבר.

אתה לא חושש מחזרה על עצמך?

אבות ישורון: יכול להיות. לא חשבתי. יכול להיות שאני חוטא הרבה מאוד בחזרה. למה כולכם התרגלתם, מתוך נוחיות פרטית שלכם, הכותבים והשואלים את מי שכותב שירים, שאלות שטות כאלה. ודאי שחוזרים. איך יכולים לא לחזור. אני אוהב את אשתי. שתי נשים יש לי? אדם יכול לכתוב על אותו נושא עשרים אלף פעם. פעם אחת אתה אוהב? אתה אוהב תמיד. אם אתה כותב שיר על אשה, אז בזה גמרת את העובדה שראית פעם אשה יפה? את כועסת? תכעסי אלף פעם. שום דבר לא יעזור לא לך ולא לי. אני משעמם? אתם משעממים.

במלה אחת הייתי אומר: לכתוב כפי שאני מדבר. הכל ייכנס. כתיבת שיר היא דרך חיים. השיר הוא דרך חיים. כל מה שנדבק לך בדרך מן החימר, מהבוץ, מהאדמה – זה השיר. הפרוצס של הקמת השיר הוא השיר. יכולים אחרים לומר אחרת. דרך חיים היא דרך השיר. השיר זה לא מה שנדפס בעיתון. הוא תמיד נשאר איפה שהמערבל הזה שאוסף את הביצים והקליפות והבצל והמלח.

כשאדם מגיע לכתיבת שיר, כשהוא מתחיל לטוות את השיר והחוטים נטווים והוא רוצה להכניס את כל החוטים, אף למעלה ממה שדרוש למסגרת השיר – הוא רוצה שהכל ייכנס. כשאדם מציירים אותו, כשצייר מצייר אותו, הוא רוצה שייכנס כל מה שיש בנשמתו והצייר ידע להביא את זה בפניו של המצויר. כל אדם שכותב שיר לא מתכוון לתאר את מישהו אלא את עצמו ואת כל המעוקים שמעיקים עליו, ולעשות חיסול חשבונות. וחיסול החשבונות הזה יבוא לידי ביטוי בציור הזה ויובא בפנים המצוירים על־ידי הצייר. מה שמעיק על האדם זה לא המיידי. המעיק המיידי זה הכי קל. המיידי אינו מעיק כל כך – קודם כל מפני שזה טרי, הוא יכול להסיח את הדעת בכל מיני היסחים. המעיק מתחיל להיות מעיק כשהוא מתחיל להיות עבר והוא גוזל ממך הרגשה שאתה לא חייב. שאין עליך חובות. כל הכתיבה היא שאלה של חיסול חשבונות, אם במודע או לא במודע, אבל זה היסוד וזו האמת לאמיתה. חיסול חשבונות. בינו ובין הסובב אותו, בינו ובין העבר שלו, בינו ובין העתיד שבו, שהוא גם העבר וההווה שבו.

הוקלט בביתו ביום ה־9.7.1986

ערכה: הלית ישורון